רקע
קארל צ'אפק
הוֹרְדוּבָּל
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: צ'כית
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן, תל-אביב; תשס"א 2001

על אף שהאירוע המתואר נשען באי אלה פרטים על מעשה שהיה, אין סיפורו מתיימר להיות אלא פרי הדמיון; כן אין הוא טוען למהימנות פולקלוריסטית כלשהי

 

שער ראשון

 

פרק א'

ההוא, השני מהחלון, עם הבגדים המעוכים האלה, מי היה מאמין שהוא אמריקני? אל תספר לי! אמריקנים הרי אינם נוסעים ברכבת איטית שכזאת. אלה נוסעים באקספרס, ואפילו זה לא די מהיר להם; הרכבות באמריקה מהירות יותר, כך אומרים, עם קרונות הרבה יותר ארוכים, ו-waiter כזה בחלוק לבן מגיש לך מים צוננים ו-ice cream, אתה מבין? “Hello, boy”, צועק אמריקני כזה, “תביא קצת בירה, תגיש לכל אחד בקרון כוס, שיעלה אפילו חמישה דולר, damn it!” אל אלוהים! אלה החיים באמריקה, אתה מבין; אבל מה אספר לך.

השני מהחלון מנמנם בפה פעור, כולו מיוזע ועייף, וראשו שמוט כאילו אין בו רוח חיים. אלוהים אדירים, כבר עברו אחד עשר, שלושה עשר, ארבעה עשר, חמישה עשר יום; חמישה עשר יום ולילה של נסיעה, בישיבה על המזוודה, של שינה על הרצפה או על ספסל, דביק מזעה, קשוח שרירים וחרש מרעש המכונות; זהו היום החמישה עשר; אילו רק יכולתי לפחות למתוח את רגליי, להציע חבילת קש מתחת לראשי, ולישון, לישון, לישון…

היהודיה השמנה ליד החלון נדחפת בארשת גועל לפינה. ככה זה, בסוף הזהו עוד יירדם לגמרי וייפול עלי כמו שק; מי יודע מה לא בסדר אתו, נראה כאילו התגלגל בבגדים על הרצפה, או מי יודע איפה; אתה נראה לי קצת מוזר, עלי לומר; הייתי רוצה לעבור למקום אחר; או, אלוהים, אילו רק הרכבת הגיעה כבר לסוף הדרך! וההוא, השני מהחלון מטה את ראשו קדימה, ומתעורר לפתע.

“איזה חום,” מנסה קשיש בעל פני חנווני לקשור שיחה זהירה. “לאן אתה נוסע?”

“לקריבה,” פלט האיש במאמץ.

“אהה, לקריבה,” חוזר החנווני על דבריו כמי שמבין עניין ומבקש להקל עליו. “ומרחוק, מרחוק?”

השני מהחלון איננו עונה, מנגב בטלפיו המלוכלכים את מצחו הלח, והוא קרוב לעלפון מחולשה וסחרחורת. החנווני נושף כנעלב ופונה אל החלון. השני איננו מעז להביט בעד החלון, הוא מסתיר את עיניו על פני הרצפה המלאה רקיקות וממתין עד שישאלו אותו עוד פעם. או אז הוא יאמר להם. מרחוק. מאמריקה, אבקש לומר. מה אתה שח, ממש מאמריקה? ואתה בא ממרחקים כאלה לביקור? לא, אני חוזר הביתה. לקריבה. יש לי שם אשה וילדה. הַפִיָה קוראים לה. הפיה. היתה בת שלוש כאשר נסעתי. תראו-תראו, ממש מאמריקה! והרבה זמן היית שם? שמונה שנים. כבר שמונה שנים. ובמשך כל הזמן הזה היה לי ג’וב במקום אחד. בתור מיינר. בג’ונסטאון. היה לי שם חבר, בן הכפר שלי, מיכאל בובוק קראו לו. מיכאל בובוק מטאלאמאש. אותו זה הרג, לפני חמש שנים זה היה. מאז לא היה לי עם מי לדבר, איך יכולתי לדבר אתם, בבקשה? מילא בובוק, הוא למד את שפתם, אבל אם יש לבנאדם אשה, אתה מבין, הוא חושב על זה איך יספר לה את הכל אחד לאחד, וזה אי-אפשר בשפה זרה שכזאת. קוראים לה פּוֹלָנָה.

ואיך יכולת לעבוד שם, אם לא יכולת לדבר אתם? נו, איך. אמרו לי אֶלוֹאוּ, הורְדוּבָּל, והראו לי את הג’וב שלי. עד שבעה דולר ליום לקחתי, בבקשה. Seven. אבל איזה יוקר שיש באמריקה, רבותי. אפילו שני דולר לא יספיקו לך ליום למחיה. חמישה דולר לשבוע בעד לינה. והאדון הזה ממול יגיד: אבל אז, אדון הורדובל, בטח חסכת סכום יפה! אה כן, אפשר היה לחסוך. אבל, אני שלחתי כסף לאשה הביתה – אמרתי כבר שקוראים לה פולנה? כל חודש, אדוני, חמישים, ששים, ועד תשעים דולר. אבל זה הלך כל זמן שבובוק היה בחיים, כי בובוק ידע לכתוב. אדם פיקח, בובוק הזה, אבל זה הרג אותו לפני חמש שנים, קרשים נפלו עליו. אחר-כך כבר לא יכולתי לשלוח כסף, אז הכנסתי אותו ל-benk. למעלה משלושת אלפים דולר, בבקשה, ואת אלה גנבו לי. אבל זה הלא בלתי אפשרי, אדון הורדובל! מה שאתה מספר!! Yessr, למעלה משלושת אלפים דולר. ואתה לא תבעת אותם לדין? איך לתבוע, בבקשה? ה-forman שלנו הביא אותי לאיזה לואייר; הוא ככה טפח לי על השכם, או קיי, או קיי, אבל אתה צריך לתת אדוואנס; והפורמן אמר לו you’re a swine, ודחף אותי למטה במדרגות. ובכן, ככה זה באמריקה, בבקשה, מה יש לדבר. Jesus, Jesus, אדון הורדובל, שלושת אלפים דולר? זה הלא כסף גדול, זה הלא הון! אלוהים שבשמיים, איזה אסון! שלושת אלפים דולר, כמה זה בכסף שלנו?

יוריי הורדובל חש סיפוק עמוק: אתם הייתם מגלגלים עלי עיניים, אילו התחלתי לספר לכם, אתם כולכם פה; מכל הטריין היו מתאספים אנשים לראות את הבנאדם שגנבו לו באמריקה שלושת אלפים דולר; יֶס סֶר זה אני! יוריי הורדובל מרים את מבטו וסוקר את האנשים; היהודיה השמנה נצמדת לפינה, החנווני מסתכל מהחלון ומעמיד פני נעלב ולועס משהו בפה חסר שיניים, כאילו הוא מעלה גירה. הדודה עם הסל על הברכיים מביטה בהורדובל, כאילו כופרת בסיפורו מעומק ליבה.

יוריי הורדובל שב ומתכנס בתוך עצמו. טוב, אני לא מבקש מכם שום דבר; חמש שנים לא דיברתי עם אף אחד, וזה הלך. ואז, אדון הורדובל, אתה חוזר מאמריקה בלי גרוש לנשמה? איפה, היה לי ג’וב טוב שם, אבל את הכסף כבר לא הכנסתי ל-you bet!, benk למזוודה, אדוני, המפתח לקשור לצוואר, וזהו! שבע מאות דולר אני מביא אתי הביתה. Well; sir – הייתי נשאר שם, אבל איבדתי את ה-employment שלי. אחרי שמונה שנים, אדוני, Lock out, sir. יותר מדי פחם, אמרו. מה-pit שלנו קיבלו שש מאות איש leave, אדוני. ובכל מקום, ממש בכל מקום, רק פיטרו אנשים. אין עבודה לאף אחד. לכן אני חוזר הביתה. הביתה, אתה מבין? לקריבה. יש לי שם אשה ואיזה שדות. והפיה, שהיתה בת שלוש. שבע מאות דולר אני מביא מתחת לחולצה ושוב אתחיל לנהל משק… או שאלך לאיזה factory. או לכרות עצים.

ואתה לא התגעגעת לאשה ולילדה, אדון הורדובל? אוהו, אלוהים עדי, התגעגעתי; אבל אני, בבקשה, שלחתי להן כסף וככה חשבתי – זה בשביל פרה, וזה בשביל חתיכת אדמה, וזה בשביל פולנה שיהיה לה, היא כבר תדע בעצמה. כל דולר היה בשביל משהו. וכאשר הכנסתי את הכסף לבנק, זה כבר היה כמו עדר בקר. Yessr, ואת זה גנבו לי. ואשתך – לא כתבה לך אף פעם? לא כתבה. לא יודעת לכתוב. אבל אתה כתבת לה? No, sir. Can’t write, sir. מאז שמת מיכאל בובוק, לא שלחתי לה כלום. רק כסף שמתי הצדה. אבל לפחות שלחת מברק, שאתה חוזר? אבל מה פתאום, זה חבל על הכסף. היא היתה נבהלת לו בא פתאום הדוור, אבל ממני לא תיבהל. האהא, איפה! אולי היא חושבת שאתה כבר מת, אדון הורדובל; אתה מבין, אחרי שכל כך הרבה זמן לא קיבלה ממך אפילו פירור של ידיעה – מת? גבר כמוני, ומת?? יוריי הורדובל מסתכל באגרופיו המגויידים. גבר כזה, מה חשבתם! פולנה היא חכמה, פולנה יודעת שאחזור. נכון, אבל כולנו בני תמותה; מה אם היא לא זכתה? Shut up, sir; היא היתה בת עשרים ושלוש כאשר נסעתי, והיא חזקה, אדוני, חזקה כמו חגורה שכזאת, אתה לא מכיר את פולנה; בעד כל הכסף, בעד כל הדולרים שאני שלחתי – שלא תהיה בחיים? No, thank you.

החנווני המנופח שליד החלון מנגב בממחטה כחולה את הזעה. אולי הוא שוב יגיד: “איזה חום!” חום, אדוני? היית צריך, אדוני להיות ב-lowerdeck; או למטה ב-shaft עם הפחם… לשם שולחים את ה-niggers, אבל עמדתי בזה, yessr. בעד שבעה דולר. Hallo, Hordubal! Hallo, you niggash!. אה, אדוני, הבנאדם עומד בהרבה. סוס לא. שם למטה כבר לא יכלו להביא סוסים שימשכו את העגלות, יותר מדי חם, אדוני. או כזה lower deck באוניה… הבנאדם יכול לעמוד בהרבה, לוא רק יכול היה לדבר עם אנשים. רוצים ממך משהו, אתה לא יודע מה; והם צועקים, כועסים, מושכים בכתפיים – בבקשה ממך, איך אני יכול לקבל בהמבורג תשובה לשאלה איך מגיעים לקריבה? הם יכולים לצעוק, אבל אני לא. לאמריקה אתה יכול לנסוע כמו כלום; אחד מעלה אותך לאוניה, אחד מחכה לך שם – אבל חזרה, אדוני, חזרה לא יעזור לך אף אחד..No, sir קשה היא, אדוני, הדרך הביתה.

ויוריי הורדובל מניד את ראשו; עכשיו הוא כבר מתנודד מעצמו, מתנדנד בכבדות ובלי חיים, ויוריי נרדם. היהודיה השמנה ליד החלון נעלה שפתיה בבוז; הדודה עם הסל על ברכיה והחנווני הנעלב החליפו מבטים רבי-משמעות: כן, אמת, כאלה אנשים יש היום. כמו בהמות…


 

פרק ב'


מי זה הולך שם, מי זה שם בגב השני של הגיא? הנה הוא, אדון בנעליים, אולי מכונאי או משהו כזה, נושא מזוודונת שחורה, ומטפס במעלה הגיא. אלמלא הוא רחוק כל כך, הייתי מעלה את ידי אל הפה ותוקע לעברו תקיעה. ברוך אלוהים יום יום, אדוני, מה השעה? שתי דקות לשתים-עשרה, נערי; אלמלא הייתי רחוק כל כך; הייתי קורא אליך ושואל למי שייכות הפרות שאתה רועה; ואתה היית, אולי, מצביע: הקרחה הזאת, או הנקודה, או המסומנת, או זו עם הכתמים, או זו המבכירה, שייכת לפולנה הורדובל. כן, כן, בחור, פרות יפות, תענוג לעיניים; רק אל תתן להן לרדת לנחל השחור! שם העשב חמוץ והמים מרים. תראה, תראה, של פולנה הורדובל; שמע-נא, אומרים שלפני כמה זמן היו לה רק שתיים; ומה, בחור, אין לה גם איזה שוורים? אה, אדוני, הנכבד, ועוד איזה שוורים, מפודוליה, קרניים כמו זרועות מושטות; שני שוורים, אדוני. ומה, כבשים יש? גם כבשים וגם כבשות, אדוני, אבל אלה רועים שם למעלה בדורנה פולונינה. חכמה היא פולנה, ועשירה. ובעל אין לה? מה אתה מנפנף בידיים? אין לה גבר לפולנה? אה, איזה טיפש, לא מכיר בן-אדם; הוא מטיל צל על עיניו בכפיו ומתבונן, מתבונן, כמו בול עץ.

יוריי הורדובל מרגיש את ליבו הולם בגרונו; עליו לעצור לרגע ולשאוף אויר, אאאה, אאאה! זה יותר מדי, זה כל כך פתאומי. הוא נשנק כמו אדם שנפל למים: לפתע, לפתע הוא בבית, רק צעד אחד מעל לגומה המכוסה אבנים, וכבר הוא שטוף זכרונות מכל עבר: כן הגומה הזאת היתה פה תמיד, וגם שיחי הקוצים, וגם אז אכלה בהם אש הרועים; ושוב פורחות בין אבני הגוויל הרקפות, והדרך נעלמת בין העשב היבש וקורניות מתייבשות, וכאן הסלע המכוסה ערער וערבזים, והנה קצה היער, גללי פָרות שהתייבשו, והנה הבקתה הנטושה. ואין עוד אמריקה, ואין עוד שמונה השנים; הכל הנו כשהיה, החיפושית המבריקה בתפרחת הדרדר, העשב החלקלק, ומרחוק פעמוני הפָרות, האוכף שמעל לקריבה, ציצות עשבי האגמון החומים והדרך הביתה ­– –

– הדרך שרגלי איש ההרים צועדות בה, נעולות בנעלי בד, שלא היה באמריקה, הדרך הנודפת ריח פָרות ויער, ספוגת חום כתנור אפיה ביתי, הדרך היורדת בואכה העמק, זרועת אבנים ורמוסת עדרים, שטופת מעיינות שמימיהם מקפצים על אבניה, אה, אלוהים, כמה המשעול הזה נכון, זורם כמו נחל, רפוד עשב רך, משופע חצץ, סופק בלחותו ומשתחווה לצמרות היער: no, sir, שום מדרכה מרוצפת החורקת מתחת לנעליים כמו בג’ונסטאון, שום ריילינגס, שום שדרות של גברים צועדים אל המיין, פה אין נפש חיה, אפילו אחת, רק השביל היורד למטה, הנחל ופעימות העדרים, הדרך הביתה, פעמוני העגלים וליד הנחל פרחי התכלת –

יוריי הורדובל יורד בצעדים ארוכים. איפה מזוודה, איפה שמונה שנים; פה היא הדרך הביתה ובה רצות הרגליים מעצמן, כמו עדר השב מהמרעה עם רדת החשכה, בעטינים מלאים, בימבאם של הפרות וצלצול פעמוניהם של העגלים; מה תאמר – לשבת כאן ולחכות לדמדומים, להגיע לכפר עם צלצולי העדרים, בשעה שהזקנות יוצאות אל מפתני בתיהן והגברים נשענים על הגדרות: תראו, תראו, מי זה בא? אבל אני – כמו העדר – הישר אל השער הפתוח. ערב טוב, פולנה. גם אני לא חוזר בידיים ריקות.

או לא; להמתין עד לחשכה, עד שיכונסו העדרים ברוכי האל, והכל יירדמו; ואז לדפוק בחלון, פולנה! פולנה! אל אלוהים, מי שם? אני, פולנה, שתהיי הראשונה לראות אותי; השבח לאל. ואיפה הפיה? הפיה ישנה; להעיר אותה? לא, הניחי לה לישון. השבח והתודה לאלוהים.

והורדובל החיש עוד את צעדיו. אל-אלוהים, כמה קל ללכת כאשר המחשבות רצות לפניך! אפילו לא תשיג אותן, לשווא תמתח את רגליך; הראש רץ לפניך, והוא כבר ליד השיחים בקצה הכפר, הצדה, אווזים, הצידה, וכבר אתה בבית. כדאי היה לתקוע תקיעה גדולה בפה: כל המי ומי – ראו מי זה בא, איזה אמריקני, טראמטארה, מה אתם מסתכלים, hello, boys!

ועכשיו שקט, פה אנחנו בבית, ולנה מנפצת כותנה בחצר, להתגנב האל, שֶאֶת ידיך לא אכיר?!

הורדובל רץ לאורך הגיא, את המזוודה שבידו איננו מרגיש, שם מקופלת כל אמריקה, חולצות כחולות, חליפת מנצ’סטר ודובון בשביל הפיה; וזה, פולנה, זה בשבילך, בד לשמלה כמו שלובשים באמריקה, סבון ריחני, handbag עם שרשרת, וזה, הפיה, זה flashlight, רק ללחוץ על הכפתור הזה וזה מאיר, וכאן אני מביא לך תמונות גזורות מעיתונים – אה, ילדה, היה לי מהן המון, שמונה שנים אספתי בשבילך איפה שרק יכולתי למצוא משהו; קצת הייתי צריך להשאיר שם, כי לא היה לי מקום בסיוטקייס, אבל חכי, גם במזוודה יש דברים!

וכאן, השבח לאל, חוצה כבר השביל את הנחל; אין שום גשרון מברזל, רק אבנים במים, צריך לקפץ מאבן לאבן ולנפנף בידיים, הא, חברה', שם ליד הערבות היינו הולכים לצוד סרטנים, מכנסיים מקופלים, ורטובים עד האוזניים; וכאן בעיקול הדרך, האם הצלב עודנו שם? יהא אדוננו ברוך, ישנו, רוכן על נתיב העגלות הרך מהאבק החם והנודף ריח עדרים, וקש ושיפון; והנה, זה מוכרח להיות כבר קצה הגדר של המטע של מיכאלצ’וק, הנה היא, מכוסה שיחי לילך וצמחי לוז כפי שהיתה, והיא עקורה כמו פעם; ישתבח האל, כבר אנחנו בכפר, הגענו בשלום, יוריי הורדובל! ויוריי הורדובל עוצר את הילוכו, השד יודע מדוע המזוודה פתאום כל כך כבדה, רק לנגב את הזעה, ולמען הבתולה הקדושה – מדוע זה לא התרחצתי ליד הנחל, מדוע לא הוצאתי מהמזוודה את המראה והתער להתגלח ליד הנחל! אני בטח נראה כמו צועני, כמו הֵלֶך, כמו פרטיזן, מה לוא חזרתי להתרחץ לפני שאראה את פרצופי לפולנה? אבל זה כבר לא ילך, הורדובל, כבר מתבוננים בך; מאחורי הגדר של מיכאלצ’וק, מאחורי תעלת הדקורית מציץ ילד, משתאה כמו קפוא על מקומו. האם תקרא אליו, הורדובל? האם תאמר, היי, אתה, האם אתה הילד של מיכאלצ’וק? והילד, כמוחא בכפות רגליו היחפות, פותח במנוסה.

מה בדבר עקיפת הכפר, מהרהר הורדובל, וכניסה הביתה בשער האחורי? מה פתאום, שירוצו אלי – בנאדם, לאן אתה נדחף? תסתלק מפה או שתקבל שוט! מה לעשות, צריך ללכת דרך מרכז הכפר; אה, אלהים שבשמיים, מדוע זה המזוודה כל כך כבדה? פניה של איזו דודה המציצה מחלון מאחורי עציץ פרחים, פניהן המשתאות של חמניות, איזו סבתא השופכת משהו בחצר כאילו מציצה באחוריה, ילדים נעצרים בדרכם ותוקעים מבטים, תראו, תראו בא מישהו זר, סבא קיריל מניע את לסתו על ריק ואפילו לא מרים מבט, עוד דקירה אחת בלב, אלוהים אתנו, והיכנס בראש מורכן לפתח ביתך.

היי, מטומטם, איך יכולת לטעות? זה הלא איננו צריף העץ של ההורדובלים, עם הרפת הבנויה מקרשים והגורן; זאת חצר מושלמת, קירות בנויים וגג רעפים, בחצר משאבה מברזל, מחרשה מברזל ושערי ברזל, נו, איזו חצר; מהר, הורדובל, תתנדף מהר יחד עם המזוודה השחורה שלך, לפני שיופיע בעל הבית ויאמר: מה זה, מה אתה עושה כאן? יום טוב, בעל הבית, האם לא היתה גרה פה פולנה הורדובל? אני מבקש סליחה, אדוני, אינני יודע איפה היו העינים שלי.

בדלת ניצבת פולנה כמו גוש אבן, עיניה פעורות, ידיה לופתות בחוזקה את חזה, ונשימתה מעוותת ונשנקת.


 

פרק ג'


ועכשיו אין יוריי הורדובל יודע מה לומר: כל כך הרבה התחלות הוא הגה בלבו. מה קורה, שאף אחת לא מתאימה הנה? לא יכסה את עיניה של פולנה בכפות ידיו, לא ידפוק בחלון בלילה, לא יחזור עם צלצולי פעמוני העדרים וברכות האלוהים בפיו; הוא יחזור לא רחוץ, מגודל זקן ולא רחוץ, נו, מה הפלא שהאשה תיבהל? גם הקול היה יוצא מפי מוזר וחנוק – עוצה נא עצה, אלי שבשמיים, מה אפשר לומר בקול כזה שאיננו דומה לשום דבר בעולם?

פולנה נסוגה מפתח הבית, נסוגה יתר על המידה, אה, פולנה, הייתי חומק פנימה גם כך; והיא אומרת בקול שכמעט איננו קול, וכמעט שאיננו שלה: “תיכנס, אני אקרא להַפִיָה.” כן, הפיה, אבל תחילה רציתי להניח את ידי על כתפייך ולומר, נו, פולנה, לא רציתי להבהיל אותך; השבח לאל, אני בבית. ואני רואה, איך הסתדרת פה יפה: מיטה חדשה ומוצעת בשפע, שולחן חדש וכבד, בקירות תמונות קדושים, מה יש לומר, אפילו באמריקה זה לא יותר טוב; רצפת קרשים ובחלונות פרחים, היטבת לנהל את המשק, פולנה! יוריי הורדובל מתיישב בשקט-בשקט על מזוודתו. חכמה היא פולנה ויודעת להסתדר, כפי שהעניינים נראים כאן, היית אומר שיש לה שנים עשר ראש בקר, שנים עשר ואולי יותר – תודה לאל, לא לשווא עמלתי; אבל חם שם ב-shaft, נשמה שלי, אילו ידעת איזה גיהינום!

פולנה לא חוזרת; יוריי הורדובל מרגיש לחוץ, כמו אדם שנשאר לגמרי לבדו בחדר זר. אחכה בחצר, הוא אומר בלבו, אולי אפשר בינתיים להתרחץ. אווו, לפשוט את החולצה ולשאוב מים קרים ולשפוך אותם מלוא החזה, על הראש ועל השערות, להתיז את המים מסביב ולשאוג בהנאה, היי! אלא שאיכשהו זה לא מתאים לכאן, עוד לא, עוד לא! רק קצת מים ממשאבת הברזל (היתה פה מסגרת עץ ודלי קשור לציר שאיבה, והחושך העמוק שם למטה, והנשיפה הפתאומית של לחות וצינה אם התכופפת מעל למעקה) (הזהו כאן זה כמו באמריקה, שם יש ל-farmers משאבות שכאלה) (להביא דלי מלא לרפת ולהשקות את הפרות, עד שנחיריהן נוצצים והן נושפות בקולי קולות מתוך הנאה), ולהרטיב את הממחטה המעוכה וקמוטה ולנגב את המצח, הידיים, העורף אכאכאך, כמה שזה מצנן; והוא סוחט את הממחטה ומחפש היכן לתלות אותה, עוד לא, אנחנו עוד לא בבית פה, והוא תוחב אותה לכיסו רטובה.

“הנה אבא, הפיה,” שומע הורדובל, ופולנה דוחפת אליו נערה בת אחת עשרה בעלת עיני תכלת מבוהלות. “אז את הפיה,” נוהם הורדובל במבוכה (אל אלוהים, teddy-bear לנערה כזאת גדולה!) ורוצה ללטף את שערה, רק באצבע, הפיה; אבל הנערה חומקת, נצמדת לאמה ואינה מרפה את מבטה מהגבר הזר הזה. “אז תגידי שלום הפיה,” אומרת פולנה בקשיחות ודוחפת את הנערה בגבה. אה, פולנה, הניחי לה, מה זה חשוב שהילדה נבהלה! ערב טוב," לוחשת הפיה ומסבה את פניה יוריי מרגיש לפתע משהו מוזר, עיניו נשטפו, פני הנערה לפניו רועדים ונמוגים; אבל מה, – זה כלום, רק כל כך הרבה שנים כבר לא שמעתי “ערב טוב”. בואי לראות, הפיה," הוא אומר מהר, “מה הבאתי לך.”

“לכי, טיפשה,” דוחפת אותה פולנה.

הורדובל כורע ליד המזוודה, או, הבתולה הקדושה, איך הכל התקמט בדרך, והוא מחפש פנס כיס חשמלי, הפיה תעשה עיניים! “תסתכלי, הפיה כאן את לוחצת על הכפתור הזה, וזה מאיר.” נו, מה זה, זה לא רוצה להאיר; הורדובל לוחץ ולוחץ על הכפתור, הופך את הפנס מכל צדדיו ונעצב. “מה זה קרה? אהה, זה בטח התייבש בפנים, איפה שהחשמל – את יודעת, היה נורא חם שם ב-lowerdeck – ובכן זה האיר באור גדול, הפיה, כמו השמש. אבל חכי, הבאתי לך גם תמונות, את תראי משהו!” הורדובל שולף מהמזוודה דפי מגזינים ועיתונים, שעטפו את קצת הבגדים. “בואי הנה, הפיה, שתראי איך נראית אמריקה.”

הנערה מסתובבת במבוכה ומחפשת את אמה. פולנה מטה את ראשה בסבר פנים חמור כאומרת: לכי! הילדה נשרכת לאיטה ובאי רצון אל האדון הזר הגבוה – אה, לפרוץ החוצה בעד הדלת ולרוץ, לרוץ אל מריקה, אל ז’ופקה, אל הבחורות החובקות שם בירכתי ביתן גור כלבים קטן המשווע לנחמה –

"תראי, הפיה, את הגבירות האלה – והנה, תראי, איך שאלה הולכים מכות, האהאה, מה? זהו football, את מבינה? משחק שכזה שמשחקים באמריקה. והנה – הבתים הגבוהים האלה – "

הפיה כבר נוגעת בו בכתפה ושואלת בביישנות: “ומה זה?”

יוריי הורדובל נשטף בתחושת שמחה והתרגשות: הנה, הנה, הילדה מתחילה להתרגל! “זה… את מבינה, זהו Felix the cat”

“אבל זאת הרי סתם חתולה,” מוחה הפיה.

“האהא, מובן שזאת חתולה! את חכמה, הפיה! זה הוא… חתול אמריקני כזה, all right.”

“ומה הוא עושה פה?”

“הוא מלקק כזה tin, את מבינה? כזאת קופסה מפח לקונזרבים. זהו advertisement”

לקונזרבים, את מבינה?"

“ומה כתוב כאן?”

“זה… כנראה משהו באמריקאית, הפיה, את זה את לא מבינה; אבל תסתכלי פה, על האוניות האלה,” מיהר הורדובל להסיט את נושא השיחה. “בכזאת אני נסעתי.”

“ומה זה?”

“אלה ארובות, את מבינה? האוניות האלה יש להן בפנים מכונות קיטור ומאחור כזה… כזה propeller”

“ומה כתוב פה?”

“את זה תקראי פעם אחרת, את הלא יודעת לקרוא, לא?” מתמרן הורדובל. "ואת זה, את רואה: תנגשו שני קארס - - " פולנה ניצבת בתח הבית, ידיה שלובות על חזה, ובעיניים יבשות שולחת מט מרוכז לתוך החצר. שם מאחוריה בחדר מתקרבים שני ראשים, קול גברי אטי תאמץ להסביר מה הא ומה דא, “כך עושים את זה באמריקה, הפיה, ואת זאת, תסתכי, את זאת ראיתי פעם במו עיני,” ואחר-כך הקול נתקע, מהסס ונוהם: “לכי, פיה, לכי לראות איפה אמא.” הפיה פורצת החוצה כמו משוחררת.

“חכי,” מעכבת אותה פולנה, “תשאלי אותו אם הוא רוצה לאכול משהו או לשתות.”

“לא צריך, נשמה שלי, לא צריך,” צוהל הורדובל ורץ אל פתח הבית. "את טובה אלי שנזכרת, אני מודה לך מאד, אבל זה לא ממהר. אולי יש לך עבודה אחרת לעשות – "

“עבודה יש תמיד,” מעירה פולנה באופן סתמי.

"את רואה, פולנה, את רואה, אני לא אפריע לך; תדאגי לעניינייך, ואני בינתיים – כלומר אני – " פולנה מרימה את עיניה אליו, כאילו רצתה לומר משהו, כאילו צתה לומר לפתע איכשהו הרבה, עד כי שפתיה נעות כנתקפות עווית; אך היא ולעת את שרצתה לומר והולכת לה לדרכה, כי עבודה יש תמיד.

הורדובל ניצב בדלת ומסתכל בעקבות פולנה: מה היה קורה אילו הלכתי אחריה לצריף – עוד לא, עוד לא; הצריף איכשהו חשוך, נו, זה איכשהו לא הולם. שמונה שנים, אחא, הן שמונה שנים. אשה נבונה היא פולנה, לא קפצה לך על הצוואר כמו צעירונת; רצית לשאול אותה כמה דברים על דא ועל הא, על השדה, על העדר, אבל יהא אלוהים אתה יש לה תמיד עבודה. תמיד היתה פולנה כזאת, בעבודה זריזה, חכמה. הורדובל, מהורהר, מתבונן בחצר. חצר נקיה עטורת צמחי נוי; אין זכר לדליפת שופכין. מה בדבר סיור במשק? עוד לא, עוד לא; פולנה תגיד לבד, בוא תציץ, יוריי, איך ניהלתי את המשק: הכל משופץ, הכל מברזל, הכל חדש, עלה כך וכך – ואני אוֹמַר: טוב כך, פולנה. גם אני מביא לך משהו למשק.

היא עושה טוב, פולנה; והיא יִשְׁרַת גו, ישרה כמו צעירה, אלוהים, איזה גב ישר! תמיד נשאה את ראשה אל על, כבר כנערה – הורדובל נאנח וגרד את עורפו: ובכן, פולנה, יהי הכל כרצונך; שמונה שנים היית אדוני המשק, את זה אי אפשר לשנות בן-רגע; אבל את בעצמך תודי: טוב שיהיה גבר בבית.

הורדובל, מהורהר, מתבונן בחצר. הכל שונה וחדש, מעשי ידי פולנה צלחים; אבל הזבל, שמעני, הזבל לא מוצא חן בעיני. זה לא זבל בקר, זה זבל סוסים. על הקיר תלויות שתי רתמות, בחצר יש זבל סוסים – פולנה אפילו במלה לא הזכירה שהיא מגדלת סוסים; אבל תשמע, סוסים זה הלא לא בשביל נשים. לאורווה צריך גבר, ככה זה. הורדובל מקמט את מצחו בדאגה: כן, זאת מכת פרסה בקיר עץ; הסוס חופר בפרסתו, אולי הוא רוצה לשתות; הייתי מביא לו מים בדלי הבד, אבל לא: עד שפולנה תאמר, בוא, יוריי, בוא תראה את המשק. בג’ונסטאון היו להם סוסים למטה, בתוך המחילות; הייתי הולך לפעמים לטפוח להם על צווארם, את מבינה, פולנה, פרות לא היו שם; פרה שכזאת אפשר לתפוס בקרניים ולטלטל קצת את ראשה –נא – נא – נא – זקנה שלי – אבל סוס? – השבח לאל, עכשיו יהיה לך פה גבר.

אבל עכשיו נגע משהו מוכר ונושן בנחיריו, משהו שריחו מחזיר אותו אל ילדותו. הורדובל מרחרח באריכות ומתוך הכרת תודה: עץ, ריחו של עץ נוטף שרף, ריחם של קרשי אשוח בשמש. יוריי נמשך אל ערימת הקרשים; העץ המחוספס טוב ליד המחוספסת; הנה יש גם סדן-עץ וגרזן תקוע בו, ומִתְמָך מעץ, ומשור, משורו שלו הישן, שידיתו הוחלקה בכפות ידיו המיובלות. יוריי הורדובל נשף מעומק לבו, ברוכים הבאים בבריאות, פושט את מקטורנו וממקם בול עץ על כתף המתמך המוצק.

שטוף זעה ומאושר חוטב יוריי עצים לחודשי החורף.


 

פרק ד'


יוריי מזדקף ומנגב זעה. אמת-נכון, זאת עבודה אחרת וריח אחר מזה שבפיט שם למטה; עצים יפים, נוטפי שרף יש לפולנה, לא גזמי נפל, לא עץ מיובש. ברווזים מקרקרים, אווזים אצים ברעש, איזו עגלה עוברת בשעטה ונכנסת לסמטה הצרה. פולנה יוצאת בריצה מתוך הסככה ואצה-רצה (אה, פולנה, הלא ריצתך כריצת נערה), ופותחת את שער החצר לרווחה. מי זה יכול להיות, מי זה בא אלינו? מצליף בשוט, היי אבק חם וזהוב מִתַּמֵּר, ועגלת סולם, משוכה בצמד סוסים, נהוגה בידי בחור כארז בעמידה, כדרך שהמדיארים נוהגים, פורצת לתוך החצר; הבחור מחזיק את המושכות ברמה, ובקול רם שר הויסה, קופץ מעל העגלה וטופח בכף יד שטוחה על עורפם הלח של הסוסים.

מעם השער מתקרבת פולנה, חיוורת וכאילו נחושה. “זהו שטפן, יוריי, שפטן מאניה.”

האיש הרכון על הרתמות מזדקף בזריזות ומפנה את פניו אל יוריי. אתה שחור, אתה, מתפלא ורדובל, אל-אלוהים, איזה עורב!

“הוא עבד פה כפועל,” מוסיפה פולנה בקול קשוח וברור.

האיש מלמל משהו ושב ורכן על הרתמות, מתיר את הסוסים ומוביל אותם תוך שהוא מחזיק במתגי שניהם ביד אחת, ומושיט מִנֵיהּ וּבֵיהּ את היד האחרת להורדובל: “ברוך הבא, בעל הבית!” הורדובל מנגב מהר את ידו במכנסיו ומושיט אותה לשטפן; הוא חש מבוכה ואיכשהו מוחמא מאד, ומתוך מבוכתו ממלמל משהו ושב ומנענע את ידו של שטפן כדרך האמריקנים. שטפן איננו גבה קומה, אבל מוצק; קומתו מגיעה רק עד כתפיו של יוריי, אבל הוא מישיר את מבטיו אליו בחוצפה צורבת.

“סוסים נאים,” נוהם הורדובל וניגש ללטף את נחיריהם; אלא שהסוסים מזדקפים ומתחילים לרקוד.

“תיזהר, בעל-בית,” מזהיר מאניה כשברק של לגלוג ניצת בעיניו, “אלה סוסים הונגריים.”

אה, אתה השחור, אתה חושב שאינני מתמצא בסוסים? ובכן האמת היא שאינני מתמצא, אבל הסוסים יתרגלו לבעל הבית.

הסוסים מושכים בראשיהם על סף השתוללות; ידיים לכיסים, הורדובל, ואל תיסוג, שהשחור לא יחשוב שאתה מפחד.

“זה כאן בן שלוש,” מספר מאניה, “מסוס רביעה צבאי, הויס-הויס,” הוא מושך בחוזקה את פי הסוס, “צאצאצא! אֶאֶאֶ, בן שטן! היידה!” הסוס סוחב אותו, אבל שטפן רק צוחק; ופולנה ניגשת אל הסוס ומושיטה לו פרוסת לחם. שטפן שולח אליה מבט חטוף והבזק שיניים, ומחזיק בסוס בשרשרת רסנו. “היי, אתה! ס-ס-ס!” המראה דומה למאמץ לקבע את הסוס באדמה; שיניו של שטפן מסננות שריקת התאמצות עילאית; הסוס עומד כשערפו הנהדר מתוח, והוא מלחך1 את ידה של פולנה. “היי,” קורא מאניה ומוביל את הסוסים בשעטה, כשהוא נתלה ראשיהם, אל האורווה. פולנה עוקבת אחריהם בעיניה. “ארבעת אלפים מציעים לי בעדו,” היא אומרת בעליצות, "אבל אני לא נותנת אותו; שטפן אומר שהוא שווה שמונה. את הסוסה הזאת נרביע בסתיו – " נו, השד יודע מדוע עצרה את דיבורה כאילו נשכה את לשונה. “אני צריכה ללכת להכין את המספוא,” היא אומרת ומהססת; אין היא יודעת איך להינתק וללכת.

“ככה, ככה, מספוא,” מסכים יוריי. “סוס נאה, פולנה, ואיך הוא סוחב?”

“זה חבל לרתום אותו לעגלה,” אומרת פולנה, נרגזת. “זה לא סוס סחיבה.”

“נכון,” מאלץ עצמו הורדובל לומר, “נכון, היה חבל עליו, על צעיר שכזה. סוסים יפים יש לך, שמה שלי, תענוג להסתכל.” וכבר יוצא מאניה מהאורווה נושא צמד דליי בד למים. “שמונת אלפים אפשר יהיה לקבל בעדו, בעל-בית,” הוא אומר בבטחון. “ואת הסוסה הזאת כדאי להרביע בסתיו. הבטיחו לי בשבילה סוס רביעה, איי, ממש בן-שטן!” “ברוטוס או הגיס?” מסתובבת פולנה בחצי דרכה. “הגיס. ברוטוס כבד מדי.” מאניה מראה את שיניו מתחת לשפמו השחור. “אני לא יודע איך אתה, בעל-הבית, אבל אני לא מעריך סוסים כבדים. כוח יש להם, אבל דם אין, אדוני. אין להם דם.”

“נו, כן,” אומר הורדובל בהיסוס. “ככה זה עם דם. ומה ביחס לפרות, שטפן?”

“פרות?” מתפלא שטפן. “אה, אתה מתכוון לפרות. אה, כן, לבעלת הבית יש שתי פרות, בשביל חלב, היא אומרת. אדוני עוד לא היה באורווה?”

“לא – אתה מבין, אני חזרתי רק עכשיו,” אומר הורדובל ומבוכה תוקפת אותו; אמנם, את ערימת העצים החטובים אין להכחיש; אבל עם זאת הוא שמח שתפס מייד את סגנון הדיבור היאה לבעל בית כלפי משרתו. “כן, בדיוק התכוננתי ללכת לשם.”

שטפן מוביל אותו בארשת של סתגלנות כשדליי המים בידיו. "יש לנו - - לבעלת הבית יש שם סייח חדש, בן שלושה שבועות, וסוסה אחת מעוברת; לפני חודשיים היתה בהרבעה. הנה, אדוני. המסורס הזה כבר כמעט מכור, אדוני, באלפיים וחמש מאות. סוס טוב, אבל אני חייב לרתום את בן השלוש, שיוציא את המרץ. הוא לא מסוגל לעמוד. "מאניה חוזר ושולף את שיניו, “המסורס ילך לצבא. כל הסוסים משלנו הלכו לצבא.”

“ובכן, ככה,” אומר יוריי. “אתה מחזיק את המקום נקי. ואתה, שטפן, היית בצבא?”

“בחיל הפרשים, אדוני,” מגחך שטפן ומשקה את בן השלוש. “תסתכל, אדוני, איזה ראש יבש, איזה אחוריים – היידה! נו – צ-צ-צ תיזהר, אדוני! אוף, איזה בריון,” הוא אומר ומנחית על עורפו של הסוס את אגרופו. “אה, אדוני, איזה סוס!”

הורדובל איננו חש בביתו בריח החריף של האורווה; הרפת, אחא, זה מַרְגָש אחר לגמרי, ריח זבל הפרות וריח החלב, ריח המרעה והבית -

  • ­ ­ “איפה הסייח הזה?” הוא שואל.

הסייח עוד מקורזל פרווה והוא יונק אותה שעה, כולו רגליים; הסוסה מסבה את ראשה וזוג עיניים חכמות אל הורדובל: נו, ומי אתה? יוריי נמס ומלטף את שוקה של הסוסה; היא חמה וחלקה כמו קטיפה.

“סוסה טובה,” אומר שטפן, “אבל כבדה. בעלת הבית רוצה למכור אותה – אתה מבין, בעל-הבית, איכר לא ישלם תמורתה, והצבא רוצה רק דם חם. סוסים קרירים לא עומדים במבחן. הכי טוב זה אורווה שכולה מסוג אחד,” סבור שטפן. "אני לא יודע מה דעתך על זה, אדוני – "

“נו, פולנה מבינה בדברים האלה,” נוהם הורדובל בהיסוס.

“ומה בעניין שוורים, שוורים אין לה פולנה?”

“בשביל מה שוורים, אדוני?” מעוות מאניה את פניו. "בשביל השדה מספיק סוסה וסוס מסורס – בשר לא משתלם, בעל-הבית. עוד אולי גידול חזירים – ראית איזה חזיר מגדלת בעלת הבית? שש חזירות, אדוני, וארבעים חזרזירים. החזרזירים נמכרים טוב, סוחרי בשר חזיר מגיעים אלינו מרחוק. החזירות שמנות כמו פיל, פה שחור, טלפיים שחורים – הורדובל מניד את ראשו בארשת רצינות: "ומה עם חלב – מאיפה אתם לוקחים חלב בשבילן?

“מהאיכרים, בבקשה,” צוחק מאניה “אֶה, אתה, אתה רוצה את החזיר שלנו בשביל החזירה המלוכלכת שלך? חזיר כזה שככה אפשר לסמוך עליו אין בכל המחוז. כמה כדי חלב, כמה שקי תפוחי אדמה אתה נותן בעד זה? – ובכן, אדוני, פה לא כדאי לעבוד בפרך. הדרך לעיר רחוקה, המכירה קשה. עם מטומטם, אדוני. מגדלים הכל רק מהיד אל הפה. אז שישלמו אם לא יודעים למכור.”

הורדובל מהנהן סתמית. אמת נכון, מעט מאד היו מוכרים פה, לכל היותר אווזים ועופות. זה, אם כן, הוא עולם אחר. פולנה יודעת מה לעשות, לומר את האמת.

“למכור רחוק, ורק מה שכדאי,” מַרְצֶה שטפן. “מי יילך לשוק עם חבילת חמאה? רואים על האף שלך שאין לך מה למכור, אז תוריד מחיר, או לך לעזאזל.”

“ומאין אתה?” מתפלא יוריי.

“פה מלמטה, מריבארי, אתה מכיר, אדוני?”

אין הורדובל מכיר, אבל הוא מהנהן: כך, כך, מריבאר; מה לא יידע בעל-בית?

“סביבה אחרת, אדוני, ואיזה מישור! למשל הביצה של ריבאר, כל המחוז כאן היה נכנס לתוכה כמו אולר לכיס; ועשב, אדוני, עשב עד גובה החזה.” מאניה הניד את ידו. “אֶה, מחוז מכונם יש כאן, אתה חורש, ורק חצץ יוצא לך מהאדמה. אצלנו אתה חופר באר, והכל אדמה שחורה.”

הורדובל נזעם. מה אתה יודע, טאטאר שכמוך, אני, אני חרשתי וסיקלתי אבנים; אבל מצד שני – היערות, אלוהים, ושטחי המרעה! מרוגז עוזב יוריי את האורווה. מחוז מכונם, אתה אומר – אז מה אתה נדחף לכאן? האם פה רע כל כך לעדרים? נו, תודה לאל, זו שעתם של העדרים; פעמוניהם כבר נשמעים מהעמק והם מצלצלים בקצה הכפר; פעימות צרודות, עמוקות ואיטיות, איטיות כמו צעדי פרה; רק הפעמונים בעלי הצליל הגבוה של העֶגלות אצים-רצים – נו, נו, גם את תהיי פרה ביום מן הימים ותצעדי בכבדות כמונו, העדר. צלצולי העדרים מתקרבים, ויוריי קרוב לגילוי ראשו כבשעת הקריאה לתפילת הערבית, אבינו שבשמיים… כמו נהר מתקרבים צלילי הפעמונים ומתפצלים לטיפות כבדות ונשפכים לרוחב כל הכפר; פרה אחר פרה נפרדת מהעדר בדרכה – בימבם, בימבם – אל הרפת שלה, אל ריח האבק והחלב, בימבם בשערים, ובראשים מתנודדים נכנסות שתי פרות לחצרו של הורדובל, בהמות נבונות ועדינות, וצעדיהן מועדים אל שערי רִפְתָן. הורדובל נשף מעומק נשמתו: נו, גם אני חזרתי הביתה, ישתבח אלוהים; זאת השיבה הביתה. הקריאה לתפילה של העדרים מתפשטת ברחבי הכפר ונרגעת, עטלף יוצא בדרכיו העקלקלות לצוד זבובים בנתיבם של העדרים, ערב טוב, בעל הבית; מתוך הרפת נשמעת געייה מתמשכת של פרה. נו, נו, אני כבר בא: בחשכה נכנס יוריי אל הרפת, מגשש וממשש קרניים, הנה מצח נוקשה ומגודל שיער, הנה פה ונחיריים לחים, עור צוואר רך ושעיר; מגשש ומוצא דלי חליבה ותלת-רגל, מתיישב ליד העטין המלא וחולב, פיטמה אחר פיטמה, עד שהחלב מתאסף בשצף זרימתו בדלי; ובקול דק ודומם פוצח יוריי בשירה.

בדלת הרפת מצטיירת דמות שחורה. הורדובל לא סיים את שירו.

“זה אני, פולנה,” הוא נוהם מצטדק, “שהבהמות יתרגלו אלי!”

“אתה בא לאכול?” שואלת פולנה.

“עד שאגמור לחלוב,” אומר הורדובל מתוך החשכה: “שטפן יאכל אתנו.”


 

פרק ה'


יורי הורדובל מתיישב בראש השולחן, נושא כפיו ואומר תפילה. כך זה צריך להיות, אם אתה עכשיו בעל-בית. פולנה נועלת את שפתיה, ידיה צמודות בתפילה, הפיה פוערת את עיניה ואינה יודעת מה לעשות, שטפן נועץ את מבטיו בזעם עצור אל הרצפה – אֶה, אתם, האם לא נהגתם להתפלל, פולנה? טוב, שטפן הוא כנראה בן דת אחרת, אבל ליד השולחן יאה התפילה. תראו אותם – מרוגזים, אוכלים מהר ושותקים, הפיה בקושי מחטטת בצלחת. – “תאכלי, הפיה,” פוקדת פולנה ביובש, אבל בעצמה מתקשה להכניס דבר לפיה; רק שטפן לוגם בקולי קולות, רכון על צלחתו.

בגמר הארוכה בודק מאניה איך ובאיזו דרך לחמוק. “חכה קצת, שטפן,” דוחק בו הורדובל. “מה רציתי לומר – כן, איך היו היבולים השנה?”

“הספיח היה טוב,” מתחמק מאניה.

“ומה השיפון?”

פולנה שולחת מבט מהיר אל שטפן. “השיפון,” מסנן מאניה בין שיניו, “כן, עליך לדעת, בעלת הבית מכרה את השדה שם למעלה. לא היה כדאי לעיבוד, אדוני, הכל אבנים.”

הורדובל נדרך. “הכל אבנים,” הוא נהם, "אכן הכל אבנים; אבל השדה, פולנה, זה היסוד - - "

שטפן חושף את שיניו מתוך תחושת בטחון. “זה לא הכניס שום דבר, בעל-הבית. שטחי האחו למטה ליד הנהר יותר טובים. התירס הגיע שם לגובה בן-אדם.”

“ליד הנהר,” מתפלא הורדובל. “את קנית אדמה במישור, פולנה?”

פולנה רוצה לומר משהו, אבל בולעת את מלותיה. “אדמת אצילים, אדוני,” מסביר מאניה. "הקרקע שם שמנה, עמוקה, טובה לסלק סוכר. אבל הסלק לא משתלם. שום דבר לא משתלם, אדון. מוטב להמר על סוסים: סוס שיצלח תקבל בעדו יותר כסף מאשר בעד שנת עמל ויזע של איכר. עוד קצת אדמה במישור, ולהקים שם אורוות – " עיני שטפן בוהקות. “סוס שייך למישור, אדוני. סוס איננו עז.”

“בעל האחוזה היה מוכן למכור את השטח,” מעירה פולנה מתוך הרהוריה ועורכת בקול רם חישוב כמה זה היה עולה; אבל הורדובל איננו מקשיב, הורדובל חושב על שדות השיפון ותפוחי האדמה שפולנה מכרה. אמת-נכון, מלאי אבנים; אבל האם לא היו שם אבנים מקדמת דנא? זה, אחא, שייך כבר לעבודה הזאת. שנתיים לפני כן, לפני שיצאתי לדרך, הפכתי שם חלקת אדמת בור לשדה – אֶה, מה אתה יודע על הפרך של חקלאי!

הפיה מתגנבת אל שטפן ונשענת במרפקה על כתפו. “דוד שטפן,” היא לוחשת.

“מה העניין?” צוחק מאניה.

הקטנה מתפתלת במבוכה. “סתם ככה.”

שטפן לוקח אותה בין ברכיו ומניע אותה מצד לצד. “נו, הפיה, מה רצית לומר?”

הפיה לוחשת על אוזנו: “דוד שטפן, איזה כלבון נחמד אני ראיתי היום!”

“מה את אומרת.” מתפלא מאניה בארשת רצינות. “ואני ראיתי ארנבת עם שלושה ארנבונים קטנים.”

“על אמת?” משתוממת הפיה, “ואיפה?”

“באספסת.”

ובסתיו אתה תלך לירות בהם?"

שטפן, במבט מלוכסן לעברו של הורדובל: “נו, אני לא יודע.”

בן-אדם הגון, חושב הורדובל בלבו מתוך הקלה, הילדה מחבבת אותו. אלי לא היתה ניגשת כך. אבל מה – הילדה תתרגל; רק זה שאפילו לא הזכירה את התמונות שהבאתי לה מאמריקה. הייתי צריך לתת משהו לשטפן, עולה על דעתו של הורדובל, ועיניו מחפשות את מזוודתו.

“הדברים שלך מסודרים על הספסל,” אומרת פולנה – תמיד היתה כל כך דואגת לכל, מהרהר יוריי, וצועד בצעדים מדודים אל אותה ערימונת אמריקה. “אז זהו פה בשבילך, הפיה, התמונות ופה ה-teddy-bear” הזה – "

“מה זה, דוד שטפן?” נושפת הפיה.

“זה דֹב,” מסביר מאניה. “ראית כבר פעם דֹב חי? שם בהרים יש.”

“ואתה ראית?” מתעקשת הפיה.

“נו, כן, ראיתי. הם עושים ברום-ברום.”

“וזה פולנה, בשבילך,” ממלמל הורדובל בביישנות. “זה הכל שטויות, פשוט לא ידעתי מה…” יוריי פונה ומחטט בחפציו למצוא משהו עבור מאניה. "וזה שטפן, הוא אומר במבוכה, "אולי יתאים בשבילך: אולר אמריקני ומקטרת אמריקנית – "

“אוי, אתה,” פולטת פולנה בקול חנוק, עיניה שטופות דמעות, ופורצת החוצה – “נו, פולנה, מה יש?”

“אני מודה לך בהכנעה, בעל-בית,” קד מאניה קידה, חושף את כל שיניו ומושיט את ידו ליוריי. היי, אתה, איזה כוח שיש לך ביד! אתך היה כדאי להתמודד. נו, תודה לאל, נאנח הורדובל בהקלה, ובכן זה מאחורינו.

“תראה לי את האולר, דוד,” מתחננת הפיה.

“תסתכלי,” מתפאר שטפן, “הסכין הזאת הגיעה מאמריקה ממש; אני אגלף לך בה בובה אמריקנית, את רוצה?”

“עוד איך, דוד שטפן,” מצייצת הפיה, “אבל שיהיה על בטוח!”

יוריי מחייך באושר לכל רוחב פניו.


 

פרק ו'


אבל עוד לא הכל מסודר; יוריי יודע מה יאה. אדם החוזר מאמריקה, חייב להראות עצמו בבית המרזח, להיפגש עם שכניו ולכבד אותם במשקה. שכולם יראו שלא בידיים ריקות ולא בבושת פנים הוא חוזר. היי, בעל הפונדק! לכל אחד כוסית, ומזוג מהר, אתה לא מכיר את הורדובל, האם אני לא מיינר מאמריקה? שיידעו כולם בכפר מי הוא זה שחזר, היי, נלך לראות את הורדובל, אשה, תביאי חולצה ואת הכובע הרחב –

“אני חוזר עוד מעט, פולנה, אבל לכי לישון ואל תחכי לי,” מיעץ יוריי, וצועד בצעדים כבדים ומדודים בדרכי הכפר השחור בואכה בית המרזח. כמה ריחות ממלאים את הכפר: ריח של עץ וריח של פרות, ריח של קש וריח חציר, והנה ריח של אווזים, וזה נודף ריח פרחי הבַּבּוֹנָג וכאן צמחי סִרְפָּד. ובפונדק אין זכר לסאלו ברקוביץ; יהודי אדמוני אחר קם לו מהשולחן ושואל בנימה של חוסר אימון: “אדוני מבקש?”

בפינה יושב אחד, מי זה יכול להיות, אולי זה פּיוֹסָה, נכון-נכון, אנדריי פיוסה המכונה הוסאר, תוקע את מבטו ביוריי, כאילו אומר לצעוק: זה אתה, יוריי? ובכן זה אני, אנדריי הוסאר, כמו שאה רואה אותי. – ובכן, הוא לא צעק ורק מביט; והורדובל – להראות שהוא מקומי: “האם ברקוביץ הזקן עוד חי, פונדקאי?”

היהודי המנומש מציב על השולחן כוסית יי“ש. “שש שנים שהוא קבור.” שש שנים? אה, פיוסה, כמה זמן עבר; ומה נותר מן האדם כעבור שש שנים, ומה כעבור שמונה? שמונה שנים, פונדקאי, שמונה שנים לא שתיתי יי”ש; אל-אלוהים, רציתי לפעמים לשתות, להטביע את הצער ולירוק אל פני הנהר, אתה מבין? אבל אסרו על שתיית יי"ש באמריקה. לפחות שלחתי יותר דולרים לפולנה; והנה לך – סוסים קנתה ומכרה שדות. בגלל שזה הכל אבנים. ואתה, הוסאר, לא מכרת שדות? נו, רואים שלא היית באמריקה.

היהודי ניצב ליד הדלפק ומביט ביוריי. האם לפתוח בשיחה אתו? חושב היהודי. בר-שיח הוא כנראה איננו, נראה ככה-ככה, מוטב לעזוב; מי מאנשי המקום זה יכול להיות? למתיי פאגורקו יש בן איפה שהוא, אולי זה בנו של מתיי; או שמא זה הורדובל, בעלה של פולנה הורדובל, זה שבאמריקה.

יוריי מצמץ בעיניו. היהודי מפנה לו גב, עליו ליישר את הכוסיות על הדלפק; ומה איתך פיוסה, מדוע אתה מסתיר את עיניך תחת גבותיך? האם עלי לקרוא לך בשם? ככה זה, אנדריי פיוסה: הבנאדם נגמל מהדיבור, הפה מתקשח כמו בול עץ, אבל – נו, אפילו סוס, אפילו פרה רוצה לשמוע קול של בן-אדם. אמת-נכון, פולנה תמיד היתה שקטה, ושמונה שנים אינן מוסיפות כוח דיבור, הבדידות איננה מורה טוב לדיבורים; אני עצמי אפילו לא יודע איך להתחיל: היא לא שואלת – אני לא מספר; היא לא מספרת – אני לא רוצה לשאול. אבל מה – שטפן הוא עובד משק טוב, אפילו בדיבור הוא ממלא את מקומה של בעלת המשק. את השדות מכרה בעלת המשק, וקנתה אדמת בור במישור, וזהו זה.

הורדובל לוגם ומנענע בראשו. חריף היי"ש, נְבֵלָה, אבל הבנאדם מתרגל. שטפן הוא בחור טוב, כך נראה; הוא מבין בסוסים ומחבב את הפיה; ומה שנוגע לפולנה – גם אשה מתרגלת, ומה שצריך לבוא – יבוא. אֶה, פיוסה, ומה עם אשתך? האם היא מוזרה לפעמים? נכון, אתה מרביץ לה, אבל פולנה היא כמו אצילה, אנדריי. ככה זה. חכמה היא, חרוצה וטהורה, תודה לאל. אם כי מוזרה. והיא יודעת להתנשא כמו שום אשה אחרת בכפר. אני לא יודע לנהוג בה, הוסאר. כמו רוח-סערה הייתי צריך לפרוץ לבית ולסובב אותה עד שנשימתה תיעצר. כך עושים את זה, אנדריי. אבל אני – אתה רואה, לא הלך לי; היא נבהלה כמו הייתי מפלצת. גם הפיה איכשהו נבהלה. וגם אתה, פיוסה. נו, הנה אני, מה לעשות? אם הקרח לא נשבר, הוא נמוג לאט. לחיים, אנדריי.

אנדריי פיוסה, המכונה הוסאר, קם וניגש לדלת, כאילו איננו רואה; בעוברו בדלת הוא פונה לאחור, יורה מבט על עקבותיו ופולט: “ברוך הבא, יוריי!” משונה אתה, הוסאר; כאילו לא יכולת לשבת לידי! אל תחשוב שחזרתי קבצן; יש לי כמה מאות טובות של דולרים, אפילו פולנה עוד לא יודעת. הנה, פיוסה הכיר אותי; וראה זה פלא: זה בא מעצמו, וגם היתר יבוא מעצמו, חדרה השמחה ללבו של הורדובל. יהודי, מזוג לי עוד כוסית!

הדלת נפתחת לפתע ולתוכה פורץ גבר, כמו נחשול מים אדירים – הרי זה ואסיל גריץ' ואסילו, החבר הטוב; רק זורק מבט, וכבר ניגש לשולחן, ואסיל! יוריי! נשיקות של גברים שכאלה שורטות ומסריחות מטבק, אבל זה טוב, אה ואסיל! “ברוך הבא, יוריי,” הוא אומר בנימת דאגה כלשהי, “ומה, חזרת?” “ומה, חמור שכמוך, הייתי צריך למות שם?” צוחק הורדובל. “עליך לדעת,” אומר גריץ' כמהסס, “לאיכרים עכשיו לא טוב. בריא, נכון? תודה לאל, לפחות על זה.” “אתה מוזר, ואסיל, יושב על חצי ישבן והופך מהר את כוסית היי”ש. מה חדש? ובכן קרצ’וק הזקן מת, שבוע אחרי החג, תהא מנוחתו עדן; וביום ראשון התחתן הורולנקו הצעיר עם בתו של מיכאלצ’וק; אשתקד הביא לנו השטן מחלת פה וטלפיים – כן, יוריי, עשו אותי פה לראש הכפר, משרד – אתה הרי יודע – זה רק בשביל להכעיס – השיחה נקרעת, ואסיל ואסילו לא יודע, מעשה שטן, מה לספר; הוא קם, מושיט יד מגושמת ליוריי: “שאלוהים יעניק לך שמחות, יוריי; אני צריך כבר ללכת.”

יוריי מחייך ומסובב את הכוסית בין אצבעותיו הגסות. ואסיל איננו עוד מה שהיה, אה, אלוהים שבשמיים, איך זה ידע לשתות, עד שהחלונות רעדו; אבל העיקר – הוא בא ונישק אותי – זה חבר! אלוהים ינחם אותך, יוריי; מה אתך, אולי כתוב לי במצח שחזרתי לא צלחה לי? לא צלחה, נכון, אבל זה עוד יבוא; לאט, לאט אני אחזור, כל יום כברת דרך, והנה, לפתע אהיה בבית. יש לי כסף, ואסיל; אני יכול לקנות גם שדות, גם פרות, שנים עשר ראש אם יבוא לי; אני בעצמי אוציא אותן למרעה, אפילו עד ווֹלוֹב-חְרְבַּט, שנים עשר פעמונים יצלצלו עם ערב, ופולנה תרוץ מהר לפתוח את השער, כמו נערה - -

בפונדק דממה. היהודי מנמנם מאחורי הדלפק, מה יש לומר, בדידות כזאת טובה לו לאדם; מסתחרר הראש, מסתחרר, אבל זה, אחא, זה מיישר את המחשבות. לשוב לאט, צעד אחר צעד, כמו ששבים העדרים. ומה לא – להיכנס בסערה כמו צמד פרא עד כדי התזת ניצוצות – לעמוד זקוף, להחזיק מושכות ברמה ולקפוץ. – הנה אני, פולנה, ולא ארפה ממך; אשא אותך גבוה בזרועותיי לתוך הבית ואחבק אותך עד שנשימתך תיעצר. עדינה את, פולנה. שמונה שנים, שמונה שנים חשבתי עלייך; ורק עכשיו אבוא אלייך. הורדובל תקע את שיניו עד בקיעת קצות שריריו בפניו. היי, סוסי פרא, היי! שתראה פולנה – ברכיה ירעדו תחתיה בחיל ובששון, שתראה: הגבר שלה חזר!


 

פרק ז'


שיכור מהלך הורדובל בליל הירח; שיכור, כי הוא נגמל מהיי"ש, כי נגמל ממחשבות כאלה, כי הוא הולך אל אשה. מה אתה קופא, ירח – האם אני לא הולך די בשקט, בצעד קליל, כה קליל, שלא היה מנגב אפילו טל מעל העשב? היי, כלבי כל הכפר, הנה הולך הורדובל, לאחר שמונה שנים חוזר לו גבר וידיו לפניו כקשת שתחבוק את אשתו: כך, עכשיו זרועותיו מלאו אותך, וגם בזה לא די, לו יהי ולקחתיך אל פי וסוגרך בברכי, להרגיש אותך בין האצבעות, פולנה, פולנה! ומה לך לקפוא, אתה? נכון שאני שיכור, כי שתיתי לאגור אומץ, כי אני רוצה לפרוץ הביתה, ראש קדימה; לעצום עיניים, להניף ידיים ולקפוץ קפיצת ראש – הנה אני, פולנה, פה ופה ופה, בכל מקום שם נמצאות ידייך, רגלייך, פיך; הו, כמה שאת גדולה, מכף רגל עד ראש, מתי אקח אותך בשלמות.

הורדובל הולך בחשכת הלילה כשהוא רועד בכל גופו. לא תקרא, לא תִפְצֶה פה בליל הירח, לא תָפֵר בעיגולים את שלוות פני האגם; שקט, דומיה, הצל הבהיר ההוא זה אַתְּ, אל תקראי אֶת שמי, זה אני; אני מחזיק בך בדממה כזאת, כמו דממתו של עץ צומח, ולא אשלח עיגולים על פני המים האלה, לא אדבר, לא אנשום; אה, פולנה, אפשר היה לשמוע כוכב נופל.

אבל לא; אלינו לא יגיע אור הירח, והוא איננו קופא מִקּוֹר, הוא שופך את אורו על פני היער השחור, ואצלנו חושך, חושך נושם בכבדות; עלֶיךָ לפשפש בידיים ותמצא את האשה, ישנה ולא ישנה, אינך רואה אותה והכל מלא בה, היא צוחקת צחוק חרישי ומפנה לך מקום; איזה מקום בשביל ארך רגליים שכמוך, אין די מקום בשבילך, עליך להידחף אל בין זרועותיה; והיא לוחשת באוזניך, אינך יודע מה – הדיבור הוא קר, אך לחישתה חמה וקודרת, ומייד אופפת אותך חשכה עוד יותר סמיכה, כה סמיכה וכבדה, שתחוש אותה בין אצבעותיך, והנה היא אשה, הנה שערותיה, כתפיה, והיא נושמת, מסננת נשימתה בין שיניה, ונושמת נשימה חשוכה הישר לתוך פניך – אה, פולנה, נפלט מפי הורדובל, אה, את!

בשקט פותח יוריי את השער לחצר ורועד כולו. פתח הבית יושבת פולנה באור הירח ומחכה. “את, פולנה,” נוהם הורדובל וליבו חרד. “מדוע את לא ישנה?”

פולנה נרעדת מהקור. "אני מחכה לך. רציתי לשאול אותך – לפני שנה מכרנו זוג סוסים בעד שבעת אלפים; אז מה אתה – מה דעתך – "

“כ-כן,” עונה הורדובל בהיסוס. "זה טוב כך, מחר נדבר על זה – "

“אני רוצה עכשיו,” אומרת פולנה בקשיחות. “לכן אני מחכה. אני כבר לא רוצה לשרת את הפרות… לעבוד בפרך בשדה… פשוט – לא רוצה!”

“אין צורך,” אומר הורדובל ומביט בידיה, הלבנות באור הירח. “עכשיו אני פה, כדי לעבוד.”

“ומה על שטפן?”

יוריי שותק, נאנח, מדוע בדיוק עכשיו היא מדברת על זה? “נו,” הוא נוהם, “לא תהיה פה עבודה שביל שניים.”

ומה עם הסוסים?" מקשה פולנה במהירות. "מישהו מוכרח להיות עם הסוסים, ואתה הרי בסוסים לא מבין – "

“נכון,” מתחמק הורדובל. “אבל מה, איכשהו זה יהיה.”

“אני רוצה לדעת,” מתעקשת פולנה וקופצת את אגרופיה. אה, את, כמה שאת חריפה.

“איך שאת רוצה, פולנה, איך שאת רוצה,” שומע יוריי את קולו הוא. “אז שטפן יישאר, נשמה שלי…” “שתדעי, אני מביא כסף… הכל אעשה בשבילך.”

“שטפן מבין בסוסים,” שומע הורדובל, “כזה לא תמצא עוד. חמש שנים הוא עובד פה.” פולנה קמה, מוזרה וחיוורת באור הירח. “לילה טוב. תהיה בשקט, הפיה ישנה.”

“מה – מה אתך – לאן את הולכת?” משתומם הורדובל.

“לישון בעליית הגג. אתה ישן בחדר, אתה – בעל הבית.” משהו קשוח, משהו רע ניכר בפניה של ולנה. “שטפן – ישן באורווה.” ללא ניע יושב הורדובל בפתח הבית ומביט בליל הירח. כך, כך. הראש ממאן לחשוב, כמו בול עץ; מה הדבר הזה היושב בגרוני ואי אפשר לבלוע אותו? אתה ישן בחדר, אתה בעל הבית. ככה זה.

אי שם במרחק נובח כלב, ברפת נשמעת נקישת שרשרת של פרה. אתה ישן בחדר. אֶה, ראש מטומטם! סובב אותו, והוא נותר קשוח. בעל הבית, אומרת. כל זה שלך, בעל הבית, הקירות הלבנים האלה, החצר, הכל: אתה האדון, כל החדר שלך, אתה יכול להשתרע לרוחב המיטה – הנה, בעל הבית! מה זה שאינני מסוגל לקום, מה זה שהראש כל כך סתום – זה אולי היי"ש, אולי מזג לי היהודי האדמוני כוהל עץ, אבל האם לא יצאתי מהפונדק כמו רוקד? ובכן כך, בחדר. פולנה ודאי רוצה לכבד את בעל הבית, שיישן כמו אורח – עייפות אין קץ נופלת על הורדובל. נו כן, זה רצונה, שאנוח, שתהיה לי כל הנוחיות אחרי הדרך הארוכה; אבל אני, הלא אינני מסוגל אפילו לקום, זה טפשי, רגליים כמו רכיכה. והירח כבר נחבא מאחורי הגג.

“עוֹד שָעָה חָצוֹת הַ-לֵ-י-ל, דַבְּרוּ הַכֹּל ְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הָ-אֵ- ל”,

כך מזמר לו שומר הלילה של הכפר – באמריקה אין דבר כזה, מוזרה היא אמריקה. שלא יראה אותי פה, נבהל הורדובל, ובהשקט הוא מתגנב, כמו גנב של ממש, לתוך החדר. הוא פושט את מעילו ושומע נשימה חלשלשה – השבח לך, אלוהים, פולנה רק התלוצצה וישנה פה; ואני, טיפש כמוני, יושב כמו בול עץ בחצר! יוריי מתגנב לאטו ובשקט אל המיטה ומגשש: אלה השערות, וזרועות דקות ועדינות – הפיה. הילדה מייבבת קצת ומתחפרת בפניה בתוך המצעים. נכון, הפיה. יוריי מתיישב בדומיה בקצה המיטה, הנה אֲכַסֶה את רגלי הילדה. אה, אלוהים, איך אשכב? שמא הילדה תתעורר. כנראה שפולנה רצתה שהילדה תתרגל לאבא. ובכן כך: אבא והילדה בחדר והיא בעליית הגג.

משהו ניצת בדעתו שליוריי – ולא נותן מנוח. היא אמרה: אני הולכת לישון בעליית הגג. אולי אמרה כך בכוונה: טיפשון, אתה יכול לבוא בעקבותיי, אתה יודע איפה אני: אני הולכת לישון בעליית הגג. שם אין הפיה. הורדובל עומד בחושך כמו נציב מלח וליבו הולם בחוזקה. פולנה היא אשה גאה: היא לא תאמר, הנה אני בידיך; אתה מוכרח לבוא אליה כמו אל נערה, לגשש בחושך והיא תצחק בשקט, אך, יורה, טיפשון שלי, שמונה שנים אני חושבת עליך.

בשקט-בשקט מטפס יוריי אל עליית הגג. אה, איזה חושך, פולנה, איפה את, אני שומע את לבך ההולם. “פולנה, פולנה,” לוחש הורדובל ומגשש בחושך השחור. “לך, לך מפה,” נשמעה אנחה ונקישת שיניים מתוך החשכה, "אני לא רוצה אותך! אני מבקשת ממך, יוריי, אני מבקשת - - "

“כלום, כלום, פולנה,” נוהם הורדובל מבולבל נורא. "אני רק… רציתי לשאול האם את ישנה פה וב – " “אני מבקשת, לך מפה, לך,” נוקשות שיניים באימה מתוך החשכה.

“רציתי רק לומר לך,” מגמגם הורדובל, "… הכל יישאר, נשמה שלי, איך שתרצי… גם שטחים במישור תוכלי לקנות – "

“לך, לך מפה,” צועקת פולנה כמי שדעתה נטרפה עליה –

ויוריי איננו יודע איך הגיע למטה, איכשהו כאילו נפל ראשו מטה לתוך תהום. אך איפה, הוא לא נופל, הוא יושב על המדרגה התחתנה ונופל לתוך התהום. כל כך עמוק, אלוהים אדירים, כל כך עמוק לפול! ומי זה נאנק פה ככה? זה אתה, זה אתה. אני לא נאנח, אני רק מנסה לנשום, ואינני אשם שזה נשמע כמו אנקה, ושוב, ושוב! נו, היאנח לך, היאנח, אבל הגעת הביתה, אתה בעל הבית –

הורדובל נעצר בנפילתו, יושב על המדרגה התחתונה ונועץ את מבטיו לתוך החשכה. אתה ישן בחדר, היא אמרה, אתה בעל הבית. ובכן ככה את, פולנה: שמונה שנים היית בעלת הבית, ועכשיו את כועסת שבעל הבית שולט בך. אה, נשמה שלי, תסתכלי איזה בעל בית הוא זה: יושב על המדרגה ומייבב, רק חסר שתנגבי את אפו בסינרך, כזה בעל בית. הורדובל מרגיש משהו שנח על פיו, והוא ממשש, והנה, אל-אלוהים, זה חיוך. הורדובל מחייך לתוך החשכה: איזה בעל בית, סתם פועל במשק. הגיע פועל לרפת, גברתי, ואת, פולנה, תהיי כמו בעל הבית. את רואה – הכל אפשר לסדר: גם סוסים וגם פרות, גם שטפן וגם יוריי. אני אגדל לך פרות, פולנה, תענוג להסתכל – וגם כבשים; הכל יהיה לך, בכל תשלטי.

הנה-הנה, כבר אפשר לנשום בלא אנחות; אתה יכול לשאוף אוויר כמו מפוח של נפח. איפה, בעלת הבית, הפועל לא שייך לחדר; שיילך לישון ברפת, זה מקומו. הבנאדם לפחות לא לבד, שומע את מישהו נושם; ויקרה שלפתע יאמר משהו בקול רם, וייבהל מזה בעצמו, אבל עם פרה אפשר לדבר: תסובב את ראשה ותקשיב. טוב לישון ברפת.

בשקט-בשקט הולך יוריי לרפת; ריחן החם של הפרות עוטף אותו; פה זעה שרשרת הקשירה, הייטה, פרות, הייטה, זה אני; תודה לאל, יש מספיק קש בשביל הבנאדם.

“עָבְרָה שַעַת חֲצוֹת הַ-לֵ-י-ל, דַּבְּרוּ הַכֹּל בְּשִׁבְחוֹ שֶל הָ-אֵ-ל, אֶל אָדוֹנֵנוּ הַכֹּל יִ-תְ-פַּ-לֵ-ל”, לא; זה באמריקה לא היה. “שִׁמְרוּ עַל הָאוֹר וְעַל הָאֵשׁ גַּם, שֶׁחָלִילָה לֹא נֵדַע נִזְקָם –”

טוּוּוּוּ טוּוּוּוּ טוּוּוּוּ – נשמעה תקיעת קרנו של שומר הלילה, ממש כגעיית פרה.


 

פרק ח'


שטפן רותם את הסוסים לעגלה. “בוקר טוב, בעל-הבית,” הוא קורא, “האם לא תרצה להסתכל על מרעה למטה?”

פני יוריי התקדרו קצת; מה אני, משגיח של בעל אחוזה, שאסע בעגלה לפקח על שדות? בעצם – אין מה לעשות, אין מה ללכת לשדה השיפון וחרמש ביד; מדוע לא לפקוד את משקה של פולנה?

שטפן לובש מכנסי בד רחבים וסינר כחול – רואים שהוא איש המישור; והוא עצמו שחור כמו צועני. “צ - - צ -,” הוא סופק את שפתיו והסוסים מזנקים ברעש ובשקשוק הרתמות, יוריי נאחז בחוזקה בסולם העגלה; אבל שטפן ניצב, כובעו שמוט על עורפו, המושכות נישאות ברמה, והוא משחק בשוט מעל לעורפי הסוסים. נו, האט קצת, שום דבר לא בוער.

“שמע, אתה,” אומר יוריי בהבעת אי שביעות רצון, “למה אתה מושך כל כך חזק את המתג בפי הסוסים? אינך רואה את תנועות השפתיים? – זה כואב להם.”

שטפן נפנה לאחור ומגחך: “מוכרחים, אדוני,” הוא אומר. “שיישאו את ראשיהם אל-על.”

“ובשביל מה,” מקשה הורדובל, “שיישאו את הראשים כמו שצמחו להם.”

“משלמים בעד זה טוב, בעל-הבית,” מסביר שטפן. “כל סוחר מסתכל, האם הסוס נושא את ראשו אל-על. תסתכל, אדוני, תסתכל, עכשיו הם רצים כמו שצריך: ברגליהם האחוריות, והקדמיות רק מגרדות את האדמה. צ- - צ -.”

“אל תריץ אותם כל כך,” קורא הורדובל.

“הם לומדים לדהור,” אומר מאניה באדישות. “שילמדו. מה אפשר לעשות בסוס איטי?”

האם מסיע שטפן ככה גם את פולנה? מהרהר הורדובל. כל הכפר מסב את עיניו: הנה נוסעת אשת הורדובל, ממש כמו בעלת משק; ידיה שלובות והיא נוסעת לה. ואז שלא תחטא ביהירות? מהרהר יוריי. השבח לאל, היא שונה מנשים אחרות, קשוחה וישרה כמו עמוד; היא סידרה את החצר כמו טירה, גבתה שבעת אלפים בעד זוג סוסים, אז יש לה סיבה לשאת את ראשה ברמה. זה, אחא, משתלם.

“אז זהו המישור,” מראה שטפן בשוטו. “עד לשיטים האלה זה שייך לגברת.”

הורדובל יורד מהעגלה כמו שבור. זעזעת אותי כולי, בן-השטן. אז זהו המישור; אמת-נכון, העשב מגיע עד למותניים, אבל הוא יבש וקשה – אל תספר לי, זאת לא אדמה לגידול סלק, זאת ערבה.

מאניה מתגרד בעורפו. “לקנות עוד חלקה עד לשם, בעל-הבית, אפשר היה פה לרעות שלושים סוסים.”

“נו-ו,” מקשה הורדובל, “מרעה מזין זה איננו בדיוק, בחור.”

“מה פירוש מזין?” מעווה מאניה את פניו. סוס צריך להיות יבש, אדוני. אלא אם אתה רוצה לפטם אותו בשביל קצב."

הורדובל איננו עונה, וניגש אל הסוסים, וטופח על צוואריהם.

“נו-נו-נו, קטנצ’יק, אל תפחד, אתה בחור כארז. מה אתה זוקף אוזניים? ואת, אה, את חכמה! מה את חופרת, מה את רוצה?”

שטפן מתיר את הרתמות, מזדקף ואומר בנימה קצת חריפה: “לא לדבר אל סוסים, אדון. יתרככו.”

הורדובל פונה לכיוונו בתנועה חדה: מה אתה – כך לדבר עם בעל הבית! מילא – הוא אולי רק רצה שהסוסים לא יתרגלו אלי. אני לא אתערב לך בסוסים שלך, חמור שכמוך; נו-נו- אתה לא צריך כל כך להזעיף פנים.

שטפן מניח לסוסים לרעות בחופשיות ותופס חרמש; יקצור קצת חציר. איזה טיפש, אפילו לא לקח אתו חרמש נוסף. יוריי נאנח ומביט אל ההרים שמעבר למישור, מעל לקריבה. שם יש לפחות שדות כמו שצריך – נכון, אדמה מלאת אבנים, אבל אלה שדות: תפוחי אדמה, שיבולת שועל, שיפון – יש שדות שבהם השיפון עוד עומד, ויש שכבר קשרו אלומות – “ומי הוא זה שאמרת שקנה את השדות שלנו שם למעלה?”

“איזה פיוסה,” אומר מאניה.

אה, פיוסה, אנדריי פיוסה הוסאר; ולכן הוא היה כל כך מסוייג שם בפונדק, התבייש שנישל אשה משדה שלה. יוריי נושא את עיניו אל הגבעות, מוזר, כאילו ירדו שדות בית הורדובל מההרים והתיישבו להם במישור –

“וריבארי זה כאן למטה?” שואל יוריי.

“כאן למטה,” אומר שטפן. “בצד הזה, שלוש שעות הליכה מפה.”

שלוש שעות הליכה, תראה, עוד רחוק לריבארי. הורדובל תולש, מרוב שעמום, גבעול עשב ולועס אותו; הוא איכשהו חמצמץ וחורקני – העשב שם למעלה, בשדות, טעמו שונה לגמרי, שורשי, טעם של קורנית. יוריי מהלך בשטח המרעה ומתרחק; איזה מישור זה, אינך רואה דבר מלבד השמיים, אבל אלה לא שמיים כמו שם למעלה, הם איכשהו מאובקים. ופה חלקת תירס, אמת, גבוה כמו בן-אדם, ובשרני כל כך; אה, אלוהים אדירים, למה זה התירס נראה כל כך לא מסודר – ככה להכניס לשם עדר חזירים, איזו נחרחורת! לעומת זאת שדה שיפון – זה כמו פרווה. עצי שיטים – יוריי איננו אוהב שיטים; שם למעלה יש אטדים ופלכונים, ערערים וחוזררים, ולא שיטים שאינן טובות לשום דבר. אפילו כבר לא רואים את מאניה בסינר הזה שלו ובמגפיים. איפה, לא לדבר עם סוסים! גם הסוס הוא בהמה חכמה, כמו הפרה; הדיבור רק ילמד אותו מתינות.

לפני יוריי משתרע המישור, והוא נתקף געגועים, זה כמו הים, שם! שם! הוא פונה אל הגבעות, אה, גם אתכן בולע המישור, הופך אתכן לקטנות המטופשות; אבל הדרך לשם, במעלה, לפחות תבין, חבר, מה זה אדמה! ויוריי איננו מסוגל עוד לשאת זאת, והוא רץ לכיוון הכפר, ומותיר אחריו את שטפן עם כל הכבודה שלו. אציץ קצת בשדות השיפון, הוא חושב, אבל הוא רץ כבר שעה והגבעות עדיין במקומן, וחם פה, אפילו רוח קלילה איננה מנשבת פה – הא לך המישור שלך. מי היה אומר ששטפן הרחיק אותו כל כך רחוק? רק צ - - צ -, וכבר הגענו לקצה העולם. סוסים מהירים יש לה לפולנה; וכי מה אפשר, אדון, לעשות בסוסים איטיים?

הורדובל רץ כבר שעתיים ויותר, והוא מגיע, סוף-סוף לקצה הכפר: צוענים, חלאה שכמוהם, רובצים בין צמחי השיכרון; ופה כבר הגענו לנפחייה שליד הכביש - - הורדובל עוצר את צעדיו, משהו עולה על דעתו, איי, פולנה, אני אראה לך! וכבר הוא מסתער לתוך הנפחייה. Hullo, mister – תעשה לי וו כזה, נו, איזה וו: וו לדלת, כמו בריח, אני אחכה פה. הנפח איננו מזהה את הורדובל, חושך כאן והוא איננו רואה בגלל האש בכבשן. וו, הוא אומר, שיהיה וו; והוא מעצב וו משהו-משהו. ומה, נפח, סוסים טובים יש להורדובלית? מה אגיד לך, סוסים שדים משחת, אבל אצילים; לא שווים לעבודה, סבא. אבל לפרזל אותם, אוהו! שני אנשים צריכים להחזיק נבלה כזאת!

הורדובל מתבונן בברזל המלובן. אביא לך משהו, פולנה, משהו למשק הבית. ומה יכול סוס שכזה, יא-נפח, לעלות? שלא אחטא לאלוהים, יורק הנפח בזעמו, שמונת אלפים הם רוצים בשבילו, כך אומרים! כל כך הרבה כסף בעד סוס? אם פרא כזה נשבר לו משהו – מה נשאר לך? יותר טוב סוסון מזן “הוצול” או סוס כבד כזה מזן וואלאך, ישבן כמו מזבח וחזה כמו עוגב – שמע, פעם היו סוסים בחצר! אבל עכשיו – טרקטור! אומרים שבעל האחוזה מוכר שטחים במישור: בשביל מה – הוא אומר – בשביל מה חציר, בשביל מה סוסים, עכשיו יש מכונות - -

הורדובל מניד את ראשו. אמת, מכונות – כמו באמריקה. צריך לשים עין שפולנה לא תעשה איזו שטות. יבואו המכונות – ומה יהיה על הסוסים שלך? אה, את רואה; לא-לא, פולנה, אני לא נותן דולרים בשביל אדמות במישור. שדות ופרות – זה משהו אחר – מכונות אי אפשר לאכול. ואז אומרים שזה לא משתלם. מה אומר – גם אם לא משתלם, יש לך חלב ומספוא. ככה זה.

הורדובל חוזר לביתו ובידיו כלי ברזל, עודו חם. פולנה ככל הנראה מבשלת ארוחת צהריים; ויוריי מתגנב במעלה המדרגות אל עליית הגג, וקובע את הבריח בצד הפנימי של הדלת. כך, עכשיו רק עוד בורג אחד – פולנה עולה במדרגות, מכנסת את גבותיה ומתבוננת, מה זה, מה דופק שם יוריי, נו, מה – האם תשאל? לא שואלת, רק מתבוננת בריכוז. “גמרנו, פולנה,” נוהם הורדובל. “רק התקנתי לך בריח, שתוכלי להסתגר.”


 

פרק ט'


זה כבר נראה טפשי, יוּרוֹ, יוריי; אתה מסתובב בחצר. מסתכל ולא יודע מה לעשות. לגדל כרוב? זה לא עבודה בשביל גבר. להאכיל תרנגולות? לפטם חזירים? אה, עבודה לזקנות. כל העצים כבר חטובים ומנוסרים, תיקנת את הגדר, ופה ושם עשית משהו מהקרשים; אתה מתבטל כמו קיריל הזקן, הלועס על ריק שם בחצרו של מיכאל הרפאק. והשכנות מציצות איזה מין בעל-בית זה, ידיו בכיסים, ומפהק, כאילו הלסת עומדת ליפול ממקומה!

שם למטה, באדמות המישור – שם נמצא מאניה; מה יש לעשות שם? לא לדבר עם הסוסים וככה. תישאר לך שם לבד, מה לי ולמישור הזה? תראו אותו, פועל מאיזשהו מקום, והוא אומר לך, את זה וזה לוּא עשית, בעל הבית. ואתה רואה? אעשה; אין לך מה לתת לי הוראות, אבל אם2 זה עבודה בעץ – אעשה אותה. פעם – היו כורתים עצים ביער; אבל היום כבר לא מוכרים עץ, הכל נרקב ביער, המנסרות עומדות –

אל-אלוהים, שוב להוציא פרות למרעה! לא שתי פרות עלובות, זה טוב רק ללעגם של הבריות, אבל שנים-עשר ראש, ולהריץ אותן אפילו עד ווֹלוֹב חְרְבַּאט, ובידך אלה נגד דובים – ואיש לא יאמר: לא לדבר עם הפרות. צריך לצעוק עליהן על הנבלות.

אבל פולנה לא רוצה לשמוע – שמונה מאות, היא אומרת, יציע הקצב בעד פרה, ועוד יעשה לך טובה. ובכן, מה שנוגע לקצב – בשבילי הייתי מגדל בקר: אבל אם את לא רוצה, גם כן טוב. אבל בשביל אדמות במישור אני כסף לא אתן.

או לרתום פרות לעגלה ולנסוע לשדות להביא את היבול. הבנאדם הולך, הולך, ידו האחת על העוֹל, קדימה! אבל, אוך, אין להיחפז, רק כמה שהפרות מספיקות, אפילו באמריקה לא התרגלתי לקצב אחר: רק כמו שפרות הולכות. ובירידה, כשמטען היבול מועמס, לעצור את העגלה בחישורי הגלגלים, להחזיק את כל העגלה הזאת ביד – השבח לאל, הבנאדם לפחות יודע שיש לו זוג ידיים. זאת היא, פולנה, זאת היא עבודה של גבר. ואלוהים ירחם, איזה הבל הבלים, כשהידיים מתרככות; ואיזה ידיים זריזות אלה, קשות, אמריקניות.

מה אגיד לך פולנה, לך קל להתרוצץ, כל הזמן יש לך מה לעשות. כאן תרנגולות, כאן חזירים, כאן משהו בתוך הבית, אבל לגבר זאת בושה לעמוד ליד הגדר. אילו לפחות אמרת, אתה יוריי, זה וזה תוכל לעשות; אבל את כמו חץ, אפילו לדבר אתך אי אפשר. יכולתי לספר לך – נגיד זאת: באמריקה, פולנה, מותר לגבר לטאטא, מותר לו לשטוף את כלי האוכל ולכבד את הרצפה, ולא יתבייש; טוב להן לנשים באמריקה. אבל את – את מזעיפה פנים, כשרק אקח משהו ביד, כאומרת שזה לא הולם, הבריות יצחקו ממך. שיצחקו להם, טיפשים. אם אני עושה משהו באורווה, משקה ומאכיל את הסוסים – אז שטפן הוא הזועף; לא לדבר עם הסוסים ובכלל. בטח, אתה גם מישהו? וכל הזמן הוא זועף – נו, שלא תאכל אותי בעיניים האלה שלך. גם עם בעלת הבית הוא לא מדבר, את הפה לא פותח ורק בעיניים האלה שלו – הוא זועם, והוא מצהיב מזעם, אוכל את עצמו. – וגם פולנה מפחדת ממנו, נוהגת לומר: לכי, הפיה, תגידי לשטפן שיעשה כך וכך, תשאלי את שטפן על זה וזה – הפיה איננה מפחדת ממנו. דוד שטפן, היא אומרת לו, והוא מנדנד אותה על ברכיו, ככה, הפיה, מקפץ סייח, ככה מתנדנדת סוסה – והוא שר; אבל רק יראה בן-אדם, הוא מפסיק כאילו חוט נקרע, ומייד זוחל לתוך האורווה.

הורדובל מתגרד בעורפו. השד יודע למה, אבל ממני הפיה פוחדת. משחקת, משחקת לה, אבל כשאני מתקרב – הכל נגמר, לא מרפה מבטה ממני, ורק להסתלק – נו, רוצי לך. היי, הפיה, הייתי מגלף לך צעצועים, לוא רק נשענת על כתפי והסתכלת – יַבַּיֶה, מה זה יהיה? ומה אני יכולתי לספר לך על אמריקה, ילדה: יש שם כושים ומכונות שכאלה – יהא אלוהים עמך, הפיה, ולכי אל שטפן הזה שלך. אל תדחפי אותה, פולנה, במכות עוד לא אולף איש; אבל אילו את התישבת פעם יחד אתי, פעם לוּא שוחחנו יחד, היתה הפיה ניגשת ומקשיבה, והיתה נשענת במרפקה על ברכי – אני הייתי יכול לספר הרבה דברים, בפה פעור היתה הילדה מקשיבה. מה אומר, בחורף אולי, בחורף ליד האח – –

למטה בכפר נשמע קול צעקות האווזים ושקשוק של עגלה – זה מאניה החוזר. יוריי הניד את ידו ונסוג אל מאחורי הגורן. מה אעמוד פה – אף מול אף! אתה מביא ערימונת חציר ואתה עושה רעש כאילו אתה מוביל מי יודע מה. – וכאן יש שקט, כאן הבנאדם מרגיש בירכתי העולם. את המטע הזניחו, היו פה שזיפים ואגסים, ועכשיו כלום. צריך היה לדלל את העצים שהזקינו ובסתיו לנטוע חדשים, צעירים, אבל לא; לא נותר פה עוד שום דבר כפי שהיה מקודם, אלא העצים העקרים: שיישארו פה כפי שהם, בעזרת השם. לפנים היה פה מטע עתיר צל, עכשיו רועים פה חזירים; והסרפדים – שאלוהים ירחם!

שלא תחשבי – אני ראיתי אי אלה דברים באמריקה; הסתכלתי סביבי, וראה זה פלא, זה וגם זה אפשר לעשות גם בבית. יש להם שם דברים של טעם – רק הכלים השונים והמשונים האלה! או עוד דבר – גידול ירקות או ארנבות בית. במיוחד ארנבות בית, הלא יש פסולת עלי ירקות די והותר. מה אגיד, דברים שונים אפשר היה לעשות, הייתי דואג לכל, לו רק את, פולנה, היית מציצה בעין אחת, מה זה שיוריי עושה. ומה הדבר הזה, יוריי? כלובים בשביל הארנבות, הפיה תשמח, ואפילו פרווה תתפרי בשבילה. או נגיד שובך יונים. ומה בדבר דבורים? הייתי יכול לגלף כוורות, לא סתם כוורות גסות, אלא כוורות עם חלון זכוכית מאחור, שאפשר לראות את הדבורים מבחוץ. בג’ונסטאון היה אחד מיינר, פולני, כוורן מובהק, תחשבי על זה, היתה לו אפילו מסיכת רשת על הפרצוף. הבנאדם יכול ללמוד המון. לוּ רצית, פולנה, לו רק מבט זרקת, היו קורים דברים. או לשאול: איך עושים זה וזה באמריקה? ובכן, את לא שואלת, קשה לדבר אתך. הבנאדם מתבייש לעשות משהו רק בשביל התענוג שלו; רק בשביל עצמו – זה כמו לשחק סתם; אבל בשביל מישהו אחר – אז אתה, חביבי, נותן יריקה לכף היד, ועוד שורק להנאתך. ככה זה, פולנה.

השבח לאל כבר נשמע צלצול הפרות, כבר הערב בא; עכשיו גם הפרות שלנו יגיעו, צריך לקשור אותן, להשקות אותן, ללטף אותן. הפיה תקרא, אבא, שטפן, בואו לאכול; שטפן לוגם בקולי קולות, פולנה שותקת, הפיה מתלחשת עם דוד שטפן, מה אומר, לילה טוב לכולכם הפיה בחדר, פולנה בעליית הגג, שטפן באורווה – רק עוד סיבוב במשק ולהתכרבל לשינה ברפת. ושם, ידיך תחת ראשך, תוכל לומר אפילו בקול רם מה אפשר היה לעשות ואיך הכל היה יכול להיות.

והפרות – כאילו הבינו: תסובבנה את ראשיהן ותבטנה.


 

פרק י'


“תמסרי, הפיה, שאגיע רק בערב.”

כך, פרוסת לחם ונתח קותל-חזיר, וכבר עולים למעלה, אל ההרים. הורדובל חש את החירות ואת העצב של ילד שברח מאמא. הוא עומד עכשיו מעל לכפר, כאילו משהו נשתנה כאן. מה זה? שזה כאן היה פעם שדהו של הורדובל? אמת-נכון, היה – מלא אבנים, כמה שנאמר, ובכל זאת קצר כאן פיוסה שיפון, ויש לו כאן תפוחי אדמה, ופינה של פשתן; צא וראה, איך השדה של פיוסה התחבר עם זה של הורדובל! אבל כאן, קצת יותר גבוה, ליד החוזררים – מכאן אפשר לראות את הכפר כולו. כאן יש לך סיבה טובה להתפעל מחוכמת האלוהים: שם הכפר קריבה, וכשמו כן הוא: מעוקם, יוצר קשת, כמו דמות של פרה רובצת. גג ליד גג, כולם דומים, כמו עדר כבשים; אבל החצר הלבנה שם היא חצרה של פולנה. כאילו אינה שייכת לכאן, מהרהר יוריי; הגג אדום, חדש, כאילו אומר מי זה שעבר לגור כאן? אה, מישהו מהמישור למטה, יש שם אנשים כאלה שאין להם עצים והם נזקקים ללבנים

* * *

מישור. מכאן רואים גם את המישור. כחול, ישר, כמו ים, מה נאמר, כאילו מדבר. לכן הם נוסעים כל כך מהר; דרכם עצובה: אתה הולך – הולך, וכאילו אתה דורך במקום. לא היית הולך למישור סתם כך להסתכל; לעומת זאת כאן, כמו חג, הבנאדם הולך ישר לפי אפו, וכל הזמן יש לו סיבה להמשיך בדרך: פה עד אחרי עקומת הדרך, או עד לנחל הסוחף, שם עד לעץ האשוח, או מעבר למרעה הזה למעלה; ואם הגיע עד הנה – אל תוך היער; בשעות הצהריים נראה היער, שכולו אלונים, גזעיהם אפורים ובהירים, כאילו פרוס עליו ערפל, ופה ושם פורחות להן רקפות, כמו להבות זעירות מסמיקות. וכאן, שים לב, מרימה פטרייה בהירה את העלווה המונחת, איי, כמה הרגל הלבנה הזאת חזקה; ואת יודעת מה? אני משאיר אותך פה, פטרייה, לא אקטוף לא את הסחלב ולא את הפעמונית, רק זר תותים בשביל הפיה, שם למטה בקצה היער, שם הם הכי מתוקים. הורדובל עוצר מלכת, ועוצר את נשימתו: שם מעבר לקפל הקרקע עומדת איילה, בהירת פרווה, צבעה כצבע העלווה דאשתקד, ניצבת בתוך השרך ותוהה: מה אתה, בן-אדם או גזע-עץ? גֶדֶם אני, גזע-עץ, איזה ענף שחור, אל תברחי; מה – גם את מפחדת ממני, חיית היער? לא, היא לא מפחדת, רק תולשת עלה, מסתכלת, ולועסת כמו עז. בֶּה, בֶּה, היא אומרת, רוקעת בפרסותיה וממשיכה בריצתה. ויוריי חש לפתע אושר עילאי, קל לו לטפס במעלה ההר ואין הוא חושב על כלום. הוא הולך לו, הולך וטוב לו. ראיתי איילה, יספר בערב להפיה – אה, ואיפה? נו, שם למעלה – במישור, הפיה, אין איילות.

והנה זה – איש איננו יודע בעצם מה; איזה צריף שהתפרק, קרשים מתגלגלים, ממש קורות שאפשר היה לנגר מהן מגדל פעמונים, והם מכוסים אזוב ומיני עשבים, חבצלת פרא, יחנון, גרניון ושרך; אכן, מקום מוזר, וכמו קסום – כאן פונה היער לעבר חצות: יער שחור, יער עטוף באזוב, שקרקעיתו שחורה ולחה, כן, אומרים שמהלכות כאן רוחות רפאים; ומיני פטריות לבנבנות, שקופות כמו מקפא, תלתן-פרא וחושך, תמיד חושך מצרים; אפילו סנאי לא תשמע, ולא זבוב; יער שחור שכזה שהילדים מפחדים לעבור בו, ואפילו ברנש יצטלב. אבל הִנֵּה כבר פאת היער, אתה כמו שוחה בסבך צמחי אוכמניות ומסלק מדרכך ענפים, ואזוב התלוי מהם, וחוחים התופסים את רגליך – אה, בן-אדם, לא בנקל יניח לך היער לצאת אל האחו: עליך להיאבק בסבכיו כמו חזיר-בר; ולפתע, כאילו ירו אותך אל מחוצה לו, כאילו היער עצמו ירק אותך לברו, אתה ניצב באחו, ברוך אלוהינו שבשמיים, הנני.

האחו הוא רחב ידיים; פה ושם עצי אשוח, גדולים וכבודים כמו כנסייה, רק להסיר את הכובע ולברך בקול; והעשב כאילו קצור, נמוך וחלק, ההליכה עליו רכה כמו על מרבד; אחו ארוך וקרח בינות היערות, משתרע למרחקים, השמיים למראשותיו והיערות פרוסים לצדדיו: כמו בן-אדם החושף את חזהו ושוכב, שוכב להנאתו ומציץ בחלונו של בורא עולם – אה, אה-אה, עצם הנשימה היא הנאה! ויוריי הורדובל הוא פתאום זערור כמו הקטנה בנמלים, ורץ לאורך האחו, לאן, לאן זה, נמלה? נו, לשם, למעלה, אל פסגת הרמה, האינך רואה את הנמלים הקטנות, האדומות, הרועות שם? לשם מובילה דרכי. האחו הוא רחב ידיים.

אכן, ריבון העולמים, רחב ידיים; היית אומר עדר שוורים? הנקודות האדומות האלה? טוב לו לאלוהים: הוא מסתכל למטה ואומר בלבו, הנקודה השחורה הזאת פה – זה איזה הורדובל; הנקודה הבהירה שם היא פולנה; עלי לשים לב – הייפגשו שתי הנקודות האלה? או שעלי לדחוף אותן באצבע אל מפגש? וכאן רץ לו במדרון משהו שחור ומסתער בדיוק לכאן; רץ ומתגלגל במורד, מי אתה? אה, אתה כלב שחור, נובח עד שהפה אומר להתפרק לו, מה אתך, האם אני נראה כמו שודד? בוא הנה, אתה כלבלב אמיץ; אני הולך אל הרועה שם למעלה. שומעים כבר את צלצול פעמוני העדר “הייזה,” קורא הרועה; והשוורים תוקעים ביוריי את מבטי עיניהם הגדולות והשוקטות, מצליפים בזנבותיהם וממשיכים במרעה; הרועה עומד ללא ניע, זקוף כמו ברוש, ומביט באיש שבא זה מקרוב.

“היי,” קורא יוריי, “האם זה אתה, מישה? נו, השבח לאל.”

מישה שותק, ורק מביט.

“אתה לא מכיר אותי? אני הורדובל.”

“אה, הורדובל,” אומר מישה ואינו משתומם. מי ישתומם אי פעם ממשהו?

“חזרתי מאמריקה.”

“מה?”

“מאמריקה.”

“אה, מאמריקה.”

“של מי השוורים שאתה רועה, מישה?”

“מה?”

“של מי השוורים?”

“אה, של מי השוורים. מקריבה.”

“ככה, ככה, מקריבה. בהמות יפות. ומה אתך, מישה, איך הבריאות? באתי לבקר אצלך.”

“מה?”

“נו, לבוא לראות אותך.”

מישה כלום, רק ממצמץ; הבנאדם נגמל מדיבור כאן למעלה. הורדובל נשכב בתוך העשב, נשען על מרפקו ולוקח גבעול אחד לפיו; פה העולם שונה ואינך צריך לדבר אפילו, אין צורך. מאפריל עד ספטמבר עושה פה מישה במרעה, אינו רואה איש לאורך כל השבוע –

“ומה, מישה, היית לפעמים שם למטה, איפה שהמישור?”

“מה?”

“היית במישור, מישה?”

“אה, במישור. לא הייתי.”

“ושם למעלה, על הר הדוּרְנוֹ, שם היית?”

“הייתי.”

“ושם, מעבר להר לא היית?”

“לא הייתי.”

"אתה רואה; ואני – עד אמריקה; ומה יוצא לי מזה? אפילו את אשתי אינני מבין – – "

“שם, זה כבר שדות מרעה אחרים,” אומר מישה.

“ותגיד,” שואל יוריי, כפי שהיה שואל בהיותו נער. “מה היה פה, הצריף הזה ביער?”

“מה?”

“הצריף הזה פה ביער.”

“אה, הצריף.” מישה, מהורהר, מוצץ את מקטרתו. “מי יודע. סיפרו ששודדים רצו לבנות להם שם מבצר. אבל מה האנשים יודעים?”

“ונכון שיש שם רוחות רפאים?”

“אה, זה,” אמר מישה באורח סתמי.

הורדובל התהפך על גבו. טוב כאן, הוא מהרהר; ומה קורה שם למטה – אפילו אינך יודע עוד. אנשים מסתובבים שם בחצרות, איש לרעהו מפריע, עוד רגע יתקוטטו כמו תרנגולים; הפה כואב לך מהמאמץ שלא לצעוק –

“אישה יש לך, מישה?”

“מה?”

“האם יש לך אישה?”

“אין לי.”

במישור אין עננים כאלה; שם השמיים ריקים; אבל פה – כמו הבקר במרעה; הבנאדם שוכב על גבו ורועה; כאילו העננים שטים, והבנאדם שט אתם, כאילו התרחק מפה, מוזר שהוא כל כך קל, שהוא יכול להתרומם אתם. לאן זה הולכים העננים, לאן הם נעלמים עם ערב? כאילו נמוגו, אבל האם יכול משהו ככה סתם להעלם?

הורדובל נשען על מרפקו. “רציתי לשאול אותך, מישה – האם אתה יודע על איזה צמח לאהב?”

“מה?”

“צמח דודים, מה שמעורר אהבה. שנגיד בחורה תתאהב בך.”

“אה,” נוהם מישה. “את זה אני לא רוצה.”

“אתה לא; אבל מישהו אחר, נניח, היה רוצה.”

“ובשביל מה,” כועס מישה. “לא צריך.”

“אבל אתה מכיר צמחים כאלה?”

“לא מכיר.” מישה ירק. “אני לא צועניה.”

“אבל לרפא, מישה, אתה יודע, נכון?”

מישה כלום, רק ממצמץ. “ומה אתה יודע ממה תמות,” הוא אומר לפתע.

הורדובל התיישב, וליבו פועם בחוזקה. “האם אתה חושב, דוד מישה, ש-בקרוב?”

מישה ממצמץ, שקוע בהרהוריו. “אה, אלוהים יודע. כמה זמן חי הבנאדם?”

“ובן כמה אתה, מישה?”

“מה?”

“בן כמה אתה?”

“אה, אני לא יודע. בשביל מה לדעת?”

אכן, בשביל מה לדעת, נאנח יוריי; בשביל מה לדעת, נגיד, מה חושבת פולנה? שם למטה, הבנאדם מתייסר. אבל פה – נו, תחשבי לך מה שאת רוצה, נשמה שלי; אילו היית מאושרת, לא היית חושבת. מוזר כמה הכל רחוק מכאן, רחוק עד כדי עצבות. הבנאדם לבדו, כאילו מסתכל בעצמו מגובה עצום שכזה, רואה את עצמו מתרוצץ בחצר, זועם וחושב, בעוד שהוא איננו אלא נמלה קטנטנה נרגזת שאינה יודעת איך ולמה.

תחושת שלווה עמוקה באה על יוריי, עמוקה עד כאב. ראו-ראו, גבר כזה מהמכרות, והוא נאנח, נאנח תחת עול של תחושה שרווח לו. אה, עכשיו עוד לא הייתי רוצה לקום ולשאת אותה למטה אל העמק – מה אגיד לא רוצה: לא יכול. לשכב בשקט, בשקט, שהכל יסתדר בתוכי וישקוט; לשכב אולי במשך ימים ושבועות ולחכות עד שהכל ישקע בתוך עצמו; שייסובו להם השמיים על צירם; שיגהר שור על פני האדם ויפלוט קול נחרה; שתבוא מרמיטה לראות האם זאת אבן, והנה אבן היא, ותקפוץ עליה ותרחרח. הורדובל שוכב פרקדן כשידיו פרוסות לצדדים; אין הורדובל, ואין גם פולנה – רק שמיים וארץ, הרוח וצלצול פעמוני העדרים. העננים מתפזרים ולא יישאר מהם כלום, אפילו לא כסימן שמשאירה נשיפה על זכוכית. גם השור חושב, מה בוער לו, זה רק צלצול הפעמונים מרחוק. בשביל מה לדעת? הבט. גם האלוהים מביט. איזו עין ענקית, שוקטת כמו מבט של בהמה. הרוח הזאת, זה כמו הזמן עצמו, הזורם והנוהם; מאין כל זה בא? ובשביל מה לדעת?

ויהי ערב, ויוריי שב אל העמק, עובר באחו והוא שוקע ביער, הולך בצעד קליל וארוך; נטל השלווה כבר בא אל מקומו ואין הוא עוד צריך להיזהר. טוב, פולנה, טוב, אני כבר לא אסתובב סביבך, החצר קטנה לשניים. תימצא עבודה אצל מישהו, ואם לא, אשב לי שם למעלה ואחכה, אחכה עד לעת ערב. למה לא – כמה זמן כבר הבנאדם חי? בשביל מה, תגידי בעצמך, ששתי נמלים קטנות יפריעו זו לזו, הלא מקום יש למכביר, אין לך מושג מאין הוא בא; ואני – אני יכול להסתכל גם ממרחקים. השבח לאל, יש מספיק הרים שמהם יכול הבנאדם להסתכל על ביתו. אפשר אפילו לטפס על צווארונו של בורא העולם ולהסתכל למטה על עצמך. כמו שהעננים עולה ברקיע ומתפזרים כמו נשימה.

כבר נשמע צלצול פעמוני העדרים והורדובל עודנו יושב בשביל הקורניות וזר התותים בידו, והוא מביט מטה אל הגג האדום החדש. גם החצר נראית לעין, כמו כף יד; לקחת הנה את הפיה ולהראות לה – תראי, הפיה, האין זה כמו צעצוע? אל החצר נכנסת דמות קטנטונת, ועומדת על מקומה. והנה כאן, גם מהאורווה יוצאת דמות שחורה זעירה וגם היא נעמדת. והן אינן זזות – כמו צעצועים. נמלים היו מנענעות את משושותיהן ומתרוצצות, ואילו בני האדם הם מוזרים יותר: ניצבים זה מול זה – וכלום. בשביל מה לדעת, חושב הורדובל בלבו; אבל מוזר שהם עומדים זה מול זה שעה ארוכה כל כך; מפחיד, בנאדם – נורא, שהם עומדים כך ללא ניע. ואתה, יוריי, האם זאת השלווה שהבאת אתך משם מלמעלה? המשא הזה המפיל אותך? לקחת משם אתך מידה גדושה של משהו, וזה עצוב; פרסת את כפות ידיך – ועכשיו אתה נושא על כתפיך צלב. ואלה השניים שם למטה, עומדים ועומדים – אה, אלוהים אדירים, שכבר יזוזו! והנה הדמות הבהירה נקרעת ממקומה ונכנסת פנימה; הכהה עומדת, אינה זזה, ו – השבח לאל, נעלמת.

הורדובל חוזר ובידיו זר התותים – אין לו דבר מלבד הזר הזעיר הזה, ועוד הוא שוכח אותו בחצר. ארבעה אנשים ישובים לשולחן הערבית; כמעט פתח – ראיתי איילה, הפיה – אבל אין הוא אומר זאת, המלים גדלות בפיו כמו מנות אוכל, פולנה איננה אוכלת, חיוורת כאילו גלופה בעצם, שטפן מזעיף פנים מעל לצלחתו, מעוות את פיו, מועך את הלחם בין אצבעותיו, ולפתע זורק את הסכין, ורץ החוצה, כאילו הוא נחנק.

“מה קרה לדוד שטפן?” לוחשת הפיה.

פולנה כלום, אוספך את הצלחות מהשולחן, חיוורת עד מוות ושיניה נוקשות.

והורדובל נסוג אל הפרות; הברודה מפנה אליו את ראשה ורועשת בשרשרת הקשירה, מה זה, בעל-הבית, מה אתה נושם כל כך בכבדות? אה, ברודה שלי, בשביל מה לדעת, בשביל מה לדעת – אבל זה קשה, כבד יותר מהשרשרת. שם למעלה היינו מצלצלים בפעמון, את ואני גם, כמה שיש שם מקום, אפילו בשביל אלוהים; אבל בין בני האדם צר המקום, שניים שלושה אנשים, ברודה, כמה צפוף ביניהם! האין את שומעת את רשרוש שלשלותיהם?


 

פרק י"א


אותו לילה השתכר מאניה, השתכר כמו חיה; לא כאן, בקריבה, אלא הרחק מכאן, בטוֹלְצֶ’מֶש, אצל היהודי, והתקוטט עם חבורת צעירים. והדברים הגיעו, כך סופר, לידי שימוש בסכינים, מי יודע; הוא שב רק עם בוקר, נפוח ומוכה, ועכשיו הוא ישן באורווה להפיג את אירועי הלילה. צריך היה להשקות את הסוסים, חושב יוריי בלבו, אבל אני לא אתערב בעניינים שלך. אם אסור לדבר אל הסוסים, יהי כך; תדאג לעניינים שלך בעצמך. ופולנה – כמו צל, מוטב לא לראות אותה. נו, ככה העניינים, זועם הורדובל; מה לעשות.

וחם, חם כמו על סף סערת ברקים; הזבובים מרגיזים, אוי, איזה יום מגעיל! יוריי משרך את דרכו אל המטע מאחורי הגורן; אבל גם כאן איכשהו – נו, מה? רק סרפדים מסריחים, ובשביל מה כל השברים האלה, משק של צוענים – – כמו צל היא פולנה: יושבת לה בשפיפה איפה שהוא בחדר וכלום – יהי אלוהים אתך; אבל את הלא יודעת, קשה פה לבנאדם. הורדובל משפשף בדאגה את עורפו הלח. מה לומר, סערת ברקים תהיה, שטפן היה צריך להכניס את החציר לגורן – –

הורדובל קופץ מעל לגדר ועוקף את הכפר מאחור, להסתכל לשמיים מה יהיה. הכפר מאחור – זה כמו להתבונן בשולחן מלמטה, הכל עץ גולמי ובלתי מהוקצע; וכאילו איש איננו רואה אותך, כאילו שיחקת בכל העולם במחבואים; רק גדרות ויבלית, כרוב אכול תולעים, וכאן איזו ערימת אשפה, וצמחי שיכרון ודטורה וצוענים, ביקתות הצוענים בירכתי הכפר – יוריי עצר מלכת ומתלבט: אוי, אלוהים, לאן אני נכנסתי! פולנה לבדה, שטפן מעולף באורווה… לבו של הורדובל פועם בחוזקה. שהשד ייקח את הצועניה! הנה היא יושבת על הארץ, זקנה בלה, נוראה, ועוסקת בפילוי כיניו של צועני קטן.

“ומה רוצה האדון?” מקרקרת הצועניה.

“צועניה, צועניה,” נחרד יוריי, “האם את יודעת לרקוח שיקוי אהבה?”

“בטח יכולה,” מעוותת הצועניה את פניה, “ומה תיתן לי?”

“דולר, דולר אמריקני,” פולט הורדובל, "שני דולרים – "

“אוי, נבלה שכמוך,” צועקת הצועניה, "בעד שני דולרים כלבה לא תרביע, בעד שני דולרים לא תכשף פרה – “עשרה דולר,” לוחש הורדובל בהתרגשות, “עשרה, צועניה!”

הצועניה נרגעה מיד. “תן,” היא אומרת ומושיטה יד מלוכלכת.

אצבעותיו של יוריי רועדות שעה שהוא מחטט במלאי מעותיו. “אבל שתעשי כישוף טוב, צועניה, לא ללילה אחד, לא לחודש ולא לשנה – שלבה יתרכך, שלשונה תותר, שהיא תשמח לרואת אותי – יי”

“היי,” ממלמלת הצועניה, "אילקה, תדליקי אש! היא מחטטת בשק, ידיה מצומקות כמו טלפי ציפור. אה, איזו בושה! השמים מתקדרים, תהיה סערת ברקים תזדרזי, צועניה תזדרזי – אה, ראי, פולנה, לאן הבאת אותי!

הצועניה מפטפטת וזורקת חתיכות מהשק לתוך הדוד; הסרחון נורא, ומה זה שהצועניה ממלמלת, מנענעת את ראשה ומכשפת בטלפיים האלה שלה – יוריי מרגיש נורא, שרק תבלע אותו האדמה! זה בשבילך, פולנה, רק בשבילך, רק את – איזה חטא!

יוריי רץ הביתה, הקסם בידיו והוא רץ, תהיה סערה. הפרות אצות ומטען היבול בעטיניהן, תינוקות רצים הביתה, האבק מיתמר. באפיסת כוחות פותח הורדובל את שערי ביתו והוא נאלץ להישען, ליבו הולם, זה בשבילך, פולנה. לפתע פורץ מתוך האורווה הסייח בן השלוש, נעמד ופותח בדהרה לכיוון השער.

“או – או –או!” צועק יוריי ומנופף לפניו את זרועותיו. מהבית יוצאת בריצה פולנה.

הסוס מתרומם על רגליו האחוריות, מסתובב, דוהר בחצר, נושא את חזהו ושוב את אחוריו ברמה. ורוקע בפרסותיו בקרקע.

כאילו יש מאין מופיעה הפיה, רצה לרוחב החצר אל אמא, צורחת באימה ונופלת. פולנה פולטת זעקה, והורדובל צווח: או, רגליי, כאילו עשויות מעץ! הלא תוכלנה לשאת אותי בקפיצה – ואז, לפתע, מזנק מאניה מתוך האורווה, שרווליו הלבנים מתנופפים; הסוס מזדקף, כשברעמתו תלוי גבר, נאבק בו, אֶה, אותי לא תפיל, כמו חתול בר הוא נאחז בעורפו הסוס קופץ הצידה, זורק את ראשו, מרים את אחוריו; בום, מאניה נופל ארצה, אבל הוא נאחז ברעמה, כורע ברך וגורר את הסוס חזרה. רק עכשיו הותרו רגליו של הורדובל מקיפאונן והוא רץ אל הפיה. הסוס גורר את מאניה בשטח החצר, אך שטפן נעמד על עקביו ומושך, מושך ברעמה. הורדובל מאמץ את הילדה אל חזהו, רוצה היה לשאתה מכאן, אך שוכח – זה חזיון שכזה: גבר ובהמה. פולנה, ידיה על לבה – פתאום פרץ מאניה בצחוק גדול, נהר כמו סוס ובריצה קלה מחזיר את הסייח המתנשף לאורווה.

“קחי, קחי את הילדה,” אומר הורדובל, אבל פולנה איננה שומעת. “פולנה, את שומעת, פולנה!”

לראשונה מניח יוריי את ידו על כתפה. “פולנה, הפיה!” היא מרימה את עיניה – אה, האם אי פעם היו לך עיניים כאלה, האם אי פעם נשמת כך, בפה פעור למחצה? כמה שיפית – ועכשיו זה כבה.

“לא קרה לה כלום,” היא ממלמלת ומכניסה את הילדה הבוכיה לתוך הבית.

מפתח האורווה יוצא מאניה, מנגב בשרוולי את הדם הניגר מאפו, יורק דם מפיו. “עכשיו כבר בסדר,” הוא אומר.

“בוא,” נוהם הורדובל, “בוא, שטפן, אשפוך לך מים על הראש.”

שטפן מתנשף בהנאה תחת זרם המים ומתיז מים בשפע סביבו. “אבל זה היה משהו, אה?” הוא ממלמל בחיוניות. “התייחם הסוסון, בעל-הבית, ולכן הוא כל כך התפרע.” פני מאניה צוהלים, הוא רטוב ופרוע שיער. “אי זה יהיה איזה סוס הרבעה!”

יוריי היה רוצה לומר לשטפן: נו, אתה בחור כארז, היטבת לאלף אותו; אלא שבין גברים אין צורך לדבר. “תהיה סערה,” הוא נוהם ומשרך את דרכו אל מאחורי הגורן. בדרום משחירים השמיים; סערות המגיעות מלמטה אין בהן ברכה. הסייח התייחם, ומה זה – הבנאדם אפילו לא יכול לקום על רגליו להרים את הילדה. אולי אני כבר זקן, פולנה, מי יודע – מוזר, הרגליים התקשחו כמו עץ, כאילו נפלה בהן קללה.

אל-אלוהים, כמה שחור! וכבר נשמעים הרעמים – הצועניה הכינה כשפים, וראה זה פלא: הסייח התייחם; ואני לא קופץ לרעמת הסוס, כלום, אני רק קופא על מקומי והולך בטל. אני לא, אבל שטפן קופץ. מדוע שלא יקפוץ, הוא הלא צעיר! אה, פולנה, פולנה, מדוע הבטת כך, מדוע יפית כל כך!

וכבר זה הגיע, זה הגיע: סערת הברקים – כמו סוס מבוהל משתולל, ניצוצות יוצאים מתחת לפרסותיו, והוא נוהר. אתה לא תקפוץ אל רעמת הסוס, רגליך אינן שואלות והן מהססות. אתה לא תקפוץ, לא תחסום; רק שטפן. ופויה! הכישוף של הצוענים מגעיל: הסוס יתייחם ובכלל. ואתה חושב: זאת פולנה. אז מדוע לא קפצת אל מול הסוס? פולנה היתה מסתכלת, ידיה שלובות על חזה ועיניה – כמו אף פעם לא.

יוריי ממצמץ, אפילו איננו מרגיש את הטיפות החמות בעורפו. השמיים נקרעים, רעם והמולה, הורדובל מצטלב כלאחר יד והחיפזון חודר לרגליו. עוד לא, רק עוד לשפוך את השיקוי של הצועניה לתוך שיחי הסרפדים ואחר-כך לקפוץ מהר אל מתחת לסככה ולהתבונן בסערה המשתוללת בחוץ.


 

פרק י"ב


וכי היכן יימצא? הוא נחבא אל מאחורי הגורן ומהרהר. למשל הוא הוגה בשאלה: נניח שאני זקן; אבל איך זה קורה, במטותא ממך? אתה חי, לא יודע כלום, ממש כמו אתמול, ולפתע פתאום – זקן. כאילו קללה רובצת עליך. כבר לא תקפוץ אל רעמתו של סוס משתולל, לא תתקוטט בבית המרזח; אתה מרים ילדה במקום לתפוס סוס. יכול להיות שפעם הייתי תופס את הסוס. ושתדעי, היו ימים שגם בבית המרזח התקוטטתי, וזכיתי לתהילה, זה היה עם גֶרִיץ', תשאלי את ואסיל, פולנה. ופתאום – זקן. פולנה איננה זקנה.

ואפילו – נניח זקן. גם להרים ילדה זה טוב. אֶה, פולנה, יכולתי להראות לך, למשל, איזה בעל-בית אני. יכולת לעשות חיים כמו אשת אצילים, נערות לעבודה ורק לתת פקודות: היי, מאריקה, תאכילי את העופות, קדימה, אַקְסֶנִיָה, תשקי את הפרות. אמת-נכון, שלושת אלפים דולר גנבו ממני, אבל יש לי עוד שבע מאות, עם זה אפשר להתחיל כל מיני דברים. אה, נשמה שלי, לא לשווא הייתי באמריקה; צעיר או לא צעיר, לפחות למדתי מה הולך בעולם. אז אומרים שלא כדאי לגדל בקר, ודברים שכאלה, הנה, צריך לדעת למכור. באמריקה, נגיד – שם האיכר לא מחכה עד שיבוא קצב; אלא הוא נוסע העירה בעצמו ועושה חוזה: כך וכך ראשים לשנה, כך וכך vessels חלב ליום, all right, כך עושים את זה. מדוע, בבקשה, אי אפשר לעשות את זה גם פה? לקנות עגלה וסוס – תמכרי את הסוסים שלך, פולנה; אני רוצה סוס שאפשר לדבר אתו – ולנסוע העירה. נו, אמריקני, מתמצא בעולם, לא לשווא היה בעולם הגדול; מביא הביתה חגורת כסף מלאה. וגם השכנים יבואו – יוריי, אולי תוכל למכור בעיר כמה אווזים? למה לא, אבל לא ככה: להחזיק אווז תחת בית השחי ולהציע; אלא חמישים, מאה אווזים לשבוע, לעשות כלובים וקדימה העירה עם מטען האווזים. כך, שכניי, כך עושים ביזנס. או עצים להסקה – חמישים עגלות עם עצים. תפוחי אדמה – בקרונות. תראו את הורדובל, איזה שכל הביא לו מאמריקה! ואפילו את, פולנה, אפילו את תאמרי, יוריי הוא חכם, שום צעיר איננו זריז ממנו; היי, מאריקה, אקסניה, תחלצו את הנעליים של בעל-הבית, הוא חזר מהשוק. ומה את, נשמה שלי, עשית כל היום? ניהלתי את המשק, רבתי עם העובדים, נו, ואחר-כך, יוריי, אחר-כך חכיתי לך.

הורדובל יושב על איזה גדם עץ וממצמץ. לנסות, ולמה לא? הבנאדם צעיר כל עוד הוא מתחיל משהו. ואם לא זה, אז משהו אחר. נגיד לקנות את הסלע במורד הר ה- Menčul. יש שם אבן כמו שיש, ולהוביל את הגושים העירה; האם בכלל יש להם אבנים במישור למטה? רק בוץ ואבק, וגם השמיים מאובקים שם. ואולי לחצוב את האבן – האם לא חצבתי די באמריקה? גם בדינמיט, אחא, אני יודע לטפל. אתה קודח חור ומכניס קַרְטְרִיז' ועכשיו כולם לרוץ, להסתלק – בָּרוּוּוּד! ואחר-כך – בּוּם! מה תגידי, פולנה, זאת עבודה של גבר, מה? מה לעומתה לתפוס סייח? דגלון אדום ביד, זהירות, יורים – אני מפוצץ דברים בגדול, ואתה תלך לך לתפוס סייחים בשדה.

אה, פה עוד אפשר למצוא דברים! מה יש לכם במישור? שום דבר, מישור. אבל פה, ב- Kysla Voda ברזל, המים חומים מרוב חלודה. במורד ה-Tataruka איזו אבן נוצצת כמו שרף. הזקנות אומרות שיש אוצר בלום בהרים. לתור את ההרים עד מעבר ל-Durny, ל-Čornyvrch, ל-Tatinska, ל-Tupa – מי יודע מה אפשר למצוא שם. אה, אחא, היום מחפשים גם מתחת לאדמה. בבית כלום, אף מלה. מחר, פולנה, אני נוסע לפראג, לדבר עם האדונים על משהו – ודי. ואחר-כך יבואו האדונים – וישר לביתם של ההורדובלים: יום טוב, האם מר הורדובל בבית? ומר הורדובל פה, מר הורדובל שם, אתה מצאת אוצר, כזה מינרל, שאנחנו כבר מחפשים חמישים שנה. – נו, למה לא? ואמרו: הכל אבנים – אה, האם אתה יודע מה יש באבן כזאת? אתה לא יודע, אז אל תדבר.

הורדובל בוש איכשהו. אולי אלה שטויות, אבל האבן במורד ה-Menčul – זאת לא שטות. צריך רק שיהיו לי שוורים, זוג, שני זוגות שוורים, נגיד מגזע פּוֹדוֹל, אפורים, קרניים בעובי זרוע, או, איזה בהמות! ועם מטען האבן לרדת למישור – ללכת בראש השוורים, דִיוֹ, הוֹיס, זוזו! ואתה עם הסוסים שלך, פַּנֵה דרך לשוורים עד לתעלה ומעבר לה! ושל מי השוורים האלה? של הורדובל, אף אחד במחוז אין לו בהמות כאלה.

הורדובל שולף שקית מתחת לחולצתו ומונה את הכסף. שבע מאות דולר, כלומר יותר מעשרים אלף; סכום נאה, פולנה! עם זה אפשר להתחיל חיים חדשים. את תראי עוד, איזה מין גבר הוא יוריי. גם שכל הוא כוח. משלמים הרבה כסף בעד סוס הנושא את ראשו ברמה, אבל תסתכלי, כזה שור: מנענע בראש נושא בעול על עורפו, אבל יעשה יותר עבודה.

יורי מנענע בראשו ומשרך את דרכו לחצר. בחצר יושבת פולנה, בוררת אפונה; רק מרימה את גבותיה, מסלקת את הקליפות הריקות ונכנסת לבית.


 

פרק י"ג


הורדובל יושב בפונדק ושמח. השבח לאל, היום יש פה המולה. מיכאלצ’וּק ישנו, וגם וַרְוַרִין, פּוֹדֶרֶייצ’וּק, מִיכַיילוֹ, הֶרְפַּק המכונה “סוסה”, פֶדֶלֶש מיכאל ופֶדֶלֶש גֶייזָה, פֶדיוּק, הְרִיץ, אַלֶכְּסָה, הְרִיהוֹרִי ודוֹדְיָה שומר היערות, הכל שכנים, ומדברים על ציד חזירי בר הגורמים נזקים בשדות. הְרִיהוֹרִי הוא בעל הסלע במורד המֶנצ’וּל, יועיל להחליף אתו מלה, להתחיל מרחוק ובזהירות: למשל, שהיה צריך לרצף את הדרך לשדות באבן. אה, התכעס הורדובל, הלא לי אין כבר שדות. הם של פיוסה, זה היושב שם ומזעיף פנים. אין לי שדות, אז מה איכפת לי חזירי הבר שלהם? שיגרשו אותם בעצמם; מה אני – אפילו אני לא שייך לכאן, מתרעם הורדובל; תדאגו לעניינים שלכם, לי יש דאגות משלי.

החבריא בינתיים מדברים על מה ואיך, מתי לצאת לדרך ומאין. יוריי בינתיים לוגם לאטו וחושב על הדאגות משלו. רק את גבותיה הרימה – והביתה, פנימה. יהא כך, פולנה; אולי יבוא יום ואת תרצי להתחיל, מה יוריי, וזה וזה; ואני רק ארים את הגבות ואלך לפונדק. שגם את תדעי את הטעם. האם הפה שלי מכוסה שחין, או שאני זב עין או פרצוף מעוות כמו לסלו הקבצן? כן, אני זקן וגופי ספוג פחם; אני כולי עצם, לא נותר ממני יותר; כולי גב, מהזחילה השפופה במיין; כולי ידיים וברכיים – יש לך מושג מאיזה חורים אני גירדתי פחם! עד היום אני פולט ליחה שחורה בשיעול, פולנה. ובכן, לא נותר בי הרבה שיכול למצוא חן בעינייך; אבל אני יודע לעבוד, נשמה שלי, את עוד תראי

* * *

“היי, אמריקני,” מעוות פדלש גייזה את פרצופו, “עוד לא הראית את עצמך. אז מה העניין, באת לכבד את השכנים?”

הורדובל מהנהן. “כן, באתי, אבל לארח בסגנון אמריקני. יהודי, תביא כוסית מים בשביל גייזה! ואם זה לא מספיק, גייזה, אז דלי מלא, לפחות תרחץ את פיך.”

“ומה זה עניינך, הפה שלי?” צוחק גייזה. “העיקר שהוא מוצא חן בעיני אשתי.”

יוריי הזעיף את פניו: מה איכפת לי אשתך? תראו אותו: לכבד! ובעצם – הייתי מכבד; אלוהים אדירים, שכנים שלי, הייתי שמח לשתות אתכם, ידיי על כתפיכם, ולשיר, לשיר עד שהעיניים תיעצמנה. אלא שהדולרים שלי נועדו לדברים אחרים; יש לי רעיון שכזה, שכנים, רעיון טוב, אמריקני. רק חכו קצת, עד שאתחיל לפוצץ סלעים. תראו את הורדובל, השתגע? האם חסרות לנו פה אבנים? אלא שכעבור זמן – תראו, תראו, אמריקני, גם מסלעים יודע לחלוב שמנת.

פדלש מיכאל מתחיל לשיר, האחרים מצטרפים, אה, טוב לו לאדם בין גברים. כמה זמן כבר לא שמעתי – כמה זמן – – – יוריי עוצם קמעה את עיניו ומצטרף לשירה בלחש, טיידה – טיידה – טיידה; ולפתע השד יודע איך קרה שהוא מגביר את קולו, שר, שר עם כל המעגל, ובעצם גוו נותן את הקצב.

“היי, אתה,” צעק פתאום פדלש גייזה: “מי שלא שותה אתנו שלא ישיר אתנו. תשיר לך בבית, הורדובל.”

“או שתשלח הנה את שטפן,” התערב יורה פדיוק. “אומרים שהוא שר יותר טוב ממך.”

הורדובל קם, גופו הגבור כאילו ממאן להיגמר, מגיע עד לתקרה. “תשיר לך, גייזה,” הוא אומר במתינות. “אני מוכרח כבר ממילא ללכת הביתה.”

“ומה יש לך לעשות בבית,” מעווה פדלש מיכאל את פניו. “יש לך שם מנהל משק.”

“אדון גדול,” זורק גייזה מלה, “לקח מנהל משק בשביל האשה.”

הורדובל פנה מהר לאחור. “גייזה,” כך מבין שיניו, “על מי אתה מדבר?”

גייזה מתנדנד על רגליו לאות לעג. “על מי? יש פה רק בעל משק אחד שכזה.”

החבורה קמה על רגליה. “עזוב אותו, גייזה,” מנסה וארווארין להרגיע; מישהו תופס את יוריי בכתפיו ומושך אותו בתנועה ידידותית החוצה.

הורדובל משתחרר וניגש אל פדלש, קרוב-קרוב, עד שהוא כמעט נוגע בו באפו.

“על מי זה?” הוא מחרחר.

“כזה טמבל יש רק אחר,” חוזר פדלש על דבריו בבהירות, ולפתע, כאילו הצליף בשוט: " – אבל זונות כמו פולנה יש הרבה."

“בוא החוצה,” נוהם הורדובל ומפלס את דרכו בין כתפי החבורה אל מחוץ לפונדק. גייזה בעקבותיו, פותח בכיסו אולר. היזהר, הורדובל, היזהר! בגבך! אבל הורדובל כמו כלום, רק נדחף החוצה וגיזה בעקבותיו, סוגר על האולר בידו עד שכפותיו מזיעות.

כולם נדחפים אל מחוץ לפונדק, יוריי פונה אל גייזה. “אתה,” הוא פולט נהמה, “אז בוא!”

גייזה, ידו החמושה באולר מוסתרת מאחורי גבו, נושף בכבדות ומתכונן לזנק; אבל הורדובל, בעל הזרועות הארוכות דמויות כַּנֶנֶת שבפי באר, תופס אותו במותניו, ידיים או לא ידיים, מרים אותו, מסתובב ומפיל את גייזה ארצה. גייזה נופל על רגליו ונושף בזעם. ושוב מרים אותו הורדובל גבוה-גבוה ושוב חובט בו ארצה, כאילו הוא מסתת בו את החצץ. לפתע קורסות ברכיו של גייזה, והברנש נופל על הארץ, זרועותיו פשוקות – וטראח! ראשו נוחת במין גיגית; והנה מונח, אדם, כאילו הוא רק ערימת בגדים.

הורדובל נושף ומחרחר בכבדות ובעיניים נפוחות מחפש את האנשים. “לא ידעתי,” הוא אומר כמתנצל, “שיש שם גיגית.”

ברגע זה נוחת על ראשו קרש, ועוד ועוד. שניים, שלושה ארבעה אנשים חובלים בראשו במהלומות מהדהדות. “'סתלקו,” זועק הורדובל ומנופף בידיו בחושך, פוגע באפו של מישהו; צונח ארצה ומנסה לקום. “הולכים מכות,” צורח מישהו; הורדובל קם אך אינו יכול, קם מתחת למכות ונאנח, אוי – אוי, ושוב מנסה לקום –

“מה אתם פה,” נשמע קול מהיר וקצר נשימה, וטראח! נוחתת מכת שוט בתוך ההמון המתנשף. ועל הראשים! מישהו צורח בזעם, זהירות מסכינים! ואסיל גריץ' ואסילו נושף בכוח רב ומצליף בשוט מעל גופו של הורדובל. יוריי מנסה לקום. “ותסתלקו מייד,” אתם," רועם ראש הכפר ומניף את שוטו. אה, לוא אתה לא ראש הכפר, מה סתם ראש הכפר, לוא אתה לא ואסיל גריץ' ואסילו, הפרא-אדם המפורסם. וכבר גם זקנות מעיזות לצאת לרחוב, ידיהן שלובות, והן מביטות אל הפונדק.

יוריי הורדובל מנסה לקום, ראשו מצוי עתה בחיקו של ואסיל, ומישהו רוחץ את פניו, הנה, זהו פיוסה. “זה לא היה פייט הוגן, ואסיל,” נוהם האמריקני," הם באו מאחור, ושניים נגד אחד –"

אה, יוריי, הם היו ששה, הבריונים, וכולם בעמודי גדר; יש לך ראש כמו סלע, אם לא התפקע. “ומה גייזה?” דואג המוכה.

“גייזה קיבל מספיק בינתיים, לקחו אותו מפה,” עונה ראש הכפר.

יוריי נאנח, מרוצה. “עכשיו הוא ייזהר בפה שלו, פרחח שכמוהו,” הוא נוהם ומנסה לקום; תודה לאל, הוא מצליח, הוא עומד כבר ומחזיק את ראשו. "מה הם רצו ממני?, הוא מתפלא. “בוא נשתה עוד משהו ואסיל. לא רצו לתת לי לשיר, הנבלות!”

“לך הביתה, יורו,” ממליץ ראש הכפר. “אני אלווה אותך, אולי הם עוד מחכים לך באיזה מקום.”

“ומה אני מפחד מהם?” מתפאר הורדובל ומתנודד בדרכו הביתה. לא, אני לא שיכור, פולנה, רק הרביצו לי בפונדק. ומדוע שירביצו לי? סתם כך, נשמה שלי, מתוך עליצות, בצחוק התמודדנו עם פדלש גייזה.

“אתה יודע, ואסיל,” מסביר יוריי כאילו במצב רוח מרומם, “גם באמריקה היה לי פייט, הלך נגדי בפטיש איזה מיינר, גרמני או משהו כזה; אבל האחרים – לקחו לו את הפטיש, נעמדו במעגל סביב ועכשיו תעשה פייט, אבל רק בידיים שלך. אה, ואסיל, אני קיבלתי שם על הפה, אבל הגרמני הלך לשכב על הרצפה, ואף אחד לא התערב לנו בעניין.”

“שמע, יוריי,” אומר גריץ' בארשת רצינית, “אתה אל תלך עכשיו לפונדק, שלא יהיו שוב מכות.”

“ומדוע?” מתפלא הורדובל. “אני הלא לא עשיתי להם כלום.”

“ובכן,” מתחמק ראש הכפר, “:עם מישהו צריך ללכת מכות – לך לישון יוריי; ומחר – תיפטר מהפועל שלך.”

הורדובל הזעיף את פניו. “מה אתה אומר לי, גריץ? האם גם אתה רוצה להתערב בעניינים שלי?”

“מדוע שיהיה לך זר בבית,” מקשה ואסיל מתוך התחמקות. “לך, לך לישון. אה, יוריי, פולנה לא שווה שתתקוטט בגללה.”

הורדובל עומד כמו בול עץ וממצמץ. “אז גם אתה – כל כך שפל כמוהם,” פלט בקושי. “אתה לא מכיר את פולנה, אתה – רק אני מכיר אותה, ואתה, אתה שלא תעיז –”

ואסיל מניח את ידו על כתפו בארשת רצינות. "יוריי, שמונה שנים אנחנו רואים אותה בעיניים האלה שלנו – "

הורדובל נרתע ממנו פתאום: “לך, לך, או ש - גריץ', כל עוד אני חי, כמו שאלוהים בשמיים, אני לא מכיר אותך, והיית החבר הכי טוב שלי.”

והורדובל מתנודד הביתה מבלי להסב עוד את פניו לאחור. גריץ' רק פלט נהמה, ומקלל בהשקט ובאריכות לתוך הלילה.


 

פרק י"ד


בבוקר רותם שטפן את הסוסים לעגלה, לנסוע למישור למטה. הורדובל יוצא מפתח הרפת; הוא מוזר, נפוח ובעיניו סימני דימום. “אני נוסע אתך, שטפן,” הוא אומר קצרות.

צ-, צ-, העגלה טסה ברחובות הכפר, אבל יוריי איננו מביט לא באנשים ולא בסוסים. אחרי כברת דרך מחוץ לכפר הוא פוקד: “עצור, ורד מהעגלה, אגיד לך משהו.”

שטפן סוקר במבט חצוף וצורב את פניו החבוטים של בעל הבית. נו, מה העניין?

“שמע, מאניה,” פותח הורדובל בהיסוס, “הולכים דיבורים שפלים כאלה – על פולנה – ועליך. אני יודע, זאת רכילות – אבל צריך לעצור אותה. אתה מבין?”

שטפן מושך בכתפיו. “לא מבין.”

“אתה צריך לעזוב, שטפן. זה – למען פולנה. לסתום לאנשים את הפה. זה מוכרח להיות, אתה מבין?”

שטפן תוקע עיניים חצופות בעיניו המתחמקות של בעל הבית. “אני מבין.”

יוריי מניד את ידו. “כך, ועכשיו סע.”

מאניה עומד, קומץ את ידיו, כאילו מתכונן למכות.

“יש לך עבודה לעשות, שטפן,” נוהם הורדובל.

“גם כן טוב,” מסנן שטפן, קופץ על העגלה ומצליף בשוט מעל ראשי הסוסים.

הסוסים נסוגו, נמתחו וזינקו בדהרה מטורפת; העגלה טסה ברעש גדול כאילו עומדת להתפרק לאלף רסיסים.

הורדובל ניצב בכביש ובולע אבק. אחר-כך הוא נפנה לאטו אל הכפר והולך הביתה בראש מורכן. איי, יוריי, ככה הולכים זקנים.


 

פרק ט"ו


במהלך שבוע רָזָה הורדובל, עד שדומה היה שצלעותיו מרשרשות. הכיצד זה, אני שואל: האם זה דבר של מה בכך לעשות סדר במשק עם בוקר, להאכיל את החזירים, לקרצף את הסוסים, לשלח את הפרות למרעה, לנקות את הרפת ולשלוח את הילדה לבית הספר; אחר-כך לנסוע בעגלת הסוסים למישור, הלא עונת קציר התירס היא; ובצהריים הביתה, לבשל משהו לילדה לארוחת הצהריים, להשקות את הסוסים, להאכיל את התרנגולות; ושוב למישור לחתיכת עבודה שם, ולחזור עם ערב מהר הביתה, להכין ארוחת ערב, לדאוג לעדר, ואפילו לתפור באצבעות גסות טלאי בחצאיתה של הפיה; מה לעשות, הילדה משחקת, ולפעמים נקרעים בגדיה. קשה להיות בכל כך הרבה מקומות בעת ובעונה אחת, קשה שלא לשכוח פרט זה או אחר; עם רדת הלילה הוא נופל כמו בול עץ על ערימת הקש, ועוד איננו נרדם מרוב דאגה שמא שכח משהו. אה, בוודאי, שכח להשקות את הפרחים בחלון; ותוך אנחות קם הורדובל להשקות את הורדים3.

ופולנה – כאילו איננה קיימת; ננעלה בחדרה וזועפת, מה לעשות, מהרהר הורדובל במבוכה; כועסת בעלת הבית שלא נועצתי בה, מה דעתך פולנה, אני רוצה לשלח את מנהל המשק. אי, אשה, תהיי הגיונית: האם יכולתי לספר לך, פולנה, שכך וכך מדברים עלייך? מה אספר לך, פשוט שילחתי את מנהל המשק, ואת יכולה לכעוס; אני לא אריץ אותך לעבודה במקל. ומה, חסרות פה הידיים של פולנה; רק שבוע, וכאילו הכל התנוון פה; מי היה חושב כמה עבודת פרך עושה אשה שכזאת – אפילו את החצי לא יעשה הגבר במקומה. בטח היא תראה בעצמה עוד מעט, הזעם יעבור לה והיא תצחק: איזה חמור הוא יוריי, אפילו לא יודע לסדר את הבית ולבשל כמו שצריך – נו, למה אפשר לצפות מגבר!

פעם אחת – הוא ראה אותה; הוא חזר לקחת משהו ששכח והיא עמדה בדלת. כמו צל. עיגולים תחת העיניים ותלם אנכי חרוש במצחה. הורדובל הפנה את פניו ממנה, כלום, נשמה שלי, לא ראיתי אותך. והיא נעלמה – כמו צל. בלילה, כאשר הורדובל מתכרבל בקש, הוא שומע דלת נפתחת אי שם. זאת פולנה. היא יוצאת לחצר ועומדת, עומדת – ויוריי, ידיו תחת ראשו, ממצמץ לתוך החושך וחושיו נמתחים.

הפרות, הסוסים הפיה, התרנגולות, החזירים, השדות, הפרחים – אל-אלוהים זה די והותר; אבל הקשה מכל היא העמדת הפנים. שלא יוכלו הפיות של הבריות לספר שאצל ההורדובלים משהו… יש לו להורדובל אחות נשואה, היא היתה ברצון עוזרת, מבשלת משהו, אבל לא, תודה רבה, אין צורך. השכנה קוראת מעבר לגדר – תשלח לי את הפיה, הורדובל, ככה למשך היום, אני אדאג לה. תודה, שכנה, אני מודה לך, אבל אל תטרחי; פולנה רק קצת חלתה ושוכבת, אני ברצון עושה גם את מלאכתה. מה את חושבת, שאתן לך לרגל? אני פוגש את גריץ', הוא מסתכל בי, על פיו כתובה ברכת יום. לך לך, אני לא מכיר אותך. והפיה מפחדת; מסתכלת בלי להניד עפעף – מה לעשות, חסר לה שטפן. מה יש לדבר, ילדה בסך הכל, אבל היו סיפורים כאלה, ורק בבריות האשם.

הפרות, הסוסים, התירס, החזירים – אמת, נכון, לסדר את דיר החזירים ולהשקות את החזירות, ואכן, הנה, לנקות את התעלה, שהמים המלוכלכים יתנקזו. הורדובל מסתער על העבודה, נושף מרוב להט, עכשיו אין כלום בעולם מלבד הדיר; חכי, פולנה, תתפלאי כשתבואי – הדיר הוא כמו חדר נקי. עכשיו עוד מים טריים – והורדובל הולך עם דלי אל באר המים.

בחצר יושב מאניה על יצול העגלה, מנדנד את הפיה על ברכיו ומספר לה משהו.

יורי מציב את הדלי על הארץ, וניגש הישר אל מאניה, ידיו בכיסיו.

מאניה מרחיק בידו האחת את הפיה, ושולח את ידו השניה לכיסו; הוא יושב, עיניו צרות כמו גרגיר כרווי ומשהו מציץ מכף ידו מול בטנו של הורדובל.

הורדובל העווה את פניו – חביבי, אני יודע, עוד מאמריקה, איך יורים באקדח. הא לך, שולף מכיסו אולר מקופל וזורק אותו ארצה. מאניה מכניס את ידו לכיס ומבטיו אינם מרפים מבעל הבית.

הורדובל נשען בידו על דופן העגלה ומביט, מלמעלה למטה, אל מאניה. מה אני אעשה בך, הוא חושב, אלוהים מה לעשות בו?

גם הפיה איננה יודעת איך כל זה ייגמר, ונועצת מבטיה חליפות באביה ובשטפן.

“נו, הפיה,” מפטיר הורדובל, “את שמחה ששטפן בא לבקר אותך?”

הילדה שותקת, רק מפנה את מבטה אל שטפן.

הורדובל מחליק בידו, מתוך אי בטחון, על עורפו. “מה אתה יושב ככה,” הוא אומר לאט. “לך להשקות את הסוסים.”


 

פרק ט”ז


והישר אל החדר והוא הולם בדלת: “פתחי, פולנה!”

הדלת נפתחת והנה פולנה – כמו צל.

הורדובל התיישב על ארון שידה, ידיו נשענות על ברכיו ועיניו נעוצות בקרקע. “מאניה חזר,” הוא אומר.

פולנה – כלום; רק נושמת מהר יותר.

“היו – איזה רכילויות,” ממלמל יוריי. “עלייך ועל מנהל המשק. לכן שילחתי אותו.” הורדובל פלט קול נחרה מרוגז. “והוא חזר, המוקיון. זה לא יכול כך להישאר, פולנה.”

“מדוע?” התפרצה פולנה בעוצמה רבה. “בגלל הרכילויות המטופשות?”

הורדובל מהנהן בארשת רצינית. “בגלל הרכילויות המטופשות, פולנה אנחנו לא במדבר. שטפן – הוא גבר, שיתגונן מפני הפיות בכוחות עצמו; אבל את, אה, פולנה, אני הלא בכל זאת בעלך – לפחות לפני האנשים. ככה זה.”

פולנה נשענת על משקוף הדלת, רגליה כושלות, והיא שותקת.

“נדמה לי,” נוהם הורדובל, נדמה לי שהפיה מורגלת לשטפן – והוא נחמד אל הילדה. והסוסים – מאניה חסר להם. הוא היה נוקשה אליהם, אבל גם זה מצא חן בעיניהם, הנבלות." יוריי הרים את מבטו. “מה היית אומרת, פולנה, – אילו אירשנו את הפיה ושטפן?”

פולנה התחלחלה. “הלא זה – בלתי אפשרי,” היא נשפה, מבוהלת.

“נכון, הפיה היא קטנה,” מהרהר הורדובל. “אבל אירושין עדיין אינם נישואין. בימים עברו, פולנה, היו עורכים אירושין אפילו לתינוקות בעריסה.”

“אבל שטפן הוא – הפיה צעירה ממנו בחמש עשרה שנים,” מתגוננת פולנה.

יוריי מהנהן. "כמו את, נשמה שלי. זה קורה. אבל מאניה לא יכול להישאר פה בתור זר. בתור חתנה של הפיה – אה, זה כבר עניין אחר: שייך למשפחה, עובד בעבור אשה – "

פולנה רואה קצה אור. “אז הוא יכול היה להישאר פה,” היא אומרת, מתוחה כמו קשת.

“יכול. מדוע שלא יישאר? כמו אצל הורים. איזה בן-אדם זר? זה החתן שלנו. והפיות ייסתמו. לפחות יראו שהדיבורים שלהם היו רכילויות נבזיות. זה בגללך, פולנה. וחוץ מזה – נדמה לי שהוא אוהב את הפיה, ומבין בסוסים. הוא לא דווקא חרוץ, נכון – אבל האם החריצות היא סגולה לעושר?”

פולנה חושבת, והמאמץ מעלה קמטים במצחה. “ואתה חושב ששטפן יסכים?”

“יסכים נשמה שלי. יש לי כסף, וזה יכול להגיע לידיו. תחשבי, מה אני יכול לעשות בכסף? ושטפן – הוא חמדן; היה רוצה לרכוש שדות וסוסים, את המישור עד קצה האופק – עיניו נדלקות מזה. הוא יתיישב במקום חמים – האם יחשוב פעמיים?”

פניה של פולנה שוב בלתי חדירים. “נו, איך שאתה חושב, יוריי. אבל אני לא אגיד לו את זה.”

יוריי קם על רגליו. "אני אגיד לו בעצמי. אל תדאגי, אפילו אתייעץ עם עורך דין, מה ואיך. צריך לעשות איזה חוזה, אני חושב. אז גם לזה אני אדאג – הורדובל מהסס, אולי הוא חושב שפולנה תאמר עוד משהו. אבל פולנה מראה לפתע סימני חיפזון: “אני צריכה להכין ארוחת ערב.”

ויוריי משרך את דרכו אל הגורן, כמאז.


 

פרק י"ז


מאניה מסיע את בעל הבית לריבארי, לדבר עם ההורים. צ-, צ-, הסוסים נושאים ראשיהם אל-על, תענוג לראות.

“אז אתה, שטפן,” אומר הורדובל מתוך הרהוריו, “יש לך אח אחד גדול ממך, אחד קטן ממך ואחות נשואה. הממ, מספר נכבד, ונכון שאצלכם מישור?”

“מישור,” עונה שטפן במאור פנים, ושיניו נוצצות. “אצלנו מגדלים בעיקר תאואים – וסוסים. התאואים אוהבים ביצות, בעל הבית.”

“ביצה” מהרהר יוריי, “ואי אפשר לייבש אותה? ראיתי עבודות כאלה באמריקה.”

“בשביל מה לייבש?” צוחק שטפן. קרקע יש די והותר, אדון, ועל הביצה חבל, צומחות שם ערבות; אצלנו קולעים מהן סלים בחורף. במקום קרשים משתמשים בקלועים. דפנות של עגלות; גדרות, רפתות – הכל קלועים. תסתכל, שם על המכלאה."

המישור איננו מוצא חן בעיני יוריי; אין לזה סוף, אבל מה לעשות. “ואביך חי, אתה אומר.”

“חי. הוא יתפלא לראות את מי שאני מביא אליו,” אומר מאניה בגאווה מסויימת של גבר בעמיו. “הנה הגענו, זה הכפר ריבארי.” וכובעו בעורפו, הוא מצליף בשוט ומכניס את יוריי במסע של רוזן לתוך הכפר ואל חצרם של בני מאניה.

עלם קטן קומה ורזה יוצא מפתח הבית. “תשמע דיולה,” קורא שטפן, “תקשור את הסוסים בצל ותן להם חציר ומים. בבקשה, אדון.” הורדובל זורק מבט אקראי על החצר: הגורן לא מסודרת, בחצר מסתובבת לה חזירה, כאן להקת תרנגולות הודו; בציפוי הדלת תקוע מין מרצע גדול –

“זהו מחט, אדון, מחט לקליעת סלים,” מסביר שטפן. “וגם נבנה גורן חדשה באביב.”

על מפתן הבית ניצב מאניה הזקן, שפם ארוך-ארוך תחת אפו.

“אני מביא אליך את בעל הבית שלי מקריבה, אבא,” מודיע שטפן, מתפאר כלשהו. “הוא רוצה לדבר אתך.”

מאניה הזקן מוביל את האורח לחדר וממתין מתוך קמצוץ של אי אמון, מה יקרה. הורדובל מתיישב בהדרת כבוד, רק על חצי ישבן, שיהיה ברור שהיד איננה נתונה עדיין בתוך השרוול, ופותח “נו תגיד, שטפן, מה ואיך.”

שטפן חושף את שיניו ושופך את כל החדשה הגדולה: שפה בעל הבית שלו מוכן לתת לו את בתו היחידה לאשה כשתתבגר; ולכן הוא רוצה לדבר עם אבא, שיגיעו לידי הסכם - -

הורדובל מהנהן: אכן כך.

מאניה הזקן נעור לחיים. “היי, דיולה, תביא קצת יי”ש! ברוך בואך, הורדובל; ומה – האם הדרך היתה טובה?"

“טובה.”

“השבח לאל. והיבול אצלך יפה?”

“אכן יפה.”

“וכולם בריאים?”

“תודה רבה. בריאים.”

לאחר שנאמר כך מה שהנימוס מחייב – פונה מאניה הזקן ואומר: “אז יש לך רק בת קטנה אחת, הורדובל?”

“אכן, רק אחת נולדה.”

הזקן מצחקק, אבל עיניו בולשות. “אל תגיד כך, הורדובל, עוד יכול לבוא בן. שדה שנח פריו רב.”

יוריי הסתפק בתנועת יד קטנה, כאילו רוצה להנידה.

“נגיד שייולד עוד בן, יורש,” מעווה הזקן את פניו ובוחן בעיניו הקטנות. “אתה נראה טוב, הורדובל. עוד חמישים שנה תנהל את המשק שלך.”

הורדובל מלטף בלאט את עורפו. "נו, מה שיתן אלוהים. העניין הוא שהפיה לא תצטרך לחכות לירושה. השבח לאל – נדוניה יש לי בשבילה.

עיני מאניה הזקן אורו. “איך לא, כך מספרים. אומרים שבאמריקה אפשר לאסוף את הכסף ברחובות, נכון?”

“כל כך קל זה לא הולך,” מעיר הורדובל מתוך דאגה. “ואתה מבין, מאניה, בכסף זה כך: יש לך בבית – יגנבו לך; תכניס אותו ל-benk – גם יגנבו. משק זה יותר טוב.”

“אמת לאמיתה,” מסכים מאניה הזקן.

“:אני מביט פה מסביב,” ממשיך הורדובל בכבדות. “הרבה אנשים לא תפרנס הקרקע פה אצלכם. הכל ביצות ושלוחות. אני מעריך שכל משק פה צריך שיהיה לו שטח גדול מאד4 שיוכל להתפרנס ממנו במדבר הזה.”

“אכן, אמת,” מזמזם הזקן בזהירות. “קשה לעשות פה משק. הבכור שלי, מיכאל, צריך לקבל את המשק בירושה, והיתר רק פיצוי.”

“כמה?” יורה הורדובל ישר לעניין.

מאניה הזקן מצמץ מופתע. אה, אתה, אינך מניח לבן-אדם? “שלושת אלפים,” הוא נוהם, ושולח, נרגן, מבט באלכסון אל שטפן.

הורדובל מהר לערוך את החשבון. "שלוש פעמים שלוש, כלומר, תשעה, עשרת אלפים, אתה אומר, שווה המשק שלך?

“איך זה שלוש פעמים שלוש, בבקשה?” כועס הישיש. “גם הבת צריכה לקבל את חלקה.”

“נכון,” מודה הורדובל. “אז נגיד - שלושה עשר.”

“אה, לא, זה לא,” מניד הזקן את ראשו. “אתה מתכוון רק בצחוק, הורדובל?”

“שום צחוק,” עומד הורדובל על שלו. “אני רציתי לדעת מה שווה משק כזה במישור.”

מאניה הזקן נבוך, שטפן פוער את עיניו: שמא רוצה העשיר הורדובל לקנות את משקם של בני מאניה?

“משק שכזה לא תקבל אפילו בעשרים אלף”, אמר הזקן בהיסוס.

“כולל הכל?”

הזקן הגוץ צחקק. “אתה מוצלח, הורדובל. יש לנו ארבעה-חמישה סוסים בחצר.”

“אני מתכוון בלי סוסים.”

מאניה הזקן הרצין: מה אתה רוצה בעצם, הורדובל – לקנות את המשק או לארשׂ את הבת?"

הורדובל הסמיק. “לקנות את המשק – אני שאקנה משק במישור? אולי אקנה גם רפש? זרדים לעשיית משרוקיות? אני מודה לך מקרב לב, מאניה, אבל אני ניגש ישר לעניין: אם אנחנו שנינו נגיע לידי הסכם, ואם יתארש שטפן שלך עם הפיה שלי, אז אתה תוריש את המשק שלך לשטפן. אחרי החתונה – יקבל מיכאל שלך ממני את חלקו בתשלום וגם דיולה.”

“ומה מריה?” נשם שטפן.

“ומריה – יותר אין לך? ששטפן ינהל את המשק כאן בריבארי.”

“ומה עם מיכאל?” שואל הזקן הגו. כאיננו מבין.

“נו, הוא יקבל את חלקו, ושילך בברכת אלוהים. אדם צעיר – יעדיף כסף על קרקע.”

מאניה הזקן מנענע את ראשו. “לא, לא,” הוא נוהם. “זה לא ילך.”

“ומדוע שזה לא ילך?” הקשה שטפן בהתלהבות.

“אתה תסתלק מפה, זוז!” פתח הזקן בצעקה. “מה אתה מתערב בעניינים שלי?”

בנהמת עלבון משרך שטפן את דרכו אל החצר. דיולה – כמובן – אצל הסוסים.

"אז מה, דיולה? טופח שטפן על כתפו.

“סוס נאה,” מעריך הבחור במומחיות. “האם אני יכול לקחת אותו לסיור?”

“יותר מדי טוב בשביל התחת שלך,” מסנן שטפן ומראה בראשו אל עבר החדר. "הזקן שלנו – "

“מה?”

“אה, כלום. הוא עושה מה שהוא יכול לקלקל את אושרי.”

“איזה אושר?”

“אה, כלום. מה אתה יודע!”

בחצר שקט, רק חזירה אחת מחרחרת לעצמה; מהביצה נשמעות תרנגולות הבר, וגם הצפרדעים כבר מתחילות –

“ואתה נשאר בקריבה, שטפן?”

“אולי – עוד לא החלטתי,” מתהדר שטפן.

“ובעלת הבית?”

“מה זה עניינך?” מתעטף שטפן בסודו. אה, היתושים! והדרורים כמעט מגלחים את הבטן על פני הקרקע. שטפן מפהק, פלא שלא נוקע את לסתו. מה שניים אלה שם בפנים – הלוואי שתנגסו את אפיכם זה לזה!

שטפן חולץ, מרוב זעם ושעמום, את המרצע מציפוי הדלת ושב ותוקע אותו בכל כוחו. “כך, ועכשיו תוציא אותו,” הוא קורא תגר לדיולה.

דיולה מחלץ אותו. “בוא נראה מי תוקע יותר עמוק!” שעה קלה הם משתעשעים בתקיעת המרצע בדלת, עד שעפים ממנה שבבים.

“מה אגיד לך,” אומר דיולה, “אני הולך אל הבנות. אותך כבר שום דבר לא מעניין.”

הערב יורד לאט, האופק שמעל למישור מסמיק בערפל סגלגל. להיכנס? מהרהר שטפן. ודווקא לא. – צא החוצה, יגיד לי הזקן, אל תתערב לי בעניינים. האם הורדובל האמריקני מציע את בתו באירוסין לו או לי? אני הייתי יכל לדאוג לעצמי – ואילו הוא: צא החוצה. מה יש לך לתת לי פקודות, קוצף שטפן, אני כבר שייך למשפחה אחרת!

לבסוף יוצא הורדובל בחיפזון בעד הדלת, בגילופין מהיי"ש, כנראה שהזקנים הגיעו לידי הסכם; מאניה הזקן מלווה אותו וטופח על גבו. שטפן ניצב ליד ראשי הסוסים ומחזיק אותם במתגים, כיאה לסייס; גם הורדובל שם לב לכך והניד ראשו כלפי שטפן לאות שבח.

“אז ביום הראשון בעיר,” קורא מאניה הזקן, וצ-, צ-, והעגלה זזה. “דרך צלחה!”

שטפן מחדד את מבטיו אל עבר בעל הבית, אינו רוצה לשאול; אולי הוא יתחיל מעצמו –

“שם – הנהר שלנו,” הוא מראה בשוט.

“מ.”

“ושם, העגלה עם קני הסוף, זה כנראה מיכאל שלנו. אצלנו ישנים על קני סוף במקום קש.”

“כך.”

וכלום. שטפן מחזיק את הסוסים כמיטב יכולתו, אבל בעל הבית, רק ראשו מתנדנד. לבסוף פוקעת סבלנותו של מאניה. “אז מה, בעל הבית, כמה נתת להם?”

הורדובל הרים גבה. “מה?”

“בכמה התחייבת להם, אדון?”

הורדובל – כלום. רק כעבור שעה קלה. “חמשת אלפים לכל אחד.”

שטפן שוקע במחשבה, ורק מסנן בין שיניו. “הם רימו אותך, בעל הבית. שלושת אלפים לכל אחד היה מספיק.”

“מ,” נוהם הורדובל. “אבא שלך – כמו בול עץ.”

אה זה, חושב שטפן בלבו; לאחרים הוא נותן, וממני כאילו הוא לוקח.

“ולך, גם כן חמשת אלפים,” מוסיף הורדובל. “שיהיה לך כאילו בשביל המשק.”

טוב, מהרהר שטפן, אבל עכשיו, כאשר אני כמעט בנו – איך זה יהיה עם שכר העבודה? הוא כבא לא יוכל לשלם לי כמו למנהל משק שכיר. אולי היה יכול לתת לי את הסייח ההוא? תמכור אותו, שטפן, האין אתה כבר כמו משלנו?

“וסע כמו שצריך!” פוקד הורדובל.

“כן, אדון.”


 

פרק י"ח


וכבר הם בדרכם חזרה מהעיר, עכשיו הכל סגור וחתום. חוזה יסודי נערך אצל עורך דין יהודי, ועלה מאתיים כתר; ותכניס שם את הכל, אדוני הנערץ, גם זה תכתוב – אכן, איכר נזהר ברכושו, אחא, אי אפשר לרמות אותו; וגם את זה צריך להזכיר, שיש לרשום על שמה של הפיה את מחצית המשק בריבארי – טוב, אומר עורך-הדין, נכניס לשם תת-ס-עיף כזה. אה, בחור, גם דבר כזה יש שם. ואחר-כך חתמו כולם: יוריי הורדובל, בשם האב, הבן ורוח הקודש – שלושה צלבים. מאניה הזקן – שלושה צלבים. ומיכאל מאניה, עם פרח תקוע בכובעו, מתנפח וחותם בארשת חשיבות בשמו המלא. מריה, יאנוש אחרי נשואיה, שביס משי עטוי לראשה, ושטפן, כולו עוטה חג – האם יש עוד מישהו לחתימה? לא, דיולה צריך להישאר אצל הסוסים, והוא גם לא בגיר אפילו. ובכן גמרנו, רבותי, ושיהיה לכם למזל. מאתיים זה עלה; אכן עבודה יסודית עשה, אפילו תת-ס-עיף יש שם.

ואחר-כך כולם לפונדק, להרים כוסית. אם ירצה ואם לאו, על יוריי הורדובל עכשיו לדבר עם מאניה הזקן בלשון חברים; ואפילו רבו, כמו בין קרובי משפחה. “וסע, שטפן!” שטפן היה רוצה לנהוג בהורדובל כמו באב, אבל האם בכלל אפשר עכשיו לדבר אתו? הוא יושב על העגלה, מחזיק עצמו בשתי ידיו, עיניו סמוך לגבותיו, ובקושי יענה לך. אה, אלה אירוסין משונים, חושב שטפן בלבו, אין הרגשת חופש כלפי הבעלבית. צ-, צ-.

וכבר הם נכנסים לקריבה, יפה בדהרה, הפרסות מקישות בדרך. יוריי הורדובל מרים את עיניו מבין גבותיו, נושא את ידיו מעל לראשו, סופק אצבעותיו ושר, צוהל ועולז כמו בקרנבל. הוא כנראה שיכור, מסיקים האנשים המסובבים ראשם אחריו, מה פתאום הורדובל האמריקני כל כך עליז? כיכר הכפר מלאה בחורות ובחורים, צריך לנסוע צעד אחר צעד; יוריי מתרומם, חובק בזרועו את כתפו של שטפן וקורא לאנשים למטה: “איזה חתן אני מביא לי כאן, מה? אי, הידד!”

שטפן מבקש להסיר את הזרוע החובקת ומסנן: “בשקט בעלבית5!”

הורדובל סוגר את חביקת זרועו, פלא ששטפן לא צרח מכאב. “תסתכלו,” צוהל יוריי, "יש לי חתן בשביל הפיה, נחוג פה אירוסין – "

הצלפה בסוסים! שטפן מזעיף פנים ונושך את שפתיו, כמעטו עד זוב דם. “תשלוט בעצמך, בעל הבית, אתה שיכור!”

ברעש גדול לוקחת העגלה את הסיבוב אל תוך חצר ההורדובלים. יוריי מרפה משטפן, לפתע שקט ורציני.

“קח את הסוסים לטייל,” הוא פוקד ביובש. הם מיוזעים."


 

פרק י"ט


ופולנה איננה יודעת מה לחשוב על יוריי. הוא רוצה למשוך את שטפן ליציאה לפונדק, אתה כבר לא עובד שכיר, הוא אומר, אתה כמו הבן שלנו. ובמקום להסתתר בגורן, הוא מסתובב בכפר, נעצר בדרך ונכנס לשיחה עם כל דודה שהוא פוגש: מספר שהוא אירס את הפיה, – נכון שהיא עוד ילדה, אבל היא התקשרה אל שטפן שעה שאביה לא היה אתה; ושטפן, שכנה יקרה, שטפן מתייחס אל הפיה כאל תמונה קדושה – אה, זאת שמחת החיים שיש לך ילדים שכאלה. והוא מפליג בשבחו של שטפן, כמה הוא מסור לעבודה, הוא יהיה בלי ספק בעל משק מוכשר; את המשק בריבארי הוא יירש מאביו. בחוצות הכפר הוא דברן גדול, אבל בבית, כאילו חתכת לו את כושר הדיבור, עשה זה וזה, שטפן, ודי.

יוריי מסתובב בחוצות הכפר ומחפש את מי שלא עצר עוד לספר לו, אפילו אל גייזה פדלש נופף בידו, רק מגריץ' סלד. גריץ' כבר הושיט את ידו אבל יוריי סובב אליו את גבו. ככל אשר אחיה, לא מכיר אותך; מה יש לך לומר לי? אני לא רוצה לדעת מה אתה חושב.

הזקנות בכפר צוחקות: אלה אירוסין אלה? החתן מזעיף פנים כמו יום סגריר וחתך דיבורו קצוב, זעמו אוכל אותו. הכלה משחקת ליד הנחל עם הילדות, חצאית מופשלת עד מותניה, עוד לא למדה להתבייש. והורדובל מתפאר בנפנוף ידיים בכל חוצות הכפר ומשתבח בחתנו לעתיד. רק פולנה, אף שהיא אשה מוזרה, זועפת, רואה שמשהו פה מצחיק את הבריות, איננה מוציאה אפילו את אפה אל מחוץ לביתה. ככה זה חבריא, ואל תאמרו שפה הכל בסדר.

איך זה שהורדובל אפילו איננו רואה ששטפן מזעיף פנים? אולי הוא רואה, אבל הוא חומק מדרכו. רק ברמז ומעבר לכתפו הוא מורה לו מה לעשות, וכבר שם את פעמיו לאן שהוא. ושטפן מלווה את צעדיו כאילו רצה לנגוס את ראשו.

אבל כעת מאניה גמר אומר שלא לוותר עוד; הוא ממתין לבעל הבית, שיניו תקועות בשפתיו, וטיק מתרוצץ בפניו. בעל הבית עובר בחצר. “צריך לנסוע למטה, שטפן.” וכבר רוצה להסתלק, אבל מאניה חוסם את דרכו. “אני מוכרח לשוחח אתך על משהו, בעל הבית.”

“מה שוב?” חומק הורדובל. “תדאג לעניינים שלך.”

פני שטפן האפירו מזעם – מוזר, תמיד היה צהוב. “מה זה שאתה מספר עלי ועל הפיה?” פלט לפתע.

הורדובל מרים את גבותיו. “מה אני מספר? שאירסתי את בתי למנהל המשק שלי.”

מאניה נושף בכבדות מזעם. “ומדוע – מדוע אתה – עכשיו כולם לועגים לי, איפה שאני מופיע. מתי יהיה טקס הטבילה, שטפן, ורוץ, שטפן, רוץ, את כלתך רודף אווז –”

הורדובל מחליק בכף ידו על עורפו. “עזוב אותם, שיצחקו, יימאס להם.”

“לי נמאס, בעל הבית,” גורס מאניה בין שיניו. “אני – לא רוצה להיות לצחוק בעיני הבריות.”

הורדובל מתקשה לנשום. “גם אני לא רוצה להיות לצחוק. לכן אירסתי אותך. אז מה?”

“אנ לא רוצה,” חורק שטפן. “אני לא אהיה לצחוק בתור חתן של ילדה זבת חוטם!”

הורדובל, ידו עדיין על עורפו, מודד אותו בעיניו מלמעלה. “חכה, מה אמרת? שמה לא תהיה?”

מאניה זועם עד סף הבכי. "לא אהיה! לא רוצה! תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני – "

“אתה לא תהיה –?”

“לא אהיה!”

הורדובל משמיע קול נחרה. “חכה פה!”

מאניה בולע רוק, מתבייש להיות לצחוק לכל בני הכפר; מוטב לברוח מפה או –

הורדובל יוצא מהרפת וקורע בידיו איזה גליון נייר; קורע אותו לפיסות קטנות והולכות, נושא את מבטו אל מאניה וזורק את החתיכות בפניו. “כך; אתה כבר לא חתן. אתה יכול להגיד לזקן שקרעתי את החוזה.” הזרועות העוטות חולצה לבנה מתרוממות והוא מראה באצבע: “ושם הדלת, זוז!”

מאניה נושם במהירות, עיניו הולכות וצרות לכדי דמות גרגירי כרווה. “אני לא הולך מפה, בעל הבית!”

“אתה תלך. ואם תחזור – יש לי רובה!”

שטפן מסמיק. “ומה אם – לא אלך?”

הורדובל מתקרב אליו חזה אל חזה, מאניה נסוג. “תיזהר לך!” הוא מסנן בקול שרקני.

“לא תלך?”

“עד שלא תגיד בעלת הבית – לא!”

הורדובל פלט קול נהמה ולפתע – ברכו בבטנו של מאניה; מאניה מתקפל מעוצמת הכאב; אז תופסת אותו יד אחת בצווארונו, יד שניה במכנסיו, והן מרימות אותו וזורקות אותו מעבר לגדר לתוך שיח סרפדים.

"כך, נושף הורדובל. “אם לא מצאת את השער, אז דרך הגדר.” והוא פונה לחצר, מחליק על עורפו; איכשהו חם לו בעורף –

אי שם מעבר לגדר מצד השכן נשמע קול צחקוק.


 

פרק כ'


פולנה, מובן מאליו, מסתגרת בחדר ושקטה, כאילו מתה היתה.

מייד עם בוקר רותם הורדובל את סוס ההרבעה בן השלוש ואת המסורס הכבד לעגלה: זיווג לא שווה: המסורס, מרכין ראש, הצעיר נושא ראשו אל-על – זוג מוזר.

“תמסרי לאמא, הפיה, שאני נוסע העירה; אחזור רק בערב, ברצון האלוהים.”

יגעו להן הפרות מרעב, ירקעו להם הסוסים, ינחרו להם החזירים והחזרזירים יצרחו; פולנה חזקה עליה שתחדל במרייה, היא לא תוכל, הלא היא בת משק חקלאי; היא תלך ותאכיל את בעלי החיים; האם אפשר לכעוס שעה שאת דואגת ליצורי אלוהים?

המסורס מרכין את ראשו, וסוס ההרבעה בן השלוש נושא אותו אל-על. גם שטפן נושא כך את ראשו – היה רותם את בן השלוש יחד עם סוסה, הם הלא מתאימים כל כך יחד! נא, נא, מה אתה נושך את הסוס הזקן, פרחח שכמוך! פולנה בטח תצא כשלא אהיה בבית, תאכיל את בעלי החיים ותשמח. ואתה רואה, גם לאט אפשר להגיע העירה.

תחילה לעורך הדין, ואדוני הנערץ, הייתי רוצה לעשות צוואה; הבנאדם אף פעם לא יודע. ובכן כזאת צוואה: יש לי אשה, שמה פולנה; ראוי שאשה תירש את בעלה.

ומה הוא שאתה מצווה לה, אדון הורדובל: חצר, כסף, ניירות ערך –

הורדובל מביט מתוך אי אמון: בשביל מה אתה צריך לדעת? רק תכתוב: כל מה שיש לי.

“נו, אז נכתוב: כל הרכוש דניידי ושלא דניידי –”

הורדובל מהנהן: כך, אדון נערץ, כך, זה נאמר כמו שצריך, כל הרכוש דניידי ושלא דניידי, בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש.

ולחתום, בשם האב, הבן ורוח הקודש. הורדובל עוד מתמהמה. “ובכן, אדוני הנערץ, האם אפשר שוב לצאת לחיות באמריקה?”

אה, איפה, אדון הורדובל, באמריקה יש עודף של פועלים, לאף אחד לא נותנים עכשיו להיכנס לשם – –

הממ; כך. ואולי יש איזה factory פה בעיר?

"אה, בית חרושת. יש פה בתי חרושת, אבל הכל עומד, לא עובד. אלה ימים רעים, אדון הורדובל, נאנח עורך הדין, כאילו הוא לבדו עומס את מעמסת הימים הרעים.

הורדובל מהנהן. מה לעשות, כבר לא צריך בני אדם. איש לא צריך כזה הורדובל, חבל על הידיים הזריזות האלה. אבל אולי צריך סוסים, סוסים הנושאים את ראשם אל-על.

יוריי הורדובל מחפש את האדון המפקד מהצבא.

שם, אומרים לו, בקסרקטין. ומה, סבא, אתה מחפש פה את הבן? לא, לא בן, רק הייתי רוצה למכור סוס בן שלוש, אדוני הפרש.

פה לא קונים סוסים, אומר החייל, אבל ידיו מחליקות על גב הסוס ועורפו – – סוס כמו איילה, סבא.

וכבר ניגש איזה קצין ומניד ראשו לשלילה. למכור סוס, שכן? עניין קשה, אין עכשיו גיוס של סוסים. כבר באביב הוא נרשם לגיוס, אתה אומר? בהמה יפה, האם כבר אומן? לא, אתה אומר, עוד לא טעם טעם של אוכף, רק הפועל שלך רכב עליו יחף, וכבר נאספו כחמישה קצינים, מה תגיד, סבא, אולי אפשר לנסות את הסוס? למה לא, אומר הורדובל, אבל זהו סוס פראי, אדון. מה אתה אומר, פראי, תנו לו, חבריא, שמיכה ומושכות, ונראה אותו להשליך את טוני.

כהרף עין עולה הקצין ומתיישב על גבו של הסוס. הסוס קופץ, מתרומם, והאדון הקצין שרוע על הארץ. הוא נפל במיומנות, על הישבן, ורק צוחק: עכשיו, בחורים, לכו לתפוס את הסוס במרחבי חצר הקסרקטין. המפקד השמן צוחק, עד שכרסו מקפצת. “ובכן, שכן, הסוס הזה מצויין; אבל תשאיר אותו עוד קצת אצלך בבית, אנחנו חייבים להגיש איזו בקשה, בכדי שיאשרו לנו לקנות סוס –” הורדובל מזעיף פנים ורותם את הסוס לעגלה. “מה לעשות, אדון. אז אני אמכור אותו לצועני – או לקצב.”

הקצין משפשף את עורפו. “שמע, חבל על הסוס הזה. מה כל כך בוער לך להיפטר ממנו בכל מחיר?”

“כן, להיפטר,” נוהם הורדובל. “הוא לא מתאים לי.”

“אז תשאיר אותו פה,” החליט האדון המפקד, “אנחנו ניתן לך… תעודה שכזאת, שיש לך אצלנו סוס. ואחר-כך נודיע לך, מה המחיר. מתאיך לך כך?”

“מתאים, למה שלא יתאים,” אומר יוריי. "זה סוס יפה, אדון, נושא ראשו אל-על. אומרים ששמונת אלפים – "

“אז תיקח לך אותו,” אומר המפקד מהר.

“נו, אולי גם חמשה,” מהסס הורדובל. עומד שם גם אדון שמן אחר מהצבא, מהנהן בתנועה זעירה. “זה אולי ילך,” אומר המפקד. אנחנו עוד נכתוב לך. אם אתה אולי לא רוצה – אתה יכול לקחת אותו מפה. סגרנו? ועכשיו נוציא לך את התעודה הזאת."

הורדובל נוסע הביתה, על חזהו תלויה לה התעודה עם הרבה חותמות והשקית עם הדולרים שלו. המסורס הכבד צועד ומניד את ראשו – אין עוד הסוס הצעיר. כאילו שטפן הלך בפעם השניה, באין הסוס הצעיר. גם את הסוסה המבכירה מוטב למכור וגם את הסוסה עם הסייח – דיו, סוס זקן, רק לדגדג אותך בישבן ואתה רץ. מה פירוש לא לדבר עם סוסים? כשהבנאדם אומר משוה, הסוס מסובב את הראש ויניף את זנבו; אפשר לראות שהוא מבין. גם מניד את ראשו, כי הוא חושב. הדרך עוד ארוכה, חביבי, אבל במעלה ההר טוב לרוץ. נא, ואל תפחד, זה רק פלג מים שנשפך על אם הדרך. עזוב את הזבוב, אני כבר אגרש אותו. דיו! ויוריי פותח בהשקט בשירה מתמשכת.

הסוס הזקן מפנה עין גדולה אל עבר בעל המשק: מה הנהמה הזאת? הורדובל מנענע את ראשו ושר.

אה, פולנה, פולנה,

אה, פולנה מסכנה,

אלוהים אותך יְשַׂמֵחַ,

אה, פולנה, פולנה.


 

פרק כ"א


הורדובל כאילו אינו מסוגל לשוקט על שמריו: מייד עם בוקר הוא חומק החוצה, שאלוהים ידאג למשק, והוא עצמו משוטט, השד יודע איפה. לא מכבר – הגיע עד טיבּאווה, שמע גלטיי, האם אתה לא צריך מנהל משק לרפת או לשדות? איזה מנהל משק, הורדובל, יש לי שני בנים; בשביל מי, אחא, אתה צריך עבודה? או במתחם טאטין, שם נמצא שומר היערות סטוי, תגיד, אולי צריך פה באיזה מקום לכרות עצים? איפה עצים, בחור, אלפי מטרים של עץ נרקבים ביערות. ככה זה, ויברך אותך אלוהים. ובשום מקום לא סוללים כביש או מסילת ברזל, לא מפוצצים סלעים? מה פתאום, סבא, כולם שכחו אותנו, בשביל מי לבנות?

טוב, מה לעשות, להתיישב באיזה מקום ולהמתין לרדת הערב. ממרחקים נשמע צלצול פעמוני העדרים, בוקר מצליף בשוט כאילו הוא יורה, מאי שם נשמעת נביחתו של כלב רועים. בשדות – מישהו שר. מה לעשות, הבנאדם יושב ומקשיב לזמזום הזבובים; עוצם את עיניו ומסוגל להקשיב שעות; לעולם אין דממה, החיים נמשכים תדיר; נניח חיפושית מזמזמת, או מנוחתו של סנאי הופרה בשל משהו, ובכל מקום עולה השמיימה צלצולם המתון של העדרים.

ועם ערב בלאט הביתה. הפיה תגיש אוכל – אה, איזה אוכל, גם כלב לא היה אוכל את זה; אבל ממילא אין תיאבון. אמת נכון, לפולנה אין זמן להכין ארוחת ערב. הלילה כבר ירד, הכפר פרש לישון, והורדובל מסתובב עם פנס בידו ועושה מה שניתן: לכבד את הרפת, לסדר את הקומפוסט, להביא מים – בהשקט, לבל יתעורר מישהו, מוצא יוריי עיסוקים לעצמו, היכן שרק ימצא לעושת משהו המתאים לגבר. השעה כבר אחת עשרה, "עוד שעה חָצוֹת הַ-לֵ-י-ל, דַבְּרוּ הַכֹּל בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הָ-אֵ-ל, - ויוריי מתגנב בשקט אל הרפת. נו פרות שלי, נו, פולנה תמצא עם בוקר קצת עבודה עשויה.

ושוב לוולובה פוליה לחפש עבודה. היי, הארצ’אר, האם אתה לא מחפש פועל? מה אתה, משוגע, או ששחררו אותך היום מהכלא? איזה עבודה עכשיו אחרי הקציר? – ומה אתה פותח את הפה, חושב הורדובל בלבו, יש לי כסף בשקית שיכולתי לקנות את חצי המשק שלך; אין צורך ככה להתנפח. הורדובל משרך את דרכו חזרה הביתה, ומה בבית? סתם ככה, לעבור את ההרים, מה זה פה, חוץ לארץ?

יוריי יושב בקצה היער, מעל לשדהו של ואוארין. גם כאן נשמע צלצול פעמוני העדרים, כנראה מאזור לֶהוטה. מה עושה מישה שם למעלה ברמה? למטה נחל – וליד הנחל ניצבת אשה קטנה. יוריי מנמיך את גבותיו, בכדי להיטיב לראות. האין היא נראית כמו פולנה? אה, לא, זה לא, מה פתאום פולנה. ממרחק כזה – כל זקנה תיראה כמו פולנה. ומתוך היער מזנק ברנש שחור – זה לא מאניה, שוקל יוריי, איך זה יופיע פתאום מאניה מהצד ההוא? השחור נעצר ליד האשה הקטנה, הם עומדים ומדברים – מה יש להם כל כך הרבה לדבר, מתפלא הורדובל. כנראה איזו בחורה עם האהוב שלה – אנשים מבחוץ, מלהוטה או מווֹלוֹבוֹ פּוֹליה; הם נפגשים בחשאי שהחברה' מהכפר לא ירביצו לו. והשניים שם למטה עומדים ומדברים; נו, דברו לכם, אני לא מסתכל. השמש כבר מעל למנצ’ול, מתי כבר ירד הערב? ושניים אלה למטה עומדים ומדברים. ומה – לנסות אולי עוד פעם – אולי שם במכרות המלח צריכים איזה מיינר. אמת, המכרות רחוקים; אבל למי איכפת, כמה רחוקים? שנים אלה עומדים למטה ומדברים. אין סיכוי לשאול במכרות

* * *

לא, לא מדברים. הלא זה רק בנאדם אחד, והוא איכשהו מתנודד. אבל לא, יש שם שניים, והם מתנודדים, כאילו נאבקים. והם מחזיקים זה בזה כל כך חזק, כל כך דחוס, שהם נראים כאילו עומד שם אדם אחד המתנודד. ליבו של הורדובל כאילו פסק מהלום. אני מוכרח לרוץ לשם, למטה. לא, אני ארוץ הביתה לראות אם פולנה בבית. בטח שהיא בבית, איפה תהיה אחרת? אל-אלוהים, מה עם הרגליים האלה, כמו הן מעופרת. הורדובל קם ורץ לאורך שפת היער, אץ בדרך העפר, ממהר אל הכפר. איאיאי, איך שזה דוקר במותן, כאילו דקרה שם מחט – מחט של קולעי סלים. הורדובל כבר איננו מספיק לנשום ורץ, רץ בכל כוחו. תודה לאל, הנה הכפר; יוריי צועד בצעד נחרץ (מה זה דוקר כל כך, אלוהים, רק שאגיע בשלום!) רק עוד כברת דרך, הנה השער; בכל הכוח ללפות את המותן, שזה לא ידקור כל כך, ולרוץ אל השער –

הורדובל נשען, סחוט, אל ציר השער, ראשו סחרחר עליו, הוא מתנשף, כאילו מתייפח. החצר – ריקה. פולנה בטח בחדר או איפה שהוא – ליוריי לפתע לא איכפת, עד מוות לא איכפת איפה היא, הוא לא מסוגל להגיע לחדר, לא היה מסוגל להוציא מלה; רק נושף ומתנשף בקול שורק, ועליו להתאמץ ולהיאחז במשהו, שרגליו לא תכשלנה תחתיו.

השער נפתח קמעה ולתוך החצר חומקת פולנה, מתנשפת, סמוקה; נבהלה כשראתה את הורדובל, נעצרה על עומדה ואומרת בשטף מוגזם: "רק הייתי אצל השכנים, אצל – אצל ההרפאקים, לראות את התינוק – "

יוריי מתיישר לכל אורכו, מרים את גבותיו: “לא שאלתי, פולנה.”


 

פרק כ"ב


והוא היה רוצה ללכת אל מאחורי הגורן כרגיל, אבל לא יכול; דוקר לו ליד הלב. לפיכך הוא מעמיד פנים כאילו מתחשק לו לשבת דווקא פה, דווקא על האבן ליד השער, ולהתבונן בחצר. פולנה – לפתע ידיה מלאות עבודה: מאכילה את העופות, מטאטאת את מבוא הבית ובכלל – “להרפאקית נולדה ילדה,” היא מספקת כלאחר יד – אה, פולנה, מניין לך פתאום הרצון הזה לשוחח?

“מממ,” נוהם הורדובל במבוכה.

הערב רד, פולנה פותחת את השער, הפרות עומדות לחזור מהמרעה. “שמע יוריי,” היא מתחילה בהיסוס, "אמרת שהיית קונה כמה פרות – "

“לא צריך,” ממלמל הורדובל.

בראשים מתנודדים חוזרות הפרות לרפת, בימבם, בימבם. יוריי קם על רגליו, תודה לאל, הכל חוזר למסלולו. “לילה טוב, פולנה.” הוא אומר.

“מה – אתה לא תאכל ארוחת ערב?”

“לא.”

פולנה חוסמת את דרכו. “יוריי, אני אציע לך את המיטה בחדר. מה יגידו האנשים, שאתה, בעל המשק, ישן עם הפרות?”

“עזבי את האנשים,” אומר יורי באורח סתמי. “יגידו עוד הרבה.”

פולנה מלווה אותו במבטיה, קודרת, כשהוא נכנס לרפת. כמה הזדקן גבו של יוריי!

הורדובל נשכב על ערימת הקש. הדקירות במותן פסקו, אבל לבו כבד עליו, לוחץ. החצר שוקטת כאילו נבוכה, גם הפיה מפטפטת בחצי קול, כאילו מישהו היסה אותה, תהיי בשקט, אל תדברי בקול רם! כאילו שוכב פה מישהו חולה אנוש.

ושקט סביב, החצר ישנה, הכפר ישן. הורדובל נחלץ באנחות מהקש, מדליק את פנס הרפת וניגש לראות האם לא נותרה איזו מלאכה לעשות. והדקירות חזרו, לכל הרוחות. צריך היה לנקות את האורווה, לחדש את ריפוד הקש לסוסים, אבל יוריי רק מהרהר, הייתי עושה את זה, הייתי עושה, אבל מה פתאום, מה לעשות שלא בא לי היום? הוא מסייר, פוקד את הלול, את דיר החזירים, את הגורן, מטפס בסולם למדף החציר, מה אם החציר יתחמם: אה, דוקר לו במותן. הוא פוקד את החצר, וגם למטע מגיע. מה שם? אה, רק סתם ככה, אולי יש שם מישהו. מי שיהיה שם? כמובן, אף אחד, אבל לך תדע. ומה עם עליית הגג – פולנה כבר לא ישנה שם, יש שם עכשיו תירס; פולנה עברה לחדרון הקטן. הורדובל עוצר את נשימתו לבל ייאנח, ועולה גם אל עליית הגג; הוא מנסה לפתוח את הדלת, אבל היא לא זזה, שומעים איזה רשרוש כשדוחפים אותה. אה, כן, ערימת התירס כנראה גלשה וחסמה את הדלת. אז גם שם אין אף אחד. ומי זה בכלל יסתתר שם? איזו שטות!

הורדובל ניצב בחצר כמו עמוד שחור ומעביר במבוכה את ידו על עורפו. בעצם, מה פתאום אני מתרוצץ פה, הוא מתפלא. כמה שנים היה מאניה חי פה, נו, ואני לא שמרתי, לא התרוצצתי בחצר עם פנס; ולמה זה עכשיו – הורדובל מרגיש איזו אדישות וקהות חושים. אילו שכבתי עכשיו ברפת ושומע איזה צעדים – הייתי קם? לא הייתי. הייתי קורא ‘מי שם?’ לא הייתי, רק את נשימתי הייתי עוצר. אה, אל-אלוהים, מה לי לשמור על אנשים בוגרים? ובכן, אני שמרתי, נכון, והעמדתי פנים שאני עושה משהו בחושך. האם אפשר לשמור על לבו של מישהו? טיפש אתה, טיפש!

אז מה – שמאניה יחזור לו – מה איכפת? הלא זה כבר לא חשוב, שום דבר לא חשוב. הכל חדל להכאיב. הבית נשרף, אין עוד חור בגג.

בבית הרפאק נשמע קול בכי של תינוק. אתה רואה – אולי זאת היתה אמת, שפולנה הלכה לראות את התינוקת של השכנים. למה לא? הנשים – כמו משוגעות לילדים. עכשיו ההרפאקית בטח חולצת שד לילדה – את זוכרת, פולנה, איך הינקת את הפיה? רק הזיזה את הכתף, והשד חמק לתוך הכותונת – זה כבר אחת-עשרה שנים. ואתה – לאמריקה. טיפש אתה, טיפש –

הורדובל ממצמץ אל עבר הכוכבים. אלוהים אדירים – כמה כאלה יש – כמה נוספו במשך השנים! לפנים לא היו כל כך הרבה, אפילו אפשר להיבהל מהם. שום דבר לא חשוב. כאילו הכל נופל מעליך, דבר אחרי דבר. היתה אמריקה, היתה השיבה הביתה. היו גריץ', פדלש, מאניה – היו הרבה. ועכשיו כבר אין כלום. לא חשוב. השבח לאל, יש בזה הקלה.

טוּוּוּ – טוּוּוּ – טוּוּוּ, תוקע שומר הלילה ממרחקים; והכוכבים כל כך רבים, שאתה מזדעזע.

לילה טוב, לילה טוב, פולנה, לילה טובה!


 

פרק כ"ג


השכם בבוקר, לפני שאיש בכפר התעורר, משאיר יוריי את הכפר מאחוריו ופניו אל ההרים. אל מישה. ומה שם? סתם ככה, לדבר עם בן-אדם. יש עוד ערפל, את ההרים לא רואים. ליוריי קר במקצת, אבל הדקירות בחזה פסקו; רק קשה לנשום, זה כנראה הערפל. הוא מטפס כלפי מעלה עבור בשדה שהיה פעם של בני הורדובל, ועליו להיעצר לאושש את נשימתו; הנה, פיוסה כבר חרש – טען שהכל מלא אבנים, והנה, גם בעיני פיוסה כדאי השטח לעיבוד. הורדובל מתקשה לנשום ומעפיל בהר. הערפל התרומם והוא נשפך על פני היערות שבפסגות ההרים; עוד מעט-קט ויגיע הסתיו. הורדובל עולה במעלה ההר, וידו נצמדת למותנו; נכון, דוקר, אבל עכשיו כבר לא איכפת, לעלות או לרדת וזה לא ערפל, אלה עננים, עכשיו כבר אפשר להריח כמה הם רוויים במים. תיזהר בראש, שלא תיתקל בהם. ועכשיו הם נשפכו מעל לפסגה, ואתה בתוכם; מרחק שלושה צעדים לפניך לא תראה כלום, ואתה צועד, נדחס לתוך הערפל הסמיך, אינך יודע היכן אתה. ונשימתו של הורדובל שורקת, והוא עולה בלאט, בכבדות, לתוך העננים.

התחיל לרדת גשם דקיק. למעלה, בראש ההר, פרס מישה שק על ראשו, ומצליף בשוט, הויס הוי, מכנס את השוורים לתוך המכלאה. אתה אפילו לא מבחין האם לפניך חיה, או שיח, או סלע; אבל הכלב החכם צ’ובאי, רץ סביב העדר ומוליך את השוורים; ולא תשמע אלא את צלצול הפעמונים בעד הערפל.

מישה יושב למרגלות סוכת הרועים ומתבונן בערפל; לרגע מִדּלדלים האדים ואפשר לראות את השוורים המתרפקים זה על זה; אחר-כך שוב הכל מתכסה באדים ונשמע רק רשרוש הגשם. מה השעה? כנראה קרוב לצהריים. לפתע מגיח צ’ובאי, מרחרח בעד הערפל ונוהם חרש.

מתוך הערפל מבצבצת דמות אדם. “אתה פה, מישה?” קורא קול צרוד.

“הנה אני.”

“השבח לאל.”

זהו הורדובל, רטוב עד לשד עצמותו ונוקש בשיניו; מכובעו נשפכים מים כמו ממרזב.

“מה לך פה בגשם?” כועס מישה.

“בבוקר לא ירד,” שורק קולו של יוריי. “היה לילה כל כך בהיר… וזה טוב שיורד גשם, צריכים את הרטיבות.”

מישה ממצמץ, מהורהר. “חכה, אדליק את האש.”

הורדובל ישוב על ערימת קש ומתבונן בלהבה; בולי העץ מתבקעים ומפיצים עשן, יוריי נשטף חום, ומישה עוד פרס על שכמו שק; אוף, חם לבנאדם, חם כמו שם למטה במיין. יוריי מקיש בשיניו ומלטף את צ’ובאי הרטוב, המסריח לצדו; מה זה חשוב, אני בעצמי מסריח כמו כלב רטוב מגשם. “מישה,” נוקש יוריי בשיניו, “ומה זה שם, הצריף ביער?”

מישה מרתיח מים בקומקום וזורק לתוכם איזה צמחים. “אני יודע, אתה מרגיש לא טוב,” הוא נוהם, “ומה אתה מתרוצץ בגשם, טיפש שכמוך?”

“שם במיין למטה היה פיר,” עונה יוריי מהר, “שם כל הזמן טפטפו מים, כל הזמן. תק – תק – תק, כמו ששעון מתקתק. ו-האם אתה יודע שלאשת הרפאק נולדה תינוקת, פולנה הלכה לראות. – ואין עבודה בשום מקום, מישה, אומרים שכבר לא צריך בני אדם.”

“ובכל זאל נולדים חדשים,” נוהם מישה.

“מוכרחים להיוולד!” מסנן יוריי. “זה בגלל שיש נשים. אתה לא נשוי, אתה לא יודע, אתה לא יודע כלום – מה יש לך לומר כשאין לך אשה? אה, אחא, על הכל צריך לחשוב. נגיד, לכתוב ‘בעבור אהבתה ונאמנותה כרעיה.’ אחרת, מי יודע, איזה לזות שפתיים היו אנשים מוציאים. וחבל, גנבו לי שלושת אלפים דולר; היא יכלה לחיות כמו בעלת אחוזה, נכון? מה תגיד, מישה?”

“נו, אמת ויציב,” ממלמל מישה ומלבה את האש.

“אתה רואה; ואחר-כך אומרים טיפש. מקנאים בי על שיש לי אשה כזאת, הנושאת את ראשה אל-על כמו סוס של מרכבה. כאלה אנשים: רוצים לפגוע בבנאדם. וכל זה מפני שהלכה לשכנה לראות את התינוקת. דיבורים שפלים שכאלה, מישה. תגיד להם שבעצמי ראיתי אותה יוצאת מהשכנים.”

מישה מהנהן בראשו בארשת רצינות. “אגיד, הכל אגיד.”

יוריי נשם לרווחה. “לכן באתי אליך, אתה מבין? לך אין אשה, אין לך על מה לנקום. והם – אפילו לא יאמינו; אבל אתה תעיד על זה, מישה. זה מובן מאליו שהיא היתה צריכה לקחת מנהל משק, כאשר בעל המשק איננו; אבל היא היתה נועלת את הדלת בעליית הגג; בריח כמו רעם, ראיתי אותו. וגריץ' שכזה – הוא יספר לי סיפורים! שמונה שנים הוא אומר, וכך. תגיד, מי מכיר אותה יותר טוב – גריץ' או אני? רק תנועה קלה של הכתף, והשד חמק לתוך הכותונת. וזה שם למטה, זה ליד הנחל, זה היה נער מלהוטה, ראיתי אותו בא מכיוון להוטה. ואנשים – מייד מרכלים.”

מישה מניד את ראשו. “הנה, תשתה את זה, זה בריא.”

יוריי לוגם מהמרקחת החמה ומתבונן באש. "המקום הזה שלך יפה, מישה. ותגיד להם את זה, לך יאמינו, אומרים שאתה ידעון. שהיא היתה אשה טובה ונאמנה – " העשן צורב בעיניים, יוריי מזיל דמעות; אפו איכשהו בולט מתוך פניו. "רק אני, רק אני יודע איזה אשה היא! אה, מישה, מייד הייתי שוב יוצא לאמריקה, להביא כסף, בשבילה – "

“תשתה את זה במכה אחת,” מעודד אותו מישה, “זה יחמם אותך.”

במצחו של הורדובל ניבעו אגלי6 זעה לרוב, והוא חלש ומאושר. “אני יכולתי לספר כל כך הרבה על אמריקה, מישה,” הוא שח, "הרבה כבר שכחתי, אבל חכה, אני אזָכר – "

מישה מזין דומם את האש; הורדובל נושם בקצב מהיר ומפטפט מתוך שנתו. הגשם בחוץ חדל, רק מעצי האשוח שבירכתי הסוכה נושרות טיפות כבדות; אולם הערפלים מתגלגלים הלאה.

מפעם לפעם נשמעת געיית שור, וצ’ובאי הולך לראות האם העדר בסדר.

מישה מרגיש משהו בגבו: אלה הן עיניו של הורדובל; יוריי התעורר משנתו ומסתכל בעיניים נפולות.

“מישה, מה תגיד, האם מותר לאדם לקחת את חייו בידיו?”

“מה?”

“האם מותר לאדם לקחת את חייו?”

“בשביל מה?”

“בשביל לברוח מהמחשבות. יש מחשבות כאלה, מישה, שפשוט – לא שייכות אליך. אתה חושב… נגיד… שהיא שיקרה, שלא היתה אצל השכנה…” פיו של יוריי התעקם איכשהו. “מישה,” הוא גירגר, “איך אני יכול להיפטר מזה?”

מישה ממצמץ ממעמקי הרהוריו. “אה, זה ענין קשה. תחשוב עד הסוף.”

“ומה אם בסוף יש… רק סוף? האם הבנאדם אז יכול לעשות סוף בעצמו?”

“אין צורך”, אומר מישה בלאט. “בשביל מה? ממילא תמות.”

“ו-בקרוב?”

“אם אתה רוצה לדעת – בקרוב.”

מישה קם על רגליו ויוצא מהסוכה. “ועכשיו תישן,” הוא מסתובב בדלת ונעלם – כמו לתוך ענן.

הורדובל מנסה לקום. השבח לאל, הוא מרגיש יותר טוב, רק הראש איכשהו מסתובב והגוף כזה מוזר, רפוי, כאילו הוא עשוי סמרטוטים.

יוריי מתנודד החוצה, לתוך הערפל; לא רואים כלום, אפשר רק לשמוע את צלצולי פעמוני העדרים, אלפי שוורים רועים בעננים ומצלצלים בפעמוניהם. יוריי הולך, הולך, ואיננו יודע בעצם לאן; הלא עלי לחזור הביתה, הוא חושב, ולכן עליו ללכת. אלא שאיננו יודע האם הוא עולה או יורד; אולי יורד, כי – הוא כאילו נופל; ואולי עולה, כי ההליכה כבדה עליו והוא מתקשה לנשום. אה, מה איכפת, העיקר הביתה. ויוריי הורדובל שוקע בתוך ענן.


 

פרק כ"ד


מצאה אותו הפיה, ברפת. הפרות רגשו, ופולנה שלחה אותה, לכי תראי מה קורה שם. הוא שכב על הקש וחרחר.

וכבר לא התנגד כאשר פולנה הובילה אותו לחדר, רק ניסה להרים את גבותיו. היא הפשיטה אותו והשכיבה אותו במיטה.

“אתה צריך משהו?”

“לא,” גמגם, ושוב רק לישון; הוא חלם משהו והן הפריעו לו – מה זה רק היה? גריץ' הלא לא היה באמריקה, הן בלבלו את הכל ועכשיו צריך להתחיל הכל מההתחלה. אילו רק לא היה כל כך כבד בחזה, וזה בטח הכלב צ’ובאי, נשכב לי בדיוק על החזה וישן. יוריי מלטף ביד עצבנית את חזהו השעיר; רק תישן לך, כלב חמוד, איך שהלב שלך דופק! אה, נבלה, כמה שאתה כבד!

הוא ישן קצת, וכאשר פקח את עיניו עמדה פולנה בדלת ושלחה אליו מבט חוקר. “איך אתה מרגיש?”

“יותר טוב, נשמה שלי.” הוא פחד לדבר, לבל יאבד שוב את הכל, לבל יומר הכל שוב לחדרונו העלוב שב-Johnstown. הרי פה הכל – כמו בבית: הארון המצוייר, השולחן והכסאות מעץ אלון כבד – לבו של הורדובל הלם בחוזקה: הלא אני סוף-סוף חזרתי הביתה! אל אלוהים, כמה ארוכה הדרך הזאת, שבועיים ב-lowerdeck וברכבת – הבנאדם כמו נשבר. אבל אסור לזוז, כי זה עלול להיעלם; מוטב לעצום את העיניים, ורק לדעת שזה פה –

ואחר-כך שוב הכל מבולבל: המיינרים ב-Johnstown – והם מרביצים להורדובל; יוריי בורח דרך הניקבה, מתפתל, תופס את מעקה הפיר ומטפס למעלה; מלמעלה צונח הכלוב, ישבור את ראשו, בטח שישבור, והורדובל מתעורר מזעקת עצמו. מוטב לא לישון, כאן יותר טוב; בעיניים בוהות נאחז יוריי ברהיטי החדר. כאן יותר טוב. הורדובל מצייר משהו באצבוע באוויר ומספר למישה על אמריקה. אחא, אני תמיד לעבודות הכי קשות, רק hallo Hordubal, וכבר הלכתי. פעם התמוטט פיר, אפילו הטפסנים לא רצו ללכת לשם. עשרים דולר קיבלתי אז, ואפילו המהנדס לחץ את ידי, כך, מישה, כך הוא לחץ. ועכשיו יורד הורדובל בכלוב המעלית, למטה, למטה; יושבת שם יהודייה שמנה ואיזה זקן צנום ומסתכלים בהורדובל במבטים חודרים. מאה שמונים ואחד, שמונים ושניים, שמונים ושלושה, סופר הורדובל וצועק: די, די כבר, אין עוד לאן לרדת, זה סוף הפיר! אבל הכלוב ממשיך לרדת, וממשיך, החום עולה, אי אפשר עוד לנשום, המנוולים האלה יורדים עד לגיהינום. ליוריי נדמה שהוא נחנק, והוא מתעורר.

הבוקר עולה, פולנה עומדת בדלת ושולחת מבטים מתוחים.

“כבר יותר טוב,” ממלמל הורדובל, ועיניו בוהקות. “אל תכעסי, פולנה, אני מייד קם.”

“רק שכב,” אומרת פולנה ומתקרבת. “כואב לך משהו?”

“לא כואב. גם באמריקה היה לי משהו כזה. Flue, אמר הדוקטור. Flue. וכעבור יומיים – אני כמו דג. מחר אני קם, נשמה שלי. אני עושה לך פה אי סדר, נכון?”

“אתה צריך משהו?”

הורדובל מנענע את ראשו. “כמעט טוב לי. רק – רק קצת מים; אבל אולי אני יכול לבד –”

“מייד אביא לך.” והולכת.

הורדובל הציע לעצמו כרית אל תחת גבו וסידר את כותנתו על חזהו. שפולנה לא תראה אותי ככה זרוק, הוא חושב בלבו. לו רק יכולתי להתרחץ ולהתגלח! פולנה מייד תבוא, כבר היא מגיעה. אולי תתיישב בקצה המיטה בשעה שאשתה. יוריי יפנה מקום בקצה מיטתו שתוכל לשבת, והוא מחכה. אולי שכחה, הוא חושב בלבו; היא מסכנה, ידיה מלאות עבודה – אילו לפחות שטפן היה חוזר! אגיד לה כשהיא תבוא: מה דעתך, פולנה, שמאניה יחזור?

בדלת מופיעה הפיה ומביאה כוס מים, בזהירות שבעטיה היא חורצת את לשונה החמודה.

“את ילדה טובה, הפיה,” נושף הורדובל. “ומה, הדוד שטפן איננו?”

“איננו.”

“ומה עושה אמא?”

“עומדת בחצר.”

הורדובל לא יודע עוד מה לומר, אפילו לשתות שכח. “נו, את יכולה ללכת,” הוא נוהם והפיה מקפצת אל עבר היציאה.

יוריי שוכב בשקט ומקשיב. הסוסים באורווה רוקעים ברגליהם – האם פולנה משקה אותם? לא; היא מאכילה את החזירים, אפשר לשמוע את חרחורם המרוצה. כמה צעדים אשה כזאת צריכה לצעוד, מתפלא הורדובל. צריך להחזיר את שטפן; אסע לריבארי ואגיד לו, מה אתך, עצלן שכמוך, קדימה אל הסוסים, פולנה איננה יכולה להספיק הכל. נגיד שאסע אחרי הצהריים מהרהר יוריי, ואחר-כך מתכסה מראה עיניו במסך שכזה, והכל נעלם.

בדלת מציצה הפיה, מפרכסת מרגל אל רגל, ושוב יוצאת. “הוא ישן,” היא לוחשת באוזני אמא בחצר. פולנה כלום, שקועה במחשבות על משהו.

לקראת הצהריים חוזרת הפיה על בהונות רגליה אל החדר. הורדובל שוכב, ידיו מאחורי ראשו, וממצמץ אל עבר התקרה.

“אמא שואלת האם אתה צריך משהו,” מדקלמת הפיה.

“אני חושב, פולנה,” אומר יוריי, “ששטפן יכול לחזור.”

הנערה פוערת את פיה בלא הבנה. “ואיך אתה מרגיש?” היא פולטת בנשיפה דקה.

“טוב. תודה על השאלה.”

הפיה רצה החוצה. “הוא אומר שהוא מרגיש טוב,” היא מספרת לפולנה.

“לגמרי טוב?”

“נו,” מחווה הנערה את דעתה.

ואחר-כך נפלה דומיית אחרי הצהריים. הפיה כבר איננה יודעת מה לעשות. היא נצטוותה להישאר בבית, למקרה שבעל הבית יבקש משהו – הפיה משחקת במרפסת הבית בבובתה, זו ששטפן גילף לה. אסור לך לצאת, היא אומרת לבובה, בעל הבית שוכב, ואת צריכה לשמור על הבית. ואל תבכי, אחרת ארביץ לך.

הפיה הולכת על בהונות רגליה להסתכל בחדר. בעל הבית יושב במיטה ומנענע בראשו. “מה עושה אמא, הפיה?”

“הלכה לאיזה מקום.”

הורדובל מהנהן. “תגידי לה, ששטפן יחזור. ואת הסייח הזה הוא יכול לקבל בחזרה. היית רוצה שפנים?”

“הייתי.”

“אני אעשה לך כלוב בשביל שפנים, כזה כמו שהיה למיינר ינסן. אה, פולנה, באמריקה יש דברים – אעשה הכל.” הורדובל מהנהן, “חכי, אני אקח אותם אל ההרים, יש שם צריף כזה מוזר - אפילו מישה לא יודע מה יש שם. לכי, לכי, תגידי לאמא ששטפן יחזור.”

הורדובל חש איזו שביעות רצון, נשכב ועוצם את עיניו. חושך פה, כמו במכרה. תַּךְ, תַּךְ, תַּךְ, מַכֶּה הפטיש בסלע. ושטפן מגחך, הכל אבן, הוא אומר כ-ן, אבל לעומת זאת אתה, טיפש שכמוך, אינך יודע מה זה עבודה קשה. לפי העבודה תכיר גבר. ואיזה מין עצים יש לָך בחצר, נשמה שלי? רק גזרי עץ ישרים. ואני – הייתי כורת גדמי עץ עבים. או מסקל אבנים. הורדובל מרוצה. עבדתי הרבה בימיי, פולנה, אלוהים עדי, הרבה. כך טוב, כך בסדר. ויוריי, ידיו שלובות, נרדם בהשקט.

הוא התעורר בשעת בין הערביים, כי החשכה היורדת לוחצת. “הפיה,” הוא קורא, “הפיה, איפה פולנה?” שקט, רק ממרחק נשמע צלצול הפעמונים. הורדובל זינק ממיטתו ולובש את מכנסיו: צריך לפתוח את השער לפרות החוזרות. הראש מסתובב, זה מהשכיבה הזאת. יוריי מגשש את דרכו החוצה, אל החצר, ופותח את השער לרווחה; הוא מרגיש מוזר, מתנשף, אבל השבח לאל, אנחנו בחוץ, הצלצול מתקרב, כמו נהר מתגלגל. כאילו עולם ומלואו נתמלא צלצול הפעמונים של הפרות והעגלים. יוריי נתקף חשק לכרוע ברך, מימיו עוד לא שמע צלצול כזה, גדול וחגיגי. בראשים מתנודדים נכנסות שתי פרות, איכשהו ענקיות, לחצר, עטיניהן מלאים ובהירים. יוריי נשען על השער, והוא מרגיש כה טוב, כה שלוו, כאילו הוא שרוי בתפילה.

בשער מופיעה פולנה, מהירה, מתנשפת. “אתה כבר קמת?” הוא אומרת לפתע. “ואיפה הפיה?”

“נו, קמתי,” ממלמל יוריי כמצטדק. “אני כבר מרגיש טוב.”

“לך, לך לשכב עוד קצת,” פוקדת פולנה. “בבוקר תהיה בריא לגמרי.”

“כרצונך, נשמה שלי, כרצונך,” אומר יוריי בהכנעה ובמאור פנים. “שלא אפריע פה.” עוד לסגור את השער, להגיף את הבריח, והוא עולה בלאט אל החדר.

כאשר הביאו לו את ארוחת הערב, הוא ישן.


 

שער שני


 

פרק א'


“הרגו את יוריי הורדובל!”

ראש הכפר גריץ' לובש מהר את מעילו. “לך, ילד, לך תביא את הז’נדרמים,” הוא מורה בחיפזון. “שיבואו אל ההורדובלים.”

בחצר בית הורדובל מתרוצצת פולנה וסופקת את ידיה. “אוי ואבוי, אלוהים אדירים,” היא מתייפחת, “מי עשה לו את זה? הרגו את בעל הבית, הרגו!”

הפיה מבוהלת כולה בפינת החדר, מבעד הגדרות מציצות השכנות, חבורת גברים מצטופפת בשער. ראש הכפר ניגש הישר אל פולנה, והניח את ידו על כתפה. “תפסיקי, בעלת הבית. ומה קרה לו? איפה הפצע?”

פולנה נרעדה: “לא – לא – אני לא יודעת, לא הייתי שם, לא יכולתי –”

ראש הכפר התבונן בה בקפידה. היא היתה חיוורת ומתוחה, היא רק כפתה על עצמה להתרוצץ ולקונן. “ומי ראה אותו?”

פולנה חתמה את שפתיה; וכבר מגיעים השוטרים וסוגרים את השער בפני האנשים למול אפם. הנה גלנאי הזקן והשמן, מדיו פתוחים ולא חמוש, וביגל, השוטר החדש; נוצץ כולו בחַדְשוּתוֹ והתלהבותו.

“איפה הוא?” שואל גלנאי בקול עמום. פולנה מצביע אל עבר החדר ומתייפחת.

הורדובל, האמריקני, שוכב במיטה, כאילו ישן. גלנאי הסיר את קובעו; למניעת מראית עין, הוא מנגב את זיעתו. גריץ' תקוע בדלת, פניו זועפות. רק ביגל ניגש אל האדם השוכב וגוחן מעל למיטה. “תראה, כאן בחזה,” הוא אומר, “קצת דם. זה נראה כדקירה.”

“עבודה מבפנים,” נוהם ראש הכפר.

גלנאי פונה אליו בלאט: “למה אתה מתכוון, גריץ'?”

ראש הכפר מנענע בראשו. “כלום,” מסכן יוריי, הוא חושב בלבו.

גלנאי מגרד את ערפו. “תסתכל, קַרְלִיצֶ’ק, חלון שבור.” אבל קַרְאֵל ביגל מנתק את החולצה הדבוקה לחזהו של המת ומציץ מתחתיה. “אני מתפלא,” הוא מסנן בין שיניו. "סכין זאת לא היתה. וכל כך מעט דם – "

“החלון, ביגל,” חוזר גלנאי על דבריו, “זה משהו בשבילך.”

ביגל פונה אל החלון. הוא סגור, רק בשמשה אחת פעור חור. “תראו-תראו,” הוא אומר בנימת שמחה, “אז דרך החור הזה כאן – אלא שדרכו אף אחד לא יכול לעבור, גלנאי. והנה סימני שריטת יהלום בזכוכית, אבל מבפנים! איזה בידור!”

גריץ' ניגש על בהונותיו אל המיטה. אה, מסכן כמה שהאף שלך בולט! והעיניים עצומות, כאילו הוא ישן – –

ביגל פותח בזהירות את החלון ומסתכל החוצה. “תיכף חשבתי,” הוא מודיע בנימת שביעות רצון. “רסיסי הזכוכית בחוץ, גלנאי.”

גלנאי נשף בחדות, “אז אתה סבור, אדוני ראש הכפר,” אמר בקול מיושב, “שזאת עבודה מבפנים, מה? ואת שטפן מאניה לא ראיתי פה.”

“אולי הוא בבית שלו, בריבארי,” סבור ראש הכפר, בהפגנה שבשתיקה של אי-רצון לשתף פעולה.

אפו של ביגל סוקר את כל פינות הבית. “שום דבר לא זרוק, שום דבר לא שבור –”

“זה לא מוצא חן בעיני, קרליצ’ק,” אמר גלנאי.

ביגל גיחך וחשף את שיניו. “יותר מדי מטופש, מה? אבל חכה, את זה אפשר יופי לעבד. אני אוהב מקרים ברורים, גלנאי.”

גלנאי מתגלגל החוצה, אל החצר, שמן וכולו אומר כבוד. “בואי הנה, הורדובלית. מי היה הלילה בבית?”

“רק אני – והפיה, כלומר הבת.”

“איפה ישנת?”

“בחדר, עם הפיה.”

“הדלת הזאת המובילה לחצר היתה נעולה, נכון?”

“נעולה, כבודו.”

“ובבוקר – עדיין נעולה? מי פתח אותה?”

“אני – כשעלה הבוקר.”

“ומי מצא ראשון את הגופה?”

כלום. פולנה חתמה את שפתיה.

“איפה מנהל המשק שלך?” שאל לפתע ביגל.

“בבית, כבודו, בריבארי.”

“איך את יודעת?”

"נו – אני רק חושבת – "

“לא שאלתי מה את חושבת. מאין את יודעת שהוא בריבארי?”

" - - - לא יודעת."

“מתי הוא היה פה לאחרונה?”

“לפני… עשרה ימים. הוא קיבל פיטורין –”

“מתי ראית אותו בפעם האחרונה?”

“לפני עשרה ימים.”

“את משקרת,” יורה ביגל בלי לכוון. “אתמול היית אתו. אנחנו יודעים.”

“לא נכון!” נשפה פולנה, מבוהלת.

“תודי, הורדובלית,” משדל אותה גלנאי.

"לא – כן. אתמול פגש בי – "

“איפה?” מכה ביגל.

“בחוץ.”

“איפה בחוץ?”

פולנה זורקת מבטים לכל העברים. “מאחורי הכפר.”

“מה עשית שם? מה? מהר!”

פולנה – כלום.

“את נדברת להיפגש איתו, נכון?” פותח שוב גלנאי.

"לא, אלוהים עדי! במקרה פגש אותי – "

“איפה?” חוזר ביגל ושואל.

פולנה מפנה את מבטה הרדוף אל גלנאי. “במקרה פגש אותי - - הוא רק שאל מתי יוכל לבוא לאסוף את חפציו. הבגדים שלו עוד פה, שם באורווה.”

“אה, אז בעל הבית זרק אותו על המקום, מה? ומדוע, מה פתאום?”

“הם רבו.”

“ומתי היה צריך לבוא לאסוף את החפצים שלו?”

“היום – הבוקר.”

“והוא בא?”

“לא בא.”

“כי הוא בא בלילה,” ירה ביגל.

“לא, הוא לא היה פה! בבית היה!”

“איך את יודעת?”

פולנה נושכת את שפתיה. “לא יודעת.”

“בואי, הורדובלית,” אמר ביגל בקול חד, “שם ליד ההרוג תספרי לנו יותר.”

פולנה מטה לפול.

“תעזבו אותה,” נוהם ואסיל גריץ' ואסילו. “היא בהריון.”


 

פרק ב'


גלנאי יושב בחצר ומניח לביגל לחטט בכל מתקני המשק. הלה מרחרח, מרחרח ועיניו בוהקות מרוב התלהבות. הוא חיטט כבר בכל האורוות והרפתות, הכל ראה ובכל עבר, ועכשיו הוא מחפש משהו בעליית הגג; הוא ממש ניעור מרוב הנאה מהמלאכה הזאת. איזה דברים קורים, חושב גלנאי בלבו, לי היו מספיקים קצת צוענים ושמירת סדר – נו, מגיע גם לקרליצ’ק קצת להנות.

מהחדר יוצא הדוקטור וניגש לשטוף את ידיו במי המשאבה שבחצר. וכבר מגיע ביגל ושואל בקוצר רוח: “מה העניינים? מה העניינים?”

“את זה נראה אחרי הנתיחה,” אומר הדוקטור. “אבל הייתי אומר שזה יכול היה להיות מסמר או משהו כזה. רק שתים-שלוש טיפות דם. – מוזר.”

פולנה מביאה לו מגבת.

“תודה, גברת. ותגידי, הבעל שלך לא היה חולה במשהו?”

“אתמול הוא שכב. היה לו חום.”

“אה. ואת ממתינה לילד, נכון?”

פולנה הסמיקה. “רק באביב, אדון.”

“זה לא יהיה באביב, אמא. קצת אחרי חג המולד, לא כן?”

ביגל ממצמץ בהנאה בעקבות פולנה הפורשת מהם. “אז הנה לך מניע, גלנאי. הורדובל חזר מאמריקה רק ביולי.”

גלנאי נשף במעין נחירה. “ההורדובלית חושבת שזה היה מישהו מבחוץ. היא סיפרה שלפני כשבוע הלך בעלה מכות בפונדק והוא יישר לפדלש את הפנים, לגייזה. שבר לו את הראש. גייזה הוא בריון. נגיד שזאת נקמה, כמו שאומרים. אז הא לך מניע יפה, קארליצ’ק.”

גם הדוקטור מלווה את פולנה במבטיו ואומר כמתוך פיזור דעת: “חבל. אתם תכניסו לי אותה לכלא, ואני אוהב ליילד. כאן אני לא מגיע אף פעם ליולדת, הנשים יולדות פה כמו חתולים – אצל הזאת תהיה כנראה הלידה יותר קשה.”

“מדוע?” “זקנה ורזה. בערך בת ארבעים, נכון?”

“איפה!” אומר גלנאי. “בקושי שלושים. ואתה אומר שהורדובל היה חולה? איך מבחינים בזה אצל מת?”

“סוד רפואי, גלנאי, אבל לך אגלה: מתחת למיטה היה סיר לילה מלא.”

“לזה לא שמתי לב אפילו,” העיר ביגל בנימת קנאה.

“אז היו שלום, רבותי,” אמר הדוקטור והלך לו בצעדים מתנדנדים, ותודיעו לי על הנתיחה, נכון?"

“אני הולך עוד לראות את הבית מסביב,” נהם ביגל, “ואחר-כך קדימה לריבארי.”

“ותגיד לי, קארליצ’ק, מה עוד אתה מחפש? עוד איזה מניע?”

“הוכחות,” אמר ביגל ביובש. “והכלי.”

“אהה. בהצלחה.”

גלנאי משרך את דרכו אל הגדר ונכנס לשיחה עם השכנה, והוא מתגרה בה בהתמדה, עד שהוא סופג סמרטוט על הראש ופרח ריחני כתוספת. בפינה ליד הסככה מתכרבלת הפיה המבוהלת. גלנאי מעוות את פניו לשעשעה ופרצופו נראה כה נורא, שהפיה תחילה פוחדת ואחר-כך מחקה אותו. כאשר ביגל חזר לאחר שעה ארוכה מאי שם בגורן, יושבת הפיה על ברכיו של הז’נדרם גלנאי ומספרת לו שהיא אמורה לקבל כלוב עם שפנים.

“לא מצאתי כלום,” אמר ביגל בקול מדוכדך. “אבל אני עוד אחזור הנה. מה פתאום שאני - - האם אמרת לגריץ' שימצא בשבילנו עגלה לריבארי?”

“היא כבר מחכה לנו,” אמר גלנאי, ושחרר את הפיה בטפיחה קלה בישבנה.

“אז מה, גלנאי, מה אתה חושב על זה?”

“אגיד לך דבר אחד, ביגל,” מלמל גלנאי בארשת רצינות. “אני לא אחשוב על זה כלום. אחרי עשרים וחמש שנים זה כבר נמאס לי. זה פשוט לא מוצא חן בעיני.”

“אבל רצח, זה לא עניין של מה בכך,” אומר ביגל כיודע דבר.

“וודאי שלא, קארליצ’ק,” אמר גלנאי ונענע בראשו. “אלא שעליך לדעת, רצח בכפר – את זה לא צריך למדוד כך. אתה אדם עירוני, אתה לא יכול לחדור לתוך העניין. אילו זה היה רצח לשם שוד, אז אני ארחרח, כמוך, לכל הרוחות. אבל רצח בתוך המשפחה – ואני אגיד לך, אני אפילו לא מתפלא שהרגו את הורדובל.”

“מדוע?”

" - - זה היה לו כזה טבע ביש-מזל. חביבי, זה היה כתוב לו על האף."

ביגל העווה את פניו. “מה פתאום כתוב על האף? במיטה שלו היה מנהל משק צעיר, זה הכל. בן-אדם, גלנאי, זה מקרה כל כך ברור –”

“איפה, המקרים בתוך המשפחה אף פעם לא ברורים,” נהם גלנאי “אתה עוד תראה, קארליצ’ק. לרצוח בשביל כסף, זה עניין ברור, את זה עושים חת-שתיים; אבל חשוב רגע, לשאת את העניין בתוכך שבועות על שבועות לחשוב על זה יומם ולילה – זה, ביגל, זה כמו להריח את הגיהינום. לך זה ברור, כי אתה פה חדש; אבל אני הכרתי את כולם, קארליצ’יק, את שלושתם – מה אגיד ומה אספר לך; ניסע לריבארי.”


 

פרק ג'


“שטפן בבית?”

“איננו, הלך העירה.”

ביגל הזיז את מיכאל מאניה מדרכו ונכנס מהר לתוך בית. גלנאי בינתיים נכנס עם מיכאל ועם מאניה הזקן לשיחה על מזג האוויר, על ארנבות, ועל זרם הביוב החוצה את הדרך.

ביגל חוזר, ובעקבותיו שטפן, חוור, מַמְרֶה, בגדיו מלאי חציר.

“אז מה סיפרת שהוא לא בבית?” הלם ביגל במיכאל.

“בבוקר הוא אמר שילך העירה,” ממלמל מיכאל. “השומר אחי אנכי?”

“והוא הסתתר בחציר! למה הסתתרת שם, אתה?”

“לא הסתתרתי,” מזעיף שטפן את פניו. “מדוע שאסתתר? ישנתי.”

“אז בטח לא ישנת בלילה, מה?”

“ישנתי. מה פתאום שלא אישן, כבודו.”

“אז מדוע ישנת עכשיו?”

“כי – אין לי פה מה לעשות. די עבדתי כאשר הייתי בשירות.”

“אתמול הוא עבד, כבודו הנערץ, כל היום חרש את השדה,” חש מאניה הזקן לעזרה.

“אותך לא שאלתי,” קטע אותו ביגל. “תיכנס לחדר, ומהר, ומיכאל גם.”

“אה, כן, כן,” נאנח גלנאי. “ומה אתה אומר, שטפן, בנוגע למה שקרה להורדובל?”

“אני לא עשיתי לו את זה,” ירק שטפן.

“אז אתה כבר יודע שהרגו אותו?” התערב ביגל כמוצא שלל רב. “ומי סיפר לך את זה?”

" - - אף אחד. אבל כשהבנאדם רואה ז’נדרמים, – אז הוא מנחש, זה בטח משהו עם הורדובל."

“ולמה דווקא עם הורדובל?”

“כי – כי אנחנו רבנו.” שטפן קומץ את אגרופיו וחורק בשיניו. “הוא זרק אותי החוצה, כלב שכמותו.”

ביגל חש אכזבה כלשהי. “שים לב, מאניה: אתה מודה, אם כן, שנפרדת מהורדובל ברוגז.”

שטפן חושף מתוך כעס את שיניו. “את זה הרי כולם יודעים.”

“ואתה רצית להתנקם בו.”

שטפן נשף בחדות. “אילו פגשתי אותו – אני לא יודע מה הייתי עושה.”

ביגל חושב רגע. את שטפן אי אפשר להכריע בקלות.

“איפה היית בלילה האחרון?” תקף חזיתית.

“הייתי בבית, כאן. ישנתי.”

“את זה עוד נראה. יש לך עדים לזה?”

“יש. מיכאל – דיולה – הזקן שלנו – תשאל אותם.”

“אל תתן לנו עצות,” התפרץ ביגל. “אתמול אחרי הצהרים דיברת עם ההורדובלית. על מה?”

“לא דיברתי אתה,” הצהיר שטפן בקשיחות ומתוך ריכוז. “בכלל לא ראיתי אותה.”

"אתה משקר! היא בעצמה אמרה שהיתה לה פגישה אתך – ששאלת אותה מתי אתה יכול לבוא לקחת את חפציך – "

“לא ראיתי אותה כבר עשרה ימים,” עומד שטפן על שלו. “מאז פיטוריי לא הייתי בקריבה ואת בעלת הבית לא ראיתי.”

ביגל זועם. “תיזהר לך, אני אלמד אותך לדבר אחרת! קדימה – עכשיו אתה הולך להראות לי איפה ישנת בלילה.”

שטפן מושך בכתפיו ומוביל את ביגל פנימה. גלנאי דופק קלות בשמשת החלון: “היי, זקן, בוא הנה!”

מאניה הזקן משרך את דרכו בלאט החוצה וממצמץ בהבעת חוסר אמון. “כן, כבודו, מה קרה?”

גלנאי הניד בידו. “שמע, הלילה הרביצו להורדובל, במקל על פרצופו. תגיד, קשישא, אולי עשה את זה שטפן?”

הישיש מניע את ראשו לשלילה. ובכן זה לא, כבודו הנערץ, זה לא היה יכול להיות שטפן. שטפן היה בבית, ישן. היי, מיכאל, בוא הנה! תגיד, איפה היה שטפן הלילה?"

מיכאל מהרהר ואומר בלאט: “נו, איפה שיהיה? הוא ישן למעלה, אתי ועם דיולה.”

“כן, כן,” מהנהן גלנאי, תיכף חשבתי כך. ואת הורדובל לא כל כך אוהבים בכפר, ברור, אמריקני עשיר, ואפילו את שכניו לא כיבד במשקה."

מאניה הזקן הרים את ידיו אוהו, עשיר! על צווארו תלויה לו שקית מלאה דולרים - -

“אתה ראית?”

“כמובן ראיתי, הרי לא מזמן הוא בא לקנות את החצר והראה את הכסף. יותר משבע מאות דולר, כבודו. לא אוהבים אותו בכפר, ככה זה כנראה; אגיד לך, כבודו הנערץ, אדם מתנשא אין לו חברים.”

גלנאי מהנהן בארשת רצינות. “וממה יש לך פה דלת כל כך מנוקבת?”

“זה מהמרצע לקליעת סלים שתוקעים שם. זה ככה כל השנה.”

“תראה לי איך מרצע כזה נראה,” מתעניין גלנאי, “אני בכלל לא ידעתי שקולעים סלים במרצע.”

“זה, כבודו, בשביל להעביר את הזרדים – ככה,” מראה מאניה באוויר. “עוד אתמול המרצע הזה היה פה,” הוא כועס, "אולי אתה, מיכאל, יודע לאן נעלם?,

“עזוב,” נוהם גלנאי באדישות, “פעם כשאהיה פה בסביבה, אבוא לראות. אבל את הביוב, מאניה, אסור להזרים על אם הדרך. זאת לא הדרך שלך.”

“כבודו הנערץ, כאשר נתחיל לזבל את השדות, נרוקן את המיכל –”היה צריך להתקין פה בור סופג ממלט. חסר לכם כסף למשק, מה?"

“כן, כבודו, חסר,” מצחקק הישיש. “לבנות גורן חדשה - אבל זהו מיכאל הוא טיפש. לשטפן יש יותר שכל למשק. שטפן יכול להיות בעל משק למופת!”

מהשדה חוזר דיולה, מביא מטען של חציר, אבל הוא נוסע כמו רוח סערה.

“בוא הנה, בחור,” קורא לו גלנאי בקול אבהי. “רק למען הסדר. איפה היה שטפן הלילה?”

דיולה פער את פיו ושלח מבטים שואלים אל הזקן ואל מיכאל; איש לא קרץ בעינו. “פה הוא היה,” ממלמל דיולה. “אתי ועם מיכאל ישן בעליית הגג.”

“נכון אמרת,” שיבח אותו גלנאי. “ומה, האם תתגייס לחיל הפרשים?”

הנער חשף שיניים בוהקות. “בטח שאתגייס.”

מהבית יוצא ביגל, והוא רותח מזעם עצור. “בוא הנה, גלנאי. שטפן קיבל ממני זה עתה כמה סטירות לחי. עכשיו נעלתי אותו בחדר.”

“את זה לא צריך לעשות,” הביע גלנאי את דעתו. “הגבלת חירות הפרט וכן הלאה.”

ביגל מעווה את פניו בחוסר נימוס. “על זה אני מצפצף. גרוע יותר הוא שלא מצאתי כלום. ומה אצלך?”

“אליבי כמו בטון, קארליצ’ק. ישן כל הלילה בערימת החציר כמו ילד טוב.”

“הם משקרים,” נבח ביגל.

“זה בטוח. זה אצלם בדם, חבר.”

“בבית המשפט הם יחליפו את המנגינה.”

“אתה לא מכיר אותם. הם ישתחררו מהעדות, או שישבעו לשקר בלי להניד עפעף. קארליצ’יק, זה מעין מנהג לאומי פה בכפרים.”

“אז מה אני צריך לעשות?” הזעיף ביגל את פניו. “מה דעתך, גלנאי, צריך לעצור את שטפן כבר עכשיו? על זה שהוא עשה את זה, אתה יכול לקחת רעל.”

גלנאי הנהן. “אני יודע, אבל שמע – ביגל, תיזהר,” פתח ולא סיים; כי אותו רגע ממש נשמע קול שבירה עמום וביגל צרח: “עמוד!” וכבר רץ אל מעבר לפינת הבית. גלנאי הלך לאט בעקבותיו. על הקרקע מתגלגלים שני אנשים, אבל ביגל על העליונה. “אני אחזיק לך אותו,” מתנדב גלנאי.

ביגל קם ומרים את שטפן בכוח על ידי עיקום זרועו. “קום, ומהר,” הוא מתנשף, אני אראה לך מה זה לברוח!"

שטפן פולט בין שיניו שריקת כאב המעקם את פניו. “הנח לי,” הוא מסנן. "אני – אני רק רציתי לגשת לקריבה – לקחת את החפצים שלי – "

דיולה מפלס את דרכו בין השוטרים. “עזבו אותו,” הוא צועק, “עזבו אותו, או ש –”

גלנאי תופס אותו בכתפו. “לאט לך, בחור. ואתה, מיכאל, אתה אל תתערב. שטפן מאניה, אני עוצר אותך בשם החוק. ועכשיו בוא בשקט, חמור שכמוך.”

את שטפן מאניה מובילים העירה; לא על גבו של סוס רכיבה שראשו אל-על; אבל האנשים עוצרים בדרכם ומסתכלים. שני שוטרים, רוביהם בין ברכיהם, ושטפן בתווך; הוא אינו חובש כובע שמוט לאחור ואינו מתבונן במישור. שם הנהר; והנה סוסים במרעה, בין השיחים משתקפת הביצה; אבל עיני שטפן תקועות בגבו האדמדם של סוס מרכבה –

גלנאי מתיר את כפתורי מקטורן המדים שלו ופותח בשיחה; הוא מדבר עם שטפן בלשון חברים, אבל אף מלה על הורדובל; רק על ניהול משק, על החצר בריבארי, על סוסים – שטפן עונה תחילה בחצי פה, אבל אחר-כך מתיר את לשונו. כן הסייח ההוא; בעל הבית מכר אותו רע, מי יודע למי ובכמה; שמונת אלפים אפשר היה לקבל בעדו; מקומו היה בחוות רביעה, אבל תחילה היה צריך להרביע בו את הסוסה השחורה ההיא – אה, אדוני הייתי רוצה לראות את זה! עיני מאניה אורו. וסוס כזה בעל הבית מכר! זה חטא, אדוני – היה צריך למכור את המסורס, או את הסוסה עם הסייח, אבל סוס רביעה שכזה – שטפן מתרגש עד שקצף עולה בשפתותיו; וביגל מהרהר בכעס, שאסור לדבר עם עצור אלא באורח רשמי.

“אה, אדוני,” מפטיר שטפן כמעט לעצמו, “אילו הסייח ההוא היה רתום לעגלה הזאת - - - הייתי לוקח את המושכות לידי – איזו נסיעה היתה זאת!”


 

פרק ד'


“תסתכל, גלנאי,” הסביר בערב ביגל. "עשה את זה מישהו מתוך הבית; שמשת החלון נלחצה מבפנים, שזה ייראה כמו פריצה. הוא לא יכול היה להיכנס לבית בעד הדלת, כי היא היתה סגורה על בריח. לפיכך או שהיה בבית כבר בערב – "

“לא היה,” אמר גלנאי, “הפיה סיפרה לי שהדוד שטפן לא היה אצלם בערב.”

"נניח. או שהכניס אותו מישהו מבני הבית; אבל אז זה לא היה יכול להיות אדם זר. שטפן היה שם מנהל המשק במשך חמש שנים. כל הכפר יודע שבמשך חמש השנים האלה היו לו יחסים עם ההורדובלית - - "

“חכה; רק ארבע שנים. בפעם הראשונה היה להם משהו בגורן. אחר-כך בעלת המשק היתה יוצאת אליו כל לילה לאורווה. כל זה יש לי, קארליצ’ק, מפי הפיה.”

“הפיה זו שלך כנראה יודעת הרבה,” העווה ביגל את פניו.

“אתה מבין,” העיר גלנאי, "ילדי כפר - - "

"אז בוא נמשיך: ההורדובלית בהריון – משטפן – זה מובן מאליו, כי הורדובל האמריקני חזר רק ביולי. ההורדובלית יודעת שהעניין יתפוצץ. הורדובל רוצה אותה לעצמו – "

גלנאי נענע ראשו לשלילה. “כנראה שלא כך, ביגל. הוא היה ישן ברפת, והיא בעליית הגג או בחדר. את זה אני יודע מהשכנה.”

“אבל היא המשיכה ביחסים עם מנהל המשק.”

“זה מה שאינני יודע,” אמר גלנאי, שקוע בהרהורים. “הפיה חושבת שלא. אלא שפולנה היתה בימים האחרונים מחוץ למקום, אי שם בירכתי הכפר. השכנה ראתה אותה מתרוצצת שם.”

“בן-אדם, לך יש ידיעות כמו לגברת זקנה. אני מצדי משתדל ליצור לעצמי תמונה הגיונית.”

“אהה. ואת זה, קארליצ’ק, אתה לא יכול לשמור לעצמך?”

“לא. אני רוצה להכניס סדר בדברים, ובקול רם. הטמבל הזה הורדובל נתן אמון כזה בשטפן, שהוא ארס לו את הפיה הקטנטונת. תשמע, זה כמו בימי הביניים – לארס ילדה!”

גלנאי משך בכתפיו.

“אבל בסופו של דבר הוא גילה איכשהו שבעלת המשק מרמה אותו אתו, והוא זרק את שטפן מהבית.”

גלנאי נשף בהבעת גועל. “מה אתה אומר, ביגל. תחילה שטפן עזב את ביתם של ההורדובלים, ורק אחר-כך ארס אותו בעל הבית עם הפיה. תשאל את הדודות בכפר.”

“משהו כאן לא מתאים לי, בן אדם, אז איך זה בעצם התרחש?”

“אני לא יודע, קארליצ’ק, לי אין שום – איך קראת לזה? – תמונה הגיונית. זה עניין משפחתי, ולא שום מקרה ברור. איפה, זה אפילו לא יכול להיות ברור. לך אין משפחה, ביגל, בזה העניין.”

"אבל, גלנאי, זה הרי ברור כמו שתיים ושתיים: פולנה רוצה להיפטר מבעל הבית; שטפן היה רוצה להסתפח למשפחה באמצעות נישואין. השניים מסכמים ביניהם את העניין – וזהו. אתמול רצה פולנה להביא את שטפן – "

גלנאי הניד את ראשו לשלילה. “שוב פִסְפַסְתָ. לי סיפרה הפיה, שאתמול שלח אותה אביה, לכי, תביאי את שטפן, שיחזור. אבל מה איכפת לי! ביגל, תגיד, האם המנוח לא נשא על צווארו שקית עם כסף?”

ביגל נרתע. “איזה שקית? כלום לא היה עליו.”

“אתה רואה,” אמר גלנאי. “ומספרים שהיו בה יותר משבע מאות דולר. חפש את הדולרים האלה, קארליצ’ק.”

“אתה חושב – רצח במהלך שוד?”

"אני לא חושב כלום, אבל הכסף איננו. מאניה הזקן ראה אותו בידיו של הורדובל. בני מאניה צריכים כסף בשביל גורן חדשה – "

ביגל שרק חרישית. “ככה! אז המניע האמיתי היה כסף!”

“יכול להיות,” מהנהן גלנאי. “זה כך בדרך כלל. או נגיד נקמה, ביגל, גם זה מניע כמו-שצריך. הורדובל זרק את שטפן אל מעבר לגדר לתוך סבך של סרפדים. על זה, קארליצ’ק, יש במסורת הכפר סכין. אתה יכול לבחור איזה מניע שמוצא חן בעיניך.”

“למה אתה מספר לי את זה?” הזעיף ביגל את פניו.

“פשוט, שתוכל ליצור לך תמונה הגיונית,” אומר גלנאי בתמימות, “ואולי הרג אותו מאניה בגלל הסייח.”

“שטויות.”

“בדיוק כך. במשפחה נוהגים לרצוח בגלל שטויות, ביגל חביבי”.

ביגל השתתק ברוגז.

“אל תכעס, קארליצ’ק,” זמזם גלנאי. “בעד זה אגלה לך במה נרצח הורדובל. במרצע לקליעת סלים.”

“מאין לך?”

“בבית מאניה הלך אתמול אחד כזה לאיבוד. חפש אותו, ביגל.”

“איך זה נראה?”

“אני לא יודע. אני חושב כמו מרצע של סנדלרים. יותר אינני יודע,” סיים גלנאי וניקה בריכוז את מקטרתו. “אלא אם תרצה לשמוע שבמשק מאניה מתכוננים לפנות את המזבלה.”


 

פרק ה'


גלנאי וביגל ממתינים, על כוס יין, לשובו של הדוקטור מהנתיחה.

“ואיפה מצאת את יהלום הזגגים?”

“בבית הורדובל בחדר. מה אתה אומר?”

“כאלה האיכרים,” אמר גלנאי בבוז. "חורה להם לרוק כל דבר, אפילו זה corpus delicti. חושבים שזה אולי יכול להיות טוב למשהו – ´גלנאי ירק יריקת אלוף. “קמצנים!”

“ההורדובלית טענה שהיהלום היה שם מימים ימימה, עוד לפני שבעל הבית נסע לאמריקה. והנה פרקש הזגג נזכר ששטפן קנה אצלו יהלום זגגים, בערך לפני חודש לדבריו.”

גלנאי שרק. “כבר לפני חודש? אתה רואה, ביגל, זה הדבר המוזר: שכבר לפני חודש הם חשבו על זה. להרוג מישהו מהר, זה גם אני הייתי מסוגל; אבל ככה לטווח ארוך - - ואת הדולרים לא מצאת?”

"לא. חיטטתי שם בחדר ומצאתי רק פנס חשמלי. אני מנסה לוודא עכשיו היכן ומתי שטפן קנה אותו. גם כן הוכחה, מה? יש לנו כבר מספיק בשביל שהאדונים יורו לאסור גם את האשה הזאת. אבל הם אומרים שעלינו עוד להביא הוכחות כמו שצריך – "

גלנאי הסתובב על כסאו. “קארליצ’ק, כיוון שזה אתה - - גם אני יודע משהו. נודע לי שגיסו של שטפן, איזה יאנוש, התבטא כאילו בערך לפני שבוע בא אליו שטפן אל השדה ואומר, שמע, יאנוש, אתה היית יכול להרוויח מה שאתה רוצה, אפילו זוג שוורים, אתה יכול לבחור לך בשוק – כל זה עבור עבודה קטנה: לחסל את יוריי הורדובל.”

“זה טוב,” אמר ביגל כמבין דבר. “ומה יאנוש?”

“תסתלק מפה, הוא אמר לו לדבריו, ומאין יש לך שטפן, הכסף? – לי אין, אומר שטפן, אבל לבעלת הבית יש; ואנחנו הבטחנו זה לזו שנתחתן ברגע שהורדובל לא יהיה עוד.”

“אז הנה הם בידינו,” נשם ביגל לרווחה. “ושניהם בפנים.”

גלנאי הנהן. והנה כאן הדוקטור החוזר מהנתיחה, רץ על רגליו הקצרות ומסתכל סביבו, קצר רואי.

“דוקטור, דוקטור,” קורא גלנאי, “אולי תואיל להתעכב לרגע?”

“אה,” הגיב הדוקטור בקצרה. “נניח. תנו לי כוסית יי”ש. המסכן כבר הדיף ריח. עבודה לא יפה. אההה," נשף והציב את הכוסית על השולחן. “האם ידעתם, רבותי, שהם הרגו מת?”

"ביגל לטש את עיניו. “איך זה?”

“כמעט מת. במצב של תרדמת סופנית, כנראה נשם את נשימותיו האחרונות. דלקת ריאות במצב מתקדם ביותר, הריאה השמאלית כבר נתמלאה מוגלה, צהובה כמו כבד – הוא לא היה מחזיק מעמד עד הבוקר.”

“אז זה היה מיותר,” אמר גלנאי בלאט.

“אמת. ובאבי העורקים היתה נפיחות – כמו אגרוף. גם אלמלא דלקת הריאות, די היה בהתרגשות כלשהי – וסוף. מסכן.”

שני השוטרים שתקו, מדוכדכים. לבסוף פינה ביגל את גרונו ושאל: “וסיבת המות, דוקטור?”

“נו – רצח. דקירה בחדר הלב השמאלי. אבל כיוון שכבר גסס, ניגר רק דם מועט.”

"במה אתה חושב – "

“אני לא יודע. מסמר, מחט, מרצע לתפירת שקים – או בקיצור: כלי מתכתי דק מחודד, באורך כעשרה סנטימטר, בעל חתך שטוח – מספיק לכם?”

גלנאי סובב במבוכה את הכוסית באצבעותיו העבות. "ודוקטור -

  • האם אי אפשר לומר שהוא – שהוא מת מדלקת ריאות? תראה, אם ממילא נגזר עליו למות - - אז למה צריך לעשות מזה עניין כזה – "

“לא בא בחשבון, גלנאי,” התפרץ ביגל. “הלא זה רצח!”

משקפי הדוקטור הבריקו. “זה היה חבל, אדוני מקרה מעניין. לעתים רחוקות מוצאים רצח באמצעות מחט או משהו כזה. אני אכניס את הלב לספירט ואשלח אותו,” הדוקטור העווה את פניו, “למומחה מלומד אחד. שזה יהיה לכם כמו בטון, רבותי. אין מה להגיד, זה רצח, כפי שכתוב בספר החוקים. אה, אלוהים אדירים, אבל כמה מיותר!”

“מה לעשות,” נהם גלנאי, “וחמור שכזה קורא לזה מקרה ברור!”


 

פרק ו'


אלא שהבקבוק ובו לבו של הורדובל נשבר בדרך והכוהל נשפך; לבו של הורדובל הגיע אל חדר עבודתו של האדון המלומד במצב גרוע מאד.

“מה הם שולחים לי כאן,” כעס האדון המלומד עטור השיבה. “ומה הם כותבים? שהם ווידאו שמדובר בפצע דקירה הדוקטורים הכפריים האלה,” נאנחה הסמכות המקצועית והתבוננה ממרחק בלבו של יוריי הורדובל. תכתוב: פצע דקירה בלתי אפשרי – הפתח קטן מדי - - זהו פצע ירי בשריר הלב בכלי נשק בעל קוטר זעיר – ככל הנראה מדגם פלוברט. ותוציא את זה מפה!"

“אז הנה זה הגיע מפי רשות מוסמכת,” הקביל גלנאי את פני ביגל בחוזרו מריבארי. “אז שתדע לך, קארליצ’ק, הורדובל לא נדקר, אלא נורה מרובה פלוברט. כך.”

ידי ביגל רפו. “ומה אומר על זה הדוקטור שלנו?”

“וכי מה יאמר? הוא קוצף. אתה הלא מכיר אותו, לא? הוא אומר שהוא איתן בדעתו ובכן, רובה זעיר. הקליע אמנם לא נמצא, אבל מה לעשות. תצטרך למצוא מישהו שיש לו רובה מסוג פלוברט.”

ביגל זרק את כובעו לפינה. “אני לא אניח לזה, גלנאי,” הוא איים. “אני לא אתן לכל ארחי פרחי לקלקל לי את התבשיל! אל-אלוהים, אני כמעט השלמתי את הכל, הכל מתאים, ועכשיו זה! האם נוכל ללכת לבית המשפט – עם דבר שכזה? בן-אדם, איפה ניקח עכשיו איזה רובה פלוברט?”

גלנאי מושך בכתפיו. “אתה רואה, זה בא כי לא הנחתם להורדובל להיאסף אל עמיו בשל דלקת ריאות. מגיע לך, לך ולדוקטור.”

ביגל התיישב בכיסא בזעם. “זה קלקל לי את כל השמחה שהיתה לי, השמחה הגדולה בימי חיי.”

“נו, מה העניין?”

“מצאתי את הדולרים. קצת מעל לשבע מאות, עם השקית. מוסתרים מאחורי קורה בעליית גג, בריבארי.”

גלנאי הוציא את מקטרתו מפיו מרוב הפתעה “ובכן, זה משהו, קארליצ’ק,” אמר בנימת הוקרה.

“חתיכת חיפוש,” נאנח ביגל. “הנה החשבון: אתה יודע כמה זמן הקדשתי לחיפושים בריבארי? ארבעים ושש שעות נטו. לא הנחתי אפילו לקנה קש מבלי להפכו. עכשיו יכול שטפן לאכול את האליבי שלו. מה אתה חושב, גלנאי; האם זה יספיק לחבר המושבעים? הכסף נמצא, היהלום ששטפן קנה, גם זה לא רע, ויש גם סתירות בעדויות ומניע כמו פיל.”

“אפילו ארבעה מניעים.” העיר גלנאי.

ביגל הניד את ידו. “איפה! זה היה רצח פשוט לגמרי, גס ומכוער, רצח לשם שוד. אני אגיד לך איך זה הלך. הורדובל ידע שמאניה הוא מאהב אשתו, והוא פחד ממנו. לכן הוא נשא את כספו על גופו, לכן הוא ארס את מאניה להפיה, ולכן גרש אותו לבסוף, לכן הוא היה מסתגר ברפת – מקרה פשוט לגמרי, גלנאי.”

גלנאי מצמץ מתוך הרהוריו. “ואני חושב כל הזמן על הסוסים. שטפן אהב סוסים. הוא לא דיבר על שום דבר אחר, כך סיפרו לי. לקנות שטח במישור בירכתי אדמותיו של הורדובל. אולי רצה מאניה להניע את הורדובל לקנות את השטח, וזה סרב, והיה נושא את הכסף על לוח לבו – אני מצדי, קארליצ’ק, לא הייתי מתפלא אם יתברר שזה היה העניין.”

“זה היינו הך: בגלל כסף. בטח לא מאַהֲבַת פולנה.”

“מי יודע.”

“לא. אתה, גלנאי, אתה שוטר ותיק, ואתה מבין בענייני הכפר. אבל אני שוטר צעיר, ויש לי, לכל הרוחות, חוש לנשים. הסתכלתי בפולנה: היא דודה מכוערת וגרומה, וזקנה, גלנאי; נכון היו לה יחסים עם מנהל המשק – אני חושב שזה עלה לה הון תועפות. בגללה לא היה הורדובל הולך להיהרג, בגללה לא היה שטפן רוצח. אבל בגלל כסף – זה ברור. הורדובל היה קמצן הכפר, פולנה רצתה לרשת בכדי שתוכל להחזיק מאהב, שטפן היה חמדן לכסף – וזהו. גלנאי, פה לא היה עניין של אהבה, לא כזית,” ביגל ספק אצבעות. “מקרה מלוכלך, בן-אדם, אבל ברור.”

“אתה הרכבת את זה יפה,” אמר גלנאי בהערכה. “כמו פרקליט המדינה. אצלך זה כל כך פשוט –”

ביגל חשף את שיניו בהנאה.

" – אלא שלדידי, קארליצ’ק, היה עוד יותר פשוט, אילו יוריי הורדובל נאסף אל אלוהיו. דלקת ריאות, אמן. והאלמנה תינשא כעבור זמן למנהל המשק - - ייולד תינוק – אלא שתרחיש פשוט שכזה לא מוצא חן בעיניך, ביגל."

“לא. אני אוהב רק למצוא את האמת. זאת, גלנאי, עבודה בשביל גבר.”

גלנאי ממצמץ, שקוע בהרהורים. “ואתה חש, קארליצ’ק, שמצאת אותה? את האמת לאמיתה?”

" - - רק את המרצע הזה עוד הייתי רוצה למצוא."


 

שער שלישי


גליון אישום נגד שטפן מאניה, מנהל משק, בן עשרים ושש, רווק, בן העדה הרפורמית;

ונגד פולנה הורדובל לבית דורקוטה, אלמנה, בת שלושים ואחת, בת העדה היוונית-קתולית –

בגין רצח בכוונה תחילה של יוריי הורדובל, בעל משק בקריבה, וסיוע לרצח הנ"ל, בהתאמה.

הנאשם, קום. זה עתה שמעת את גליון האישום. האם אתה מודה באשמה על פי הנאמר בכתב האישום?

הנאשם כופר באשמה. לא הרג את יוריי הורדובל, אותו לילה ישן בריבארי. הכסף מאחורי הקורה נתקבל מבעל המשק בתור נדוניה כשישא את הפיה לאשה. את יהלום הזגגים לא קנה. לא היו לו יחסים עם בעלת המשק בעצמו. מלבד זאת אין לו מה להוסיף.

הנאשמת כופרת באשמה. על הרצח לא יודעת כלום. רק בבוקר – לשאלה כיצד נודע לה על מותו של יוריי הורדובל: היא ראתה חלון שבור. עם מנהל המשק לא היו לה יחסים. את יהלום הזגגים קנה לפני שנים בעל המשק. הרוצח היה צריך להגיע דרך החלון, כי הדלת היתה נעולה כל הלילה בבריח.

היא מתיישבת במקומה, חיוורת, לא-יפה, בהריון מתקדם; בשל הריונה היה צורך להחיש את ההליכים.

המשפט מתגלגל ללא רחם על פי שגרתה של מכונת הצדק. מקריאים פרוטוקולים וחוות דעת, הניירות מרשרשים, המושבעים מעמידים פנים כאילו הם עוקבים ביראת כבוד ובהבנה אחרי כל מלה הכתובה במסמכים הרשמיים. הנאשמת יושבת ללא ניע כמו מריונטה, רק עיניה תרות בלא מרגוע. שטפן מנגב מפעם בפעם את מצחו ומשתדל להבין את המלים המוקראות: מי יודע מה המלכודת המצפה לו, מי יודע מה רוקמים האדונים הנכבדים; בראש מורכן בהכנעה מקשיב מאניה ומניע את שפתיו, כאילו הוא חוזר על כל מלה.

בית המשפט ניגש לשמיעת העדים.

קוראים לואסיל גריץ' ואסילו, ראש הכפר של קריבה; איכר גבה קומה, בעל כתפיים רחבות, חוזר בלאט ובארשת רצינית על מלות השבועה. הוא היה מהראשונים שראו את הגופה. נכון שהוא אמר מייד שזאת עבודה מבפנים הבית. על סמך מה? על סמך השכל, אדון. והאם ידוע לך, גריץ‘, שלפולנה הורדובל היו יחסים עם שטפן מאניה? ידוע. הוא עצמו העיר לה על כך לפני שהורדובל חזר. – ומה, האם התנהג הורדובל רע כלפי אשתו? – הוא היה צריך להרביץ לה, אדון נערץ, הודיע ואסיל גריץ’ ואסילו, לגרש את הדיבוק מתוכה. אפילו לאכול היא לא נתנה ליוריי. – האם הורדובל התלונן על אשתו? – לא התלונן, רק התרחק מבני האדם; הוא הלך ונמוג כמו נר.

פולנה יושבת ישרת גו ובוהה במבט ריק.

מפקד המשמר גלנאי מעיד ברוח התביעה. הוא מצביע על המוצגים הרלוונטיים: כן זהו החלון מחדרם של ההורדובלים, כאן, בצד הפנימי, יש חריטה ביהלום. אותו יום היה בוץ, מתחת לחלונות מהצד החיצון היתה שלולית מים; אבל בחדר לא היתה שום עקבת בוץ, ועל אדן החלון נשאר אבק שלא נוגב. האם אפשר שאדם מבוגר יעבור בעד הפתח הזה? בלתי אפשרי; לפחות היה צריך להכניס את ראשו, ואפילו זה לא ייתכן.

מעיד הצוער המשטרתי ביגל; הוא ניצב כמו במסדר, ונוצץ ממש בלהיטותו. הוא מעיד בדיוק ברוח כתב התביעה. את היהלום מצא בארון נעול; הנאשמת לא רצתה למסור לו את מפתח הארון, בטענה שאיבדה אותו. הוא פרץ את הארון, וגם מצא את המפתח בתחתית דלי מלא גרעינים. הוא גם מצא בריבארי את הדולרים של הורדובל. ויש עוד דבר, כבוד אב בית הדין, שאני מרשה לעצמי להביא לכאן, מודיע ביגל בקול מורם, ומגולל משהו שהיה עטוף בממחטה. רק אתמול מצאתי אותו בשעה שרוקנו את המזבלה של משק מאניה. היה זרוק בתוך בור השפכים.

ביגל מניח על שולחנו של אב בית הדין חפץ דק, באורך של כחמשה עשר סנטימטר, בעל חוד וחתך שטוח. – מה זה? – זהו מרצע קליעה שנעלם בבית מאניה ביום הרצח. ביגל איננו מניד עפעף, נהנה מזוהר נצחונו והעניין שהוא עורר בעיני הכל. חמשה שבועות חיפש את המרצע הארור, והנהו.

הנאשם, האם אתה מזהה את המרצע?

לא מזהה. ומאניה מתיישב, קודר וסורר.

שומעים את עדותו של הדוקטור. דעתו איתנה שהרצח בוצע בחפץ דק וחד בעל חתך שטוח. אילו נורה הורדובל, היה הקליע נשאר בתוך הגוף וכזה לא נמצא; והדוקטור מפרט בהרחבה את ההבדל בין פצע דקירה ופצע ירי; מלבד זאת, יריה מכלי זעיר צריכה היתה לבוא מטווח קצר ביותר, כך שהיתה נחרכת החולצה ואולי גם עור החזה.

האם יכולה היתה הפגיעה להיגרם בחפץ הזה?

אפשר שכן. אי אפשר לקבוע בוודאות שאכן זה היה החפץ, אבל החפץ הזה הוא חד ודק די צרכו לגרום לפצע שכזה. הוא מתאים לכך לגמרי, מעריך הדוקטור. כן; המות היה מיידי. והדוקטור מסתלק בצעדים מהירים, כאילו נמלט.

מעיד רופא הכלא. פולנה הורדובל נמצאת, לפי כל הסימנים, בחודש השמיני להריונה. – הנאשמת, אומר אב בית הדין, את לא חייבת לקום. מי הוא אבי הילד שאת נושאת בבטנך?

יוריי, לוחשת פולנה ועיניה תקועות ברצפה.

הורדובל חזר אך לפני חמישה חודשים. מי הוא אבי הילד.

פולנה שותקת.

מאניה הזקן מוותר על עדותו; שטפן מכסה את פניו בכפיו, הזקן מזיל דמעותיו לתוך ממחטה אדומה. אגב, מאניה, האם אתה מזהה את החפץ הזה?

מאניה הזקן מהנהן, אה, זהו המרצע שלנו, מרצע הקליעה. ומייד הוא ניגש לתחוב אותו לכיסו. לא, לא, סבא, זה מוכרח להישאר פה.

גם מיכאל ודיולה מוותרים על עדותם. קוראים למריה יאנוש. האם את מעוניינת להעיד. כן. האם נכון שאחיך שטפן ביקש מבעלך לגרום למותו של הורדובל? אמת, אדון נערץ; אבל האיש שלי – אפילו בעד מאה זוגות שוורים לא, הוא אמר. האם היו לשטפן יחסים עם בעלת המשק. ודאי שהיו, הוא אפילו התפאר בזה בבית. שטפן הוא איש רע, כבוד השופט. לא טוב היה לארס לו ילדה; השבח לאל שזה התבטל. – "ומה, העדה, האם אחיך כעס מאד כאשר הורדובל זרק אותו החוצה? מריה מצטלבת: אה, אדון, כמו שד: לא אכל, לא שתה, אפילו לא עישן – העדה פורשת מהדוכן וליד הדלת פורצת בבכי: צר לי, אדון נערץ, אני מבקשת בהכנעה – האם אוכל להשאיר פה כמה גרושים בשביל הטבת תנאים לשטפן? לא, אמא, אין צורך בכסף, יהי האלוהים עמך.

קוראים ליאנוש. אתה מוכן להעיד? כפי שהאדונים יצוו עלי, בבקשה. האם אמת ששטפן ביקש ממך לגרום למותו של הורדובל? העד ממצמץ מתוך מבוכה. האמת, הוא אמר משהו: יאנוש, אתה קבצן אתה, היית יכול להרוויח כסף – ובעד מה הכסף – מה אני יודע, אלה סתם דיבורים, כבודו. האם הוא אמר לך להרוג את הורדובל? – זה אולי לא, אדון נערץ. זה כבר זמן רב. היה איזה דיבור על כסף – שטפן תמיד היה מדבר על כסף. למה שאני אשמור דברי הבל שכאלה בראש? והוא אומר שאני טיפש. טיפש, נגיד שאני טיפש; זה לא יביא אותי אל עמוד התלייה, אחא. – האם אינך שיכור, העד? כן, כבודו, שתיתי כוסית בשביל אומץ, קשה לדבר עם אדונים נכבדים.

המשך הדיון נדחה למחרת. עיני שטפן מחפשות את פולנה, אבל אלמנת הורדובל מסתכלת, כאילו גולפה מעצם, כאילו איננה יודעת על קיומו; גרומה, מכוערת, נוקשה. איש איננו מביט בשטפן, רק בה; למי איכפת ממנו, בחור שחור שכמוהו; קורה שגבר הורג גבר. אבל זה – אשת האיש, במטותא; מה שווים החיים, אלוהים, אם אינך יכול לתת אמון באשתך שלך! שלא תהיה בטוח אפילו בבית, במיטתך, הלא ישחטו אותך כמו בהמה דקה. אלמנת הורדובל עוברת בין שורות השנאה הנסגרות עליה כמו מים. אה, המנוח היה צריך להכות אותה עד מוות באלה, כמו זאב הנתפס במלכודת. לתלות אותה, אומרות הנשים. אין צדק בעולם אם לא יתלו אותה. אה, זקנות בלות, הלא ידוע שנשים לא תולים; להכניס אותה לכלא עד יום מותה – אילו הנשים היו שופטות, היו תולות אותה, את הנבלה. תראו, אני במו ידיי הייתי שמה לה את החבל על הצוואר. אל תדברי, מריקה, זה לא עבודה בשביל נשים זקנות. אבל את שטפן, אותו וודאי יובילו לגרדום.

כן, כן. את שטפן; אבל הוא רק הרג אדם זר. אם לא תתלו את פולנה, האם לא יתחילו נשים להרוג בבעליהן? לא אחת הדבר יעלה לראשה של אשה – במשפחה, חברים יקרים, בנישואין באות סיבות לא פעם. לא, לא, רק לתלות אותה. ואיך לתלות אותה כשהיא נושאת ילד בבטנה? איזה ילד, את השטן עצמו תלד.

קוראים לעדות את שמעון פזקאש, המכונה לצה. הוא ראה אותו יום כאשר קרה הרצח את פולנה עומדת יחד עם שטפן, זה היה ליד הנחל. שטפן מאניה, האם אתה מכחיש גם כעת שהיית באותו יום בקריבה ודיברת עם פולנה הורדובל? לא הייתי שם, כבודו. הנאשמת, האם דיבר אתך מאניה ליד הנחל? לא דיבר. אבל לשוטרים אמרת שכן. השוטרים הכריחו אותי.

עדותה של יוליאנה וארווארין, שכנתם של ההורדובלים. כן היא היתה רואה את הורדובל מהלך כמו גוף בלי נשמה. פולנה לא נתנה לו לאכול לאחר שפיטר את שטפן, אבל למנהל המשק היתה מטגנת עופות וגם בשר חזיר. יום-יום היתה הולכת לשכב עם מאניה; בל יענישו אותה משמיים, יורקת השכנה, אבל אחרי שהורדובל חזר, מי יודע איפה היא היתה נפגשת עם מנהל המשק; לאורווה כבר לא נכנסה. בזמן האחרון היה הורדובל מסתובב בלילות עם פנס, כאילו שומר.

ותגידי, העדה, את ראית הורדובל זורק את שטפן אל מעבר לגדר. האם בעת מעשה לבש שטפן מקטורן? לא, הוא היה לבוש רק בתחתונים וחולצה. והוא הלך לו בלי מקטורן? כן, כבודו. אז המקטורן שלו, שהוא לובש עכשיו, היה מוכרח להישאר עם יתר החפצים שלו בבית הורדובל? שטפן מאניה, מתי חזרת לקריבה לקחת את המקטורן?

שטפן קם וממצמץ באי בטחון.

לקחת אותו באותו לילה שבו נרצח יוריי הורדובל. אתה יכול לשבת. והתובע רושם לעצמו משהו בארשת נצחון.

“תוציאו את הנאשמים,” מורה אב בין הדין. קוראים להפיה הורדובל להעיד.

מכניסים ילדה יפהפיה, תכולת עיניים. באולם הושלך הס.

“אל תפחדי, ילדה, גשי הנה,” אומר השופט בנימה אבהית. “אם את לא רוצה, את לא חייבת להעיד. אז מה, האם את רוצה?”

הנערה מביטה במבוכה ובמבט של שאלה אל האדונים הנכבדים לבושי הגלימות.

את רוצה להעיד? הפיה מהנהנת בצייתנות, כן.

האם אמא שלך היתה הולכת לאורווה כאשר שטפן היה שם? כן, כל לילה. ראית אותם לפעמים ביחד? ראיתי. הדוד שטפן חיבק אותה פעם והפיל אותה לתוך ערימת קש. ומה אבא, היה לפעמים עם אמא? לא, אבא לא; רק הדוד שטפן. ולאחר שאבא חזר מאמריקה, גם אז היתה אמא נפגשת עם הדוד שטפן? הפיה מנידה ראשה לשלילה. איך את יודעת? כי בעל הבית היה בבית, אמרה הילדה המנוסה, כאומרת דבר המובן מאליו. הלא הדוד שטפן אמר, שהוא לא יישאר כאן, שעכשיו הכל אחרת –

האם בעל הבית היה טוב אליך? הפיה מושכת במבוכה את כתפיה. ושטפן? אוהו, שטפן היה טוב. האם אמא היתה טובה אל בעל הבית? לא. ואליך? האם אהבה אותך? היא אהבה רק את הדוד שטפן. היא בישלה לו דברים טובים? בישלה, והוא היה נותן לי קצת מזה. ואת מי את אהבת ביותר? הנערה מסתובבת בביישנות. את דוד שְׁטֶף.

ואיך זה היה, הפיה, באותו לילה אחרון, כאשר אבא שלך מת: איפה ישנת? עם אמא, בחדר. האם העיר אותך משהו? העיר. מישהו דפק בחלון ואמא ישבה במיטה. והלאה? הלאה כלום, אמא אמרה שאני צריכה לישון, אחרת אקבל מכות. ואת חזרת לישון? כן, ישנתי. ולא שמעת עוד כלום? כלום. רק מישהו עבר בחצר, ואמא יצאה החוצה. ומי זה היה שעבר בחצר – את לא יודעת? הילדה פוערת את פיה בפליאה. נו, שטפן, וכי עם מי תצא אמא החוצה?

באולם דומיה נוראה, קשה אפילו לנשום. אני מכריז על הפסקה, מודיע אב בין הדין ובעצמו תופס את ידה של הפיה ומוביל אותה החוצה. את ילדה טובה, הוא נוהם, טובה ונבונה; אבל היי מאושרת שאת לא מבינה במה העניין. המושבעים מחפשים בכיסיהם לדחוף לה משהו טוב; הם מצטופפים מסביב, לפחות ללטף את שערה.

ואיפה שטפן? שואלת הפיה בקול כסוף. הנה גלנאי השמן, נושף ונדחף אל עבר הפיה: בואי, ילדה, אקח אותך הביתה. אבל המסדרונות מלאי אנשים, תוחבים אליה מי תפוח ומי ביצה או חתיכת עוגה. כולם מקנחים את אפיהם בהתרגשות, הנשים מנשקות אותה ומזילות דמעות לרוב; הפיה מחזיקה ביד קמוצה את אצבעו העבה של גלנאי, קרובה בעצמה לבכי; אבל גלנאי אומר אל תבכי, אקנה לך סוכריות, והילדה קופצת משמחה.

ההליך נמשך, לפעמים כאילו נתקע בפקעת, ונדרשות כמה ידיים להתיר את הסבך. מעידים פיוסה המכונה הוסאר, אלכסה ווֹרוֹביץ' מֶטְרוּ ואשתו אנה, ואשת הרפאק, והם מעידים על האשה הזאת היושבת כאן, פולנה הורדובל. אה, אלוהים שבשמיים, מה הכל יודעים בני אדם על זולתם – עד בוש; אין האלוהים צריך לשפוט, בני האדם שופטים זה את זה. כעת מבקש להעיד אחד מישה, רועה צאן. גש נא הנה, אדוני העד; אין צורך בשבועה.

מה?

אין צורך להישבע. בן כמה אתה?

מה?

בן כמה אתה, מישה?

אה, אני לא יודע. מה איכפת? בשם האב, הבן ורוח הקודש. יוריי הורדובל מסר לכם, שאשתו היתה אשה טובה ונאמנה.

חכה רגע, מישה, מה פירוש מוסר? מי אמר לך?

מה?

מתי הוא אמר לך, מישה?

אה, מתי. נו, אני לא יודע. ירד גשם. אמר לי, תגיד להם אתה, מישה, לך יאמינו.

יהי אלוהים עמך, סבא; עם זה באת הנה מקריבה?

מה?

אתה יכול ללכת, מישה, אנחנו כבר לא צריכים אותך.

אני מודה בהכנעה. יהא שם אדוננו מבורך.

מעיד פארקש הזגג. את יהלום הזגגים הזה קנה אצלי מאניה שטפן. האם אתה מכיר אותו? איך לא אכיר אותו, זה האיש כאן, הצהוב. קום, מאניה; האם אתה מודה שקנית את היהלום הזה מהזגג פארקש? אני לא מודה. אתה יכול לשבת מאניה, אבל כך לא תעזור לעצמך.

מעידות אשתו של באראן, אשתו של הריץ, אשתו של פדור בובאל. אה, פולנה, איזו בושה; הן מצביעות עלייך באצבע, מאשימות אותך בניאוף, הנשים סוקלות את הנואפת. איש כבר לא רואה את שטפן מאניה, לשווא את מנסה לכסות את בטנך ההרה בזרועותייך השלובות, את חטאך לא תכסי; שטפן הרג, אבל את חָטַאתְּ. ראו את חסרת הבושה, אפילו לא מרכינה ראש, לא בוכה, לא מטילה את ראשה בכותל: היא מביטה כאילו רוצה לומר: דברו, דברו לכן, מה איכפת לי?

הנאשמת, האם יש לך מה להעיר על עדותה של מרתה בובאל?

אין לי מה להעיר. ואיננה מרכינה ראש, איננה מסמיקה מבושה, איננה נבלעת באדמה מרוב קלון; כמו פסל.

אין יותר עדים? טוב, המשך הדיון נדחה למחר. אבל הקטנה הזאת, הפיה, העידה יפה, מה? ילדה שכזאת, אדוני הקולגה, ומה הכל כבר ראתה. נורא, נורא. ובכל זאת – עדותה נשמעה כאילו זורם פלג מים זכים. הכל כמו מובן מאליו – כאילו בכל מה שסיפרה אין כל רע. אבל כל הכפר הוא עכשיו נגד פולנה. מצבה של פולנה גרוע; כמובן גם של שטפן, אבל מה – שטפן הוא פיגורה צדדית. כן, כן, הכפר הבין שהנושא הוא הנורמה המוסרית, אדוני הקולגה. הייתי אומר שהכפר קריבה נוקם את נקמת הסדר החברתי שהופר. זה מוזר: העם בדרך כלל איננו מחמיר עם מה שקורה במשפחה, נכון? נראה שפולנה לא רק שנאפה, אלא פשעה הוא חמור יותר. מה פשעה, אתה שואל? ובכן, היא התגרתה ברגשי הציבור; ובכך היא הביאה על עצמה את קללת הכפר.

ארורה את, פולנה! הראיתם כולכם, כיצד היא נושאת את ראשה? שאיננה מתביישת! היא עוד חייכה, כאשר אשתו של פדור בובאל סיפרה שהנשים רצו לנפץ את חלונות ביתה בעבור ניאופיה. כן, כן, היא עוד הגביהה את ראשה וחייכה, כאילו יש לה במה להתפאר. אם ככה, סבא, הייתי רוצה לראות אותה בעצמי; האם היא לפחות יפה? שאלוהים לא יעניש אותי, אבל היא יפה! היא בטח הקסימה אותו, את שטפן, אני אומר, ועיוורה את עיניו; רזה, אני אומר לך, ועיניה – כמו מחטים; היא אשהה רעה, אני אומר. אבל הילדה, שמעו, כמו תמונה; כולנו בכינו – תחשבו, יתומה! ואתה רואה, אפילו לפני הילדה האשה הזאת לא התביישה, נאפה לעיני בתה שלה. פשוט, שטן, אני אומר. אז, כמו שאמרתי, גם אני צריך לבוא לראות!

תנו להיכנס, תנו להיכנס פנימה, רוצים לראות אותה, את חסרת הבושה! לא חשוב, נצטופף, נעמוד כמו בכנסייה, רק תנו להיכנס! חברים, אל תלחצו כל כך, פרוות הצאן שלכם יסריחו את כבוד בית המשפט! זוזו, תתרחקו מהדלת!

תראו, תראו, זו הרזה, זו היושבת בגוף ישר כמו סרגל, זאת היא. באמת, מי היה אומר זאת עליה? היא נראית כמו סתם דודה. ואיפה שטפן? אה, ממנו רואים רק את הכתפיים. וזה, הקם עכשיו על רגליו, זה הגבוה בגלימה זהו התובע בכבודו ובעצמו. שקט, שקט, עכשיו תשמעו משהו.

רבותי המושבעים, תיארתי לפניכם את הנסיבות שנתגלו בעקבות עבודתם המופתית של שלטונות הבטחון הציבורי (בשורות הקהל תוחב ביגל את אצבעו אל בין צלעותיו של גלנאי) ונתבררו בעדויותיהם של העדים. הייתי רוצה לשגר מכאן תודה לאלה ולאלה. רבותי, במהלך עבודתי רבת השנים בבתי המשפט עוד לא ראיתי משפט שבו חדורות העדויות תחושת שיתוף כה נלהבת ועמוקה בתהליך עשיית הצדק כמו במקרה הזה. כל הכפר, כל עמה של קריבה, גברים, נשים וטף, התייצבו בפניכם לא רק על מנת למסור עדות, אלא על מנת לשאת לפני אלוהים ואדם את משאם נגד אשה נואפת. לא אני בשם החוק, אלא העם בכבודו ובעצמו הוא הקטיגור. לפי החוק החרות אתם עומדים לפסוק בדבר פשע. על פי מצפונו של עם האלוהים הזה אתם עומדים לשפוט חַטָּאת.

התובע בטוח בעצמו, אך ברגע זה הוא מהסס. (מה אני מדבר על חַטָּאת? האם אנו שופטים את נשמת האדם, או רק את מעשיו? אמת נכון, רק את מעשיו – אך האין המעשה נובע מהנפש? אה, היזהר, היזהר ממבוי סתום! המקרה הלא כל כך ברור – ) חבר המושבעים הנכבד, העניין שאתם עתידים לפסוק בו, הוא ברור, איום בבהירותו ובפשטותו. לפניכם רק שלוש נפשות פועלות. הראשון הוא יוריי הורדובל, בעל משק, אדם פשוט, טוב לב, אולי בעל יכולת שכלתי מוגבלת. הוא עובד עבודת פרך באמריקה, מרוויח חמישה או ששה דולרים ליום, שמהם הוא שולח ארבעה למשפחתו, לאשתו, להקל על חייה. קולו של התובע רוכש חדות גורלית מוזרה. ובעד הכסף הזה שנרכש בדם ובזעה שוכרת האשה הזאת – מנהל משק צעיר, שאין נפשו נוקעת מלהיות מאהבה המתפרנס מחסדה של בעלת המשק המזדקנת. מה לא יעשה שטפן מאניה בעד כסף? הוא מערער את יסודות ביתו של המהגר בניכר, הוא שולל אהבת אם מהילדה, וכאשר המאהבת מסיתה אותו, ירצח את בעל המשק בשנתו בעבור שקית של דולרים. איזה פשע, איזו חַטָּאת של חמדנות! (התובע נרתע. פשע, לא חַטָּאת! זה לא בית דין של מעלה!)

וישנה – האשה הזאת. כפי שאתם רואים אותה, קרה, מחושבת, נוקשה. בינה ובין מנהל המשק לא יכולה לשרור אהבה, אפילו לא אהבה חוֹטאת; רק ניאוף, רק חַטָּאת, רק חַטָּאת – היא מפרנסת את כלי רצונותיה, מפנקת אותו, אפילו לבתה איננה דואגת. האלוהים סימן אותה באצבעו: היא הרה בחטאה. והנה חוזר בעל המשק מאמריקה, ההשגחה העליונה עצמה שלחה אותו לעקור את הניאוף מביתו ולהעניש בעבורו. אבל יוריי הוא חלשלוש; איש מבינינו, שום גבר לא היה משלים עם מה שהבעל הסבלני וחלש האופי הזה נשא, שלא היה איכפת לו אלא שיהיה שקט בביתו. אלא שעם שובו נפסק זרם הדולרים; לבעלת המשק לא נותר עוד במה לספק את גחמותיו של אוכל-החינם הצעיר. שטפן מאניה נוטש את משרת החַטָּאּת שלו; ואז האיש, בחולשה שקשה להבינה – ללא ספק בלחץ אשתו – מציע לו את ידה של בתו הקטנה, ומציע לו כסף ושליטה במשק, ובלבד שישוב.

התובע נחנק מתחושת הכיעור. ולא רק זאת. נראה ששטפן סוחט אותו ומאיים עליו. אז, רק אז, מגיע אפילו המסכן הסבלן לידי מעשה, וזורק את הטפיל המחוצף; ומרגע זה הוא חרד לחייו, הוא מחפש עבודה הרחק בהרים, בלילות הוא מסתובב עם פנס דולק ושומר. אולם תכנית הרצח כבר מוכנה, האיכר הזקן מפריע לאשה שטופת הזימה ולמנהל המשק החמדן. הניאוף והחמדנות קשרו קשר נגדו. הזק ונופל למשכב ואיננו יכול עוד לשמור, איננו יכול להתגונן; בבוקר למחרת מוצאים אותו כשלבו פולח; הוא נרצח בשנתו.

האם זה הסוף? התובע בעצמו התפלא; הוא הכין סיום נהדר ונוגע ללב, אבל זה נשאר איכשהו תקוע בגרונו, ולפתע בא הסוף; הוא יושב ואיננו יודע בעצמו איך זה קרה. הוא שולח מבט שואל אל אב בית הדין, ונדמה לו שהלה הניד אליו ראש כאות הסכמה; המושבעים בולעים משהו, מושכים באפם ושניים מהם בוכים בעליל. לתובע רווח.

סניגורו של מאניה, אדם גדל מידות ומשפטן בעל מוניטין, קם על רגליו: “חברי המלומד הקטיגור הזכיר בסוף נאומו המרשים את לבו של יוריי הורדובל. הרשו לי, רבותי המושבעים, לפתוח בלב זה את דברי הגנת מרשי.” וכן הלאה, כמו הצלפות שוט: התביעה בעצמה מודה בסתירה בממצאי הנתיחה. האם לבו של הורדובל פולח על ידי דקירה או על ידי ירייה? האם כלי הרצח היה המרצע הקטן מביתם של בני מאניה, או כלי ירייה של פושע בלתי מזוהה? אני מצדי הייתי נוטה לחוות דעתו של בר-סמכא ידוע ששמו הולך לפניו, המדבר בהחלטיות גמורה על כלי ירייה בעל קוטר זעיר. ובכן, רבותי, אם יוריי הורדובל נורה למוות, לא יכול שטפן מאניה להיות הרוצח. וכן הלאה: צעד אחר צעד פורט הפרקליט המפורסם את כתב התביעה וקורע אותו לחתיכות, תוך כדי שידו השמנה מקנה לדבריו את קצבם. אין שום הוכחה נגד מרשי, רק ראיות נסיבתיות. אין אני פונה אל רגשותיו של חבר המושבעים הנכבד; אני משוכנע שעל יסוד חומר הראיות ועל פי החוק אין חבר המושבעים יכול להרשיע את שטפן מאניה. והפרקליט המהולל מתיישב בכבדות על מקומו בארשת ניצחון.

כאילו לחץ מישהו על כפתור, מתרוממת דמות זעירה שחורה, הוא פרקליטה של פולנה הורדובל, אדם צעיר ונאה. אין שום הוכחה ישירה נגד מרשתו, כאילו היא השתתפה ברצח יוריי הורדובל; יש רק היסקים הנובעים מראיות נסיבתיות, המצביעות על קשר היפותטי עם המקרה המתואר בכתב האישום. רבותי המושבעים, קשר זה בנוי כולו על ההנחה שפולנה הורדובל היתה מעוניינת במותו של בעלה, כלומר שהיא בגדה בו. רבותי, יכולתי לומר: אילו בגידה בין בני זוג היתה מניע מספיק לרצח, – כמה גברים כמה נשים כאן, בעיר, בכפר, בקריבה עצמה היו עוד בחיים? את הנושא הזה, אני מבקשכם, מוטב שנניח בצד; מה שאני שואל את עצמי הוא – מאין אנחנו יודעים על ניאופיה של פולנה הורדובל? אמת נכון, כל הכפר עבר פה בסך להעיד נגד האשה המואשמת. רבותי, תנו דעתכם לכך, מי מאתנו בטוח בפני רעיו ושכניו? האם אתה, או אתה, יודע מה סביבתך מרכלת עליך? שמא גם דברים גרועים מאלה המושמעים על האשה האומללה הזאת; שום חפות לא תגונן עליך מפני רכילות מרושעת ופוגעת בכבודך. התביעה לא ויתרה על שום עד, שהיה לו העוז והחשק להבאיש את האשה הזאת חסרת המגן –

אני מסתייג מהעלבת עדים. קורא התובע.

זה היה בלתי הולם, אומר אב בית הדין. אני מבקש שלא לחזור על כך.

הבחור הנאה קד קידה זריזה שופעת אדיבות. בבקשה, כבודו. פה נשמעה עדותם של כל העדים שהיה להם מה לומר נגד פולנה הורדובל. אבל בית המשפט הנכבד נמנע מלזמן עד אחד, הייתי אומר העד המרכזי, להעיד על האשה הזאת. העד הזה הוא קרבן הרצח, יוריי הורדובל המת.

הבחור הנאה מנופף באוויר גליון נייר. רבותי המושבעים, עשרה ימים לפני מותו הכתיב וחתם יוריי הורדובל, בעל משק מקריבה, על הצוואה הזאת. ובה, כאילו הרגיש שקולו יהיה נחוץ, הורה לכתוב (עורך הדין הצעיר מקריא בקול רם ונרגש) כך: כל רכושי, דניידי ושלא דניידי, אני מצווה לאשתי פולנה, לבית דורקוטה, בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש. בבקשה, רבותי, הנה. – בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש! זאת היא צוואתו של יוריי הורדובל, זאת היא עדותו. שמעתם פה את עדותו של הרועה מישה, שהורדובל מוסר לכם, שאשתו היתה אשה טובה ונאמנה. אני – אודה – הייתי מופתע מעדותו של מישה; היא נשמעה באוזניי כמו קול מן הקבר. כאן יש לכם עדות כתובה, עדותו של האדם האחד שהכיר את פולנה באמת. מנהל המשק מאניה התפאר בפני אחותו שיש לו יחסים עם בעלת המשק. אלה דיבוריו של המנהל השכיר, ואלה דבריו של בעל לפני אלוהים. רבותי, עליכם מוטל להחליט למי משניהם אתם מאמינים.

הפרקליט הצעיר מרכין את ראשו ומהרהר. אם בכך נופלת גירסת הניאוף של מרשתי, נופל גם כל מניע אפשרי להיפטר מהבעל. אולי תקשו כיצד היא בחודש השמיני להריונה; אלא שביכולתי להראות לכם, רבותי, חוות דעת ללא ספור של רופאים בני-סמכא, עד כמה בלתי מהימנה קביעת דרגת ההריון. והבחור החריף מצטט שורה ארוכה של בני סמכא וחוות דעתם המדעיות. הפרקליט המנוסה של מאניה מניד את ראשו: בזה הוא מעד, מושבעים אינם אוהבים חוות דעת מדעיות; אבל עניין הצוואה היה זריז. תארו לכם, רבותי המושבעים, שתרשיעו את פולנה הורדובל, וילדו של יוריי הורדובל, העדות החיה של אהבת איש ואשה, ייוולד בכלא, כשאות קין של ניאופי אמו, כביכול, טבוע במצחו. בכל אשר קדוש בעינינו, אני משביעכם, רבותי המושבעים: אל תחטאו בטעות משפטית בילד שטרם נולד!

הבחור הנאה מתיישב ומנגב את זיעתו בממחטה מבושמת. ברכותיי, אדוני הקולגה, נוהם באוזניו הלוחם הוותיק בבתי המשפט, זה לא היה רע. אבל כבר קם על רגליו התובע להשיב. הוא סמוק וידיו רועדות. אם ילדים, אז ילדים, הוא לוחש בקול צרוד. חברי המלומד, הסניגור, כאן העידה ילדה, בתו של יוריי הורדובל, הפיה. את עדותה אולי לא תכנה – מכת אגרוף בשולחן – רכילות. לפחות אני מקווה. (הבחור הנאה קד קידה ומושך בכתפיו.) אגב, אני מודה לך על שהבאת לנו את הצוואה של יוריי הורדובל. זה הדבר היחידי שהיה חסר לנו כאן (התובע מיישר את גוו, משל כאילו גדלו ממדי גופו) להשלמת דמותה השטנית ממש של האשה הזאת, ש - - אשר תוכניתה לחיסול בעלה התם, החלשלוש, טוב הלב כבר מוכנה – והיא עוד הוגה את הנקודה האחרונה, הערמומית של מזימתה: לאלץ את המסכן לצוות לה – רק לה – את הכל, ועוד לנפק לה מעין אליבי מוסרי – בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש! והאיש התם מציית והולך – שלא תיפול אפילו פרוטה אחת לטובתה של הפיה הקטנה, אלא הכל לה, לאיזבל זו, על מנת שתפרנס ותחזיק לה את מאהבה, על מנת שתרבץ בחטאיה – התובע נחנק מלהט זעמו; (זה כבר לא משפט פלילי, זה אכן בית דין של מעלה, היושב לשפוט את חטאי העולם; אפשר לשמוע את נשימתו הכבדה והמתוחה של העם המאמין שם למטה.) כעת נזרקה אלומת אור על מקרהו של יוריי הורדובל. אותו רצון מחושב, ציני, חסר הרגש שידע לגרום לידו של יוריי החף מידיעת קרוא וכתוב לצייר שלושה צלבים בתחתית הצוואה המזוויעה והמרשיעה הזאת – אותו רצון איום ונורא, רבותי, הוא שהנחה את ידו של שטפן מאניה – הרוצח. ג’יגולו קטן זה בן הכפר היה לא רק כלי שרת בניאוף, אלא הוא נהפך גם לכלי שרת למעשה הרצח. האשה הזאת אשמה, צועק התובע ומצביע בתנועת יד רחבה לעברה. הצוואה הזאת היא שהרשיעה אותה – רק השטן עצמו יכול היה להגות לעג מתועב שכזה – בעבור כל האמונים והאהבה של אשת איש! איזבל הורדובל, האם את מודה סוף-סוף שרצחת את יוריי הורדובל נפש?

פולנה קמה על רגליה, חיוורת, מעוותת בהריונה, ומניעה חרש את שפתיה.

אל תגידי להם כלום, בעלת הבית, נשמע לפתע קול נפעם ומחוספס. אני אגיד להם בעצמי. שטפן מאניה עומד ופניו מעוותים מרוב מאמץ נפשי. כ- כבו- כבוד בית המשפט, הוא מגמגם, ולפתע פורץ מקרבו בכי בלתי נשלט.

התובע רוכן, בהפתעה כלשהי, לעברו. אנא הירגע, שטפן. בית המשפט ישמע אותך ברצון.

"זה אני – זה אני, מתייפח שטפן. אני – אני רציתי להתנקם בו – בגלל ש- בגלל שהוא זרק אותי מעל לגדר – והאנשים צחקו ממני! אני אפילו לא יכולתי לישון – הייתי מוכרח לעשות לו משהו – הייתי מוכרח – להתנקם – לכן הלכתי –

ובעלת הבית פתחה לך את הדלת? שאל אב בית הדין.

לא – בעלת הבית כלום – כלום לא ידעה. בערב אני – לא נראה שם אף אחד – בעל הבית שכב בחדר – ואני עליתי לעליית הגג – והסתתרתי שם

* * *

באולם דוקר ביגל בצלעותיו של גלנאי. זה הלא שקר, הוא קוצף כולו, הוא לא היה יכול לעלות לעליית הגג, הדלת היתה סתומה בערימת תירס! אני הייתי שם מייד בבוקר, גלנאי! אני הולך לומר להם –

שב, קוצף גלנאי ואוחז בביגל. חמור גרם, שלא תעיז!

ובלילה, מגמגם שטפן בנגבו את עיניו ואת אפו, בלילה ירדתי אל החדר – הבעלבית היה ישן – ואני במרצע הזה – לא – לא – לא רצה להיכנס פנימה – עד שלא זז יותר – לא זז – שטפן מתנודד, השמש מגיש לו כוס מים משולחנו של אב בית הדין. שטפן בהבעת פנים של תודה, אך בתאווה ובלגימות מגושמות, ומנגב את זיעתו מעל מצחו. ואחר-כך – חתכתי את הזכוכית – ולקחתי את הכסף של הבעלבית – שזה ייראה – כמו שגנבים – וחזרה לעליית הגג, ומשם דרך האשנב למטה. שטפן נשם לרווחה ואחר-כך דפקתי בחלון של בעלת הבית – שאני בא לקחת את הבגדים שלי.

פולנה הורדובל, האם זאת האמת?

פולנה קמה, שפתיה חתומות. לא. לא דפק בחלון.

בעלת הבית לא ידעה מכלום, מסנן שטפן בין שיניו. ולא נכון שהיה לה משהו אתי. פעם אחת – כן, פעם אחת רציתי להפיל אותה על ערימת קש, אבל היא התנגדה – והפיה באה. ואחר-כך כבר כלום, כלום –

זה יפה, שטפן, אומר התובע, וגוחן קדימה. אבל יש שאלה אחת שעד כה שמרתי אותה לעצמי. לא הייתי זקוק לה. פולנה הורדובל, האם נכון הוא, שלפני האיש הזה פה, שטפן, היה לך מאהב אחר, עובד המשק פאוול דְרֶווֹטָה?

פולנה נושמת כאילו אומרת להחנק, מרימה את ידה אל מצחה, והשמש חצי מוביל, חצי נושא אותה החוצה.

אני מכריז על הפסקה, מודיע אב בין הדין; בשים לב לנתונים החדשים הכלולים בהודאתו של שטפן מאניה, יבקר מחר בית המשפט במקום המעשה.

ביגל ממתין בחצר בית הורדובל להגעת בית המשפט. הנה הם באים, הנכבדים: ביגל ניצב כמו נר ומצדיע, העם נאסף סביב לגדר ועל הכביש ומציץ בחצרו של הורדובל, כאילו מי יודע מה יתגלה שם; זה יומו הגדול של השוטר.

ביגל מוביל את כבוד בית המשפט אל עליית הגג. עליית הגג שמורה, אדוני, כפי שהיתה, איש לא נכנס לכאן מאז יום הרצח. כבר אז היתה הדלת חסומה על ידי ערימת תירס; אילו מישהו ניסה לדחוף את הדלת פנימה, היה התירס נשפך אל גרם המדרגות. ביגל נשען על הדלת, הערימה נסוגה קמעה וזרם של תירס מצהיב משתפך למטה. אם יאבו כבודכם לעלות למעלה, מציע ביגל בנימוס. בעליית הגג מתגלה מלוא ברכת אלוהים, התירס הצהבהב שגדל במישור, הקורא ממש לשוטט ולקפץ בו. והנה האשנב, הפתח היחידי; דרכו אמור היה מאניה לצאת –

הלא האשנב הזה נעול על בריח מפנים, קובע אחד המושבעים, ומסתכל סביבו בארשת חשיבות. אם לא היה פה איש מאז יום הרצח, הרי לא היה מאניה יכול לצאת דרכו.

אמת נכון, לא היה יכול; וכאן על אדן החלון יש כמה בקבוקים וצלחות פח מאובקים – מה שהאיכרים האלה טורחים לשמור! אילו זחל מאניה פה החוצה, היה צריך לסלק את החפצים האלה תחילה, נכון? אמת נכון, היה צריך. ומה שם למטה, מתחת לחלון?

מתחתנו מצוי החדר שבו נרצח הורדובל, והגינה בפֶתַח הבית. אני מבקש מכבודכם לבוא ולראות גם את אלה. כבוד בית המשפט אכן ניגש לגינה. אחד החלונות בקומת הקרקע הוצא ממקומו; כאן, אבקש לראות, היה הפתח שנפתח בחריטת השמשה. בדיוק מעלינו נמצא האשנב שבעדו אמור היה מאניה לצאת בקפיצה. אני חקרתי את המקום מייד לאחר הרצח, אומר ביגל בצנעה, וכאן מתחת לחלון לא היתה אפילו עקבה אחת; הערוגה היתה חרושה, והיה זה לאחר רדת גשם –

אב בית הדין הנהן את שבחו. ברור ששטפן משקר. אבל אולי היית צריך בכל זאת ללכת לראות את עליית-הגג מייד לאחר הרצח?

ביגל עבר לדום. כבוד השופט, לא רציתי להשחית את ערימת התירס. אבל ליתר בטחון נעלתי את הכניסה לעליית הגג במסמרים, שאיש לא יוכל להיכנס. רק הבוקר הוצאתי אותם. על הדלת מתחתי חוט תפירה דק –

טוב, טוב, נהם אב בית הדין בשביעות רצון. חשבת על הכל. מר – מר –

ביגל מתח את חזהו. צוער משטרתי ביגל.

עוד קידת הכרה. בינינו, רבותי, אין ספק ששטפן מאניה שיקר. אבל אם אנחנו כבר כאן, אולי יעניין אתכם להיכנס לחדר המגורים?

מעל כסאו ליד השולחן מתרומם איכר גדול ממדים, רחב כתפיים וכבד תנועה; ברגע זה הם סועדים את ארוחת הצהריים. זהו, כבודכם, מיכאל הורדובל, אחיו של המנוח; בינתיים הוא מנהל את המשק.

מיכאל הורדובל מחווה קידה עמוקה לאדונים. אוקסניה, הפיה, מהר, הגישו כסאות לאדונים.

אין צורך דוד מיכאל, אין צורך. ולמה זה לא התקנתם חלון חדש? נכנס לכם קור דרך הפתח.

בשביל מה, אדון, חלון חדש? החלון הוא בידי בית המשפט, חבל לקנות חדש.

כך, המממ. ואני רואה, שאתה דואג להפיה. היא ילדה חכמה, טפל בה היטב, ביתומה. והנה – זו אשתך, נכון?

אמת, אדון נערץ. בתו של דמטרי וריוודיוק איבן, ממגוריצה.

ואתה מצפה לתוספת במשפחה, אני רואה.

אכן, אם ירצה אלוהים, יהא שמו מבורך.

האם קריבה מוצאת חן בעיניך?

אכן, כן, עונה מיכאל ומניד את ידו. בבקשה מכם, רבותי הכבודים, אילו יכולתי אולי לאמריקה לעבודה, כבודכם הנערץ.

כמו יוריי?

כך, כמו יוריי, יתן לו אלוהים מנוחת עולמים. ובעל המשק לווה את הכבודה הנערצת אל השער.

בית המשפט חוזר העירה. דִיוֹ, סוסים, דִיו, אתם מסיעים אירוע חשוב. מראה הכפר כמו בית-לחם יהודה, באמת כמו בית-לחם.

אב בית הדין גוחן אל עבר התובע. עוד לא מאוחר, אדוני הקולגה; אפשר לגמור את זה עד הערב, היום לא יהיו דיבורים כה רבים כמו אתמול

* * *

התובע הסמיק קמעה. אינני יודע מה נכנס בי אתמול. אני דיברתי כמו בטראנס, כאילו אני לא פקיד ממשלתי, אלא נוקם – ממש בא לי לשאת משא של נביא ולהטיל רעמים בעולם.

זה היה כמו בבית תפילה, סבור אב בית הדין ביישוב הדעת. אתה מבין, האנשים האלה באולם ממש עצרו את נשימתם. עם מוזר. גם אני הרגשתי כך: שאנחנו שופטים משהו שהוא קשה מפשע, שאנחנו יושבים בדין על חַטָּאת – ברוך שם האלוהים, היום יהיה שם ריק; אין סנסציות, זה ילך חלק.

זה הלך חלק. חבר המושבים ענה על השאלה האם שטפן מאניה אשם בפשע של רצח בכוונה תחילה שבוצע ביוריי הורדובל בשמונה קולות הן, ובארבעה קולות לאו;

ועל השאלה האם פולנה הורדובל אשמה בפשע השתתפות ברצח האמור, ענה בשנים עשר קולות הן.

על יסוד פסק הדין האמור של חבר המושבעים דן בית המשפט את שטפן מאניה לעונש מאסר בתנאים מכבידים לכל ימי חייו;

ואת פולנה הורדובל לבית דורקוטה, לעונש מאסר בתנאים מכבידים לתקופה של שתים-עשרה שנים.

פולנה עומדת כחסרת רוח חיים, אך ראשה אל על; שטפן מאניה מתייפח חרש.

תוציאו אותם!


לבו של הורדובל אבד אי שם ולא הובא לקבר לעולם.



  1. במקור “מלכך”. הערת פב"י  ↩

  2. במקור “עם”. הערת פב"י.  ↩

  3. במקור “הזרדים”. הערת פב"י.  ↩

  4. המקור נוקב במידת שטח מקובלת אצל החקלאים באירופה (מורג) ששטחו כ–8 דונם והכתוב אומר “עשרות מורגים”.  ↩

  5. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

  6. במקור: “עגלי”. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות