במטבח בית־החולים היתה חגיגה, וחתן החגיגה היה זִ’יגַאדְלָה. משנכנס ז’יגאלדה זה למטבח, נתקן פגמו של המטבח והוא בא לידי גמר שכלולו. נכנס לתוכו אמן, מומחה, והתחיל אותו פרק “הימים כתקונם”, שנמשך עד בוא הרֵיבולוציה.
שנים המבשלים, שכהנו בו עד אז, לא היו אלא מבשלי קסָרַקְטִין, אלה הקרויים “מבשלי־דייסה”, שקבלו את חכמתם העלובה בבית קסרקטין ועד מעלתו של טַבָּח לא הגיעו לעולם.
משבא ז’יגאדלה קבלו השנים את מרותו מיד ובסבר פנים יפות, מתוך הודאה גלויה באמנותו; כי על־כן הלא היה טבח מושלם; ולא טבח סתם, אלא טבח לרום הדרת קדשו של הארכיהגמון יֶבְלוֹגִי.
גזר־דינו של ז’יגאדלה נחתך שלא בפניו, בחדרו של הרופא הראשי באחד הערבים, כשישב הלה והאַסִיסְטֶנְט הראשון ומנהל־הבית הקַפִּיטַן וַוסִילְיֶיב והיו משוחחים על כוס טה מעלה־הבל.
פתח הרופא הראשי:
– רבותי, יש לנו כבר טבח, טבח מומחה, והידעתם מי הוא? מעין כלי־קודש במדה כל־שהיא, הדרת־קדשו אַנְטוֹנִי ממליץ על טבחו של רום הדרת קדשו יבלוגי.
ענה האסיסטנט:
– כנראה, גם מטבח בית־חולים משמש מקלט לנסים מן החפירות.
סבר הקפיטן:
הרי בין כך ובין כך צריכים אנו לטבח מומחה. שלחן האופיצרים סובל הרבה מתוך זה, שאין לנו טבח.
ושוב בשעת שתית טה, אבל לעת ערב, נכנס החייל־המשרת של הרופא הראשי. הלה הגביה גבות עיניו העבותות כלפי פני החייל.
והחייל הכריז:
– משמע, שהטבח בא, רום כבודו!
– יכנס!
נכנס אברך בעל פנים מבהיקים ורעננים, שערותיו גזוזות כמשפט חיילים, כפות ידיו נקיות, בגדיו עשוים בארג טוב ובמדה נכונה, וכן גם מגפיו. כנראה היה לבוש “משלו”. כותנתו החדשה בולטת אי־שם אי־שם. כרסו גם הוא בולט, שלא כשיעור כרסו של בן שלשים.
בכלל עשה רושם כאיש מקפיד על הנקיון.
נכנס ופשט ידיו לאורך גופו – כמשפט חיל, עיניו התחילו פונות כלפי כתפותיו של זה ושל זה. כנראה, לא היה עדיין בקי להכיר מיד “בָרָשות”, ולא עמד גם עתה על הסוד, מי הוא ראש החבורה.
עשה הקפיטן פנים רצינים ושאל:
– מי אתה?
– א־א־אני – אני ה־ה־הטבח!
לא, בן־יקיר, לא כך עונה חיל… דומה, שלא למדת עוד לענות לפקידים.
– מה שמך?
– מיכאל ז’יגאדלה, רום כבודו!
– בן כמה אתה?
– בן שלשים וארבע, רום כבודו!
– איפה למדת את מלאכת הבשול?
– בעיר, רום כבודו!
– וכמה שמשת טבח אצל הארכיהגמון?
– זה שמונה שנים, רום כבודו!
– מומחה אתה במלאכתך?
– כן, רום כבודו! א־א־אני מומחה, מומחה לכל מיני תבשילים, ביחוד לדגים. ביחוד לדגים1. דגים צריכים לבינה יתירה, הדגה מאכל טוב, למשל הלָכִיס דורש שתהיה יד זריזים מטפלת בו. מסירים ממנו קשקשיו ומנתחים אותו חתיכות־חתיכות, כעבי שתי אצבעות, אחרי־כן רוחצים אותו במים. מרתיחים מים עם מעט חומץ, מלח, פלפלין, צפורן ופלפלא־דצפורן, עלי־דפני, קליפת־לימון, ואם יש חִלף־הים, מוסיפים גם מזה, ושמים בהם את הדג, מסירים את הקצף ומבשלים אותו במשך חמשה רגעים. נותנים לו שיֵעָשֶה רך עוד במשך רבע שעה אחד ועורכים אותו לשלחן ביחד עם בולבוסין וחמאה הותָכָה ופֶטרושִילין כתות יפה. אם רוצים לתת את הלָכִיס קר, מוציאים אותו מן הרוטב, מניחים לו עד שיתקרר, ושוב משיבים אותם לשם עד שבא זמנו להגישו לשלחן. וכלל הוא: – לָכִיס ממעטים למלחו משאר דגים. ואפשר לבשל לכיס כך: לכיס בִירָקות, מטהרים אותו כדבעי ומנתחים נתחים־נתחים כיאות, אחרי־כן עושים ביחד פֶטרושילין, דרַגוֹן, בצָלים, צֶלף, עֳפיאוֹנִים שניטלו מהם גרוטותיהם ורוטבים במים וכל שהוא פלפלין מהודקים, מתיכים מעט חמאה טריה, מוסיפים את הירקות הגזורים ומיץ־לימונים עד שנעשה טעמם חמוץ קצת, מעמידים על האש עד שיחם ושמים בסן את הלכיס למשך שתי־שעות ומהפכים אותו כל אותו הזמן יפה־יפה. צריך שתהיה החמאה נוזלת כל אותו הזמן ולא שתהיה צלויה. אחרי כן מחממים מחבת בחמאה וצולים עליה את הלכיס במשך עשרה רגעים, וצריך למשוח אותו מכאן ומכאן לעתים קרובות במַרִינַדָה. הזָפית בשבילו נעשית מן המרינדה הנשארת וצלוחית יֵין חִוַורְין, ומספר כפות רוטב חריף, ואם אינה חמוצה די־צרכה מוסיפים עליה מיץ־לימונים וחלמון־ביצה ובוללים…
ז’יגאדלה לא פסק מדבר, מליו שטפו, ומתוך שטפו נכשל אך לעתים רחוקות באותיות תנועיות.
הרופאים נעצו עיניהם במדַבר מתוך תמהון, הקפיטן מנהל־הבית נתן בו עינים סוקרות.
וז’יגאדלה טוחן בשלו:
שבוּטָה בזָפִית עשויה על יין חוורין – אותה עורכים כך: מסירים את הקשקשים ומקבלים את דמה לתוך חצי בזיך של חומץ, רוחצים את הנתחים ושמים אותם בתוך קלחת ומוסיפים לשם מלח, בצלים חתוכים, פלפלין וצפורן כתושים גסות, חתיכות לימודים ועלי־דַפְני, מוסיפים מעט בירה חִוַרְיָנא או מים וגם מיין אדום עד שיהיו מכסים את הדג, מסירים את הקצף, נותנים חתיכה גדולה של חמאה וקצת צָנִים הדוק יפה־יפה, ולא צריך שיהיה רותח ביותר. שעה קלה טרם שנערך הדג מבללים את הדם בפסיגת סוכר, שמים את הדג בקערה ושופכים עליו את הזפית דרך נפה.
דרך אחרת לשבוטה־בזפית – “נוסח פולין”:
שוחטין את הדג, מסירים ממנו את קשקשיו, בוקעים אותו מנתחים לנתחים ומקבלים דמיו לתוך חומץ. לשלש ליטראות לוקחים גֶזר – שׁלשה־עקָרִים, אסטופניה – עִקָר, פטרושילין – שנים, בצלים – שלשה, כרפס ¼ עקר; מנתחים אותם חתיכות־חתיכות ושמים בקדרה ומוסיפים כל שהוא זנגבילא, גרעיני־צפורן, או גרעיני־פלפלין, שני עלי־דפני, חצי הבזיך בירה, חצי הבזיך מים ומרתיחים במשך חצי שעה, אחרי כן שמים בה את הדג, זורים עליו מלח, חמש כפות חמאה, מחצית הלימון שניטלו גרעיניו. מלוא הכוס יין וחומץ, ובכלל זה החומץ לקבול הדם, מכסים עליו יפה ומרתיחים שוב רבע שעה אחד, אם נעשה הדג רך מוציאים אותו מתוך הרוטב ומעמידים אותו במקום חם, מוסיפים לתוך הזפית לחם סלת שָחוק וצלוחית יין אדום ובוללים דרך נפה דקה, חלק זורים על הדג וחלק על הזפית. אל הדג מגישים בולבוסין, הבִירָה אינה צריכה להיות מרה ביותר והזפית לא עבה ביותר…
שני הרופאים שחקו זה כבר, ושחקו עד כדי דקירה בצדם ודמעות בעיניהם. הקפיטן נשך שפמו המסולסל, ואזר כל כחתיו, כדי שיהיו פניו רציניים.
– ורום הדרת קדשו, איזה דג חביב עליו ביותר? – שאל הרופא הראשי.
– או־או־אוקוּנוּס, רום כבודו, אוקונוס חביב עליו ביותר! הצהיל קולו ז’יגאדלה, וכך – – – וזה מעשה האוקונוס: אוקונוס בנוסח הולַנד, מסירים ממנו קשקשיו על ידי מִגְרֶדת ורק על בטנו, מוציאים את בני־מעיו, מניחים רק את הכבד ואת חלב־הדגים, מדיחים אותם יפה ומבשלים במשך עשרה רגעים בתוך מים מלוחים ורותחים קצת, שבשלו בהם קודם, הרבה לערך, עקרים קטנים של פטרושילין עם חתיכת חמאה ואי אלה גרעיני פלפלין על איזו עלים ירוקים, עד שנעשו רכים. את הפטרושילין שמים בשעת עריכה בין דג לבין דג בתוך קערה ומגישים אותם בתוך המים שבשלום בה עודם חמים ומעלים הבל. האוקונוס זקוק יותר למלח מן הצלוּפָה ופחות מן השמך. וגם אפשר שלא להסיר מהם את סניפיריהם על בטנם אלא את כולם ומבשלים אותם בתוך מים מלוחים רותחים עם בצלים, פלפלין תמימים ועלי דפני על גבי האש עד שבשלו יפה. אחרי כן גוזרים שתי ביצים שלוקות עם פטרושילין, מוסיפים אגוזי־מוסְקַט וצנימים, מניחים את הדג בתוך קערה, וזורקים עליו מן הבליל ועורכים אותו לשלחן עם חמאה חמה.
אוקונוס על זפית “נוסח צרפת” עריכתו כך: מסירים את קשקשיו, נוטלים ממנו את מעיו, מדיחים אותו יפה, מולחים ושמים אותו בקלחת עם הרבה חמאה. וכשמזיע הדג יפה מכאן ומכאן, זורים עליו משהו סולת, הופכים את הדג ושופכים יין עד שיכסה עליו; מוסיפים משהו פלפלין־דצפורן הדוקים יפה, פטרושילין, גזור־בצלים גזורים יפה־יפה. מכסים אותו היטב ומניחים לו להִבָשל במתינות, אלא שאינו צריך להפורר בשום אופן.
ומכל דגת־הים יפה כחו של הסַתָּר. לאחר ששוחטין אותו ונוטלים ממנו בני־מעיו, שמים אותו בתוך ארג ומניחים אותו יום או יומים במרתף על גבי אבן, משום שבשרו של דג זה קשה קצת בעודו טרי. טרם שהתחילו לבשלו, מורקים אותו כמה פעמים במלח ומים כדי להסיר מעליו כל שיירי הריר ומנתחים אותו לפי גדלו לחמשה ועד עשרה נתחים, שיש לנתחם אחרי כן שוב לחתיכות, שמים אותו על גבי האש בתוך מים צוננים ומוסיפים מלא הכף חרולים, שהם מועילים לעשות את הבשר רך ולהפיג ממנו את ריח השמן. נותנים לו לבוא לידי רתיחה במתינות, ומסירים ממנו בכל עת את הקצף ויהיה מתבשל במשך חצי שעה לאט. אחרי כן שמים אותו במים אחרים רותחים, מוסיפים ששה בצלים, עלי־דפני מספר, שני גרַם צפורן, שמונה גרם גרעיני־פלפלין, אגודת־תימין, שלויָה, חלף־הים ונותנים לו שוב לרתוח במשך שעה אחת לאט. ובשעה זו צריך להסיר בזהירות את כל השמן. רק לאחר שנעשה הדג רך מוסיפים לשם מלח, ומניחים לו לקלוט אותו לתוכו במשך שעה קלה בתוך המים. מוציאים אותו אחרי כן, נוטלים את כל הסחוסים הבולטים, מנתחים את הבשר לנתחים יותר קטנים, נותנים חמאה וחרדָל או זפית של פטרושילין. ועוד היה חביב עליו זאב־הים “מבושל כחול” בחמאה, צנון וחזרת…
– מה אתה סח! –“מבושל כחול”?
– רום כבודו – כחול!
לא עמדה לו רצינותו של הקפיטן הפעם, עתה פרץ בשחוק גם הוא.
– חסל, ז’יגאדלה, כלך לך והנח את חכמתך לעת אחרת!
עיניו האפורות והישרות של ז’יגאדלה מסתכלות בחבורה, ולא הבין מאומה.
וכן נתקבל ונתאשר לטבח של בית־החולים.
־־־־־־־־־־־־־־־־
במזונם של החיילים לא גרמה התמנותו לשנוים גדולים, כי שם שולט מנהג קבוע, מנהג קסרקטין; אבל לשנוי גמור גרמה במזונם של הפקידים, ב“שלחן־האופיצירים”.
מדי ערב היה נכנס לחדר מנהל־הבית הקפיטן ונמלך עמו שעה קלה. הוא למד קצת מנמוסי החיל, ידע כיצד מבליטים חזה ומכווצים בטן כדי להראות חנִיך־צבאי, ואת הפקיד היה “אוכל בעיניו”, כחניך קסרקטין ממש ולא כמגויָס סתם.
בערבי חגאות היתה שהייתו של ז’יגאדלה בחדר הקפיטן יותר ארוכה. בימים ההם היה הקפיטן יותר וותרן, והטבח היה תקיף יותר ועומד על דעתו. ולמחרת היום היה שולחן האופצירים נהנה לקנוח סעודה מאיזה תבשיל מפתיע, בעל שם צרפתי מסולסל ומשונה, וז’יגאדלה היה נהנה מן התהלות שפזרה לו ה“אחות הראשה” בהרחבת הלשון, והיתה מעידה שטעמם של תבשיליו כטעם אותם התבשילים, שהיתה אוכלת בחגיגות בבית הגֻבֶרנַטוֹר בטוּלָה בעודה בנעוריה (לערך ארבעים שנה קודם) אלא שז’יגאדלה היה מוזקף עוד יותר, מבליט חזהו כחניך קסרקט ממש, והיה מצפה לשמוע תהלה זו גם מפי הרופא הראשי. הרי בידיו של הרופא היה גורלו של ז’יגאדלה, שיקבל גם הוא מטבעת כסף על פתיל ארגמן –
* * *
איש לא ידע עד כמה נכסף הטבח לקשור פתיל זה אל חזהו מצד שמאל.
זקן הגדוד – האוּנְטֶר סמנוב, כבר קבל. “פני” לשכת הסופרים גם הם כבר קבלו. ז’יגאדלה עמד השלישי במעלה; משרד המטבח צריך שיקבל הוא. לדבר בענין זה עם הרופא לא נועז. יש שרמז על זה בדברו עם הקפיטן; לבקשו בגלוי לא מצא כל אפשרות; הכל היה בידי הרופא הראשי. בלילה על משכבו יש שהיה משער, איך שהוא מתהלך בחגאות בין מכריו ומטבעת הכסף מברקת על גבי פסי הארגמן וכל הכתונת מעין זית־כהה מקבלת חיים. כמובן אחריה תבוא שוב מטבע – של זהב. תיכף ילך אל הצלמון ואת תמונתו ישלח לאמו אל הכפר, תיהנה הסבתא למראה בנה אמיץ־הלב… כלום אינו עובד? מי עוד כמוהו עובד כל היום לטובת בית החולים? אלא שבלשכת־הסופרים מה היא כל עבודתם? יושבים ומעתיקים ומשחירים גליון אחר גליון – ואולם הוא ועוזריו מזיעים בין כירים וכירים – –
* * *
באמת אין צדק בעולם. מטבע ראשונה צריך היה לקבל הוא – ועוזריו.
השכם בבוקר מתחלת העבודה בחדר המטבח המרווח, שקודם שלקחו בבית עמדתם רופאי בית החולים, היה משמש מדור לְסמינַרְיה גדולה לכמה פלכים; על יד שלשה תנורים גדולים – נוסח רוסיה – וקלחות רחבות ידים עליהם, היו טרודים ועוסקים הוא, הטבח, ושני סגניו: דֶץ הפולני הארוך, שגדל תורן, בעל עינים של סרטן, מבוהלות ויוצאות בולטות מתוך חוריהן כמתוך בהילה או תמיהה, וגֶרְצִיק (גם הוא פולני) בעל פנים רכות וורדות ועינים גדולות אפורות, ומראהו כמראה בתולה גדלת־קומה שלבשה בגדי גבר. כמעט תמיד היה לו עוד עוזר שלא מן המנין, מן החיילים הנפצעים, שכל עסקו היה להוציא מתוך המטבח את השירים ואת האשפה, לטאטא ולהדיח את הרצפה, לשאוב מים ולהסיק את התנורים. רביעי זה לא היה אלא שליח זמני, חיל פצוע שהבריא וידע למצוא מסלות ללבו של ז’יגאדלה, עד שהיה זה ממליץ עליו לפני הקפיטן קודם שהגיע זמנו לעמוד לפני ה“ועד הבוחן”. מכיוון שהוא צריך לעוזר, ואין טוב למשלחת זו אלא אותו החיל, ובכן בקשתו שטוחה ש“יפקידוהו” למטבח.
ומתוך כך היה חיל חולץ נפשו מן החפירות במשך שבועים או שלשה שבועות.
־־־־־־־־־־־־
בחצי השמינית מגישים את הטה לחדר האוכל, שבו כבר התכנסו הרופאים והאחיות. טה זה שמש גם ארוחת הבוקר, ומיד בשמינית בדיוק מתחילה העבודה בחדר־החבוש ובחדר הנתוח.
בחצי הראשונה כבר ערוכים השולחנות באולם הגדול והמרווח, ששמש קודם “חדר המרגוע” בסמינריום. וכל הנפצעים, שמצב בריאותם מרשה להם, פורשים לפנה זו, תופסים מקום על גבי ספסלי העץ הארוכים, מקבלים כל אחד קערה ומנת הלחם, לחם־חוקם, ואחרי־כן יעמדו בשורה, עורף אחרי עורף, לקבל את המרק ואת הבשר.
וכך הם מתכנסים כולם: למן הצועני הגוף רחב־הכתפים ועקום־הרגלים מפרשי ה“טורמָא הקרימָאית” ועד הענק מן הגדוד השמיני הַפַנַגוֹרִי, הפוסע מדודות מכופף על שתי משענותיו, ודומה לאותו העכביש הדק והשחוף ארוך־הרגלים, שהילדים קוראים לו “קוצר החציר”, אולי משום שכאשר קורעים לו אחת מרגליו הדקוקות והארוכות עודו מתמיד בתנועותיו, מרחק ומקרב אבר לאבר.
ואותה הליכה, תפיסת־המקום, ההמתנה והעמידה בשורה מכניסות קצת חיים לתוך השעמום של בית־החולים. שנים מהמבשלים מכניסים במוט בשנים לכס גדול מעלה הבל, וקוּרְץ “האשכנזי” (אל לאמר גרמני: בגרמנים אנו נלחמים) עומד על דוכנו, בידו כף־עץ גדולה, כדי למלאות קערה בבת־אחת. בקול נגיד הוא מצוה לקרוא לרופא. בין כך הוא מוציא טס של אַלוּמִינְיוּם, מעלה עליו קערה קטנה, קופסא מלאה מלח ופִנְכָא.
עד שהרופא נראה בפתח הבית וקרב עד אצל דוכנו של קורץ, הלה ממלא את הקערה מרק או סִלְקָנִית, לפי סדר היום, ומטיל חתיכת בשר לתוך הפנכא.
זו היא – ה“טעימה”, שהרופא העומד על תורו אנוס לטעום מדי יום ביומו.
– טוב! טוב מאד!
וקורץ מתחיל דולה בכף עצו.
כעבור שעה קלה וקול צלצול שפתים, וקול מתוך לעיסה חרוצה וזריזה ממלא את חללו של האולם המרווח.
לולא בגדי־השרד שעל הסַנִיטַרִים, המשמשים את החלשים ביותר, לא היה איש אומר כי ב“אזור המלחמה” הוא נמצא, לא היה מאמין, שהאויב נמצא במרחק מ' פרסאות. את מוראותיה של המלחמה אפשר לראות אך בחדרים הסמוכים. יש שם “פלטין” וארבעים מטות מוצעות בוֹ, ומספר הרגלים שבכל המטות שלשים ולערך כזה הוא גם מספר הידים.
אין קול, ואין צוחה ואין אנחה.
ישנוֹ בעולם מורפיון ויש קוקַאִין, ברוך־השם.
אנחה קלה יש שתתפרץ לפעמים בשעת חבוש הפצעים. אז מתבוננת האחות או הרופא החובש בחדר, אם שמע אותה מי שהוא, ופניהם מסמיקים מאד מאד. ופה בסַלון הגדול ישנם אנשים בעלי קיבה מרווחת ובעלי תיאבון־אכילה בריא, וריחה של הסלקנית עולה ומגרה את תיאבון האכילה. ומראה האנשים המזיעים על הקערות ועל הפנכות גם הוא מעלה את תיאבון האכילה.
בעל כרחו של אדם הריר מתכנס לתוך פיו.
־־־־־־־־־־־־־־
איזו תולעת קטנה מתחילה מוצצת רומשת מתחת כף־חזהו של הרופא. זמן מלאת הקיבה הגיע. מן הבוקר לא אכל. ובאה ה“טעימה” גם היא להוסיף נוספות.
ואולם זמן האכילה קבוע. כעבור שעה יגישו אוכל ל“אנשי הגדוד”, כלומר, לסניטרים ולעובדים בלשכת־הסופרים. ורק אחר שאכלו אלו יגישו את הלחם לרופאים ולאחיות, כלומר – בעוד שעתים!
ואיזה יש מוצץ ומוצץ בו במקום שחזה ובטן נפגשים. וכי מה אם לא יסתפק בלגימה אחת זו מתוך קערתו, מן המרק המוגש לו לטעום? ואם ילגום את הקערה כולה?
הלא זה חלקו שלו. איש לא יפסיד כלום. המרק, החומצה או הסלקנית אותם מבשלים ביד־רחבה, גם שתי קערות יש לאיש ואיש.
הלכס גדול, שופכים לתוכו עוד דלי מים, עוד ליטרא גריסים ובולבוסין. לא כן האֶשְפָּר, מנת הבשר. הבשר נחתך לכתחלה לפי מספר האוכלים. קערה של מרק, קערה של סלקנית הלא זו היא הצלה פורתא!
* * *
קורץ מגיש את ה“טעימה” על גבי הטס, ועומד קפוא על מקומו, מוכן לשמוע את המימרא הידועה: טוב, חלק!
– טוב, טוב מאד! פנו מקום גם לי; הפעם אוכל את כל הקערה, הסלקנית טעם גן־עדן טעמה, ואתה, קורץ, חלק!
הפצועים מרוצים מאד.
כבר פנו מקום בראש השולחן. מי־שהוא בצע את לחמו, השני הקריב את כלי המלח. מוצאים החיילים שזה יפה, שרום כבודו אינו בז לחיילים, אוכל מפתם של פשוטים ובקרבם, כולם מרוצים.
– “רום כבודו, עוד קערה!” מעיד קורץ על זריזותו.
– לא, יקירי, אבל מן האִטריות אקח.
מנת הבשר לא היתה גדולה, אבל באטריות לא קמץ המלצר. זה היה עוד בשנות הטובה, בראשית המלחמה: הבשר היה במדה הנכונה, השמן רב, וקמח במדה גדושה.
ומאז – נהג הרופא לסעוד “סעודה פורתא” עם כל החיילים על שולחנם, ולבו היה טוב עליו עד שאכל את ארוחת הצהרים עם האחיות.
קורץ בירר קערה אחת של פַיַנְס ורצועה אדומה על שפותיה מסביב כדי להבדילה מיתר הקערות של החיילים, קערות חמר ופח, וכף של צִינק חדשה מצא, על ידה של אותה כף חרת מי שהוא את האותיות “דוק”, ר"ת דוקטור, ומקום קבעו לדוקטור בראש – נוכח תמונתה של הנסיכה הגדולה טַטְיַנָא.
־־־־־־־־־־־־־־־־
ובאחד הימים הבהיל החיל־המשרת את הרופא:
– רום־כבודו, גֶנרל בא אל בית־החולים!
הזדרז הרופא לקראת הגנרל עם בן־לויתו, ואחרי כן התהלך עמהם לארכו של הבית. נכנסו מ“פלטין לפלטין”, ועברו בפנים רציניים בינות שורות המטות.
הגנרל הלך בראש, אחריו צעד מלוהו, הרופא פסע מאחוריהם, עקב בצד אגודל טפפו האחיות. אם עמד הגנרל והתעכב על יד אחד הפצועים קפאו כולם על מקומם, רק האחות היתה נגשת עד מראשותיו של החולה והיתה מסלסלת בשערו מתוך חיוך.
אחרי כן נכנסו לשעה קלה לחדר החבוש ועשו עצמם מתענינים בשלשת הברזים הקבועים זה בצד זה, אחרי כן התעכבו איזו רגעים על סף חדר־הנתוח, תמהים לריקות החדר המשונה ולשולחן המשונה העומד באמצע.
כך היתה דרכם של כל גנרלים מבקרים בבתי־חולים.
– האפשר לראות את המטבח?
פרשו האחיות, והרופא עם השנים נכנסו למטבח.
שלשת הטבחים קפאו על מקומם.
– מה בשלו היום בשביל החיילים? שאל הגנרל.
– תבשיל ראשון – מרק־כרוב על בולבוסין ופַסִילְיה – ענה הרופא.
– ומה טעמו? הפסיקו הגנרל.
– רום מעלתו, אלה הם הדברים התלוים בטעם; לדידי, חסר כל שהוא מלח.
רמז הגנרל, וז’יגאדלה הוריד כף העץ הגדולה לתוך הלכס ושפך מן המרק לתוך קערה, והגנרל טעם:
– “צדק אדוני!” – ותבשיל שני?
– בשר מבושל ואטריות!
הגנרל קבל את המנה מידו של ז’יגאדלה ומצא טעם הבשר והאטריות לשבח.
– הטבח שלכם – אמן במלאכתו.
– והנה מצאתי גם רופא, המתיחס ברצינות לתבשיליהם של החיילים, – הוסיף הגנרל.
־־־־־־־־־־־־־־־־
וכעבור שלשה חדשים הבהילו את ז’יגאדלה אל לשכת־הסופרים, והסופר הראשי הראה לו פקודה. מתוך התרגזות עצביו לא הבין ז’יגאדלה מאומה בכתוב, אלא שהסופר הסביר לו: נתקבלה פקודה, ז’יגאדלה קבל אות הצטיינות “בעד עבודתו המסורה” – מטבעת כסף על פתיל סְטַנִיסלאב.
ומשום זה היתה חגיגה במטבח.
וז’יגאדלה ישב וספר בהרחבת דעת, איך מבשלים את הדגים ב“פלטין” של הוד רוממות קדשו: אַבְרוֹמָה, זאֵב־מים, פִירְקָא וצלופָה וכל מין דגים שבעולם.
-
הכהנים הפרבוסלבים מן הנזירים אינם ניזנים מבשר, אלא מדגים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.