רקע
עבר הדני
לחוף ימה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יהושע צ'ציק; 1968

דייגת צעירה ישנה שינה כבדה על ספתה לקול השקט של יום גווע בביצה. אימים גדולים ומבעיתים ראתה בחלומה. זכר אמא – מכתב אבא – בשורות רעות מבני־בית רחוקים – התהפכה מצד אל צד ופקחה את עיניה – עיני ילדה יהודיה תמימות, שהיתה כבר לאשה ונאנחה: אהה, אילו המצע שלה ושל בן־זוגה היה לפחות רך יותר ולא קשה כל־כך… ותוך כך שוטטו העיניים הרדומות בקובלנה על המחיצות הדקות והנמוכות של מעונם – אכן, קשים חייהם – קשים… שידה קטנה, ספה, ואפלולית רבה – מתי יהיו חייהם הצעירים קלים יותר? –

וערב הוסיף לנטות על פני מחנה הדייגים. להקות ברווזי־הבית הגדולים והלבנים ממשקי המושבה נענו בקרא־קרוא ובגע־גוע לקריאתם של פעוטות או הידסו בתנודת־גו ובהעמדת־גפיים מגוחכת על פני רצועת הדשא לחופה של הימה, או חזרו מאוכזבים למים והפליגו הלוך והפלג בהם – – קרא־קרוא! – – גע–גוע! – – קראו פה אחד מאוכזבים והתריסו: – האמנם יכלאו אותם במלונתם, בעוד אחיהם השחורים – ברווזי-הבר שבימה – משוטטים בחבורות ואין מורא אדם עליהם? – – האמנם יעיזום הביתה, בעוד טבלן טובל ראשו במים ושמים מעוננים מבשרי־גשם אינם מטילים עליו את מוראם? – –

– קרא–קרוא… גע־גוע – ציפצפה גם הדייגת והרחיפה מצינה, תוך ישיבה על משכבה ממול לבן־זוגה – אך קשים החיים שלנו.

– אל תתאונני כהתאונן טירון בצאתו לילה אל “הג’רף”. – פסק לה בן־זוגה, הדייג, בלי כעס, אך במתינות שיש בה משום כובד־ראש.

– – ראתה הדייגת בעיני רוחה את ליל־הג’רף – והוא לילה קר ורטוב על הימה. רק הוא – הגבר – עם רעיו, ממבחר הבחורים שבמחנה, בולשים חרש בשתיים או בשלוש סירות לאורך החופים עד האיר היום… רואה היא את שריריו הכחושים, את גפיו הארוכים־הצנומים כמטילי־הברזל הדקים ומרגישה, כי אמנם יש לרכך את לבו לקראת בוא הלילה – ליל-ביצה צפוני וקר. לפיכך קמה ואמרה לו:

– ראה… גם מזרן אין לנו… מזרן רך לשכב עליו כבכל החדרים. לכן חלומות קשים מאוד חלמתי בשנתי. שוב על אבא… אמא… מי ידע את גורלם? – ואד חמים נפרש על שתי עיניה השחורות.

– יהיה מזרן… יהיה. עוד כעת מחר יהיה לנו מזרן. – התחמם לב הדייג לתלונה של הילדה שהיתה לו לאשה – עוד עם בוקר – בוקר־שבת מחר – נצא יחד בסירה לעשות לנו מזרן. זכרי דברי.

ובהישמע קול הפעמון, המזעיק את האוכלים לארוחת־הערב, נכנסה גם הדייגת מנוחמה בצד חברה הקיפח, שרזון שולח בעצמותיו. שוב לא רצתה למרר את רוחו, אף שהצינה נשבה בעד ריקועי־הפח המקומרים של צריף־האוכל הכללי של קבוצת הדייגים ונשאה עמה בשורות קשות מהימה – בשורת החורף המתקרב לבוא… קול שממה מהרי גולן המתנשאים מנגד… קול ילל מתוך חישת הגומא הדמומה, הניצבת בירכתי צפון של הימה. החרישה האשה-הנערה וטעמה בכה ובכה מארוחת הערב, בעוד חברה מניע את לסתותיו הכבירות ובולע מהלחם הצהוב לתיאבון. פת חמה ופת קרה אכל – אף פת שאך זה הוצאה מהתנור, כי תרופה בדוקה היתה, לדעתו, לקדם את הקדחת.

– הו, עד מה תרבה לזלול הערב. – נדהמה רעייתו, בהרחיף הרוח הקרה את עצמותיה והיא שבה לפקפק, אם לתת אמון בדברי דייג, בנוח עליו הרוח הטובה, או שמא אך מהשפה ולחוץ הבטיח את אשר הבטיח לה.

– יהיה מזרן… יהיה… – חזר בגודל־לב, מדי הוחם סביב חלל הצריף והעצמות המרוחפות מהקדחת נתחסנו משובע חם.

נמלכה הדייגת בפנים לבה, ומיהרה להצטייד בחשאי ליום המחרת ככל אשר אמר לה. בעוד שאר הדייגים והדייגות אוכלים, אספה ככרותיים לחם וכמה דגים חיים מהמחסן, שקים וסכינים, כלי־אוכל מעטים לקחתם לדרך, עת יצאו מחר ליום תמים לחפש להם מזרן – האם למזרח ישוטו בסירה או לצפון? – – האם למקום שם השקנאים הלבנים פורחים או שמא לשפך הימה? – – חזרו לצריף ונרדם הגבר העייף.

עם בוקר התעורר למשק המים בסירה. קפץ זריז וממולח וכולו מרץ ודרוך־אונים במים הקרים. את הכלים חפן ביד ובקפיצה זריזה קירב את הסירה ברגל ערומה עד לירך. נתן יד לחברתו, בעוד השמש אך זה החלה מפיזה בקרניה את הרי גלעד, צלעות גולן ואת ראי המים הגדול והעכור של הימה: – “שמה נשוט”! – הורה באצבע על חישת־הגומא הגדולה, שעמדה דמומה מעבר לימה.

והוא מושך את המשוט אליו בכפיפת־גו נמרצת וגמישה. ישבה גם הדייגת שפופה על החרטום והיתה חוזרת ומנחשת בפני עצמה את חלומותיה: שם במרחקים האיומים – – הארצות הבאלטיות הנכחדות… שם אבא… אמא… שם אחיה ואחיותיה מפוזרים ומפורדים – האם הגיעה הרעה אליהם? – – עפ“י הטבלנים הטובלים במים היתה מנחשת בעיניה, עפ”י ברווזי-הבר המעומדים כזקיפים גדולים ופתאום משתרבבים ומתנשאים למעלה ועפ"י שקנאי-צופה, שהיה שט שיוטי מלך בפתחה של הביצה.

– הו, לוא ידעת את הדאגה שבלבי. – פתחה חרש הדייגת.

– לוא רק תשבי כעת בשקט ולא תנועי. – חתר הגבר במשוטו על פני סבכי המים, ששפו בבטן הסירה, והרעים את גבותיו.

– אילו ידעת מה אימים יהלכו עלי בלילה! – שבה וקבלה בדומיה – לעיתים ידמה לי, כי בני־ביתי אבדו ולעתים אראה כמו שודדים ומרצחים אפפו את היקרים לי מכל צד ועבר.

– אל תדברי עוד, פן תעלה סירתנו על שרטון. – אימץ הגבר את כוחו, כיוון את נתיבות המים בעין מנוסה, היה נזהר מהסתבך בארכוביות־המים ובסבך “אלף־העלים”, מתאמץ ומחליק את בטן הסירה על פני קרקע הים המטוננת.

ולא דיברה עוד הדייגת את דבריה, כי הושלט גם בה פחד הביצה. בכל ביטבטה הביצה הטובענית, הנעוצה קנים ורפודה שרכים ואין בה מדרך־רגל של קרקע איתנה. אולי היתושים הנוראים קיננו במחבואיה וחששו לצאת כעת לאור היום… או חזיר־הבר רבץ בסבך נסתר מאימת האדם המתקרב. חישת־הגומא ניצבה דמומה ורק בעקלקלות גילתה את המים לסירה. מיד נצטמצם הכל סביב בערוץ אחד והמים זרמו חרש באפיקו הצר של הירדן.

– כאן קומי ותפשי! – החזיקי! – חילק הדייג פקודות קצרות לזוגתו, בהטילו את המשוט כדי לחפון קני־גומא כמקום־קשירה של הסירה.

עגנו. פרשו על ראשם את המחצלת בהערך ממעל בשמים מלחמת־הכרעה בין ענני הגשם התלויים ובין הרוח הרודפת אחריהם. טיפות הגשם הקטנות הרעיפו אל המים הירוקים של האפיק הצר, כמבקשות לסכל את מחשבתם של זוג הדייגים. הדייג שהיה שפוף מתחת למחצלת הציע לדייגת לסעוד עמו מכל אשר הביאו, עד יעבור הזעם, ומנה חרש באזניה את שבחיה של ביצת־הגומא, שבסתרה חמדו להם מפלט: מרקבונה של זו נצטברו שכבות־כבול עבות מתחת… את גומא הביצה יכסחו בסכינים וישיטו באלומות למלאכת מחצלות… אך ממלילותיו של זה, מהירוקות כירק־חופה, יכינו מצע רך כמשי למשכבם של שניים – זה יתרונה של הביצה! – –  

– הנוכל לחיות עליה? – היססה בת־לווייתו הצעירה, בהרעיף הגשם עליהם והם עדיין מתקינים את הארוחה לשניים.

– זו מתנת־הביצה. – גילה הגבר את אזנה.

– הנוכל להתקיים עליה? – השפילה הילדה-האשה את עיניה, ודג צלוי בשמן התיז את רסיסיו העליזים סביב.

– אלו אוצרותיה שאיו להם שיעור. – פסק לה הדייג בגאווה.

– האם לא יהיו למעלה מכוחנו החיים הקשים האלה? – עוד הטרידה מחשבה את מוח האשה ומטעמי הארוחה ירדו כבר אל קרבם ולא נודע כי באו.

– נתחיל מיד במלאכתנו. – קפץ הדייג קפיצת נחשון, כי השמיים נתבהרו לשעה קצרה והגיעה עת לעבוד.

ככוסחים קטלניים היו מהלכים כעת שניהם – הדייג והדייגת – על ראשי קנה ונעצוצי־סוף ומפילים לאחוריהם ולצידיהם את המלילות המפוארות והירוקות של גומא הביצה. כסוככים קטנים היו נופלות הללו עד הצטברן לערימות. מיד ליקטה אותן האשה הצעירה והגבר חפן ודחס אותן – דרוך וחפון ככל אשר יכול תוך השקים.

– יש עוד לכסוח – היה מחליט בדרך אומדנה.

– אם נכסח כהנה וכהנה מי יודע אם יימלא מהן גם אז מזרן רפוד ורך? – עדייו פיקפקה בת־לווייתו בצחוק.

– ימלא… ימלא… אל פחד. – נהנה גם הדייג מהחיוך שהתגנב לתוך עיניה והיה מגלה במשנה־מרץ את חריצותו.

– חה-חה – צחקה לבסוף מלב עליז הדייגה הצעירה, שחששותיה נתפזרו כענן לפני הרוח והיתה מודה בעל־כרחה כי המלאכה צלחה.

– הו–הו–הו – הצטחק גם הדייג, כאילו היתה העבודה הזאת משחק לו לגבי המכמורת הכבדה – “הג’רף”.

ואמנם העריב היום ושקים מספר מלאי־מלילות היו תפוחים על קרקע הסירה ככרים רכים, אך הדרך חזרה היתה עוד ארוכה. שייט ביצה על אלומות-הסוף הנגררות עמו חלף מכבר וחתר במוט ארוך על פני הטין אל חוף בטוח. ענני הגשם העיבו עוד יותר את השמים במפרש של צל שחור. אף הימה מלמטה הקדירה את פניה ורוח חלפה עליה מצפון. יצאה הסירה מן האפיק ומיהרה בחזרה בין חבורות ברווזי־הבר המבשרים רעה. שבו והתנשאו אנפות-הכסף ופרצו בבהלה על פני המים – –

– האמנם תקום הסערה? – תלתה חרש הדייגת את עיניה השחורות בהר ממול ובמחנה מנגד ושאלה את חברה.

– שבי בתווך ושמרי על שיווי־המשקל של הסירה. – פקד עליה הדייג.

– האם לא תפגע בנו הסערה בדרך? – השפילה את עיניה.

– יצאנו את ביצת הגומא בשלום ועתה – קדימה! – שילח הגבר את זרועותיו.

שקע טבלן במים ועלה לצוף במרחק רב מחשש הסירה המתקרבת. החבורות של אווזי־הבר חגו חוגים ונשארו תמיד בטחווי־קשת מהסירה המפליגה. ואור המחנה הלך והתקרב. הצריפים הנמוכים גבהו. הבית הלבן של המפעל קרב לקראת הסירה בודד. הנה מזח־העץ היוצא לתוך המים ומשמש מקום עגינה.

– חפשי בחבל! – פקד הדייג קצרות.

השקים התפוחים מלילות היו נזרקים אחריה מבטן הסירה. חברים יצאו ועזרו לאסוף אותם. הורחקה הסירה לעגינה לתוך המיים העמוקים יותר מפחד הסערה בלילה. אך הדייגת עלתה על היבשה שקטה יותר משהיתה. היא חייכה חרש והביטה אחרי סידוריו האחרונים והזריזים של חברה־לדרך, כשהיא אומרת לעצמה: עתה יהיה לנו מזרן… מובטח לנו המצע הרך לאחר יום העבודה… מובטחים לנו אולי חיים קלים יותר כשיתבסס המחנה הזה וייקבע. הרי על הימה אנו חיים… ממנה מתקיימים… חובה שתגן עלינו מרעה.



המלצות קוראים
תגיות