א    🔗

גדוֹלים מעשׂי־אמנוּת, פּעלי רוּח אנוֹש הנפעם מחזוֹן היקוּם, שתוֹכם רצוּף שיר שבח והוֹדיה למפעלוֹת הבּריאה. וּבכן, תיתכן שאלה: מה טעם עלינוּ לשבּח את האמנוּת המשבּחת וּמה מקוֹם לפרסם בּרבּים פּרקי התפּעלוּתנוּ מיצירוֹת הרוּח הנפעלת?

אבל טבענוּ מחייב שלמי־תוֹדה לגוֹמלים לנוּ טוֹבה, אם בּחוֹמר ואם בּרוּח. בּרכּת הנהנים אינה סתם מצוַת אנשים מלוּמדה, אלא צוֹרך־נפש. כּדרך שהנפש היפה סוֹלדת ליהנוֹת מדברי מאכל בּלי בּרכה ואינה יכוֹלה להסתכּל בּאילן וּבניר מבּלי לוֹמר מה נאה אילן זה וּמה יפה ניר זה, כּך מצווה עלינוּ בּת־קול מן הלב להבּיע “יִישר כּוֹח” לכל תוֹפעוֹת הכּוֹח הרוּחני, שבּתוֹכן נתיחד מקוֹם רם־המעלה לבּיטוּי האמנוּתי. תפקיד הבּקוֹרת לשמש פֶּה לקהל המברכים וּלבטא את רחשי ההוֹקרה, המקננים בּלב רבּים ליצירוֹת הסגוּלה של הדוֹר ושל כּלל הדוֹרוֹת. מסתבּר שאין בּרכה בּלי הגדרת המערך של המבוֹרך. כּל שיר־המעלוֹת הוּא גם פּירוּש המעלוֹת וּפירוּטן. ואין מחבּרים פּירוּש לדבר אלא אם כּן הוּא אהוּב ונערץ עלינוּ. אנוּ נמצאים למדים, כּי הבּקוֹרת מקוֹרה האהבה, תכליתה הערצה וּמגמתה הסבּרה נכוֹנה בּשביל לקָרב כּל יצירה שהיא חפצה בּיקרה אל לב הרבּים ואל השׂגתם. אכן, ההבנה הדרוּשה היא תנאי מוּקדם להשׂגת הערך אפילוּ בּדברים, המדבּרים לכאוֹרה אל לבּנוּ בּאוֹפן אי־אמצעי. לא עם־הארץ חסיד; ולא עם־הארץ נלהב וּמתפּעל. כּל המבקש לטַעַת בּלבבוֹת אהבת היצירה האמנוּתית חייב לפתּח את המוֹחוֹת לתפיסת צד היחוּד שבּכל מלאכת־מחשבת לעצמה. הרוֹצה להרבּוֹת טוֹעמי האמנוּת וּמסתוֹפפים בּצלה יגדיל תוֹרתה ויאדיר את יסוֹדוֹת ההלכה שבּה.

אין צוֹרך לוֹמר, שהבּקוֹרת נדרשת גם לכמה תפקידים אחרים מחוּץ לתינוּי השבחים והמעלוֹת. יש בּקוֹרת מנתחת, המוֹרה על חלקי הסוֹתר והבּוֹנה שבּיצירה הנדוֹנה; מצוּיים מבקרים, המשמשים מוֹרים וּמדריכים

לאמנים חיים וּמזהירים אוֹתם מפּני כּשלוֹנוֹת הצפוּיים להם אוֹ נוֹזפים בּהם בּשל משוּגוֹת שכּבר נעשׂוּ על ידיהם. דעה מהלכת מזַכּה את המבקר בּתוֹקף של דיין ושוֹפט אוֹ גם של מַתוה כּיווּן ואף יוֹעץ לאמן בּבחירת הנוֹשׂאים וּבאוֹפן עיבּוּדוֹ של החוֹמר. אחרים רוֹאים בּמבקר מעין אח בּכוֹר לאמן ואוּמן פּדגוֹג לוֹ אוֹ ממש מחוֹקק בּמסכת יצירה, הפּוֹסק איסוּר והיתר. ואמנם, הרבּה פּנים לבּקוֹרת וריבּוּי שימוּשים אפשר ליחס לה. אוּלם רוֹשם הרשוּמוֹת “בּמעגל הדוֹרוֹת” לא נתכּוון מעיקרוֹ אלא להרים כּוֹס של בּרכה לכבוֹד הגידוּלים הנאים ויוֹצריהם שבּספרוּתנוּ החדשה וּלעוֹרר את הדעת על מאוֹרם הגנוּז והנגלה כּאחד. כּיון ששׂם לפניו מטרה זוֹ לא שעה עוֹד אל הצללים ולא נפנה אל הפּגמים. לאמתוֹ של דבר אין ליקוּיים בּעצם מצד עצמוֹ, אלא הללוּ מבצבּצים ויוֹצאים מתוֹך השוָאת העצם הזה לזוּלתוֹ אוֹ בּבדיקתוֹ מבּחינת החוּקים הנתוּנים מחוּץ לוֹ. תגש לכל בּריה – בּנידון זה: לכל יצירה אמנוּתית – אגב זיקה לפנימיוּתה וּבחַן אוֹתה לפי חוּקיה הטבוּעים בּה, ממילא יטוּשטשוּ פּגמיה ויתבּלט בּמוּבהק

עצם קיוּמה, שהוּא מעלתה העליוֹנה. מה ממש עוֹד בּחסרוֹנוֹתיה לאחר שדבקת לאהוֹב את עצם מציאוּתה? אהוֹב את התינוֹק ואת בּת־צחוֹקוֹ והוּא יֵראה בּעיניך כּלי שלם וּמתוּקן. מכּל מקוֹם אם ניתנה לנוּ הרשוּת להעביר יצירה אמנוּתית תחת שבט הבּקוֹרת חייבים אנוּ לבקרה לאוֹר חוּקיה שלה. ואילוּ תפקיד המבקר להעלוֹת מתוֹך גנזי החבּוּר האמנותי את חוּקיו של זה, לציין את נקוּדוֹת החן והכּוֹח המיחדוֹת אוֹתוֹ וּלהרים על נס עצם הנס המתרחש בּמעשׂה יצירה, המחדש עלינוּ מעשׂי־בּראשית.

דבר הלָמד מאליו כּי על ידי מַתּן בּיטוּי להתרשמוּתנוּ מיצירה נאה ואמירתנוּ “חן־חן” לה אנוּ פּוֹעלים להגבּרת רישוּמיה בּלבבוֹת וּלהעלאת חִנה בּעיני רבּים. יפה קוֹל השבח גם לבּוֹשׂם המשוּבּח ועוֹמד ואף המפוּרסם כּטוֹב מגבּיר את טוּבוֹ על־ידי שאנוּ אוֹמרים עליו כּי טוֹב. מבּחינה זוֹ אפשר לוֹמר כּי המבקר המהלל את היצירה המעוּלה וּמפיץ את שמה הטוֹב בּרבּים הנהוּ לא רק מתווך בּינה לבין הבּריוֹת, אלא שוּתף בּמידת־מה גם לגידוּלה ולשׂגשׂוּגה. גוילים גנוּזים בּארוֹן סוֹפם להיכּמש. על ידי שאתה מוֹציאם מגניזתם וּמביאם אל האנשים למַתן הדעת עליהם אתה מַרעיף עליהם טל של תחיה. לא הבּגדים מחממים את הגוּף, אלא חוּמוֹ של הגוּף נעצר וּמתרכז בּתוֹכוֹ על־ידי שמלבּישים אוֹתוֹ בּגדי צמר. כּך אין היצירה האמנוּתית פּוֹעלת על הבּריות אלא בּמוּבן ריכּוּז החוֹם הפּנימי שיש להם משלהם. מי שעוֹשׂה מוֹניטוֹן ליצירה יִקרת־ערך מלבּיש בּה את קהל קוֹראיו אוֹ מַאזיניו ונמצא הוּא מַעניק עוֹז ותעצוּמוֹת ליצירה גוּפה. הדברים גזירה שוה: מה האמן נוֹתן נשמה יתירה בּמַראות העוֹלם וּבעצמיו על ידי שצר להם צוּרה משלוֹ, כּך המבקר, המַטעים את סגוּלוֹת הערך של השיר אוֹ הסיפּוּר, דרך משל, צר להם צוּרה משלוֹ וּמַקנה אוֹתם לרבּים בּתוֹספת נפכּוֹ.

ב    🔗

דברים שנאמרוּ על טיב הבּקוֹרת, הערוּכה כּפרקי הַלל, חלים בּיֶתר תוֹקף על הסבּרים בּקרתיים, שעיסוּקם

בּיצירוֹת דוֹר הוֹלך אוֹ דוֹר שכּבר הלך ואיננוּ. אפילוּ חיבּוּרים בּעלי

איכוּת מעוּלה, שלא נס ליחם כּל עיקר, כּיון שעברה עליהם תקוּפה כּימי דוֹר חלקים מהם נראים כּספר החתוּם לבני ההוֹוה, ויש שעיקרי סגוּלוֹתיהם נעשׂים סמוּיים מן העין שאינה מזוּינת. מצוָה עלינוּ היוֹרשים לנַער מזמן לזמן בּארוֹן הספרים של האבוֹת ולהוֹציא משם לא רק את הלוּחוֹת, אלא גם את שברי הלוּחוֹת, בּשביל לזרוֹק עליהם אוֹר ואויר של ימינוּ ולהטעימם בּטעם ימינוּ. וּמה גם שמצוה זוֹ היא גם שׂמחה לנוּ. שׂמחה לנוּ לטעת על תלמי לב בּנינוּ את מֶשֶך הזֶרע, אשר הפרה את רוּחנוּ בּימי נעוּרינוּ. ושׂמחה לנוּ להיפּגש שוּב עם מוֹרינוּ ורבּוֹתינוּ בּנוֹכחוּת תלמידינוּ. אף מַסה היא לערכי היצירה של העבר אם הם מסוּגלים לעמוֹד בּמבחן ההוֹוה. מכּל הבּחינוֹת חַייבים אנוּ בּכל דוֹר לכתוֹב פּירוּש בּטעם הדוֹר ליצירוֹת שקדמוּ

לדוֹרנוּ. לא זוֹ בּלבד שהננוּ מקיצים על ידי כּך נרדמים ומדוֹבבים את הגוילים הישנים, אלא הננוּ מכשירים גם את עצמנוּ לקלוֹט את ערכי הרוּח הקיימים קליטה מאוּששת בּיוֹתר. מוֹרָשה שאין הוֹפכים בּה אף היוֹפי שבּה נעשה עָקר. ואם אין מכבּדים את המוֹרשה לבַצר לה מקוֹם כּראוּי לה בּחיים החדשים לא תיתכן גם צמיחתם של ערכי־רוּח חדשים. אמנוּת היא בּת התרבּוּת, ואין תרבּוּת בּלי אוירה של כּבוֹד. אוּלם היסוֹד לכיבּוּד עצמנוּ נעוּץ בּכיבּוּד אבוֹת. אלא שלא די לכבּד סתם את האבוֹת וּלהעריץ את הקוֹדמים בּנאמנוּת מוּחלטת ללא חקירה וּבדיקה, ללא לימוּד והסבּרה. ספר היצירה דרכּוֹ להעלוֹת אָבק. על ידי הלימוּד אנוּ מסירים את האָבק מעליו; ויש שקו־אוֹר אחד הנזרק על דף זה אוֹ פּלוֹני מגלה בּוֹ פּנים חדשוֹת. בּמוּבן זה צפוּנה בּרכה רבּה גם בּצד הניתוּח של הבּקוֹרת, שכּן בּין נתחי היצירה זוֹרמים האוֹר והאויר של הזמן החדש וּמוֹסיפים לה ערך וטוּב־טעם מבּית היוֹצר של הדוֹר העוֹלה.

בּין כּך וכך והטיוּלים בּפרדס היצירה של אבוֹתינוּ אינם מכוּונים לברכוֹת מוֹדים בּלבד. עם שאנוּ מטיילים ארוּכּוֹת אוֹ קצרוֹת

הננוּ לוֹמדים תוֹרת הראשוֹנים וּבמידה שהננוּ שוֹאבים ממַעינוֹתיהם

להשפּיע מטיבם על אחרים הננוּ ממשיכים שפע על עצמנוּ. ולא זוֹ אף זוֹ: מתוֹך דרישה אל המַעינוֹת הננוּ מעוֹררים אוֹתם גוּפם לנביעה חדשה. לא די שהננוּ מקבּלים השראה מהרוּחוֹת המרחפוֹת על פּני היצירוֹת הגדוֹלוֹת, אנוּ

גם מַשקים אוֹתן את לשדנוּ ואת שׂמחת היצירה הפּוֹעמת בּקרבּנוּ. דוֹר לדוֹר יבּיע אוֹמר – מַשמעוֹ של דבר: גם דוֹר אחרוֹן לדוֹר שקדם לוֹ. אפשר שפּירוּשנוּ החדש, המיוּסד על הסתכּלוּת בּמאוֹרעוֹת ימינוּ, לספרים ישנים לא רק יהא מאיר עיני האחרוֹנים, אלא גם יטבּע צוּרה חדשה לגוּף המקוֹר. כּיוֹצא בּזה נאמר: שיר טוֹב הוּא זה שנפש הפּייטן נשתפּכה לתוֹכוֹ. אבל גם קוֹרא טוֹב, המשנן את השיר בּדביקוּת וּבהתלהבוּת, יוֹצק לתוֹכוֹ רשפי חיוּת משלוֹ. נמצא כּי כל שיר שיש בּוֹ עשׂר ידוֹת של מחבּרוֹ מכיל בּקרבּוֹ גם ניצוֹץ משל הקוֹרא. וּבמידה שמרוּבּים קוֹראיו מרוּבּים בּוֹ

ניצוֹצוֹת הנשמוֹת. השיר הטוֹב הוּא מעין בּית־וַעד לנשמוֹת. והמבקר אפשר שיהא מאַסף למַחנה הנשמוֹת המתלבּטוֹת על סַף השיר וּפוֹתח לפניהן בּביטוּיוֹ סדק להיכּנס לפני ולפנים של היצירה. הוי אוֹמר: יש מבקר המצליח לפלס נתיב בּין מעשׂה האמנוּת לבין הלבבוֹת; הוּא מרחיב את גבוּלוֹתיה של התמוּנה מרשוּת היחיד שנטָעה לשם היוֹצר וכוֹבש למַענה שטחים בּרשוּת הרבּים. זאת אוֹמרת: אַף הוּא בּגדר כּוֹבש. זכּאי הוּא על שוּם שנתגלגלה זכוּת על ידוֹ לעשׂוֹת אזנים ולפתוֹח לבבוֹת למען המפעל האמנוּתי.

ג    🔗

מאז היוֹת אמנוּת כּמכוֹן תרבּוּת קמוּ עוֹררים על טבע המבקר בּין שזה משמש בּתפקיד של פּרשן לקהל הרחב וּבין שהוּא מוֹרה היתּר לעצמוֹ להידחק כּביכוֹל למחיצתוֹ של האמן ולהתחקוֹת על טיב מלאכת היצירה בּשרשה. רבּים סבוּרים שהחקירה – לשם יתר זלזוּל הם גוֹרסים: החקרנוּת – לא די שאינה נוֹשׂאת עמה בּרכה להארת המפעל האמנוּתי, אלא יש בּה גם משוּם סכּנת חילוּל כּלפּיו, שכּן היא בּאה לזרוֹק אוֹר בּשטח מסתוֹרי,

שהאפלוּלית יפה לוֹ. לפי השׂגתם של הללוּ אין כּל צוֹרך בּמתווכים וּבמסבּירים, הוֹאיל וכל מלאכת־מחשבת נאוֹתה מדבּרת בּעדה, כּשם שהשמש מחממת והאויר מצנן וּמראה הקמה מַרנין את העינים ושקשוּקם של גלים ערב לאוֹזן ללא כּל צוֹרך בּפירוּשים. אוּלם עיוּן כּל שהוּא בּענין מַבהיר את

הטעוּת שבּהנחה זוֹ. הריתוּי מפני החקירה מכּל מקוֹם אינוֹ סימן לדעה רחבה וּלנפש אמיצה. והרי שלוּמי אמוּני האמוּנה בּיקשוּ לאסוֹר את החקירה בּכלל על שוּם סוּרה הרע ואף נתכּוונוּ לגזוֹר על ההגיוֹן. אוּלם כּשם שאין לעקוֹר מלב האדם את יֵצר התבוּנה ואין לשתק את פּעוּלת השׂכל בּמוֹחוֹ, כּך אי אפשר לצווֹת עליו שלא לדרוֹש בּמוּפלא גם בּשׂדה היצירה. כּל חזיוֹן המַרהיב אוֹתנוּ מעוֹרר בּנוּ חוּש הסַקרנוּת לדעת מה טיבוֹ, מהיכן הוּא יוֹנק וּלהיכן הוּא מוֹשך אוֹתנוּ בּכיסוּפים, מה בּתוֹכוֹ, מה למעלה וּלמטה לוֹ. וּכשם שאין החכמה נעשׂית צרה לחפץ החיים, אלא אדרבּא מַגבּירתוֹ, כּך אין תלמוּד האמנוּת וחקר גנזיה נוֹטלים מאתנוּ את כּוֹשר ההנאה אי־האמצעית מפּעלי היצירה, אלא, להיפך, מהדקת את זיקתנוּ אליהם. ואף הדעה שכּל מלאכת מחשבת מדבּרת בּעדה בּטעוּת יסוֹדה. אפילוּ מַראוֹת הטבע לעצמם אינם מדבּרים בּעדם. הוּא הדין אין שוּם עצם אוֹ יצוּר מוּבנים לנוּ מעצמם וכפשוּטם. יוֹדעים דבר רק אלה שחקרוּ את הדבר. הבּוּר עוֹבר לפי תוּמוֹ בּשׂדה ורוֹאה, אמנם, משהוּ בּעוֹלם הירוֹק הזה, אבל דרך כּלל אין הוּא יוֹדע מה שהוּא רוֹאה ורוֹב דברים אינם נוֹפלים לתוֹך חוּג ראיתוֹ. אין ספר הבּריאה ואין ספר האדם נפתחים לפני מי שלא קרא ולא שנה כּל צרכּוֹ. וכי מהוּ ספר היצירה אם לא דפּים מזה וּמזה?

הקוֹרא הכּרוּך אחרי שירים והלהוּט אחרי סיפּוּרים אַל יהיה ענין החקירה בּשׂדה הספרוּת קל בעיניו. בּדוֹמה למדעי הטבע יש גם מדע טבע האמנוּת, וכל מלאכת־מחשבת אמתית מגלה לפנינוּ איזה חוֹק מכּלל חוּקיו של מדע זה, שלא נוֹדע לפניה. לפיכך חוֹבה גדוֹלה היא לפזר את האַשליה של רבּים, כּאילוּ שירים טוֹבים וסיפּוּרים נאים נקראים מעצמם וּמוּבנים מאליהם ואינם זקוּקים לכל פירוּש. הספרוּת תוֹרה היא ויצירוֹת ספרוּתיוֹת ראוּיוֹת לשמן טעוּנוֹת לימוּד ואי אפשר לעמוֹד על סגוּלוֹת היסוֹד שלהן בּלי עיוּן וחקירה. דעה זוֹ יש לעשׂוֹת לה אזנים דרך כּלל בּקרב קהל הקוֹראים, וּבקרב קהל הקוֹראים עברית על אחת כּמה. כּי תהליך ההתפּשטוּת מערכי־תוֹרה וּמהרגלי־עיוּן עוֹדנוּ אצלנוּ בּעצם תקפּוֹ. וזה בּא לנוּ בּכּוֹח הדוֹחף של המרד כּנגד הקוֹרא היהוּדי המעיין, האָמוּן על ספרוּת החקירה. מן הקצה האחד של פּלפּוּל וּקמיטת המצח עברנוּ אל הקצה השני של שטחיוּת וּמזמוֹר שיר להדיוֹטיוּת ולעצי־סרק, שאינם מחייבים שוּם עיבּוּד בּשׂוֹם שׂכל.

אף המבקר המתיצב על דרך הפּרשנוּת אַל יהא סבוּר כּי המלאכה תהא קלה לפניו. גם בּבוֹאוֹ לפרש על כּרחוֹ הוּא עוֹשׂה חתך בּגוּף החי של היצירה, ואם גם יִתענֵו בּיוֹתר לשמש רק מליץ וּמתווך הוּא בּכל זאת פּוֹסק הלכוֹת וּמַציב ציוּנים וּמחלק כּיבּוּדים וּמזמין ל“עליוֹת” ויוֹצר

אוֹר מסביב לחזיוֹן ספרוּתי זה בּה בּשעה שהוּא מעמיד את האחר בּצל. וּבכן, גם הוּא דן דיני נפשוֹת וּמעלה על עצמוֹ שהוּא מעין צפנת פּענח של כּבשוֹני היצירה. מכּל מקוֹם שוֹאף הוּא להיוֹת שכן קרוֹב לאבוֹת היצירה. מה מקוֹם כּאן לענוָה פּסלנית? וּלוַאי שלא יחַפּה בּמראית של ענוָה יתירה רהב נסתר שבּלב. ועל הכּל חייב הוּא בּיראת הרוֹממוּת מפּני הוֹד מוֹראם של חכמי היצירה, אלוּ האריוֹת, שלתוֹך הגוֹב שלהם הוּא יוֹרד עם לפּידוֹ להאיר שם את האוֹפל. לא מן המידה להתגנב לחדר הוֹרתנוּ היצירה, להשתמש בּניצוֹץ הקוֹדש, ולא ניתנה הרשוּת לפטפּט על דרכי ההריוֹן והלידה של השיר אוֹ הסיפּוּר, אלא זכוּת נעימה נפלה בּחלקוֹ של המבקר, שנתבּרך בּניב המבאר והמסבּיר את חין יקר סגוּלוֹתיה של היצירה שכּבר יצאוּ לאויר העוֹלם, ולפעמים ניתזוֹת מניביו אמרוֹת־כּנף, העוֹשׂוֹת לה כּנפים ולהסיעה לתוֹך לבּוֹת בּני אדם. פּעוּלתוֹ של המבקר כּשוּשבין נוֹשׂאת עמה בּרכה מיוּחדת.

ד    🔗

את אשר עם לבּי אַגיד: מכּל סוּגי המבקרים, הטוֹרחים בּכרם הספרוּת, אם כּעוֹדרים ואם כּגודרים, אם כּבוֹצרים ואם כּמנַכּשים, אם כּמַשקים ואם כּממיינים, חביב וּמקוּבּל עלי המבקר – השר שירת הלל לענבי־חמד והמקדש בּשׂמחה וּבשׂשׂוֹן על יינם. אוֹהב אני את הקידוּש. אף יש מין קידוּש היוֹצר אויר של חג כּמעט כּמו היין עצמוֹ. ואם תאמר: העזה יש בּמקַדשים הללוּ, המגישים שיקוּי טוֹב של אחרים בּכלים משלהם – תהא העזה ואם היא לשמה אינה פּסוּלה. הפּייטן שר “כּל מקַדש” על העוֹלם בּשיר והמספּר נוֹהג כּך בּסיפּוּר. והעוֹלם מהוּ? נוֹפים, מַראוֹת, בּרוּאים,

נשמוֹת. אף המבקר בּוֹחר לוֹ חטיבה של עוֹלם, שנתמַחשה בּמלאכת־מחשבת, ושר עליה שיר אוֹ רוֹקם עליה סיפּוּר. אפשר לספּר את טבעוֹ של מאפּוּ המספּר ולתאר את מַהלך התפּתחוּתוֹ של סוֹקוֹלוֹב בּדרכּוֹ אל מַסוֹתיו המוּשלמוֹת. ראוּי לנוּ לתהוֹת על טיב פּירוֹתיו של עץ מיכ"ל וּלצייר את נוֹפי בּיאליק, כּיצד הללוּ נגוֹלוּ מתוֹך עב הענן של הדלוּת וילדוּת אפלה ולבשוּ מחלצוֹת זיו ועליצוּת.

את המבקר המקדש שיויתי לנגדי בּכתיבת הדפּים האלה; ואם גם עָצמה שאיפתי ממני, הרי שלי היא השאיפה וּבי היא. כּתבתי את רוּבּי הערכוֹתי על דוֹר האבוֹת ואף על קוֹמץ הבּנים, שנשתלב לתוֹך המַעגל לשם הדגשת השרשרת שאינה ניתקת, לא רק מתוֹך רגשי הוֹקרה אלא גם בּהתרגשוּת של אהבה. מקץ שנוֹת מרדוּת ורגזוּת שבתי והסתכּלתי בּדיוֹקנוֹ של הסוֹפר העברי וראיתי כּי בּית היוֹצר שלוֹ נתוּן על סַף בּית חיינוּ. לאחר כּל הטענוֹת והמַענוֹת, שנזרקוּ מפּי מחמת ילדוּת שהיתה בּי בּנערוּתי, נתחַוור לי מקץ נסיוֹנוֹת קשים, כּי אף על פּי כן מתוֹך ספרוּתנוּ הקטנה, הקטנה משוּם שצמחה בּתנאים קשים, דיבּרה שכינת עמנוּ, דיבּרוּ הצער והזעם היהוּדי, נשׂא מדבּרוֹתיו הנביא הקיבּוּצי של ישׂראל. כּן, נשמת היהוּדי צרוּרה בּספרוּת עברית. אני אוֹהב נשמה זוֹ. לפיכך אני אוֹהב את מבטאיה. אהבה זוֹ אפשר שקלקלה אצלי את השוּרה ועוֹררה בּי לעתים התפּעלוּת יתירה, וּמתוֹך התפּעלוּת בּאתי מסתמא לפרקים גם לידי מקצת הגזמה בּהערכוֹתי. יהא כּך! ואף זוֹ: עתים אמרתי לעצמי בּכוונה תחילה: הס קטיגוֹר!

כּיון שנכנסתי לתוֹך המַעגל נתרווחה עלי נפשי ושרתה עלי רוּח של שׂמחה. וכך לבשוּ כּל השעוֹת, שהייתי נתוּן בּהן תוֹך המַעגל, צוּרה של שעת חדוותא אריכתא. כּתבתי מתוֹך איתערוּתא. שבתי וראיתי: יש אריוֹת בּספרוּת ישׂראל. ואף גוּרי־האריוֹת ראוּיים לעמוֹד על הבּרכה. בּראשוֹנים וּבאחרוֹנים מצוּיים רבּים, שקידשתי עליהם מלחמה לשעבר. לא החלפתי כּיווּן; לא שיניתי עיקרי השקפתי על תוֹרת הספרוּת ועל כּלל פּרשת הערכין בּאדם וּבעם; אבל קניתי יוֹתר נסיוֹן והבחנה ואף יתרוֹן הכשר לעזוֹב דרך עראי את אצטגנינוּתי שלי על מנת להעריך את הזוּלת מיסוֹדוֹ שלוֹ. ולא בּשביל להמליץ על ישרי, אלא לשם ציוּן העוּבדה, הנני אוֹמר, כּי גם מתוֹך תרוּעוֹת מלחמוֹתי בּלשעבר עשׂוּיה היתה האוֹזן הבּוֹחנת לספּוֹג את רחשי ההוֹקרה הטמירים. אין אדם יוֹצא לקדש מלחמה ברוּח אלא על אישים, שנתקשר אליהם בּזיקה שבּלב. ושמן למאוֹר המרד היתה החרדה הנאמנה להסב את תשׂוּמת הדעת, הנוֹטה להיקפא לתוֹך פּוּלחן ראשוֹנים שבּשיגרה, על המשך היצירה. מאז נזלוּ מים רבּים ואף ניגרוּ דמים מרוּבּים ונוֹצרוּ חרדוֹת חדשוֹת לעצם הקיוּם וליסוֹר הכּוֹח היוֹצר בעמנוּ. נפלוּ מצוּדוֹת דוֹרוֹת – וּלעוּמת המַפּוֹלת האיוּמה הזאת מה הם דקדוּקי מחיצוֹת שבּין הנשמוֹת והבדלים דקים של טעמים? מתוֹך הסתכּלוּת של אימה בּתמוּרוֹת הגדוֹלוֹת העליתי לפני דיוֹקנאוֹת של מוֹרינוּ ורבּוֹתינוּ להכריז עליהן לפני קהל עם ועדה:

– מה טוֹבוּ סוֹפריך, ישׂראל!