הנני פילוסוף גרוע מאוד, נאמר בגלוי־לב – אינני פילוסוף כלל, ואם באתי להתפלסף בענין בושה, קשה לי לגדור מה היא; ובאמת, מוטב שיטפלו בשאלה זו מומחים לדבר, ואני אשאר בשלי.
כי באמת, בשביל שיהיה אדם בוש ונכלם, צריך שיעשה איזה דבר מגונה; והשנית, שתהיה לו הכרה שהמעשה שהוא עושה מגונה, וגם הקרובים אליו יהיו מבחינים בין מעשה יפה למעשה מכוער; ושלישית, מי שאינו בוש בפניו יתבייש לכל הפחות בפני אחרים. ואם אין אף אחד משלש אלה, הרי אי־אפשר לו לאדם שיהיה מתבייש, ואם בכל־זאת לא ידע את רגש הבושה, מדוע? הלא שאלה היא.
ובאה המציאות ואומרת: לאו דוקא. אפשר לו לאדם, שיעשה מה שראוי לעשות, ודוקא האחרים עושים דבר מגונה, ובוש יבוש ויכלם דוקא הוא, ולא האחרים.
ואיך נבאר זאת על־פי דרכי הפילוסופיה?
ומעשה שהיה כך היה. אלא אני מתחיל מ“בראשית”.
לרגלי עסקי הנני נוסע לעתים תכופות מִלוֹזוֹבַיָה למֶליטוֹפּוֹל, או אף ממליטופול ללוזוביה; כלומר, באותה מסלת־הברזל שבין שתי תחנות אלה. וכל אותו תחום שבו אני מתלבט כל ימי חיי נמצא לארכו של מסלת־ברזל זו, שנקראה אז… השמות של עתה נשתנו וחזרו ונשתנו, עד שאי־אפשר באמת לדעת באיזה מקום אנו דורשים, ואין לנו תקנה אלא להזכיר ראשונות, שמות שניתנו לאותם המקומות מתחלת ברייתם, לכן אשתמש גם אני בהם, בשמות הקדמונים. אותה מסלת־הברזל, שבה נזכרתי, היתה נקראת אז: “דרך קוּרסק־חַרקוֹב־לוֹזוֹבַיה־סֶבַסְטוֹפּוֹל”.
לא היתה מסלה, שהיתה חביבה עלי כאותה מסלה, ובפרט תחום לוזוביה־מליטופול.
המסע היוצא מחרקוב ופונה נגבה הוא כבר מלא, ואולם החל מלוזוביה־אלֶכסַנדרובסק ועד מליטופול הוא הולך ונעשה מלא וגדוש, וגם הפנים הולכים ומשתנים. החוחולים (עתה הם אוקרַיִינים) והקאצאפּים הולכים ופוחתים, ופני עמא פזיזא הולכים ורבים, והחיים על התחנות הולכים וסוערים, ההמון הולך ורב.
לא היתה ברוסיה עוד מסלה כמוה להביא רווחים.
והראיה?
הקוֹנדוּקטוֹרים לא היו מקבלים שכרם יותר מארבעים רובל לחודש. תא חזי! אין לך קוֹנדוּקטור, שאין לו בית בסימפֶרוֹפּוֹל!
כבר אמרתי: החיים הולכים וסוערים, והפנים נעשים עליזים ויותר מסבירים. לדידי, אני, כיון שיצאתי מאלכסנדרובסק, חש אני שאני נמצא באפרכיה שהיא שלי. מרגיש אני את עצמי כאַברומה במים. אפשר משום שתחום זה ידוע לי ביותר, ואפשר שבאמת שטח זה יותר חי ויותר עליז. אפשר.
כל מה שהמסע הולך וקרב לסֵיבַסְטוֹפּוֹל, הוא מתרוקן. בסיבסטופול יוצאים ממנו מנין אנשים, וסוף…
חביב עלי שטח זה. יוצא אני מאלכסנדרובסק, ואני מביט לפני בעד חלון הרכבת, ויודע אני כל בצה וכל אגם־מים. יש שאני מתבונן על אילנות זקנים להכיר אם עודם בחיים – עוד אנו בתחומו של הדְנִיפֵּר. אחרי־כן באים כפרים, שמות מצלצלים: יַאנטשיקְרַאק, קַארַאיטשיקראק. מקומות עשירים באבנים. אחרי־כן באה הערבה – מעין שטיח ירוק־ירוק באביב, ים של זהב בקיץ, ושאיה אפורה מוכת שמש בחורף, נתונה תוך תכריכים לבנים בסתו.
גם את התחנות אני מכיר.
אולם – המחלקה השלישית מלאה אדם: אכרים משלנו, חוֹחוֹלים מתונים, קאצאפּים בנאים עם שקים כבדים, גויות זקנות ובחורות נוסעות למקומות מטעי־הטאבאק עומדים בשורה על־יד האשנב הקטן בכדי לקבל כרטיסי־נסיעה.
בסַלון למחלקה ראשונה ושניה: אצילים, אדוני הארץ, אשכנזים מן הקולוניות שבסביבה; ורובם יהודים שלנו. כמובן, כולם שייכים למחלקה השלישית ועליהם חל איסור הכניסה לאולם זה, אבל הלא משום זה יהודי טַבְרִיָה ויֶקטֶרינוסְלַב הם, כלומר אנשים מן הישוב, מהודרים במלבושיהם, פרצופיהם נאים, חפשים בהתנהגותם, מרגישים עצמם לא פחות אדונים מן הקאצאפים עצמם. הכל נעשה אצלם מתוך הרחבת דעת והכרת ערך בעצמם. בכלל – מנהג אנשים רגילים לרווחים.
בין העומדים בשורה אין לראות אותם. בטוחים הם, שמצות קנין כרטיס לא יחמיצו חס וחלילה לעולם. יגיע המסע וכל הקאצאפים והגוים ישתרעו עליו כמשוגעים ממראה עיניהם ויפנו מקום אצל האשנב. ואם גדולה תהיה השורה גם אז, היו בטוחים: קנס לא ישלמו לעולם. הם יודעים שיש פקיד ממונה על מכירת הכרטיסים, והוא עוטה מצנפת אדומה, ולו תמיד די פנאי לכתוב פתקא.
והשנית, שבכלל אינם מן המזדרזים לקנות כרטיס – עד שהמסע הגיע. יזדרז המזדרז, אבל ה“וֵויצְל” יודע, שאלו בא באמת להוציא מתוך כיסו פרוטות עבור כרטיס כל נסיעה ונסיעה – יהיה זה עסק ביש, גזרה שאין העולם יכול לעמוד בה.
מחכים. למה מחכים? תכף כשבא המסע, קופץ הקונדוקטור מעל כבש־מרכבתו, הולך לאורך מרפסת התחנה ומכריז. אחינו בני־ישראל עומדים על המרפסת, והוא עובר לארכה ומכריז. אילו לא היה הגוי כעת נבהל, וכל חושיו נתונים לענין הכנס כליו לרכבת, אילו לא היה מתפעל כל־כך למראה המסע, היה בודאי עומד משתאה למשמע אזניו ולא היה מבין מה סח הקונדוקטור: הלה עובר ומכריז “אידיש”, כמו שאומרים עתה – אז קראו לזה זַ’רגון:
“ת־א־ח־נה “אפְשָר”! ת־א־א־חנה “אפשר”! סטאנצִיה “מִיקֶען”! המסע עומד שמונה רגעים!”
“ת־א־א־חנה “אפשר”!” הולך הוא וממשיך בנעימות יתרה. ואז בת־קול יוצאת ומכרזת בחשאי, ועוברת מן המרפסת לתוך אולמי התחנה, ומכרזת גם היא: אפשר!
ויהודינו נהנים הנאה מרובה, ומתאמצים גם הם לעלות אל הרכבת. המנוסים ביותר הם מתבוננים בהמון העולה, ופוסקים תכף, ופונים בלי כל פקפוק יתיר אל המחלקה השניה.
ואולם יש אשר הקונדוקטור עובר ומכריז, ומבליע תוך כדי־דבור: “מלאך־המות פה! מלאך־המות פה! המסע עומד שמונה רגעים!”
ואז אחינו בני ישראל נחפזים אל האשנב הקטן, עומדים בשורה, תוקעים כספם לאלה שעומדים מכבר וקרובים לאשנב, ובת־קול חשאית מכרזת באולם־התחנה: כרטיס! צריך לקחת כרטיס!
“התחנה מיקען” – משמעה של אמרה זו: אין אימת בדיקה! הקונטרוֹלֶר איננו, אפשר לנסוע בלי כרטיס.
“מלאך־המות פה!” – זאת אומרת: הקונטרוליר במסע, איש לכרטיסו!
והתחנה מלאת חיים, ותנועה ואיזו חגיגיות משונה. על כל אחד היוצא לדרך רחוקה עשרים מלווים, מאלה שבאו לכתחלה לשם זה ומאלה שנלוו רק במקרה. רבים יצאו בכדי לקבל איש בא, בכדי לראות איש עובר על התחנה. בנות־ישראל הנאות בתלבשתן יוצאות לראות ולהֵראות בכלל לכל מסע ומסע, מטיילות לאורך המסע, מחייכות ומשקרות עינים לאופיצירים ולסטודנטים או לבחורים סתם מגוהצים מתגנדרים אצל חלונות הרכבת. אכרים ונשי־אכרים מלוות אנשיהם או בחורותיהן היוצאות אל מקומות “מטעי־הטאבאק”, עומדים בפיעור פה כנגד החלונות, ושם במקום שמרפסת כבר כלתה, ואינה שורקת תחת רגלי העוברים שם עומדים קהל זקנות ובחורות מן הכפר הקרוב ובידיהן כדי חלב, כעכים שזופי־פנים, חלות חמימות, דובדבנים וירבוזים, בר־אוזות צלויות, דגים צלויים.
והן מכריזות בקול על סחורותיהן.
הזקנות קטנות, צנומות, דקות בשר, בעלות פנים קטנים צמוקים וקמוטים, כאותו תפוח צמוק כעבור שעתו, וביניהן הבחורות פורחות, חשופות ארכובה אדומה, עומדות ומצערות את הבריות בחנן הבריא והמקנתר.
וכמה מן הנוסעים נחפזים, זה קונה כעכים, וזה חלה, זה שואל למחיר דבר זה וזה בודק בדבר זה, חטופות, מיראה שלא לאחר את המסע, ולהנאתם של שכניהם לרכבת הם שבים, ואלה צוהלים לקראתם: חושו! המסע זע! ומקיפים אותם כשהם נכנסים אל הרכבת ועומדים על המקח.
הצעירים והיוהרים שוהים אצל הבחורות הרעננות, נפטרים מהן מתוך דברי ליצנות, מתוך קבלת עודף הכסף ומסירת צביטה חטופה, הריבה צווחה ונרתעה, והמחוצף הצובט נהנה, וגם הריבה הצבוטה נהנית, וגם הקהל על התחנה נהנה. העלמות המטיילות והקאוואלֶרים הכרוכים אחריהן עושים על עצמם כאינם רואים ואינם שומעים.
לאמתו של דבר, אין זה מן הענין, אלא כיון שפתחתי – אֲסַיֵים.
ויהי היום ואני נסעתי לקראת אחותי, שהיתה אז תלמידת הגימנסיה בעיר רחוקה. ויצאתי לקראתה עד אלכסנדרובסק.
ובשעה עשר בלילה צריכים היינו לנסוע הנגבה.
המסע היוצא בלילה היה מסע־מהיר. במסעות אלה לא היו אלא מחלקה ראשונה ושניה. נסיעה מהירה זו עולה בכלל בדמים מרובים, על כן לא רבו העולים.
הסַבָל, שהכניס את חפצי אחותי, דאג גם לכרטיסינו, ואנחנו נכנסנו אל הרכבת הקרובה וישבנו.
הרכבת היתה מלאה, הומיה ועליזה, וכל הנוסעים יהודים וגוים משלנו, שלמדו את דרכי היהודים הן בעניני ה“ווייצלעך” והן בעניני כרטיסים וכמה אגֶנטים־סוכנים, כל הקונטרות פה הם משלנו: דרֵייפוס סתם, לוּאִי דרייפוס, האחים דרייפוס, טְראַבוֹטי, נייפֶלד וכו' – בקיצור צהלה ושמחה.
לא התבוננו עלינו הרבה: אנו מכירים אותם, והם מכירים אותנו – מעין משפחה אחת גדולה.
ענין אחד בשוק, ענין אחד ברכבת.
וכן ישבנו אני ואחותי בפנה ושוחחנו.
המסע המהיר אינו מתעכב בתחנות קטנות, וכן עברנו על תחנה אחת ועל תחנה שניה, ונכנס מנהיג־הרכבת כדרכו, הוא, הראש, וסגנו. נכנס ומכריז: רבותי – כרטיסים!
וכן הוא הולך מאיש לאיש, ורואה אני, שכשהוא מתקרב אל בן־אדם, הלה מכניס כפו לתוך כיסו, מוציא נרתיק כספו, מונה מספר למטבעות ומשלשלן לתוך כפו של הקונדוקטור. הכל במתינות. הקונדוקטור מוריד את הכסף לתוך כיסו ונגש אל אחר. אחדים נתנו כסף, וכנראה קבלו עודף.
וזה מנהג קבוע לכל הנוסעים בלי כרטיס. המה בלי־כרטיס נוסעים במחלקה השניה, ומחצית מחיר הנסיעה בשלישית ישלמו.
והקונדוקטור מתקרב אלינו, ועמד לפנינו: רבותי – כרטיסים! תוקע אני את אצבעותי לתוך כיס מעילי העליון ומוציא משם שני כרטיסים.
בדרך הרגל – קבל אותם, כרך זה על גב זה ושם אותם בתוך צבת קטנה שבידו לתת בהם סימנים.
אך כשהחזיר לי את הכרטיסים, הביט ישר בפני מתוך נזיפה ואמר לי:
– הלא תבוש ותכלם?!
אילו שמעתם את קולו בדברו!
וכל הקהל מכל קצוי הרכבת התבונן בנו: זה מתוך לעג, זה מתוך סקרנות וזה מתוך השתוממות, ואני – אני בושתי ונכלמתי ופני הסמיקו יפה יפה, כאשר הסמיקו רק לעתים רחוקות מאד…
Swinemünde
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.