רקע
שאול טשרניחובסקי
אַשְׁכְּנַזִּים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: וילנה: ועד היובל; תרצ"ב 1932

עכשיו, בשעה שכולי עלמא עסוק באשכנזים, אני נזכר, האיך היה עסוק באשכנזים גם עולמנו הקטן שלנו, כלומר: אבא ואמא, ואני הקטן והרבי ז"ל. ושוב אני חוזר ואומר, מה שאני רגיל לאמר תמיד: עסקנו זה לא היה עסק ביש, והלואי ושבנו לעסוק עם האשכנזים כבימים מקדם.

היהודים דרי כפרנו רבם בעלי מלאכה פשוטים: סנדלרים, רצענים, חיטים, זגגים וגם רוכלים פעוטים. הללו לא היו זקוקים לאשכנזים, ודבר לא היה להם עם שוכני הקולוניות. לא כן בעלי ההשפעה שבכפרנו – בעלי החנויות והמחסנים הגדולים, ו“הוֵיצלֶך”1 בפרט, שהם ידעו והכירו בכל הטוב הכרוך בעקב המגע והמשא עם עולמם של האשכנזים.

כל יהודי בכפרנו, בין שהוא חנוני ובין שהוא סוחר בתבואה, יש לו “חסידיו” שלו מבין אומות העולם, שהוא צריך להם ושהם צריכים לו. הם קונים ותיקים, קונים קבועים בחנותו, ואליו יפנו ראשונה, והוא מקיף להם ביד פתוחה כל ימות השנה. ואליו יביאו את הזבדה, ואת החמאה ואת העופות. והוא, כלומר היהודי, אליהם יפנה ראשונה כשהוא צריך לחלב בכל ימות השנה, ולקש ולצפיעי הבקר, שבהם מסיקים במקומותינו את התנור בימי הסתו. וכשתובעת הפלונית שלו נערה משרתת – אל ביתם ירד ומבנותיהם יקח לו אמה ושפחה. ואליו, אל היהודי “שלו”, יבוא הערל לתנות צרתו, להתיעץ בכל דבר. וביומא דפגרא, והקונים מעטים, עם היהודי שלו ישחק הערל ב“דמקא” בין קונה לקונה. וכשירד השלג הראשון יבוא לביתו של היהודי בעגלת החורף שלו, ויושיב בה את כל היהודונים הקטנים כשהם כרוכים ועטופים בגדים חמים עד בלי הניע יד או רגל, ויסובב עמהם לשם טיול הרחק הרחק ברחובות הכפר, ומן הטיול לא ישוב אלא אם כבר סמקו הילדים יפה יפה, ועיניהם מתנוצצות. בשכר זה יקבל מנה יפה: כעך של שבת וצנצנת יי"ש. בניו, השקצים הקטנים של הערל, יסורו בימי גנוסיא של משיחם אל ביתו של היהודי והכוכב המואר בידם, ובראש השנה שלהם יבואו לברכו בסמן טוב, יזרקו עליו מן הדגן שבידם ויברכוהו בברכה השגורה בפיהם. ובתו הכלה תבוא עם רעיותיה, עדויות מקלעות ופרחים של ניר, להגיש ליהודי את החלה העשויה בצורת פיקה זו, שבני אדם גסים מכבדים בה איש את רעהו בשעת כעסם: מעין אצבעות כפופות ואחת בולטת לחוץ – רמז הזמנה לחופה וקדושין.

ואשרי מי שיש לו גם “חסידים” אשכנזים.

בהיותי עוד קטן שבקטנים ידעתי: כל מי שיש לו “חסידים” אשכנזים, מובטח לו שיראה את עולמו בחייו.

בדרך כלל, בריה משונה במינה הוא האשכנזי. אין הוא סתם אכר מגושם, זולל וסובא, אבל למעלת “אדם” ממש לא בא. ואנחנו בני ישראל היינו יושבים ודורשים בשבחו ובטיבו המשונה של זה.

לפי האמת, הוברר לי, שהאשכנזי אדם הוא לכל דבריו, פירוש: דומה הוא בכל ליהודי, אלא שלשונו “הורגת” אותו, כלומר, לשונו מְנַוּלְתּוֹ. תלבשתו – כזו של יהודי ממש, ולא עוד אלא שלא כל ישראל זוכים למלבושים טובים כאלו שלו. גם בדרכיו ובנמוסיו יתנכר לטובה מן האכר המזוהם והסובא. שכורים ב“בל יראה ובבל ימצא” הם בקרב האשכנזים. את פיו לא ינבל האשכנזי לעולם. הויצ’לך – אלה שיש להם משא ומתן עמהם – מספרים פלאי פלאים על הסדר והנקיון השורים בבתיהם. החטים הטובות שבפלכנו הברוך בתבואה – חטיהם של האשכנזים הם. גונבי הסוסים רואים בחלומם סוסים של אשכנזים, והעגלה הירוקה והמצֻפה חשוקי ברזל, בה יתפאר האכר האמיד, גם זו על שם האשכנזי היא נקראת. שוליא דנגרא, המסתכל בעבודה תמה ונקיה, מְצַיֵּץ בשפתיו ואומר “מעשה אשכנזי”. וכשבאים ה“קַּצַּפִּים” מפלכי רַסֶּיָּה בראשית הקיץ, אכולי חמה ונעולי הִטְנוֹת2 ומגליהם הגדולים בידיהם, ותופשים להם מקום ברחבה שלפני החנויות, והקרקע מאדימה לרגליהם מקליפות סרטנים, שנדונו ברותחים, והם יושבים ומחכים עד שיבואו אדוני השדה וישכרום לעבודתם, – גם הם נכספים לעבוד אצל האשכנזים. אדונים קשים המה האשכנזים ומעבידים קשה, אלא שאינם מקפחים את השכר ואינם חסים על מזונות. אדרבה, זה דרכם: שכרו פועל – מיד מגישים לפניו את התחמיץ, ואת הצלי ואת הלחם ומסתכלים באכילתו. קבלה בידיהם: “לסתותיו של אדם אחראין וערבאין למעשה ידיו”. כל הממעט באכילה, כידוע שאין בו ממש, והוא נפטר תכף.

אבל גם זאת ראיתי: לידי התפעלות יתרה אין האשכנזי מביא את היהודי. אמנם טוב לו לאשכנזי ממנו. גם מצבו בטוח, גם עשיר הוא וביתו מלא כל טוב, והוא בבחינת “פריץ”. אבל – חסרה לו חריפותו של בן־ברית. אין לכחד, כי רב תבונה לו, יש לו מקצת גם מחכמה עליונה, אלא שאין זו חכמת ישראל. מחו של אשכנזי הוא בבחינת כנפי ריחים: הן עושות דרכן במדה ובמשקל ובישוב הדעת, ועבודתן עבודה קימת, אלא שיש בהן הרבה גם מן הקושי והכֹּבד, והן זקוקות לרוח שאינה מצויה, שתביא אותן לידי תנועה. לא כן מחו של יהודי, שהוא בבחינת שעון קטן, שעון של כיס: די לו ברמיזתו של המפתח – והנה שאון והמולה, חיים ותנועה וזמזום. וגלגל עובר גלגל, נחפז ורץ, נתקל בקטן וגדול: קיש־קיש! קיש־קיש!…

האשכנזי היה רצוי גם לאנשי הָאַמְבַּרִים, כלומר, לבני בריתנו סוחרי התבואה, הנהרגים על שוה פרוטה. כל זמן שהיה עסק התבואה בידיהם בלבד היה גם הָרֶוַח, בין שהוא גדול ובין שהוא קטן, מצוי בכיסם. אבל משרבו גם הסוחרים משלהם וכסף רב להם, ודחקו את רגלינו – אנוס היה הסוחר היהודי להתחכם ולהתחכם, כדי לראות ברכה בעמלו. כי גם הערל שבמקומותינו חשוד וחשוד על הגנבה ויודע הלכה זו, כיצד מערבים שבלת שועל בחטים. מה שאין כן האשכנזי, שאינו יודע כל “חכמה” ונותן תבואה נקיה מכל תערובת, חטים לחוד ושבלת שועל לחוד.

ואנשי האמברים שלנו צרכיהם מרובים, וגברו העונות ויש מהם “התופשים מלאכים”. אחינו שבפולין וליטא בוראים מלאכים בתקיעות שופרותיהם, ואנחנו, עמי הארצות שֶבְּטַבְרִיָּה, תופשים “מלאכים” בתקיעות כפינו. מגויי מיכאלובקה – הוא הכפר שלנו – צריך סוחר להזהר, שלא יעשוהו הם “מלאך” לעצמם. לא כן הגוים של שאר הכפרים הקטנים, המביאים את תבואתם למיכאלובקה. יש כמה וכמה דרכים ליהנות מהם. למשל, אחינו בני קאמינקא משתמשים במטבעות כסף חדשות “לשם סגולה”. החטה והשעורה נמכרות במדה, המכוונת לגבי משקל: בחבית בת חמשה פודים. האכר מודד חבית ושופכה לתוך האסם שבאמבר, ועל כל חבית וחבית הוא נוטל סמן מאת הקונה. ולאחר ששפך את כל התבואה שלו לתוך האסם, הוא חוזר ומונה את כל הסמנים שנטל, והרי הוא בא בחשבון ויודע כמה חביות שפך. מה עשו בני קאמינקא? יודעים הם בטבעו של ערל שגנב הוא, שביחוד הוא להוט אחרי מטבע חדשה, נוצצת. עמדו ועשו לסמנים מטבעות של כסף בנות עשרים אגורה, מטבעות חדשות, שזה עתה באו מגנזי המלכות, מבריקות ונאות. חבית חבית ומטבע בצדה. וכמספר המטבעות הנמצאות אחר כך בידו של הערל, מספר החביות. ואולם מה יעשה הערל והמטבעות מבריקות ומגרות את יצרו? הרי הוא מעלים מטבע אחת ומבליע אותה בתוך כיסו, ומחזיר ליהודי מטבעות־סמנים פחות ממה שנטל. הערל שמח שמלא את תאותו וגנב, והיהודי אינו מתאבל, כי עמדה ערמתו “לתפוש מלאך”…

אבל את האשכנזי הישר אין לתפוש על מטבע, ואפילו על מטבע בת רובל. ולא עוד, אלא שבכלל אינו מאמין ליהודי, ובביתו, באמבר שלו הוא נותן במשקל כל שק ושק שהוא מטעין על עגלתו, ורק במאזני ביתו הוא מאמין. היהודי מתנהג עמו בחסידות: “אדרבה, עשה, ידידי, כרצונך; תם אני, נקי אני, וידי לא תגע גם בדגנך גם בשקך, וגם את החשבון אתה תחשוב – ואני אשלם”. והאשכנזי נהנה הנאה מרובה, מעמיס הוא את שקו על כתפיו, מעמידו על כף המאזנים ובוחן ובודק משקלו – פודים וליטראות, והולך ורושם משקלו של כל שק ושק בנתר או בגחלת על גבי הכתלים. וככלותו את מלאכתו, הוא טורח, מזיע ומוציא מספר לליטראות לחוד ולפודים לחוד. ומפני שֶהִסְכִּין להעלות מאה פרוטות לכל רובל אחד, הריהו מעלה גם מאה ליטראות לכל פוד… דעתו נוחה, שלא נתן לרמות את עצמו, והיהודי רואה ואינו מוחה בידו ונהנה, כי מן השמים זִכּוּ לו “לתפוש מלאך”…

חנונים ובעלי מחסנים שבישראל, על מה הם מתפללים? כי יזכם הקדוש ברוך הוא בלקוחות אשכנזים. מה בין סתם לקוחות ללקוחות אשכנזים? סתם ערל, כשהוא בא לחנות מה הוא מבקש? ליטרא נפט, מחברת ניר לפפירוסות, שתי ליטרות בורית, שמינית טֵה, שתי תיבות גפרורים, אחת בחדש – שתי ליטראות כעכים, תיבת זפת למשחה, תריסר מסמרים, שני דגים מלוחים, ופעם בשנה – הין של ברזל, שתי ליטרות שזיפים בערבי חגאות שלהם. כומר או מורה קונה שני ליטראות מַקרונִים, ליטרא אורז, וחמש ליטראות סֻכָּר. בת ישראל קונה בערבי שבתות ליטרא נרות, דוקא של קרֶסטובניקוב, חצי ליטרא קהוה, שזיפים צרפתיים ואגסים יבשים ללפיתה, וחתיכה אחת “בורית ביצים”. ובשכר קניה זו השאילה נא לה צלוחית קטנה, כי נחפזה היא לאפותיקה ליטול שמן־שקדים לסלסל בו את שערותיהם של הילדים. לא כן האשכנזי. הוא קונה סחורה משובחה, ועל כספו אינו חס, וקונה הוא בבת אחת צרכי ביתו לכמה וכמה חדשים, ועל המקח אינו עומד, אלא כדי לצאת חובת משא ומתן, להראות לך, כי גם הוא אינו “קטלא קניא” ומבין בסחורה. ראשית כל קונה הוא קהוה עשר ליטראות, סכּר – פוד או שנים. וחנוני פקח הולך ומונה לו מכל הטוב שיש אתו, וזה נוטל ונוטל, והכל ביד רחבה – גפרורים לחצי שנה, ארז וטה, תופינים וכל מיני ממתקים, דוקא מן המובחרים, בורית לכבוס לבנים, בורית לנטילת ידים, צרי וקנמון, עלי דפנה וכל מיני בשמים, – נפט – פוד, משחה לעגלות תריסר תיבות וכו' וכו'.

הקונה שמח, והמוכר פניו מבהיקים – וחדוה ונהרה שרויות במחסן. החשבון הולך ומצטרף לסכום הגון. היהודי מעביר קו תחתיו וּמְוַתֵּר על הפרוטות. האשכנזי נהנה מאד מסחורתו ומהיהודי שלו, פושט לו את כפו הרחבה והבשרנית, ונפטר ממנו בברכה ובהבטחה לשלוח אליו גם את קרוביו ומכיריו.

לא היה בכפרנו איש, שידע לכון את דרכיו עם קונים אשכנזים, כאברהם חתנו של “הגביר אליקום”. כֻּלּוֹ היה מכרכר כנגדם, שואל ומשיב בבת אחת, מוזג להם קהוה בביתו ליד חנותו, מעתיר עליהם אמרות פיו ואינו נותן להם פתחון פה, ומעניקם מכל טוב ממה שהם דורשים וממה שאינם דורשים, ומשרתיו עושים אותה שעה ככל אשר יֵעָשֶׂה “לתפוש מלאכים” כדבעי, אלא שסחורה משובחת היה אברהם נותן לאשכנזיו.

ויש שזכינו גם אנו, כלומר אבי, לאשכנזים. עגלת צב קלה היתה באה לשוק, הולכת וקרבה לחנותו של אבא, ו“פַטֶר” גוץ, כרסני, בעל עורף שמן, יורד בישוב הדעת ובלא חפזון מעל דרגש העגלה, אוחז במושכות הסוסים הגדולים והבריאים, ששערם מבהיק, וקושרם בקונדס אשר לנוכח פתח החנות. ה“מוּטֶרְקָה” הגוצה והרחבה, כדי חבוק שני אנשים, קמה גם היא מעל מושבה, והעגלה נרתעה תחתיה ועולה ויורדה, עולה ויורדה כסירה קלה בלב ים נגרש, והיא, ה“מוטרקה”, מתחזקת ועומדת, אוחזת בידות העגלה, מרימה מעין קורת בית הבד, עטויה פוזמק אדום אדום ויורדת בנשימה כבדה על הארץ. וכשהיא נכנסת אל החנות, אבא בהול ומבוהל ואינו יודע מה יגיש לה לשבת – כסא אחד או שנים. לבסוף מתבצר מקום לגוף זה, והיא יושבת ונאלמת. אבא נכנס בדברים עם ה“דייטש”, תוהה על קנקנו, קורץ לי בעיניו ולוחש לי באזני, כשהוא מטעים דבוריו בלשון קודש, לשון שאין ערלים נזקקים לה, וגוזר עלי: “מהר ורוץ אל הדוד ליב… קהוה מן המובחר עשר ליטראות… חמש טה… ארז – מן המשובח… אגוזים – אֳנַדּוֹל… ממתקים מחרקוב… כסף יקבל לאלתר… הגד, אשכנזי בא… יעק’ל יביא כל זה… יכנס מעבר מזה, בדלת הפונה כלפי כאן… דגים מלוחים חבית קטנה”…

ואני רץ תכף ונתקל באבנים ובכלב, ואינני מתירא ממנו, שמא יעמוד המחוצף בפני עד שאכנס לחנותו של הדוד ליב. והדוד יושב כפוף על ספריו, משקפיו רכובים על גבי אפו, והוא משפשף את ידיו, מפהק בהרחבה וזורק עין בוחנת בזוית זו ובזוית זו כלפי משרתיו.

בכלל ירא אני את הדוד ליב, אבל ברגע זה אינני חש כל פחד. אני מסתכל ישר לתוך עיניו, הנראות לי כעופרת קשה, ואני עומד ומונה: “קהוה, טה, אגוזים… דגים מלוחים… כסף לאלתר… אשכנזי בא”…

– אשכנזי נכנס אצל אבא? – חוזר דודי על דברי.

הוא דוקר אותי במבטיו, יורד מעל דוכנו, משפשף שוב את כפיו, צועד ובא לו עד לפתח חנותו, ממצמץ בעיניו ומתבונן כלפי חנותנו.

והוא חוזר ונכנס לתוך חנותו וקורא:

– “יעק’ל! תן לו כל מה שנחוץ – מהר ושא!” – והוא זורק עין כלפי יעק’ל, הטרוד באותה שעה בדגים מלוחים, שהוא בורר מתוך החבית בשביל ריבה נאה, ומתכון, כפי הנראה, לתתם בחיקה דוקא, והריבה מסמיקה כלה.

– מה אתה מתמהמה שם זה שעה שלמה? – נותן עליו דודי בקולו וקללתו התדירה נושרת מתוך פיו: – יכנס הרוח באבי־אבי־אביך!…

* * *

ראיתי אשכנזים ואשכנזיות זקנים וזקנות, אבל אשכנזים נערים לא ראיתי מימי. לפי השערתי, צריכים היו גם הם להיות כזקנים: בשרנים, מגולחים, ומקטרות בפיהם, ורק קטנים מן הזקנים בקומתם – וה“מוטרקה” הכרסנית הגוצה לימינם, ומבטת עליהם בעיני עגלה נאלמה. ויש שהייתי מאמין, כי אינם בכלל במציאות. והא ראיה: יהודים “בֶּנְדֶּטִים” ו“פַלְקִים” מגודלים ראיתי כמה וכמה, ו“בנדט” קטן ו“פלק” קטן לא ראיתי מעולם. אבל לבסוף אִנָּה השם לידי לראות אשכנזים בחורים ולהתבונן אליהם מקרוב, כיצד הם אוכלים ושותים.

מעשה שהיה כך היה:

“עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו”, פירוש: משנכנס כסלו, התחילה שירת ה“הוזים” מצלצלת בכפרנו. ה“הוזים” הלא המה נערי הכפר שהגיעו לפרקם ועליהם לעמוד אותה שנה לצבא. ומתכנסים הם כאותן הצפרים, המתעתדות לפרוש כנפים ולטוס אל מעבר לים. וסיעות סיעות הם משוטטים ברחובות לילה לילה, ופיהם מלא שיר וקולי־קולות, ומתאנים הם לכל עובר, ובפרט לבני ברית, מתהוללים ועושים מעשה נערות. הגנבות מתרבות, אלא שלגנבות אלו נוסח מיוחד יש. גנב שפרנסתו בכך, כיון שפרץ למרתפו של ישראל, הרי הוא נוטל מכל הבא לידו ואינו משאיר כלום. לא כן ה“הוז”, שגם בגנבתו אינו עושה אלא מעשה נערות בלבד. הוא טועם מן הזבדה, ואת הקערה הופך על פיה, טועם מן הצלי ומן הקורקבן וצואר האוז, השמור מן השבת, ואת השאר הוא טומן בכד החלב, נעשה שותף לבעלת הבית באבטיחים ובצמוקים, ועוד מעשי שטות כאלה. ביום שוק משוטטים הם חבורות חבורות לבושים בגדי חג, נכנסים לחנות קטנה, עושים את עצמם קונים ומתכונים לגנבה קטנה. פקידי הכפר עושים את עצמם כאילו אין הם מרגישים בהם, ובסתר נפשם הם יראים מפניהם, כי אין כל פחד לנגד עיניהם של ה“הוזים”, ופגיעתם רעה תמיד, וביחוד בלילות. ויש שהיינו רואים יהודים נמלטים לבתיהם מאימת פגיעתם של ה“הוזים” דחופים ומבוהלים, ערדליהם שופעים רפש ושפולי בגדיהם מעוטרים עטרת רפש על גבי טיט.

וכל אותם הימים – כמעט שבוע תמים – היה המון שוקק ממלא את כל הרחוב מאז הבקר עד הערב. וגם בחיי בני ישראל היו מעין תסיסה ותנועה פנימית.

שבוע זה הוא גם של בחורי ישראל, שהגיעו לפרקם לעמוד בצבא. בחור מיוצאי פולין – אין איש יודע להיכן הוא נעלם פתאם. “גנבי פולין” – כמו שקוראים להם במקומותינו – יראים מפני עין רעה, ואין איש יודע בצאתם ובבואם. ואמנם יש טעם למה שהללו נעלמים ואינם ממהרים לשוב לקניהם. “חבריא” יש לנו, שהיא מוכנה ומזומנה למסור למועד הנכון מודעה למי שנחוץ… בני ליטא ופולין מתחילים להתיעץ בעוד מועד, שנה אחד קודם ה“פריזיב”3, באיזה מקום יש לבחור כלומר: באיזה מקום נוח יותר להפטר מן הצרה. לא כן הבחורים ילידי כפרנו. המה מתחילים בנשפים של קלפים ושותים חומץ, נכנסים להתיעץ עם אִיסַי־אִיסַאִיץ וינגירוף, הבקי בכל החוקים, והולכים אל הרופא לבדוק את גופם ומשלמים לו בעין יפה. המהדרים והפקחים שבהם מקדימים ללכת אל החובש. כמובן, לו, לחובש, אין כל שייכות לדבר, אלא שהוא משמש זה חמש עשרה שנה ב“זמסטוה”, ובכלל אתו אפשר לדבר בהתגלות הלב, וממנו אפשר לקבל רמיזה על מה לדבר ואיך לדבר עם הרופא המשוגע. ובכלל, אם לא יועיל לא יזיק. הפקחים שבפקחים נוסעים לעיר המחוז אל הרופא ק. חתנו של “גביר” כפרנו לשעבר. אחרי חתונתו, ישב גם הוא בכפרנו והיה רופא לקהלתנו, ובשביל זה עינו יפה על בני הכפר. ובכלל, מי יודע מאין יבוא עזרו של אדם? איסי איסאיץ נעשה חביב על כל הצעירים והם חולקים לו כבוד, מתפעלים מהלצותיו ומחניפים לו. הדורש בעצת הרופא נכנס שוב בערב אל מעונו של איסי איסאיץ, ובצאתו פניו מבהיקים, לבו דופק בחזקה, עיניו מתנוצצות, ומהן יש ללמוד הרבה.

גם אנחנו הקטנים מצאנו קורת רוח באותם הימים, נהנים היינו מן ההמון הגדול ומכל ה“הוּ־הַא” הזה – כדברי אבא. הנה שרי צבא לבושי בגדי שרד, כפתוריהם נוצצים, חרבם מצומדת להם על ירכם ועל חזיהם אותות כבוד על פתילים רבי גונים. גם להפריסטב שלנו בגדי שרד ואותות כבוד, אבל צא וראה, מה בינו ובין השרים ליופי. ומהרהרים היינו אחרי דבריו של בַּאלַאבַּאנוֹב הזקן – מי שהיה חילו של ניקולי הראשון – כשהיה עומד גם הוא עם יתר הקהל ומסתכל באלה ומספר: “בימיו של אבא ניקולי היתה התלבשת כך וכך” – וממילא מובן, יותר יפה. ביחוד עִנְיְנוּנִי היוצאים, או, יותר נכון, הנמלטים, מבית הפקידות. פניהם מסמיקות כאלו הם יוצאים מבית המרחץ, להבדיל. ידם האחת אוחזת, במחילה מכבודכם, בתחתונים מלפניהם, וידם השניה אוחזת את הכובע, ויש שזה תקוע בכיס בגדם. הנה אחד יוצא מבוהל, עיניו בולטות, יוצאות מחוריהן, ופיו פעור, טפשות משונה שפוכה על כל פניו, וְהַדִּבֵּר אין בפיו. נחפזים אליו אביו, אכר זקן מיושב, זקנו יורד על מדותיו ופניו חורים, או אשתו הצעירה ועיניה דומעות, או אמו, זקנה צמוקת פנים. תופסים הם בימינו, והוא – שריריו רועדים. וחבר מרעיו נדחקים אליו גם הם: “מה, מה?” – “הָזְש – הָרְזְש!”4 קורא הלה, משליך כובעו על הארץ, רוקע ברגליו ויוצא ברקוד משונה ואוילי. “חַיָּל! חַיָּל!” – אביו אוחז בו כשפניו מחוירים ומוליכו הביתה. ולמחר, כשפג יינו של הבחור, והנה גם הוא עומד, צופה ומביט ביוצאים, אבל פניו חִוְרִים, ודעתו מיושבת עליו.

יהודי, כשהוא יוצא, ממהר להסתר, להיות מן הרואים ואינם נראים. אבותיו, אחיותיו, כל מכריו ומכרותיו, שכניו ושכנותיו נחפזים מבוהלים ודחופים אחריו, דופקים בכל העוטרים אותו בהעזה משונה: “נו – נו?” תופסים בכפתורי בגדיו שלא רוכסו עדיין, פונים איש לרעהו – ואין איש יודע מה עד שישוב הביתה.

יש עוד מין שלישי ביוצאים – נבוך ומבויש, גבר לא יצלח, אינו מעיז להביט ישר בפניהם של השתים עליו – באיבה ובקנאה מסתרת. קטע, גדם, ובעלי המשקפים העבות עוברים שלוים ושוקטים, אבל נכר כי מצניעים הם ללכת, כאדם החפץ להסתר מעין כל, כמבקשים סליחה, כחתול שסרח.

וכל הקהל הגדול עומד ומשוחח ופולט קליפות של זרעונים. ובכלל, מענין היה כל ה“הו־הא”, כמו שהיה אומר אבא.

* * *

באו ימי כסלו הללו, ואנחנו הקטנים שבנו מן “החדר” בצהרים, והנה גָרֵי חצרנו נקבצו כלם יחד, עומדים על יד הגדר, משוחחים ומפטפטים, כדרך שעושים בימי שבתות וימים טובים, וְגוֹלְדָּה שכנתנו, הַגָּרָה ממולנו בבית הקטן, גם היא בתוכם ומשדלת את אמא:

– אולם לכם! למה הוא לכם? מה איכפת לכם, אם תזכו גם אתם? הגבירים רשאים! דינרים אינם מתגוללים בחוץ. אולם לכם, למה הוא לכם? הנה ה“שוורציאהרליך” (רמז לקרובינו ממשפחת שוורץ) כלם, כלם הכניסו לתוך חדריהם, גם “הזמיר” הביא לו חבורה…

– כלום יודעת אני? – משיבה לה אמי במתינות – צריך להתישב. יבוא הוא.

– אמנם ואמנם צריך – מסייעות לגולדה יתר שכנותינו, וגולדה מולכת רגע בכפה.

– ר' וולוויל הכניס שתי קולוניות לביתו, גם לביתם של ה“שווארציאהרליך” הביא. וָוָה סָלָוֵי (מעשה בקורא שקנה בר־נש זה לשם זמיר) גם הוא זכה, לו הרבה מכרים בין האשכנזים. מה בכך? ארבעה ימים – ואחרי כן ראשיהם יבקעו, והקַרבונים נשארים בכיס… ואל שוק הדגים אי־אפשר לגשת, והקצבים מלסטמים ממש את הבריות… הנה הנה שוב באים, עוד באים…

מתבונן גם אני אל עבר רחוב היהודים ואני רואה: כל גרי החצרות איש על שערו חונה, ועגלות עגלות אשכנזים יוצאות מעבר הגשר מלאות אדם. והרשל הפולני יוצא ומקבל את פניהם, והם עומדים רגעים אחדים עמו, ואחר כך הוא עולה לעגלה ראשונה, ומיד נמשכות אחריה כל יתר העגלות המלאות אשכנזים לביתו של זלמן הזגג.

– חייכם, נצא ונראה! יועצת גולדה.

התבוננתי בפני אמי והכרתי בהם, שגם היא היתה רוצה, אלא שאינה מוצאת עצה זו יפה ומן הנימוס. ואולם, לשמחתי, רמזה לי בעיניה כלפי ביתו של הזגג. מהרתי לעשות כרצונה, וכנראה כוונתי את הרגע. לא שמתי לבי – כמו שֶצֻוֵּיתִי – אל השביל, ועשיתי את דרכי נכחי בטיט ובשלולית, ונכנסתי למבוא ביתו של זלמן הזגג – אדם גוץ ומזוהם, שונא ילדים, וריב היה לו תמיד עמנו והיה מטיל עלינו אימתו, כי היינו חובבים את סוסיו הדווים, וברשותו היינו מוליכים אותם בערב אל השוקת, נהנים מרכיבה עליהם, ודופקים בהם בחזקה, כיון שפרשנו לרחוב השני ואין עיניו של זלמן שולטות בנו.

זלמן טרוד ומזיע. עומד הוא באמצע אולמו הקטן, ואשכנזי כרסני על ידו, מקטרתו בפיו ומתבונן אל כל עבריו. שניהם מדברים אשכנזית, באזני ממש שמעתי אותם מדברים אשכנזית, ונוכחתי, כי יש לי תפיסה בלשון זה ואנכי לא ידעתי. כלומר: את דברי האשכנזי הזקן לא הבינותי, אבל את דבריו של זלמן הבינותי תכף, ותוך כדי דבור למדתי, כי ההבדל העיקרי בין לשון היהודים ולשונם של האשכנזים אינו אלא זה שהללו בפתח מפתחים. הנה כן, למשל, בפירוש אמר זלמן כשהראה על ביתה של האדיל האלמנה – “הַאדיל די אַלְמַנַה”.

וזלמן מראה על הכירה ועל המטות, מראה ואומר: “וגם פה על ה”לֶזַ’נְקָה" תשכב, רבי דייטש… ויש ויש עוד… חמשים אגורה לגלגלת". הזקן מסב פניו אל נעריו והם פותחים את שער החצר והעגלות נכנסות. הנערים מורידים מן העגלה שקים גדולים, כנראה כבדים, כדי להסיעם לתוך הבית.

גער בי הזגג המזוהם, ומהרתי לחזור לאמי ולספר לה את כל אשר ראיתי ושמעתי, ובפקודתה נחפזתי כעל כנפי רוח לאבא, אל החנות. בדרך נצנצה בי מעין נבואה: “דומה, כי לא אלך שוב אל החדר ויום טוב יהיה לי”.

ואבי כבר ידע, כי השנה נפסלה זכותם של הקולוניסטים האשכנזים שלא לעבוד בצבא, והפעם עומדים גם הם על הפרק, וצריכים גם הם לבוא בשביל כך לכפרנו.

אבא הניח אותי בחנות ויצא.

הספקתי למכור קופסא אחת משחה לאופנים ושני דגים מלוחים – אַסְטְרַחַנִּים בני ארבע אגורות, והייתי מתקשה בהלכה, כיצד מעלים עלוקה מתוך הצנצנת בשביל זקנה חולה, שספרה לי באריכות, האיך מרפאים אותה זה כמה בבית החולים ועד עתה עוד טרם יודעים הרופאים מה היא מחלתה, – והנה אבא שב.

נתן לי רביעית הליטרא טה, וגם כסף נתן לי, ושני בקבוקים של זכוכית ירוקה, והבהילני לבית ממכר היי"ש. ודרך אגב הזהירני, שלא אהיה נבהל בדרכי ולא אשבור את הבקבוקים, ולא אתגרה מלחמה בכלבים. “ועוד הכנס אל פריד – סיים אבא – ותאמר, כי ישלח לנו תכף תריסר בקבוקים בירה… ואל החדר לא תלך היום”.

וכששבתי הביתה, והנה האולם שלנו ריק מכל הצעצועים שהיו בו עד עתה, וגם השלחן העגול איננו, וְהַסַּפָּה עומדת יתומה עזובהּ, ומן התמונות שעל גבי הקיר לא נשארו אלא מעטות, וכל האולם מראהו כמראה החדר בערבי פסחים: חול זהבהב זרוע במדה גדושה על הרצפה.

ועוד בו בערב סרו אלינו ארבע עגלות: אשכנזים צעירים שַתקנים וה“שולץ”5 הזקן והבשרני גם הוא עמהם; זלמן הזגג הביאם. היות שה“שולץ” מכרו הוא וחדרי בנותיו וכלותיו כבר מלאים, העניק גם לנו מן הטוב הזה.

וגולדה שכנתנו למדה דעת לאמא.

– כן, כן, בהן שלי. אל היי"ש מוסיפים מנה אחת מים; צנצנת צנצנת ושכרה בצדה.

פני אמי מסמיקים, ואני נהנה, שאין דעתה כדעת השכנה. אמי יודעת טיבה של פטפטנית זו, ואינה משיבה.

אותו יום לא הלכתי ל“חדר” ובשליחותה של אמא הלכתי שלש פעמים לאבא לחנות. מרוב טרדה לא הרגישה אמי כי ה“שַרְף” הארור אינו כרוך על צוארי, וגם על כמה וכמה חטאים אחרים לא הוכיחתני.

בערב טפסנו – אני ואחותי – ועלינו על מחיצת האולם, העשויה קרשי עץ ונסתכלנו באורחינו. ומזלי הטוב גרם לי, כי הצלחתי ונעשיתי תכף שותף לאבא ואמא במלחמת הקיום. האשכנזי הזקן הכרסני ועוד שנים שלשה מן האבות ישבו אל השלחן, וסחו זה עם זה בדרך כבוד ובמתינות. ה“שולץ” הסב אלי פניו ואמר מה שאמר. מכל דבריו הבינותי רק מלה אחת: “מוּטֶר”. מיד נשמטתי מעל המחיצה ומהרתי לאמא. נכנסה אמי אל האולם, ודברה מה שדברה, ובעבור רגעים מועטים, ואני נכנסתי אל האולם ובידי טס, ועל הטס צנצנות מלאות יי"ש – ואותן העמדתי על השלחן.

מתוך דבריה של גולדה הבינותי למה מוזגים מים ביי“ש, ולבי נקפני, וחשתי בזוהמא הכרוכה בעקב מעשה זה, והיתה בי פגיעתה של זוהמא זו כפגיעת הרפש בגוף חי. בשעת דבורה של גולדה הסתכלתי בפני אמא העדינים, וראיתי את שאט נפשה לתורה זו. ובכל זאת הרגשתי, כי עדיין יש במחשבתה דְּרָר של פרנסה, ומשתיקתה אין עוד להביא ראיה על מה שבלבה. הבינותי את ה”פוליטיקה" שלה בדברה עם גולדה, ואיזה דבר מר נקב את לבי, ולא חפצתי לראות את אמי החביבה בקלקלתה. הסבותי את עיני מראות מה יֵעָשֶה ביי"ש.

ובו בערב ראיתי בעיני, כיצד אוכלים בני אדם אשר לא מבני ברית. שפחתנו הכניסה לאולם את המיחם הגדול כשהוא רותח ומעלה אד על כל נקביו, העשויים לדבר ושאינם עשויים לדבר. ו“הנערים” ישבו אל השלחן, הגישו את ילקוטיהם ואת שקיהם, והוציאו משם ככרות לחם וכרכשאות, וחלות לחם ועוגות וכעכים, וגבינה וחמאה וצלי ודגים מלוחים וזיתים מלוחים, וכל טוב, ומבלי הוציא מפיהם אפילו הגה כל שהוא, ישבו וטחנו את הכל בשניהם במתינות מתוך הרחבת הדעת וזיעת החטם והמצח. התחילו ביי"ש וסיימו בטה.

ברחמיו של הקדוש ברוך הוא הלא אכלנו גם אנו. ראיתי אכילתם של סתם גויים, וגם בה היה ממש. אבל רק אכילה זו של הבחורים האשכנזים שראיתי אותו יום, היתה אכילה “כמו שנאמר”.

לאחר אכילתם ישבו לקלפים. נכנסה כנופיא חדשה, כפי הנראה מקולוניה אחרת, ונצטרפה גם היא למשחק, ושוב דרשו יי"ש. אבל שכרות “כמו שנאמר” לא היתה כאן. לסוף הביאה השפחה קש, שטחוהו על פני הרצפה, כסוהו בלבנים צחורים, והאשכנזים שכבו לנוח.

בבקר השכמתי לקום. “הנערים” כבר הלכו כלם לבית הפקידות להוצאת הגורלות. מאז הבקר עלה באפי ריחו המגרה והנעים של מרק הכרוב הידוע לי כל כך ושבכל העולם אין דוגמתו: רק אמא יודעת את סוד יצירתו. אף רגע לא פקפקתי, כי האשכנזים ילקקו ממנו את אצבעותיהם כמונו אנו. וכך הוה. הם בקשו, כי יכינו להם מאכל תאוה זה גם ליום מחרת. ושוב ירדתי במצות אבא למרתפו של באלאבאנוב והבאתי חצי הין יי“ש, גם שני תריסרים בירה הביאו לנו בערב. פני אבא ואמא נוהרים. מתוך דבור וחצי דבור הבינותי, כי יש תקוה לאמי ל”שַל", הנחוץ לה כל כך ושכל כך קשה היה לקנותו.

גם הפעם לא חפצתי לראות אָוֶן, ובכונה לא התבוננתי בפנה, שבה טפלו אבותי ביי"ש.

בערב השני שוב שמשתי מלצר ושר המשקים, ולמדתי לדעת, כמה צלוחיות “שלישיות” וכמה “חמישיות” דורשים הנערים ממני. בו ביום באה אורחה של “אבות” לפקוד את הבנים. האמהות הבשרניות ישבו כשידיהן משולבות על כרסן ושתקו. הזקנים הסבו את השולחן יחד עם ה“שולץ”, סחו ועשנו, ואגב שיחה ועשון גמאו מן הכוס שלפניהם בנימוס ובמתינות.

אלו לא ידעתי את הדבר בבטחה גמורה, לא הייתי מאמין בשום אופן, כי גם “הנערים” הללו מן הקרואים לצבא הם: כיצד יש בעולם “הוז” שאינו שותה שכור, ובעיניו לא תלין חוצפה? לא היה שום הבדל בינם לבין “ההוזים” מבני ברית, אלא שהללו, הבחורים האשכנזים, היו כלם אמיצים, רחבי חזה ואדומי לחיים, ושקט ובטחון נשקפו מתוך עיניהם הכחולות, ופניהם היו גלוחים וחלקים. רק אחד מהם היה עדין פנים עם זקן משי קטן, צר כתפים, ועיניו אמוצות ותמהות.

ה“שולץ” רצה לעשות לי נחת רוח ונתן לי פת כיסנין שמנה ועבה, זרועה כולה צמוקים על מצע של גבינה מטוגנה בסכר, וגם לאחותי נתן. ואולם המתנה שקבלתי מאת ה“שולץ”, שהתאכסן בביתו של זלמן הזגג, השביעתני עונג מיוחד. הוא נכנס להאורחים אשר בביתנו, שתה את כוסו, שבח את היי"ש ואמר:

– טוב, טוב, הרבה יותר טוב משלנו.

אני הבינותי במה תלוי שבח יינו של אבא, ומעומק לבי נתתי תודה לאמא, שאינה עושה ליין כמעשה זלמן הזגג…

לאחר שהוציאו “הנערים” את גורלותיהם, ניכרת היתה גם בקהלם איזו תנועה. לפעמים היו יוצאים חבורות חבורות ושבים יחד עם חבורה אחרת, סחו אלה עם אלה, ושתו בחפזון כוס אחת ושניה, ויש שהוציאו חבל קטן ומדדו זה את זה – ארכו ומדת חזהו.

עם חשכה נכנס “הרבי” לביתנו. תכף נגש אליו בעל זקן המשי והעינים האמוצות והתמהות, ושניהם נכנסו לחדר המטות, ושם ישבו בחשכה והרבו לשוחח.

חפצתי לדעת על מה הם מסיחים, אבל הם רמזו לי, כי אסור לי ליהנות משיחתם. אבל כבר קלטה אזני שברי פסוקים: “מאתים… יותר לא אוכל… הרופאים והפקידים במזומנים ובשטר”…

בקי בהויות העולם לא הייתי עדיין. בכל זאת ידעתי, כי מעשה זה, שיש בו משום מתן בסתר ואבק שוחד, איננו מן הדברים הנאים והכשרים. ומה נגף לבי בי, בהביני כי גם הוא, “הרבי”, – היונה התמה והברה שבחבורת העורבים, חבורת החנונים הרמאים, – כי גם הוא נאחז בסבך.

אוי לי, רבי, שראיתיך בכך!…

והבחור צר הכתפים ישב ושתק וטפל בזקנו, וראש לו כפוף, וכלו אומר הכנעה. הרבי מעתיר עליו דברים, עושה להם פירושים בידיו וביאורים בקמטי מצחו הגדול, – והלה פולט הברה חטופה מפיו ושב לשתיקתו.

הרבי, שהיה כל כך קרוב לי, נעשה פתאם זר ללבי. בושתי ונכלמתי להביט בפניו, בושתי לדעת סודו המגונה…

ושוב נכנס הרבי אצלנו וישב בחדר המטות, והנער טפל בזקנו הקטן, ושוב קלטה אזני: “מאתים וחמשים… הרופא… שר הצבא”…

כשפנה רבי לצאת שאלה אותו אמא:

– כיצד לוקחים כסף והוא חולה ריאה?

– אמנם משום זה יש לקחת ממנו ואין כל סכנה בדבר – השיב הרבי.

רבי, רבי! גם אתה היונה התמה והברה היחידה בכלוב עורבים זה – גם אתה היית כאחד מהם!

* *  

כך עברו עלינו ימי ה“פריביז”. הפעם ארכו שני ימים יתרים, משום שנוספו האשכנזים. גם הם היו פורצים מתוך בית הפקידות כשפניהם מסמיקים ותחתוניהם אינם מרוכסים. יש שהיו קוראים בפה מלא: “הָרְ־רְ־רְ־זְש”…

הזקנות והריבות, מוכרות זרעוני הדלועים והלחמניות, אופות הכעכים הזרועים גרעיני פרג, הרויחו השנה יותר מבשנים קודמות, גם היהודים הרויחו.

החומר האנושי שהביאו שוכני הקולוניות טוב היה, ורבים מעם הארץ שעלה בידם גורל “גבוה”, נשארו נקיים לביתם, – ונמצא שגם הם הרויחו.

גם הרבי, כנראה, דבר מה דבק בכפיו וגם הוא הרויח.

הכל היו שבעי רצון.

ואולם, כשהלכו להם האשכנזים, שוב היו הכל שבעי רצון – משום שכבר הלכו להם, ועבר ובטל ה“הוּ־הַא”, כמו שאמר אבא.

הככר שלפני ביתנו, שהיתה הומה מאדם במשך כל ימי השבוע, נאלמה פתאם. היתה דומיה זרה. השמים היו כחולים, וכל המגרש הזרוע קליפות זרעונים, שָׁמַם. ושבילים כבושים ברפש ונמתחים אל כל עבר, נתקלים זה בזה, ולסוף הם נוטים כלם יחד אל מקום אחד – לבית ה“פריביז”. ומראה ודמות להם, לשבילים, כטביעות רגלי אוז ענק – של ששת ימי בראשית.

והכל עבר ובטל.

ועוד באותו ערב הלכו אמא ואבא לבית מרכלתו של קונדאקוב, ושבו משם מלאי נחת, ותחת אצילי אבא חבילה גדולה וקשה נותנת ריח משונה, זה של אריג צמר חדש. וגם “שַל” קנתה אמא, ותכף שלחתי את ידי לחבילה והסירותי מן האריג ומן ה“של” את הפתקאות המדובקות עליהן. ובכן הרוחתי גם אני.

וימים רבים אחרי כן לא נעים היה לי לראות את הרבי. עד שלסוף שכחתי לאט לאט גם את העסק ב“דייטשים” וגם את מעשה הרבי.



  1. כלומר הסוחרים בתבואה.  ↩

  2. Bactschuhe лaπти,  ↩

  3. “פריזיב” – מועד הקריאה לצבא.  ↩

  4. гом, כלומר, יצלח לעבודת הצבא.  ↩

  5. ראש הכפר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות