דברי אזכרה
באותה ועידה [ועידה שניה של סופרים ועתונאים עברים] הוטל עלי להזכיר את שמות הסופרים, שהלכו לעולמם מזמן הועידה הראשונה. לא נואם ולא בן־נואם אני, ואולם בשוותי לנגד עיני־רוחי את השורה הארוכה, שורת־התלמים, שקמה ונהייתה מימי הועידה הראשונה, והנה גבה גם קולי, גבה וגבר, ואמרר באזכרה ואתרגש, ורגשו גם אחרים עמי.
הועידה הראשונה – כמה תקוות תלו בה! כמה זוהר היה בימי־הפסח ההם! צר היה המושג ‘אגודת־סופרים’ לנחום סוקולוב, וביקש להמירו ב’הסתדרות־סופרים'. ויכוחים על ענייני לשון וספרות עמדו על גובה ראוי. כמה מבחירי־הסופרים השקיעו במועצה של שלושת ימי־הועידה מרץ מרובה. צמחה התקוה בערוגות־הלב, כי מועידה זו יתד וממנה אבן־פינה לעבודה נמרצה. אך עוד לא כלה שבוע – והנה אירעו ‘מאורעות מאי’, והנה פרץ השוד בשורותינו וגזל מאתנו את נזרנו ותפארתנו, את אחינו הגדול: י. ח. ברנר. הוא היה לנו הקלאסיקן של ימי־הצער. וכמה קשה לנו עוד היום לצייר לעצמנו את ארץ־ישראל בלא ברנר. מה עזה היתה אהבתו־איתן למלה העברית, לספר העברי. קצת נחמה יש לנו בחסד־של־אמת שגמלו עם הוצאת כל כתביו: שטיבל, ועדת־התרבות לפועלים וידידו הנאמן מנחם פוזננסקי. נחמה זו אין לנו בשביל שותפיו־לגורל, לואידור הצעיר, העדין, חוזה־העבר, שגם מקום־קבורת־עצמותיו נעלם מאתנו עד היום, וצבי ש"ץ, הסופר־הפועל, זך־הנפש. – ביום האספה נאסף אל עמו גם אברהם לודוויפול, אחד מנקיי־הפובליציסטים ומטובי־העורכים שהיו לנו.
בין חכמי־ירושלים צף ועולה ראשונה זכרונו של אליעזר בן־יהודה. גדולתו לא נצטמצמה בפינה אחת. אישיות יוצרת, פועלת, מעוררת, מפלסת תקופה. בתור מחייה־הלשון מובטח לו, שהוא בן עולם־הבא. זכרו צרור לנצח בצרור־החיים של צלצול המלה העברית. נעדרו בירושלים עוד ש. רפאלי, מי שהחזיר את עטרת המטבע העברי לישנה, הרב הישיש שלזינגר, מי שהיה בכתביו בין ראשוני חולמינו המדיניים, הצעיר א. אוסטרובסקי, אחד מפרחי־הכהונה של העתונות הישרה.
רחוק מירושלים, מעבר לירדן מזרחה, על אדמת דגניה המבורכת, גווע ונאסף אל עמו ואל אדמתו: א. ד. גורדון, נביא־העבודה. רעיונו הגדול העמיד אותו בשורה הראשונה של מחנכי־הדורות, נתן לעבודת־חייו תכונה עולמית־כללית, עד היותו מושרש בקרקע ישראל לפני ולפנים. – במושבות יהודה נאספו ישראל טלר, הסופר־המורה ברחובות, ומר א. פרימאן, אחד ממייסדי ראשון־לציון, שכתב את תולדות־ייסודה.
שה פזורה ישראל וגם סופריו מפוזרים ומפורדים כמותו. גם בגולה שת המוות קציר למו. בברלין סיימו את מסכת־חייהם שני אבות־הספרות: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ודוד פרישמאן. אי־אפשר לתאר את ערכם במלים מועטות. גם אין צורך בזה. אין צורך לתאר את השמש בצהרים.
והנה שוב שורת־תלמים של סופרים חשובים, איש איש במקצוע שלו, בפינת־עבודתו. הנה ש“י איש הורוויץ עם פיקפוקיו המכרסמים, עם מחקריו ובירוריו, עם דבקותו במאורות־השכל. הנה בן־אביגדור סופר־עסקן, בשעתו מין שטיבל בלא עשירותו של זה. הנה י.ח. טביוב החוקר, הפיליטוניסטן, הפדגוג, המתרגם. הנה א. מ. קפלן, חוקר־פייטן. הנה בעל־מחשבות [עליאשוו], המבקר־החובב. הנה ההיסטוריונים שבפולין; ד”ר ש. א. פוזנאנסקי, ע. נ. פרנק, פ. ה. ווטשטיין.
והנה שוב, בלונדון, קברו של אחד הגדולים: ר' זאב יעבץ. אף הוא מראשוני מחיי־הלשון. אתנו היה בארץ, בירושלים, וכאן נתגלה בכשרונו הספרותי הגדול. הוא היחידי, שמלא את צבאו עלי ארץ. יותר מחמשים שנה עבד את ספרותנו עבודה נאמנה.
ואף מעבר לים־הגדול רבו אבדותינו: פרופ' בן־ציון האלפר, אחד מן המעטים הבקיאים בספרות העברית־ערבית, פנחס מינקובסקי, צפור נודדת מקינה, יחידי במקצוע שלו, ולאחרונה: נחמן סירקין, מי שתחילתו וסופו היו בעברית, מי שהיה לוחם לעברית במדינה קשה ובין חברים קשים. נטיות שונות קיננו בנשמתו האחת והיחידה. איזה זוהר עליון פרוש על ימיו האחרונים! הוא מת בחדווה, מתוך שמחה־של־מצוה. הוא מת מתוך אמונה בחיים ובאלוהים חיים, מתוך הגיגים אחרונים בתחיית־הארץ, בתחיית־היהדות, בתחיית־העברית. הוא מת ביופי, לא במובן המזויף של הגבוֹרה בחזיון של איבסן, אלא במובן האמיתי של הפילוסוף־הפייטן, במובן של סוקראטס. הוא מת – והוא ניצח את המוות.
ארוכה עד מאד שורת־אבדותינו, ארוכה ומעציבה עד מאד. איך נתייתמנו! איך ניטלו מאתנו זיוונו והודנו! ראה עמידתנו דלים וריקים!
אך בכוס־היגונים יש גם טיפת־ניחומים, דבר־מה מעודד. ואני, בהזכירי את שמות כל אלה, שם, שם ומשקלו, שם, שם ומוניטין שלו, אמרתי אל לבי: ספרות, אשר אלה לה, – לא דבר ריק הוא. פניה לא יחוָרו. כמה אהבה, כמה מסירות לספרות קיננה בנשמותיהם של אלה. איזו אמונה ואיזה כובד־ראש שבעבודה! – מכאן חובה גדולה לעומדים על המשמר, לממשיכי הפעולה וההתאמצות, ומכאן גם נצנוץ־תקוה – למרות הדיסונאנסים. ישוב נא כל אחד לדוכנו, למה שניתן לו:
אֵיכָה נִשָּׂא פָנֵינוּ?
בַּמָּה נְקַדֵּם יוֹם־יָבוֹא? –
אִישׁ לְחֶשְׁבּוֹן־עוֹלָמוֹ!
אִישׁ לְסִבְלוֹת־לְבָבוֹ!
[ירושלים חצי־מרחשוון תרפ"ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.