רקע
אליעזר שטיינמן
השטן בקרית האמנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; תשנ"ב 1992

מעשה בוולטר שזירז בחזרה של מחזהו את השחקנית הראשית להוסיף להט ומריצות במשחקה, והיא השיבה לו בטענה ניצחת: אדוני,תובע אתה ממני מין משחק,שלא הייתי יכולה לחוללו, אלא אם כן שד היה מקנן בקרבי. אף הוא ענה ואמר לה: כן,גבירתי,השד שבאדם הוא תנאי בל יעבור להצלחה באמנות לכל ענפיה. דו־שיח מאולתר זה בא ללמדנו על קיומו של מין מושכל ראשון,שהשד או השטן הוא המלאך החוסה על האומנויות היפות: שהיצר הרע הוא השאור שבעיסת היצירה; שהדֶמון ולא שום מלאך או שרף מבני הטובים מצמיח כנפיים לאישים המחוננים להמריא לספֵרות הגבוהות של המחשבת…. על הדֶמון היושב בקרבו סח סוקרטס. על פגניני המכשף סחו הכל. עד היום אין שבח גדול לאמן מן התאור דֶמוני. האם באמת כך הוא המעשה, שהשטן הוא המקור הראשי להשראה, ומי שלא קודש או הוטמא מבטן על ידי שר ודֶמון אין נותנים לו דריסת רגל להיכל היצירה?

אמנם רבים פוסקים כך הלכה ברור ומפורש. רב יותר מהם הוא מניין האנשים הנוטים לדעה זו בסתר מחשבתם. בידוע שרוב אמנים בכל הדורות יותר ממה שהתפללו לסיעתא דשמיא ולשפע עליון, ביקשו להמשיך עליהם את שכינת היצירה בכוח סממניו של השטן, והיו מחזרים על בית־המרקחת שלו לקנות שם אגלי־טל של רוח הקודש. אולם אין מביאים ראָיה מדעות ,כשם שאין זו מן התבונה לקבל את העובדות כגזירה שאין להרהר אחריה. דעות, אפילו בדוקות ומוסמכות, אפשר שהן תפלות, בדומה לאמונות תפלות. רוב הדעות שבני־אדם חוזרים עליהן מדור לדור הן מעין פסוקים מן הספרים או מן החיים, שיכול שכל בוחן לפוררו ברגע כמימרא ואף הנפש סולדת מהן, אלא שאפילו חכמי הדורות אינם נפנים אליהן לתהות על טיבן. קנקנים ריקים עוברים מיד ליד ואין יודעים ריקנותם. אולם דווקא דעות שנתרוקנו מתוכנן מצמיחות עובדות הנראות כשיבולים מלאות. הבריות נוטים לדעה,שהשטן הוא כל־יכול בחכמת־חרשים, כשם שרבים סבורים, שהממזר הוא חכם מחוכם מלידה ומבטן עד שהשגרה אומרת על כל חכם שהוא ממזר. פליאה היא אמונה זו בכוח היוצר של השטן, שאין לו בעולמו אלא תאוות חורבן והרס. ואם תמצא לומר אין זו פליאה. בני אדם מאז ומקדם ועד ימינו נתנו כבוד אלוהות לחיות הטרף,וכל המרבה להשחית נערץ יותר. לא די לבריות שהם מעריצים את השטן, הריהם עובדים אותו באמת ובלב תמים. תדע לך ששלומי אמוני הטומאה מרובים בעולם משלומי אמוני הקדוּשה. אולם עדיין הדבר בחזקת תמיהה, שמשמשי השטן מרובים ביותר בקרב חכמי החרשים, וכי דווקא השטן נועד להיות פטרון של האמנויות היפות.

בשתיים ניכר האמן היונק השראתו מן השטן: בתאוותו היתֵרה לתיאור בעלי־חיים ותשוקתו העזה לתיאור אנשים מפלצתיים, רשעים ובני בליעל. לא אמרנו שאין זו מצווה לתת ניב ליסורי הבהמה והחיה. אבל מי אמן ישפוך את רחמיו על העגל השחוט, על התרנגולת המפרכסת בדמיה ועל היונה המפרפרת בפי הנץ? אין לאמן עסק בבריות נרפות ועלובות. הוא לאריה, לנמר, לנמייה, לנחש. הנשמה היתֵרה של האמן מתמכרת לרשימות ציד. לוֹטרֶמון, אחד מאבות הפיוט החדיש, רבם של הסוריאליסטים, השתפך במנגינותיו לכבוד ברית הזיווּגין שבין האדם והנמייה.

המעודנים שבאמנים שימשו פרקליטי השטן ראה מילטון, ביירון, גיתה, בודלר ורבים אחרים. בידי מפיסטו המפתח לגנזי הנעוּרים, למטמון האושר, למעיין השמחה. תן לו נשמה – והוא יתן לך כל החמודות. מנין למפיסטו מזל ברכה שכזה? מילטון ובירוֹן הוציאו את השטן מצביונו ונתנו לו פנים חדשות, מאירות, שוחרות אך טוב וחסד. לא בא השטן לפי הגיון רוחם, אלא לתבוע מבורא העולם את עלבונו של האדם. שוב אינו שטן, אלא מלאך טוב ומיטיב. כוונתם של שני הפייטנים ההם היתה רצויה, אך הגיונם אינן נראה לנו ברור. למה להפוך את היוצרות, ולעשות את בורא העולם למשחית ומחבל, ואת השטן המחבל למלאך טוב ורחמן? אוי ואבוי לאדם, אם אין לו פודה ומציל, אלא השטן או השד. אפילו אנו מחפשים ומוצאים גרעין של טוב בשטן, כבר קילקלנו הכל. גיתה לא אמר שמפיסטוֹ הוא צדיק יסוד עולם, אבל הוא ייחד לו כל־כך הרבה מעלות טובות, ששוב אין צורך כלל בצדקות. יופי,נעורים נצחיים, תענוגות, מצהלות, חמדת נשים, תשואות עם. מי האיש החפץ בהם – ילך אצל מפיסטו. ומי האיש שאינו חפץ בהם? לעומת חמודותיו המרובות מה ערך יש לאושרה של איזו נערה תמימה שנתקפחה על ידו?

איני רואה טעם ונימוק למעמדו הרם של השטן בקריית האמנים אלא זה, שהאמנות מעולם לא הסתפקה, כחכמה, כמדע, וכאש דת בתפקיד ההוראה וההדרכה; אף לא אמרה די ביעוד של תיאור ההוויות ומתן ניב לצער ההוויה או לשמחת היש, להיות אומנת או נאמנת, לכרות בארות הדעת ולעדן את הרגשות,אלא ביקשה להיות גם ובעיקר אוצר השעשועים, מין סם הרדמה המפזר את הדעת או סותם את מעיינותיה, מגמת השעשועים, שנעשתה בה ראש פינה, היא שהפילתה ביד השטן, כי ילדי השטן ילדי שעשועים הם, חומדי משובה. אולם סבר פניהם של בני אלוהים מפיק לעולם כובד ראש ויישוב הדעת. אין זאת אומרת, שהשטן וכת דיליה שמחים תמיד וחכמי הרצינות עצובים ומדוכאים. היפכו של דבר זה נכון הוא. במחנה השטן רבים חולי עצבות ומרה שחורה, ואילו בסתר ליבם של כבדי ההגות שורה השמחה. אולם האדם דן למראה העיניים, והריהו כורך משובה בצהלה והוללות בשמחת הלב. אף שוחרי האמנות וכוהניה נפתו אחרי אורות הרמייה של מצהלות שווא, והסיעו זיקוקין מסנוורים להגיה בהם את חשכת השעמום היומיומי, שלא נגה עליו אור החסד של החכמה ואמנות שבאצילוּת.

החכמה מאירה פני בעליה, אור זרוע לצדיק. אולם זהו אור יקרות ענוג ומעודן, לא מנקר עיניים, משעמם במקצת. אך האמנות, שאימת השעמום רובצת עליה, התנכרה לאוּרים שיש עמהם תוּמים. יצאו והורו שהצדיקים המשעממים אינם כדאים לשמש נפשות הפועלות במחזה. ליד כותל המזרח של האמנות נתבצרו רשעים ואנשי־בליעל, גיבורי הדמים, פריצי חיות כמשעמם או אנשים הדומים לחיות טרף. צא וראה,חיה טורפת ואדם רשע ירדו כרוכים לעולמם של האמנים. המתרפק על זו מְתנה אהבים עם זו1. האדם הקדמון חקק במערותיו תבנית של חיות ולא צלמי אדם. בפפירוסים שבמצרים מצוירים בעלי־החיים השחצנים הנערצים על עובדי האלילים. הזירוות הגדולות לקרבות בעלי־החיים, שנבנו ברומא, היו בעצם היכלי אמנות, והיה שם ביבר אחד שכינס לתוכו כמאתיים ושישים אלף צופים צמאי שעשועים, שהסתכלו במאבק הדמים שבין הלוּדרים והחיות הטורפוות ובין החיות בינן לבים עצמן. אם אמנות צריכה להיות שווה לכל נפש, ממילא היא נמסרת לרשותו של השטן, שכוחו למטעמים גדול משל הקדושים יודעי דעת עליון. הנסיך לורנצו דה מדיצ’י היה מטייל בחוצות העיר בלווית הג’ירף. המלכים העריצים, ראשי השחקנים בכל הזמנים, אהבו חברת האריות והנמרים. כלל גדול הוא, מי שאינו מאמין בכרובים, אלא בלהט החרב המתהפכת, אינו מסוגל להיכנס לארצות החיים, אלא דרך שער הבהמה והחיה.

אין דרגה של קלקול שאין דרגה נמוכה ממנה. אף מלכות השטן, הוא יצר הרע, היא בגדר מלכוּת. אמנים קדמונים תיארו רשעים בעלי תאוות זוללים וסובאים, אלים צמאים לדמים, קיקלופים אדירי החושים, המשחיתים להנאתם כל חלקה טובה, כדרך שאורחי פנלופה הוציאו מן המכלאות את כל השוורים של אודיסיאוס לשחיטה, למלא בהם את כרסם. היצירות הקדומות, שבאו לעולם ממקורות היצרים הרעים, חוט של חן חיוני היה מכל מקום מתוח עליהם. אולם מלכות השטן אינה בת בלי סוף. מקורה אכזב. אמני הרנסנס ושקספיר גולת כותרתם הוציאו את דם התמצית של היצר הרע. מאז ואילך תש כוחה של החושנות הגולמית לפרנס את פועלי האמנות. מפיסטוֹ ירד מגדולתו. שוב אין הוא ממונה על אוצרות השמחה, הנעורים והאושר. היצר הרע מעשה מלך זקן וכסיל. הרשע לתיאבון אביר היצרים נשמט לקרן זווית. אך השטן המתהפך בתחבולותיו לא אמר נואש. תחת הרשע אביר התיאבון נמצאה לה לאמנות החדישה רשע לשמו, אביר הפלילים, פולחן הרע לתכלית הרע. לולא נמצא לחכמי החרשים האחרונים, עלולה היתה האמנות בת זמננו, להידלדל לגמרי. עניין אחר פולחן הרע, יופי מזוהם, חיוניות מנוונת, אנושיות כלבית, חברה של שדים בצורת בני אדם – כאן מצע רחב להשתרע עליו, מעיין המתגבר של חוויות דֶמוניות כביכול,שאפשר להמם בהם את הבריות לאורך זמנים. אדם תתאי הוא בירה שאין לה בראשה מנהיג, משולח ומסוכסך גם עם עצמו ועם יצריו, תוהה ובוהה ומבולבל, שאינו אדון לרוחו ואינו פועל אלא לעולם נפעל, נרדף ומבוהל, הוא אחוז ברשת הפלילים ללא סיבה וללא תכלית, הוא לא מודע לעצמו, הפועל בכל מעלליו להרס עצמו. אדם חסר דעה וגבר לא יוצלח, הזונה אחרי גילגולים ומתמכר לפילולים, האנוס בכל מעשיו על־פי השד.

הדֶמון הקדמון הוליד את השד האחרון. רבים תיארו שדים, רוחות ולילין. אולם דוסטוייבסקי הגדיל מכולם לתאר אדם בצורת שד. לא רק הבריות ב“שדים” אינם ממין האדם האנושי, אך כל הנפשות המתוארות ביתר ספריו הן בנות השטן. משפחה אחת של קראמאזוב מספיקה לקיים זרע־אנשים שֵדִי לדורות רבים. האמנות יונקת מן החיים אך היא צרה גם את צורת החיים ומשפיעה על הטבע להביא לעולם טפסי אנשים דומים לצלמי דמיונם של אמנים.

מכאן אנו למדים, שאמנים הנשבעים אמונים לדמוני, פועלים פועלים בשירותו של השטן. יוצרי כל הזמנים היו משרתיו של השטן,שאפילו נתכוונו לתאר את האדם העליון, נמצא משום מה מקופל כעובר במעי אמו האדם התחתון. אמני הזמנים החדשים הגבירו את העלילה, כי הם מעיקרם ומתחילתם ערכו ציד אחרי האדם התחתון, וסופם שהעלו כשאול מן האוב בר־נש מזוהם ומנוּון, תחתון שבתחתון. בכור שטן הוא אולי לא כל־כך נורא, אך שטן קטינא, שד מן הנמושות, הוא בריה נעווה ביותר. השטן הקדמון שבא, שבא להתייצב לפני האלוהים כדי לנסות את איוב, היה צדיק הדור לעומת השטנונים האחרונים, החודרים לתוך האַיִן וחותרים אל האפס, הרווּיים מרירות ללא מרי. וי לנו מן המטפחים פולחן השערוריה לשמה: המרשיעים ללא רוע; המקטירים ללא אליל; המתבשמים כביכול מריח הניחוח של גועל הנפש; פועלים במסתרים ללא מסתורין, וסוגדים לנבזות כלדבר שבקדושה. לא די שאינם עובדים אלוהים, אינם עובדים אף לשטן. בעלי עברות הם, וכלל לא בעלי תאוות. הואיל ולבם חלל, הם רואים את העולם כחלל ריק.

קשים ממקורות הנרפשים מקורות האכזב.

אדם של קדמונים היה בן שחץ, שור פר מקרין. כאריה אכל טרף, כנץ המריא למרומים. שיכור היה כלוט,אך בחזון כיסופיו ראה את נקטר העלים. אדם של ימי־הביניים היה חציו מלאך וחציו שד, נשקף באספקלריה של האמנים מחציו ומעלה כרוב ומחציו ולמטה נחש. אך האדם בראי האמנות החדישה אינו כלל בן־אדם. אף לא שור הבר או פריץ חיות. הוא קצתו כלב, קצתו תולע, ועיקרו חולה נופל. צאו וראו למשל, מה צורה יש לאדם בסיפורי קפקא. אין זה עוד ברנש,אלא מין גלגול של בריות זעירוניות למיניהן, פעמים חיפושית ופעמים לטאה או צפרדע, וצביונו בכל העתים כשל כלב.

אומרים שתפקיד האמנות להגיענו לאין־סוף. האמנם נסתמו לפנינו כל השערים לאין־סוף, חוץ משער הכלב, הצפרדע והחיפושית? באמת שר לוטרֶאמון, החלוץ למחנה הפייטנים, העתידים לומר קידוש על כוס יין שאין בה מים חיים, לא יין, אף לא דמע או כל אגל טל, כי אם מים מאררים, בשירו על מלדורור, כלומר,הבוחר ברע: אני בדומה לכלבים משתוקק לאין־סוף. אף קפקא בסוף סיפורו “המשפט” ממשיל על האדם את משל הכלב. דבר זה מה בא ללמדנו? שפני הדור כפני הכלב? או שמא אין יצירות הזמן החדש משקפות כל עיקר את החיים בזמן הזה לאמיתם?

חושבני שכך הוא. הדור לחוד, וסגל אמניו לחוד. חוש אומר לנו שצלמי הזמן אינם משקפים את הפרצוף הרוחני של בני הזמן. החיים טובים ונעלים לעין ערוך מיצירת האמנות. נצל האדם לא ישנה טעמו, טיבו וחזונו להתגלגל לשד.

מתוך “ברכי נפשי” תרבות וחינוך,1965



  1. ראה “חכמת שלמה” י"ד: הלא גם חיות טורפות יעבודו, וכי ימשלו עמהן רעים המה מאלה… ותקטן בעיניהם לשגות בדעת אלוהים, כי גם שגו בשגעונם לקרוא לרע… כל התועבות יחדיו תמצאינה, דם ורצח, גזל ועושק, מרמה ומעל, מהומה ובגד… ושיקוץ נפש…  ↩

המלצות קוראים
תגיות