רקע
דוד בן־גוריון
נצח ישראל: ראשונים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עיינות; תשכ"ד

 

ראשונים

רִאשׁוֹן לְצִיוֹן – הִנֵה הִנָם,

וְלִירושָׁלַיִם מְבַשֵׁר אֶתֵן.

(ישעיהו מא, 27)


וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַרְעָם.

(אסתר ט', 28)


ראשיתן של תנוּעות מהפכניות, והוא הדין ראשיתם של מאורעות ומפעלים מחדשים, המשנים גורל עמים – גנוזות ונעלמות לרוב בחביון ההיסטוריה.

מדינת ישראל הוקמה ב – 14 במאי, 1948. אולם אין זה אלא תאריך הכרזת המדינה. הכרזה זו לא היתה באה לעולם אלמלא קדמוּ לה עשרות שנות פעוּלה ויצירה חלוּצית נאזרת גבורה בבנין כפרים וערים יהודיים, בתחיית לשון ותרבות, בפיתוח חקלאות, תעשיה ותחבוּרה ביבשה, בים ובאויר, בגילוי רצון ותושיה לעצמאוּת לאומית, בארגוּן כוח התגוננוּת מזוין יהודי.

באבגוסט, 1897, נתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שניסה לארגן המוני העם לפעילוּת מדינית למען הקמת “מקלט בטוח” בארץ־ישראל. אבל גם תאריך זה אינו התחלה, כי לקונגרס זה קדמה תנועת “חיבת־ציון” שצמחה כמעט בכל ארצות אירופה. “מדינת היהודים” של הרצל עשתה רושם כביר על דעת הקהל היהודית באירופה ובאמריקה, אבל קדמה לה החוברת של פינסקר “אבטואמנציפציה”, והרצל בעצמו העיד שאילו קרא אותה מקודם לא היה כותב “מדינת היהוּדים”; ולשני הקונטרסים הדגוּלים קדם ספרו של משה הס “רומא וירושלים”, שבו נוסח לראשונה על־ידי יהודי גרמני, חברו ותלמידו של קרל מרכס, רעיון יהודים בארץ־ישראל – דבר שלא פורש לא במחברתו של פינסקר ולא בקונטרסו של הרצל.

אבל כיסופי הגאולה ונסיונות התקומה הלאומית במולדת הקדומים של העם היהוּדי קדמו גם להרצל ולפינסקר ומשה הס. שלושת הוגי תחיה אלה רק הביעו רצון הגאולה שפעם בעם בכל הדורות. מתי נולדו לראשונה הכיסופים היהודיים לגאולה, להתכנסות במולדת, לחידוש עצמאוּת יהודית? כיסופים אלה חיו ופעמוּ בלב העם היהוּדי מאז נותק בכוח זר ממולדתו, ושיבת־ציון לא פסקה מעולם.

ירמיהו, נביא החורבן, בישר לגולי בבל בשורת השָׁבת השבוּת, ואף הוא לא היה ראשון.

"וְאֵלֶה דִבְרֵי הַסֵפֶר אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמִיָהוּ

הַנָבִיא מִירוּשָׁלָם אֶל יֶתֶר זִקְנֵי הַגוֹלָה וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל

הנְבִיאִים וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַר מִירוּשָׁלַם

בָּבֶלָה:– – כִּי כֹה אָמַר ה', כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים

שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְבָרִי הַטוֹב לְהָשִׁיב

אֶתְכֶם אֶל הַמָקוֹם הַזֶה. – וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם, וְקִבַּצְתִּי

אֶתְכֶם מִכָּל הַגוֹיִם וּמִכָּל הַמְקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַחְתִּי אֶתְכֶם

שָׁם נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָקוֹם אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי

אֶתְכֶם מִשָׁם"

(ירמיהו כט, 1–14).

ואז שׁר המשורר:

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ,

גַם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ

תָּלִינוּ כִּנֹרֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ – דִבְרֵי

שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ – שִׁמְחָה: שִׁירוּ לָנוּ מִשִׁיר צִיוֹן! אֵיךְ

נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר? אִם אֶשְׁכָּחֵך יְרוּשָׁלַם

תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי,

אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי"

(תהלים קלז 1–6).

העליה לארץ קדמה למדינה וקדמה ל“ציונוּת” ול“חיבת־ציון” והיא היא שבנתה את הבית השלישי.

המונחים השגורים עכשיו בפינו על עליה ראשונה, שניה ושלישית – הם מוטעים ומטעים. קדמה להן עליה תימנית, ספרדית ואשכנזית של “חסידים” ו“פרושים”, שבנו את הישוב “הישן”.

העליה המופלאה ורבת־הסבל ביותר היתה עליית יהודי תימן. הידיעות הראשונות של עליה זו יש לנו במכתבו של ר' עובדיה מברטנורא, שנכתב בירושלים בשנת רמ“ט (1489), לאחיו: “ובימים האלה באוּ הנה יהודים מארץ תימן, – וסיפרוּ ההם שבמדינה ההיא היום קהילות גדולות ורבות בישראל”. זכריה, המכונה יחיא בן־סעדיה אלצ’אהרי, מגדולי משוררי תימן, שהה בארץ־ישראל לפני שנת שכ”ח (1568); הוא כתב “ספר המוסר” – מליצה חרוזה בשירים שקולים על דרך “התחכמוני” ליהודה אלחריזי, ובו הוא מתאר את צפת שבה קהל יהודי של ארבעה־עשר אלף איש ושמונה־עשרה ישיבות. הוא מספר על בקוּרו בירוּשלים בהשתפכוּת נפש רבה, ומזכיר ביקוּרו בטבריה שבה מצא “בעלי מקרא ומשנה”, ומהם בעלי תלמוּד וסברא הגונה, ומהם בעלי “קבלה עיונית”. מ“ספר המוסר” ידוע לנו, שלתימן הגיע בשנים ההן שליח מארץ־ישראל, ושמו אברהם בן־יצחק אשכנזי, והביא לשם מהארץ ספרים עברים. במחברת השישית של הספר הוא כותב: “נסעתי מסוריה המדינה, דרך גליל העליון אשר בה אבנר חנה, ארץ כנען בן אחי יפת, היא ארץ צָפֶת”.1 ועל נסיעתו לירושלים הוא כותב: “נשאני לבי ללכת לירוּשלים עיר הקודש, ואלך דרך ים ואגיע עד יפו, ואלך תחילה לחברון, ומשמה לנחל קדרון, ומשם עליתי אל הר ציון – מקום ההיכל והאפריון. ואלך בחוּצות העיר, לבי בקרבי הבעיר, על עיר אבותי וחרבותיה, ותוקף שממותיה. והייתי מהלך בהר הבית, ואסב שבתי תחת עצי זית, ואני מתבונן באורך הגלוּת, והשפלוּת והדלות כְּרֻם זֻלֻת, ואומר: ה' אלהים: עד מתי תהיה עירך לשַׁמה, ונחלתך שכנה דוּמה, ואיך לא תלבש נקם, יבושו הבוגדים ריקם, יתן להם שבעתים אל חיקם”.

סמוך לאותו זמן, בשנת של“א (1571) עלה לארץ־ישראל ר' ישועה עדני, אביו של ר' שלמה עדני, עם כל בני ביתו, והתישבוּ בצפת. הבן שלמה עדני, מתאר עליה זו: “וברוך ה' אשר העיר את רוח אדוני אבי לעמוד עם כל בני ביתו לעקור דירתו ולעלות לארץ מרחקים, אף על פי שמכל טוב ריקים, והוא היה מטופל בי ובאחי ובאחותי, ואני הבינותי שבהם בן ד' שנים הייתי. מלבד צער עינויי הדרך וגידול בנים בעניו, פדה ה' את נפשו ואת נפש בניו ונשיו, דהיינו אמו נ”ע שמתה עליו בדרך. לא השלמנוּ שמיטה אחת בארץ הצבי צפת תובב”א, עד שמתו לאדוני אבי אחותי ושני בניה אשר ילדה שם, גם אחי הקטן ממני ואמלטה רק אני לבדי".

להידוק הקשרים בין יהודי תימן וארץ־ישראל סייעוּ במידה רבה שליחי ארץ־ישראל, שהראשון בהם היה המדפיס הצפתי ר' אברהם בן יצחק אשכנזי, שהיה בתימן בשנת של“ט (1579), ואגב שליחוּתו עסק במכירת ספרים שהביא אתו מארץ־ישראל. באמצע המאה השמונה־עשרה, בשנת ת”צ (1730) לערך, היה בתימן שליח ארץ־ישראל ר' יהודה ב“ר עמרם דיוואן. סמוך לאותו זמן, בשנת תצ”ה (1735) שהה בתימן שליח חברון, ר' יעקב בונשיניור, שלקח אתו אף הוא ספרים לשם הפצה. עולה חשוב מתימן מהימים ההם הוא ר' שלום שרעבי (מעיר שרעב) – ראש המקוּבלים בירוּשלים במאה השמונה־עשרה. בשנות תקצ“ג – תקצ”ד (1833 – 1834 ) הלך לתימן ונהרג שם ר' ברוך בן שמואל מצפת. יליד פינסק, “שלוח לעשרת השבטים”, שהשאיר רושם רב בתימן. הוא יצא מצפת בראש חודש חשוָן תקצ“א (1830), והלך דרך דמשק, ארם צובא, קורדיסטן, מוצול, בגדד, בצרה, בושירה, מוסקאט ומשם דרך הים לעדן, ומשם לצנעא בירת תימן, שאליה הגיע בראשית אב, אחרי שנתיים ותשעה חדשים. בתימן ניסה ללכת למדבר חיידאן, לבקש שם עשרת השבטים, חזר לצנעא, וסופו שנהרג על־ידי אימאם תימן ביום ח' שבט תקצ”ד (1834).

סמוך לאותו זמן, בשנת תקצ"ו (1836), פגש המיסיונר יוסף וולף בסואץ שני עולים מצנעא, שלום בן זכריה וברוך בן זכריה, שהגיעוּ בספינה מג’דה. וולף מספר עליהם: “בגדיהם היו קרועים ובלויים, שאלתי אותם: היש בדעתכם לחזור לתימן? ענו ואמרו: חלילה לנו לעזוב את העיר הקדושה לאחר שנזכה להגיע אליה. שם נישאר עד יום מותנו”.

שלוח ארץ־ישראל החשוב ביותר במאה התשע־עשרה היה יעקב ספיר, שעלה לארץ מעיר אושמיאנו שבמחוז וילנה בשנת תקפ“ב (1822), בהיותו בן עשר, עם הוריו שנמנוּ עם העולים ה”פרושים" תלמידי הגר“א. בתמוז תרי”ח (1858) יצא כשלוח עדת ה“פרושים” בירושלים לארצות המזרח, ובמשך ארבע שנים ותשעה חדשים עבר את מצרים, חופי ים־סוף, תימן, הודו, איי האוקינוס השקט ואוסטרליה. ספיר נמשך ביחוד לתימן, כי קיוה למצוא בה עקבות עשרת השבטים, ו“גילה” את יהודי תימן. הוא הביא בשורת יהודי תימן לשאר ישובי היהודים, ובספרו “אבן ספיר” סיפר על תולדותיהם ומעמדם, הליכותיהם ומנהגיהם, ספרוּתם ומלאכתם.

לאחר כיבוּש תימן על־ידי התורכים בשנת 1872 הוקל הקשר שבין תימן וארץ־ישראל ועליית יהודי תימן גדלה משנת תרמ“ב – שנת עליית אנשי ביל”ו – עד שנת תרמ“ד (1884). באמצע שנת תרמ”ד כבר הגיע מספר עולי תימן בירושלים לארבע מאות נפש. י. ד. פרומקין, עורך “החבצלת”, שסייע לעולים אלה להשתכן בבתים מיוחדים בכפר השילוח, תיאר קצת מסבלותיהם: “וישימו אל לבם לעזוב הארץ, אשר תושביה ברגליהם ירמסו כל חופש וזכוּיות אדם, היהודי יצעק בה חמס ולא יעָנה, וכבודו מעליו יפשיטו, ולהאָחז בארץ הקדושה, וימכרוּ את בתיהם ושדותיהם במחיר קל מאד ויעברו במדבר ימים ושבועות, עלו הרים וירדו בקעות; הנשים והטף על גמלים וחמורים, והגברים ברגליהם, עדי באו לחודיידה, חוף הים, ויבואוּ באניות ליפו ומשם ירושלימה, מוכי דרך ועוני כל עוד נפשם בהם”.

העולים סבלוּ תחילה מחסור ודלות, ומקצתם שכנו במערות אשר מחוץ לירושלים. אולם לאט לאט מצאוּ את מקומם, ביחוּד בעזרת פרומקין וחברת “עזרת נדחים” אשר יסד, ובחנוכה תרמ"ה השתכנוּ המשפחות הראשונות בבתים אשר בנוּ בידיהם בכפר השילוח, ולבסוף התארגנוּ לעדה מיוחדת, שהתחילה משפיעה גם על אחיהם שבתימן על־ידי הדפסת ספרים כמנהג יהודי תימן ושליחת שליחים לארצם. עולים חדשים הגיעו כמעט בכל שנה ושנה, רובם נספחו אל עדת התימנים בירושלים, ומיעוטם התישבוּ ביפו.

בשנת תרס"ז (1907) התעוררוּ היהוּדים היושבים בצפון תימן, בני מחוזות חיידאן וצעדה, לעלות לארץ, ויצאוּ בשיירה גדולה בת מאתים ועשרים נפש. בניגוּד לעולים הקודמים, שהיו רובם בני צנעא ורגילים לחיי עיר, היו עולי חיידאן יושבי כפר, מנוסים בעבודה, והלכו לעבוד במושבות יהודה: רחובות, ראשון־לציון ופתח־תקוה. הם היווּ כבר, בדיעבד, חלק של העליה השניה שהרימו דגל העבודה.2

בשנת תרע“א יצא שליח העליה השניה לתימן בעזרת המשרד הארצישראלי שבראשו עמד ד”ר א. רופין. השליח היה – שמואל יבנאלי. הוא יצא מיפו ביום ט“ו כסלו תרע”א (סוף 1910) ועשה בתימן עד אמצע שנת תרע“ב. הוא הביא ליהודי תימן בשורת התקומה הלאומית בכוח העבודה העברית וההתישבות החקלאית, וזרם העליה מתימן, שהצטרפה מאז לתנועת הפועלים הארצישראלית גדל. ראש עולי תימן אלה, אברהם טביב, שהשתתף בפתח־תקוה בוועידת האיחוּד של פועלי ארץ־ישראל בחודש אדר שנת תרע”ט (1919), שבה נוסדה “ההתאחדוּת הציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל אחדוּת העבודה” – שלח בשנת תרפ"א (1921) אגרת התעוררוּת ליהודי תימן; באגרת זו סיפר על התרחבוּת הישוּב בארבעים השנים האחרונות ועל גורל העליה התימנית אחר כיבוּש צנעא על־ידי התורכים. המכתב פותח במלים אלה:

“עורי צפון ובואי תימן הפיחוּ גני, יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו – לכל אחינו בני ישראל הנמצאים בגלות תימן. ראינו לנחוץ לכתוב לכם קצת ממצב הארץ וטבעה ומצב תושביה, ומצב היהודים בכלל, ומצב התימנים בכלל ובפרט. כי ראינו שכל אחינו בני ישראל מכל ארצות גלותם זכרו את ציון אמם, מדלגים על ההרים, האפיקים והגיאיות ומטפסים כנשרים על הררי ציון. חיבה יתרה נודעת לישראל סבא על ארץ הנוער בימי קדם קדמתה. בחוּרים ובתולות עזבו את ארצות גלותם אשר חיו בהם חיי אושר וכבוד במשך אלפי שנים בארמונות נשגבים, ובנות עדינות געלו במנוחותיהן השאננות ומיטותיהן הרעננות במשכנות מבטחים, ויבחרוּ יחד לנוד מעיר לעיר וממדינה למדינה, לעבור נהרות ומדברות, עד שהגיעוּ מדברה לעדן, וישכחו נוויהם היפים, יסתפקוּ לשבת באהלים, יען כי ראוּ כי רבה העזובה בקרב הארץ הקדושה, ומתוך הכרה קדושה ראוּ כי אסור לשבת בבתיהם ספונים ואדמת בית ישראל חרבה ושממה”. אחר כך הוא מספר על מעשי התימנים בארץ והעלה על הנס שגם “הדור הצעיר מבין התימנים שבערים ובמושבות שלח ידו בכל המלאכות המועילות לישוב, והם עובדים במושבות יהודה, שומרון והגליל; ביהודה: ברחובות, בראשון־לציון ופתח־תקוה. בשומרון: בזכרון־יעקב ובחדרה. בגליל: ביבנאל ובכנרת; וגם עוסקים בכל מלאכה, מהם בנאים, טייחים, סתתים, נגרים, מכוננים, מסגרים, נפחים, פחחים, כספים, זהבים, חייטים, סנדלרים, רצענים, אורגים, טבחים, סוחרים וכל המלאכות חוּץ מרופאים ורוקחים”…


עם קום המדינה זכתה העדה היהודית בתימן להיגאל כולה מגלוּתה המרודה ועלתה לישראל העצמאית “על כנפי נשרים”.

מאז החלה תנוּעת חיבת־ציון המאורגנת, ואחריה התנוּעה הציונית, אנוּ רגילים לדבר בביטול על “הישוב הישן” שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים “חיבת־ציון” ו“ציוּנות”. יחס ביטול זה יותר משיש בו יהירות בלתי מוצדקת יש בו התעלמוּת מרגשותיו ההיסטוריים של העם ומתולדות העם. “הישוב הישן” היה פרי עליות של היהדות התימנית, הספרדית והאשכנזית מאות שנים לפני המצאת המונחים החדשים. ועליות אלה של בודדים ושל קבוצות שלמות, מוּנעות בדחף רעיוני ובכיסופים משיחיים, היו כרוכות בתלאות ובסכנות יותר גדולות וחמוּרות מאלה של העליות האחרונות. בימי הבינים ובמאות שלפני הרבע האחרון של המאה התשע־עשרה, היתה הנסיעה לארץ כרוכה בקשיים, שאין בן דורנו מסוגל כלל לשערם, וחיי יהודים בארץ היו נתונים בסכנת חיים מתמדת ובלחץ בלתי פוסק, ונדרשה אז גבורה ומסירות עליונה לעלות לארץ ולחיות בה. והדורות הקודמים, שבנו את “הישוב הישן” – על כל מגרעותיו, וקיימוּ אותו לפני “בראשית” של ארבעת הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים מהלך־רוחם ומאורח־חייהם ת"ק פרסה. הם קיימוּ בגופם ובנפשם קשר בל ינָתק בין העם ובין הארץ, ובהקמת המדינה בימינו יש להם זכוּת לא קטנה, וזכוּת שאין להשכיחה.


* * *

ואף־על־פי־כן יש “חידושים” בהיסטוריה. הכיסופים והעליה לארץ שותפים להם כל הדורות בישראל. אולם הדבר הגדול שנתחדש בדורותינו האחרונים היה המפנה החדש בביצוּע כיסופי הגאולה – הפניה לאדמה ולעבודה. בלי מפנה זה לא היינו מגיעים לעולם לעצמאוּת ממלכתית. העליות הקודמות היו מופנות בעיקרן לארבע הערים הקדושות: ירושלים, צפת, טבריה וחברון. שרידי הישובים החקלאיים שהיו קיימים עוד בראשית כיבוש הארץ על־ידי העותמנים בימי השולטן סלים (בשנת 1516), ולפניו, כגון מעון ליד טבריה, כפר חקוק, פקיעין, כפר יאסיף, כפר עלמא, כפר חנניה, כפר ג’ולס (שהיה מיושב רובו דרוזים) כפר כנא ועוד – לא משכוּ אליהם את העולים, וכמעט לא היתה להם כל השפעה על מגמות העליה. גם המפעל הממלכתי של דון יוסף נשיא, במחצית השניה של המאה השש־עשרה, אשר קיבל רשוּת מהשולטן סוליימן המחוקק, הנקרא בלשונות אירופה סוליימן “המפואר”, לישב את טבריה וסביבותיה, לא נתקיים זמן רב. דון יוסף נשיא היה נצר ממשפחה יהודית ספרדית אצילה ועשירה, שהתישבה אחרי גירוש ספרד בתורכיה. הוא רכש אמונו וידידוּתו של השולטן התורכי (אם כי היו לו אויבים בחצר השולטן וגם בקרב שגרירי ארצות אירופה בקושטא) וקיבל ממנו פירמן, מעין צ’רטר בלע"ז, על טבריה ומספר כפרים סביבה, ושלח לארץ סוכנו יוסף אבן ארדיט (או ארדיטו), וזה הקים חומה סביב טבריה והושיב בה יהודים. הוא תיכנן גם פיתוּח חקלאות, דיִג ותעשיה בטבריה ובסביבתה. פעולה זו נתקלה בהתנגדוּת ראשי השבטים והישובים הערבים, אשר הפיצוּ בקרב בני עמם את האימרה, כי ביום שתקום טבריה היהודית – ירד האיסלם. תכניתו של יוסף לא מצאה הד ואהדה גם בקרב העולים היהודים מגורשי ספרד ופליטי איטליה שהגיעוּ אז לארץ ואחרי מותו (1579) החריבוּ הערבים כל מפעלי ההתישבות, ורק שריד יהודי קטן בטבריה נשאר לפליטה. כשלון התחלה ממלכתית ראשונה זו להתישבות יהודית היה נעוץ גם בהלך־רוחם של תושבי ארץ־ישראל היהודים ויהודי הגולה, שלא תפסוּ עדיין את רעיון הגאולה על־ידי התישבות בכוחות עצמם, כי היוּ נתונים לשלטון התפיסה המיסטית — גאולה למעלה מדרך הטבע.

הישוב העירוני החשוב, שהתקיים בצפת והיה נתון גם למלאכה ותעשיה וגם לעיון בקבלה, התחיל להדלדל בסוף המאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה. "אחרי תקוּפת הזוהר של צפת, שנמשכה קרוב לשלושה דורות, פסק זרם העליה שהיה משתפך לארץ־ישראל מארצות תורכיה, מצפון אפריקה ומארצות אשכנז. בעקבות זעזועים במרכזה של תורכיה חלה ירידה כלכלית גדולה: המסחר, המלאכה והחקלאוּת לא עוד תפסוּ מקום חשוב שהיה להם פּעם בתוּרכּיה. מצב הבטחון אף הוא לא היה משביע רצון, ותורכּיה חדלה להיות אבן שואבת לגולת ישראל כאשר היתה בדורות הקודמים.


“בפרובינציות המרוחקות מן הבירה, הורע מצב הבטחון לחלוטין. הלחץ מצד הפקידים גבר על התושבים ובמיוּחד על ה’רעיא‘, הנתינים הלא־מוסלמים. לזה נוספוּ התנפלוּיות השכנים, הבדוים והפלחים והכנופיות המזוינות של ה’קייסים’ וה’ימנים' (שני שבטים ערבים עוינים זה לזה), שלא חדלו מריב ומלחמה ביניהם במשך כל הדורות, ובתוך כך היתה פגיעתם רעה גם ביהודים. כפעם בפעם הוכרחוּ התושבים היהוּדים לברוח בהמוניהם ממקומות מושבם, מלחץ העריצים ומשוד הפראים – והזעזועים גרמוּ תמיד לחורבן החיים הכלכליים, ושימשוּ אזהרה ליהוּדי חו”ל לעכבם מעלות ארצה. כל האסונות שבאוּ כתומם על יהודי הגליל גרמו להתמעטות הישוב היהודי במרכז החשוב ביותר, בצפת. המצב הכלכלי הורע. דרכי המסחר נשמו, האריגה, הטוויה ותעשיית הבגדים המפורסמת ירדוּ פלאים. גם המצב הרוחני הלך ונעשה ירוד. מוסדות התורה התמוטטוּ, הישיבות התרוקנו ובית־הדפוס שנוסד בצפת (בית הדפוס הראשון בארץ־ישראל) נסגר בשנת שמ“ז (1587). חכמי התורה ותלמידי הישיבות ברחוּ מחמת המצוק, וחדשים לא באוּ במקומם”.3


משבר קשה עבר גם על יהודי ירושלים. המושלים העריצים הטילו מסים כבדים על היהודים. בשנת 1586 גזלוּ מהיהוּדים בית־הכנסת היחיד שנבנה עוד על־ידי הרמב"ן.

רובם הגדול של יהודי ירושלים ברחוּ ונתפזרוּ מאימת הרדיפות. הבורחים הלכוּ לחברון, לטבריה, לעזה ולמקומות אחרים, בשנת 1663 הגיע שבתאי צבי לירושלים והטיף לסיגופים ולתענית. רק בראשית המאה השמונה־עשרה (בשנים 1700 – 1701) הגיעה לירוּשלים קבוּצה גדולה של כמה מאות יהודים פולנים ובראשם ר' יהודה החסיד ור' חיים מלאך. גם בגליל הוטב המצב בעקבות השתלטוּתו של שיך דאהר בצפת ובטבריה. הוא הזמין בשנת 1742 את ר' חיים אבולעפיה מאיזמיר “לבוא ולרשת ארץ אבותיו” (סבו של ר' חיים אבולעפיה היה רב בטבריה במאה הקודמת). ר' חיים השיב לתחיה את טבריה שהיתה ריקה מיהוּדים זה כשבעים שנה. הוא המשיך גם במסורת של דון יוסף נשיא ליסד כפרים. כן יסד ישוב חקלאי יהודי בשפרעם.

ברבע האחרון של המאה השמונה־עשרה בשנת 1771, עלו לארץ תלמידי הבעש“ט ובראשם ר' מנחם מנדל מויטבסק, ר' אברהם הכהן מקאליסק ור' ישראל פוליצקר. בירושלים נמצא אז רק ישוב אשכנזי קטן, של 50 נפש, אבל הם היו פרושים (לא חסידים), וחסידי ר' מ”מ מויטבסק, תלמידי הבעש"ט התישבו בצפת ובטבריה. ישוב הפרושים בירושלים גדל על־ידי עליית תלמידי הגאון מווילנא בראשותם של ר' מנחם מנדל משקלוב ור' ישראל משקלוב בשנת 1805.

אחרי חיסוּל שלטונו של שיך דאהר בגליל – החלוּ השליטים החדשים להציק ליהוּדים המתגוררים בצפת ובטבריה ובכפרי הגליל. גם מרד הדרוזים בשנת 1834 המיט שואה על יהודי צפת והגליל. לכך נוספה פורענות הטבע: רעש האדמה בצפת וסביבתה בשנת 1837 שפגע קשה גם ביהוּדים וגם בערבים. חלק גדול מיהוּדי צפת וטבריה ברחוּ לירוּשלים ולחברון.

בשנת 1840 נזדעזע כל העם היהוּדי בעולם על־ידי עלילת הדם בדמשק, ועל בימת הציבוריות היהודית הופיע השוע היהודי הראשון בבריטניה ממוצא איטלקי, סר משה מונטיפיורי. הוא יחד עם יצחק כרמיה מצרפת ואחרים הצליחו למחות כתם עלילת הדם, והממשלה העותמנית הוציאה פקוּדה מיוּחדת האוסרת על עלילת הדם על היהוּדים.

בשנת 1856 רכש סר משה מונטיפיורי את הפרדס הראשון קרוב ליפו, כדי להעביר יהודים לעבודת אדמה.

זה היה הנסיון החדש הראשון לקרב יהודים לעבודת אדמה בארץ. דבר יותר יעיל, חשוב וקיים עשה קרל נטר, יהודי אלזאסי, שנולד בשנת 1826 (י“ב אלול תקפ”ו). הוא יחד עם כּרמיה היה בין הוגי רעיון איחוּד העם היהוּדי בעולם, ובהשתתפוּתו נוסדה בשנת 1860 חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח), בצרפתית “Alliance Israélite Universelle”, שהציגה לעצמה שתי מטרות עיקריות: א. לפעול בכל הארצות לשיווי־זכוּיות היהודים ולקדמתם המוסרית; ב. לעזור עזרה ממשית לכל הסובלים בגלל יהדותם. נטר נבחר להיות מזכירה של החברה. לחברה התחילוּ לבוא מכתבי בקשה לעזרה מכל הגלוּיות המרודות: פרס, רוסיה, רומניה.

בשנת 1868 הלך נטר בשליחוּת הכי“ח להתבונן למצב היהוּדים בארץ־ישראל ולבדוק אמצעים להיטיבו. בדו”ח שהגיש אחר־כך לאספת החברה אמר בין השאר:


“הרעבים מבקשים לחם לאכול ובגד ללבוש בשכר עבודתם ולא במתנה. בכל עת שבתי בירושלים לא בא אף עני אחד מהאנשים הבריאים לבקש ממני מתנת חינם. כל אלה אשר הרבוּ לדפוק על דלתותי יום יום ביקשוּ אך מלאכת עבודה”. נטר הציע להקים בארץ בית־ספר לחקלאוּת באמרו: “אני נותן לפניכם היום תכנית מוסר חדש אשר תוכלו לחנך את הדור החדש לעבודת אדמה. על־ידיו תכינו מקום מחסה ומקלט לאחינו אשר היום או מחר יברחוּ עם רב ממקומות מושבותיהם משנאת הגויים שכניהם אליהם. תישבו לאט לאט את הארץ הקדושה אשר עיני כל ישראל נשוּאות אליה תמיד – אם תתרבה באמת עבודת האדמה בארץ ורבו אחינו לבוא אליה מכל ארצות פזוריהם והתישבו בה, ואז נראה בעינינו ירושלים חדשה”.


בשלושה בדצמבר, 1868, החליטה חכי“ח בנשיאוּתו של כרמיה ליסד בית־הספר, כפי שהציע קרל נטר, והטילה עליו ביצוּע המעשה. נטר נסע מיד לקושטא והצליח להשיג מהשולטן פירמן לתת לחכי”ח בחכירה שטח של 2600 דונם לתשעים ותשע שנים, על־יד יפו, להקמת בית־ספר חקלאי.

נטר נסע לארץ, ובשנת 1870 בנה בית־הספר מקוה־ישראל, ובמשך ארבע שנים היה בעצמו מנהלו ומדריכו. הוא חזר עוד שלוש פעמים לארץ: בשנת 1877, בשנת 1881, ובפעם האחרונה בחמישה־עשרה באלול תרמ“ב (30.8.1882). בביקוּרו זה חלה ונפטר בי”ט תשרי, תרמ“ג (2.10.82), ונקבר במקוה־ישראל. הוא עוד זכה לראות ההתחלות הראשונות של ההתישבות החקלאית החדשה: בפתח־תקוה ובראשון־לציון. הוא התאכזב אז, כפי שנראה להלן, מהתקוות הגדולות שתלוּ בפיתוּח חקלאוּת יהודית בארץ, אבל חיבתו לארץ לא רפתה, וכשמצא בביקוּרו האחרון אנשי ביל”ו עובדים במקוה־ישראל נתמלא אליהם אהבה והערצה.

לא תקוּפח זכוּתם הגדולה של שני אישים דגולים ביהדות מערב־אירופה, משה מונטיפיורי וקרל נטר, שעשו התחלות ראשונות במאה התשע־עשרה לחקלאוּת יהודית, אבל הם היו רק מסייעים בידי אחרים. המפנה ההיסטורי שזכה להמשך בלתי נפסק ושהביא להקמת המדינה היה בפניית יהודים להתישבוּת על הקרקע מתוך יזמה עצמית חלוּצית. לא ישוב הזולת על הקרקע, אלא הפיכת החקלאוּת לאורח־חיים לעצמם – זה הה החידוש המהפכני והיוצר החשוב ביותר שנעשה בארץ, ועטרת המיסדים הראשונים של החקלאוּת העברית בגופם נתונה על ראשם של מיסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה ואנשי ביל"ו במקוה־ישראל שיסדו אחר־כך את גדרה – וממשיכיהם עד הכרזת המדינה.


* * *

זכתה ירושלים ואחד מבניה היה ראשון לראשונים: היה זה יואל משה סלומון, דור שלישי בארץ, נכדו של אברהם שלמה זלמן צורף שהגיע ארצה בהושענה רבה תקע“ב (1811) והיה מראשוני בוני הישוב האשכנזי בירושלים יחד עם תלמידיו של הגאון מוילנא – הישוב “הפרושי” (בניגוּד לישוב החסידי), ונרצח על־ידי ערבים ביום י”ט באלול תרי“א (1851). בנו, מרדכי צורף, כבר נשא נפשו לעבודת אדמה, ובמכתב ששלח למ. מונטיפיורי בבקרו בירושלים בשנת תקצ”ט (1839) נאמר: “כאשר שמתי את לבי ואראה את סחרה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, אמרתי: הארץ הקדושה שבעת לחם היא, אם תיעבד ביד חרוצים, על כן אביתי לעבוד את האדמה לבדי”. מכתב זה היה בלי ספק אחד המניעים שעוררוּ בלב מונטיפיורי הרעיון לקרב היהודים בארץ לעבודת האדמה, אם כי מרדכי צורף לא זכה בעצמו להגשים שאיפתו לעבודת האדמה, הרי נמצא גואל לשאיפתו – בנו, יואל משה סלומון.

סולומון (נולד בשנת 1838), שהיה ממיסדי פתח־תקוה, היה, מצעירותו, פורץ גדר במובן החיובי של מלה זו. יחד עם עוד שישה חברים (ביניהם ר' יוסף ריבלין ור' יהושע ילין – אביו של דוד ילין) יצאוּ מחומות ירושלים העתיקה ויסדוּ “נחלת שבעה”. סלומון היה גם ממיסדי העתון הירושלמי “הלבנון”, שהחל להופיע בשנת תרכ“ג (1863), והמוטו שלו היה “מבשר שלום ירושלים, משמיע חדשות מארץ הקדושה בכללה, מודיע נעלמות מארץ סוריה, ארץ תימן ומדינת הודו, כל דבר אשר ישתוקק איש ישראל לדעתו”. חבריו של סלומון בעריכת העתון היו יחיאל בריל ומיכל כהן. ירחון זה לא האריך ימים. הגליון הראשון הופיע בראש חודש אדר תרכ”ג, והאחרון בח' טבת תרכ"ד (1864). לאחר שלוש־עשרה שנה הוציא סלומון עתון בשם “יהודה וירושלים”, ובמאמרו הראשי בגליון הראשון פתח במוטו:

“וּבָנוּ בָּתִּים וְיָשָבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם”

(ישעיהו סה, 21).

בשתי מצוות אלה – בנין בתים ונטיעת כרמים, ראה סלומון את יעוד דורו. כשראה בפעם הראשונה המושבה הגרמנית, שרונה שעל יד יפו, הוא כתב: – המראה הנעים הזה גורם ללבב הישראלי צער ויגון, עונד ונחת גם יחד. לבנו ישמח בראותנו, כי ארצנו הקדושה מוכשרת ליהפך כגן אלוהים, אם תיעבד ביד חרוצים, עד כי לא יקוו לאיש ולא יצפו למתנת בשר ודם – ולעומת זאת כלימה תכסה את פנינו בזכרנו כי העמים אשר לא מבני עמנו יהיו הראשונים לחונן ארצנו הקדושה, ואנחנוּ עם בני ישראל נעמוד מרחוק, ולא נמהר לנחם את האם הצמאה לבניה".

יותר משנה הטיף י. מ. סלומון בעתונו לבני ירוּשלים כי יחָלצוּ לעבודת אדמה. משאלתו נתמלאה סוף סוף בעזרת שני יהודים הונגרים שהגיעוּ לארץ: דוד גוטמן ויהושע שטאמפר. על שלושה אלה אמר יחיאל מיכל פינס: “אלו שלושה דברים שפתח־תקוה נוצרה בהם: רעיון – יואל משה סלומון, כסף – דוד מאיר גוטמן, מרץ – יהושע שטאמפר, זהו החוט המשולש”.

יהושע שטאמפר הצעיר שבחבורה זו, נולד ביום ח' מנחם אב בשנת תרי“ב (1852) בעיירה הונגרית לאביו, דיין העיירה. הוא קיבל תחילה חינוך יהודי מסרתי בחדר, אחר־כך למד בגימנסיה, כי בימים ההם היו תורה והשכלה ויראת־שמים מתהלכות שלובות זרוע בקרב יהודי הונגריה. לאחר שגמר הגימנסיה הלך ללמוד בישיבתו של ר' עזריאל הילדסהיימר בברלין. אביו של יהושע, שלא ראה בעין יפה “המשכילות” של בנו, חדל לתמוך בו, ושטאמפר הצעיר, שלא רצה לשוב לבית אבא, נסע לדודו, אליעזר ראב (וגם הוא אחר־כך מראשוני המתישבים בפתח־תקוה) שגר בכפר. דוד זה עמד בקשרי מכתבים עם ראשוני חובבי־ציון: רבי צבי קלישר, ור' אליהו גוטמכר. בהשפעת מכתבים אלה שדודו נתן לו לקריאה, נתלקח בלבו של שטאמפר הרעיון של שיבת־ציון. רושם עז עשו עליו גם הבחירות הראשונות לפרלמנט ההונגרי – כששמע שירי המולדת הנלהבים ששרים הפטריוטים ההונגרים, גברה בלבו הקנאה לתקומת עמו והוא החליט לעלות לארץ. באדר א' תרכ”ט (1869) שם בכיסו מפת ארץ־ישראל ומפת אירופה ואסיה, ויצא ברגל לארץ – דרך סרביה ובולגריה עד סלוניקי. הרב הסלוניקאי העניק לעולה ברגל הצעיר כרטיס חינם לנסיעה באניה המפליגה לאיזמיר (סמירנה). מאיזמיר שוב המשיך שטאמפר דרכו ברגל, ולאחר הליכה מיגעת הגיע לבירות, ומשם לצפת. אף־על־פי שצפת היתה מרכז לחכמי קבלה – לא רצה להישאר שם ועלה לירושלים. ארבעה חדשים ושישה ימים נמשכה עליית־רגל זו (מי“ד אדר א' עד כ' בסיון, תרכ”ט). בירושלים למד שטאמפר זמן־מה בישיבה, אבל המציאות היהודית בירושלים לא סיפקה אותו. הוא ערג לעבודת אדמה בארץ הקדושה, וכשפגש את י. מ. סלומון ודוד גוטמן, שהיו גדולים ממנו בשנים – בשלה בשלשתם התכנית לרכוש אדמה ולהקים כפר עברי בארץ־ישראל.

דוד גוטמן היה העשיר שבחבורה. גם הוא היה יליד הונגריה (נולד בשנת תקפ"ז –1827) ועלה ארצה בשנת תרל"ו (1876) כשבכיסו סכומי כסף הגונים. גבאי “כולל הונגריה” ניסו למשוך את ד. גוטמן, שהיה יהודי אדוק, לחברתם, אבל גם בלבו של גוטמן נתרקם חלום תקומת ישראל על־ידי עבודת אדמה; חלום זה היה אז נחלתם של כמה מתושבי ירושלים. נוסף על שלושת מיסדי פתח־תקוה היו עוד כארבעים וחמשה איש ביניהם, יהושע ילין4, יוסף ריבלין, בנימין סלנט ועוד, שהחליטו עוד בשנת 1872 לרכוש קרקע בסביבת יריחו ולקרוא לה בשם פתח־תקוה, אולם בגלל הנתינות הזרה של הקונים לא יצאה הקניה לפועל. נעשה נסיון שני לרכוש אדמות דוראן (היום – רחובות) שעל יד רמלה, וגם נסיון זה לא הצליח. אחרי חיפוש של שנה שלימה הוּגד לסלומון וחבריו שעל גדות הירקון יש אדמה למכירה, האדמה שייכת לכפר אמלאבס, והמוכר הוא אפנדי נוצרי ושמו טיאן מתושבי יפו. באמלאבס היתה אדמה גם לסוחר נוצרי אחר ביפו ושמו קאסאר. השלישיה יחד עם ר' זרח ברנט ועוד מספר אנשים יצאו מירושלים לתור אדמת אמלאבס שבסביבת יפו. הם סקרו תחילה אדמת טיאַן אשר על גדות הירקון עד שהגיעו אל מבצר עתיק והרוס, הוא מבצר אנטיפטרוס. שם מצאו מעיינות המשתפכים לנחל הירקון, אולם כשבאו לכפר הערבי נבהלו ממראה הפלחים החולניים, נגועי הקדחת. י. מ. סולומון נשאר עוד יומים במקום לברר סיבת הפנים הדווּיים של תושבי המקום. משיחות אתם למד, כי מי הירקון מוזנחים ללא כל השגחה וטיפול מטעם השלטונות, מסביב לנהר משליכים רועי העדרים נבלות צאן ובקר, ובסביבה יש ביצות ממאירות משופעות יתושי קדחת. המקום הנגוע ביותר הוא שטחו של טיאַן הגובל עם הירקון, אולם אדמתו של קאסאר גובלת עם כפר יהודיה (“יְהֻד”, שבספר יהושע יט, 45).

סלומון מסר לחבריו על נגע הקדחת, והם פנו לרופא יוָני, ד"ר מזוריקה, שיחקור מצב הבריאות בסביבות אמבלאבס. הרופא סקר את המקום ומצא שזוהי סביבה משַׁכלת תושביה, כי האויר מורעל מאדי הביצה ואינו מתאים למשכן אנשים, ואפילוּ לא לבעלי־חיים.

“השלישיה” נדהמה. אבל סלומון הפליט: “ובכל זאת!”, ושטאמפר ענה לו: “ננסה”. ואף גוטמן התעודד והסכים להם, והחליטו לקנות לפי שעה חלקו של קאַסאַר, המרוחק מהביצות: 3375 דונם במחיר — 21,500 פרנק. רוב הכסף נתן גוטמן, אבל בקניה השתתפו גם י. מ. סלומון, י. שטאמפר, יעקב בלומנטל, מיכל לייב כ“ץ, אליעזר ראב, דוד רגנר, נתן גרינגרט וזרח ברנט. בראש חודש אב תרל”ח (1878) נחתם החוזה במעמד הקונסול האוסטרי (בימי התורכים היו לקונסולים הזרים סמכויות רחבות ומעמד קובע, לפי משטר הקפיטולציות) וקראו למקום בשם פתח־תקוה, שם שנועד חמש שנים לפני כן לאדמת יריחו, שעמדו לקנות – והממשלה העותמנית הפריעה בדבר.

לפי יומנו של יהושע שטאמפר יצאו ביום ז' בטבת (דצמבר 1878), לעבוד בפתח־תקוה: אליעזר ראב ובנו יהודה, יהושע שטאמפר, דוד גוטמן וי. מ. סלומון. “עבודתם הראשונה היתה עבודה משותפת, בשנים־עשר צמד בקר, בחמישה סוסים ובחמורים אחדים התחילו לעבוד את הקרקע”. חפרו באר, ואחרי עיכובים ומכשולים ראשונים מצאו מים בעומק של למעלה מעשרים מטר. “ביום א' כסלו, שנת תרל”ט, מצאו מים" – נרשם בספר הזכרון.

הבנינים הראשונים נבנוּ בלא בקשת רשיון מהממשלה, מתוך ידיעה כי רשיון זה תלוי במושל (מותצרף) ירושלים – והלז התנגד לכך. המתישבים סמכו על כך שהבנינים רחוקים מן העיר ומסביבה מיושבת, והדבר לא יוָדע לממשלה. כשנצטרף למתישבים דוד רגנר, הונגרי אף הוא, ומומחה לחקלאות בארץ מולדתו, לימד את המתישבים להשתמש במחרשות אירופיות, במקום המחרשה הערבית הפרימיטיבית.

בשנת תר"מ (1880) רכשו המיסדים גם חלקתו של טיאָן בת 10,975 דונם במחיר של 60,000 פרנק ונצטרפו קונים חדשים במספר ניכר, והם:

ר' אברהם אבא סלאנט, ר' אברהם יעקב עם חתנו ר' שמואל, ר' אברהם פייגיל, ר' אהרון ליב קויפמאן, ר' אהרון הלפרין, ר' אלטער ווינקלער ובנו, ר' אליהו קלמן, ר' אשר זליג בלוּם, ר' אשר לעמיל ושותפו ר' שמואל זאוועל, ר' בייניש גאלדשמיד, ר' גדליה ב“ר אהרון שמש, אחיו ר' אליהו, ר' גדליה בעקער, ור' דוד מאיר אייזנשטיין, ר' דוד ראדיטשער, ר' דוד יוליס, ר' זלמן יוליס, ר' זרח ברנט, ר' זרח מראקאוויי ושותפו ר' דוד כהן, ר' יואל משה מדפיס, ר' יהודה ליב נעלקין, ר' יהודה פייגיל, ר' יהושע העשיל בראז, ר' יוחנן בר”י יעקב פוטערמאנן, ר' יוסף בנימין ושותפו ר' יוסף זונדל סלאנט, ר' יוסף ריבלין, ר' יוסף שמואל הערשלער, ר' יחזקאל מאנדילזאהן, ר' יחזקאל צוועבנער, ר' יעקב בלומנטאהל, ר' יעקב דאנציג, ר' יעקב זעלצער, ר' יעקב יהודה ב“ר נתן, ר' יצחק יעקב מלופנא, ר' יצחק לעדערבערג, ר' ליב ב”ר יונה, ר' ליב בר“י מפינסק, ר' ליב צייטלין, ר' ליב צוועבנער, ר' אברהם גרינבערג מסלאנים, ר' אברהם קאפעלמאן, ר' שמחה ב”ר משה מונטאגו שמואל, ר' מיכל ליב כהן, ר' מאניש שו"ב מאונגרין, ר' מרדכי נגר, ר' משה זיססערמאנן, ר' משה צבי לעווינזאהן, ר' משה ריינארד, ר' נתן גרינגארד, ר' מרדכי הויזדארף, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, ר' פנחס שוכמאכן, ר' צבי לייב אריה לעדערבערג, ר' צבי ליב גולדמאנן, ר' צמח כהן, ר' שלמה רופא, ר' שמואל אייזיק פישמאנן.


"רבים מן המתנחלים החדשים הביעו את רצונם לרדת אל גדות הירקון ולהתנחל שם, ולא על הגבעה שעליה התישבו הראשונים, ומיאנו לשמוע בקול המיסדים שהזהירום מעשות כן. לעומתם טענו אלה, שמימי הירקון ישקו את גינותיהם ואת בקרם. הם ידוגו דגים בנהר, וכל זה חינם אין כסף; כמו כן כשהאדמה ליד הירקון היא עידית. אי־אפשר היה להשפיע עליהם, והם ירדו אל הירקון, הקימו שלושה בתי־אבן, שישה בתי־חמר וצריפים, ויזרעו ירקות וישקום ממי הירקון, וישתו מן המים האלה גם הן. ואכן במשך חדשים אחדים נהפך המקום למראה מרהיב־עין, טובל בים של ירק רענן ומרנין נפש. וגם דגים דגו לרוב.

“אך הנה בא קיץ שנת תר”מ והקדחת פשטה בירקונים ותחל להפיל מהם חללים. לא היה בית שלא היה בו חלל. אחר־כך הגיעו ימי החורף ואתם גשמי עוז וזעם שניתכו ארצה. מי הירקון גאו ועלו על גדותיו, וכל הנקודה הוצפה ועמדה במים. המים גברו וישטפו את כל המשקים ואת בתי־החמר, שהתמוטטו כבתי־קלפים. האנשים נשארו כלואים בבתיהם, ביקשו לצאת ולא יכלו, כי המים והבוץ סגרו עליהם. רק ביום הרביעי לגשמים ירדו המים, והאנשים שבאו מעל הגבעה (פ"ת כיום) הצילום; זקן אחד נמצא מת. אז נחלקו הדעות בין המתישבים: חלק אמר: ‘נשוב ירושלימה, למה נמות בביצה זו’. ואחרים אמרו בתוקף: ‘לא כי פה נמות’. אך לאחר שבדקו את בתיהם כעבור הסערה, נמצאו כולם נוטים לנפול. ויקומו ויברחו על נפשם ירושלימה. רק אחדים עברו אל הגבעה. הישוב נמחה כולו בידי שמים, והשאר השלימו השודדים הערבים. מכל עמלם לא נשאר שריד.

“בשנת תרמ”א פשטה הקדחת גם על הגבעה (פ"ת כיום), וירבו החללים. בירושלים זעקו להציל את המתישבים שנדונו לכליה. ובהשתדלות קרוביהם משם חזרו אחד אחד לירושלים.

“מקץ חדשים מספר ירד ר' יהודה ראַב לבקר את המושבה. לא מצא בה כבר נפש חיה, לא בפתח־תקוה ולא בכפר הערבי אמלאבס, שאנשיו מתו עד אחד ממגיפת הקדחת של שנה זו. ערבי יהודיה באו וחרשו את אדמת פ”ת הטובה, כיוָן שחשבוּ כי היהוּדים לא ישוּבוּ והפקירוּ את אדמתם.


“שנתיים עמדה המושבה ואדמתה עזובות ומופקרות. בשנת תרמ”ב נזכרו בה מיסדי פ“ת. תחילה שלחו לפניהם את יהודה ראַב. הבתים היו קרועי גגות ושימשו קן לתנים, חזירי בר וצבועים. ראַב שב אל שולחיו מדוכא וימריצם לשוב ולהחיות את שממת פתח־תקוה. הפעם בא לעזרתם ר' יחיאל מיכל פינס. לפי עצתו נשלח ציר לגולה, היה זה אברהם קופלמן, למכור שם חלקות אדמה”5.

קופלמן היה יהודי מסלונים שעסק בסחר יערות והיה חובב־ציון מנעוריו. בשנת תר“מ (1880) כבר רכש חלקת אדמה בפתח־תקוה ולבסוף אותה שנה עלה ארצה. כשנשלח בחורף תרמ”ב לעורר יהודים אמידים לעלות ארצה ולרכוש לעצמם חלקות אדמה – חזר לסביבתו הקודמת והצליח לרכז קבוצה לא גדולה של יהודים מביאליסטוק וערים אחרות אשר רכשו חלקות בפתח־תקוה וגם עלו ארצה.

הישוב בפתח־תקוה נתחדש עם התחדשות העליה החלוצית מרוסיה בשנים 3 – 1882, וביחוד על־ידי קבוצת החלוצים מביאליסטוק. אנשי ביאליסטוק שהגיעו ארצה בשנת תרמ"ג (1883) היו הראשונים שקבעו העיקרון של “עבודת עצמית” בסעיף ראשון של תקנון אגודת “אחוָה ועבודה” שיסדו בזמן ההוא. בסעיף זה נאמר: “העבודה מוכרחת להיות בידי עצמנו דוקא. וכל עוד שיש היכולת לאיזו עבודה להיעשות על־ידי הבעלים, אינם רשאים לשכור פועלים בגללה, וזהו אחד מחוקי האקונומיה והדרכת ההרגל המוחלט אצלנו. הנשים והבנים בזמן שהם פנויים מבית הספר, והכוח בידם לעבודת ידים או השגחה, מחויבים לעזרנו ולחנכם בעבודה. מכלל זה מחויב כל יחיד לשמור סוסו ובקריו וללון אתם יחד ברעותו באחו, בנאות דשא”.

עיקרון זה לא נשתמר למעשה הרבה זמן, אבל אין לקפח שכר רעיון ורצון ראשון.

שלושת מיסדי פתח־תקוה נפטרו: דוד גוטמן בשנת תרנ“ד (1894) בן 67; י. שטאמפר – בשנת 1908 בן 56, וי. מ. סלומון בשנת תרע”ג (1913) בן 75.


* * *

ההתחלה הראשונה להתישבות חלוצית באה מהארץ, מבני הישוב הישן – ובראשם י. מ. סלומון. באותו זמן נעשה נסיון על־ידי יהודי צפת לרכוש חלק מאדמת ג’עוני – 2,400 דונם וקראו למקום גיא־אוני. על מפעל זה אין ידיעות ברורות. מ. סמילנסקי מספר:


“באחד הימים בא לארץ הגליל איש נפלא, שמעון שמו, אשר עבר רכוב על חמור ועל פרד בכל הסביבה (של הר כנען). הוא הוקסם מיפי הטבע ומלחש קדשם של זכרונות קדם העולה מכל סלע, מכל גיא ומכל גבעה נישאה, ויכתוב קונטרס ויקרא לו “מסעות שמעון”, והקונטרס ספוג חיבה עזה לארץ הקודש ואהבת אדמתה ועבודתה בידים עבריות. דבריו עשו רושם כביר על איש יהודי, פרידמן שמו, אשר עסקו היה לקנות אתרוגים מתושבי הארץ. פעם הלך לבין הרי נפתלי לחכור גן אתרוגים מאת אחד הערבים, ובדרכו עבר בכפר ג’עוני ויראה את המקום – ויקח את לבו ביפיו. ויקן מאת הערבים חלק מאדמתם במחיר מג’ידי אחת לכל דונם. ותכנית נולדה במוחו: ליסד מושבה עברית במקום הזה. ואולם מחשבתו עלתה בתוהו כי לא מצאה הד בלבבות. מכתבים שלח אל הגולה ויציע את תכניתו לראשיה, ויהי קולו קול קורא במדבר. אבל בצפת עיר הקודש התעוררו אחדים מבניה, בראשותו של אליעזר רוקח, למפעל התישבותי חקלאי, ובכוחות עצמם רכשו להם חלקות אדמה בכפר ג’עוני, ואחדים אף ירדו מצפת לכפר הערבי, הקימו להם בתי חמר אחדים וישבו בהם ויתחילו לעבוד את אדמתם. אבל הם הצליחו עוד פחות מפלחי ג’עוני. רוקח יצא שוב לחוץ־לארץ לעורר לב הנדיבים כי יתמכו בחלוציהם, שיצאו להחזיר את עטרת העבר לישנה, אבל ידיו לא עשו חיל. האזנים בגולה חרשות משמוע. אחדים מחלוצי ג’עוני חזרו על עקבותיהם, ומעטים נשארו להמשיך במפעלם, ולאט לאט התפזרו.”


בבוא דוד שוּב (יהודי רומני, מיסד ראש־פינה) בשנת תרמ"ב (1882) עוד מצא בכפר שלושה בתי חימר שהיו שייכים לערבים, “ורק בשנים מהם ישבו שני יהודים אחים אשר התפרנסו בדוחק רק מן הלקט שהיו לוקטים בשדות הפלחים; כי לחרוש את אדמתם לא יכלו מחוסר בהמות עבודה וכלי עבודה וזריעה”6.

בשבועון “החבצלת”, שנוסד בירושלים בשנת תרל“א (1871) על־ידי ישראל ב”ק, מיכל כהן וישראל דוב פרומקין, בגליון 5 מיום כ“א חשון תר”מ (1879) נתפרסם מכתב מעשרים ותשעה תושבי גיא־אוני שבו הם מתארים מצבם:


“לא למותר יחשב לתאר פה מקום מושבנו, בבית קטן מד' על ד' אמות יושבים עשרים נפש אדם, בבית איכר אשר אין בו לא חלון ולא דלת כי אם חור. הקירות עשויים מכבול ועבטיט מצרורות אבן אשר בין בקיעיהם שוכנים נחשים ועקרבים, אשר לא פעם ושתים כרכה אותנו הסכנה, כי נשכנו הנחש ועקצנו העקרב. ומי מהעשרים נפש אשר הצלחתו עמדה לו לקנות גם שור לחרישה לקח גם שורו וחמורו לשכן קרוב בביתו. ימי החרישה והזריעה באו ובידינו אין מאום. מאין נקח שוָרים לחרישה? ותבואה לזריעה? ועל כולם גדלה קושית רש”י ‘ואם תאמר מה נאכל?’ לא נאריך בדברים.

"קנינו אילו שוָרים ומעט תבואה לזריעה לחרוש ולזרוע כחלק עשירי מהאדמה אשר קנינו, וגם עת צרה הלזאת חלפה עברה. ותבוא תחתיה עת רעה ונוראה מאין כמוה. החורף בא במשכנותיו, מעט הגשם אשר ירד ארצה בא אל בתינו ונשכב אחד על אחד בגורל: מי ינוח שעה למטה על הארץ ראשו ורובו במים, ומי יזכה לשכב למעלה. בבוקר השכם ונפשנו יבשה אין כל, אף לא לחם דוחן (דוררע) להשיב נפש, ואין גחלת לחמם את גויותינו וגויות בנינו ועוללינו הנקפאים מני קרה. על ההרים דלקנו ללקוט גללי סוסים וגללי בקר, לחמם בהם את נשמותינו, ואחרי הביא כל אחד מביזת הגללים, ונבער אותם בא העשן ויעור עינינו, גם שם מחנק לצוָארינו. והרעב מציק אכפו, קולות נשמות מתינוקות שלא חטאו יצאו והשתפכו אל חיקנן, מבקשים פיתת לחם יבש, ומאין נקח?

“ועתה נבוכים אנו מפחד ההווה והעתיד, אחרי אשר שנת תרל”ט היתה שנת רעה, רעב, שנה אשר בה שרר הדבר ויכה בעים רוחו את הבהמות אשר קנינו לחרישה, ואין לנו עתה אפילו בלויי סחבות למכרם, ומה נעשה; ועל כל אלה גדל אסוננו, כי אין לנו איש אשר יודיע צערנו ברבים, ומכל עבר ופינה רבו השוטנים הרודפים אותנו בעבור החפצנו בעבודה ומלאכה…"


ובגליון 8 של אותו שבוּעון “החבצלת” מיום י“ג כסלו תר”מ (1880) נדפסה רשימה שניה על גיא־אוני.


“מעיר בירת גליל עליון ישמיעונו שמועה טובה: מצפת אשר כל קוראי מכתבי עתים עבריים ללשונותם בארצותם לומדו לשמוע ממנה אך שמועות מבהילות לב, שוד עניים, אנקת אביונים, קנאת דת, חרמות ורדיפות, ושמע עתה קול נחמה, קול מבשר ואומר כי עניים ואביונים נתנו יד איש לרעהו להושיע את עצמם ובראותם כי אין עוזר ותומך, התנערו מעפר העצלות והבטלה, ויחגרו שארית אונם לרפאות ביגיע כפיהם את שברם הנורא והגדול מים. את כל הנמצא בבתיהם מכרו או נתנו בערבון להשיג כסף מעט ויקנו להם איש כברת ארץ בכפר גיא־אוני הסמוך לצפת, ויצאו השדה לחרוש ולזרוע. הם העמיסו העבודה על שכמם, בידיהם ועמלו, וכל עבודה ועמל לא יכבידוּ אכפם עליהם. ואם אזנינוּ תשמענה כי אנשים עוזבים עיר והמונה, בטלתה, מחלקותיה ורדיפותיה, ויוצאים השדה לעבדה ולשמרה, לא נוכל לכחד כי תקוה גדולה נשקפת להם כי יקצרו ברינה את אשר יזרעו בבכי. אבל מה אנוש כי ידע לחשוב דרכיו ולדעת אחרית דבר מראשיתו? ה' אלהים לא השקיף בעין חמלתו על עמל האומללים האלה, זה שנה רביעית אשר קרא ה' לרעב בארץ, שונו סדרי הטבע, ארובות השמים סוגרו ויעצרו מטרם, ולכן אבלו כל האיכרים, ואתם ירדו פלאים גם הקאלאניסטען העבריים, מוכי אי־אושר האלה. מלחמתם גברה ותעל מעלה ראש, כי מי יִלָחם את צבא השמים ויוכל? ובכל זאת לא אמרו נואש, ידיהם נטויות לעבוד עבודתם גם בימים הבאים, אך הפעם עזרת זרים דרושה להם למאד, בלעדיה לא יעשו חיל, ואך את חובתם למפעלם ימלאו אם יעוררו עתה לבות הנדיבים בעם להושיט למו עזרה לתמכם ולסעדם כי יעצרו כוח ללכת הלאה במסילה אשר סללו למו, ולהגיע למטרתם הנשגבה להיות במצב אשר יוכלו להושיע את עצמם ודרישת עזרה לא תידרש להם”.


העזרה הנדרשת כנראה לא באה וכפר גיא־אוני נדלדל ונהרס עד שבאו חלוצי רומניה בשנת 1882 ובראשם דוד שוּב – והקימו באותו מקום את המושבה ראש־פינה.

הישוב הישן בארץ במאה התשע־עשרה היה קטן ועני למדי וגם דבוק ברובו הגדול באמונה משיחית פסיבית, באמונה שהגאולה תבוא שלא כדרך הטבע, על־ידי “עני ורוכב על חמור” ולא היה ביכלתו לחולל בכוחות עצמו את המהפכה הרוחנית שיצרה ביהדוּת אירופה תנועת “חיבת־ציון” והעליה החלוצית.


 * * *

ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה היה מרכז העם היהודי בגולה ברוסיה הצארית. בשנת 1880 מנה העם היהודי בעולם כולו כ־ 7,750,000 נפש, מהם ישבו באירופה בלבד 6,858,000 (היינו 88.6%), רובם הגדול ברוסיה, שכללה אז את פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה, ופינלנד. האמנציפציה שבאה בעקבות המהפכה הצרפתית הולידה בקרב יהדות אירופה שני זרמים מתנגדים זה לזה: התבוללות והתנערות לאומית. הזרם הראשון גבר בקרב יהדות מערב־אירופה, והזרם השני ביהדות מזרח־אירופה, אולם חלוקה גיאוגרפית זו לא היתה מוחלטת. מטיפים להתבוללות קמו גם ביהדות רוסיה, ומבשרי התקופה הלאומית קמו גם ביהדות מערב־אירופה. הגדול והעמוק ביניהם היה משה הס, שהטיף למדינה יהודית בארץ־ישראל, וכמוהו לא עשו אפילו שני החוזים הגדולים שבאו אחריו – י. ל. פינסקר במחברתו “אבטומאנציפציה” וד“ר הרצל ב”מדינת היהודים". שני אלה חזו מדינה יהודית כפתרון היחיד לשאלת היהודים, אבל לאו דוקא בארץ־ישראל. במערב קמו גם שלושה אנשי מעשה גדולים: משה מונטיפיורי באנגליה, קרל נטר והברון אדמונד די־רוטשילד בצרפת. שני הראשונים ניסו להעסיק בני הארץ בעבודה חקלאית והשלישי הקים מפעל התישבותי רב־תנופה וזכה, בצדק, לכינוי “אבי הישוב”. אולם העליה החלוצית שהניחה יסודותיה של המדינה היהודית באה בעיקר מיהודי מזרח־אירופה, ובראשם יהדות רוסיה.

בעליה חלוצית זו היה משום מרד בכניעה לגורל עם בנכר, שבה היה שרוי העם היהודי מאות בשנים. בעליה זו באה לידי גילוי התעוררות האמונה ביכלתו ובכוחו של האדם היהודי להשתלט על גורלו ועל גורל עמו ולשנות סדרי ההיסטוריה של ארץ מולדתו הקדומה. התפרצוּיות בודדות של מרד זה נתגלוּ מזמן לזמן כמעט בכל תקוּפת גלותנו הארוכה. אבל רק מהרבע האחרון של המאה התשע־עשרה היינו עדים לתהליך ממושך ומתגבר של זרם העליה החלוצית שהפכה עם גלותי מפוזר בנכר לעם עצמאי בארצו.

אמונה בכוח האדם היהודי ובעם היהודי, ביכלתו היוצרת והלוחמת שיש לאל ידה לקרב הגאולה הלאומית, ינקה משני מקורות: מהשפעתו המחודשת של התנ“ך לאור ההשכלה של המאה הי”ט, ומהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה בדורות האחרונים.

ההשכלה וחיבת־ציון השיבו לנוער היהודי את התנ"ך בזהרו הקדום. מַשַׁק נעורי האומה בקע מחדש בלב הנוער העברי צמא האור והישע; נעורה בכל קסמיה “אהבת ציון”, ולפני עיני רוחם של צעירי ישראל נגלו מראות קדומים מקסימים ומרעננים: נדודי שבטי ישראל במדבר, חבלי התאחזותם בארץ היעודה, נפתוליהם ומאבקיהם עם שכניהם ועם עצמם, עלילות הגבורה של שופטיהם ומלכיהם, הופעתה הכבירה של הנבואה העברית על להטה המוּסרי, חזונה לאחרית הימים, אמונתה ביעוד העליון של העם היהודי להיות אור לגויים ועם סגולה, משאותיה הגדולים ובני האלמוות על משטר של שלום וצדק בין עמים ובני אדם.

לבם של טובי הנוער העברי נצמד מחדש למכורת האומה, ונתגבר הרצון וצמחה היכולת לחדש ימינו כקדם.

המהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה הדביקו את הנוער היהודי בהכרת ערך האדם והעם הלוחם על שחרורו, הדגימו עלילות גבורה של נדכאים ומשועבדים, הציתו בלבבות אש המרד ותוחלת התקומה, גילו כוחם של העובדים ואנשי האדמה וסימנו הדרך לגאולה הנכספת: שיבה לעבודה ולאדמה במולדת הקדומים וגיבוש דפוסי חברה חדשים בנויים על שותפות.

הארגון החלוצי הראשון, שקם בראשית שנות השמונים של המאה התשע־עשרה, ידוע בשם ביל"ו. כברוב ההתעוררויות לשיבת־ציון פעל גם הפעם גורם חיצון: הפרעות ברוסיה בשנת 1881 לאחר רצח אלכסנדר השני. רוב האדוקים בעם שמו מבטחם באלהים וקיווּ לעזרתו. האמידים והעשירים שלא מהאדוקים – באלה לא נגעה הרעה כל כך. רק מועטים שבמועטים הציגו לעצמם שאלת עתידו של העם והתפתחותו החפשית, וכאן נתפלגו: חלק קטן קרא לשוב לארץ אבות.

מ. ל. לילינבלום כתב אז:


“מדוע נהיה זרים בארצות נכריות בעת אשר ארץ אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור־הארץ, והיא עודנה שוממה ויכולה, בצירוף סביבותיה, להכיל את בני עמנו? עלינו אך לקנות שם קרקעות הרבה ואחוזות אין מספר ולהתישב מעט מעט ולהשתקע בארץ אבותינו, כמו שיושבים כל העמים בארצות אבותיהם, אם כי רבים מהם נכבשים תחת ממשלות אחרות. כי לא הממשלה העיקר, אך האזרחוּת ההיסטורית, הישיבה על ארץ המולדת להעם כולו — הלא העם בורח, נודד, גולה, ולמה ינוע לאמעריקא להיות גם שם בן עם זר, ולא לארץ אבותינו?”


באה גם קריאה נלהבת מארץ־ישראל, כתובה על־ידי י. ד. פרומקין בשם “קול מעיר” שנכתב בשנת תרמ“א (1881) ונתפרסם ב”ספר הברית והזכרון" לחברת “אגודת מיסדי הישוב” אשר ראשית מעשיה בחברת פתח־תקוה אשר נוסדה ביום השמיני לחודש תמוז שנת התרל“ט לפ”ק והמוטו של הכרוז:

וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמוֹת

וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנוֹת

וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם, וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָתְשׁוּ

עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ"

(עמוס טו, 14 ־ 15).

באב תרמ"א (1881) יצא גם פרץ סמולנסקין בחוברת ה' של “השחר” בקריאה נלהבת בשם “נחפשה דרכנו כי אין ארץ אחרת אשר תקבל באהבה את הגולים מארצותיהם מבלעדי ארץ־ישראל, כי אך בה יוכלו להיוָשע באמת ולאורך ימים”.

אולם המטיפים לציון ברוסיה היו ברובם רחוקים ממעשה הביצוע. הדוגלים ברעיון היו מרובים מיחידי הסגולה המעטים, שהרגישו בצורך הנפשי לחיות לפי הרעיון שלקח לבם. בחלק הראשון של ספרו “תקופת חיבת־ציון” כותב ש. יבנאלי (עמוד 36):


“שום איש בעל עמדה ציבורית מרוסיה לא עלה אפילו לבקר את הארץ, ובאותה שעה שחבורה גדולה של סופרים הרעישה את חומותיה של חברת “כי”ח” במלחמה למען ארץ־ישראל, לא ראינו את מי שהוא ממש עולה לארץ. והסופר שקרא ‘קומו ונעלה מן הארץ’ הסביר לז. ד. ליבונטין אשר התעורר לעלות, במכתב מיאנואר 1882: ‘בפה מלא הנני אומר לך, כי לכל אלה אשר יש היכולת בידם למצוא לחם ומזון בארץ הקדושה, אך טוב להם למהר וללכת שמה בעוד יש מתום בבשרם וטרם נעשו לגל של עצמות, אם כי בזה עוד לא אגזור אומר, כי אתה בעצמך נאלץ הנך לעזוב את מקומך וללכת לנוע על הרי ישראל בארץ הצבי. אולם בנוגע לחברתנו “אחוַת ציון” שגית בחשבך, כי בניה ירעו לחברה עמדך ועם חבריך בעיר מושבך. כל בני החברה המה צעירים לימים, תלמידי בתי־המדרש אשר בפה, ולעת־עתה מפעלות החברים אך טהעאריות ולא פרקטיות, ובאמת מה היא הפרקטיק אשר יוכלו לקוות מאת חברים צעירים שלא שימשו עוד כל צרכם ולא כילו עוד את חוקם בלימודים ודרך החיים עוד נכון לפניהם. ומה יתן ומה יוסיף לנו אף אם יצלח בידנו כי ילכו עשרה או עשרים תלמידים ויעזבו את ספסליהם וספריהם, יניחו את רובי תורתם בקרן זוית, וישרכו את רגליהם אחורי המחרשה בשדות בית־לחם’7.

(למען האמת יש לציין כי סופר זה עצמו עלה אחרי כמה שנים לארץ).


* * *

לאשרנו לא כן חשבו כל התלמידים אשר עוד לא כילו את חוק לימודיהם. גם ז. ד. ליבונטין שהיה כבר נושא משׂרה באחד הבנקים בעיר קרמנצ’וג והיה בן עשרים ושש בעלותו לארץ, ענה לסופר ההוא מאודיסה בדרך לארץ־ישראל, בשלושים ליאנואר 1882.


“הנני מסכים לדעתך כי עבודותיך בטהעאריע בשאלת ישוב ארץ־ישראל אמנם טובות מאד, ובדרך הזאת אמנם רבות תפעל להשיב לב בנים אל אבותם, אבל כשאני לעצמי מצאתי לנחוץ לצאת מארצנו וללכת לארץ הקודש, או במילים אחרות לצאת מכלל דיבור לכלל עשיה – מפני שאנכי לא אמרתי מעולם “לכו”, כי אם “קומה ונלכה!”. אנכי מראש לא בסתר דיברתי, כי אנשים כאלה, אשר רק יש ביכלתם ללכת – מחובתם ללכת ולהיות מופת לרבים, וכעת אמנם נוכחתי כי צדקתי במשפטי. מחר אסע אי”ה על אניית קיטור מפה אדעססע ליפו"8.


ישראל בלקינד, מראשוני ביל"ו, מספר:


“יחסי אני לארץ־ישראל לא סיבה חיצונית חוללה אותה. התנ”ך שקראתי ושניתי בו מילדותי, ספרי אברהם מאפו: “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” הם שהשפיעו עלי השפעה עזה. ובהיכנסי בשנת השתים־עשרה לחיי אל הגימנסיה לקנות השכלה כללית הלך לבי שבי אחרי דברי ימי העולם, וביחוד ליבבוני תולדות אנשי שם, אשר פעלו גדולות לעמם בדורותיהם. וכך גמלה החלטתי להתמכר לעבודת התחיה של העם העברי בארצו. אולם הימים – ימי שנות השבעים, ועיני משכילי ישראל צופות ונשואות אל ה“כּרה” הכללית ברוסיה. כל חברי לגימנסיה היהודים היו שקועים בחוגים חשאיים ובקריאת ספרים אסורים. לדבר עמם על משאת נפשי שלי ושל עמי היה מסוכן. רק חבר אחד היה לי בגימנסיה, בן העם הפולני, אשר אתו הייתי משוחח על כל אשר בלבי. יחד היינו ממתיקים סוד – על עתידותינו. ואחת היתה החלטתנו לעבוד, כשנגדל, איש איש לטובת עמו וארצו. אני אסע לארץ־ישראל לעבוד בה לתקומה, והוא – לתקומת פולין מולדתו.

"במוהילב עירי לא היה מקום לתעמולה רחבה, וביחוד בשבילי, משום שכאן הכירוני מילדותי, ופניתי לחרקוב. שלושת־ארבעת הירחים הראשונים לבואי לעיר הייתי ‘ירוק’ בה וגם בחוגי הסטודנטים. אולם לא עברו ימים רבים ונפתח לפני כּר לפעולה. תענית הציבור של עשירי בשבט (כמחאה נגד ה’פרעות') אשר הוכרזה בכל רוסיה, היתה נקודת המוצא לעבודתי. בו ביום הזמנתי אל דירתי קבוצת סטודנטים, למען היוָעץ על מצב היהודים ברוסיה. כמעט רוב הנאספים היו רחוקים מיהודים ומיהדות: רבים מהם שאלו: למה לנו להיבדל מכל העם הרוסי וממלחמתו לשחרור? לא במעט עלה הדבר להוכיח כי שחרור העם הרוסי אינו משחרר ממילא את העם היהודי, כשבשחרוּר גרמניה וצרפת מכבלי עריציהם שלהם לא הביא פתרון השאלה היהודית. וכשהגיעו לכלל הכרה בהכרח ההגירה היהודית מרוסיה שאלו וחזרו ושאלו: אם כן – למה ארץ־ישראל? למה לא אמריקה, אוסטרליה ושאר הארצות? התנהל ויכוח כמה לילות עד אשר ניצחה ארץ־ישראל.

“בו בזמן שנוסדה בקיוב האגודה “עם עולם” לסידור ההגירה לאמריקה נוסדה אגודתנו “ביל”ו”9 לשם עבודת החלוץ בארץ־ישראל. ההתעוררות הלאומית קמה גם בין הסטודנטים של המכון הטכנולוגי בפטרבורג. מן החוג הזה יצאו – יוסף יאנושפולסקי וזאב טיומקין. הסטודנטים המוסקבאים, אשר מתוכם יצאו אחר־כך שני עסקנים חשובים – ד“ר צ’לינוב ומ. אוסישקין, לא השמיעו עדיין את קולם”.


כעבור חדשים מספר נצטרפה קבוצה מתוכם ל“ביל”ו" ואוסישקין מספר (בספר “יחיאל צ’לינוב” עמוד 9 תרצ"ז):


"היה הדבר בשנת 1881 בעיר הבירה מוסקבה, ואני בן 18, תלמיד הכיתה האחרונה בבית־ספר ריאלי. בבית שב’סמטת הזפת', דירה מול דירה, גרו שתי משפחות יהודיות: צ’לינוב ואוסישקין. – מתוך כך נתקרבנו גם אנחנו, הבנים, יחיאל ואנכי, איש לרעהו, ונתקשרנו זה לזה קשרי ידידות. עוד לא הספיקה לנו השעה לגמור את שיחותינו וויכוחינו שבינינו על כמה פרובלימות כלליות, והנה פרצו הפרעות של שנות 1881־82 ונולדה התנועה הלאומית שלנו: חיבת ציון. כמעט באותו זמן נצטרפנו שנינו לתנועה זו.

“האספה הראשונה שאנו השתתפנו בה התקיימה באחד בינואר 1882, היתה זו אספת סטודנטים יהודים ממוסקבה, ועל סדר־היום עמדה שאלת ההגירה מרוסיה וקביעת המקום בשביל הגירה זו: ארץ־ישראל או אמריקה, ובאיזו מהן לבחור לשם יסוּד מדינה עברית, עצמאית. האספה התקיימה בחשאי, כמובן, ובמסתרים מפני המשטרה. הויכוחים היו סוערים מאד ונמשכו ארבע־חמש שעות, השתתפו בהם סטודנטים של כמה בתי־ספר גבוהים וכן גם סטודנטיות אחדות. כל הויכוחים התנהלו, כמובן, בלשון הרוסית. בשעת יציאתנו מהאולם היינו כבר שנינו חובבי־ציון נלהבים, וכבר היתה בלבנו החלטה גמורה: ליסד אגודה של צעירים שיעלו לארץ־ישראל להתישב בה. במשך שלושה חדשים גדל מספּר חברינו עד ל־25. האספה המיסדת הראשונה נתקיימה בחול־המועד פסח שנת תרמ”ב (1882) בבית נידח בקצה העיר. האספה נמשכה כמעט שבוע ימים, יומם ולילה, כמובן, בחשאי. הויכוחים העיקריים לא נסבו על שאלות מעשיות: כיצד לאסוף אמצעים לצרכי הנסיעה, לקניית קרקע, להתישבות וכו', השאלה היסודית שהעסיקה אותנו ביותר היתה… צורת המשטר של המדינה העברית העתידה: 25 חברים באגודתנו נתפלגו לשלושה מחנות עם שלוש מגמות: המחנה הראשון דרש משטר של מלך בעל שלטון אבסולוטי; בראש המחנה הזה עמדתי אנכי. המגמה השניה היתה בעד ריפובליקה חפשית עם נשיא, שיבּחר אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה; בראש המפלגה הזאת עמד חיסין. המגמה השלישית דרשה משטר של מונרכיה קונסטיטוציונית; בא־כוח מגמה זו היה צ’לינוב.


משלושת האנשים הנזכרים כאן – רק חיסין עלה בעליה הראשונה. אוסישקין עלה לארץ לאחר המהפכה הבולשביסטית, אם כי ביקר בארץ מקודם, וצ’לינוב, מראשי ההסתדרות הציונית, מת בנכר.

אוסישקין מוסיף לספר:


“לא עברו הימים והנה נודע לנו, שבעיר חרקוב נוסדה גם כן אגודה של צעירים המתעתדים לעלות ארצה. בקושי רב עלה בידינו למצוא את כתבתם ולבוא אתם בקשרי מכתבים. קיבלנו תשובה שהם שולחים למוסקבה ציר מיוחד – היה זה צעיר אחד ושמו פליאוש – הוא קיבל מאתנו דו”ח על פעולות אגודתנו ועל מצב קופתנו ולבסוף, אחרי דיון והתעמקות, הוציא את גזר־דינו: א. האגודה שלנו תשמש סניף של התנועה בחרקוב ותיקרא בשם אגודת ביל“ו. כסף קופתנו צריך לעבור למרכז בחרקוב. אין האמצעים מספיקים כדי כיסוי ההוצאות בשביל כל 25 החברים מאגודת מוסקבה, ועל כן יש לבחור מתוכם 7 חברים בלבד. כעבור שבוע התקיימה אצלנו אספה לשם בחירת 7 המועמדים המאושרים. שנינו, צ’לינוב ואנכי, נכשלנו. שבעת החברים שנבחרו היו: חיסין, הצעירה פריזר שהיתה ארוסתו של חיסין, דרובין, לפי מקצועו פנקסן, צלליכין, בעל מלאכה, אבגוסטובסקי, פנקסן, רוזובסקי ועוד אחד שאת שמו איני זוכר. בחודש תמוז, תרמ”ב (1882) יצאו שבעה אלה לארץ. אחרי חדשים אחדים עזבו את הארץ לבלי שוב אליה אליהו אבגוסטובסקי, רוזובסקי ואותו בחור שאת שמו שכחתי. מאלה שנשארו הרי ידוע חיסין מראשוני האיכרים של גדרה — דרובין התישב בראשון־לציון וכל ימי חייו לא עזב את מקום עבודתו, הוא היה מן האיכרים המשובחים ביותר, מת לפני שנתיים בראשון־לציון. היחידי שנשאר לחיים ארוכים הוא צלליכין, אחד האיכרים החשובים שבראשון־לציון עד היום הזה" (דברים אלה נתפרסמו בשנת תרצ"ז 1937).

מרשימותיו של ד“ר ח. חיסין במוסקוה לפני עלותו ארצה אפשר לעמוד על הפקפוקים וההרהורים המדיניים שהיו בלי ספק לכמה מאנשי ביל”ו. ביום 2.3.82 רושם חיסין ביומנו (ברוסית):


חסידי ההתישבוּת בארץ־ישראל סבורים שהגיע הזמן שהיהודים יחדלו מנדוּדיהם, ועליהם לרכוש כברת אדמה משלהם, מדינה משלהם, למען יתחילו לכבד גם אותם ולא יהיו תלויים בחסדי זרים. אני מסכים כי תקומת מדינה יהודית היתה טובה ורבת השפעה. אולם השאלה היא אם יסכים השולטן לוַתר ליהודים על פלשתינה, בעד איזה תגמול שהוא על־מנת שתיקרא על שמם או על־מנת שתהיה קניינם המדיני (וזהו העיקר) גם אם נניח שזה לא יעורר התנגדותן של מעצמות גדולות – מה שמוטל מאד בספק. ואם גם נניח שזה יִתּכן – מאין ימצא הכסף שידרש לכך, ובלי ספק, בכמות לא קטנה? הלא גבירינו שומרים בקנאה על שקי הכסף שלהם, ולעתים רחוקות הם מוכנים לנדיבות לב. ומהי העזרה של יהודי המערב – כלום אין אנו רואים עכשיו? מכל זה ברור שאי־אפשר כלל לרכוש את פלשתינא, ולכן הבעיה לאן להגר מובילה פשוט לברירה: היכן טוב יותר: בפלשתינא או באמריקה. בשים לב לחוקי תורכיה וארצות־הברית, לגובה שכר העבודה ומידת הבטחון נקל מאד להכריע איזו ארץ יש לבכר. ולכן אני נוסע לאמריקה, ורק לאמריקה".


כעבור תשעה ימים, 11.2.82, רושם אותו חיסין ביומנו:


“היום, כשניסיתי לשכנע מכרה אחת לנסוע אתנו לאמריקה נודע לי, שהיא חברה לאגודה אחת המתכוננת לנסוע לפלשתינא”.


וב־ 12.4.82 הוא כותב ביומנו:


“בתכניותי חלה הפיכה יסודית. סעדתי פעם אחת עם חובש אשר התוַדעתי אליו. הוא סיפר שדיבר עלי עם איזה צ’לינוב, שביקש ממני לבוא אליו. למחרת הלכתי לצ’לינוב. נתברר שהוא חבר של אגודת פלשתינאים. נימוקי צ’לינוב ערערו אותי. נתחולל בי קרע. בהחליטי לנסוע לאמריקה חשבתי שבמשך 6 ־ 10 שנים אעסוק בחקלאות ואחר־כך אסיים לימודי באוניברסיטה, אולם בעלותי לארץ עלי להתמכר כולי למטרה זו. במשך שבוע פקפקתי ולבסוף הכרעתי לטובת פלשתינא. נדרש ממני מאמץ רב לשכנע את חברי והסכמנו סוף־סוף לנסוע לארץ־ישראל — בשלושה לאפריל נכנסתי לאגודת הארצישראליים”.


ביום 17.4.82 הוא רושם:

“בימים אלה בא מחרקוב מישהו בוריס פליאוש (הנזכר אצל אוסישקין בזכרונותיו), חבר אגודת דאבי”ו שלאחר זמן מה שינו שמם לביל“ו. היות שבישיבת 10 באפריל החליטה אגודתנו לרגל חוסר אמצעים להתאחד עם אגודה אחרת יותר עשירה, שיש לה אותה המטרה, שיש לנו, וברצונה לבנות מושבה על יסודות סוציאליים, הציע לנו פליאוש הנזכר להתאחד עם אגודתו. פליאוש סיפר לנו על חוגו. הוא מורכב כולו מאינטליגנטים כדי למנוע חילוקי דעות. מחרקוב עצמה עולים כחמישים איש. חוג זה שלח שליחים לערים רבות לגייס אנשים מתאימים, ואם אפשר – בעלי אמצעים. כתבנו לזוג בחרקוב, שאנו רוצים להתאחד אתו ומבקשים שיכתוב על מטרתו, האמצעים והעזרה שהוא סומך עליה ומה הם התנאים להצטרפותנו”


מחרקוב נתקבלה תשובה זו:


"חרקוב, 23.4.82.

“אחים, ברצון ובשמחה אנו מקבלים הצטרפות כל שותפים לדעה ישרים כדי לפעול בכוחות מאוחדים למען ביצוע משימתנו הגדולה: איחודו ואשרו של עמנו רב־הסבל, ואשר לשאלותיכם: כל האנשים הרוצים לעלות בקבוצה הראשונה, אשר בהקימה מושבה למופת תשמש דוגמא מידבקת לכל העם, צריכים להצטרף אלינו מיד. כל המצטרפים צריכים להיות מוכנים לצאת לדרך לפי ההוראה הראשונה של המשרד המרכזי. מקום האוסף – אודיסה.”


ביום 16.5.82 רושם חיסין:


“בקבלנו מכתב זה כתבנו להם כמה מחברינו יכולים לנסוע במהרה, אולם לפתע פתאום פגעה בנו כרעם הידיעה, כי בשערי הקונסול התורכי באודיסה נתלתה הודעה כי השולטן אסר כניסת יהודים לפלשתינה. ידיעה זו אושרה בכל העתונים. נשלחו הרבה מברקים לאישים רבי־השפעה בחו”ל להבהרת המצב. מאוליפנט10 נתקבל מברק תשובה: ‘נוסע מיד לקושטא. במברק אי אפשר לספר האמת’. מהמשרד המרכזי של ביל“ו באודיסה נתקבל מכתב מיום 13.5.82: 'השולטן אינו מתנגד לעלות יהודים לארץ־ישראל – ואשר להודעה של הקונסול התורכי באודיסה הרי היא באה מפני חשש השלטונות התורכים שיהודים עניים יציפו את קושטא ועל־ידי כך יגדילו המון הפרוליטרי, דבר לא רצוי לשלטון התורכי. אבל בהשתכנעם שהעליה היהודית תסודר בהקפדה — נתבטלה ההוראה הקודמת.”


שליחי הלשכה המרכזית של ביל“ו שנמצאו בקושטא כתבו לאגודת ביל”ו בניקולאיב ביום 29 ביוני 1882: "אוליפנט קיבל אותנו בידידות, הציג אותנו בפני השגריר האמריקני, המשתתף בחמימות בגורל היהודים העולים. אוליפנט הבטיח שבמשך שבועים יסדר אותנו, וביקש לראותו כעבור ימים אחדים. אולם כשבאנו אליו בימים אלה הודיע לנו במרירות שבזמן זה אינו יכול להגיש לנו לא עזרה מוּסרית ולא חמרית. הסיבה היא, כי בעקבות הסתבכות פוליטית אחרונה במצרים הורעו היחסים בין תורכיה ובין בריטניה הגדולה, והממשלה התורכית תתיחס בחשדנות לכל עזרה שתוגש עכשיו על־ידי אנגלי.


“אין אנו רשאים לחכות עוד יותר, יציאתנו לארץ עכשיו דרושה עוד יותר מאשר מקודם. עלינו להראות שאין אנו מאמינים בקיום מכובד ברוסיה גם בימי ממשלת טולסטוי11, ואנו מוכנים עכשיו כמו מקודם להקריב עצמנו למען הרעיון הקדוש והנעלה – תקומת עמנו. היום יוצאת מקושטא חבורה ליפו. בחבורה זו נכללו ארבעה חברים של החוג בניקולאיב: פוכס, בורוכוביץ, גברת סירוטה וקושנרוב. את החבורה מלווים שני שליחים של המשרד המרכזי.”


חבורה זו של אנשי ביל"ו הגיעה לארץ לפני חיסין וחבורתו, והם הלכו לעבוד במקוה־ישראל.

ביום 29.5.82 רושם חיסין:


“יציאתנו לא רחוקה, כמה קבוצות כבר מפליגות, ברם –אין כל חברה מאורגנת לעזור לעולים”.


ביום 27.6.82 רושם חיסין באודיסה:


“ובכן אנו באודיסה. הצעד נעשה. מקודם היו רק מלים, עכשיו– מעשה. יצאתי ממוסקבה ביום ג' ב־22 בחודש יוני”.


בשמיני ליולי הגיע גם רוזובסקי, בתשעה ביולי דרובין ובאחד־עשר ביולי ארוסתו של חיסין – פאניא פריזר. בעשרים ואחד הגיע אבגוסטובסקי, חיכו עוד להנקין וצלליכין. כל אלה מלבד הנקין נזכרו ברשימה הנ"ל של אוסישקין.

ב־9 באוגוסט, 1882 (כ“ו אלול, תרמ”ב) רושם חיסין:


“הבוקר בחמש התקרבנו ליפו. כמו כל ערי החוף, לרוב, היא יפה מאד מצד הים. נמל אין, יש בה רחבה לא גדולה עשויה אבנים, למעמד הסירות, והאניות עומדות בריחוק מקום קצת”.


עברו יומַים עד שהתגברו על קשיי הכניסה מצד השלטונות התורכיים, וביום 11 באוגוסט עלו על החוף בלי מעצור.


“פקידי בית־המכס, הוא רושם ביומנו, התחילו כביכול לבדוק את חפצינו. “כביכול”, כי פרנקים אחדים הוכיחו אותם למדי שאין אתנו שום דבר הטעון מס המכס. – ב. (י. בלקינד) הוליך אותנו לדירת אגודתנו.”


חיסין וחבריו פגשוּ באותו יום קבוצת אנשי ביל"ו, שלושה־עשר גברים וצעירה אחת שבאו כחודש וחצי לפניהם ועובדים במקוה־ישראל. ביום בואם עבדו רק תשעה, שלושה שכבו בבית־חולים, ובא־כוחם,ב. יושב בבית. כל אחד קיבל בשכר עבודתו פרנק אחד ליום. לפנות ערב נפגשו עם הבילויים שחזרו מהעבודה במקוה־ישראל.

גם חיסין וחבריו יצאו לאחר שלושה ימים לעבוד במקוה־ישראל.


* * *

מקוה־ישראל, כאמור לעיל, הוקמה על־ידי קרל נטר לפי יזמתו בעזרת “כל ישראל חברים” בשנת 1870 בשביל לחנך את תושבי ארץ־ישראל היהודים לעבודת אדמה. במשך השנים נתערערה אמונתו של קרל נטר בכושר היהודים לחקלאות, וכשהחלה עליית יהודי רוסיה ורומניה לארץ לשם התישבות, כמה חדשים לפני בוא אנשי ביל"ו לארץ לעבוד במקוה־ישראל, פירסם קרל נטר, בחמישה־עשר במַרס, 1882 מכתב גלוי בעתונות היהודית, להוכיח שהיהודים וארץ־ישראל לא יצלחו לחקלאות. אַכזבת קרל נטר נתחזקה לנוכח הקשיים שנתגלו בשנים הראשונות ליסוּד פתח־תקוה.


“האם רצוי הוא ישובה של ארץ־ישראל על־ידי יהודים מרוסיה ומרומניה?” כתב נטר במכתבו. "בטרם נוציא משפּט יל הדבר ראוי להתבונן מה היה גורל המושבות שנוצרו בארץ זו במשך השנים האחרונות. המושבה הראשונה נוסדה על־ידי אמריקנים לפני חמש־עשרה שנה בשערי יפו12. במשך פחות משמונה־עשר חודש הוכרח הקונסול הראשי של ארצות־הברית להשיב את שרידי המושבה לאמריקה. השניה נוסדה לפני שתים־עשרה שנה על־ידי הטמפלרים13. קצתם התישבו בצפון־יפו וקצתם – בקרבת חיפה. בני שתי העדות האלה, לאחר שאבדו להם האמצעים, אשר לקחו אתם מארצם, ממשיכים עתה לחיות חיים בלתי בטוחים בעזרת מתנות צדקה, הנאספות בגרמניה ובאמריקה. השלישית (הכוָנה — לפתח־תקוה) נוסדה לפני שנתים על־ידי יהודים מאונגריה במרחק שני מילים בערך מיפו. היא נחרבה בסוף העונה הראשונה.

"סיבות אי־הצלחתם של הנסיונות האלה הן:

1. האיכות הגרועה של האדמה, שנרכשה באזורים הבריאים.

2. כל האדמה הפוריה במחוזות הבריאים תפוסה בידי הערבים, ומידם אין לגזול אותה.

3. נסיונם הקשה של בני ארץ צפונית לעבוד בשמש לוהטת.

4. מתוך שצרכיהם של הערבים מועטים, והם מסתפקים בתנובתם הדלה, אין האירופאים יכולים לראות שכר בעמלם.

5. חוסר החסות כלפי הערבים, המזיקים אם באופן ישיר או על־ידי בהמתם את יבול האדמה.

6. אופני הגביה של המסים, המשעבדים את החקלאים לגובה העשיר; וכשהדבר בא לידי ויכוחים נמצאים החקלאים תלויים ברחמיהם של מקבלי השוחד הרשמיים. לסיבות האמורות של אי־הצלחה יש לצרף גם אלה, העלולות להשפיע ביחוד על בני אמונתנו.

7. המצוות הדתיות על אודות החקלאות בארץ־ישראל, אלה של מעשר ושמיטה, שאמנם טובות הן אם כל הארץ נכנעת להן, אבל הן רעות ומזיקות לפי מצב הדברים בפועל.

8. העובדה שאין בקרב אמונתנו עובדי אדמה; ואם ישנם מעטים שהיו סוחרים או אומנים ונעשו חקלאים בהיותם עוד בארצם שלהם, אין בהם איש אשר יוכל להצליח באקלים השונה כל־כך מזה שלהם.

9. ההון המועט של האמיגרנטים, שאינו מספיק לקניית קרקע, לחפירת בארות, לבנין בתים, לרכישת כלי־עבודה לחקלאוּת, לקניית בהמה וזרע ולפרנסה במשך שנתים הראשונות, עד אשר יסודר קיומם. מושבה יהודית תצטרך, חוץ מזה, להכין לה גם מקום לתפילה, לבית־ספר, למרחץ ציבורי, לבית־חולים וגם את הפקידים הנחוצים למוסדות אלה.

" – הקולוניסטים בארץ־ישראל, אם לא יצליחו במפעלם, כפי מה שאפשר לשער, יתוספו גם הם על בעלי ‘החלוקה’ ויגדילו עוד יותר את העוני הקשה, השורר מאז ומעולם בקרב יהודי הארץ הזאת. “ומנקודת השקפה של יהודי אירופה יכולה להיות כרוכה גם סכנה מיוחדת בנסיון אחראי זה של ישוב ארץ־ישראל, והיא – שבדעת הציבור יבוא שינוי בנוגע לתנועה זו, כדי ליחס לה כוָנות אחרות. שונאינו לא ימנעו מראות בה לא רק ההכרח לברוח מהארץ, שנעשתה אם חורגת רעה לבניה, אלא את הכוח המושך את השמים לארץ הקודש. תחת לעצור בעד תנועה זו אולי נהיה מוכרחים להחיש ולמהר אותה, ובעבור זמן־מה נהיה עדי ראיה לקטסטרופה, שדוגמתה לא ידע ישראל באלפּיִם השנים האחרונות.”


בן־ימינו שיקרא דברים אלה, שנכתבו לפני יותר משמונים שנה, לא יאמין למראה עיניו. החקלאות היהודית בישראל בימינו אלה היא המפותחת והמתקדמת ביותר בכל יבשת אסיה, פרט ליפן, ואינה נופלת מזו של הארצות העשירות והותיקות ביותר באירופה. אולם בתנאי המציאות בימים ההם היה משקל מעשי רב בטענות נטר, שבעצמו היה במידה מסוימת חלוץ החקלאות בישראל בבנותו את בית־הספר החקלאי הראשון בדורותינו, ושאנו בצדק מוקירים את זכרו ופעלו, אף־על־פי שנתאכזב ואיבד את אמונתו, כי נעדר היה כושר חזון התמורה, הכשרון לראות האפשרויות החבויות בחיק העתיד והכוחות היוצרים הגנוּזים באדם, כשהצורך החיוּני מזדווג עם כושר חלוצי ורצון מהפכני שאינו נרתע מכל קושי, וחוט משולש זה יש ביכלתו לשנות פני המציאות ולהפוך, חזון שנראה כדמיוני ואוטופי למציאות חיה ומחדשת, אם החזון הולם צרכיו ושאיפותיו ההיסטוריים של העם.

למרות אכזבתו של נטר מסיכויי החקלאות בארץ־ישראל נשאר קרל נטר בלבו חובב ציון וידיד החלוצים הצעירים שבאו לעבוד את אדמת ישראל, כפי שנראה להלן מזכרונות הבילויים. ומפליא הדבר שבאותה שנה שנשמעה חזות שחורה זו מפי בעל נסיון חקלאי ובעל זכויות ראשוניות ביסוּד מקוה־ישראל, ובעצם ימי הכשלון הזמני של פתח־תקוה, הוקמו על־ידי עולי רוסיה ורומניה מושבות חדשות – ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה, ואחריהן באו אחרות לעשרות ולמאות.


* * *

אולם בבוא אנשי ביל"ו הראשונים לארץ ובאו לעבוד במקוה־ישראל כבר נסתלקה שכינת הראשוניות מבית־ספר זה, שמיסדיו ראו בו משתלה להתישבות היהודית בארץ, ובראש מקוה־ישראל כבר עמד מנהל (שמואל הירש) שהיה זר לרעיון שהונח ביסוד המפעל שנתמנה לנהלו; ויחיאל מיכל פינס, באחד ממכתביו, כתב עליו: “לא לחנם אמר שלמה בחכמתו: תחת שלוש רגזה הארץ: תחת עבד כי ימלך וכו', והאיש הירש נפש עבדים לו. ברגל גאוָה ידרוך על כל העולים הנתונים תחת ידו – כולם כריקים ופוחזים בעיניו, חבר נודדים ומחזרים על הפתחים” (הכוָנה לאנשי ביל"ו שעבדו במקוה־ישראל).

ביום ט' באלול, תרמ“ב (12.8.82) יצא חיסין לעבוד בפעם הראשונה במקוה־ישראל יחד עם חבריו הבילויים, וביומנו מיום כ”א אבגוסט 1882 (י“ח אלול, תרמ”ב) הוא רושם:


"זה עשרה ימים לא כתבתי. אין כל אפשרות פיסית. על הידים אבעבועות, הצטברות דם. איני יכול לישר האצבעות; וברוסיה חלמתי שאוכל לעבוד שמונה שעות ביום ולהקדיש את הזמן הנותר לעניני רוח. איך יקלוט כאן המוח עניני רוח אלה בשעה שהגב מתפקק כל־כך, העיפות נוראה, ובבואך מהעבודה, רצונך רק לאכול מהר את ארוחת הערב ולהטיל את עצמך לישון. אגב, זה בוַדאי מחוסר רגילות.

“בי”ב לחודש זה (ט' אלול) יצאתי בפעם הראשונה לעבודה. קמנו בשעה חמש, עם עלות השמש, כי בשש כבר מתחילה העבודה. תה איננו שותים בבוקר. סידרנו את כלי המיטה, חטפנו כל אחד כיכר לחם במשקל ½ 1 פונט רוסי –ונלך. אף כי הרוב מאתנו אינו יכול לאכול בשעה מוקדמת כזאת בכל זאת נשאר אצל אחדים עד בואם למקום רק ¼ הכיכר. כעבור עשרים רגע כבר עמדו רגלינו על אדמת מקוה־ישראל. את החוָה הזאת יסד נטר בשליחות אליאנס בשנת 1870, הוא הצליח בהשתדלותו להשיג דבר השולטן, שעל פיו נמסרו לרשותו במרחק ½ 2 קילומטר מיפו, בדרך לירושלים, 1600 דונם אדמה משובחה לתשעים ותשע שנים בשביל סידור בית־ספר חקלאי לילדים. לכתחילה היתה הכוָנה ללמד ילדי ישראל עבודת אדמה ולתת אחר־כך לכל אחד נחלה וכל צרכי המשק, לעשות אותם לאיכרים טובים. אך הכוָנה הזאת נשתכחה, ועתה אין זו אלא חוָה פשוטה עם ‘בית־ספר’ שהחניכים גומרים בלי ידיעת כל מקצוע שהוא ומוכשרים רק לעבודה פשוטה. בעיקר מרבים כאן לנטוע בייארות (פרדסים) וכרמי גפן. יש גם מרעה וגידול עופות. אחוזה עשירה. יום יום עובדים כאן כארבעים ערבים ויותר, חוץ משישים איש פקידים קבועים ותלמידים. בימות הקיץ מתחילה העבודה בשעה 6 בבוקר ונגמרת ב־ ½6 בערב; מ־12 בצהרים עד אחת — שעת מנוחה. על התחלת העבודה וכלותה מודיע הפעמון. קבוצתנו התנתה עם הירש, מנהל בית־הספר, לעבוד לא יותר מ־8 שעות ביום: מ־6 עד 10, ואחרי־הצהרים מ־ ½2 עד ½6. לקחנו את המעדרים, מילאנו את הג’רה מים (הג’רה הוא כד של חרס גדול שבית־קיבולו כמידת הדלי), ובלוית המשגיח, אחד התלמידים הגדולים, שמנו פנינו לגן. פשטנו בגדינו העליונים, הפשלנו השרווּלים, והתחלנוּ לחפור את האדמה בעומק 3 דצ“מ בערך ולבער היטב את העשבים הרעים והשרשים. כולנו עמדנו בשורה. לי לא היה שום מושג מה לעשות, לשם מה, היכן וכיצד; בכל זאת התחלתי להניף את המעדר ולהכות בו אלכסון ועקלתון, לכל צד. כעבור שעה קלה עלו בידי אבעבועות, נבקעו, נראה דם, והכאב גדל כל־כך, שהוכרחתי להניח את המעדר. אך מיד נקוטותי בפני על קטנות נפשי: ‘ובכך אתה רוצה להוכיח שהיהודים מסוגלים לעבודה פיסית?’ — קרא בי קול פנימי. ‘האמנם לא תעמוד בנסיון מכריע זה?’ באימוץ הלב חטפתי שוב את המעדר, ולמרות הכאב החודר שבידים, עדרתי כמעט מתוך ‘רציחה’ שתי שעות רצופות, ואחר־כך ישבתי באין אונים לנוח. אחרי זה לא יכלתי לעשות כלום במשך יום שלם, הגב כאב עד לבלי נשוא, הידים מלאו פצעים. ארבע שעות הבוקר היו לי כנצח. ב־10 חטפנו את החפצים ונלך להתרחץ – התורן הביא לנו סל ענבים. אכלנו בתיאבון ונרדמנו מיד כ’הרוגים‘. בחצי שלוש העירונו. לא יכולתי לזוז ממקומי, כל אברי גופי כבדו. כל הון שבעולם הייתי נותן בעד שעות שינה אחדות. אבל – ‘המתחיל במצוָה אומרים לו:גמור’. קמתי ונגררתי אחרי חברי. בימים הראשונים נפלתי מאד ברוחי, העבודה גרמה לי עינויים גדולים. הידים התרגלו אחר־כך מעט, אך מכאב הגב אני סובל יסורים קשים. עתה אינני מתעיף כבר כל־כך, אך לא אוכל לשאת את כאב התפקקות הגב, כי כל העת צריך לעבוד במצב כפוף. מעודד אותי בהרבה המופת החי של החברים. הם עובדים במרץ ורוחם לא יפול בקרבם כלל. ביותר מפליאני א. זהו אדם בעל נפש טהורה ולב ישר עד מאד, אם כי לא שנון ביותר. הוא עובד מתוך אהבה, מתוך שכרון חושים, מבלי הישיר כל הזמן את הגב. בכל יום הוא מביא כתונת מילואים. נרטבה האחת כולה מן הזיעה, הריהו סוחט אותה, תולה כלפי השמש ולובש את היבשה. רק כשהתעיף כבר הריהו שוכב על הארץ ופניו למטה, ומבקש את מי שהוא ללחוץ לו ברגל את הגב. הוא קם בבוקר ראשון, אוכל כארבעה. בית־ספר קשה עלינו לעבור כאן. עבודה קלה, כגון: סידור ערוגות, שתילה, קטיף, השקאה וכו’ — לא יתנו לנו. שולחים רק לעדור ולעדור. המשגיח דוחק, אינו נותן רגע לנוח, כי כן ציוָה עליו. הירש עושה זאת בכוָנה, להוציא מלבנו את ‘רוח השטות’ ולהכריחנו לנסוע מכאן. אין הוא יכול בשום אופן להאמין, כי יהודים רוסים (שדעת אחיהם הצרפתים רעה ביותר עליהם) ומכל שכן אינטליגנטים יוכלו ברצינות, פשוטו כמשמעו, לעבוד”.


יפו, כ"ה באבגוסט (כ"ב אלול):

“פעם הציע הירש בהלצה לנקות את בתי הכבוד. אנחנו לא הסתלקנו גם מזה, ויום שלם עסקנו בעבודת הגועל”.


יפו 26 באבגוסט, 1882.

"כמה מיעטתי עד עתה לספר על חיינו. ברם, אני עושה התאמצות שאין לשער גם בכתבי את המעט הזה. מתשעה־עשר הגברים לא יעבדו אצלנו אף פעם יותר משנים־עשר, ולפעמים רק שמונה. ראשנו ורובנו בחובות. אלמלא אמונת החנוָנים הערביים בעשרנו המופלג היינו מתים ברעב. המזון הדל: לחם, ענבים, ובערב מרק של שועועית. תה אנו שותים רק בערב. בשר – לא יעלה על הדעת. אחרי בואנו ליפו היתה מועצת חברים, ומסרנו את 200 הרובלים שהיו אתנו (50 רובלים הוצאנו ביום הראשון לבואנו) לידי ב.14

הוא בא־הכוח והגזבר שלנו. אז גם הוצעה שאלה אם צריכה ההוצאה להיות לא גדולה מההכנסה. שאלה זו המוזרה לכאורה חשובה לנו עד מאד. וזה הדבר: אנחנו מרויחים בחודש כ־90 רובלים. לחם לבד עולה לנו כ־50 רובל. גם בחיותנו כך, כמו עכשיו, אנו מוציאים יותר מ־150 רובל. נמצא, שאם נאמר להתאים את ההוצאה לפי ההכנסה, נצטרך להסתפק רק בלחם בלבד, לבלי להוציא כסף על חילופי מכתבים, שונות, על עניני שתדלנות, נסיעות – וזה לא יתּכן. השאלה נפתרה בשלילה. נתגלגלה שיחה על כך שצריך להתנזר מן הטבק ומן התה, ובאו לידי מסקנה שהיות ושני הדברים הם צורך הכרחי לרבים, אין האגודה רשאית להכריח את חבריה שיעזבו את הרגליהם. –

“באחד הימים הקרובים קרא פ. למועצה ופנה אלינו בזו הלשון: עליכם לדעת שאין עוד לתלות תקוות בלשכה המרכזית (שנמצאה בקושטא), כל השתדלוּיותיה עלו בתוהו. עתה אנו צריכים לדאוג לגורלנו אנחנו, לפעול על דעת עצמנו. חשוב היה לנו עד מאד, אלמלא יכולנו לקנות בראשון־לציון לכל הפחות 500 דונם אדמה, כדי שתהיה לנוּ הזכוּת להודיע ברוסיה שאדמה כבר יש לנו, וחסר לנו רק לסידור המשק. אז היינו יכולים לקוות לעזרה מן החוץ. 500 הדונמים יעלו לנו כ־3000 רובלים. בהיותי בירושלים לקחתי דברים עם אחד הבנקירים, שהסכים להלוות לנו 2000 רובל ב 12% על־מנת לסלק את כל הכסף שמשך שנה אחת בשלושה שיעורים. לפיכך אני מציע למצוא דרך להשגת 1600 רובל הנשארים”. מכיון שגם רכישת חלקה קטנה חשובה לנו עד מאד החלטנו לקנות כמה שאפשר בסכום של 2000 רובל.

3 בספטמבר

בעשרים ושבעה באבגוסט חזר הבנקיר מהבטחתו – בצאתנו למחר לעבודה לא יכול איש להרים את המעדר, במצב רוח שכזה לא היינו יכולים להישאר עוד ביפו אפילו שעה אחת. אך הנה עודדה אותנו תקוה חדשה.

בשלושים לאבגוסט (1882) בא למקוה־ישראל מיסדה, קרל נטר. פ. עומד אמנם בכל תוקף על דעתו, שהיות ואליאנס מתנגדת להתישבות אנו צריכים לראות את נטר כאויב לנו, אך לנו השקפה אחרת על הדבר. לפי שעה כל תקוָתנו באיש הזה, במושבה עובד פקיד ושמו אוסובצקי, אחד מעולי ברודי, שנטר שלח אותו בתור מורה לילדי מקוה־ישראל. בבואנוּ ביום השלושים ואחד לעבודה אמר לנו, שנטר שוחח אתו אמש ארוּכות, שאל הרבה על קבוצתנו, אם היא עובדת יפה, אם מזמן, כמה אנשים היא מונה. הוא גילה לנו שנטר יבוא מחר לראות בעיניו את עבודתנו והזהירנו שנשתדל להצטיין, כי נוכל לתלות בו תקוות גדולות. גם הכורם הגרמני סיפר לנו, שנטר הרבה לשאול אותו על אודותינו, חקר ודרש על עבודתנו, על פרטים שונים, הגרמני דיבר טובות עלינו וביקש אותנו גם הוא, כי אם יתעניין נטר לדעת – אם מדריך הוא אותנו בעבודה שנשיב בחיוב. קרוב לשעה התשיעית נשמע קול: “נטר!” ואנחנוּ עוררנו מיד את מעדרינו כאיש אחד. יפה, בוַדאי, היתה זו עבודתנו. נטר הופיע בלווית כל חברי המושבה – הירש עתה בפריס –הוא ניגש, אמר שלום ושאל מתוך השתתפוּת את ס. שעמד ראשון בשורה: איך עולה לנו העבודה, איפה ואיך הסתדרנו.

‘עבדו, רבותי, ואל יפול רוחכם. גם אני הייתי רואה אושר לנפש לתת את כוחי לעבודת אדמה בארץ הקדושה, ארץ אבותינו, אך לא אלה הם השנים כבר’ — אמר נטר והלך לו הלאה.

בבואנו למחר לעבודה כבר מצאנו את נטר על רגליו. עומד עם הגנן הצרפתי דיגור, שהובא לכאן ממצרים, ועוסק במדידת מקום ליד הכביש. הוא ציוָה אותנו לקחת את המעדרים ולבער את הקוצים מהריבוע המדוד. אוסובצקי ודיגור לחשו לנו שכאן יבנו בשבילנו בית. המקום נוקה בזריזות. התחלנו בחפירת היסוד. מחום השמש הבוער ומהחורב, הנמשך כאן שישה חדשים רצופים, קשה האדמה כאבן; אחרי עשר הקשות עולה בידינו להפריד רגב קטן מהאדמה. בבוא הנער, כמנהגו, לזרז אותנו, גרש אותו נטר וציוָה עליו שלא יוסיף עוד לבוא. פעם עבר נטר על ידינו ואמר: ‘הנה אבנה בית, והיתה לכם דירה לחורף’.

תקוותינו באיש הזה הולכות וחזקות מיום ליום.


7 בספטמבר (1882)

עוד בשלושים לאבגוסט, יום בואו של נטר, היתה אצלנו מועצת חברים. כשבאנו למחר לעבודה נודע לנו שבאו אחיו ואחותו של ב.15 ועוד צעיר אחד אתם, ולא נתנו להם לרדת מהאניה. בזמן האחרון חדלוּ לתת ליהודי רוסיה להיכנס לארץ, אפילו אם יש בידם ‘תזכרה’. קודם היו הסרסורים עולים על האניה ומחלקים לנוסעים היהודים תעודות אנגליות או אחרות. אך עתה נעשה הדבר חמור מאד, אין נותנים לשום סרסור לעלות לאניה. חומרות אלו נהוגות גם בבירות, והמשפחות האומללות אחרי אשר הרסו מעמד עסקיהם, מכרו את כלי ביתם, הוציאו את הכסף האחרון על הוצאות הדרך, אחרי שנתערערו כבר עד היסוד – ניתן להן רק לשלוח מבט מרחוק על יפו והן מושבות חזרה לרוסיה. –


10 בספטמבר

"ימים אחדים אחרי המסופר הרגיש נטר, כי אנחנו עצובי רוח ועובדים מתוך רשלנות. קרא אליו אחד מאתנו והתחיל מנחמו: ‘אף כי אינכם עובדים עוד כערבים, בכל־זאת אני מרוצה מכם. אל תתעצבו ואל יפול רוחכם. בארץ לא תסבלו עוד כל־כך. כשיִגֶמר בנין הבית, אקח אתכם לכאן, אגדיל את משכורתכם, שלא תחיו בדחקות, ולאביב תקותי שתהיה לכם אדמה’. עוד אמר, שבהיגמר הנחת היסוד נחצוב בעצמנו אבנים ונעשה, עד כמה שאפשר, בידינו את כל עבודת הבנין. הוא כבר כתב על אודותינו שני מכתבים לפריס – כך סיפר לנו אוסובצקי הכרוך אחריו.

אני כשלעצמי לא נפלה רוחי בשל השבת הפנים הרשמית של נטר. כאיש מעשה טבעי הוא לא יבטיח לנו דבר בטרם יעמוד על טיבנו ובטרם יבוא בדברים עם חברת אליאנס. תמימי דעה עמי בזה היו עוד חברים אחדים. אך לפי שעה אין לנו תקוָה משום מקום. כל ההבטחות שהעניקו לנו ביד רחבה כל כך לפני צאתנו מרוסיה נשאה הרוח".


18 בספטמבר

"בשלושה־עשר לחודש היתה מועצת חברים, ואחרי ויכוחים סוערים הוחלט: אל שתה עוד תה ואל עשן טבק. אך למעשה מקיימים את זה, כמובן, רק החברים העובדים – –

היום לא אכלנו ארוחת הבוקר – לא היה לחם. כבר עבר חודש מזמן שאספו אצלנו הלבנים הנקיים. צריך לשכור שתי ערביות לימים אחדים לכביסה, לקנות עצים, סבון – וכסף אין". –


22 בספטמבר (1882)

"מזל רע רודף אחרינו. כבר קיוינוּ שבחורף תינתן לנו דירה חינם, משכורת יותר גדולה, ופתאום נפלו כל המגדלים שבנינו. לפני עשרה ימים, בשעת העבודה, נודע לנו שנטר חולה קצת. יומַים אחרי זה ציווּ להפסיק את עבודת היסוד, ומאז לא הונח עוד. נטר סבל ממחלת כבד כרונית, שהיתה תוקפת אותו לעתים קרובות. בכל ימי המחלה לא נתן להביא אליו רופא, וביום השני 20 בספטמבר — גוַע16 .

אתמול, בעת הצהרים, היתה הלוָיה בבואנו למקוה־ישראל. ישבו שם על הארץ ספרדים בתרבושים, בסודרים ובסנדלים. נכחו גם צירי ממשלות וכל גדולי יפו. נושאי הארון התחלפוּ כפעם בפעם. גם בידינו עלה לשאת את גוית האדם היחידי אשר בו תלינו את כל תקוותינו. על הגבול הדרומי של אדמת מקוה־ישראל, בין כרמים, ראינו קבר חפור עמוק בתוך החול. והנה הורידו את הארון – אל קצה הקבר ניגש זקן נשוא פנים – זה היה הציר17 האמריקני – ובדברים הנובעים מלב ידיד משנים התחיל מונה בשבחיו של המנוח. הוא תיאר אותו כאדם מסור למולדתו, כאב ואח ליהודים וכחובב כל האנושות. לפי דבריו חלם נטר כל ימיו על תחיית עם ישראל על־ידי עבודה גופנית בכלל ועל־ידי עבודת אדמה בפרט, ולתכלית זו גם יסד את מקוה־ישראל. אחרי הציר יצא “החכם”. אף כי דיבר עברית לא הבינותי דבר מפני המבטא הספרדי, הנעימה המאוחדת וקול הגרון המקוטע.


מותו של נטר היתה אבדה קשה לאנשי ביל"ו במקוה־ישראל. אחדים מהם נתיאשו ושבו לרוסיה. חיסין רשם אז ביומנו:

“קשה להגיד מי מראה אומץ רוח יותר: אנחנו – בהישארנו כאן, או הם – בנסעם. במה בעצם אנו תולים את תקוָתנו? אך מאידך גיסא, הרי חרפה היא לצאת מנוצח אחרי מלחמה של שלושה חדשים ולברוח מהמערכה”.

נמצא לאנשי ביל“ו ידיד חדש, יעיל ונאמן, אף הוא אחד מ”הראשונים" — יחיאל מיכל פינס.


 * * *

יחיאל מיכל פינס נולד בכ“ג בתשרי תר”ד (1843) ברוז’ינו, עיירה בפלך גרודנו. אביו, נוח פינס, היה עשיר ובר־אורין, יהודי מסרתי ושומר מצוות, שהיה נותן לבניו גם חינוך תורני וגם השכלה כללית. מורו של יחיאל פינס בלימודי חול היה אחיו של ממציא לשון אספרנטו, זמנהוף, שהצטיין בידיעת שתי הלשונות האירופיות — גרמנית וצרפתית. פינס למד גרמנית ונמשך אחרי הספרוּת והשירה הגרמנית. הוא קרא גם ספרי השכלה עבריים.

בגיל צעיר התחתן פינס עם בתו של שמריה לוריה, שעלה לארץ עוד בשנת תקצ"ג (1833) וחזר מכאן לאחר שאיבד כל ממונו. חותנו שהיה ספק לצבא התורכי העניק לפינס מטבעות זהב תורכיות, שפינס שמר עליהן, “כאילו הגיד לי לבי – כתב פינס – שעתיד אני לקבוע דירתי בארץ־ישראל, שהתורכי רודה שמה”.

בעודו צעיר נעשה פינס לאחד מראשי המדברים בספרוּת העברית הפובליציסטית. הוא כתב צחות בלשון המקרא ובלשון המשנה. והיה איש ריב ומדון לזרמים השונים שבלטו בימיו. הוא נלחם נגד הדורשים תיקונים בדת והתוַכח בהתלהבוּת ובעוז עם י. ל. גורדון ומ. ל. ליליינבלום, אולם הוא גינה גם את האדוקים בנושנות שאינם מכירים בצרכים המשתנים של התקופה החדשה; הוא תקף בחריפוּת את המתבוללים המפרידים את הדת מהלאומיות היהודית, אבל רב גם עם הלאומיים שאינם מכירים בדת כסימן הלאומיות היהודית; התנגד לתיקונים בדת, אבל דרש תיקונים בסדרי חייהם החברתיים והכלליים והטיף לעבודת האדמה ומלאכה. הוא הצטיין בהטפתו לסבלנות, ואמנם נהג בעצמו במידת הסבלנות ואָרח לחפשים בדעות כמו אליעזר בן־יהודה, והיה ידיד נאמן לאנשי ביל“ו, שהיו חפשים ו”פטורים" ממצוות.

בשנת 1874 מלאו למשה מונטיפיורי תשעים שנה, והוא התפטר אז מראשות “ועד שליחי הקהילות” באנגליה, לאחר שעמד בראש הוַעד כשלושים ושלוש שנים. ראשי הוַעד רצו לכבד את המנהיג הדגול, שעשה לעצמו שם בכל העולם היהודי וגם במידה רבה בעולם הבלתי יהודי, בהקמת מפעל חשוב ששם מונטיפיורי יקרא עליו. מונטיפיורי הציע להקים קרן לתיקון הישוב בארץ־ישראל על־ידי עבודת אדמה ומלאכה, והוקמה קרן בשם “מזכרת משה” במטרה, כפי שקבע הקול הקורא שהוצא ביסוּדה: “הטבת מצב אחינו בני ישראל יושבי ארץ הקדושה על־ידי עבודת אדמה, לימוד מלאכה וחרושת המעשה, ושליחת יד במסחר וקנין ועל־ידי בנין בתי מעון לאחינו בני ישראל בארץ הקודש, החפצים להחיות נפשם מיגיע כפיהם ומואסים בלחם עצלות וכלכלה על־ידי אחרים”.

לשם הכרת תנאי החיים ומצב הישוב העברי בארץ וצרכיו נשלחו לארץ־ישראל שני עסקנים חשובים: שמואל מונטגיו וד“ר אשר. בדו”ח שמסרו שנים אלה בשובם משליחותם בארץ מתחו ביקורת קשה על מוסדות ה“חלוקה” והציעוּ הצעות שונות לתיקון המצב.

ביקורת זו עוררה חמתם של גבאי החלוקה, וכשביקר מונטיפיורי בשנת תרל“ב (1875) בארץ הגישוּ לו הרבנים אוירבך ושמואל סַלַנט מכתב גלוי המכחיש כל דברי מומטגיו ואשר. מונטיפיורי נטה לדעת שיש לשתף ראשי החלוקה בהנהלת “מזכרת משה”, אבל הוַעד של מוסד זה לא קיבל טענות ממוני החלוקה ופירסם בשנת 1876 מודעה בעתונות, כי הוא מבקש איש שיעמוד בראש “מזכרת משה” ו”ישים עין תחת פקודת החברה על כל הדברים שיש ברצונה ליסד ולכונן בארץ הקדושה, וזה הוא: לקנות קרקעות לעבודת אדמה או לעשות מסחר וקנין או ענינים אחרים אשר תראה החברה היותם דרושים לחפץ הטבת מצב אחינו שם".

מודעה זו עוררה ענין רב בין כל חובבי ישוב הארץ ותלו תקוות רבות ב“מזכרת משה”. בישיבת הוַעד בא' חשוָן, תרל“ז, נבחר יחיאל מיכל פינס להיות המנהל של “מזכרת משה” בירושלים, והעתונים של חובבי־ציון (“המגיד” של דויד גורדון ו“הלבנון” של בריל, שתחילה יצא בירוּשלים, בהשתתפוּת י. מ. סלומון, ואחר־כך הועבר על־ידי בריל למגנצה) נתקבל המינוי הזה בשמחה, וי. מ. פינס צויין כ”איש דגול מרבבה, אשר בו תלכנה התורה והחכמה, האמונה והדעת יחד שלובי יד באהבה ובשלום, וידיו רב לו בעולם העיון ובעולם המעשה".

בי“ג באב תרל”ח בא פינס ללונדון, ביקר אצל ראשי הוַעד של “מזכרת משה” והשתדל לראות את משה מונטיפיורי עצמו. לא כל ראשי היהדוּת באנגליה היו מרוצים מבחירתו של פינס, ובין הבלתי מרוצים היה מונטיפיורי בעצמו. ואלה הדברים שמספר פינס על פגישתו עם מונטיפיורי בראמסגייט:


“באותו רגע שנתקרבתי אל ביתו ראיתי מרכבתו נוסעת ואבהל, כי אמרתי אין זו אלא שהוא משמיט עצמו מלראות אותי. אבל טעיתי, כי אמנם נסע אך מעט לרוח היום ושב מיד עם הד”ר לוי ועם ה' גודנס שיהיו המליצים בינינו. אנכי כבר חכיתי לו בחדר האורחים והנה הוא בא, ואחרי דברי דרך ארץ הראשונים לראות תחילה את פניו וגם לשאול עצתו. ויענני בכעס, כי אין לו רשות להגיד לי שום עצה, אחרי כי כבר יש לי הוראות מהוַעד. אמרתי לו: אחרי כי הוַעד פקד עלי להתחקות היטב על דבר מעמד ומצב אחינו שאלני מה חפצי. אמרתי לו: אחרי כי הולך אנכי ירושלימה לעשות דבר בשמו על כן חשבתי לחובה לעצמי בני ישראל שמה, אדמה כי אין לי מקור יותר לשאוב ממנו ידיעות נחוצות מזה אשר אשמע מסר משה.

רוב שניו ונסיונותיו לימדוּהוּ למדי לדעת את הארץ ואת העם אשר עליה. ויענני : ‘אבל אין הוַעד רוצה לשמוע לעצותי. הן המה אומרים כי בני הארץ מושחתים ועצלים המה. ואני אמרתי להם כי כל הנותר בציון קדוש יאָמר לו, מלבד מעטים הבאים שמה לרגל את הארץ כולם צדיקים גמורים המה אשר אין חפצים אלא לעבוד את ה’ בוראם. אין צורך להם בעשירות, אין ירושלים עתידה להיות כלונדון או כפריס. כל חפצי ומגמתי שיהיה ליושבי הארץ במה להחיות את נפשם כדי שיוכלו לעבוד את ה‘. אם היו חברי הוַעד שומעים בקולי כי עתה כבר קנו אדמה למכביר בשעת המלחמה18 שהיוּ קרקעות בזול מאד, ועתה ישלמו פי ארבעה בשוים, ולא היה להם כלל לשלוח איש לקנות קרקעות, כי על־ידי מכתבים ואנשים ידועים היו קונים קרקעות ככל חפץ לבם ובזול מאד. מיום שנוסד הוַעד לא גרמו לי אלא צער, וכפלים הייתי נותן מכיסי אילו הייתי יודע כי כך עלתה להם. אילו לא היו מיסדים המזכרת לגמרי כי עתה לא היתה לי עגמת נפש מחילול ה’ שנתרבה על־ידם. דמי נקפא בקרבי בדבר הענין ההוא. אנכי יודע אנשי ירושלים היטב, מה שראו עיני שבעתים19, ואין לי צורך לשאול את פי גויים ומשומדים. אנכי יודע כי כולם אהובים, כולם ברורים וכולם חפצים במלאכה באמת, והנה בני הוַעד אומרים עם הוראותיהם שתשאל את פי הקונסולים. מה לך אצל הגויים הללו אשר אין חפצם אלא להסיע את אחינו בני ישראל מעל אביהם שבשמים?

עניתי לו, כי אין כוָנת הוַעד לשאול מפי הקונסולים עצה כי אם לפנות לעזרתם בדבר מכירה וקנין. ויען ויאמר לי: אם כן אין לך לפנות אלא אל קונסול בריטניה ואל הממשלה התורכית ולא יותר. וכאשר אמרתי לו, כי אקוה שאמצא בירושלים כפי מה שהוא אומר, ענה לי בכעס: אבל אין לך להסתפק כלל כי כן הוא. וכאשר אמרתי לו כי ידעתי מאד כי אנשי ירושלים חפצים בעבודה, על כן אין לנו אלא לתת להם ידים לכך, ענה ואמר לי גם כן בכעס: לא אך חפצים המה בעבודה, כי אם גם עובדים ועושים כבר. הלא שמעת מהבנינים אשר צויתי זה כחצי שנה לבנות בירושלים בתים ובורות, ונתעסקוּ במלאכה זו חמש מאות איש.

ואחר־כך שאלני למלאכתי, אמרתי לו כי הייתי פאבריקאנט. הידעת מעבודת אדמה מאומה? אמרתי לו: לא. ומה תעשה שמה? האם לבנות פאבריקען בירושלים אתה אומר? והיא לא תצליח. אנכי זה כשלושים שנה נסיתי והכינותי שמה כסאות לאריגה ולא צלחה המלאכה. שלחתי מלונדון כל המטויה ראשונה ושנית, וכן הוכרחתי לשלוח תמיד עד אשר נלאיתי ותשבות המלאכה.

" סוף דבר – כל דבריו היו בכעס. אך לאחרונה נפטר ממני באמרו, כי נלאה, ועליו לנוח קצת ושיחר פני לאכול אתו סעודת הצהרים. בשעת האוכל היה רוחו טוב עליו. וישתה איזה פעמים לחיי ירושלים וחכמיה, וסיפר לי מכל מפעלותיו אשר פעל ועשה זה חמישים שנה. והכפיל דבריו, כי הוא מצדו מאמין בישרת לב אנשי ירושלים, ונתן לי עצתו לשאול אך את פיהם ולא אפנה לי על ימין ושמאל אל הקונסולים והמומרים, ואחר־כך נפטרתי ממנו – ולמחר נסעתי לונדונה".


בסוף אב, תרל“ח (1878) יצא פינס מלונדון והגיע ליפו בי”ח באלול. מיד הלך למקוה־ישראל בלויית יעקב ספיר שבא לקבל פניו מירושלים. מנהל מקוה־ישראל היה אז ד“ר הרצברג, שהתאונן על אי־הצלחת בית־הספר, מפני ש”הנערים הלומדים שמה עבודת האדמה לא תדאג החברה (כי"ח) לאחריתם להכין להם קרקע ובית אשר יעבדוּה ככלות שנות לימודם". פינס מוסיף: “כי גם בשביל כך לא הצליחו, יען מעטו בלימוד המעשי והרבו בלימוד התיאורטי על לשון צרפת אשר לא תועיל להם מאומה לעבודתם”. נמצאוּ אז במקוה־ישראל שלושים תלמידים: שישה־עשר ספרדים וארבעה־עשר אשכנזים.


“האמזעליג (אמזלג – סגן הקונסול הבריטי ביפו) אמר לי – כי הגנן הצרפתי שיש להם עכשיו אינו רוצה ללמד את הנערים את המלאכה על בוריה. ובאמת אין צורך כלל בגנן צרפתי. אילו חפצה חברת כי”ח להקים הבית על תלו יש לה לגרש את הגנן הזה ולקחת תחתיו גנן ערבי טוב, ועל הנערים תקבע חובה להתעסק בעבודה הזו בדרך קבע."20


פינס בא לארץ זמן קצר (חדשים) לאחר יסוּד פתח־תקוה, ובקרב טובי החרדים היתה התעוררוּת להתישבוּת, כשבראשה עומד י. מ. סלומון, המו“ל והעורך של “יהודה וירושלים”. אולם קנאי ירושלים, שבראשם עמדה הרבנית מבריסק (אשת הרב יהושע ליב דיסקין, שבגלל אשתו הנרגנת הוכרח לעזוב רבנותו בשקלוב, לומזה ובריסק, והתישב בירושלים) הכריזו מלחמה על פינס והטילו עליו חרם. החרם עורר סערה חזקה בחו”ל ופולמוס חריף בעתונות. גם המשורר י. ל. גורדון יצא במאמר שנון ב“המליץ” וסיים מאמרו בפסוק זה: “הביד אשה ימכור ה' את ירושלים ואת תקוַת עמו יושב בציון?” אבל נמצא גם רב ירושלמי שיצא להגן על פינס – ר' שמואל סַלַנט, שהעיד על פינס כי “מאז בואו לפה התחבר ברוב עניניו לאנשים יראי ה' חכמים ונבונים ומהם תלמידי חכמים מצוינים”. עם בואו ארצה החל פינס בעצמו לבדוק מצב ההתישבוּת.

ב־17 בספטמבר 1978 ביקר במושבה הגרמנית שרונה שעל יד יפו, ולפי דבריו במכתב ללואיס עמנואל, מראשי “מזכרת משה” באנגליה, “שמח למצוא בקרב ארצנו השוממה כפר נאוה כזה הראוי וההגון להידמות עם הכפרים היותר יפים אשר בסביבות לונדון”. מהסתכלותו הגיע למסקנה:


“כי אין טוב לפנינו לקחת קרקעות בהרים ואפילו מן המובחרים, כי ארץ הרים צריכה עבודה ומלאכה רבה, ובקיאות ורגילות גדולה וסבלנות רבה, וכל אלה אין לנו תקוָה לעת־עתה למצוא בין היהודים אשר לא נתגדלו על עבודה זו מנעוריהם”21 והוא מספר בשמחה, כי “בעמק השרון כבר קנתה חברה אחת של יהודים חובבי הארץ וחרוצים במלאכתם כברת ארץ גדולה מאד בכספם, ואי”ה השנה הזאת ינסו לזרעה בפעם הראשונה – אך האויר שמה מקולקל ומסב קדחת. הרבה אומרים, כי קלקול האויר בא מנחל גדול, אבל בנקל מאד אפשר לתקן את החסרון הזה אם יחפרו תעלות בנחל הרטוב ליבשהו".


הכוָנה לאדמת פתח־תקוה שנרכשה באותו הקיץ. במכתב מאוחר יותר, מיום 9 בדצמבר, 1878, הוא כותב ללואיס עמנואל, כי:


“ביום 19 לנובמבר הרימותי פעמי לסובב בארץ הקודש לראות בעיני כמה מקומות אשר הציעוּ לפני לקנותם. אחזתי דרכי סביבות חברון והלכתי ראשונה למקום אחד הנקרא ‘תל ספייה’, רחוק מחברון כשלוש שעות ורמלה כחמש שעות, ושם יש לקנות כ־ 3200 דונם = 288 הקטר. האדמה טובה ופוריה, אבל רחוקה היא מן הישוב הבטוח מרחק חמש שעות, אף־על־פי שלא נחשב למאומה בעיני בן אירופה, אבל לא כן הוא לבן הארץ הזאת אשר כל דרכיה מלאים חתחתים ומכשולים. אחר־כך הלכתי אל סענאברא, המקום הזה נמצא בין שני הרים צר ברחבו וארוך. מידתו גם כן בערך 288 הקטר, ארץ מישור מלבד שיפועם של ההרים השייכים גם כן לנחלה ההיא, מים טובים בה ממעיינות ומבארות, מרעה טוב מאין כמוהו לבקר ולצאן, מערות הרבה חצובות בתוך ההרים משנים קדמוניות – מחיר הנחלה ההיא עם כל ההוצאות ערך 800 לירות טורקיות = 738 לירות אנגליות, רחוק הוא מחברון כשתי שעות וחצי, ומיפו כתשע שעות, והנה כל כמה שמצא המקום חן בעיני מצד טיבו וכן מצד היופי הטבעי אשר לו, בכל זאת לא אוכל להחליט כי טוב המקום ההוא לישוב, באשר הוא תקוע בין ההרים ורחוק מעיר שיש בה קונסולים, ויש בו חשש סכנת הערבים השודדים והגונבים”… אחר־כך הוא מספר על פתח־תקוה: “הנחלה ההיא טובה ודשנה מאד והאנשים יעמלו בזיעת אפם, כי אנשים יקרים הם וחיבת ארץ הקודש מטרתם, ואינם חסים על יגיעם ועמלם וכספם. על יד הנחלה הזאת יש נחלאות הרבה למכירה בזול מאד. בתוך הנחלאות האלה יש אגם מים גדול מאד אשר עתה הוא מקור משחת לאויר שמה. המקום הזה ימכר בזול באשר האויר אשר בו מקולקל הוא, אך כבר אמרתי לכם כי מקור מושחת של האויר הוא האגם ואפשר ליבשו בנקל מאד”.


הוא מסביר התנאים הקשים של קניית קרקע בארץ:


“פה אין לך אדם שיהיה בטוח בנחלתו, כי כל בעלי הנכסים כמעט יש עליהם ערעורים מצד הממשלה ומצד אחרים, ואי־אפשר לגמור פה שום קנין בלתי אם יקבלו שרי בית־המשפט שוחד; כן רוב המוכרים פה בעלי ערמה ומרמה המה, מלאים שקר וכזב”.


במכתב שלאחר זה, מיום 11 בדצמבר, 1878, יש עדות חשובה על יהודי משפרעם (בערבית שפר־עמר). במכתב הזה הוא מתוַכח עם חוקר הארץ הבריטי, קונדר, שבהסתמכו על מה שראה בכפר הזה, הוא שולל הכשרון של היהודים לעבודת האדמה.


“הראיה שהוא מביא מבני שפר־עמר (שפרעם) איננה מיוסדה על אדני האמת. היהודים אשר בשפר־עמר לא נתישבו שמה לפני שלושים שנה כאשר הוא אומר, כי אם אדרבה המה ישבו על האדמה מימים קדמונים מיום גלות ישראל מעל אדמתם. והמה ילדי הארץ ההיא, והסיבה אשר נדדו מעל נחלתם היא מפני שכבדה עליהם יד הממשלה במעשרותיה. וסיבה זו מעשים בכל יום היא, אשר גם הפלחים הערביים מניחים שדותיהם כשהם זרועים ויברחו להם. וכמה וכמה כפרים חרבו באופן זה, ועוד יתרה היתה לבני שפר־עמר, כי השכנים הרעים מן הנוצרים אשר שמה נגעוּ בנחלתם והציקו להם עד כי הוכרחוּ למכור להם את נחלותיהם — — אם יצליח ה' חפצנו בידינו לקחת את האנשים הללו תחת צל מחסה הקונסול הבריטי ולהושיבם אל הנחלה אשר אנחנוּ נקנה בעצמנו, אז אין ספק בידי כי יצליחו אי”ה ויעלו מעלה22.


כשבאו צעירי ביל"ו לארץ, בי. מ. פינס תומך וידיד מסור, אם כי היו רחוקים זה מזה בעניני אמונה ומצוות כרחוק מזרח ממערב.

כשעסקנים בארץ־ישראל וסופרים יהודים ברוסיה ניסו להוציא שם רע על אנשי ביל"ו – התיצב פינס לימינם והגן עליהם בפני כל מקטרגיהם.

במכתב לסופר ולחובב־ציון רש“י פין מט”ו בשבט, תרמ“ד כשנה וחצי לאחר בוא אנשי ביל”ו, כתב י. מ. פינס:


“טרם יצאתי ידי חובת תשובה למע”כ על השאלה הגדולה לבאר לו מהות חברת ביל“ויים. ראויה החברה הזאת לעזרה – בני חברת ביל”ו הראשונים היו אשר התנועעו ובתנועתם הדפו אלה אשר עמדו מאחריהם. בני חברת ביל“ו עשו מעשה נחרצה. מבלי מחשבות רבות השליכו ארצם ומולדתם ובית אביהם ובית תלמודיהם ויוָאשו ממנוחה ויוָאשו מעתידות טובות ויצאו חוצץ כולם לארץ אבותיהם. והנה הם בארץ מוזרה להם, בין אנשים מוזרים להם וסביבם מנהגי חיים אשר לא הסכינו בם ובכיסם אין פרוטה, ובלבם הטיפה המרה שזרקו בו הבגידה אשר בגדו אדירינו, ובכל זאת לא נפל לבם ולא הלך רוחם. התדעו אתם האדונים בחו”ל מה העבודה אשר להם? עבודה במקוה־ישראל העומדת תחת פקודתו של הירש? אדונים נכבדים! אילו הייתם בארץ־ישראל וידעתם את כל הנעשה בה, כי אז דיה היתה התשובה הקצרה ההיא להבינכם לדעת את כל העמל והתלאה, את כל העוני והלחץ אשר סבלו בני ביל“ו בגוף ובנפש, ודיה היתה הידיעה ההיא למלא כל חללי לבבכם השתוממוּת של שמחה וכבוד אל האנשים כבירי כוח הללו, אשר לא יחתו מפני כל ואל מטרתם ישאפו בלי הרף. אך עכשיו שאינכם בארץ־ישראל ואינכם יודעים מאומה, עלי להגיד לכם, כי העבודה הזאת בד בבד תישא עם עבודת הכושים בארצות דרום־אמריקה כפי שציירה אותה לנו המספרת ב”אוהל תם“. עבודה המפרכת את הגוף ואת הנפש יחד – – ברגל גאוה ידרוך (המנהל הירש) על כל העולים הנתונים תחת ידו – כולם כריקים ופוחזים בעיניו, חבר נודדים ומחזירים על פתחים. עבודה נתן להם, כי לא יכול לעמוד לפני הלחץ המוסרי אשר לחצוהו, אך בכל מאמצי כוחו ראה להכביד העבודה עליהם למען יקוצו בה וילכו ממנו, אבל בני ביל”ו לא נלאו ולא רפו ידם וגם לא הודחו למדחפות, אך הוסיפו לעבוד עבודתם מבלי תרעומות ותלונה; חרשו, חפרו, עדרו, ניכשו עשבים רעים, נטעו כרמים, ניקו בתי מחראות, ולעת ערב באו על שכרם: חרופים וגידופים מפי הירש לאמור: עצלים אתם, גוזלי דמי חברת כי“ח, עבדים אשר לחם כריסם אינם שוים וכיו”ב, ואחרי היותי עד ראיה ועד שמיעה לכל הדברים האלה – היכולתי אפוא לצערם ולהוכיחם על פניהם כי יתהוללו מעט וישיאו בחלומות נפשם? החלומות וההזיות קנין בני הנעורים הם מאז, ואך לזאת תגיל נפשנו, אם ישגו בחלומות אשר רוח צדק ואהבת הלאום שפוכה עליהם – – – אך זה מעט אשר נלווּ אליהם שלושה חברים חדשים ממינסק, ה' קאנטאר, ליעס וצוקקערמאן, ואין להם במה להחיות נפשם. לעת־עתה תרתי להם עבודה ומצאתיה בפתח־תקוה, אך שמה העבודה לפי שעה היא; ובכלל הן גם מעמד הישנים אינו בטוח. כי מלבד שלא יהיה להם בשום אופן להספיק צרכיהם בשכר הפראנק אשר יתן להם, הנה לא על־מנת כך באו להיות שכירי יום כל ימיהם"23.


פינס היה בכלל איש מעשי ומפוכח ושוקל הדברים על מאזני המציאות, אבל יחד עם זאת היה גם איש חזון ולא נרתע מרעיונות נועזים, והוא כתב: “אין לך אידיאה גדולה בעולם אשר לא תרָאה בתחילה כחלום, ובכל זאת עשויה היא להתלבש בבשר וגידים ועצמות, אם אך לא נתחכם הרבה”. בשנת תרמ“ב (1882) יסד יחד עם אליעזר בן־יהודה חברה בשם “תחיית ישראל”. תכלית החברה להחיה את אומת ישראל, להרימה משפלותה ולבצר רוחה ולהשיב לה כבודה כבראשונה”, ובכדי למנוע חשדות מצד המושלים התורכים הוסיפו מלים: “וכל זה ברוח אמונים לשלטון הארץ”. ואחד הסעיפים המרכזיים בתקנות הוא “החברים היושבים בארץ־ישראל ידברוּ איש את רעהו עברית בסוד החברה, בבית מועצה ואף בשוָקים וברחובות ולא יתבוששו, גם ישימו לבם ללמד את בניהם ובנותיהם וכל מרבית ביתם את השפה הזאת, אף תעמול החברה לצרפנה מסיגיה ובדיליה ולעשותה מדוברת בבתי־התלמוד”. במכתב שכתבוּ השנים לרש“י פין ביום “שבעה עשר יום לחודש השמיני שנת התרמ”ג” הם מסבירים כי בתקנות שניתנוּ לפרסוּם בפומבי לא יכלו להגיד כל אשר בלבם "פן תשלוט בה עין רעה ועל כן שמנו לנו לחוק לבלתי הרבות בדברים, כי אם באזני האנשים אשר נתנו ידם לנו ואשר בתום לבם אתנו אנחנו בטוחים – – – “התכלית אשר שמה החברה לפעולתה היא ‘תחית ישראל’, לאמור: להחיה את אומת ישראל על האדמה אשר עליה גדלה מיום היותה ועד היום הנורא אשר רצחתה רומא אויבתה בעצם כוחה, כי האמין תאמין החברה אמונת אמון אשר רק על האדמה הזאת המדושנה בדמי אלפי מבחר בנינו תוכל אומתנו לחיות אם רק נצליח להרבות מספרנו בארץ הזאת עד אשר נהיה אנחנו הרבים, והדבר הזה לא יבּצר ממנו לעשותו אם רק חפצנו באמת ובלב תמים, כי עוד הארץ כמעט שממה מאין יושב, עוד לא נושבה כאשר היתה לפנים בימי שבתנו אנחנו בה”.

ברור שבדברים אלה התכוונוּ השנים למדינה יהודית בארץ. לא ברור אם היו גם חברים נוספים בחברה זו, או זו היתה רק תכנית השנים – י. מ. פינס ואליעזר בן־יהודה. שנים אלה הדגישו במכתבם גם את הצורך בתחיית הלשון. לאחר שהם מציינים הצורך בחברת סתרים “אשר תהי לאל ידה לקנות אדמה בכל עת ובכל מקום אשר תמצא, אם טובה האדמה ואם רעה היא (ההדגשה במקור) אם תוכל להיות לתועלת עתה או אחרי־כן, כי רק בזה נהיה אנחנוּ אדוני הארץ אם רוב אדמתה תהיה בידינו. זאת היא גאולת הארץ”, הם מוסיפים: “אך בדבר הזה בלבדו, אם כי גדול מאד הוא לנו, עוד לא תהיה תחיית ישראל. – שפתנוּ וספרוּתנוּ מה היא? – אלה הם הדברים אשר תעמול החברה להחיותם – להחיה את שפתנו בעזרת השפה הערבית רבת המלים והיפה אשר לא יחסר כל בה, לקחת ממנה כל החסר לנו בשפתנו ולתת להמלות השאולות האלה תמונה עברית עד כי לא יוָדע מאין באו, ולהחיותה בפי העם (ההדגשה במקור) היושב בארץ־ישראל ואשר יבואוּ להיאחז באדמתה והיתה לכולנו שפה אחת, שפה עברית”24.

הדיבור העברי התפשט רק לאט בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם אנשי ביל“ו הושפעוּ מפינס ובן־יהודה עוד בימים ההם ובמכתב ששלח הבילויי דוד יודעלוביץ (כך חתם אז) באסרו חג הפסח תרמ”ד לבילויי זאב דובנוב שעבד אז בראשון־לציון, הוא מספר: “שמחים וטובי לב עברנו את ימי החג, והשתעשענוּ יחד את בני ביל”ו מיפו: גורביץ, רוזנוב, צוקערמאן, וליפשיץ. מה גדולה היתה שמחתנו לראות כולנו כעשרה צעירים לימים ובן־יהודה בראשנו הולכים לשוח, והשפה העברית כשפה חיה מדוברת בינינו – מספרים, מדברים ומתפלסמים בענינים מענינים שונים, ועברית היתה שפתנו! ומשכנו בזה עיני העוברים לפנינו, ולפעלנו צדק אמרו. הרבה רוינוּ בשבתנוּ בערב על מיחם הטה – בבית בן־יהודה או לפעמים בבית פינס“25. למען העריך חשיבות הדיבוּר העברי בקרב אנשי ביל”ו בשנת 1884, יש לציין כי עשרים־ושתים שנה אחר־כך, בועידת “הפועל הצעיר” ביפו בשנת 1906, ניסה היו“ר, י. אהרונוביץ ז”ל, לנהל הועידה בעברית, וקם חבר, החי אתנו היום, ודרש שינהל באידיש, וכשיוסף אהרונוביץ סרב, הוצע לבחור יו"ר אחר, והרוב החליט ככה. בין חברי “הפועל הצעיר” לא היו אידישיסטים אבל פשוט לא ידעו עברית.

הבילויי זאב (ברוסית ולדימיר) דובנוב היה מחליף מכתבים עם אחיו, ההיסטוריון שמעון דובנוב, ברוסית. באחד ממכתביו מיום ב' באדר שני תרמ“ג (מרס 1883– האם מתנוון העם היהודי? לא, איני יכול להאמין בכך. העם היהודי עודו מלא כוחות מוסריים, יש לו לא מעט אנשים נלהבים החיים רק ברעיון אחד “תחיית היהודים”. שכחתי להודיעך, שאני נקרא פה בן־יעקב, וכך תקרא לי אתה במקום ולדימיר. התלמוד אומר שהיהודים נגאלו ממצרים מפני שלא שינו את לשונם – ואמנם, עכשיו, לפחות, הכל צריך להיות שלנו, לא של זרים”.

אין ספק, שזו היתה השפעתו של פינס.


 * * *


לאחר שנפטר קרל נטר במקוה־ישראל בתשרי תרמ“ג, ואנשי ביל”ו החלו להתיאש מהקמת מושבה בילויית בא אצלם י. מ. פינס ואמר להם: “התחיה אינה תלויה בעבודת האדמה בלבד אלא גם במלאכה וחרושת, ואין אתם רשאים לבוא לידי יאוש, והריני מציע שחלק מכם26 ישָׁאר פה לעבוד במקוה־ישראל ובראשון־לציון, עד אשר תיוָצר היכולת בשבילכם להתישב על קרקע שלכם, וחלק יעבור לירושלים ללמוד מלאכת יד ולהתקיים בה”. דברים אלה נאמרוּ בהתאם לזכרון הדברים של החברה “תחיית ישראל” מיסודם של פינס ובן־יהודה:


“באדמתנו לבדה לא יחיה העם כאשר לא יחיה גם בלתה, והדבר הראשון אשר עלינו לעשות בארץ הזאת הוא לעמול להשיב לעבודה ולמלאכה את כבודן אשר היה להן לפנים בתוך היהודים ואשר ירדו פלאים באלפי שנות גלותנו בארצות זרות. ועל כן החליטה החברה לתמוך בידי נערים נבונים אשר קנו תורה ודעת, אשר יחפצו ללמוד בארץ הזאת כל מלאכה וחרושת וכל מעשה”.


תשעה מאנשי ביל“ו נשמעוּ ועלו לירושלים: שמעון בלקינד, זאב דובנוב, יעקב טשרתוק (אביהם של משה ויהודה שרת), דוד יודיליביץ, עוזר דוב ליפשיץ, יעקב מוהילנסקי, הלל מינץ, דבורה סירוט ונחמן רוזובסקי. בלקינד ודובנוב למדו נגרוּת בבית המלאכה של מרקל הנגר; טשרתוק ורוזובסקי למדו חרטוּת בבית־המלאכה של יחיאל הרש חרט; יודיליביץ למד חרשוּת סכינים בבית המלאכה של גרמני טמפלר בשם גוטליב דאה; מינץ למד חרושת ברבל בבית המלאכה של הרש אלנהורן הנפח במזכרת משה; וליפשיץ נכנס לבית־הספר של נסים בכר מיסודה של חברת כי”ח. דבורה סירוט היתה עוזרת על־יד דבורה בן־יהודה לפקח על משק חבריה (ארוחת צהריים, תיקון לבנים ובגדים, כביסה ועוד). ולמוהילנסקי יעד בן־יהודה דוקא תפקיד להיות רב גדול בישראל. בן־יהודה אמר: “נחוץ הדבר שנדאג להכין לנו נציגות מדינית הגונה גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. נציגנו עכשיו הוא הרב הראשי, החכם־באשי. כמה עלובה נציגות זו של אומתנו! רבנינו הראשיים בטלנים הם, אנו צריכים אפוא לחנך רב גדול באמת: גדול בתורה, גדול בחכמה, גדול בהוָיות עולם וגדול בתבונה מדינית. קיצורו של דבר: יהודי גדול שהתואר רב יהיה הולם אותו כל דרכו כלפי פנים וכלפי חוץ”. מוהילנסקי היה מקודם בן ישיבה ועילוי, והוא קיבל על עצמו הדין: פשט בגדי החול, גידל פיאות ונכנס לישיבה של רבי יצחק ליב דיסקין, הרב מבריסק, והכל לשם המטרה העליונה: לשאת ברמה דגל תחיית ישראל ".

הקבוּצה הזאת נקראה בשם שה“ו, כלומר “שיבת החרש והמסגר” – חברת ביל”ו אשר תכליתה להביא המלאכה וחרושת המעשה בארץ הקודש בידי בני מדע המכוונים פעולותיהם אל המטרה הכללית – כפי שנאמר ב“המליץ” משנת 1883… בכל מוצר של קבוצה זו היה חקוק השם “שה”ו – ירושלים".

יודיליביץ, אחד מתשעת חברי שה"ו, מתאר סדר חייהם:


"דירתנו הראשונה – חדר אחד לחמשתנו בבית ליב לומזר; לחמשתנו, ולא לכולנו: מינץ התאכסן תחילה בביתו של פינס, ליפשיץ – באליאנס, סירוט – בביתו של בן־יהודה, מוהילנסקי – בישיבה.

"רהיטינוּ – ארבעה קירות ערומים, חלל מרובע בקיר הצפוני הוא ארון גם לבגדינו וגם לספרינו. שולחן מרובע לבן. שני ספסלים ארוכים. על הרצפה מחצלת.

"כלי־שינה – במקום מיטה, כרים וכסתות, סדינים ושמיכות ו’שאר הירקות' – המחצלת אשר על הרצפה, כר אחד ומעילו של כל איש ואיש מאתנו.

“האדרת של טשרתוק – מעיל חורף רפוד בטנה של פרוָה. מאודיסה הביא אותו, וכולנו התקנאנו בו. שמשון בלקינד לא היה לו ממין זה כלל. נמלך טשרתוק והקנה לו זכות ב’האדרת', והיו שניהם מתחממין לחצאין, בשעה שיתר החברים היו רועדים מקור בלילות החורף, כשהם מכונסים אל תחת מעיליהם הצנועים. – – יותר משנתים נאבקנו עם המחסור, עם הקדחת, עם תקוה וירידה, עם עליה וירידה, לבסוף נוצחנו, מפעלנו נולד קודם שהגיעה שעתו. חרושת המעשה עדיין לא תפסה מקום בארץ”.


לאחר שנוסדה ראשון־לציון (ט“ו באב, תרמ”ב) קיבל הירש (מנהל מקוה־ישראל) בחודש נובמבר הצעה להעביר את אנשי ביל“ו לראשון, ובשנת תרמ”ה הוקמה, בעזרת פינס, מושבת הבילויים – גדרה.


 * * *


“הרעמים” או ה“סופות בנגב”, כפי שקראוּ אז לפרעות ביהודים שפרצוּ והתפשטו ברוסיה בראשית שנות השמונים של המאה הי"ט, מקובלים כגורם הראשי לתנועת העליה וההתישבות שפשטה ברוסיה וברומניה באותן שנים והביאה ליסוּד המושבות הראשונות לאחר פתח־תקוה: ראשון לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, יסוד־המעלה, עקרון, גדרה, ועוד. אין ספק, שהפרעות וגילוּיי האנטישמיות המתגברת שימשו דחף רב־אונים, ואולי גם ראשי, לנדודי היהודים בגולה בכל הדורות, אולם הם לא קבעו מחוז הנדודים וכיווּנם, ופחות מכל הפנוּ את הגולים והמגורשים לעליה והתישבוּת בארץ־ישראל. היה אז ידוע לכל בית ישראל מצב הכלכלה והבטחון הירוד של הארץ. רמת החיים בארץ־ישראל היתה נמוכה מבכל ארץ באירופה שישבו בה היהודים; הארץ היתה שרויה למעשה במצב של אנרכיה. השלטון התורכי דאג בעיקר לגביית המסים, ולא היה לו הכוח והכשרון להבטיח חוק ומשטר. משלוחי־היד הנקוטים בידי היהודים בארצות מושבותיהם באירופה לא היה כל צורך בהם בארץ־ישראל הפרימיטיבית, העזובה והנשַׁמה. ובאותו זמן היה כמעט כל העולם הליברלי והחפשי, ביחוד ביבשת אמריקה ובראשה ארצות־הברית, פתוחה וחפשית לגמרי להגירה יהודית. ובלי מניע חיובי, הפועם עמוק עמוק בלב, בלי כוח משיחי רגשי ורעיוני, בלי חזון של תקומה וגאולה, בלי געגועים לארץ־אבות – וחלום מדינה יהודית, לא היה כל טעם וסיבה מדוע ינועו אפילו יהודים מדוכאים ומשוללי־זכוּיות או אזרחים ממדרגה שניה בארצות לידתם באירופה – דוקא לארץ־ישראל, שהיתה בימים ההם ארץ של יציאה גם לנוצרים ובמידה לא מעטה – גם ליהודים.

ואכן, כשהחלה ההגירה היהודית הגדולה בשנות השמונים, נהרה בהמוניה לארצות־הברית של אמריקה הצפונית. משנת 1880 ועד 1930 יצאוּ מארצות מזרח־אירופה לארצות־הברית קרוב לשלושה מיליון יהודים, ועוד כמיליון אחד לארצות אחרות באמריקה, לדרום־אפריקה, לאנגליה ועוד.

את העליה לארץ שזרמה ארצה אחרי “הרעמים” בראשית שנות השמונים הפעיל הכיסוף המשיחי, אשר במחצית השניה של המאה הי“ט פשט צורתו המיסטית, ובהשפעת ההשכלה והמאבקים המדיניים והסוציאליים באירופה לבש צורה רציונלית בעלת אופי חלוצי, כלומר אופי המחייב למאמצי ביצוּע מבלי להירתע מקושי ומכשלון. העולים לארץ נתפסו לחזון גאולה ישן נושן שנהפך למניע העיקרי בחייהם. חזון זה הוגדר בבהירות, בשלמות ובקיצור על־ידי אחד מחברי ביל”ו, זאב דובנוב, אחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב, שהגיע ארצה בחבורה השניה של אנשי ביל"ו ביום 21.9.82, והלך לעבוד במקוה־ישראל. במכתב מיום 1.11.82 מיפו הוא כותב לאחיו:


“כלום אתה סבור שמטרת בואי הנה היא לסדר עצמי ומכאן יוצא, שאם אסתדר – השגתי מטרתי, ואם לא – אני ראוי לרחמים, – לא! המטרה הסופית שלי וגם של רבים אחרים היא גדולה, רחבה, נשגבה, אך לא בלתי מושגת. המטרה הסופית היא לכבוש במשך הזמן את ארץ־ישראל ולהחזיר ליהודים עצמאוּת לאומית, שנשללה מהם זה כאלפּיִם שנה. אל תצחק. אין זה הזיה. האמצעים להשגת מטרה זו, יתּכנוּ בדרכים אלה: יסוּד ישובי חקלאות ומלאכה, הקמת כל מיני בתי־חרושת ותעשיה והרחבתם המתמידה, בקיצוּר – לעשות מאמץ שכל האדמה וכל המשק יהיה בידי היהודים. מלבד זאת יש לאמן אנשים צעירים והדור הצעיר הבא לשלוט בנשק (בתורכיה החפשית־הפראית אפשר לעשות הכל), ואז – כאן אני שוקע בחלומות. אז יבוא היום המפואר, שעל בואו בישר ישעיהו במשאות הנחמה הנלהבים שלו. אז יכריזוּ היהודים עצמם, בנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) ובקול רם כאדוני ארצם העתיקה”.

קשה למצוא בכל הספרוּת של חובבי־ציון והציונים הגדרה קולעת, קצרה וממצה של חזון התקומה, כזו שנתן חלוץ צעיר במכתב פרטי לאחיו לפני שמונים שנה, כשבארץ נמצאוּ פחות מרבע אחוז של יהודי העולם, והמושבה היחידה שנוסדה לפני ארבע שנים עדיין היתה עזובה ממיסדיה בגלל מחלות הקדחת וסרחון הביצות. במכתב זה נתקפלו כל השאיפות והמעשים שהביאו לאחר ששים ושש שנה, וכמעט בדיוק נמרץ שסומן במכתב – להקמת מדינת ישראל. זה היה החזון שהעלה והעפיל את הראשונים המעטים שקמוּ מתוך הארץ גופא כי. מ. סלומון וחבריו, ואלה שבאו מגולת רוסיה ורומניה.

כבר צוינה לעיל תשובת ז. ד. ליבונטין לאחד הסופרים מחובבי־ציון שכתב “מה יתן ומה יוסיף – כי ילכו עשרה או עשרים תלמידים – וישרכו את רגליהם אחרי המחרשה בשדות בית־לחם”. ליבונטין ענה על כך: “אנכי לא אמרתי מעולם ‘לכו!’ כי אם ‘קומו ונלכה’. אני כשאני לעצמי מצאתי לנחוּץ לצאת מארצנו וללכת לארץ הקודש, או במלים אחרות לצאת מכלל דיבור לכלל עשיה”. בזכוּת זו היה למיסדה של ראשון־לציון.

כפי שהוא מספר בעצמו נתעורר בו רעיון שיבת־ציון עוד בנערותו כשלמד בגיאוגרפיה, כי את הריפובליקה ליבריה יסדו הכושים מאמריקה שחזרו לאפריקה, ושאל את עצמו: “אם הנגרים יכלו ליסד ריפובליקה חפשית לעצמם, מדוע זה לא נלך אנחנו ליסד לנו ממלכה בארץ אבותינו?” וכשהתעוררה תנוּעת היציאה בשנות השמונים ארגן בעירו, קרמנצ’וג, חמש־עשרה משפחות שהחליטוּ לצאת ולהתישב בארץ, והם הטילו עליו “לתור את הארץ ולהתבונן בעיקר הענין הזה ידיעה פנימית: ידיעה ברורה מאקלים הארץ, מעבודת האדמה, פריה, צאנה ובקרה. מבטחון החיים והקניה מצד הממשלה והתושבים, ומכל פרטי הענינים הנחוצים לדעת לכל איש ואיש מאתנו לחפץ העתקת משכננו מפה לשם. וכאשר ימצא השליח, רזד”ל, הנזכר, באפשרוּת להוציא את הענין הזה אל הפועל, אזי יודיע לשולחיו לקרמנצ’וג והמה יתנו לו כוח והרשאה לקנות האדמה ולבנותה. והננו מבקשים מאת שלוחי קהילות ישראל ואחינו בארץ הקודש להיות לשלוחנו לעזר וסעד וכו‘. וה’ ישלח מלאכו לפניו להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה לארץ אבותינו – מוצאי שבת קודש פרשת בשלח תרמ“ב. פה קרמנצ’וג”. ועל החתום חמשה־עשר חברים – ראשון החותמים היה – יהודה ליב חנקין, אביו של יהושע חנקין, “גואל האדמה” בארץ־ישראל.

ליבונטין הוזמן גם לחרקוב, ונתארגנה גם שם קבוצה של עשרים ושישה איש שמילאו ידיו “להתוַדע היש כברת ארץ אשר יהיה באפשר לקנותה ולכונן בה ברשיון הממשלה מושב לאחינו הנרדפים ולתת להם יד לעבוד את הארץ ולמצוא מחיית נפשם מעמל כפיהם”. בין החותמים על מכתב זה היה גם מרדכי לובמן, שהיה אחר־כך מפקח על בתי־הספר שבמושבות הברון רוטשילד, וישראל בלקינד ממיסדי דאבי“ו, שהפך אחר־כך לביל”ו. ליבונטין בא ליפו בי“ז אדר, תרמ”ב. למחרת עלה לירושלים בעגלה וכשהגיע ל“קולוניא” (מוצא) ביקשו העגלונים מחילה מהנוסעים, כי “ירדוּ מעל העגלה ויעלוּ ברגל על ראש ההר למען הקל ממשא הסוסים, וגם אנכי – מספר ליבונטין – אף־על־פי שהייתי עיף מעמל הדרך ירדתי מעל העגלה ועליתי ברגל על ראש ההר אשר עליו תתנוסס העיר הקדושה. חרדת קודש אחזתני – בראותי את ירושלים”. בירושלים הוזמן אל פינס, ונפגש עם פרומקין – מו“ל “החבצלת”, ועם א. בן־יהודה. “מאת מכירי החדשים– מספר ליבונטין – נודע לעצבי ויגוני, כי אין שלום בעיר הקדושה. כי המריבות והקטטות עולות עד השמים על־ידי תרועת השופר בפי המושלים בחזקת החרב, וכי רבו מאד הכיתות והאגוּדות בין אחי בני עמי. על כן, גמרתי אומר לשוב ליפו ולקבוע שם דירתי, הרחק משדה מלחמת הקנאים”. ביפו נפגש עם דוד גוטמן ויואל משה סלומון, והם עשו לו חשבון מפורט מההוצאות הדרוּשות ל”הקולוניסט" העברי. בחודש אדר בא לארץ יוסף פיינברג, שעליו מספר מ. סמילנסקי: “איש הדרום, בן קרים, גחלים להטה נפשו. למד באחד מבתי־המדרש הגבוהים לטכניקה במערב־אירופה, והתחיל בעבודה מעשית בבית־חרושת גדול בקיוב. קפץ עם “הנחשונים” הראשונים לימה של ארץ אבות. בחודש אדר תרמ”ב דרכוּ רגליו ראשונה על חוף ארץ־ישראל."

פיינברג הביא אתו מכתב המלצה לז. ד. ליבונטין מאת מ. ל. ליליינבלום, וליבונטין מצא בפיינברג איש כלבבו, מסור בכל לב ונפש לישוב ארץ־ישראל. שניהם נפגשוּ בארץ עם שליחים מרוסיה ורומניה שבאו לארץ בשם חברות שונות ויסדו בכ"ח אדר את “ועד חלוּצי יסוד המעלה”, ובספר התקנות הסביר תפקידו בזו הלשון: “אנחנוּ כולנו פה היום, אחרי התודה והברכה לאלהי אבותינו שהחיינו וקיימנו לזמן הזה, והראה לנו אדמת קדשנו, צבי תפארתנו מימי קדם, כי שולחנו הנה מטעם כמה קהילות ישראל בארצות רוסיא ורומניא לתור לנו אחוזה בארץ אשר יאחזו לעבדה ולשמרה, ראה ראינו כי נאה לנו הקיבוץ וההתאחדוּת לבל יסוכסכו דרכינו, במפעלינו, ולא יעבטו אורחותינו ולא תכזב תקוָתנו, ועל כן עלה בהסכמתנו לחבר האוהל להיות אחד ונהיה באגודה אחת העוזרת בלא לב ולב בתור ‘ועד חלוצי יסוד המעלה’.” חברי הוַעד היו: חיים אמזלג, סגן קונסול בריטי ביפו, ז. ד. ליבונטין, יוסף פיינברג, נפתלי הלל, יוסף ירובסקי; י. מ. פינס סירב להשתתף בוַעד באשר לא נתקבלה הצעתו שמושב הוַעד יהיה בירושלים.

בי“ג ניסן, תרמ”ב, נתכנס הוַעד לישיבה שלישית ו“נמנו וגמרו לכונן בארץ הקודש מושב עבור אחינו בני ישראל לעבודת האדמה בשם ‘ראשון־לציון’. כאשר יבואו לחברתנו עשרים אנשים בעלי משפחות אז יקנה הוַעד הקרקע לפי ראות עיניו ויתחיל להתעסק בהתיסדות המושב בעז”ה.

השם ראשון־לציון נקבע, אפוא, חדשים אחדים לפני רכישת הקרקע. בי“ב תמוז תרמ”ב נקנתה אדמת “עין הקורא” (בערבית עיוּן־קרא) מאת האחים מוצטפה ומוסה אלדג’ני, שטח של 3340 דונם, על־שם סגן הקונסול הבריטי חיים אמזלג בשביל עשרת המיסדים הראשונים: זאב אברמוביץ מפטרבורג, לוי הכהן איזנבאנד מניקולאיב, שרגא פייוול הייסמן מניקלואיב, יהודה ליב חנקין מקרמנצ’וג (אביו של יהושע חנקין “גואל האדמה” בארץ), ראובן יודיליביץ מקרמנצ’וג, זלמן דוד הכהן ליבונטין מקרמנצ’וג, צבי הכהן ליבונטין (דודו של ז. ד. ליבונטין), צבי פיינברג מסימפרופול, אהרון מרדכי פרימן מוורשה, יעקב פרץ פרימן מוורשה. קניה זו בוצעה אחרי כמה נסיונות לרכוש קרקע במקומות אחרים שלא הצליחוּ. בהתאם להחלטה קודמת כנ“ל קראו למקום “ראשון־לציון”. צבי ליבונטין, קרובו של ז. ד. ליבונטין, יהודי אמיד חשוך ילדים, רכש לעצמו מחצית השטח (1650 דונם) והסכים לתת 360 דונם מאדמתו לשש משפחות עניות, 60 דונם לכל משפחה, בתנאי שישלמוּ מחירים בשיעורים במשך חמש שנים ובכסף יִבּנה במושבה בית־כנסת על שמו. בט”ו באב תרמ"ב עלו 17 המתישבים הראשונים על אדמתם, נוסף על עשרת הקונים הראשונים באו גם: ישעיהו הורביץ, נח בוטושנסקי, אליעזר שליט, נפתלי הילל, משה כהן, מנדל רוזאנובסקי, יצחק גרברג. כולם היו טירונים בעבודת האדמה, פרט ליהודה ליב חנקין, שהתגורר בקרב מושבות גרמניות ברוסיה והיה חוכר מהם אחוזות. הוא גם הביא חקלאים אחדים מתלמידי מקוה־ישראל: וולף ליב גרינשטיין, שאול הילזנר ויהודה ראב.

א. פריימן ב“ספר היובל” מדגיש, כי “חיברו תקנות העדה על פי שיטת השותפות (קומונה) כי לא תחָלק האדמה רק תעָבד יחד”, וז. ד. ליבונטין בספרו “לארץ אבותינו”27 מספר, כי “לפי התקנות שסידרתי לפני בני המושב, היתה האדמה צריכה להיות נעבדת בשותפות וכל אחד מהחברים היה צריך להביא אל קופת העדה סכום כסף לפי מספר דונמי הקרקע שיש לו באחוזתו, וכל היוצא לעבוד במלאכת הקיבוץ יש לו לקבל פראנק אחד וחצי ליום שכר עבודתו”.

תקנות אלה לא נתקיימוּ הרבה זמן.

עוד בשנה הראשונה נוספוּ למיסדים יצחק ליב טופורובסקי מיקטרינוסלב, משה כהן מפולטבה, ובנימין פין מאוקריאנה שנתחנך באודיסה.

“השטח של המושבה היה מדבר שממה. אף סוכה, אף מלונה לא התנוססה במקום. כל עץ או אדם לא נראה. רק חולות ודרדרים למכביר הצמיחה האדמה על כל צעד ושעל. השועלים התרוצצו, בישימון זה השמיעו את קולות יללותיהם”. כך מתאר את המקום דוד יודילביץ, או כמו שהוא חתם אחר־כך יודה־לב־איש, בספר “ראשון לציון 1882 – 1941”. במקום לא היוּ מים ומי המעין “עיון” שעל שמו נקרא המקום מקודם היו מלאים בוץ, תולעים שרצים ועלוקות. תחילה הביאו מים ממקוה־ישראל – והדרך לא היתה בטוחה. האיכרים הגרמנים יעצו לחפור באר בגבעה. הגיעוּ עד עומק של 25 מטר ועדיין לא מצאוּ מים. מנשה מאירוביץ שעלה בשנת תרמ"ג כתב על ימיה הראשונים של ראשון־לציון: “היסורים הגופניים, השינה על פני האדמה שבה שרצו כל מיני נחשים ורמשים, חוסר מים, דירה, מזון הגון, ולבסוף ימי הגשמים שהתקרבוּ ובאו – כל אלה התחילו מפחידים ברצינות את האיכרים; איש מהם לא העז לגשת להקמת בית או להעלות את משפחתו הואיל ואיש לא היה בטוח, כי המושבה תתקיים לאורך ימים. איכר אחד בלבד, גרברג החליט הראשון להתישב באוהל עם אשתו ובתו; בעקבותיו הלכה גם משפחת הייסמן, נחוץ היה מאמין אחד כדי לעורר את לב הנשארים, ובעל אמונה כזה היה חנקין, אשר ניגש הראשון לבנות בית”. הממשלה אסרה בנין הבתים, אך כאן הציל את המצב חסותו של סגן הקונסול הבריטי חיים אמזלג, אשר אדמת ראשון נרשמה על שמו, והשתדלוּתו של יוסף קריגר המתורגמן הראשי אצל המותצרף הירושלמי – והמכשול הזה הוסר.

בינתיים נמלכוּ לעזוב את הבאר על הגבעה, כי לא נמצאוּ מים\ וניגשו לחפור באר שניה למטה. הגיעו לארבעים וששה מטר בעומק ונתקלוּ בסלע. שנים־עשר יום קדחו בסלע, ופתאום הרגישו החופרים כי המקדח טובה במצולה. פרצה זעקה: מים, וואסער, Вода (ברוסית), מיא בערבית, וכל אנשי המושבה מכל הפינות רצו לבאר בקריאת חדוה: מים! קפצו, רקדו, התחבקו, התיפחו כילדים קטנים, ובאויר צללו קריאות מחרישות: “הידד! מים!”.

באמצע אוקטובר 1882 (בראשית חשוָן תרמ"ג) נתבקש ש. הירש ממקוה־ישראל על־ידי חברת כי“ח לבקר בראשון. בדו”ח ששלח לחברה ב־18 באוקטובר, 1882 (ה' חשוָן, תרמ"ג) הוא כותב:


" — חזרתי משם משוכנע יותר משהייתי תמיד כי המתישבים אשר רובם הוציאו כבר את כל אמצעי הקיום שלהם ועדיין לא הרבו לעשות, לא ישיגו שום תוצאות משביעות רצון. שטח הקרקע הוא כ־300 הקטר. כל יודעי דבר דעתם אחת היא שנחלה זו נמצאת בתנאים לקוּיים מאד, הן מבחינת הפוריות והן מבחינת הבריאות.

"זה חָדשִים ויותר התחילוּ המתישבים לקדוח שתי בארות. אבל מהיותם מחוסרי נסיון ומוטעים על־ידי בני המקום לא השיגו תוצאות יפות, הוציאו כסף רב, ובשעה זו עוד אין להם מים. בכל זאת סבור אני, כי אם ימשיכוּ את העבודה במרץ ויכלכלוּה ביתר תבונה, כדי למנוע התמוטטוּיות אפשר יהיה למצוא מים תוך שנים או שלשה שבועות. המתישבים היו 18 במספר, מהם שני רוָקים ו־16 בעלי משפחה. שנים מאלה האחרונים, שלא היו להם כל אמצעי קיום חזרו לרוסיה.

"קשה לדעת אל נכון באיזו מידה למוד אותם. אחת אני יודע שבין כל המתישבים הללו שאני מכיר איני רואה אף עובד אחד רציני, ואין ביניהם אלא מר חנקין הנראה לי כיודע פרק בחקלאות.

“שנים או שלושה מן הבתים גמורים למחצה; היתר עומדים עדיין בראשיתם, וכבר יש מחסור בכסף. מה יהיוּ פני הדברים כשיהא צורך להכין גני־ירקות, לנטוע כרמים ונטיעות אחרות, לעבד כל שטחי הקרקע, לקנות כלי עבודה, להשביח את הקרקעות, להבריאן על־ידי תיעול? האם יש לקוות כי המושבה תצליח? אהה, אני מפקפק בזאת וחוששני מאד שמא, כעבור מספר שנים יטשוּ האנשים את הבנינים והמטעים. מי יתן והעתיד יטפח על־פני נבואתי – אך בכל זאת כיוון שהנסיון נעשה, יש להמשיכו, לתמוך בו לבוא לעזרת אותם המתישבים.”


עוד בסוף אב תרמ"ב, שבועיים אחרי היוָסד ראשון־לציון, נשלח יוסף פינברג לחפש עזרה למתישבים. אחרי ביקוּרו באוסטריה ובגרמניה ללא הצלחה בא לפאריס ובא בדברים עם הרב צדוק כהן ועם מיכאל ארלנגר ובעזרתם הגיע לאדמונד רוטשילד. באחד הימים בספטמבר 1882, כפי שמספר ז. ד. ליבונטין “לקח פינברג את לבב הנדיב הזה, והוא קצב את עזרתו בפעם הראשונה שלושים אלף פרנק לטובת המושב, והבטיח להוסיף עוד לימים יבואו אם תהיה דרושה העזרה, בתנאי כי יקבלו עוד כעשר— חמש־עשרה משפחות אל המושב הזה, כי לא יבקשוּ עזרה מאחרים וכי לא יגלו את שמם ברבים; מלבד הכסף הנזכר הבטיח להתקין באר ארטיזית, המעלה את המים מהמקורות אשר מתחת לארץ וגם גנן אחד מינה אשר יזרע וישתול אילנות ונטיעות שונות וישגיח על אלה שלא הורגלו עוד בעבודת האדמה. את הדירקטור הירש ממקוה־ישראל הפקיד הנדיב הזה למנהל ומשגיח על מעשי העזרה שלו לישוב היהודי – ופה מקום יותר להדגיש, כי העזרה הזו שהנדיב הגדול הזה אומר לתת להישוב, לא מעשה של צדקה, בלתי אם מעשה יהודי גדול החושב לבנות ארץ אבותינו (ההדגשה במקור) על־ידי ישוב יהודי רחב”28. בדברים אלה קלע ליבונטין לאמת היסטורית חשובה. רוטשילד שנקרא, בצדק, “אבי הישוב” לא היה סתם נדיב, פילנטרופ, אם כי הוא הוציא מכספו על ישוב הארץ יותר מכל איש אחר בעם היהודי, ואולי יותר מכל עם ישראל יחד לפני הקמת המדינה, אבל ארץ־ישראל וההתישבות לא היו לרוטשילד רק אובייקט לפעוּלה פילנטרופית, כי בנצר צרפתי זה של שלשלת הרוטשילדים, אדירי ההון באירופה בשעתם, פּעם חזון תקומת מולדת הקדומים של עמו, ועד יומו האחרון – הוא מת זקן ושבע ימים – היה חזון זה עומד במרכז הגיגיו ומאוַיו. הוא לא היה, כמובן, היחיד ואף לא הראשון, שחזון זה פעם בלבו. אולם הוא היה הראשון והיחיד – עד היום – אשר עשה מעשה אדיר, ממושך ורב־תוצאות – אם כי לא בלי טעוּיות וכשלונות מרובים – להגשים חזון זה בכוח עשרו הרב ובמסירוּת המתמדת, ללא הטפה פומבית ומבלי לפנות לעזרת אחרים, מעטים או מרובים. התחיל בקטנות והגיע לגדולות. מתמיכה בישובים צעירים ומעטים עבר ליסוּד ישובים חדשים ולרכישת קרקעות בכל רחבי הארץ, במערב הירדן ובמזרחו, מתוך מגמה מדינית איסטרטגית מרחיקה ראות ובתנופה ממלכתית ומראשית דרכו ידע היטב מהי התכלית הנכספת. עוד בביקוּרו הראשון בארץ בשנת 1887 הביע את אמונתו “כי עוד נזכה לראות בקיבוּץ גלוּיות וכל ישראל ישבו לבטח בארצם”. והוא הבין מה שלא הבינו או שכחוּ כמה מתישבים ראשונים: – חשיבוּתה המכרעת של העבודה העצמית והעבודה העברית במפעל ההתישבותי, ולפני כמה מנהיגים ציונים דרש חינוּך עברי ודיבור עברי, והתנגד לבני המושבות שטיפחו את הלשון הצרפתית והדיבוּר הצרפתי. ככל אדם לא נמלט גם הברון רוטשילד משגיאות וטעוּיות, והפגם החמוּר ביותר במפעלו כמה שנים היה שלטון הפקידות, שהשפיל בכמה מקרים את כבוד הישוב וניסה לשעבד את המתישבים. בקרב טובי המתישבים קמה התנגדוּת חזקה למשטר משפיל זה והיו כמה “מרידות” נגד שלטון הפקידים.

“המרד” הראשון היה נגד פקיד הברון יהושע אוסובצקי, יהודי רוסי, מאנשי העליה הראשונה, שהיה מקודם מורה במקוה־ישראל וידידם של אנשי ביל"ו שעבדוּ שם, אולם התמנוּתו לפקיד כל־יכול כבא־כוח רוטשילד העבירה אותו על דעתו. מיכאל הלפרין, או פועל בראשון־לציון, עמד לפרסם מאמר בגנוּת הפקידוּת. כשנודע הדבר לאוסובצקי ציוָה על בעל דירתו לזרוק חפציו החוּצה. הפקוּדה הוצאה לפועל: מיטתו ומטלטליו של מ. ה. הושלכו החוּצה. בשוב הפועלים, שגרוּ יחד עם הלפרין, מעבודתם וראו מה שנעשה לחברם – דרשוּ מבעל־הבית שיכניס מיד חפצי הלפרין חזרה. האיכר, מ. אברמוביץ, הצטדק ואמר שנאנס לעשות זאת על פי פקוּדת אוסובצקי. כעשרים פועלים מיד שמוּ פניהם לבית אוסובצקי שיבטל את הגזירה. לפועלים נצטרפוּ גם איכרים – כי מיכאל הלפרין היה מכובד ואהוב על כולם. אוסובצקי בראותו המון צועד לקראת ביתו הוציא אקדח וירה. איש לא נפצע – אבל ההתרגזוּת בכל המושבה גדלה. אוסובצקי הזמין מיד חיילים תורכים מיפו לאסור את המתמרדים. מעשה זה קומם את כל המושבה; הוזעק הירש ממקוה־ישראל שהצליח למנוע את מאסר הפועלים. “כל בני המושבה, מאיש ועד אשה, מקטן ועד גדול, מנער ועד זקן, מכורם ועד פועל, באוּ אל בית־הכנסת, שנמצא אז בדירה שכורה, הוציאו את ספר התורה ונשבעוּ שבועה דאורייתא לגרש את אוסובצקי מן המושבה ולבלי לתת לו עד עולם מדרך בראשון־לציון”29. אוסובצקי הורחק מהמושבה.

מצב היהודים ברומניה לא היה שונה בהרבה ממצב היהודים ברוסיה. והתנועה לעליה לארץ שנתעוררה ברוסיה בראשית שנות השמונים – לא פסחה גם על ארץ זו. עוד בשנת תרל“ט (1879) הופיע ברומניה האנגלי לורנס אוליפנט, מחבר הספר “ארץ הגלעד”, שבו הציע ליַשב יהודים בעבר־הירדן, והופעתו עוררה התרגשוּת רבה בקרב יהדוּת רומניה. אוליפנט גם עשה זמן רב בקושטא בנסיון לקנות לב השולטן התורכי לרעיונו – ללא הצלחה, אבל קשריו עם יהודי רומניה נמשכו. והיהוּדים ברומניה קראו לו “כורש השני”, ה”מלאך הגואל“. בשנת תר”מ (1880) הגיע לרומניה אליעזר רוקח מארץ־ישראל ועבר מעיר לעיר וקרא את העם לעלות לארץ־ישראל ולהתפרנס שם מעבודת האדמה. הוא גם יסד שבוּעון ביאסי בשם “יזרעאל” שהטיף לרעיון זה. רוקח הגיע ליאסי, שבה ישב ד“ר ק. ליפא, חובב־ציון וָתיק, ושניהם יסדוּ את החברה הראשונה לישוּב ארץ־ישראל. גם בבוקרשט נוסדה אגודה לישוב ארץ־ישראל ובראשה עמד רב העדה, אייזיק שור. מטרת החברה היתה לקבץ כסף לקניית קרקעות בארץ ולהתישב בה. אגוּדות כאלה נוסדוּ גם בערים אחרות. ביום כ' בטבת, תרמ”ב (30.12.81 ) נתכנסה בעיר פוקשאן ועידה של כל אגוּדות חובבי־ציון ברומניה. השתתפוּ בה חמישים ואחד צירים – באי־כוח שלושים ושתים אגוּדות. הועידה נפתחה באולם בית־הספר היהודי, והרב משה אהרון גאלדרינג הלוי אמר, כי שלוש מטרות גדולות לאספה הזאת: א. לעזור לאלה מאחינו אשר כשל כוחם בסבלותם ולתת להם אפשרוּת לעלות לציון לעבודה בשדה ובכרם; ב. לגול מעלינו חרפת הגויים האומרים: “נרפים הם בני ישראל ואין לבם כי אם לבצעם”; ג. להשיב את כבוד הלאום ולהחיות רגשי קודש בלב בני ישראל שנרדמוּ בקרבם מרוב צרות, מחסור ורדיפות זה אלפי שנים".

נבחר ועד שבין חבריו היו שמואל פינלס, יוסף אבלס מגאלאץ, ד"ר ק. ליפא מיאסי ואחרים.

על הועידה בפוקשאן כתב צ. א. טלר ב“האור” (חוברת א', תרמ"ב): – “ועתה התאספוּ שנית קרואים מעיירות רבות ויגמרוּ אומר כי בירח האביב שנה זו ברצות ה' תשולחנה מאה משפחות אומללות מן הארץ הזאת. מאוצר האגודות ינָתן להם כסף די צרכם שמה, לבנות בתים ולקנות צמדי בקר, כלי מחרשה וכל הדרוש לחיי איש, לכל משפחה ומשפחה, ואחוזת אדמה לעבדה ולשמרה”.

היזמה לפעוּלה באה מאגוּדת חובבי־ציון בעיר מוינֶשט. מה שכתב ש. יבנאלי בספרו “תקוּפת חיבת־ציון” חלה גם על העליה הרומנית: “זו היתה העליה הציונית הראשונה, כלומר עליה שציונים עוררו אותה אבל לא ציונים היו נושאיה. הציונים רק קראוּ לעליה, אבל לא התיצבו בראש היוצאים לצאת יחד עמהם מרוסיה ולעלות יחד עמהם לארץ לסעוד אותם בחומר וברוח”30.

חברי אגודת חובבי־ציון בעיר מוינשט החליטו לשלוח לארץ־ישראל ציר לקנות אדמה למושבה. ציר זה היה משה דוד שוב, מיסדה של ראש־פינה. בספרו “זכרונות לבית דוד” מספר שוב כי דודו יוסף אריה הכהן, הרב של מוינשט, עזב את משרתו בעוד שוב ילד (שוב נולד בשנת תרי"ד, 1854), והוא אז כבן ארבעים וחמש שנה, ונסע עם משפחתו בת שש נפשות לארץ־ישראל, ולקח עמו גם את בנו עם משפחתו בת חמש נפשות, ולא הלך לירושלים, או לצפת, טבריה וחברון – ארבע הערים הקדושות, אלא לחיפה, ויסד שם בית־חרושת לאלכוהול.


“רב זה שב לפרקים לרומניה לנהל תעמולה לרעיונו שהיהודים יעלו ארצה ויעסקוּ בעבודה, ובדבריו הנלהבים עלה בידו למשוך אחריו כמה משפחות בערך בשנת 1865. בני המשפחות, היו כולם אנשי עבודה ומסחר עם צרור כספם בידיהם. ביניהם היו גם שני בעלי־מלאכות, חייטים. אך בבואם לארץ בקיץ ההוא היתה שנת בצורת ורעבון, והיוקר היה גדול מאד, מחיר הרוטל קמח היה 18 גרוש ויותר (בשנים כתיקונן קנוּ במחיר זה 12 רוטלים קמח); ולזה הצטרף גם החום הגדול ששרר אז בארץ, ותקפה אותם מחלת הקדחת. כל זה השפיע עליהם לרעה, והרוב מהם שבו על עקבם לרומניה, ורק אחדים נשארו ונתפזרוּ בערים ירושלים, צפת וטבריה וכו'. דודי הרב לא אמר נואש, ועוד פעם, בא לחו”ל והלהיב את הלבבות ליסד ישוּבים בכפרים מסביב לערים, ובפרט תיאר בצבעים מרהיבי־עין את הכפרים בגליל העליון, מסביב לעיר צפת. אני הייתי אז נער בן שלוש־עשרה – הוא סיפר על השדות והכרמים, על הגנות והפרדסים, על המעיינות הרבים הנמצאים מסביב לעיר צפת. דבריו הנלהבים השפיעוּ עלי כל־כך, שקיבלתי עלי, כי בכל אופן יהיה עלי לעזוב את ארץ רומניה ולעלות לארץ־ישראל.

“בשנת תרל”ד, לאחר שנוסד בית־הספר מקוה־ישראל, יסדנו חברה מאנשים מספר, כי הרעיון היה עוד זר לרוחם של רבים. אחד החברים הפעילים היה הרב המנוח ר' חיים פולוק ז“ל, שהיה אחר־כך איכר בראש־פינה, ואחר־כך שימש בתור רב במושבה זכרון־יעקב. אני ועוד שנים מאגודתנו, ר' דוד בוקששטר, שהיה אחר־כך איכר בראש־פינה, וזיידל ארדוני שמנו לדרך פעמינו בשם החברה לנסוע לארץ־ישראל על־מנת לתור את הארץ ולמצוא אדמה מוכשרה ליסוּד מושבה לבני חברתנו. זה היה בקיץ תרל”ב (1875)".


אבל בינתיים פרצה מלחמת רוסיה־תורכיה, ונסיעתם לא יצאה לפועל, והענין נשתקע עד שנת תרמ“ב. באותה שנה בחרה האגודה במוינשט בשוב להיות שלוחה ולנסוע לארץ־ישראל ולבחור אדמה להתישב עליה, וביום י”א כסלו תרמ"ב (1882) יצא לדרך. בבואו לקושטא פנה אל החכם באשי ר' משה הלוי וביאר לו מטרת נסיעתו. הרב קרא בביתו לאספה מנכבדי הקהילה, ביניהם היה גם אליאס פחה אפנדי, רופא השולטן. לאחר ששוב הסביר מטרת נסיעתו ואמר שברצונו לבקש מהשולטן אדמה חינם אמר אליאס פחה:


“לפי דעתי לא טוב הדבר שנתבקש מהשולטן אדמה חינם. בטוח אני שהשולטן ימלא בקשתנו, ויתן נחלת שדה מאדמתו, אדמת ג’יפטליק, אך בשבילכם לא טוב הדבר מטעמים אלה: א. אם תקבלו מאדמת השולטן ולא תצליחו ח”ו, אז יהיה בזה חילול שם ישראל וסרה מעלינו אמונת השולטן; ב. נניח שהשולטן ימלא בקשתנו ויתן לכם אדמה, הלוא אז מוכרחים תהיו לקחת את האדמה שהממשלה תבחר בשבילכם – ומי יודע באיזה מקום תהיה האדמה? אולי קשה יהיה לכם להתישב עליה? ג. אם תהיו מוכרחים לתת חומש מהתבואה, כי רק בתנאי זה יתנו לכם אדמה, ועלה לכם הדבר הרבה יותר מאשר אם תקנו אדמה בכספכם אתם, כי לפי מחיר האדמה בארץ־ישראל יכולים אתם לקנות אדמה טובה בזול, בקרבת הישוב."


שוב קיבל עצת רופא השולטן.

בקושטא נפגש שוב עם משה יוסף רוזנצווייג, יליד צפת, שהיה אחר־כך מזכיר המושבה ראש־פינה, וזה נתן לו מכתב לשאול ציפריס בצפת, צעיר בקי בארץ ובמנהגיה; מקושטא נסע שוב באניה רוסית לבירות והנסיעה נמשכה שבועיים. היה אתו באניה רק עוד יהודי זקן אחד ששב מחו“ל לצפת. בבירות שכרו השנים ביום כ”ה טבת שתי פרדות מחמרים ערביים לנסוע לצפת. בעברם את נהר קסימיה הראה לו הזקן גבול ארץ־ישראל. שוּב ירד מעל הפרדה, נפל על האדמה בנשיקות ובדמעות גיל ברך ברכת שהחיינו. אחרי רכיבה של ארבעה ימים הגיע לצפת. בצפת לא היה מלון, לא היה כביש, ועגלות לנסיעה לא היו בנמצא. בבית דודו, הרב בצפת, ישן שוב על “מיטת” אבנים – כי בני צפת לא הרשו לעצמם מותרות כמו מיטת עץ או ברזל.

בעודו ברומניה שמע מפי יהודי צפתי על האדמה שקנו יהודי צפת בג’עוני וקראו לה גיא־אוני. שוב הלך שמה ומצא במקום שלושה בתים כבתי הפלחים הערבים. בשנים מהם ישבו שתי משפחות של שני אחים עניים שלא עבדו אדמתם, ובבית השלישי גר ערבי שעיבד חלק מהאדמה.

שוב ראה אדמת הכפר ושלושת המעיינות העוברים בה, והמקום מצא חן בעיניו והודיע על כך לחברה שלו. הדואר בימים ההם לא היה מסודר, משרד לטלגרמות לא היה כלל, ועברו יותר מחדשיים עד שקיבל תשובה.

בינתיים שלח מרכז האגודות שנוסד בועידת פוקשאן שלושה צירים לארץ: אלתר קלפר מגאלאץ, שלמה בריל, בקי בטיב האדמה, ואברהם עזרא פרידמן, יודע ערבית, כי היה יליד צפת. גם במוינשט, עיר מולדתו של שוב, שלחה ציר – דוד בוקששטר להצטרף לשוב. אחרי חיפושים מרובים במשך שמונה חודשים ומשא־ומתן ממושך עם האגודה ברומניה הוחלט לקנות את אדמת הכפר ג’עוני. אמנם המקום סבל מחוסר דרכים המקשרים אותו עם ערי החוף (חיפה ויפו), אבל הכריע האויר הטוב וטיב המים בסביבה. בסוף חודש אב, תרמ"ב, יצאו מעיר מוינשט שלושים משפחות – כמאה ושלושים נפש, בתוכם גם משפחת שוב – אמו הזקנה, אשתו, בנו בן שלוש, ובתו בת תשעה חדשים, שנולדה ארבעה ימים אחרי צאתו מרומניה לארץ. לשלושים משפחות אלה נוספו עשרים משפחות מטעם הועד המרכזי בגאלאץ, שבאו מערים שונות ברומניה. האדמה בג’עוני לא הספיקה לחמישים המשפחות, ובא־כוח המרכז מגאלאץ הציע לקנות בשביל 20 המשפחות הנוספות את אדמת סמרין (עכשיו – זכרון יעקב).

עשרים המשפחות נשארו לעת־עתה בחיפה – עד עלותן על האדמה בשומרון, ושלושים משפחות המוינשטים באו לצפת ימים אחדים לפני ראש־השנה תרמ"ג.

כשהחלו לברר מה הם האמצעים שיש לכל אחד נתגלה שלרובם אין כסף מספיק וכמה מהם עניים חסרי כול. שוב יעץ שלכל הפחות בשנה הראשונה יעבדו כולם האדמה בשותפות, וכל אחד כאמיד וכעני, ימסור מה שיש לו לגזבר אשר יבּחר מתוך המתישבים, והוַעד אשר יבחר יעסוק בבנין הבתים, בסידור העבודה ובכלכלת המשפחות, וכולם, כעני וכעשיר, יקחו חלק בעבודה בשדה, בשכר, וכן תתחלק האדמה במידה שוָה לכולם. כולם הסכימו להצעה זו, מלבד שש משפחות. לאלה הושב כספן והן שבו לרומניה.

נבחר ועד של שישה: “מאטיל כץ – ראש הוַעד וגזבר, מ. ד. שוב – סופר ומזכיר הוַעד, חברים: העניך בערגמאן, דוד בוקשעשטיר, ישראל גאלדינבערג, דניאל בענדיל. לאלה הוסיפו נשיא כבוד (‘עהרין פרעזידענט’) את החכם הספרדי יעקב חי ואחיו יצחק מרדכי כחבר כבוד (‘עהרין מיטגליד’), שעזרו בשעת רכישת הקרקע.”

אחת התקנות, שנתקבלו בתחילת שנת תרמ"ג, קבעה כי:

"כל אחד מחויב לעבוד עבודתו אשר ישימו עליו הוַעד מהמושבה, ואם אחד יעבור על פקודת הוַעד בענין העבודה אז הכוח בידי הוַעד להעניש אותו על־פי רוב דעות מהוַעד.

“בכל יום בבוקר בשעה שישית פראנקי או שנים־עשר טורקי מחויב כל אחד לצאת לפעלו ולעבודתו עדי ערב שעה הנ”ל. בכל יון בחצות היום יש לכל אחד ואחד שתי שעות להינפש מעבודתו".

כפי שמעיד מ. ד. שוב בזכרונותיו לא הצליח המשטר “החברתי שיתופי”, “כי הרעיון עוד לא חדר ללבב האנשים, ועוד סיבות רבות, הידועות לאלה הבקיאים בתולדות הישוב, גרמו לאי־הצלחת הרעיון”.

על התקנות חתמו: שלום בן דוד ליפא חלפן, ליב בן יצחק בלום, זאב וואלף בלום, שמעון קענדליר, מרדכי בערינשטיין, יעקב בלום, שמואך ב“ר מרדכי כ”ץ, גרשון בן שבח, צבי בענדיל, יחיאל פישר רובינשטיין, בעריל בן מאנלי, אברהם רוטנברג, ברוך גאלדרינג, מענדיל בערגמאן, בנימין כ“ץ, יוסף וויידענפעלד, חיים פאליק, משה רןזנפילד, חיים יונה בן שמעון סת”ם ושו“ב סגל– אחר־כך באו חתימות חברי הוַעד: ראש הנכבד יעקב עבו ס”ט (קונסול צרפתי בצפת), ראש הוַעד מרדכי מוטיל כ“ץ, חבר נכבד יצחק עבו (אחי הקונסול), נבחרי הוַעד: חנוך העניך בערגמאן, ישראל גולדענבערג, דניאל בענדיל, דוד בוקששטיר, סופר ומזכיר הוַעד הק' משה דוד שוּב”.

ביום ב' בטבת, תרמ“ג, יצאו האיכרים לחרוש אדמתם, כי בשנה זו נתאחר גשם היורה והחליטו לקבוע יום זה, ב' בטבת, לחג יום התיסדות המושבה. ביום ההוא גם הוחגה חתונה של זוג צעירים במושבה; כשהובאה הכלה מצפת יצא אחד האיכרים לקראתה וירה ברובה לאות שמחה; אחד מצעירי המושבה שעמד על יד הפועלים הערבים שבנו את הבתים הוציא אקדוח מכיסו ובטעות פגע בראשו של אחד הפועלים הערבים שנפל מתבוסס בדמו ומת. שמעון ציפריס, המשגיח על הבנינים, בן הארץ, הסביר לאיכרים מנהג גאולת הדם הנהוּג אצל הערבים, וכי לא רק ההורג, אלא כל המשפחה הם בסכנה. כשנודע הדבר למשפחת ההרוג “באו כמאתים איש ואשה וילדים ערבים מבני־המשפחה, מקלות ואבנים בידיהם, ויתנפלו על המושבה בצעקות וביללות, וישליכו אבנים בחלונות הבתים וינפצו את השמשות; האיכרים התחבאו בתוך הבתים וסגרו את הדלתות”31. בינתיים הגיעו חיילים ששלחה הממשלה מצפת, וגם הקונסול הצרפתי ושני אחיו, החכם אברהם עבו ויצחק עבו, באו עם הקוואסים, החיילים לקחו את ההרוג ואת הצעיר שירה בו, לצפת. גם גואלי הדם הלכו אחריהם ובדרך זרקו אבנים ביוֹרה עד שהתעלף, והמתנפלים חשבוהו למת וירפו ממנו, והחיילים הביאוהו לבית המאסר. זמן רב לא יכלו אנשי ראש־פינה ללכת לצפת, כי התנפלו עליהם משפחת ההרוג, והדבר עלה למושבה בסכום גדולים עד שההתנפלויות פסקו, כי במשפט התברר כי ההרג נעשה בשגגה ובני משפחת ההרוג הסכימו אז לכרות ברית־שלום עם המושבה. מצב המושבה היה בכל רע מבחינה כלכלית, עד שבא אליהו שייד בחשוָן תרמ”ד למושבה ובישר כי “הנדיב הידוע” (בימים ההם לא רצו לגלות שמו של הברון רוטשילד) פורש את חסותו על המושבה. זה היה לאחר ש“הנדיב” הושיט את עזרתו לראשון־לציון בעקבות הפניה אליו מצד יוסף פיינברג.

כפקיד “הנדיב” נשלח למושבה צעיר יליד ליטא, יצחק אשרי, שיחד עם אוסוצבקי נשלח על־ידי האליאנס ללמוד במקוה־ישראל, ומה שכתב י. פינס על הירש במקוה־ישראל כתב שוב על אשרי: “עבד כי ימלוך” – כי נהג בעריצות כלפי האכרים.

אולם פרק זה לא היה מיוחד לראש־פינה בלבד, אלא צרת כל המושבות החדשות בימים ההם, אם כי בדרך כלל הגזימו אז המבקרים בקטרוגיהם על הפקידות.


 * * *


הפעולה הנחשונית של אנשי מוינשט היכתה גלים ברומניה. אנית הללויד האוסטרי הסיעה מחוף גאלאץ שיירה של 228 נפש. זה היה בימים שהממשלה התורכית אסרה על יהודים עליה לארץ, הנוסעים לא הורשו לעלות ושטו כשלושה חדשים בים ועברו מאניה לאניה. בחיפה לא הורשו לרדת וגם לא ביפו. נסעו למצרים ומשם לבירות. שלוש אורחות הפליגו. באורחה הראשונה ששלח הועד המרכזי מגאלאץ הגיעו: יצחק אהרון אפלבוים ובניו אביגדור, מאיר ושמואל; ישראל שכטר מפוקשאן; מאיר ליב הירשקו ומאיר פאנטשר, מרדכי צבי ואחיו שמואל זאב ברונשטיין, מנדל רודער – מאיוועשטי; שלמה ווילדר, אליעזר ווילדר ומשה אריזון מקאלאראש; משה העכטר מנמולואסה; ברוך בלום ובנו ליבוש– מבריאילה; שמואל שטרנברג והוריו דוד וסימה, אלתר ליטנר, ליב שוורץ, משה הירש הרשקוביץ, ישראל בעל־מצר, ליב זוסמן, וליאופולד הורן מגאלאץ; משה רבניקר ובניו יצחק ובנימין, יעקב כ"ץ מרמניק־סראט.

באורחה השניה באו: אריה ליב נידרמן ובנו ישראל יהודה, פישל שטרנברג, שמעון שווארצמן מבראילא; מאיר צבי הייפלר, זאב שפירא, משה יהודה גרופר, אליעזר קופרמן ופיבוש יוריסט מגאלאץ. צבי שצמן, דוד קרסקר, זאב קליימן, ליב אבדיק, מרדכי אבדיק, האחים יוסף ויעקב אפשטיין ואביהם אברהם שרגא, יוסף פויזנר מטולטשא.

באורחה השלישית: אפרים פישל אהרונסון, קלמן אהרונסון, הרמן פסקל, יעקב רוזנשטיין, צבי בריל, יוסף גראף, משה רוזנצווייג, זאב (לוּפו) נימן, מנדל אידלזון ואביו דוד ליב, יצחק גרינברג, יעקב גראד, רובינשטיין, שווארץ, סגל, שלמה בריל מבאקאוֹ, מתתיהו תמשיס, ו. קנטור, הינוך קופמן, יעקב קופמן, צבי גראף, יעקב כהן־קיטרר, דוד אברמוביץ, זאב ברקוביץ מיאסי. שמעון לאזארוביץ מרומאן, זלמן ליבוביץ ובנו מגאלאץ, יוסף גבאי מקונסטנצה. סטנובר מטירגוניאמץ; לוי דורסט, שמעון גילברג, הלל כ"ץ מאדז’ור.

ואלה נתלקטו ובאו הראשונים לחיפה: נחמן רפפורט ועמו האחים זלמן וירחמיאל הלפרין, משה קורלנד, יחזקאל הורנשטיין, יששכר שפעטיר, אפרים אשכנזי, מרדכי קליסטר, אליהו איטיוביץ, אלתר אידלשטיין, אייזיק הרשקוביץ ובנו אביגדור, יצחק קלינוף, כולם מגאלאץ. אלתר וינשטוק מפוקשאן. שמואל קירז’שר, משה קירז’שר, יעקב אורבוך ושמואל פינקלשטיין מקירז’שא. מרדכי קרניאל, זידע גולדשטיין, זלמן פומרנץ וחיים בר שווארץ מברלד. יצחק גולדשטיין מבאקאו32.


"יסורי גוף ונפש – כותב סמסנוב – עלו בחלקם של המעפילים, שנשלחו כאמור בשלוש קבוצות על־ידי הוַעד המרכזי, מלבד הקבוצה שנצטרפה למוינשטים. אך סוף כל סוף, אם בכוח הערמה, אם בכוח ‘מתן בסתר’ ואם בכוחם של המתווכים מחיפה ויפו, הצליחו כולם לעלות בחופי חיפה, יפו ובירות ולהגיע לארץ. רובם של אנשי מוינשט התכנסו בצפת בחפצם לכונן להם מושב באדמת ג’עוני אשר נקנתה זה כבר. וקצת מן המשפחות ישבו בחיפה, ובדעתם היה לקנות נחלה בסביבתה וליסד להם מושב. והצעות רבות הובאו לפניהם, נחלות מכל המינים, אבל מכל אלה נראתה להם נחלה אחת, ששמה בלבד לקח את לבם שבי כי על כן נמצאת היא בשומרון. ובטרם ראו את הנחלה דבקו בה לאהבה.

" – חיפה בשנת 1882 – כמוה ככפר לא גדול, מרכזה שוק ורחוב חנויות שרוי באפלולית. לא נמל ולא שובר גלים, האניות עוגנות הרחק במפרץ, וסירות משוטים מוליכות ומביאות. בין חיפה והמושבה הגרמנית שדות שממה, ודרך לא סלולה עוברת בתוכם. – משפחות העולים, אחרי שעברו כל מדורי גהינום בבתי־המלון של אברהם יוסיל מורגנשטרן – מתגוררות עכשיו בחדרים ששכרו ב’חאן זחלן', חצר בנינים של אבן, ללא טיח; ומאין מיטות הם מציעים להם משכבם על רצפת האבן.

"באותו חודש נובמבר, 1882, באה לפני משפחות העולים הגרות בחיפה, הצעה חשובה – לקנות את הנחלה הנמצאת בשומרון, זו הנקראת בפי יושבי הארץ בשם “זמארין”. נמצא להם לעולים יהודי אחד, אף הוא מבני העיר באקאו, שבא לשבת בחיפה כמה שנים לפני־כן, שמואל איגנר שמו, והעולים קוראים לו איגנר זייגער־מעכער, כי שען היה לפי מקצועו: אדם זה – טרח במשא ומתן של הקניה שלא־על־מנת לקבל פרס. השם זמארין בלשון יושבי הארץ פירושו מעין יפה־נוף, אך מקורו, בלי ספק, ‘שומרון’. שנים מספר קראו למקום גם בעתונות העברית והיהודית בשם שמרון. נחלה זו השתרעה על רומו של הר אחד, הפורץ ויוצא מתוך שרשרת הרי הכרמל, – רוּבה אדמת טרשים ומיעוטה בית־זרע, ועוד חלקה אחת בשפלה, באדמת טנטורה, אף היא רכושו של בעל הנחלה, ג’רמן שמו, ציר צרפת בחיפה. מלבד זמארין כוללת אדמת המקנה גם את “דרכומה”, ואף חלקה זו על הנחלה תחשב, ומקומה במזרחו של ההר, ובטבורה שתי חושות בנויות עפר וטיט. למעלה ממנה נמצא הכפר זמארין ובו כעשר חושות, עפר וטיט, מטות לנפול. כל האדמה – 5000 דונם, ומהם רק החלק החמישי ראוי למזרע. בין חיפה והנחלה רק שמונה שעות בעגלה או בסוסים, וגם זו מעלה יתרה בעיני העולים. מחליטים לשלוח שנים מחבריהם לתור את הנחלה; הטילו שליחות זו על משה גורלנד ומרדכי קליסטר. באחד הימים יצאו השנַים רכובים על סוסים ומורה הדרך לפניהם. למחרת היום שבו. כל הקהל נתאסף באחד מחדרי החאן. בחדר השלך הס. כל אוזן נטויה. ‘מה נאמר ומה נדבר’, מסיים דבריו מרדכי קליסטר – ‘עצי זית לאלפים בנחלה, בעיני ראיתים’. ‘ואני ראיתי באדמת הנחלה עץ זב דבש’ – ממלא אחריו משה גורלנד. נפעם לב השומעים: שוא אפוא הוציאו דיבת הארץ רעה, כי חרבה היא ועזובה. משה אמת ותורתו אמת: ‘ארץ זבת חלב ודבש’. כלה ונחרצה, על־פי שנים עדים יקום דבר. זו תהיה לכם לנחלה, זו ולא אחרת. עד מהרה נשתווּ בדבר מחירה של הנחלה עם החלקים הנספחים לה: 47,000 פרנק, מלבד ההוצאות, אשר תעלינה לסך 5,000 פרנק.

הפרטים נשלחו טלגרפית לוַעד המרכזי בגאלאץ. הוַעד אשר הקניה והעביר את הכסף — לא היו ימים מועטים והקניה נגמרה כדת וכדין, ושטרי המקנה נרשמו על שמו של ראש הוַעד המרכזי יצחק ליבל.33


אחד המתישבים, ירחמיאל הלפרין, רושם ביומנו:


"ביום ב' 6 דצמבר 1882, עלינו למושב זמארין – התישבנו בארבעה בתים ערביים. מצאנו את אדמת זמאַרין זרועה אבנים עד שאי־אפשר היה למחרשה לעבור בה. מוכרחים היינו לסלק ראשית כל את האבנים ולפנות את האדמה למען נוכל לחרוש אותה. רבות טרחנו למצוא את העץ שעליו נשבע משה גורלנד בפיאותיו, כי ראהו בעיניו ‘זב דבש’. לצערנו לא מצאנוהו, וכן לא זכינו למצוא גם אלפי עצי הזית שקליסטר העיר עליהם. רק גידולי פרא אחדים מצאו ביער.


יצחק גולדשטיין מספר:


“בראשון לחנוכה עלינו קצת מן האיכרים לנחלתנו בלווית מורה דרך ערבי. בהגיענו אל ההר הזקוף – חשכו עינינו. רק שביל צר מתפתל בין שיחים וסלעים זקופים – ישבנו לנוח ולסעוד את לבנו מן הפת שהבאנו עמנו. – נפל נחש בינינו. – אך זה נסתלק והנה לעינינו מסביב עקרבים ועכברים ושאר מיני שרצים. אימה אחזתנו ושיקוץ נפש”.


בתיה לייבמן מספרת:


“ישבנו אנשים, נשים וטף יחד בעגלה ויצאנו לדרך. הנסיעה נמשכה כל היום. בערב הגענו לרגלי הר השומרון. בימים ההם דרכים אין בארץ. אף את שפת הארץ לא ידענו, וכי צמאנו למים לא יכלנו להביע את משאלתנו לאלה שבאו לקראתנו. אנו עומדים לרגל ההר והחושך מכסה את הארץ. השוָרים ממאנים לחתור הלאה. שני גברים וגרזנים בידיהם התחילו מקצצים בשיחים העבותים. – את השוָרים שלחו לפניהם כמורי דרך, ואחריהם צעדו הנשים והתינוקות בזרועותיהם. ככה העפלנו כמה שעות. מסביב חושך ואפלה ודממת מוות. רק יללת תנים פולחת לעתים את הדממה. בזכותה של הבהמה הגענו בשלום אל טבור ההר. שם קיבלונו בשמחה כמה מחברינו שהקדימו להעפיל אל הנחלה. הם ישבו מסביב למדורת אש. ישבנו על־ידם אף אנחנו להחם את גופנו הקפוא, לשבור את צמאוננו ורעבוננו”.


כעבור זמן מה ראו המתנחלים שהשד אינו נורא כל כך. באביב 1883 כותב מאיר הירש היפלר לאחד מידידיו:


“זה שלושה שבועות אשר אנחנו עובדים ותודה לאל כי כבר רואים אנחנו ברכה במעשי ידינו. החיטה אשר זרענו צמחה ועלתה כדי גובה אצבע. בגשת איש אל הקולוניה וראה לפניו הר אשר ישתאה עליו, אך בעלותו עליו ישמח לבו למראה השדות היפים אשר מסביב, האויר צח ונקי ומבריא, אין טוב ממנו – וגם מים לשתות יש לנו, טובים עוד הרבה מן המים אשר בחיפה. לעומת מימיה המלוחים של חיפה – המים בזאמארין גם מתוקים. וכי מה אנו חסרים? עצים יש הרבה עד מאד, כמו־כן אבנים לבנות בתים וכן עצים לכל מלאכה. כבר חרשנו שדות הרבה לזרוע שם תפוחי־אדמה, ובשבוע אשר יבוא נשתול גן ירק בטנטורה”.


הסרן גולדשמידט מלונדון שביקר במקום בשנה הראשונה כותב ב“ג’ואיש כרוניקל” הלונדוני:


“מצאה חן בעיני הקולוניה שומרון, אשר שהיתי בה שני ימים. חלקים רבים מן הקולוניה הזאת שעליהם חשבו בתחילה כי לא יצלחו למאום, יצמיחו כיום חיטה ושעורה וכל מיני מגדים. וגם מסילה טובה נסללה – הנשים והטף יושבים בחיפה, עד אשר יבּנו שישים הבתים החדשים”.


בסוף שנת תרמ“ג פרש “הנדיב הידוע” חסותו על זמארין, ובחודש ניסן תרמ”ה בא פקידו של רוטשילד והציע לאיכרי זמארין לקרוא למושבה בשם זכרון־יעקב, על שם אבי הנדיב. הצעתו נתקבלה.

לזכרון־יעקב אולי יותר מלכל שאר המושבות היו עליות וירידות, וידוע המשפט הקשה אשר הוציא על המושבה זו אחד־העם במאמרו “הישוב ואפוטרופסיו” שנתפרסם ב“השלוח” בשנת תרס"ב34. אולם המציאות שהצדיקה אולי בימים ההם משפט זה – נשתנתה תכלית שינוי, כשינויים שחלו בכל המושבות ובכל הארץ. ותעמוד לזכרון־יעקב זכות ראשונים כליתר המושבות הראשונות בארץ – פתח־תקוה, ראשון־לציון, ראש־פינה ואלה שבאו אחריהן: יסוד־המעלה, עקרון, גדרה ועוד.


 * * *


קשים ורבים היו חבלי ההתישבות החקלאית בראשיתה ובהמשכה עד היום הזה. פגעי הטבע, עזובת הארץ, איבת השכנים, שחיתות המשטר העותמני; התנגדות חשוכי הישוב הישן וקנאיו; חוסר כל עבר חקלאי לרוב המכריע של המתישבים, העדר מסורת של עבודה גופנית; השליחים והפקידים הבלתי מוצלחים של “אבי הישוב”; הסכסוכים הפנימיים וההתנגשוּיות בין המתישבים ובין הפקידים, שלא תמיד היה הצדק על צד המתיַשבים – כל אלה, וגורמים נוספים, כמעט שעשו לאַל את היזמה החלוצית הנועזת והמהפכנית של ראשוני המתישבים, שבן זמננו אינו יכול כלל לשער המאמצים, המעוף, החזון והמסירות שנדרשו מראשונים אלה, שבאו לשנות אורחות חייהם וסדרי הטבע בארץ ולעשות מעשי בראשית. רבים נכשלו, ולא מעטים – ולאו דוקא הגרועים שבתוכם, גם חזרו לגולה, אולם התנופה החלוּצית פתחה פרק חדש בתולדות העם היהודי.

היוזמים והמתישבים הראשונים נשאו נפשם לא רק להתנחלות, אלא לעבודת האדמה. רעיון העבודה העברית היא לא המצאתה של העליה השניה, שהחלה בשנת 1904, עשרים ושתים שנה אחרי בוא הבילויים. חלוצי פתח־תקוה, כחלוצי ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, ויותר מכולם אנשי ביל“ו, – שאפו להתפרנס מיגיע כפם. השאיפה לעבודת האדמה היתה כפולה: שאיפה לאדמה ולעבודה. “לעבדה ולשמרה”, היה הנוסח החוזר בכל דברי הראשונים. באו גם כמה עולים בלי כל אמצעים, שהתפרנסו, בתחילה בכל אופן, אך ורק מעבודתם במושבות כפועלים שכירים. כמה מאנשי ביל”ו (חברי “שה”ו") הלכו גם לעסוק במלאכה וחרושת בירושלים, כאשר ראינו לעיל. מרחיקי ראות – כבילויי זאב דובנוב ואחרים, הבינו שיחד עם טיפוח החקלאות יש לפתח גם המלאכה והחרושת וגם שירות הצבא. גם רעיון השיתוף והקומונה לא היה זר להם, אם כי הנסיונות הראשונים בשטח זה לא הצליחו; התמיד יותר רעיון העבודה העצמית, שבני ביאליסטוק שבאו לפתח־תקוה דגלו בה.

אולם לא עבר זמן רב ורעיון עבודת האדמה התפצל: אדמה לחוד ועבודה לחוד. גדלה העבודה השכירה במושבות, ביחוד לאחר התרחבות הנטיעות, ואם כי “הנדיב הידוע” הכיר בחשיבותה של עבודה עברית ודרש מהאיכרים להעסיק פועלים יהודים – נתרבו במושבות פועלים ערבים. הפועלים הערבים היו יותר זולים, יותר צייתנים, ולרוב גם יותר מנוסים בעבודה, אם כי רבים עשו את מלאכתם רמיה.

והמאבק על עבודה עברית, כיסוד מוסד של התישבות ובנין הארץ, היה קשה יותר מן המאבק על התישבות חקלאית, כי גם לא מעטים מטובי הוגי חיבת־ציון ועסקני הישוב בארץ גופא לא העריכו כראוי את חשיבות העבודה — כערך היסודי בקיום חברה בריאה ועם נורמלי.


“בשנה הזאת – כותב א. רוקח למ. ל. ליליינבלום ביום ו' ניסן, תרמ”ז (1887) –באוּ לארץ הקודש הרבה צעירים לימים מאחינו, צעירים בעלי כשרון ובתוכם יודעי תורה וחכמה וכל מזימתם לעבוד בה את האדמה, לעת עתה בתור שכירי־יום, ויתחברו לאחד בשם ‘אגודת פועלים’. מטרתם: א. כי הוַעד שלהם יחפש תמיד אחרי עבודה, למען לא יאָלצו ללכת בטל; ב. מי שאין לו עבודה יעזרוהו מעט; ג. לחיות בצוותא חדא, לבשל מאכלם במקום אחד אשר בזה ירויחוּ הרבה. כידוע – צעירים אלה לא באו לארץ הקודש רק לעבוד על פת לחם, כי אם רוח רעיון וחיים".35


וד"ר חיסין רשם ביומנו ביום 21 במארס 1887: “מתוך הכרה מלאה בתפקידו הרב של הפועל העברי במפעל ההתישבות ומתוך הבנת התעודה הנשגבה החלה האגודה לסדר במרץ את עניניה”. אגודה זו ובראשה מיכאל הלפרין נסתבכו במרד של איכרי ראשון־לציון נגד אוסובצקי כמסופר לעיל.

רחובות – שנוסדה בשנת 1890 ולא נזקקה לעזרת “הנדיב הידוע”, נעשתה למרכז הפועלים העברים.

א. ז. לוין־אפשטיין, שהיה הרוח החיה ביסוד רחובות מספר על היחס לפועלים יהודים וערבים:


"במושבות הברון רוטשילד (ואלה היו כמעט כל המושבות שהתקיימו אז), העבידו פועלים רבים. לא רק הפקידות היתה מסתייעת בעבודה מן החוץ, גם הקולוניסטים היו זקוקים לעבודת עזר. הקולוניסטים, שהיו נתמכים על־ידי הברון, צריכים היו לקמץ בהוצאות, לכן היו שוכרים פועלים ערביים, זולים. אבל פקידות הברון, שהיתה בונה ונוטעת לעצמה, היתה מעבידה גם פועלים יהודים במקצת, משום שכך היה רצון הברון. הפקידים, ברובם יהודים צרפתים, לא הביאוּ אתם לארץ־ישראל שום אידיאלים, ואת הברון לא הבינו ולא חדרו לרוחו. על כל עבודתו היו מביטים – ולא בושוּ להגיד זאת גם בפומבי – כמו על ‘הזיות הברון’ גרידא. הם בהשגותיהם המצומצמות לא יכלו להשיג, כי יכול הברון לשאת נפשו להגשמת אידיאל נשגב: לבנות את ארץ־ישראל בשביל היהודים, על ידי יהודים ובידי יהודים. אם חפץ הברון דוקא בפועלים יהודים יש לציית לו במקצת. הפקידים היו בטוחים שנקל לשאת ולתת עם ערבים מאשר עם יהודים. הובן, כי לפקידי הברון קשה היה לטפל בפועלים יהודים, אבל מה יכלו לעשות, והברון דרש שיעסיקו פועלים יהודים דוקא.36

"ואנחנוּ – מוסיף לוין־אפשטיין – בני ‘מנוחה ונחלה’ אשר אחת מכוָנותינו ביסוּד רחובות היתה להראות לברון איך לבנות מושבה יהוּדית, החלטנו להעביד במושבתנו פועלים יהודים במספר האפשרי. קודם כל הזמנתי לעבודה במושבתנו ממושבות אחרות כל אותם הפועלים אשר ביקשו עבודה. הם היו נכונים גם לישון בחוץ, תחת כיפת השמים, ובלבד שיעבדו ברחובות. וכן עשו. הם היו שבעים רצון לעבוד בין אנשים היודעים להעריך את עבודתם ואת מסירותם, הרבה יותר ממה שאפשר לשער.

“עד שבקיץ תרנ”א (1891) הגיע מספרם ברחובות לחמש מאות בכל יום. בקיץ ההוא עברוּ דרך רחובות קרוב לחמשת אלפים פועלים יהודים. יש שהיו באים והולכים כלעומת שבאו, ויש שהיו עובדים ימים אחדים ועוזבים את המושבה. ואף על פי כן, נמצאו תמיד חמש מאות פועלים במושבה.37"


עם התגברות העליה באותה תקופה נעשה נסיון מצד פועלי רחובות וכמה עסקנים ישוביים לאחד את כל פועלי הארץ לאגודה אחת בשם “הארץ והעבודה”. בין המיסדים היו מאיר דיזנגוף ואהרון אייזנברג. בהקדמה לתקנות ניתן ביטוי בהיר וקולע לכמה מהרעיונות שהדריכו את העליה השניה וממשיכיה, ואשר ריחם לא פג עד היום.


“המתישבים הראשונים באוּ הנה בכסף או בידים ריקות, אך כולם באו לשם עבודה בגוף – אפס הנסיונות הראשונים, כמחויב לפי הטבע, לא הצליחוּ בידם, ויכל בתוהו ויגיעתם לריק, ויהיוּ נזקקים לתמיכה, והחובבים בחו”ל סמכתם רוח נדיבה ויהיו נותנים וחוזרים ונותנים לתמוך בידי החלוצים למען יבואו אל מטרתם, ואף עלה בידי הנותנים חלק גדול מחפצם, אפס אל תכלית חפצם לא באו, ואדרבא, בבחינת מה הביאוּ גם קללה לעולים, כי בסיבתם פרצה השחתת המידות בין הנתמכים ותטע בקרבם הנטיה לקבצנות… " – – השנה האחרונה חדשה נהיתה בעולם הישוב. בני רכוש היושבים בחו"ל התעוּררו לקנות אדמה בארץ ולנטעה. אך לא בעמל כפיהם, כי אם בכוח ממונם. – – בגלל השיטה הזאת בא ענין הישוב לכלל סחורה. יגיע כפים ןזיעת אפים מקשרים את היצירה ליוצרה בעבותות של גידים ועצבים אשר לא ינתקוּ בלי סכנת נפש. אך קשר הממון אל הסחורה אינו אלא עניבה הנשלפת על נקלה – – לכן אין אנו רואים בכל בעלי רכוש האלה מישבים קבועים, מישבים באמת – – ורעה גדולה מזו: כי על־ידי בעלי הרכוש לא נבוא לעולם להתכלית שאנו מבקשים: לתכלית הרבות יושבים מבני ישראל על אדמת הקודש.

" — — בלי פועלים עברים אין תקומה להמושבות. הפועלים הערבים אינם אלא משענת קנה רצוץ להמושבות. – ולא זו בלבד, אלא יש כאן בית־מיחוש פן כמקרה הכסיל, אשר החיה את האריה המת גם אנו יקרנו… הפועלים העברים המה להישוב, מה שהדם הוא לגוף אדם בריא: המה יתנו לו חיים, והמה ישמרוהו מרקבון וכליון – – ומיסדי האגודה הצביעוּ על הצורך 'להעמיד שבט מישבים בארץ, מישבים נאמנים הקשורים אל אדמתם כאדני־השדה –אשר לא בפזרון כספם, אך בעמל כפם ובזיעת אפם יבואו לתכליתם."


אולם רעיונות אלה לא היכו שרשים בישוב, לא בקרב האיכרים ולא בקרב רבים מהפועלים עצמם, שנהפכו לאיכרים והחרימו פועלים יהודים.

בראשית הקיץ 1892 בטלה האגודה, והפועלים היהודים התפזרו איש לעברו. מעטים התנחלו במשך הזמן – והפכו עורף לרעיון העבודה, ורובם עזבו את הארץ.

ממאתים הפועלים אשר עבדו עד קיץ תרנ“ב בראשון – נשארו רק מעטים. “אם כי המלאכה לא היתה כבדה, עזבוה מרבית הפועלים, כי לא יכלו נשוא הגזרות והסייגים שנתחדשו עליהם חדשים לבקרים”38. בשנת תרנ”ח היו בראשון רק 97 פועלים, ורק שלושה מהם עבדו בחקלאות, השאר היו עסוקים ביקב ובבתי־מלאכה שונים. העבודה החקלאית נעשתה כולה רק על־ידי פועלים ערבים, כך היה המצב גם בזכרון־יעקב.


“המושבה הגדולה זכרון־יעקב – בה יעבדו כעשר שנים כאלפּים פועלים ערבים, רבים ישאלו בצדק: מדוע ימצאוּ בזכרון־יעקב כאלפים פועלים ערבים, ומדוע לא תינתן העבודה לעניים המרודים מאחינו בארץ־הקודש, אשר בטח גם הם היו מסתפקים במועט.39


כשביקר הבארון רוטשילד בחורף תרנ“ט בארץ דרש מאת האיכרים להעסיק בכרמיהם פועלים עברים, “כי תושיעו איש את אחיו, וזכרתם כי גם אתם עניים הייתם, ואל תעזבו את אחיכם ואל תתנו רק לאחרים”. אולם הדברים לא הועילו. כשהעביר הבארון בשנת תר”ס את המושבות הנתמכות על־ידיו – ואלה היו כמעט כולן, מלבד רחובות — לרשות יק"א, נמצאו במושבות 532 משפחות פועלים. מאותה שנה נשאר לנו המיפקד הראשון של פועלי המושבות היהודים, אשר נערך על־ידי עסקן הסתדרות הפועלים (שקדמה לעליה השניה), א. קומרוב מנס־ציונה. בשתים־עשרה מושבות נמצאו 473 פועלים: בזכרון־יעקב – 161 (מהם 81 פועלי יקב); בראשון לציון 103 (מהם 80 פועלי־יקב – ביקב היה הכרח, מטעמי כשרות היין, להשתמש בפועלים יהודים בלבד), בפתח־תקוה – 52, בראש־פינה – 40, בעקרון – 25, ברחובות – 22, בחדרה – 20, בנס־ציונה – 16, ביסוד־המעלה – 14, במתולה – 12, במחניים – 4, במשמר הירדן – 4.

הסופר א. ש. הרשברג שביקר בארץ בשנת 1901 מספר:


“יחס הקולוניסטים אל הפועלים העברים אינו נותן כבוד לראשונים. כמעט כולם מבכרים את הפועל הערבי על העברי בעבודות היכולות להיעשות ביד הראשון, בשביל שלבב הפועל העברי גס בבעליו מבני עמו, והאיכר העברי גם הוא אינו יכול להשתמש באחיו הפועל בתשמישים גסים שאינם בגבול עבודתו החקלאית. בראשונה היו אנוסים להשתמש בפועלים עברים לעבודות מיוחדות, כמו הזמירה, ההרכבה, הצריכות איזה כשרון וידיעה קודמת, אבל לאט סיגלו לעצמם גם הערבים את העבודות האלה, ושוב אין להם צורך בפועל עברי. גם מסתפקים הפועלים הערבים, אשר צרכי פרנסתם מעטים, בשכר מצער משכר הפועלים העברים, וממתינים המה לבעליהם בקבלת שכרם עד הבציר, דבר שאי אפשר לפועל יהודי”.


בתיאור קצר זה נתמצוּ כמעט כל הקשים הכלכליים, החברתיים והמוסריים שנתקלה בהם העבודה העברית.

כשבא לארץ בפעם השלישית (בשנת 1912) אחד־העם, – המוח הצלול והעמוק ביותר בקרב הוגי חיבת־ציון – הסתכל למצב ההתישבות והעבודה במושבות שהוקמו במשך שלושים שנה ויותר, ופירסם מאמר בשם "סך הכל – “לא של מספרים מדויקים, לא של מעשים מפורטים, אלא של רשמים פנימיים, שנאספו בתוך נפשי במשך שישים יום שהייתי מוקף אוירה של עבודתנו הלאומית וחייתי והגיתי רק בה לבדה: עשרה ימים בבזיליא, בעת הקונגרס הציוני העשירי, ואחרי־כן – חמישים יום בארץ־ישראל.”


" – – אמנם הלב שמח למראה ההתקדמוּת הגדולה ברוב המושבות. לפני שתים־עשרה שנה, כשהייתי נכנס למושבה יהודית בארץ־ישראל, יודע הייתי מראש מה שעתיד אתה לשמוע שם: מצד ה’איכרים' – תאניה ואניה על המצב הרע, שאי אפשר לסבלו עוד, טענות ותביעות לאפוטרופוסים האכזרים, וסוף דבר, רשימה ארוכה של סכוּמים גדולים הנדרשים עוד לכל ‘איכר’ כדי שיהיה ‘משוכלל’ כראוי; ומצד האפוטרופוסים – דברי חירוף וגידוף כלפי האכרים, שהם עצלים כולם, הצועקים תמיד ‘הב, הב’, בעוד שמצבם אינו רע כלל, וחשבון ‘השכלול’ הוא מזויף כולו. עתה אין זכר עוד לכל זה ברוב המושבות. וכשאתה בא עכשיו לאחת מן המושבות האלה, שומע אתה שירה אחרת לגמרי: ‘אנו עומדים ברשות עצמנו!’ זה מה שיבשרו לך קודם כל בגאוַת אנשים המכירים בערכה של חירות.

" – אבל כל זה יפה ונעים כל זמן שאתה מסתכל בישוב זה כדבר החביב עליך מצד עצמו, ואולם די שתזכיר את ‘המטרה המדינית’, את הסעיף הראשון של הפרוגרמה הבזילאית, ומיד מסתלק האופטימיסמוס, והכל נראה לך דל וריק ומדכא את הנפש, מה בצע בכל זה לבנין ‘המקלט הבטוח’?40

"מפלגה ‘עליונה’ של איכרים כאלה, התלויה בעבודת אחרים אינה יכולה לשמש יסוד לבנין כזה. היסוד בחיי מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה קטנה שלהם או בשדות המפלגה ‘העליונה’, וההמון הכפרי בארץ־ישראל לא לנו הוא בהווה, וקשה לצייר לעצמנו, איך יִבּרא לנו בעתיד, אף אם ירבה מספר מושבותינו בכל פינות הארץ. בהווה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על־ידי בני־הכפרים הערביים שמסביב, מהם שכירי יום, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם, וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת ‘המקלט הבטוח’. ובעתיד – אם ירבה מספר המושבות, ירבה על־ידי בעלי הון, אשר ייסדוּ גם הם מושבות ‘עשירות’ מן הטופס הנזכר. מושבות לעניים יוכלו להיוָסד רק על־ידי מוסדות הצבור, ובמספר מוגבל מאד, שאינו נחשב למאומה ביחס אל הצורך לברוא המון כפרי, אשר ימלא את הארץ ויכבשנה בעבודת ידיו.

" – ועלינו, אפוא, להשלים עם הרעיון, שהישוב הכפרי שלנו בארץ־ישראל, אף אם יתרחב ברבות הימים עד קצה גבול האפשרוּת, ישאר תמיד ישוב ‘עליון’ של מועט קולטורי מפותח במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי, המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז. ודבר זה הלא משנה לגמרי את מהותה ומטרתה של הציונות."41


אחד־העם צדק בהנחתו, שבלי עם עובד עברי שיעשה כל המלאכה בארץ, הגסה והדקה, לא תיתכן מדינה יהודית, או כפי שקראו לה בז’רגון הבזילאי “המקלט הבטוח”. אבל הוא לא הבין, שהנחה זו סותרת גם את הציונוּת הרוחנית שלו, כי לא יתכן “מרכז לאומי רוחני ליהדוּת, מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת גוף וטהרת נפש, מיניאטורה אמיתית של עם ישראל כמו שצריך להיות” כפי שהגדיר באותו “סך הכל” את המרכז הרוחני שבו האמין, בישוב “עליון” של מיעוט קולטורי התלוי בעבודתו של רוב עובד של עם אחר. לא יתכן שמושבה תהא “טבועה בחותם עברי ומוקפת אויר לאומי”, אם מלאכתה נעשית לא בידי יהודים, ורוב עובדיה אינם יהודים. היש תוכן וערך מוסרי ותרבותי, לאומי ואנושי ל“מפלגה עליונה של איכרים” המתפרנסת מעמל נכרים? האין מיעוט קולטורי כזה נדון להתנוונות מוסרית ותרבוּתית, וצפוי אפילו לכליון גופני ומדיני?

“עד היכן שמגיע כוחו של השכל לראות את הנולד על יסוד המציאות שבהווה, מוכרח הוא להחליט, שהעבודה המעשית בארץ־ישראל אינה מסוגלת להביא את הגאולה” – כתב אחד העם בהוספה למאמר “סך הכל”; “ואם בכל זאת אנו רואים שהעבודה המעשית בארץ־ישראל מושכת את הלבבות כל־כך, הרי זה מוכיח כי באמת קשורה עבודה זו, באיזו מטרה אחרת, אשר אליה שואפים הלבבות מדעת ושלא מדעת – והמטרה הזאת היא: ‘לא מקלט בטוח לעם ישראל, אלא מרכז קבוע לרוח ישראל’.”42

אילו נתאמתה מסקנתו העיקרית של אחד־העם, אשר נתבססה על ראייתו את המציאות שנתקיימה בארץ במשך של שלושים שנה, שכוח היהודים הוא רק במוחם ובהונם, היתה נעשית לאל גם השאיפה המדינית (הקמת מדינה יהודית) וגם השאיפה הרוחנית (הקמת מרכז רוחני). לאשרנו נתבדתה מסקנה זו.

זו לא היתה טעותו היחידה של אחד־העם. ההוגה העמוק ביותר של חיבת־ציון היה נחון בחוש אנליטי חריף של המציאות הקיימת, אבל היה נטול מעוף וחזון, ולא ראה ולא הבין האפשרויות המהפכניות החבוּיות באדם והגנוזות ברצונות חלוציים העושים בשליחוּת של צרכים היסטוריים של עם, ושיש ביכלתן לשנות באופן יסודי המציאות הקיימת.

גם בני דורם של מיסדי פתח־תקוה לא האמינו ברובם הגדול שיש לשנות ושאפשר לשנות את המציאוּת הקיימת בארץ, ולא העלוּ על דעתם, שרצוּי ואפשר להקים חקלאוּת עברית. אבל י. מ. סלומון מירושלים, יהושע שטאמפר, אליעזר ראב ודוד גוטמן מהונגריה היו אנשי חזון ומהפכה, וחזו מעֵבר למציאות הקיימת ויסדו את פתח־תקוה. הם נתקלוּ במכשולים, נרתעו, וחזרו והמשיכוּ. גם אנשי ביל"ו היו אנשי חזון ומהפכה, ולא נרתעו מהניתוח המעשי שעשה קרל נטר, ניתוח שהיו לו יסודות במציאות הקיימת, אבל הם ראו מעֵבר למציאוּת זו, וזאב דובנוב נתון לחזון המרחיק לראות, במכתב לאחיו שמעון דובנוב, ביטוי קלסי –שהמציאות במשך 66 השנים אימתה במלואה לכל פרטיה. המציאות בארץ־ישראל, מראשית יסוּד פתח־תקוה ועד השנים האחרונות שלפני הקמת המדינה, היתה נגד עבודה עברית, ואנשי העליה השניה – שהעמידו כיבוש כל ענפי העבודה בידי הפועל העברי בראש שאיפותיהם לא נכנעו למציאוּת הקיימת, אלא נדבקוּ בחזון, שראו בו הדרך האמיתית והיחידה לגאולת העם, לגאולתו הרוחנית והמדינית; והחזון החלוצי ניצח את המציאוּת הקיימת ושינה אותה.

מלאכתם לא היתה קלה, לא עם עצמם ולא עם אחרים, לא עם הישוב בארץ ולא עם העם בגולה, גם לא עם תנועת הפועלים היהודית והבינלאומית. הם נאבקוּ עם עצמם, עם הרגלי חייהם הקודמים, עם עסקני הישוּב והציונוּת ועם בעלי המשק בארץ, עם איבת השכנים, עם השלטון הזר בימי התורכים ובימי המנדט הבריטי – ויוכלו, כי עשו בשליחות ההיסטוריה היהודית, ואין ההיסטוריה קופאת על שמריה, אלא משתנה ומתחלפת, פושטת צורה ולובשת צורה, והיא כחומר בידי היוצר האנושי, המַפנה עיניו לעתיד, רואה צרכיו ואפשרוּיותיו ומתמכר לו.

אנשי העליה הראשונה – מיסדי פתח־תקוה, אנשי ביל"ו, בוני ראשון־לציון, ראש־פינה, זכרון־יעקב, יסוד־המעלה, עקרון (מזכרת־בתיה), נס־ציונה, גדרה, רחובות, חדרה, מוצא, מתולה, וממשיכיהם – היו שונים בחינוכם, בעולמם הרוחני, במקורות יניקתם התרבותית מאלה של אנשי העליה, שהרימו את דגל העבודה ונלחמוּ לו עד הנצחון המלא. לא פעם התנגשו ועמדו זה מול זה כשני מחנות אויבים. אולם בשרשי נפשם ובשליחות חייהם היו זהים: שניהם קורצו מחומר של אנשי חזון, מהפכה וחלוצי המעשה שאינם נכנעים למציאות, אינם נרתעים מקשיים, אינם בזים לקטנות ונפשם נתונה ופתוחה לגדולות ולבאות. מפעלם לא עלה בתוהו — אבל לא תם ולא נשלם – גם אחרי חמש־עשרה שנה של קיום מדינת ישראל המחודשת.


 * * *

עם חידוש מדינת ישראל בשנת 1948 חלה בארץ לא רק תמורה מדינית, שהעם היהודי נעשה עצמאי וריבוני בארצו וצבאו מגן על בטחונו ושלומו, ולא רק תמורה תרבותית, שהלשון העברית נעשתה הלשון הרשמית של המדינה והלשון המדוברת של תושבי ישראל, אלא התחוללה תמורה כלכלית־חברתית באורח־החיים של העם היהודי בארץ, שאין דומה לו בשום קיבוץ יהודי בכל רחבי התפוצה: נוצר עם עובד העושה בעצמו את עבודתו בשדה ובגן, בבית־החרושת והמלאכה, בבניית בתים ובסלילת כבישים, במחצבים ובמכרות, בתחבורה ביבשה, בספנות, בתעופה, במחקר מדעי ובטיפוח תורה וחכמה, ככל עם מפותח ומתקדם היושב בארצו. בשמונים השנים שעברוּ מאז יסוּד המושבות הראשונות בשנת 1882 נשתנה נוף הארץ לבלי הכר, גם על־ידי צמיחת מאות ישוּבים חקלאיים ועשרות עיירות פיתוּח במרחבים שוממים ועזובים בצפון ובדרום, גם על־ידי יבוש ביצות ואגם החולה והובלת מי הירקון למרחבי הנגב, גם על־ידי נטיעת מאות אלפים דונם עצי יער, וגם על־ידי גידול הערים הקיימות ובנין ערים חדשות וטיפוח חרושת ענפה ומסועפת וסלילת רשת כבישים העוברים מקצה הצפון עד קצה הדרום בנגב. נשתנה שינוי גמור קלסתר הפנים החברתי והרוחני של העם היהודי בארץ ומעמדו בגויים.

סמוך ליסוּד פתח־תקוה בשנת 1878 מנה הישוב היהודי בארץ קצת יותר משנים־עשר אלף איש. בשלושים ושש השנים עד מלחמת העולם הראשונה (1914) עלו ארצה כשישים אלף יהודים. בשלושים שנות שלטון אנגליה, – משנת 1918 ועד 1948 – עלו 482,000 יהודים. מיום קום המדינה ביום 15.5.48 עד 31.7.1961 עלו 1,002,513 יהודים. בשנה החמש־עשרה לקיום ישראל המחודשת ישבו בתוכה כשני מיליון ורבע תושבים, מהם קצת למעלה משני מיליונים יהודים. במפקד האוכלוסין שנערך בשנה השלוש־עשרה למדינה (ביום 22.5.61 ) נרשמו 2,179,491 מהם 1,932,357 יהודים (89.04% ), ו־ 247,134 לא יהודים ( 10.93% ). מאז נוספו על ידי עליה וריבוּי טבעי עוד כמאה אלף יהודים.

מספר המפרנסים באוכלוסיה היהודית הגיע בשנה החולפת ל־746,500 איש, מהם בתעשיה ובמלאכה – 177,400, בחקלאות ודיג– 127,000, בבניה ובעבודות ציבוּריות – 67,900 – בתחבוּרה – 47,700.

השטח המעובד במדינה באותה שנה הגיע ל־ 4,110,000 דונם, מזה בהשקאה 1,440,000 דונם. שטח המטעים בלבד הגיע ל – 785,000 דונם.

המושבה הראשונה שנוסדה על־ידי עשרה יהודים בשנת 1878 – פתח־תקוה, מנתה בשנת 1961, 55,000 תושבים, ותקציבה השנתי הגיע למעלה מתשעה מיליונים ל"י.

המושבה השניה שנוסדה בשנת 1882 – ראשון לציון – שטחה מגיע עכשיו ל־44,048 דונם, מספר תושביה 28,500 ותקציבה השנתי 3,470,000 ל"י.

בשנת 1961 נמצאו בישראל 705 ישובים חקלאיים יהודיים, ומאה ואחד ישובים לא יהודים. מהישובים היהודים 594 הם מושבים וקיבוצים, ו־111 ישובים, חוות ובתי־לימוד שלא במסגרת ההתישבוּת העובדת. לפני קום המדינה נוסדו 223 קיבוצים ומושבים, לאחר קום המדינה 371. מחוץ למסגרת ההתישבוּת העובדת נוסדוּ לפני קום המדינה 39 ישובים חקלאיים, לאחר קום המדינה – 72.

הסימן הבולט של התמורה החברתית הכלכלית שהתחוללה בחיי הישוב היהודי בארץ – הוא גידולה המתמיד, גם הגידול המוחלט וגם הגידול היחסי, של הסתדרוּת העובדים. מה שהיתה שנת 1882 להתישבות חקלאית יהודית בארץ – היתה שנת 1920 לתנועת הפועלים הארצישראליות.

מזמן היוָסדה בסוף 1920 עד תום מלחמת הקוממיות גדל הישוב העברי פי עשרה וחצי. ההסתדרוּת גדלה פי ארבעים וחמשה. תהליך הפיכת הישוב לישוב עובד הוסיף להתקדם בכמוּת ובאיכוּת. בסוף 1961 הגיע מספר חברי ההסתדרות, נשיהם וילדיהם (רק יהודים) ל – 1,190,962 נפש – למעלה מהחצי של כל הישוב היהודי בישראל (האוכלוסיה הלא יהודית בהסתדרוּת בסוף 1961 הגיעה ל־55,573 נפש).

בארבע־עשרה השנים של קיומה עלה משקלה המדיני של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית במידה יותר רבה מאשר משקלה הכמותי והכלכלי. אם כי יש לפחות 20 מדינות בעולם הקטנות באוכלוסיהן ממדינת־ישראל ( 9 מדינות באפריקה, 4 מדינות באסיה וכמספר הזה באמריקה ו־3 מדינות באירופה) הרי ישראל היא עדיין מהמדינות הקטנות ביותר בעולם, ולא רק ענקים כסין וכהודו, כברית־המועצות וכארצות־הברית, אף לא מדינות “בינוניות” כגרמניה, בריטניה וצרפת ואחרות המונות כמה עשרות מיליונים, אלא אפילו מדינות כבלגיה והולנד גדולות ממנה פי חמישה בערך. אולם מעט מדינות בעולם, וגם אלה שגדולות ממנה פי עשרה ועשרים, רכשו לעצמן כבוד ואהדה וגם הערצה במספר כה גדול של ארצות בכל היבשות – כישראל הקטנה והצעירה. גם משני מבחנים צבאיים חמורים – מלחמת הקוממיות ומערכת סיני – יצאה ישראל בכבוד ובתהילה שלא רבים כמותם בימינו. ודאי שקשה למצוא בכל ההיסטוריה דוגמה שניה של תמורת גורל גיאוגרפית, מדינית, חברתית, כלכלית ותרבותית כזו שהתחוללה בחיי היהודים, שעלו ארצה בשמונים השנים האחרונות, וביחוּד בשנים הספוּרות שלאחר קום המדינה.

עולים חדשים הבאים ארצה בשנים האחרונות וכן הנוער שנתחנך מילדוּתו במדינת ישראל רואים קיום מדינה יהודית ועם יהודי עצמאי, מושרש בקרקע, בעבודה, בלשונו הלאומית, חבר שוה־זכוּיות במשפחת העמים וגורם לא מבוטל בזירה הבינלאומית, כדבר טבעי, פשוט, נתון כאילו מששת ימי בראשית – מדינה ככל המדינות ועם ככל העמים; כל אלה אינם מעלים אולי על דעתם ההתחלות המצערות, התמוהות והנועזות מלפני שלושה וארבעה דורות, ואינם יודעים כל הקשיים, המאמצים, הקרבנות, העקשנות, ההתמדה, המסירות, כושר ראיית הנולד, מיזוּג חזון ומעשה, העפלה חלוצית, יזמה נועזת שנדרשו מהראשונים שרקמו חלום התקומה במעשיהם ולא נרתעו מלגלוגי אנשי המעשה, הפיקחים, המיושבים בדעתם, המומחים, ובעלי הנסיון אשר טענו –לא בלי־יסוד – כי הארץ דלה ועניה, והיהוּדים אינם מוכשרים לעבודה ולשמרה, והשכנים יפריעו, והממשלות לא ירשו, וכל הניסיונות יעלו בתוהו. וגם רבים מאלה שידעו הקורות, מקצתן או כולן, עלולים לחשוב שכבר הגענוּ אל המנוחה והנחלה, התגברנו על כל המכשולים, הדפנו כל הסכנות, והרי המדינה קיימת ואנו עכשיו ככל הגויים. אמנם ההתחלה היתה קשה ונדרשה גבורה רוחנית וגופנית לביצוּע התמורה ולהתגברות על המכשולים, ויזָכרו לטובה החלוצים הראשונים אשר הביאו אותנו בעוז רוחם ובגודל חזונם עד הלום, אבל עכשיו הגענו וחלפה התקוּפה החלוּצית ומעתה והלאה עלינו לפעול ככל העמים, לשמור על הקיים, ואולי במקצת גם לתקן אותו ולהגן על “זכוּיות הפרט”.

אין טעוּת חמורה ומסוכנת מזו!

לא הגענוּ למטרה העיקרית שלנו, אם כי עברנו כברת ארץ זרועה חתחתים וביצענו מעשים מופלאים שאין רבים כמותם בתולדות ימינו, ואולי לא בתולדות המין האנושי, – אולם עוד מפעלי בראשית רבים נדרשים מאתנו עד שנגיע למחוז חפצנו, כי הקשיים והסכנות שלפנינו גדולים מאלה שמאחורינו.

* * *

ביצענו תמורת גורל בתולדות העם היהודי, אבל תמורה התחוללה לא רק בקרבנו אלא גם סביבנו, אם כי תמורה מסוג אחר ושונה. בימי יסוד פתח־תקוה וראשון־לציון וחברותיהן בשומרון ובגליל – היתה ארץ זו וכל הארצות סביבה נחלת הקיסרות העותמנית. כרגע כל השטחים מצפון, ממזרח, ומדרום, מגבולות תורכיה ופרס ועד האוקינוס האטלנטי שמעבר לצפון אפריקה, שטח גדול מזה של ארצות־הברית, המונה למעלה מתשעים מיליון איש, הם מדינות עצמאיות, שתים־עשרה במספר, כולן מוסלמיות, כולן מדברות ערבית, כולן מאוגדות בליגה הערבית האכולה תככים, תחרות וחתירה הדדית. והדבר היחיד המאחד אותה – הוא הרצון המוצהר להכחיד את ישראל.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שכל שכנותיה מכריזות בפומבי ובהתמדה, שאינן מכירות בקיומה ויום יבוא – וימחוּ אותה מעל פני האדמה.

ואין זה “היחוּד” האחד של ישראל.

כל המדינות שקמו בימינו, בזמן אחד עם ישראל ואחרי קום ישראל ־ ומספרן הולך וגדֵל – הן מדינות שעמיהן ישבו בארצם, ונעשו עצמאיים לאחר שהשליט הזר נסתלק או סולק. לא כן מדינת ישראל. היא יצירת שיבת־ציון, ולעת עתה רק שישה עשר אחוז של העם היהודי חזר לארצו, ועוד כהנה וכהנה משתוקקים ונזקקים לשוב, וקרה דבר שגם השטן לא יכול היה לחזות מראש. משנות השמונים במאה התשע־עשרה ועד הקמת המדינה לפני גמר המחצית הראשונה של המאה העשרים ־ היו יהודים מעפילים לעלות ־ ומצאו שערי הארץ סגורים לפניהם, על־ידי השלטון העתומני ועל־ידי השלטון הבריטי. ובימי יסוּד פתח־תקוה וראשון־לציון לא היה איש מסוגל להעלות על דעתו – כי תקום מדינה יהודית, ומאות אלפים או אולי גם מיליונים ישתוקקו לעלות אליה – ולא יוכלו, כי לא יתנו להם לצאת. דבר איום ונורא זה קרה בימינו. מי שאינו רואה מיליוני היהודים הכלואים שנפשם יוצאת לישראל, ואינו חותר לפתיחת שערי היציאה במוקדם או במאוחר, ואינו מכשיר הארץ לקליטת הסגורים והמסוגרים בבוא המועד – מתכחש לתקוות עמו ולזכות הקיום של מדינת ישראל.

חלה עוד תמורה אחת – תמורת זוָעה ושואה – שבימי יסוּד פתח־תקוה לא היה איש מסוגל להעלות על דעתו: יהדוּת אירופה נשמדה ברובה הגדול. היה זה לא רק אבדן שליש עמנו, אלא גם חורבן המעינות שפירנסו את כל יהדות התפוצה במאתים השנים האחרונות; ובעליה שבאה לארץ אחרי קום המדינה קיים פער מסוכן בין חלקי האומה בארץ, ואם לא נחסל פער זה בעשר־שתים־עשרה השנים הקרובות עלול הפער לחסל אותנו. אם לא נעלה הרמה התרבותית של כל הדור הצעיר בארץ לכל עדותיו לשיא הדרוש כדי לשמור על עליונותנו המוסרית והתרבותית – לא תהיה תקומה למדינת ישראל.

רוב העם בישראל יושב במרכז הארץ שאינו אלא רצועה צרה של 20־15 קילומטר, ואינו חש ומרגיש שרוב המדינה בצפון ובדרום שומם וריק, והשממה הזאת אם לא תופרח ותאוּכלס במהירוּת מכסימלית ובמאמץ חלוצי עליון – עלול המרכז הצר והמנופח להתפוצץ בין רגע בתקוּפה זו של נשק אטומי וטילים, שבה אנו חיים. וביום הגדול שבו יפּתחוּ שערי היציאה, והמוני ישראל יורשו לנהור למולדת הקוסמת ימצאוּ את הארץ בידי זרים, חלילה.

אף־על־פי שעשינוּ רבות וגדולות בארבעה־עשרה, חמש־עשרה השנים האחרונות בהרחבת החקלאות, החרושת, הבניה, הספנות וקשרי התחבורה, שכללנו המחקר המדעי והעלינו רמת החיים, הרי עדיין היבוא שלנו גדול פי שנים בקירוב מהיצוא. היצוּר שלנו מפגר בכושר ההתחרות הבינלאומית, ותלותנו הכלכלית פוגמת בעצמאוּתנוּ המדינית ומחלישה אותה.

ראשונוּת אינה מזלו הטוב של האדם שהקדים לבוא. ראשונות היא הכושר להסתכל מעֵבר למציאוּת הקיימת ולחזות האפשרוּיות הגואלות והסכנות החבוּיות בחיק העתיד. ראשונוּת היא העָצמה המוסרית המוכשרה לגייס מלוא הכוחות הגנוזים באדם ולהפעילם בלי מורך ורתיעה למניעת החורבן ולהחשת הגאולה על־ידי הקמת מפעלי בראשית והתעלוּת מתמדת.

ראשנוּת זו דרושה בימינו לא פחות מאשר נדרשה לחלוּצים הראשונים שהניחוּ לפני שמונים, ושישים, וחמישים שנה אבני הפינה הראשונות להתחלת תקומתנו.

רק בכוח ראשונוּת חלוּצית, אם זו תוסיף לפעם בתוכנו ותדריך כל מעשינו יום־יום עוד שנים רבות, נצליח לקיים בטחוננו ולהקים השלום בינינו ובין שכנינוּ; נכשיר ארצנו לקליטת רבבות ומאות אלפים הצמאים לגאולה ועודם כלואים; נחנך את הדור הצעיר כולו לעבודה ותרבות נישאה ויעילה ונסתום כל פער רוחני ותרבותי, חברתי וכלכלי בין שבטי ישראל; נגדיל הידע והכושר הטכני, ניַעל משקנו ונעלה פריון עבודתנו עד שיאי הרמה הבינלאומית; נאכלס ונפריח השממה בגליל הצפוני ובנגב המזרחי והמערבי והדרומי; נגבש דפוסי חברה של שותפות, עזרה הדדית ואחוה ונהיה לעם סגולה ולאור גוִֹים.


שדה־בוקר 7.10.62




  1. מסעות ארץ־ישראל לאברהם יערי, עמוד 199 – 260. יערי מעיר בצדק, שהמשורר קרא לעיר בגליל העליון צפת, כמו בערבית, ולא צָפֶת, כי צפת במקרא היא עיר בנגב (שופטים א' 17).  ↩

  2. א. יערי, אגרות ארץ־ישראל, עמוד 524 – 525.  ↩

  3. י. בן־צבי: ארץ־ישראל וישובה בימי השלטון העותמני, 205־206.  ↩

  4. יהושע ילין, אביו דוד ילין, רכש עוד לפני כך נחלה בכפר מוצא שעל יד ירושלים, (מוצה שבספר יהושע) אבל לא לשם התישבות. הוא החכיר את נחלתו לפלח ערבי, אחר כך בנה על נחלה זו מלון, וגם את המלון השכיר לנוצרי (ראה "זכרונות לבן ירושלים) של יהושע ילין, עמוד 56).  ↩

  5. “ראשית — למלאת שבעים שנה לפתח־תקוה”מאת אלעזר טרופה, 1948, עמוד 28.  ↩

  6. “ספר הגליל”עמוד 123.  ↩

  7. כרך ג' של כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל מאת דרויאנוב, עמוד 344־5.  ↩

  8. שם, 347־8.  ↩

  9. בתחילה היה שמה: “דאבי”ו“ — ראשי תיבות של ”דבר אל בני ישראל ויסעו“ אך משעמדו על משמעותו של פסוק זה כי כונתו להניע אחרים לנסוע — שינו שמה לביל”ו, ראשי תיבות של “בית יעקב לכו ונלכה” (ישעיהו ב' 5).  ↩

  10. אנגלי חובב־ציון שהציע בספרו “ארץ הגלעד” תכנית להתישבוּת יהוּדית בעבר־הירדן ועורר בראשית שנות השמונים במאה הי"ט תקוות מופרזות בקרב יהודי מזרח־אירופה, ביחוּד ברוסיה וברומניה.  ↩

  11. שבאה במקום ממשלת איגנטייב, צורר ישראל.  ↩

  12. זו היתה מושבה שנוסדה על־ידי כת דתית אמריקנית בשנת 1866 שמנתה בבואה ארצה 170 איש, ובראשם מטיף דתי בשם אדמס. המתישבים לא הצליחו וחזרו לאמריקה.  ↩

  13. כת דתית גרמנית בוירטמברג שבאו בשנות השבעים ובנו כמה מושבות בארץ – על־יד יפו, חיפה וירושלים וגם בעמק יזרעאל. הקריה בתל־אביב עומדת עכשיו במקום המושבה ה“טמפלרית”.  ↩

  14. אנשי ביל"ו במקוה־ישראל חיו בקומונה, ו־90 רובל לחודש היה שכר של העובדים, שנכנס לקופה משותפת. גם ההוצאות היו משותפות.  ↩

  15. הוא ישראל בליקנד.  ↩

  16. חיסין השתמש בלוח הרוסי הישן. לפי הלוח האירופי היה זה ב – 2 באוקטובר 1882.  ↩

  17. בעצם היה זה הקונסול האמריקני.  ↩

  18. בין רוסיה ותורכיה בשנת 1877־78.  ↩

  19. לפני כן ביקר משה מונטיפיורי שבע פעמים בארץ־ישראל.  ↩

  20. מיומנו של י. מ. פינס, בכרך ב' של כתביו, עמוד 24.  ↩

  21. כתבי פינס, כרך ב', עמוד 43.  ↩

  22. שם, עמוד 52־3.  ↩

  23. כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ־ישראל, מאת דרויאנוב, חלק ראשון עמוד 138־40.  ↩

  24. מהארכיון הציוני בירושלים.  ↩

  25. כתבים לתולדות חיבת־ציון, של דוריאנוב, חלק ראשון עמוד 94־6.  ↩

  26. במקור “מכא”. צ“ל ”מכם“. הערת פב”י  ↩

  27. עמוד 62, של המהדורה השניה משנת תרפ"ד.  ↩

  28. “לארץ אבותינו”של ליבונטין, עמוד 66 – 67 .  ↩

  29. מזכרונות י. ברזילי (איזנשטאט).  ↩

  30. תקוּפת “חובבי־ציון”, חלק א', עמוד 46.  ↩

  31. “זכרונות לבית דוד”, עמוד צ"ז.  ↩

  32. זכרון יעקב, פרשת דברי ימיה, תרמ“ב — תש”ב, מאת א. סמסונוב, עמוד 56־55.  ↩

  33. — שם, 58־56.  ↩

  34. כל כתבי אחד העם, עמוד רכ“ב, ראה גם דברי חיסין על איכרי זכרון בכרך שני של ספר ”כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ־ישראל", עמ' 513־510.  ↩

  35. כתבים לתולדות חיבת ציון, חלק שני, עמוד 132־3.  ↩

  36. זכרונות מאת א. ז. הלוי־אפשטיין, עמוד 160־158.  ↩

  37. שם, 162־160.  ↩

  38. י. גולדמן ב“פרי הארץ” של זאב יעבץ, יפו תרנ"ב.  ↩

  39. חיים שו“ב משפייה, בלוח ארץ־ישראל, תרנ”ח.  ↩

  40. במונח זה חיפו מימי הקונגרס הציוני הראשון על המטרה של מדינה יהודית.  ↩

  41. “כל כתבי אחד־העם”, עמוד תכ“א — תכ”ח.  ↩

  42. שם, עמוד תכ"ט.  ↩

המלצות קוראים
תגיות