מצלת־הטֶלֶפון שבלשכת־הסופרים צִרְצְרָה זה כמה רגעים.
הסופר הראשי היה עסוק בשלו, והלַבְלָר הצעיר עשה עצמו כלא שומע ועסק בהעתקה המונחת לפניו.
המצלה הוסיפה לצרצר…
עד שפנה הסופר הראשי אל הלבלר הצעיר ורטן:
– לך ושאל מה רוצים.
בעצלתים קם הלבלר, נגש אל הטלפון והסיר את השפופרת.
– בית־החולים השמיני המאוסף. מי שואל?
אחר־כך נשמע קול צרוד ורוקק מלים:
– יש מקום פנוי בפלטין של האופיצירים?
– תיכף אשיב… מאטווי סימיוניץ, מקום פנוי בפלטין לאופיצירים?
– מי שואל? – ה“מרכז המסיע”.
– יש!
– יש! – השיב הלבלר בבת־קול צרודה.
הקול הדק שרק מתוך השפופרת:
– אם כן, קבלו טלפונוגראמה.
– תיכף, אקח נייר ועפרון.
והקול החנוק והשורק – שרק:
– טלפונוגראמה… מספר 84… פנו מקום לשר הגדוד העשירי – איזבוֹלסקי… מי קבל את הטלפונוגראמה?
־־־־־־־־־־־־־־־־
בעטיה של טלפונוגראמה זו נדברו בחדרו של הרופא הראשי הרופא הראשי והאורדינאטור הראשי.
הראשון התהלך לאורך־החדר, מחייך לגבי עצמו, מכַוֵץ את זקנו האדום בתוך כפו ותוקעו לתוך פיו, כדי לכסות על חיוכו.
האורדינאטור ישב על הספה, מרכיב רגל־ימין על רגל־שמאל, מורידה ומגביהה, ודבר ברוגז:
– “חסרו יסורים ודלום השעירים”.
– אבל, אַקים סטיפּאַניץ, זה יפה, זה טוב. יכנסו לכאן – ה“חיות הגדולות”, זה טוב.
– לעזאזל.
– אמור, אקים סטיפאניץ, מה שתאמר; אבל זה יפה. צריך שנהיה לראוה לעינים, שיצאו לנו מוניטין. יבואו לבקרו… גֶנראלים.
– הלא לזה התכוונתי: מנוחה לא נדע, מרגוע נחסר. דוקא שלא בזמן יבואו. גנראלים, ואשתו ובניו וכל מכיריו… וכל הדרישות וכל התביעות, שיהיה תובע… טובים עשרה חיילים מאופיצר אחד; עשרה אופיצירים משר־גדוד אחד.
– וטובים עשרה שרי־גדוד מאחות אחת.
– כגון פיסאריבה שלנו – כן.
– אבל, אקים סטיפאניץ, זה טוב. טוב שיבואו גם גנראלים להבריא אצלנו. לענין “פרסים” אין זה רע.
– לשד ולעזאזל!
– לא, זה טוב! כמובן, יותר טוב אילו נפלה פצצה לתוך בית־החולים, בשעת־החבוש. אה… אני הייתי יודע איך לסדר הרצאה… “גֵיאוֹרְגִי”1 לי, “גֵיאוֹרְגִי” לך, מידאליות לאחיות ולסאניטארים.
– לי למה הוא? – חרק שניו האודינאטור: – על חטמי אתלנו?
– אל תאמר כך, סטיפאניץ, ה“גיאורגי” זה הוא ענין חשוב…
– סימיון פטרוביץ, – התמתח האורדינאטור –: פצצה לא תמיד פגיעתה טובה.
– אני מאמין במזלי שלי: לי לא יארע דבר.
– ואני במזלי: באיש לא תפגע, אך אחת מרגלי הקדמיות תפסול; זו של ימין – ודוקא.
– מדוע דוקא?
– סימיון פטרוביץ, תפול פצצה זו שלך על ראשך, אם אתה רוצה בכך דוקא; אבל אני אשוב אל עבודתי בכפר. תראה: פצצה זו תסב את ראשי על גבי מפרקתי 180 מעלות אחורנית, ואז אומר לך: הלא נבֵּאתי…
– ובכן מוטב שיבואו גנרלים.
– שניהם כאחד טובים. כלכל לא אוכל אותם, את הגדולים, ואת הנשים האצילות – גבירות של כרך. גם להיות חולים כאחד האדם אינם יכולים בלתי אם עשו “העויות”. הלא משום כך אני אוהב את החייל הפשוט. הוא חולה ישר, והוא מניח לי להיות רופא ישר. אני עושה מה שאני צריך לעשות על־פי דין ועל־פי חכמת־הרפואה. מוראה של שררה עליו. וזה יפה, שגם הנכנס לכאן יודע, שקודם־כל הוא חייל ואחר־כך פצוע. החולה בכלל – מנוול הוא, ועושה את הרופא רמאי. הֱוֵה קוסם, הוה יַדְעָן, היה שארלאטאן – ובלבד שתבריאני. רוק בעיניו ג' פעמים, לחש מה שתלחש, לבש צורת־חכם, יודע־כל – אז טוב אתה; משום כך אהבתי בית־חולים צבאי: כאן אין לי צורך במסוה כל־שהוא.
– אקים סטיפאניץ, שוב אתה שוקע בפילוסופיה.
– לשד, לעזאזל ולרעם! אתה, סימיון פטרוביץ, אינך זקוק לפילוסופיה. אתה – הרופא הראשי, כלומר, ראש בית־החולים, אינך אחראי אלא בעד הנהלת־הבית, ואני, האורדינאטור, האחראי בעד הרפוי. ואנוס אני להתפלסף, כיצד להתנהג עם כגון זה בעל כתפות עם “ברקים”2 – על פי המלה והמודה האחרונה.
– הלא כן דברי צֵיגֵי פוֹן מאנטֵייפֶל: עשה את שלך ואל תחוש למה שיאמר גנראל מבקר.
זה יפה בשעת־קריאה. אחרת היא – שר־גדוד פצוע בחזה וזרוע.
– והיוצא מזה?
– היוצא מזה, – התמרמר אקים סטיפאניץ, – היוצא מזה… ואם הלז יקום ויאמר: קום עשה, אקים סטיפאניץ, טְרֶנְדֶלְנְבּוּרְג3 – ואני, אקים סטיפאניץ, אנוס לִטְרֶנְדֶלְנְבּוּרְג.
– מאין יודע הלה, שיש טרנדלנבורג בעולם?
– יודע המנוול. ודאי, שהוא יודע.
– בחפירה שמע?
– אם הוא אינו יודע, – התמרמר האורדינאטור, אשתו יודעת, זו בת־נעות־המרדות יודעת.
– אקים סטיפאניץ, איך זה אתה מחרף אשה, שאינך מכיר אותה? – בת־אחותו של יַאנושַקֶביץ היא.
– כלום מחרף אני אותה? – אני את האמת הגדתי. איזה יאנושקיביץ?
עמד הרופא הראשי ותפס בכפתורו של האורדינאטור.
– וכי כמה יאנושקיביץ יש בעולם? – יאנושקיביץ – ראש המרכז של התחנה העליונה.
– אָהה! נו… אם היא אינה יודעת, בתה החצופה יודעת. מפי חברותיה העובדות בתור אחיות בבתי־חולים שמעה.
– יקירי, וכי בידוע לך, שיש לו בנות?
נתקררה דעתו של האורדינאטור.
– בזה צדקת. אפשר, שאין לו בנות, אפשר, שאינו מוליד כלל. ובכל מפי המילדת שמעה; מפי המילדת היהודיה. תפח רוחה של זו! כל היהודיות הן מתחילת־בריתן רופאות־שנים, אלא שיש שעל־פי חנוכן הן רופאות סתם, או מילדות. כל מה שאין להן לדעת הן יודעות.
– אקים סטיפאניץ, שוב אתה שקוע בתהום של פילוסופיה.
לא, אני שקוע בהלכה, כיצד מרקדין לפני שר־גדוד. עד שאחבוש לו תחבשתו – ימתין טקאצֶ’נקו שתי שעות.
– ואין בכל כלום. – ימתין. טקאצ’נקו אינו דוב, שינוס היערה.
– מובטחני, שלא ינוס היערה: עד היום אינו יודע, היכן נוטלו ממנו רגליו.
האורדינאטור נשתתק.
הרופא הראשי התהלך בחדר – לארכו.
עמד הרופא הראשי ואמר:
– אקים סטיפאניץ, לי יש עצה. התפאר עלי.
תקע בו האורדינאטור את עיניו.
– אני – איש ערום, אני יודע, האיך מאחזים עיניהן של “חיות גדולות”. כשעדיין הייתי סטודנט, עבדתי בבית־חולים של מסלת־ברזל. בחורי בתי־המלאכה אתה מכיר? – בא אלי טפוס כזה מתגרד בקרחתו ובגבחתו: משמע, חולה אני, סימיון פטרוביץ. צריך אני להשאר בבית־חולים. – מה לך? – רואה אני מתוך עיניו של מנוול זה, ששקר בפיו, ושואל אני:
– מה לך?
– הרופא מיטיב לדעת זאת.
– וכמה אתה צריך להשאר? – שואל אני שוב.
– לימים שלשה!
– לך, שכב, חומץ בן־יין.
פתאום – בדיקה. נכנס אני אל הפלטין:
– שכבו והתכסו, מנוולים. בדיקה בבית. האנחו, ואם ישאלו, אמרו: רגלי נשברה, כף־ירכי נקעה.
וכשנכנס הבודק, נתמלאה כל הפלטין אנחות: רגלי שבורה; כף־ירכי…
– סימיון פטרוביץ, לא בבית־חולים של מסלת־ברזל עסוקים אנו, – נאנח האורדינאטור: – פצוע־חזה…
– אקים סטיפאניץ, קח לך מן היפות שבאחיות לתחבושת של שר־הגדוד.
– אחיות יפות? ומנין אקח? –
כלום חסרנו?
– זו עקה!
נמצא הרופא הראשי עלוב.
– נביא פֶּרֶט ונחזה.
– נביא. האחות הראשית – “בהמות”, או פרה שוויצית.
– אותה לא חשבתי בכלל; אין מן הצורך להביא אותה בחשבון כלל, – זקנה זו.
– אני מתחיל בה אך משום היושר, מפני חבתי לסדר. האחות הראשית – פרה הולאנדית…
– אמרת שוויצית.
– אין בין זו ובין זו ולא כלום. פרה הולאנדית.
– אבל תניח לה, לאחות הראשית.
– לא, אני הזכרתיה רק משום דרכי־שלום, בכדי שלא תעלב. צריך לכבד מכובדים.
– ממ… גמגם הרופא הראשי.
– לא, אני לא התכוונתי לספר בגנותה. אמרתי: פרה, אך משום שפרצופה דומה לפרה. אם רוצה אתה דוקא, נאמר – “בהמות”.
– כבר כועס אתה, אקים סטיפאניץ. גפרור־אדם אתה ולא איש.
– פיסאריבה – מוקצה מחמת מיאוס.
– מה אתה סח! אדם בצורת־אדם, הכל על מקומו: ההר והשפלה, והירכים ותוצאותיהן (הרופא הראשי תאר את הגבולים בשתי ידיו).
עמד האורדינאטור על דעתו: והחזית…?
– החזית?
– אילו ראה אותה הקפוד – היה מקיא.
– משום מה הקפוד דוקא?
– חושב אתה, שקפוד נפשו עשויה מוך?
– וכלום קפוד בכלל יש לו נפש – והראיה?
– סימיון פטרוביץ – אני כירורג, לנפש ידאגו הַפְּסִיכִיאַטְרִים.
– נניח את פיסאריבה, – דֶמֶנְטְיֶבָה?
– יפה לפי שעה.
– מואִיסֶיֶנְקוֹ?
– כתפה של ימין בולטת מצד שמאל.
– אקים סטיפאניץ!? כיצד אפשר – כתף של ימין בולטת מצד שמאל?!
– גם אני איני יודע. אבל עובדה, בית־חולים… המ…
נכוה הרופא הראשי.
– אל תגע בבית־החולים. בית למופת! קבינט למחלות־השנים, קבינט של רֶנְטְגֶן, שלשה בְּרָזים.
– שלשה ברזים, קנטר האורדינאטור.
– בבית־החולים הפֶרמי – ברז אחד, קבינטים – אין, ואחיות… כסוכר במארמילאדה.
– סימיון פטרוביץ, רוצה אתה לילך לשם?
– הבל הבלים, אקים סטיפאניץ!
– אפשר, נשאל אצלם אחות, אך בשביל התחבושת הראשונה. מדת שכנים טובים.
– נטרפה דעתך? – השתאה הרופא הראשי.
– שלשום לקחו אצלנו את גִ’יגְלִי.
– קל וחומר. זו מגרה וזו אחות.
– אי משום כך… יש אחיות, ששניהן חדות משני־מגרה… פיסאריבה שלנו…
– סונקינה, – הפסיקו הרופא הראשי.
– פרצוף חמוץ, כאלו בא אדם וסורט בעט על גבי זכוכית מאחריה.
– יראת־שמים.
– אפשר, לניקולאי על גבי האיקוניון אחות היא; לא כן נפש חיה.
– פדִינה.
– לא רע! אבל ריחה זה הנודף.
– לזה יש תרופה. תקח משהו יוֹדוֹפוֹרם.
– סימיון פטרוביץ! דבר בנזיפה האודינאטור: – ושר־הגדוד יהא סבור: מחלה ידועה יש כאן.
– זו מניין לו?
– וכי שר מאה הוא, שאינו יודע אלא זיבה?
– מטושִינה.
– נאה מכאן ומכוערת מכאן.
– תפנה בצד שמאל כלפי החולה…
לאחר חצי־שעה ישב האורדינטור ורשם על פסת־נייר: יעקובְקִינה, פֶדִינה, מאטושינה (מצד שמאל): סימיון פטרוביץ, אף־על־פי־כן… אפשר נבקש מן הפֶּרְמִיים?
הרופא הראשי נופף בשתי ידיו ולא השיב.
כשיצא האורדינטור מחדרו של הרופא הראשי, ראה איש גבוה, בשרן, בתחבושת מכסה על חזו וזרוע־ימינו ומַנְטֵר תלוי על שמאלו, עולה במעלות בכבדות ובזהירות יתירה. מימינו תמך בו איזה משנה שר־גדוד, ומשמאלו – שר־הצבא המקומי, גם־כן שר־גדוד לפי כתפותיו.
“הנהו… טפוס”.
היוצא מכלל־דבריו של שר־הגדוד היה, שזוהי תחבשתו הראשונה עליו. עוד לא החליפוה מיום שנפצע אתמול בבוקר. בקע של פצצה פגע בו, החובש שם עליו את התחבושת הראשונה.
– רע ומר המעשה, רטן האורדינאטור –: אין ברירה. אין לדחות. ולא – יתבע בפה. – אחבשנו הערב. וגם זו לטובה: למה יאמרו ה“פשוטים”: ראה, כמה מטפלים בשר!
־־־־־־־־־־־־־־
בחדר־החבוש האירו את המנורות. נראה החדר עגום קצת, אולם הכל הבריק, לרבות הרצפה הלחה עוד: זַבַדַה, משרת־החדר, זה אך גמר את מלאכתו.
האחות הממונה על פלטין־האופצירים הבהילה את שר־הגדוד אל חדר־החבוש. היא תמכה בו מכאן והאחות שעל התור – מכאן. הובילוהו דרך המסדרון הארוך. כל הפצועים שפגשוהו פנו הצדה לתת מקום לעבור.
בגלימה של בית־חולים נתקטנה דמותו של שר־הגדוד וכאילו נתנוונה כולו. צבע־הגלימה העיד על היותו אופיציר – אילמלא זה לא היה שום אדם אומר, שהוא שר־גדוד, אלא היה נחשב לבעל־בית, אבי־משפחה טוב שעיניו נפחדות.
עקב בצד אגודל, בזהירות יתירה, מתוך הכרה, שבעל פצע אנוש הוא, צעד בין החולים. בכבוד התבוננו בו החיילים: אופיציר פצוע חזה וזרוע…
בפחד נסתר התבונן על סביביו בתוך חדר־החבוש הלבן וישב על הכסא הלבן. האורדינאטור ואחת מן האחיות עמדו, נוטלים ידיהם תחת המרזב, מרבים בסבון, מאריכים ברחיצה. המים מעלים הבל. הרוחצים מקפידים על נקיון אצבעותיהם וצפרניהם, נזהרים שלא לגעת בהם באיזה דבר, כאילו בזה הם באים להטעים את כל הערך הגדול שבמגע שלהם ובכל תהלוכותיהם.
אחר־כך נגש האורדינאטור. הוא מתבונן בתחבושת שעל הפצוע.
– “פִּינְ–צֶט” – גוזר הוא פתאום. – כאילו הקיש במקבת קטנה על גבי טבלה של עץ. והאחות העומדת אצל השולחן בפישוט ידים ערומות עד הקבורת תוקעת בידו איזה דבר מבריק בברק־מתכת קר.
האורדינאטור העיף עיניו על שר־הגדוד. והלה הרגיש, שאין עוד שר־גדוד בעולם, ויש רק איש חולה, פצוע, והוא בידי הגבר הלובש לבנים, שבידיו “פינצט”.
שתי אחיות לבושות לבנים עמדו לפניו, שתי אחיות גנדרניות. אחת עמדה על ימינו ואחת על שמאלו.
הן פטפטו – “כדי להסיח את דעתו מן הכאב הבא” – הרהר בנפשו שר־הגדוד. אנוש הכאב, אנוש…
אחת מן האחיות התחילה מסירה ממנו את התחבושת. היא אחזה בָאֶגֶד, פניה כמעט נגעו בפניו. בידים חרוצות עשתה מה שעשתה. מאחורי כתפיו מסרה ידה האחת את קצה־האגד לידה השניה. האגד התפרד בנקל מעל החזה. נשארה אך שכבת־מוך. הסירה גם אותה. נגלתה שכבה של מוך שניה, ותחתיה שכבה לא־גדולה של חָרָר4. הרופא אחז בפנה העליונה מצד ימין שלאותה שכבה, ובתנועה מהירה וקלה משך אותה פתאום כלפי פניו. כל השכבה, עם כתם ורדי חור בתוך – הוסרה, מתוך אחיזה באילו חוטים, מעל הפצע.
– נא… אין הפצע איום, כמו שאפשר היה לשער מראש.
– יש סכנה? – שאל הנפצע, מביט נכחו ומתירא להתבונן אל חזו.
– רום־הדרת־כבודו, הוא בן־מזל. רק העור נקרע, עד הבשר. בבשר לא נגע הבקע. הפצע טהור. אם ירצה השם, בעוד שבועים – והכל על מקומו יבוא בשלום.
– נו?! – ענה הפצוע מתוך אי־אמון כל־שהוא וקורטוב של שמחה.
– יתבונן, אדוני שר־הגדוד; יכוף ראשו.
ושר־הגדוד תקע סנטרו בחזו ואת עין־ימינו העביר כלפי הפצע.
פצע ארוך לערך 15 סנטימטרים ורחבו 5, שפיותיו לא־מיוּשרים – וכולו אדום אודם חם ובריא, ובעמקו אילו טפות נקרשות יותר כהות. לא נעים היה לראות את החלב החי.
– ובכן, בעוד שני שבועות?
– אם הכל יהא כשורה. לאמתו של דבר, פצע קל־ערך – של מה־בכך.
הפצע של הקבורת היה מקביל לזה של החזה, אבל היה יותר עמוק: הבקע חדר גם בקבורת. בשעת־תנועה – כאב.
– הלא רואה שר־הגדוד, כי כאין וכאפס הוא, ברוך השם! – פתחו האחיות, מתבוננות בסקרנות גלויה –: עוד שבועים – ושר־הגדוד על משמרתו בחפירות.
ובתוך פטפוטן הבליע שר־הגדוד את מפח־נפשו (כיון שכבר נפצע…) וגם משהו מבשתו על כל הנהגתו עד עתה. שר־גדוד גבור־חיל – ונתעוה “העויות” משונות כל־כך בעטיו של הבל־הבלים.
– החובש – הארור, הוא שאיים עלי כך.
אל הפלטין שלו חזר בצעדים מדודים ובטוחים, ואחות־הפלטין הלכה לצדו – ולא תמכה בידו. החיילים, שפגעו בו בדרך־חזרתו, ראו איך שרום־הדרת־כבודו צועד בטוחות – פצוע־חזה־וזרוע. –
יהי שם־אדוני מבורך! – סיים הרופא את נטילת־כפיו כשפנה אל האחות: – הלה לא ישהה הרבה אצלנו.
ולמחרת בבוקר באה אשתו של שר־הגדוד: בלונדינה, שֶׁדָּהֳתָה כבר, ומכוערת. וכמובן, באה בשעה שאינה מיועדת לבקור. וכמובן, קבלה הפעם רשות כיוצאת מן הכלל. פניה היו נפחדים, וכל סימני־ההִיסטֵרִיָּה המובהקים עליהם:
– אלי! אלי! למען השם, תנו לי ואראֶה את בעלי. הלא מסוכן הוא? הלא? פצע חזה ויד?
וגם האדיוטאנט של הגדוד בא. באו לבקרו גם כמה שרי־גדוד וסגני שרי־גדוד. נמצא גם גנראל אחד מידידיו.
את כולם קבל בנימוס יפה מתוך שכיבה במטה ונהג מנהג־חשיבות, לא דבר הרבה על מכאובים – ועל סכנה… אבל הכל ראו, כי פצוע־חזה־וזרוע הוא.
ומצאו את הנהגתו נאה.
האורדינאטור הערים לחבשו אחרון, לאחר שנחבשו כל הפצועים וחדר־החבוש כבר נתרוקן.
שר־הגדוד לא הקפיד על הזמן.
גם הרופאים, גם האחיות נהגו בו מנהג פצוע קשה, כאילו באו כלם לידי הסכם חשאי. והפצוע נמצא אדם נוח לבריות.
החיילים ידעו, כי שר־גדוד הוא; הוא לא הטיל עליהם שום אימה יתרה מדעת.
היה פונה ל“הפשוטים” בבקשה לתת לו גפרור ופפירוסות משלו הציע להם.
ביום מן הימים עמד בפנת־המסדרון ושוחח עם אחד, קטוע־רגל מחיל־המלואים וגיאורגי של כסף על הגלימה שלו משמאלו.
– ובכן אתה ראית אותו מקרוב?
– כן, רום־הדרת־כבודו… מקרוב… הוא קרב עד שפות־החפירה, עד כדי לראותו פנים אל פנים, ואז ראיתי את הָיֶרְמַן5.
– ואני גם לא ראיתיו. אני מן המרכז… וכשקבלתי את הגדוד רק ארבעה ימים עברו, עדיין לא הספקתי… ישבנו וכוס־טה בכפי… פתאום – הו… והפצצה אומרת: שלום עליכם, אני כאן! והבקע חלף. גם לא ראיתי אותו…
– ברוך השם, רום־הדרת־כבודו. הכל בידי שמים. ואני – אינוואליד… מקורסק אני…
אשתו של שר־הגדוד היתה באה מדי יום ביומו.
– חביבי, רחימאי שלי! – פטפטה כשהיתה פוגעת באורדינטור ועושה עינים של מגנדרת: – מה שלומו? למען השם? הלא אין סכנה?
– הכל כשורה, הכל כשורה, בעזרת־השם.
– יהי שמו מבורך, יהי שמו מבורך!
גם ראש־הצבא המקומי שאל לשלומו:
– תהלה לאל! תהלה לאל!
לאחר שבוע הכניס הלבלר הראשי את ראשו האדום ואת פניו הזרועות כתמים כתומים וְעָרמת־אכרים עליהם לתוך חדרו של האורדינאטור.
–הוד־רוממות־כבודו! חתימת־ידו על תעודת־פצוע… בשביל שר־הגדוד שלנו. עוד היום יסע.
– הכיצד?
– טלגראמה מן התחנה העליונה, מיאנושקיביץ עצמו: שואל הוא מה שלומו של איזבולסקי, ואם אין סכנה בדבר – התרה לנסוע. על שם הרופא הראשי. גם את בגדי־השרד שלו כבר הביאו מן המלתחה…
וכשנכנס ראש־הגדוד אל האורדינאטור לקחת ממנו את ברכת־פרידתו ולהודות לו על טרחתו, היה עטוף את בגדי־השרד שלו, וכובע־עור־כבשים גדול עליו – והלם אותו יפה.
תחבושת־החזה ותחבושת־הזרוע גם־כן הלמו אותו יפה: צלם־דמותו של גבור־חיל… כל סימני־יסורים לא היו בו. גם אשתו נכנסה. – הבלונדינה הַדֵּהָה.
היא הודתה לאורדינאטור.
– אדוני הרופא, הצלת את נפש־בעלי… לא רק המולדת צריכה לו, אלא גם אנו ומשפחתו…
והאורדינאטור עמד משתחוה בנימוס.
– אנו נוסעים לקַוקַז… אחוזה יש לנו שם, לא־גדולה… ינוח קצת… הלא יודע אדוני את מנהלי־האחוזות באין עין רואה…
והאורדינאטור גמגם:
– כמובן, כמובן… האקלים, מַדַם… זהו ענין גדול וחשוב… קוקז בכלל, קוקז בפרט. שנוי־אקלים מועיל תמיד… לנפצעים…
כל השלשה היו מרוצים זה מזה.
– אני… אני כתבתי לדודי. – פטפטה האשה: – הלא אדוני יודע – לדודי, וכתבתי לו עליך וכיצד הכל ערוך כאן יפה… לעולם לא נשכח את אדוני הרופא: גם בעלי וגם אני – זרקה בו לאחרונה מבט זה, שהיתה זורקת לפני עשרים וחמש שנים – בנעוריה…
ולאחר חדשים אחדים קרא הרופא הראשי בעתון “בן־המולדת” את הפקודה: – שר־הגדוד… איזבולסקי… בעד אומץ־לבו ובעד… ביום… בשעת־ההתנפלות… שאז נפצע בחזה וזרוע… נתעלה למעלת־גנראל…
אבל הרופאים לא קבלו כלום.
סווינימינדֶה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.