אגד הרומנים שלפנינו נרקם משלושה סיפורים, שאין ביניהם לכאורה מכנה משותף בדמויות וברקע. למרות זאת נשזר באגד כבחוט שני הרעיון שאין אמת אחת. האמת תלויה בנקודת התצפית של המסתכל.

בהורדובל מסופר על איכר החוזר מאמריקה שבה עבד במכרה פחם. בשובו הוא מוצא שאשתו שכרה בהיעדרותו שירותי מנהל משק. בתמימות הוא מנסה לפרש את שרואות עיניו כחזיון תמים ובונה מגדלי השערות האמורות לחזק את פירושו. הוא מבקש עצה מידיד השוהה בהרים. במסעו להרים הוא נתקף בדלקת ריאות, חוזר קודח למשקו, ולמחרת נמצא הרוג בדקירה במיטתו.

בחקירת המשטרה מנסה אחד החוקרים להגיע לנבכי הנפשות הפועלות ואילו חברו בונה את החקירה על מציאת כלי הרצח, אופן חדירת הרוצח לזירה, ושיטת הרצח. תוך כדי כך מתעוררת השאלה האם האיש לא מת ממחלתו, ומי שדקר אותו, דקר בעצם את גוויתו? לפיכך מוצא לבו מגופו ונשלח למעבדה לקביעת סיבת המוות. בזירת חקר הנפשות הפועלות מועלות אפשרויות: קנאת מאהב או רצח לשם שוד? החקירה מסתיימת בהגשת כתב-אישום נגד מנהל המשק בעוון רצח, ונגד אשת הנרצח בעוון סיוע לרצח.

בדיון בבית-המשפט מתייצבת מול חזית משפטנית המתרכזת בממצאי החקירה, מסכת עדויות בני הכפר: בעיניהם האשם איננו כל כך במעשהו של מנהל המשק, (הלא רצח בנסיבות כאלה איננו דבר שלא שמעו עליו…): ההתקוממות העממית, הבאה לידי ביטוי בעדויות מכוונת נגד הפרת הסדר החברתי בידי האשה. מנהל המשק נידון על ידי המושבעים למאסר עולם, בשמונה קולות נגד ארבעה, ואילו האשה ל-12 שנות מאסר – פה אחד.

הסיפור מסתיים במשפט רב-משמעות: “לבו של הנרצח אבד במעבדה ולא הובא לקבורה לעולם.”

כוכב נופל, הרומן השני מספר על מטוס זעיר שנפל בסערה והתרסק ליד בית חולים. במטוס נמצאו רק הטייס הרוג ונוסע מחוסר הכרה, שמוכנס לטיפול בבית החולים.

הסובבים מנסים לנחש דברים על זהות הנוסע העלום. הרומן מעלה ארבעה ניסיונות שחזור, כל משחזר על פי שיטתו: הרופאים על פי הממצאים הרפואיים; האחות על פי חלום שבו הופיע הפצוע שסיפר לה את סיפור חייו; מבין החולים מנדבים שניים את סיפוריהם הדמיוניים: אחד מהם הוא רואה-בנסתר והאחר הוא משורר. ארבעת הסיפורים שונים זה מזה בנימתם ובאמצעים שלהם נזקקים המספרים; המדהים הוא שבסופו של הסיפור נמצאות נקודות מפגש מעניינות ההופכות את הסיפורים לגירסאות שונות של אמת אחת, ואם נרצה, לארבע אמיתות שאין להכריע ביניהן.

חיים רגילים, הרומן השלישי, מספר על פקיד ממשלתי מכובד, שיצא לגמלאות, ומגולל את קורות חייו. שום דבר יוצא דופן לא קרה לו, והוא תוהה על הטעם לספר את סיפורו, אלא שהוא עושה זאת מתוך הרגל “לעשות סדר בענייניו” ורצונו לעשות כמנהגו גם לגבי כל פרשת חייו לפני לכתו לעולמו.

משסיים את כתיבת סיפורו, מתעוררים בו ספקות לגבי שורשי התנהגותו בצמתים שונים של חייו והוא מגיע למסקנה שגם המעשה הרגיל איננו אלא הצבר של מדני נפש עזים המטלטלים כל איש בדרכו. הוא מעלה על הכתב את ריבוי האפשרויות העומדות לפני כל אדם, ויהיו חייו פשוטים ורגילים ככל שיהיו. האדם איננו אלא סך-כל האישויות המתחרות בקרבו, של מורשת אבותיו ותורשתם, ושל רבבות אחיו שלא נולדו.

סמוך לסיום סיפורו הוא שואל את השאלה הרטורית: “הראית כבר אחא, אדם שלא היה יכול להיות אחיך?”

* * *

הטרילוגיה נכתבה והופיעה בתחילת שנות השלושים. בטרם יבשה הדיו על היצירה והמחבר נשאל שאלה אכזרית: הלא גם שלילת הנאציזם איננה יכולה להיות מוחלטות? צ’אפק השיב בתיזה משלימה: אם אין אמת מוחלטת, הנה נגלה לפנינו השקר המוחלט. ובשורת יצירות ספרותיות ביטא את סלידתו מתפיסת העולם הנאצית, עד כדי הימנעותה של ועדת פרס נובל להעניק לו את הפרס לשנת 1937, בשל סירובו למחוק מספרו המלחמה בסלמנדרות כמה משפטים שיש בהם כדי “לפגוע בכבודו של ראש מדינה מכובד בלב אירופה”. מוראות ליקוי המאורות הנאצי לא פסחו על צ’אפק: בספטמבר 1938 הוכנעה ארצו ושלושה חודשים מאוחר יותר הוא מת משברון לב על החורבן.

האמנם היתה הטרילוגיה טעות פילוסופית? המתרגם עינה את נפשו בשאלה שמא אכן יש במארת המאה הוכחה לתיזת יחסיות האמת? אולם, sub specie aeternitatis, דווקא לנוכח הניסיונות להציב את הנאציזם כעוד אחת מהתנועות או התופעות ולא כמשהו העומד מחוץ לרצף ההיסטוריה האנושית, נראה שהגיעה השעה למנוע מתפיסת העולם הנאצית את מקומה הנכבד כשותפה בעיצוב המחשבה האנושית.

אם אכן הוכרה יחסיות האמת, הרי אין מציאתו של השקר המוחלט יכולה לסתור אותה. ומפני שאין סתירה בין השניים, הגיעה שעתו של סיפור יחסות האמת לחזור ולהיקרא

אפרים פרויד