1

מאמר בשם זה פרסמתי לפני שלוש שנים ב“כתובים”, גיליון כ״ח, שהופיע בחודש אייר תר״צ, חודש זה עצמו, שהננו עומדים בו עכשיו, ובו דנתי באיחוד הכוחות, שהתחולל אז במחנה סופרי הרוב, מנקודת השקפתם של ה“כתובים” והנלוים עליהם. שם אמרתי “כי אם לאמיתו של דבר הם כולם, המצטרפים ובאים, הם אשר ישנו במשך שנים שנת ישרים, וראו מתוך אדישות פלילית את התמוטטות אוהל ספרותנו והתנוונותם האנושית של כל המסתופפים בו; אם הם כולם התנערו ונתעוררו לבניין ממש… והם מתכוונים לכינוס לשם שמים; הרי, העבודה, עתידים גם אנשי הכנופיה (רצה לומר, כנופיית ה“כתובים”) לבוא אליהם, איש איש במקלו ובתרמילו, אם גם בבושת פנים, אבל לא בראש בלתי זקוף; ואני, למשל, אבוא ואומר: הנני! התפרקתי: ספחוני נא גדולים וטובים לחברתכם! וכי בושה היא להיות מנוצח?!”

אותה שעה לא חזה עדיין, משמע, מזלי כי במשך שנים מועטות יתגבש איחוד חדש, ויקום מתוך ה“כנופיה” עצמה, מימיני או משמאלי, מחנה־רוב שני, ואני אהיה שוב במיעוט, ב“יחיד” ממש, אחד מול “יחדיו”. פילוג זה התחולל לפני… מספר חודשים, הנראים לי משום־מה למעלה מזה…

הסקרנות המעטה, שנתעוררה מצד קהל הקוראים לרגל פרישתם של אלה, שעמדו עמי זמן־מה במערכה, טבעית היא, כמובן, ואין ספק שהיתה גדולה במידתה אלמלא שררה עכשיו אדישות כללית לגבי כל מה שמתרחש בתחומה של ספרות, וספרות עברית לא כל שכן.

אולם גם את סקרנותם של המעטים, שלבם עודנו פנוי “לקורות” במערכות הרוח, שדרשו ממני ומאת גיליונות ה“כתובים”, הממשיכים קיום, בירורים וביאורים לסיבתו של הפילוג החדש, לא יכולתי לצערי לרוות, הואיל והיא, הסיבה, רצה לומר, האחרונה המוחשית, הנגלית, לא היתה מוחוורה לי עצמי. היא אינה נעוצה, עד כמה שידוע לי, בשינוי עמדה, למשל, שהתחולל בפורשים, לגבי העקרונות, המונחים ביסוד ה“כתובים”. אף לא בחילוקי טעמים מפורשים במיוחד. ואם לפסוח על גורמים אישיים – קרי: טעויות וחשדנויות ואי־הבנות, הצצים בהכרח כמחלות פסיכיות בכל גוף קיבוצי – שאינם ניתנים כלל לדיון מחוץ למסיבה המצומצמה, שאין להם חשיבות לגבי עניינים בעלי ערך כללי, ושגם הם אינם מוחוורים לי ביותר, הרי לא היה לי כל הסבר לפרץ זה שחל בחבר ה״כתובים״ – לשעבר כה מלוכד ואחיד לעיניים – מלבד צידוק הדין, לו יאה דומייה, שיש לנהוג לגבי כל האבדות והפסד קניינים, גשמיים ורוחניים, החולפים "כענן בוקר ביום קיץ״. בסיכום האחרון: הפיכה – ובפי לא היה דיבור.

לעיל כבר הדגשתי בדרך אגב, שהמכוון הוא כלפי הסיבה האחרונה והנגלית בלבד, שכן ההיא שלפני האחרונה והקודמת לההיא וכל הקודמות וגם לקודמת היו. בוודאי היו. אין תופעות בלי שרשרת גורמים טמירים מוקדמים, אנונימיים או פסבדונימיים, המנסרים תחילה בירכתי התודעה ומכשירים את התוצאה. אולם מידת היושר אומרת, שאסור לנו להיעזר ב“ערפיליות” הזאת בכל מקרה של פרץ ולומר: הנה היא הסיבה. הקרב שהתחולל בתת־הכרה הוא שהכריע. ההתנגדות שנצטברה ב“גניזה”, הרסה את בניין הצעצועים! מידה זו יש בה הרבה מן הצביעות והפטליות המכשילה. שפקוח עיניים ימסור את עצמו להולכה בידי עיוור ובכל מקרה של מפלה לגולל את העילה על ראשו של מורה־הדרך – הרי זו שטות מלכתחילה ועיוות־הדין בדיעבד. אותו עולם ה“ערפילים” נותן אפשרות קלה לכל אדם להיות חכם לאחר מעשה ונביא לאחור ולהתפנק בהכרזות־שווא: “ידעתי מראש! בתת־הכרה ניחשתי זאת תמיד!”. אולם אפשרות קלה אינה אפשרות, ואסור להשתמש בה. כל שכן שלא נאה לעשות שימוש בחוש נבואי אחורני זה תיכף לפרץ התאונה, בעידנא דריתחא, כשהאדם שבוי ברשת של פניות ויצרי רהב, ובשביל להציל את זוהרו האישי ואת כתר חכמתו הוא מתנקש לעשות “עריכה” בעברו ו“להגיה” אילו גורמים ולחבר סיבות הוגנות לו, ולבדות מסמכים ולהקיץ על־פי תכנית קבועה ולהכריז עליהן בבטחה: הנה הם מניעי הגלגלים!!

ואם הנני בא עכשיו לעורר אף־על־פי־כן אילו מ“הגורמים הטמירים” ומ“הסיבות הרחוקות”, הרי זה לפי שנדמה לי כי כבר עברה למעני “עידנא דריתחא”, וכבר יצאתי נקי מהפניות האישיות. נדמה לי, ולוואי שלא אתבדה בעיני עצמי, כי הדליחה, זו המתהווה מכל שקשוק חרבות והשתכשכות כנופייתית, כבר אזלה ממני. כעס ורוגז לא ידריכו את עטי. איני יכול גם כן לחשוד את עצמי בצרות־עין לגבי מפעלם הקבוצי בעתיד של הפורשים. מבוקשי: להיות מנוצח על־ידי קבוציותם. עומד אני בתפילתי הנושנה: ולוואי שיתגבש בימים הקרובים אגרוף רוחני ממש להכות את הירוקה על־פני ספרותנו! ולוואי שיתלכדו בני־חיל ויגרשו במרצם את שטן השעמום, האוכל את תרבותנו! ה“כתובים” הרי רק זפזפו על גבי השטח, יבואו נא ויעמיקו את החרישה! אדמה כי לא אחטא למצפוני אם אתן כעת אילו בירורים לנושא ה“פילוג”, בלי הסתמכות יתירה על ה“טמירין”, שהכיסוי יפה להם תמיד, אולם גם בלי משוא־פנים והעלמה.

נושא זה מעסיקני לא מצד עצמו במיוחד, אלא עד כמה שיש לחקור בעקבותיו את אפשרותם של החיפושים הקיבוציים אחרי מידות של אמת ויופי. הבעיה: היש קיום בדרך־כלל לכנסייה לשם עבודה יצירתית משותפת? הניתנת האמת לארגון? האפשר והרצוי להילחם את מלחמת הביקורת יחדיו: רק מבחינה צרופה זו ברצוני לדון בנושא זה, בפרק שני אשר יבוא.

2

בעקב בעיית החיפושים הקיבוציים באמנות ובביקורת, נאחז העיון במגמת החיפושים ובתכליתה של היצירה האמנותית בכללה. חידת מסתורין, הרובצת על כל מוח הוגה־דעות ולב רוקם צורות וכופה עליהם ניסוח וביטוי משלהם. ביטוי הכרח הוא שיהא נובע מהמעיינות הטמירים של האישי. כל אמן מוזמן לצור מחדש את תמונת היקום ברוח תפיסתו המקורית ובאמצעיו העצמאיים. כל שלא השיג את עצמותו לא השיג מאומה, והמשיג מאומה עדיין לא קנה דבר. העצמיות מקופלה בחביון מתחת לכל הישג ודבר, ומאחורי כל חביון מרטט עוד משהו טמיר. העצמיות ניגולה כסרט אין־סופי על־ידי מיתוח בלתי פוסק, בהיותה רדומה במעמקי האישי תחת שכבה כבדה של זולתיות, וחנוקה בלחצן של המון אטמוספירות זרות. המוח והלב, מכשירים קטנים ופריכים אלה, הנדפקים באין־סוף של תוהו־ובוהו, השפוכים ברחבי הקוסמוס, נוטים תמיד לניימנות ולנייחנות, והם זקוקים לעוררות בלתי פוסקת. הכשרון בלבד אינו די. שאין כמוהו טפיל להתפרנס מן המוכן ומאוצר הזכירה. הרגל לו להיות נעזר בסוד הצירופים, שאף הוא הנהו רמאי ובלבלן. הכשרון – כבדהו וחשדהו. עצם מהותו הוא הכושר לכוון את הדוגמה שקבעו חכמים, סְפִיקה לעשות כמתכונת. יכול הוא להעתיק בלהטיו היכל מוגמר מספירה זרה לתוך רשותו הפרטית.

יכול הוא לנצל מרחשת סממנים עשויה משכבר ולהוסיף עליה קורטוב חדש (ואפילו חלבונה בלבד!) ולהצליח לעוור את עיניהם של הבלתי־מומחים, ואפילו של המומחים, שיהיו רואים לפניהם בריאה חדשה כביכול. מכיון שהכשרון קבוע בגלגל הכלליות (התרבות הלאומית, הדורית והגזעית), הריהו חוזר מהכרח תוך הסיבובים של הגלגלִיוּת הזאת, לפי השיעורים והמידות וחמרים המקובלים על בני הלאום, הגזע והדור. כל הדוגמאות והצורות (המופתיות, צורות ביטוייהם של בעלי הסמך הגדולים בעבר) נערמות עליו כעבטיט; מקצצות את כנפי דמיונו ואת קרני המישוש שלו בחיפושים. לתכלית מה החיפוש אחרי אפשרויות חדשות, אם יש לנו דוגמות מוכנות מבית־היוצר של בעלי סמך גדולים ומובהקים?! הגאווה הלאומית והגזעית, המעטפת את מערומיו של כלל האומה והגזע בהווה במחלצות הפאר של היחידים היוצרים בעבר, מן ההכרח לה לעמוד בצד ולהשתמש גם כן באמצעי דיכוי, באם הם נתונים לה, כלפי כל אי־סיפוק, שאינו רואה לעצמו תקנה אלא בחיפושים (שבהם גופא יש סימני מינות לגבי העבר המקודש). החיפוש אחרי העצמי הוא תהליך של מאמצי יסורים וקרבות עינויים בלתי פוסקים עם בעלי סמך, שיהא אדם קולף מעל עצמו, בלי מורך ובלי צער על אבדן רכוש רוחני, כל טיח זר, כל דבוקת ופלוטת העבר והמורשה. מבחינה זו על האמן לעמוד מנגד לכל מה שקדם לו ולקיים בהווה, ואפילו למה ששרוי במחיצתו ופועל עמו בצוות. לא יתכן שיהיה לו אח. המגובש אויבו הוא. היש הוא מעצורו בדרכו. וגם דרכו, לאחר שכבר נסללה, היא מפגע לו. כל צורה מושלמה היא כלא לבעליה. כל שימוש בביטוי עשוי משכבר או אפילו בבדל ממנו הורס את ההבעה המבוקשת והמאווה. פסוקים, ואפילו קטעיהם, המשתלבים לתוך בנייני המשפטים, משמשים חיידקי־ארס, לכרסם את אשיות הבניין. כל בגרות היא אתחלתא של התנוונות. אפשר לציין בתשובה ל“מגמת החיפושים ותכליתה של היצירה האמנותית”, כי כאן החיפושים מהווים את המגמה עצמה. הלאווין הם אבות האמנות, כשם שעליהם מבוססים אשיות המוסר. כל שיאי הביטוי האנושי אין כוחם יפה לתת סיפוק לאישי שלנו. שום גאון לא מיצה מאומה. לא רק הרגשות וחוויות: אלא גם ביטוייהן נאמדים במספרים אין־סופיים כפי מספר הטפסים האנושיים, היוצאים לאור מאוצר הנשמות במשך כל הדורות. כשם שאין סכום אבות מוגבל, קבוע לכל הזמנים, למשפחות העמים (ואילו הדת קבעה והגבילה מספר דיוקנאות של ראשי עמים וגזעים), כך לא יתכן פולחן אבות לביטוי. (הדת האמנותית קובעת שולחן־ערוך לאסתטיקה!). שום דור לא יאחר להיוולד, ואף איש לא החמיץ דבר מפאת איחור בלידה, באם יגייס את כל מאמציו לדלות מתוך הגנזים, באם יעצור כוח לקרוע מעל עצמו קליפות, ובאם לא יהא חס על הישגים וקניינים. כשם שאין טהרת הנפש מושגת אלא מתוך דיכוי האני בְּכּוּר הסיגופים, כך אין ההזדככות האמנותית ניתנת אלא במצרף־אש, המבער את כל היסודות הזרים של לא־אני. “לא תחמוד” חל גם על האמן, שלא יהא חומד בשום פרט וקורט סממן, שאינם חצובים ממכרות עצמותו הצרופה.

והואיל וכל אדם הווה וחדש כפוף לעבר ולישן, וכל הגדול בתפיסה קולט יותר מאוצר השימורים של התרבות – נמצא כי יחס האמן אל הקיים הוא של תלות מורדת. סתירה מכאיבה, שחלליה הם עצומים. המורשה נספגת במיוחד לתוך אלה שכלי קיבולם הנפשיים חזקים ביותר. לפיכך חייבים הללו להגביר בלבם את התבערה השורפת סיגים. יצר השימורים אורב ביחוד למגדלי הצעד. המורשה מטילה את המעמסה המרובה שלה על בעלי הכתפיים. לפיכך זקוקים הללו למאמצי יתר ולשיטת סיגופים מרסנת. ורק צער הסיגוף הזה ראוי לכפר במידת־מה על כך, שהמרדנים הבודדים נכנסים גם כן לעתים, ולו רק כהוראת שעה, לשותפות זו של חיפושים קיבוציים – שני מושגים, שאינם חלים כלל זה על זה. הפחד ללכת יחידי ביער באופל מסית להיטפל אל שיירה, אבל הפחד הוא אולי נימוק מקל אך לא מיישב. ולעולם אינו מפרה. היסוד הקיבוצי יכול להיות אולי מאופשר רק במובן השלילי, היינו, בעמידה יחד על הנפש מול האויב המשותף: העבר והנוסחה. ראוי להודות כי עוז רוח ביצירה אינו משרה תמיד משכינתו על היוצר גם בחייו הפרטיים. ויש שרַבָּן המרדנות מוג־לב למופת הוא בשטח הקיום היום־יומי, שאין הכוחות מספיקים להילחם בשתי חזיתות, או שאינם דיים אפילו לעמוד לבדד בחזית אחת מול עולם ערכין וצורות מגובש ומוסכם. לשם תגבורת המרץ הפנימי והברחת הפחדנות, יש אולי צורך בלגימה משותפת של יי״ש העידוד עם בני לוויה. ברם, החברותא די לה הליכוד למען אבדות משותפות. שמא כוחה יפה גם לגבי אילו שחרורים, הנעשים בצוות. אבל אין למצוא מציאה יחדיו. אין שניים אוחזין בטלית אחת. כשם שאין שניים המביעים דעה אחת מתכוונים לדבר אחד.

שמא השלילות והגישושים הצוות יפה להם. כגון תהלוכת עיוורים, הנשענים זה על כתף זה, בחפשם את סם האורה. אולם בו ברגע, שהעיוור הראשון מצא משהו ונפקחו עיניו, הריהו נושר מעל התהלוכה כפרי בשל, ואם אינו רוצה להשפיל את עצמו עד כדי דרגת מורה־דרך (היוצר אינו מורה־דרך לאחרים אלא מחפש למען עצמו) הרי עליו לפרוש מהחברותא. ובבוא תורו של השני מאחוריו להושיט את ידו, הריהו מוצא שוב משהו חדש, שונה מהראשון, שכן המציאה הקודמת כבר ניטלה בשעתה ואיננה. ככה מטילות המציאות פֵרודים בין בני־לוויה. אמנם, השמרנות והשיגרה הם חולשות, האורבות גם, או במיוחד, למרדנים ולמחפשים. ורבים מאלה, שכבר יצאו למעשה מתוך השרשרת, ממשיכים למראית עין את קשרי היחסים עם תמימי דעים לשעבר, מתוך שהם חסים על ההרגלים הקיבוציים והעידודים ההדדיים של החברותא, שמשכבה נוח לא פחות מאשר כר־המורשה החמים. כן, יורשים לא רק את האבות אלא גם את החברים, כשם שרבים מתפרנסים מקרנותיהם של בניהם. אבל לא על מנת כך יצא ההלך הנאמן מבית הורים ובעט במסורה ופנה עורף לנופי־מולדת יקרים לשעבר, שיהא לאחר כך משתעבד לפסלים חדשים, ואם גם הם במידה ידועה מעשי ידיו. לא קל ולא נוח למרוד באחרים, אבל קשה לאין ערוך המרד כלפי עצמך, כלפי עצמיותך, המנוגעה, המכוברה בכאבי החיפושים. אולם אל תירא ואל תפחד, הלך ישר!

יש שהמשל והנמשל משתווים זה לזה עד כדי כך, שאפשר לסלק לחלוטין את הנמשל, ולהמשיך את הדיבור על המשל לבדו. וכזהו המשל בתהלוכת עיוורים המובא לעיל. אין עיוור כעבד המוזות, ועתים אין תם כמו חכם. נחוצה טביעת־עין פקוחה לשם ראייה שטחית של העצמים, אבל לתכלית ראיית־יתר והעמקה דרושים עיוורון־מה וסתמון כלשהו בחוש הראוּת. כשם שהננו מכווצים את ראותנו או עוצמים אותה לחלוטין כדי לחדור לתוך פנימיותו של איזה עצם, מספיקה תבונה בינונית ומעשית בשביל להתמצא בהוויות העולם ובסדר ענייניו החיוניים. ואילו חריפות מוחין יתֵרה מסכסכת על־פי־רוב על בעליה את שבילי האמצע של חיי הקיום. הַסְפִיקה ההסתכלותית והאמנותית נעוצה ברובה באיזה חסרון אלמוני, העושה את האדם תלוי וזקוק לסעד הזולת. ומה פלא אם התלות הזאת מלפפת ביחוד את העיוורים ביותר, את המרדנים במאוד? כל אימת שאנו מוצאים אדם חדש ותבען, גיבור זועם לכאורה, הרי משנבדוק אותו יפה, נמצא בו רפיוניות המכרסמת אותו בטמירין. לפיכך מדרך כל בית־מדרש אמנותי חדש להטיל שצף קיבוצי רב. בבקרים הצלולים והטריים קולות בודדים, וזרים אולי זה לזה בשורשם, מתלכדים ללהקה. ככה נוסכת הבוקריות אגלי אחדות לתוך מיץ המרד. נדמה לכאורה: הנה הקיבוציות יושבת יחדיו על האבנים. אולם חכה מעט קט, דיין, עד שיגדל אור היום ויתחוורו הפרצופים ויתבהרו הקולות, ותדע כי לא תמיד שפה אחת מבטאה גם דברים אחדים. עיין היטב ודון אם תיתכן בכלל שיתופיות ביצירה האמנותית: שהרי זו בנויה ביסודה על החסרון ונחיתות ושותפות המאוששת על איחוד חסרונות ונחיתויות אינה בת קיימא. היצירה מהותה הוא הפילול הדק מן הדק של גוונים חדשים – וכי יכולים אפילו שניים לפלל אותו גוון עצמו המנצנץ בהשערה? על אחת כמה וכמה קבוצה של מפללים! רק הבודד עשוי לחדור דרך חגו ולהציץ מבעד החרך.

עד כאן באמנות התיאורית, המגישה לפנינו את העולם כתמונה (ואין שניים יחדיו מציירים תמונה אחת), אולם ברצוני לקבוע עיון מיוחד בבעיית הקיבוציות באמנות הביקורתית.

3

כל האמור לגבי הקיבוציות באמנות ראוי הוא שיינתן עניין גם לשותפיות בעבודת הביקורת. אף המפעל הביקורתי נובע מתוך האישי הטמיר והנה מההכרח רק יחידי. המבקר אינו שופט הפוסק על יסוד עיקרים נתונים מטעם המחוקק ומוסר את פסק דינו אל פקיד המלכות להוציאם לפועל. באישיות המבקר כלולים שלושת התפקידים כאחד: ואף אחריותו היא משולשת. חוות־דעותיו והערכותיו – החיוביות השליליות – שהוא חותך לגבי נידוניו הן החלטיות משפטיות, שהבעתן המהווה את מלוייה, הכרח לה שתהא ניזונה מתוך עיקרון אישי חי ומתחיֵה תדיר. לעולם אין המבקר, הראוי לכבוד, אישיות מתווכת. את ביטחונו הוא שואב מתוך מעיינו, מתוך הקול הפנימי, המעניק לו, כמו הדמון לסוקרטס, את הסמכות להורות ולדון. כאז החברותא אינה מועילה ולא כלום, להיפך, היא מזיקה. ומתוך שהיא משמשת סיוע ועידוד עשויה היא להתיש במידה מרובה את חוש השיפוט העצמאי ואת ההיעזרות העצמית.

גם מהמבקר, כמו מהאמן, אנו דורשים את דברו המקורי, את חווייתו, שלא חווה עדיין מישהו אחר. (אין במציאות שתי חוויות שוות). רוצים אנו לדעת את מקום שבתו של האמור שלו: אם הוא עמוק משפתיו וגם מהכשרונות החיקויים ומהידיעות הנקנות, המקננים במרכזים המוחיים; אם הוא צוֺרַף בכּוּרו האישי ורוּחץ מחלאת הפניות בדם נפשו. רוצים אנו לדעת אם לא מחווה דעות בלבד הוא אלא גם הוגה והורה אותם. רוצים אנו לדעת אם חכם הוא להרביץ את תורותיו לאחרים בלבד, או גם לעצמו; אם הוא נכנס עם דעותיו לחופה ולקידושין, או שהוא קונה אותן כפילגשות; אם מתמכר הוא אל השקפותיו רק ביום, או גם שנתו נודדת עליהן. ורוצים אנו לדעת אם… הוא ישר. לשם כך רק אבן־בוחן אחת בידינו: מידת הסתכנותו של מביע הדעה וכוחו לבדידות. אין כבדידות כור לבחינה. היודע לסכן את נוחיותו הפרטית (החברותא היא יסוד הנוחיות) מובטח הוא לנו שידע להגן על דעותיו ולקיימן בידיו. בניגוד לשופט, העשוי תמיד לפרוק מעל עצמו שני שלישים ממנת האחריות בעד ביצוע פסק־הדין – א׳ על המחוקק, ב׳ על הפקיד המוציא לפועל – ומשום כן שני שלישים ממצפונו מחוסנים תמיד – דרוש שהמבקר יהיה נתון בתנאים כאלה, שלא יתכן פירוק כלשהו מעליו מהאחריות בעד מפעלו והתוצאות הנובעות ממנו. סופר המבטא מפלגה נשען על כוח העומד מחוץ לו. שליח ציבור לאומי או מעמדי עושה את העבודה הקלה, גם החברותא עלולה להיות מגדל עוז לא פחות, ושמא גם יותר, מגוש אחר, שכן היא מפתחת בנמנים עליה מעין חוש מיוחד של ערבות הדדית, וברוב המקרים היא נהפכת לארגון לשם קנייה בשותפות מניות לעולם־הבא תכוף.

המבקר משול לשופט גם מבחינה זו, שאף הוא, כשופט בין אנשים, דן דיני יחסים בין החומרים ותובע יחסי צדק בין העצמים, שלא ישלטו גניבה וגזילה גם בעולם הדוממים; שלא ינצח הרשע גם בציבור המושכלים; שתופעות לא יהיו טורפות זו את זו. המבקר חותר אל האמת, עד כמה שהיא ניתנה להיות מושגה. תפקידו להעמיד כל עצם ומהות על מקומם הראוי. משום כן הוא מצווה לצלול תמיד לתוך נבכי האישי; לתהות על הפרטי: לנתחו שוב ושוב לפרטים ולתגים לשם ביחון כל אחד מהם לחוד. הוא נתחן ופרטן עד קצה גבול האפשרות (אם כי הכוללות היא נקודת מוצאו ומבואו). משום כן הוא טבוע בהחלט בתו היחידות. הוא, הדן דיני יחסים, מן ההכרח, שיהא נעמד מחוץ ליחסים ויהא פרוש מן הזיקות הפנייתיות, עד כמה שהישג זה הוא בטבעו של האנושי. על כל פנים, הכיוון ההפוך מהנ״ל מרחיק בוודאי את הסופר מהמצע האישי, שאין לו תמורה.

סבורני: אילו היו מאמציהם של כוהני הספרות מוקדשים להישג האמור לא היה מפעל הסופר – בהיקף עולמי – עלוב ומנוון עד כדי כך, שהוא מעורר לגביו יחס מצד אנשי־לב כאל משלח־יד, שהיזקו ודאי מתועלתו. מעמד הסופרים מונה המון ארגונים וחברותות הרבה – רבים מהם בהיקפים בין־לאומיים – אבל הרבה יטרח הרוצה למנות כתריסר סופרים ישרים, שאינם עושים את אמנותם רמייה. הספרות מתגלגלת במורד למטה, למטה, אל תוך המרתף, המכונה עיתונות. (העדיין לא הגיעה השעה, שהסופרים הישרים יקומו ויקבלו עליהם לפרוש מהעיתונות בכל צורה שהיא, וגם, או ביחוד, מהספרותית?). דומה כי אין עכשיו בעולם מעמד מפונק ועריץ יותר ממעמד העיתונאים, (העומדים בעצם במזרח הספרותי). אין כמוהם יחדיו חזק לארגון החונף, להונאת דעת הקהל, להשתקת הבודדים הבלתי מרוצים, לזיוף המטבע האמנותי, שעליו חקוקה צורה אחת בלבד – צורת האחד.

עט הסופרים, שתפקידו השחרור, נצטרף אל מכשירי החבלה, ומשמש כלי־שרת לשעבוד. ציבור הסופרים, כוהנים בהיכלות מעשי ידיהם, נהפך לחיל שכירים, הנמכר למרבים במחירו, או לחיל המצב, המגן על עמדות משומרות ועל זכויות ותק. מושג הביקורת נעשה צליל זר, נשכח, אנכרוני. ותפקיד המבקר – זו חית הבית המטיילת להנאת בעליה בחדרי הספרות – מתפרש כשירות פומבית של המומחה לתעשיית פרסום לגבי המפורסמים משכבר. גם מבנה הספרויות בצורתן ההווה, הבנויות בעיקרן על הארגון, העשויות תאים לאומיים ומדיניים, בחינת מעצמות, בעלות אינטרסים כלכליים וממלכתיים, כמעט צבאיים, המחפשות שווקים ולקוחות וסרסורים, מוריד את מפעלן לעובדה של מקח וממכר. בתנאים כאלה אין לקוות כלל, שאיזשהו ארגון שכנגד, אפילו אם הוא רצוף כוונות טובות, לא יהפך בסופו לחברה מתחרה סתם, המעוניינת להפיל בשוק את ערך מניותיהן של יריבותיה ולהרים, בכל מחיר שהוא, את כוח הקנייה של שטרות־הערך שלה. המעגל הולך ונסגר. הסופר ניצוד במבצר ההגנה, שהוא בנה בשביל החברותא שלו. אין, משמע, עצה אחרת מלבד הרס מבצר עצמו ושחרור מהמאסר הביתי, שהושם לשם בידי ידידיו, אנשי ביתו. המקרים הגורליים, צירוף־זוטות בלתי מובן, באים על־פי־רוב לעזרת הבודד הנאנק בשביו ומוציאים אותו מכלאו, מאחר שהוא החבוש לא רצה או לא יכול להתיר את עצמו. ורק בצאתו למרחב הוא משיג בעליל את אשר ידע תחילה בדמדום: השאיפה לאמת והארגון הם תרתי דסתרי.

מתוך “שער הוויכוח”, ת״א, תרצ״ג