הם יצאו מבתיהם לאסיפה, כי נקראו אליה, בדמי־הערב עת הממטרות סובבו עדיין בהמטרה על המספוא. בכה חיסל אכר את עבודת רפתו ובכה אכרה ליקטה תפוחים שנשרו מעץ; אף איש־כפר שנתאחר חזר עדיין בעגלתו הטעונה חציר כשנערו דוהר לפניו ומקדימו על אופניו – בדרך כלל, העבודה שבתה והלכה כי ירד ערב.

הברווזים הגרגרנים חדלו להקים שאון על לא־דבר, אף געגוע אחרון נדם כבר בלולם. תרנגולת לא נתפתתה עוד להטיל את ביצתה בחוץ, להיות לטרף לחולדה. הנה פרה כילתה לתת את חלבה וסוס־העבודה הועמד אל בלילו – שכר עמלו ביום. אכלו גם אנשי הכפר את פת הערב, קיצרו בה, והזדמנו ללכת בשניים או שלושה לאסיפה בשקוע דרכי הכפר בחשיכה שעטתה את המגרשים המוריקים, את עצי־הפרי המסויידים והגזומים, את שקי התבואה שנאגרו בחוץ ושאר חלקות הירק הגדולות והמבורכות במים. אכן, איתן מצבם של אנשי הכפר לעת הזאת, בשל המלחמה במידה כזאת, שהרגישו רווחה.

סעד גם ראובן את לבו בארוחת הערב תחת הגג המשופע של מרפסת ביתו, נגס בלסתותיו המשופות מהלחם, שלח מזלג אל צלחת הסלאט – אך לבו בל־עמו: האם ילך לאסיפה או יחדל – – מה יוגד וידובר שם, וכל הדיבורים לריק – – הציץ בחנה אשתו הבריינית אשר בלוריתה המעומדת הכסיפה והלכה, הביט על הנער הגדל שעסק בצינור־מלכודת, בו הצליח ללכוד חולדות… לא מצא לו גם בהם יועץ. חנה אשתו חבקה את מרפקיה, כשלקמטי פניה התגנבה כבר השינה והנער היה שקוע בשכלול נוסף של המלכודת הפועלת ביריה ולא השגיח בנעשה סביב. ראובן קם בתנועה נואשת והפטיר: נו, אלך גם אני לאסיפה – יצא ונצטרף אל ההולכים.

– שקי התבואה שלי עדיין מוטלים בחוץ מאין לי מקום פנוי להכניסם. – השמיע אחד תוך הליכה.

– התפוחים נושרים ואיני אוסף. מוטלים הם על הארץ מחוסר זמן. – קבל שני והסיח דאגתו.

– אלמלא הזמן וכוח־עבודה, היתה כעת רווחה בכפר. – הודה שלישי כבהיסח־הדעת בטוב הרב הגנוז בכפר.

שתקו – וגם הללו שהוסיפו להצטרף אל ההולכים לא היו זריזים לחדש את הדיבור, עם שרבים העניינים אשר העיקו מבית ומחוץ.

– מה השאלה – לא יכול עוד הראשון למשוחחים להבליג מלהתברך – איש הכפר אינו דואג כעת ללחם כמו העירוני. דאגת הלחם אינה עלינו.

– וכי בלחם הדאגה? – החרה חברו אחריו – אצלנו עדיין לא פסקו לאכול את הלחם הצהוב וגם עוגה עולה על השולחן.

– ודאי שלא כלחם הקיבר… – החזיק גם השלישי בשמינית של גדלות – אותו לחם, משרואה אני אותו בעיר, לבי מתמלא רחמים על האוכלים – ח

* * *

ובכך הגיעו עד לאולם האסיפות, שהיה פנוי עדיין והאיר בו אור קלוש. רק לפנים מאחורי שולחן רעוע נראו כבר מסובים אך הרוב עדיין נעו באקראי, מהלכים במעיליהם או עומדים בספיח לחייהם, תוהים ובוהים – מה יוגד להם הערב ועל מה ולמה נקראו לאסיפה? – –

אמנם לא נעלם מאנשי הכפר במה מדובר כעת בארץ, מה מעסיק את הציבור ובמה דנים בו – אך זו מדרכו של איש־הכפר שלא להיות מהיר בתפיסתו והאחד ימתין לשמוע מה בפיו של חברו או בפיהם של אלה שבאו מן החוץ – ישמע ואחר יחווה את דעתו…

ותוך צפייה זו בריקנותו של האולם חככו לשבת על הספסלים. עם שראו גם באורחים שבאו מן החוץ, עדיין הסתופפו בחבורותיהם והמשיכו להחליף מילים על דא והא מעניני היום והשעה – כלום מעטות המחשבות בלבו של איש־הכפר, אשר המלחמה סביב לו, אם גם רחוקה, ואשר מכפרו גוייסו כבר – ואין בית שלא נמצא בו לובש־מדים צעיר? – על אף כל אלה עמל היום מסיח את הדעת וברכה פורתא ששרתה אחרי שנים רבות של מחסור וסבל, משכינה בטחון בלב. היו דומים איפוא אנשי הכפר גם בשיחם־ושיגם כמחזיקים בידיהם כלים מלאים וחוששים, שמא יישפך מהם מחמת אי־זהירות החוצה – –

– היה כדאי לפתוח. – רמז פלוני אל חברו, בלי השמיע קול ומבט עינו לעבר האורחים שבאו.

– השעה כבר מאוחרת. – נאות שני בשפה רפה.

– והישיבה סתם גם היא אינה עניין. אם אסיפה היא – יפתחו ונשמע. – הצטרף לקודמים שלישי.

ועדיין לא דחקו את הקץ, כי הפכו והפכו בדברים בלבם תחילה: משמע, אם שוב בעניין חובה ידובר בזה – יגידו וכל אחד ישקול שקול היטב… אלא אם בציבור רוצים לפעול דבר – הרי גם אז אין טעם להצניע… כן היו מגלגלים בראשיהם ופה לאוזן לא ישמיע. ראה ראש הוועד כי אין פותח והיסה את הקהל, כינס אותם אליו בלשון קצרה ובקריאה:

– התכנסו הנה, חברים, כי הדבר חשוב.

נעו מעט וזעו, עד לשולחן-הראש נראו פני היושבים. הידיים כבדות מאפס־מעשה וזיק סיגאריה מאיר ליד הפה ומהשפם ולמטה. מיתמר העשן למעלה בהיותם מצטופפים תוך ישיבה דחוקה, כי גם אכרה הגיעה וישבה ונער ונערה מבני הכפר השתהו לשמוע מאחור מה ידובר. ידעו כעת אנשי הכפר כי נשיהם סקרניות לדעת מה בפיהם וגם הנוער אזנו נמשכת אל מוצא פיהם – ולפיכך כבשו את רוחם משנה – נמתין ויקדימו אחרים.

– עתה, חברים, הקשיבו, כי באה קריאה אלינו להתגייס. – שב ופתח היושב בראש, באין מדבר אחר, והשמיע את דבר החדשה אשר למענה נקראו להתאסף – ואין זה סוד, כי אורחינו מן החוץ יגידו לנו. ואם טרחו ובאו אות הוא כי הדבר חשוב – יגידו ונשמע.

ואמנם דיברו הללו שבאו מן החוץ, אף שאין הכפר דומה לעיר וניטל בו החשק לדבר… כי מה יאמרו ומה יגידו לאיש הכפר שהוא חוזה את הדברים מעצמו ומבשרו – – בצבאות הברזל של האויב דיברו איפוא, אשר שוב אינם רחוקים מגבולות הארץ ובגניראלים שלהם הנושאים את עיניהם לכיבוש מעבר למדבר… ולעת כזאת, בקרב העמים סביב – היש עוד לעורר על הסכנה מבית ומחוץ? – ענו אתם, אנשי הכפר, והשמיעו את דברכם כי עת צרה וסכנה היא – החרב מונחה על הצוואר – מכם המופת והדוגמה לעיר! – – ונשתררה שתיקה כבדה מבראשונה.

– איני מבין… בראשי! – זע לפתע ראובן ודיבורו פרץ ממלוא־הפה – האם משחק הוא לנו?!

– לא משחק… – זעו גם אנשי הכפר והחלו ממחים בהמולה כמו נתפשו בקלקלה.

– משמע כי מחכים אנו, שהאויב יבוא לשרוף את הבתים עלינו או אז נדע מה לעשות! – נעו עתה לסתותיו של ראובן בחמת־יתר – –

ככל שהיושבים היו מוכנים לכך זעו־נעו, כי חשו שכאן לא בדברים בלבד עוסקים. אין זאת כי דבר לאוט עם ראובן ומשום־מה דחקו בו והאיצו:

– אמור מעתה, כי מתנדב הנך וחסל. – קראו אליו אנשי הכפר, ככל שהדבר היה קשה לאמירה.

– משמע, ראובן, כי הדבר מוחלט עמך. – נתערבבו קולות בהמולה לאחר שהמוצא ניתן.

– ו… מוחלט. – הדגיש ראובן כמכה באצבע צרידה על שולחן שאינו-נראה – אם האויב בשער, מה תועיל ישיבתי או עבודתי בכפר! – ישיבתנו או עבודתנו! –

ברור – ואף־על־פי־כן נשבה צינה והרחיפה את עצמות היושבים העייפים. נזכרו משום־מה כי לפרה חם כעת ברפת היבשה, התרנגולת שאננה בתוך הלול באין פחד הטורף עליה, סוס־העבודה מנמנם על האבוס. והמשכב גם הוא מוצע בבית – לו לנמנם כעת מעט־קט לפני העור השחר ובטרם בוא יום־העבודה למחרת – – – ונמשכו ראשיהם כלפי מטה עייפים.

– אני אך זאת אומר: קרא שוב ראובן כאחד שאינו עשוי לשלוט עוד בשרירי פיו – אם יירקב מחר הירק אין רע בכך! אם הביצה לא תיאסף – לא יקיץ הקץ! רע מאלה – טבח שיעשה בנו האויב בלי רחמים!

גברה הצינה משנה והשמים האפלים כמו נזרקה בהם שלהבת – כאותן לשונות אש שפרצו מגרנות קטנות ומערימות שחת והתאבכו אל־על…

– ולפרתך מה תעשה, ראובן? – בגד אחד בזהירותו ולא נמנע לשאול בקול רפה.

– כלום זה תירוץ? – לעס ראובן את הדברים בזעם – תיהרס הרפת ואם אשוב אבנה חדשה.

תיהרס הרפת – – ייהרסו שאר ענפי החי – אך דבר קל הוא! ארבע־חמש הפרות שגדלו ברפת… מי יבנה אם ייהרס הכל? כלום בכסף ייבנה – בכשלון ובעמל אין־קץ נבנה הכל – – – כן נדו בראשיהם אנשי הכפר, התכרבלו משנה במעיליהם, הציצו בעינים עייפות אל עבר נשיהן – מה תגדנה? – והרי עמהן עצה ותושיה…

– אני? – שמע ראובן לפתע את קולה הברייני של חנה אשתו, כמצחקת במלוא שניה הלבנות, ורוגזו שכך – אנו מה אומרות? אם הגבר רוצה ללכת לא נחזיק בו, אך אל יטיל את כל העול עלינו. זו דעתנו.

גמרה והזדקפה בחיוך רחב על קמטי פניה, כשבלוריתה המעומדת הכסיפה לראשה, ואנשי הכפר הרימו ראש בהרגשת נצחון אל פני ראובן שהתחייך גם הוא עם הקהל: הנה – – עתה נאמרו דברים ברורים, כי לא תוכל האשה לבדה לשאת בעול… משמע שהאכר אסור למשק, זו חובתו – חובו. הכפר כולו לא יוכל לסבול כגון זה, היישוב בארץ לא יניח – הרי ראיה ניצחת.

– ובכן, ראובן? – זקפו בו עיניהם בשאלה, כמו הדבר נחרץ בכך לגביהם.

– ובכן… – שב להתגלגל קולו של ראובן על פני הכפר עד לשדות ולחורשות האפלים – אפשר אינני בקי גדול וגם חריף אינני, אך כאשר ההכרה אמרה לי לעלות ארצה – עליתי! – ושוב: לכפר הלכתי ולא לעיר! – עתה אומר לי השכל הישר: גיוס! – ואני – ואני משאיר את האשה במשק – תקיים מה שתוכל ואשר לא תוכל – יאבד! –

ונדם הקול ששמעו אותו בכל קצווי הכפר. עדיין רבים תמהו לשמוע: מה קול הזעקה? – – רבים שאלו אחר־כך: מי הוא שזעק? – – גם הנוער שאל פה ושם את החוזרים: מה הזעקה שנזעקתם, הקשישים? – וחנה אשת ראובן הרכינה את ראשה הבלורייני וחייכה במלוא טורי שיניה: ¹ מה לך כי נזעקת, ראובן? –

– לא זעקתי. – צחק עתה גם ראובן שרוחו שככה מכבר.

– מה לעשות… – לא הניחה חנה והיתה מסיחה עם חברותיה – משמע, האשה בבית כבר זקנה ועתה שיהיה ראובן חייל צעיר, יחשק בצעירה ממנה –ח–ח– ושחוקה הברייני עלה והשתפך מתוך גרונה ומבין טורי שיניה, כמו שבו לעמוד נגד עיניה ימי עלותם ארצה, והיא וראובן צעירים וחזקים, מורא לא היה עליהם. – –

– ואף־על־פי־כן על שום מה נזעקתם? – עדייו חקרו את השבים מפה־משם סקרני הכפר.

– ראובן הוא שזעק והתגייס. – סחו אנשי הכפר שחזרו לבתיהם ושב הכפר לנום, כשהוא עמוס עמלו הרב.