רקע
אליעזר שטיינמן
אהבת־ציוֹן – אהבת עוֹלם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תש"ד

 

א. בּעין החלוֹם

שׂאוּ שערי הימים ראשיכם והנשׂאוּ פּתחי התקוּפה ויבוֹא סוֹפר רם־המַעלה, אברהם מאפּוּ, אשר עוֹרר את כּנוֹרוֹ לשיר אהבת ציוֹן, והיא לנוּ גם אהבת עוֹלם. סגוּלה יתירה נתיחדה בסוֹפר זה, המרוֹממתוֹ מעל לכל התמוּרוֹת בּטעם וּבהערכה, שחלוּ בּקרית הספר שלנוּ מראשית פּעוּלתוֹ ועד ימינוּ. סוֹפרים עוֹלים על בּמת ישׂראל, סוֹפרים יוֹרדים אוֹ משתכּחים למחצה, ושאינם משתכּחים נדחקים לקרן־זוית על ידי משמרוֹת חדשוֹת התוֹפסוֹת את הדוּכן, אף המעטים מן המעטים שזכוּ להשארת הנפש נעשׂים קנינם של הבּוֹדדים המעיינים, העוֹסקים בּספרוּת לשמה – אחד הוּא מאפּוּ, שפּקוּדת כּל הסוֹפרים לא בּאה עליו זה כּמה דוֹרוֹת. הוּא מזדקף כּצוּר איתן מעל לכל נַחשוֹלי הגיאוּת והשפל בּספרוּתנוּ. כּל סוּגי הקוֹראים מוֹצאים בּוֹ עד היוֹם חפץ וענין; לא זוֹ בּלבד שמַחשיבים אוֹתוֹ אלא גם קוֹראים בּוֹ; ולא זוֹ בּלבד שקוֹראים בּוֹ, אלא גם אוֹהבים אוֹתוֹ. ליחוֹ לא נס; טעמוֹ לא פּג; ודוֹמה הוּא עלינוּ חדש כּאילוּ נכתב כּעת.

סוֹד כּוֹחוֹ של מאפּוּ בּמה הוּא?

סוֹד כּוֹחוֹ גנוּז, כּמוּבן, קוֹדם כּל, בּכשרוֹנוֹ

הגדוֹל הפּוֹרץ גם גדרי זמנים וּמרתק אליו תשׂוּמת הלבבוֹת בּדוֹרוֹת. אבל כּשרוֹן אינוֹ נוֹתן עדיין את הפּתרוֹן למלוֹא החידה. דרך כּלל אי אתה יכוֹל ליַשב בּכּשרוֹן הכּל. כּשרוֹנוֹת גדוֹלים היוּ בּנוֹבלים

וּבנוֹפלים; ורבּים בּעלי כּשרוֹנוֹת גדוֹלים לא הצליחוּ כּלל מלכתחילה

לכבּוֹש לעצמם את העמדה הנאוֹתה להם. בּכשרוֹן בּלבד אי אפשר לעשׂוֹת חיל רב אלא אם כּן מתלַוים אליו גם גוֹרמים חיצוֹניים וּפנימיים, המפלסים לפניו את הדרך. נוֹסף לכשרוֹן דרוּשים חן אישי מיוּחד, איזה קסם שבּתנאים הפּרטיים, שעת כּוֹשר, לבבוֹת פּנוּיים וּמוּכשרים לקליטה, רוּח הזמן המנשבת בּכיווּנוֹ של הכּשרוֹן. צירוּפם של הגוֹרמים האלה ושכּיוֹצא בּהם ראוּי הוּא אוּלי שנכנהוּ בּשם הכּוֹלל מַזל. מבּחינה זוֹ אפשר לדבּר על הכּשרוֹן ועל המזל כּעל שני עמוּדים שעליהם עוֹמד הסוֹפר. וּבכן, מאפּוּ היה גם בּר־מזל. מזלוֹ הוּא שבּספרוֹ הראשוֹן, והוּא “אהבת ציוֹן”, השׂכּיל לבחוֹר לוֹ את הנוֹשׂא המתאים, הנוֹשׂא הדרוּש והמקוּוה, שהוּא לעצמוֹ יש בּוֹ טל של תחיה; את הנוֹשׂא הזה הלבּיש שׂפה צחה, שׂפת ישעיהוּ בּן אמוֹץ, נקיה מכּל הסיגים, שהיא גוּפה פּעלה כּרוּח בּוֹקר, רוּח שפיים מטהרת וּמרעננת; עם כּך היתה ידוֹ אמוּנה לחצוֹב מדמיוֹנוֹ היוֹצר נפשוֹת

פּוֹעלוֹת בּסיפּוּר, הטבוּעוֹת בּתו הנעוּרים הנצחיים והשוֹקקוֹת אהבה עזה כּמות, שאינה נוֹבלת בּשוּם דוֹר. וּבינה יתירה ניתנה לוֹ לנקוֹט אוֹפן הרצאָה המפכּה מתוֹך ערפלי חלוֹם, ההוֹפך את עמק החיים לגיא חזיוֹן ושוֹפך על הטרגדיה נְסך של אידיליה. אילוּ כּתב מאפּוּ סיפּוּר מעין זה לגוֹיים היה גם כּן קוֹנה לבבוֹת; קל וחוֹמר שהוּא שלח את יוֹנת סיפּוּרוֹ הזכּה לתוֹך משכּנוֹת יעקב, שגלוּ מעל שׂדוֹת וגנים ויוֹשביהם לא ראוּ חמוּדוֹת הבּריאה והאהבה, כּשם שלא ראוּ את נאוֹת ציוֹן וקרית יפה־נוֹף, משׂוֹשׂ כּל הארץ, אלא בּחלוֹמם. זכה מאפּוּ ועל דפּי ספרוֹ הנסוּך חלוֹם נגלתה מחדש ליהוּדי, הקוֹרא בּשׂפת הקדוּמים של עמוֹ, מציאוּת הקדוּמים של אדם ועם. בּיקש מאפּוּ ליצוֹר סיפּוּר־אהבים של אַמנוֹן ותמר ויצא לוֹ ספר הקוֹרוֹת של עם בּימי קדם; נתכּוון לאגדה – והנה מאוֹרע חיים. ואף על פּי כן הכּל מתהווה וּמתרקם על הדפּים האלה כּבתוֹך חלוֹם. החיים מתרחשים כּבחזיוֹן תרדמה.

לא רק בּני הנעוּרים המשׂחקים על דפּי הסיפּוּר את חזוֹן אהבת הנצחים מתהלכים כּחוֹלמים, אלא גם האבוֹת וכל יתר נַפשוֹת־הלוָי נשקפים לנוּ לפי מַראיהם וּלפי ניביהם נסוּכי־הזוּת. ידידיה בּ“אהבת ציוֹן” תפוּשׂ לעתים הזיה לא פּחוֹת מאַמנוֹן; תרצה אחוֹת היא לתמר בּתה הן להמית־לב והן לשגיוֹן־רוּח; אף זמרי הנוֹכל שוֹגה בּדמיוֹנוֹת ממש כּתימן התם. בּרם, אין מַעטה התנוּמה הפּרוּשׂ על הכּל גוֹרע כּלוּם מחיוּת הפּרצוּפים וּמתקפּם של המעשׂים ודפקם. הממשוּת נמצאת מַרויחה בּעצמתה על ידי ערפלי החזוֹן וחוּט של תוֹם המתוּח על פּני הסיפּוּר מוֹסיף לוֹ חוּט של חן. מכּלל שהאגדה אינה צוֹררת לחיים, אלא נוֹתנת בּהם נשמה יתירה, אם יש בּה אמת. כּל אמת היא אמת של חיים. וכיון שמאפּוּ סח לנוּ בּאמת מתוֹך מה שחלם, קלע לתוֹך בּבת־עינה של המציאוּת. ואם אמנם אפשר לבוֹא בּפירכה על הרבּה עוּבדוֹת המסוּפּרוֹת בּ“אהבת ציוֹן” מן המעשׂים שבּחיים – אין כּל ריעוּתא בּדבר. לעוֹלם הדין עם הסוֹפר הרוֹאה את המציאוּת בּאספּקלריה של חלוֹם – וכל מה שאין בּסיפּוּרוֹ משוּם הנוֹהג שבּעוֹלם תנהוּ ענין לנוֹהג שבּחזוֹן. תאמרוּ: בּמציאוּת אין תמר כּזוֹ ואין אמנוֹן כּזה ואין נאהבים וּנעימים כּאלה המקדשים את האהבה בּמפעלי גבוּרה כּאלה, שיש בּהם גם שיסוּע אריוֹת, גם הליכה לצבא, גם פּדיוֹן הוֹרים שבוּיים, גם נגינה על כּנוֹר וגם עריכת מכתבי אהבה חוֹצבים להבוֹת כּאגרוֹתיו של אמנוֹן – מה בּכך? על לוּח לבּנוּ חקוּקים אמנוֹן ותמר; בּחזוֹן דמיוֹננוּ הם חיים וקיימים; מלשד כּיסוּפינוּ יוֹנקים הם; מאפּוּ ראה אוֹתם בּחלוֹמוֹ וציירם כּמוֹ חיים. וכל חלוֹם משוֹרר שנתעלה לכלל צוּרה הוּא אמת ויציב.

כּשאנוּ מציינים את מעלתוֹ של הסוֹפר, המתאר את החיים מבּעד לאספּקלריה של חלוֹם, יש להדגיש את הקו המבדיל בּינוֹ לבין הסוֹפר המחבּר סיפּוּרים דמיוֹניים. סוֹפרי הדמיוֹן, הכּוֹתבים את מַסכת

האוּטוֹפּיה, אינם מעטים כּלל בּשוּם תקוּפה; ואילוּ החוֹזים בּחלום הם יִקרי המציאוּת, בּעל־החלוֹמוֹת אינוֹ מפליג לארץ לא נוֹדעה אוֹ לארץ־לא־ארץ, הנתוּנה בּזמן־לא זמן, ואף אינוֹ מפליג לארצוֹת רחוֹקוֹת ולזמנים קדוּמים. בּדוֹמה לחוֹלם יש לוֹ קפיצת־הדרך הן בּמקוֹם והן בּזמן והוּא מקפּל את כּל הרחוֹק בּזה הקרוֹב. מאפּוּ כּתב אהבת ציוֹן משוּם

שציוֹן קפצה מתוֹך העבר להוֹוה שלוֹ. הוּא הרגיש עצמוֹ בּן־זמנם של ידידיה וחֶבר הנביאים בּירוּשלים לא משוּם שפּרש מזמנוֹ והתכּחש לדוֹרוֹ, אלא משוּם שמתוֹך ערפלי החלוֹם החוֹפפים אוֹתוֹ הוּא ראה את הזמנים מעוּרבּבים והיה פּטוּר מסתירה שבּין היֵש והמדוּמה. בּניגוּד לבעל הדמיוֹן, שהוּא עצמוֹ מפוּכּח ורק דמיוֹנוֹ שליח רץ לפניו לבדוֹת מעשׂים ועלילוֹת, הרי החוֹלם כּוּלוֹ נתוּן בּתוֹך הזוּתוֹ ואינוֹ בּוֹדה ולא כלוּם. הוּא בּעצם

עוֹמד על קרקע המציאוּת. אלא שזוֹ היא מציאוּת הרקוּמה סמלים, מַאוָיים, כּיסוּפים, צלילים שלא מעלמא הדין, שהם בּכל זאת מתנַגנים בּלב הדין. בּין שהשוּלמית בּשיר־השירים היא כּפשוּטה וּבין שהיא משל לכנסת יִשׂראל, הריהי מציאוּת. ואפשר לחלוֹק גם על מחבּר שיר־השירים ולוֹמר כּי מימינוּ לא ראינוּ נערה נאוָה, שלא יצאה מדעתה, רצה בּשוָקים וּברחוֹבוֹת וּמחפּשׂת בּפסוּקים מצלצלים כּאלה את שאהבה נפשה. אף על פּי כן שוּלמית היא האשה המציאוּתית בּיוֹתר שהיתה חיה בּזמן מן הזמנים בּעוֹלם. מידה של ריאליוּת הננוּ מוֹצאים גם בּתמר נסיכת החלוֹם וּבכל הנפשוֹת השוֹקקוֹת על דפּי “אהבת ציוֹן”. סיפּוּר המעשׂה בּאמנוֹן וּבתמר אינוֹ מַפסיד אלא מַשבּיח על ידי כּך שהוּא פּוֹרט בּבת־אחת על מיתר האהבה המינית ועל מיתרי געגוּעינוּ על ציוֹן משׂוֹשׂנוּ וירוּשלים עיר קדשנוּ.

טבע החלוֹם של הסיפּוּר משתקף גם כּן בּשׂפת הסיפּוּר. “כּרסיסי טל אוֹרוֹת, הנוֹטפים משוֹשני שחר” – בּיטוּי השגוּר בּפי מאפּוּ

– שפעוּ רסיסי טל התחיה ממליצוֹתיו הרעננוֹת של מאפּוּ על לב קוֹראיו. שׂפת התנ“ך שימשה לוֹ לא רק לבוּש, אלא גם תוֹך. בּשׂפה זוֹ נחזוּ לוֹ רוּח העוֹלם ועין העוֹלם. דוֹמה, הוּא לא שמע כּל קוֹל וכל לשוֹן חוּץ משׂפת חוֹזי יה. כּשם שהוּא חלם לנוּ חיים נאצלים מימי קדם, כּך חלם לנוּ לשוֹן נאצלה שיסוֹדה בּקדוּמים. ולאו דוקא מפּאת מַחלצוֹת מליו וּמבנה משפּטיו ראוּי הוּא לכתר הסוֹפר התנ”כי הדגוּל, אלא בּעיקר משוּם שכּל עוֹלם הטבע והנפש נראה לוֹ בּחזוּת תנ“כית. ספר התנ”ך מתחיל בּ“בּראשית בּרא אלוֹהים את השמים ואת הארץ”, אבל העוֹלם בּתנ"ך נראה עוֹד פּוֹרח בּאויר וּכעוֹף יתעוֹפף, כּאילוּ הוּא עוֹדנוּ עוֹמד בּהתהווּתוֹ, ערב בּריאה. לא זוֹ

בּלבד שהיקוּם נמוֹג מאימת בּוֹראוֹ, אלא ההוָיה כּוּלה אינה כּוּלה שרירה וקיימה, אוֹ שהיא קיימת בּנס. הנה אלוֹהים יגער בּה ותרד תהוֹמה; יהוֹשע יצוה לשמש בּגבעוֹן: דוֹם! השמים והארץ וכל צבאם צפוּיים מדי רגע בּרגע לחוּרבּן. ואם ההרים ירקדוּ כּאֵילים והגבעוֹת כּבני צאן – האנשים לא כּל שכּן. ואם כּי אישי התנ"ך צוֹעדים בּרגל בּטוּחה וּפוֹעלים בּעוֹז, הרי גם בּדָרכם על האדמה רוּחם ישׂאם אל על ולפני אלוֹהים יתהלכוּ כּל הימים. לא מצאנוּ בּספר הספרים רמזים לעוֹלם הבּא. אבל גם העוֹלם הזה הוּא כּאן עוֹלם בּא, נגלה והוֹלך. משל מעשׂי בּראשית מתהווים לעינינוּ. אכן, זוֹ היא דמוּת תבניתוֹ של העוֹלם כּפי שהוּא נחזה בּחלוֹם. הכּל מטוּשטש למחצה וּכאילוּ חי רק למחצה; אלא שקיוּם למחצה זה אפוּף אוֹר יקרוֹת, אוֹר הפּלאוֹת, אוֹר שבעת הימים, אוֹר לוֹהט הנגלה לעתים בּחלוֹם.

יִתכן כּי ניתנה הרשוּת לקבּוֹע מעין כּלל: איזהוּ סוֹפר עברי, היוֹנק ממקוֹרוֹ הקדוּם בּאמת. זה שאינוֹ רוֹאה את העוֹלם כּהוָיתוֹ ואינוֹ מקבּל את המעשׂים כּפי שהם מתפּרשים על ידי השׂכל הקטן בּלבד, אלא הכּל נחזה לוֹ כּאוֹתוֹת וכסמלים. מאפּוּ היה מבּחינה זוֹ אחד קדמוֹן ממש. אף על פּי שלמד הרבּה מדרך היצירה של אמני הגוֹיים ואף סיגל לוֹ כּמה מסַממני התיאוּר שלהם והשתמש בּאֵילוּ קוים מרקמת הסיפּוּר שלהם, וּללא ספק מילא כּרסוֹ בּרוֹמַנים העוֹברים לקוֹראים הלוֹעזיים בּזמנוֹ ואף

בּפּסלניים שבּהם, לא עשׂה כּמתכּוּנתם, לא נכשל בּשוּם תג של חיקוּי, לא קלט אף בּמשהוּ את הרוּח הלוֹעזית ולא נטמע לתוֹך הלוֹעז אף כּחוּט השׂערה. נפש אמיצה היתה לוֹ וזוֹ שימשה לוֹ תריס בּפני ההתבּוֹללוּת שבּרוּח; עצמיוּתו המוּצקה עמדה לוֹ; כּשרוֹנוֹ החזק עג מסביבוֹ עוּגה לא תעבר. אבל כּל הגוֹרמים האלה לא היוּ מצילים את מקוֹריוּתוֹ הגמוּרה אילוּלא טבע החוֹלם שבּוֹ. כּיון שנכנס להיכל היצירה יצא מכּל קשרי העוֹלם המציאוּתי והתרוֹמם בּכנפי החלוֹם מעל לכל ההליכוֹת המקוּבּלוֹת. אוֹתה שעה שכח מה שלמד מפּי יפת ונחה עליו רוּח העברי הקדמוֹן, אף פּתח לדבּר בלשוֹנוֹ. ולא זוֹ בּלבד שחצב עברית קדוּמה ממכרוֹתיו של ישעיהוּ ולא נכשל אפילוּ בּפליטת־פּה של לשוֹן־תרגוּם, אלא גם נשמתוֹ, חוּשיו, עיניו הצוֹפיוֹת ירדוּ לטבילה בּמקוה ישׂראל הקדמוֹן. עוֹלה על תפיסת־עוֹלם תמוּנת־עוֹלם. וּתמוּנת עוֹלמוֹ של מאפּוּ היא על טהרת העבריוּת הצרוּפה. תמר נאוָה כּירוּשלים ושערי ירוּשלים הם שערי צדק. אמנוֹן צח ואדוֹם ומראהוּ יפה אף נחמד וכוּלוֹ גיבּוֹר חַיִל. תימן מפרש את אהבתוֹ לאמנוֹן בּפסוּק זה: אחי אקראך כּל ימי חלדי. וּבשפכוֹ את צקוּן לחש אהבתוֹ בּאזני הנערה חמדת לבּוֹ, שנגלתה אליו כּשׂחוֹק “שעבר על שׂפתיה שוֹשנים כּרוּח צח על חבצלת השרוֹן”, הוּא סח לה: “השיבי לי, אַילת אהבים, השיבי שינה לעיני וּתנוּמה לנפשי, כּי שתי אלה נדדוּ ממני בּעת ראיתיך”. אמנם, בּנוֹהג שבּעוֹלם אין הבּריוֹת מדבּרים כּך, ואפילוּ אוֹהב נלהב אינוֹ סח צפוּנוֹת לבּוֹ בּאוֹפן

כּה בּרוּר וּמפוֹרש, אלא בּרמזים וּבחידוֹת; אבל בּחביוֹן החלוֹמוֹת

משׂוֹחחים כּך ממש. שוּם מציאוּת אינה יכוֹלה לטפּח על פּני החלוֹם אם רק החוֹלם נאמן לחָזוּתוֹ. הרוֹאה עוֹלם חוֹלם אף הוּא בּאמוּנתוֹ יחיה את העוֹלם הנראה לוֹ והנתוּן בּלבּוֹ.

הלָך־נפש חוֹלם אינוֹ פּוֹגם כּלל בּתפיסה החוּשנית.

מַכחוֹלוֹ של מאפּוּ שוֹפע לעתים צבעים דשנים ועזים. ראה, למשל, מה דמוּת יש אצלוֹ ל“שוֹר מַקרין מַפריס”, ה“הוֹלך לפניהם נהדר בּגאוֹן קרניו המצוּפּוֹת זהב וּבעטרת עלי זית” וכוּ‘, “אשר רב תבוּאוֹת בּכוֹחוֹ” וכוּ’, עד סוֹף התיאוּר. ואף הנוֹכלים שבּאנשים מצוּירים בּקוים בּוֹלטים וגסים. אף על פּי כן אף היצרים נראים כּאן כּאילוּ הם פּוֹעלים בּכּוֹח הדוֹחף של שׂר החלוֹמוֹת. בּעלי היצרים ההרסנים, בּדוֹמה לבעלי התכוּנוֹת המעוּדנוֹת, אם כּי הם אנשים אינם יוֹצאים מכּלל סמלים וּכלי־שרת, בּחינת מצוּקים הנלחמים בּאֶראלים. נמצא כּי כּל דיוֹקן הוּא אצלוֹ דיוֹקן־אָב ושם־דבר וכל איש מאנשיו הוּא איש המוֹפת הן לטוב והן לרע. אמנוֹן הוּא רוֹעה, איש צבא, גיבּוֹר משסע ארי, יוֹדע נַגן, אוֹהב נלהב, מליץ נשׂגב, חוֹבב מוֹלדתוֹ, חבר לבני הנביאים, דמוּת מוּחשית מאד ששוּם ענין בּפוֹעל כּפּים וּבפוֹעל הרוּח אינוֹ זר לה. אבל קוֹדם כּל וּמעל הכּל הוּא צלם תבניתוֹ של העלם לעדי־עד, עלם אשר חץ האהבה עברוֹ וּפילח את לבּוֹ ללא רפאוּת. טיפּוּס המאהב עד כּדי יציאת נשמה, דיוֹקן המוֹפת של המתמַכּר לחזוֹנוֹ בּכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ. האהבה אחזה כּלהבה את כּל בּתי נפשוֹ ועשׂתה אוֹתוֹ גיבּוֹר עשׂוּי לבלי חָת, אשר כּל סבל לא יכבּד עליו וכל קרבּן לא יִיקר לוֹ, אף מילאה את פּיו שירה נשׂגבה. אבּיר הוּא אמנוֹן, אבּיר בּיהוּדה, אבּיר יהוּדי, שאין בּוֹ כּל סימן משל דוֹן־קישוֹט. אדרבּא, הוּא פּוֹעל בּתחוּמי המציאוּת וּמעוֹרה בּקוֹרוֹת עמוֹ וּזמנוֹ. אין הוּא נוֹשׂא צלב של יסוּרים לתיאבוֹן ואין הוּא נוֹשׂא נשק להתהדר; אין הוּא שוֹגה בּדמיוֹנוֹת טרוּפים ואינוֹ הרפּתקן לא בּגוּף ולא בּרוּח. חוּש בּריא ונכוֹן הדריך את מאפּוּ, שלא לקחת כּלוּם מן המוּכן בּבית היוֹצר של הגוֹיים, לא מן החוּשני ולא מן המסתוֹרי. העוֹלם התנ"כי מתהלך לפני אלוֹהים, אבל אינוֹ מרקד לפני רבּוֹן העוֹלם מחול פּראים שכּוֹרים, מחוֹל אישים נגוּעי דמיוֹנוֹת המצחצחים בּחרבוֹת להרוֹס ריחַיִם, של חוֹמר אוֹ של רוּח. חוּש דק הנחָה את מאפּוּ לכתוֹב פּרשת האהבה מבּלי לערבּב לתוֹכה כּל סַממני הקטוֹרת של פּוּלחן

האשה כּאלילה. אמנוֹן אוֹהב את תמר משוּם שהיא יפת־תוֹאר וּבת נדיב. אמנוֹן מתהלך כּחוֹלם, אבל אינוֹ נע ונד כּשכּוֹר.

מאפּוּ נגע בּרצפּת אהבה ולא נכוָה ממנה. האהבה לא נתגלגלה אצלוֹ לאהבים. הוּא תיאר אמנוֹן כּטיפוּס ולא העמידוֹ כּצלם פּרטי. כּי הוּא ינק ממקוֹר התנ“ך ודבק בּוֹ. בּתנ”ך אין פּרטים אלא בּמידה שהם מתרוֹממים למעלת סמלים. אדם הראשוֹן הוּא כּל אדם ועד האחרוֹן בּאדם. וכל אחד הוּא בּן־אדם. מבּחינה לאוּמית יש אבוֹת האוּמה, אברהם, יצחק ויעקב, ויש בּני אברהם, יצחק ויעקב. הפּרטים צוֹמחים לתוֹך הכּללים. קיים האדם הכּוֹלל, העם הכּוֹלל, הצדק הקיבּוּצי והרשע הקיבּוּצי. אמנוֹן הוּא האוֹהב הקיבּוּצי. וּכשליח הקיבּוּציוּת הוּא מגַלם בּחוּבּוֹ לא רק את מרוֹץ הכּוֹח החיוּני שבּה, אלא גם את רוּח התבוּנה הפּוֹעמת בּקרבּה. היחיד מחוּץ לעדה אפשר שיהא שוֹגה עד לתמצית הנפש בּמסתוֹרין; היחיד בּקרב העדה על כּרחוֹ מאזין לקוֹלוֹת הבּינה המַנחים את העם.

אמנם, אין אמנוּת שאינה יוֹנקת מן החזוֹן ושאין המסתוֹרין חוֹתמה. אבל העבריוּת הקדוּמה לא גרסה את האמנוּת המַקפּיאה את הרוּח בּתבנית פּסל והמוֹרידה את המסתוֹרין לדרגת מַסכה. אפשר היא שאפה אל אשר לא יוּשׂג: לשׂים גם את כּסוּתה רוּח. אפילוּ האוֹתיוֹת, אבני הכּתב, נראוּ לה קדוֹשוֹת מדי לשיר בּהן שירת חוֹל. מקדמוּת עמנוּ ועד ימינוּ עוֹמד האמן העברי בּשערי שׂפתנוּ בּאימה ועל הרוֹב בּאי הצלחה לתבּוֹע ממנה זמירוֹת של חוֹל. מאפּוּ, כּיוָן שהתהלך כּחוֹלם לא נרתע מפּני קשי המגמה לספּר בּשׂפת קדוּמים רגשוֹת אהבה של חוֹל בּלשוֹן הקוֹדש; לפני מאפּוּ כּתבוּ רבּים שירי קוֹדש, אף תיארוּ רגשוֹת חוֹל בלשוֹן הקוֹדש; אוּלם מאפּוּ תיאר לא רק רגשוֹת אלא צייר גם בּשׂרים והעלה לפנינוּ אישים חיים – ועם כּך לא מיעט את הדמוּת ולא עשׂה אוֹתה אישית, אישית בּיוֹתר. פּרוֹכת החלוֹם, החוֹפה על האנשים והמעשׂים, היא ששמרה על צביוֹן הכּוֹלל.

חוּש נכוֹן זה, שהגן על מאפּוּ מפּני השפּעת המסתוֹרין הלוֹעזיים, שהיוּ עלוּלים לקלקל את שירתוֹ, הוּא שעמד לוֹ להימנע בּמסכת סיפּוּרוֹ גם מסַממני הסוֹד ממקוֹר ישׂראל. אין בּספר “אהבת ציוֹן” זכר לציוֹן של מעלה; אין בּוֹ כּלוּם שאינוֹ בּגדר פּשט. החלוֹם הוּא מלכוּת לעצמה וּבוֹ מתחוֹלל החג הגדוֹל. המציאוּת זקוּקה לתבלין של נוֹי וחן ואף חכמה נסתרה. החלוֹם הוּא הטמיר בּגילוּיוֹ, הוּא כּוּלוֹ הפתעה ושׂמחה – ואין מערבּבים שׂמחה בּשׂמחה. יוֹתר מדי שגוּ דוֹרוֹת מישׂראל בּארץ־ישׂראל של מעלה וטיילוּ בּפּרדס. המסַפּר העברי הראשוֹן ראה הכרח לעצמוֹ בּין מדעת וּבין שלא מדעת לפסוֹח על כּלל הדוֹרוֹת הפּוֹרחים בּאויר הדמיוֹנוֹת על מנת לעגוֹן בּארץ־ישׂראל הקדוּמה, הרעננה, ההוֹמיה זמירוֹת וּתשוּאוֹת, ולָטעת שם את חלוֹם האהבה אשר בּין אמנוֹן לתמר. בּקרב עם תוֹעי־לבב ושוֹגי דמיוֹנוֹת לא יפרח החלוֹם ולא ישׂגשׂג חזוֹן האדם בּאשר הוּא אדם. דברי קבּלה, סוֹד ומסתוֹרין, עם כּל הדר הכּבוֹד החוֹפף עליהם, סימני זיקנה מפעפּעים בּהם. הילד אינוֹ בּין יוֹדעי חן, אבל הוּא עצמוֹ מלא חן. לפיכך חתר מאפּוּ אל נעוּרי העם. וּשאיפתוֹ לנעוּרים ניתנה לוֹ. תסס נעוּרים פּוֹעל בּכל אנשיו. יש מהם בּני טוֹבים ונשׂוּאי־פּנים ויש מהם נוֹכלים וּפוֹחזים, אבל כּוּלם טל הילדוּת ילוּן בּדיוֹקנאוֹתיהם וּרסיסי תנוּמה

יצוּקים בּעפעפּיהם. מבּלי דעת הם משׂחקים לפנינוּ כּבמַחזה. ואין בּיניהם בּנים יחידים אלא הם נתוּנים בּסימן של צוותא. ידידיה ויוֹרם אנשים אחים. שתי נשים ליוֹרם: חַגית ונַעמה. פּוּרה שפחתה של תמר היא עזר כּנגדוֹ לפוּרה נערוֹ של אמנוֹן. בּוּקי1 מתהלך שלוּב־זרוֹע עם חפר; בּני הנביאים הם להקה שלימה. יש בּסתרי מה שיש בּעוּץ; ניצוֹץ משל עזריקם יש בּזמרי וּבעכן. כּשריקוֹת העדרים הן זמירוֹת אבישי. אכן, לא נתכּוון מאפּוּ לדבּר אלינוּ בּרמזים וּבחידוֹת, אבל כּבשוֹני הנפשוֹת מבצבּצים ויוֹצאים מאליהם. הוּא לא הוֹליך אוֹתנוּ לציוֹן של מעלה והביאנוּ לתוֹך ציוֹן הנשמה, ציוֹן האהבה, ציוֹן הנעוּרים, נעוּרי האדם ונעוּרי אוּמתנוּ. אין תימַה, שמאפּוּ המסַפּר, רעיא מהימנא, רוֹעה חלוֹמוֹת הנעוּרים בּישׂראל, כּוֹחוֹ יפה גם בּימינוּ לנהל את צאן קוֹראיו אל שוֹקת החלוֹמוֹת.


 

ב. תוך כּלבוּש


וּראה פּלא: לא זוֹ בּלבד שכּסוּת הסיפּוּר רקוּמה אדי־הזוּת, אלא גם תכנוֹ סוֹבב על ציר החלוֹם. בּ“אהבת ציוֹן”, יצירתוֹ הדגוּלה של מאפּוּ, מהווה חזיוֹן התנוּמה של חננאל חוּט השתי של כּלל העלילוֹת ואף משמש אפיק בּוֹ תזרוֹמנה בּרצוֹא ושוֹב כּל הנפשוֹת העוֹשׂוֹת בּמחזה. חננאל, ראש לבית אב ידידיה, הגוֹלה עם כּל פּליטי אפרים העשוּקה, נרדם על שׂפת הנהר כּבר וראה בּחלוֹמוֹ עלם יפה־עינים, הדוּר בלבוּשוֹ, גיבּוֹר חַיִל, זך משלג, צח מחלב, נחמד אף נעים. חמד בּלבּוֹ את העלם לתת לוֹ את תמר נכדתוֹ לאשה. ואמנם, הרהוּרי לבּוֹ נתקיימוּ בּוֹ בּמקוֹם בּחסד שׂר החלוֹמוֹת, הלוֹחש לוֹ עוֹד מספר עלילוֹת מהן נתכּנוּ נסיבּוֹת חייו בּעתיד. אף משהקיץ חננאל משנתוֹ שמר את הדברים בּזכרוֹנוֹ וַיאמצם אל לבּוֹ, ולא עוֹד אלא שלח את תכנם בּפתשגן הכּתב אל תרצה בּתוֹ וידידיה חתנוֹ בּידי זמרי הנוֹכל והצבוּע, המסוֹבב בּכחש את ידידיה ומתחפּשׂ כּאיש סוֹדוֹ של עזריקם וּכדוֹרש טוֹבתוֹ של אמנוֹן והוֹלך רכיל מאיש אל איש וּמסכסך הכּל. חננאל מאמין בּתוֹם לבּוֹ כּי החלוֹם אינוֹ דבר ריק, אלא קוֹל בּשׂוֹרה ממרוֹמים וּבוֹ יתגלה שׂר הגוֹרלוֹת. אבל מה יחסם של יתר האישים המתוֹארים בּסיפּוּר לענין זה? קוי הרקמה מכוּונים, כּמדוּמה, להוֹרוֹת לנוּ, כּי האדם רוֹחש אֵמוּן לחלוֹם בּמידה שלבּוֹ כּשר וטהוֹר

וכי בּז הוּא לחלוֹמוֹת כּל כּמה שרוּחוֹ אינוֹ נכוֹן בּקרבּוֹ ונפשוֹ

מתוּעתעת ונעוּרה משאיפוֹת טוֹבוֹת ונאצלוֹת. מעכה, שפחתה המרשעת של תמר, עוּץ, טיפּוּס האדם הקטן, המיחס ערך רק למה שבּעין וּבמזוּמן, זמרי, כּוֹהן לבּעל וכוֹהן לשׂטן הרע, שקרן לתיאבוֹן ורוֹדף בּצע, כּלל זה יש בּידם, שהחלוֹמוֹת שוא ידבּרוּ. ידידיה איש הבּיניִם, נדיב ומוֹקיר חכמים, השוֹפט בּכל זאת למראה עיניִם וּמכבּד עוֹשר ויִחוּס אבוֹת וּבכל הענינים והמסיבּוֹת הנהוּ פּוֹסח על שתי הסעיפּים, חוֹכך גם בּענין יחסוֹ אל יצוּרי הדמיוֹן. סימני היסוּס מרוּבּים לגבּי ממשוּתוֹ של החלוֹם ניכּרים גם בּתרצה, אבל לבּה, לב־אם אוֹהב, אינוֹ נוֹתן לה שלא לשתף עצמה בּמַאוַייה וּבכיסוּפיה של בּתה, המתיסרת בּמַדוי האהבה והחלוֹם. תמר בּדוֹמה לחננאל, אביה זקנה, כּוּלה, בּלב וּבנפש, תפוּשׂה בּשגיוֹן החלוֹם. מן הרגע שהציצה בּאמנוֹן נפגעה בּחץ האהבה והלכה שבי אחרי קלסתר דיוֹקנוֹ כּאילוּ נגלה לה זה מאז וּמקדם. וּמיד פּסקה את פּסוּקה בּאזניו: “דמעוֹתיך המזהירוֹת כּפנינים על לחָייך, לאוֹת וּלעד לי, כּי לא תנשני, כּאשר לא נשיתיך עד היוֹם”. וכאשר שאֵלה אמנוֹן בּהשתוֹממוּת: “ואַיה ראיתיני, עדינה?” ענתה לוֹ תמר בּצחוֹק וּבחן: “בּחלוֹמוֹת. אך אלוֹהים עשׂה את היוֹם הזה ויראני אוֹתך בּהקיץ”.

חוּשוֹ האמנוּתי הדק של מאפּוּ הוֹרה לוֹ לשזוֹר את חוּט החלוֹם לסירוּגין מן הסב אל הנכדה, מדוֹר האבוֹת הזקנים לבני בּניהם, בּפסיחה של שלילה אוֹ של היסוּס על דוֹר האבוֹת. ללַמדך, שהטבע פּוֹעל בּקפיצוֹת, ולא דוֹר אל דוֹר אלא דוֹר מאחרי דוֹר יבּיע אוֹמר. לא רק אדמת העוֹלם אלא גם אדמת הנפש זקוּקה לשמיטה ולהוֹברה. לפיכך יוֹתר ממה שקרוֹב דוֹר שני לראשוֹן בּכיווּן הדעוֹת וּבהלָך הנפש קרוֹב אליו דוֹר שלישי. האם נתכּוון מחבּר “אהבת ציוֹן” לרמוֹז לנוּ גם כּן, כּי חלוֹמוֹת בּרציפוּת יש בּהם משוּם סכּנה ליִשוּב העוֹלם וכי בּמרוֹם קצה של תקוּפת ההתלהבוּת הכרח שתבוֹא שעת התפּכּחוּת וּמַעשׂיוּת? מכּל מקוֹם מבּלי משׂים נאמר לנוּ

כּאן, כּי הסב חוֹלם והבּן מהסס ושוֹקל, ואילוּ הנכד חוֹזר להשגיח בּבת־קוֹל מן התהוֹמוֹת. תאמר: החלוֹם הוּא מלח החיים. אבל כּיוָן שהאבוֹת אכלוּ הרבּה מלח בּנעוּריהם שוּב אינם מניחים לבניהם שיבלוּ את חייהם בּשגיוֹנוֹת. אבוֹת רוֹצים “תכלית” ושוֹאפים להביא את הבּנים לידי מעמד איתן בּחברה, שיהיוּ הוֹן ועוֹשר בּביתם ושיהיוּ שרוּיים בּצל הכּבוֹד

ושישתדכוּ עם בּני יחשׂ. מה שאין כּן הסבים, שכּבר ראוּ את החיים בּרוֹב עלילוֹתיהם ותהפּוכוֹתיהם ועמדוּ בּנסיוֹנוֹת העתים. יש שעיניהם נפקחוֹת לרוָחה לראוֹת בּהבלוּתם של הקנינים החמריים והערכים המדוּמים, שיסוֹדם בּעוֹשר וּבכבוֹד וּביִחוּס, לפיכך הם שבים אל הזיוֹת הנעוּרים וּמבקשים לראוֹת בּבני בּניהם את התגשמוּת הטוֹב והנאצל. ידידיה יעד את עזריקם לחתן לבתוֹ לא רק על שוּם שהוּא שוֹמר אמוּנים לרעהוּ יוֹרם, אלא גם משוּם שעזריקם הוּא בּר אַבהן וּמוּפלג בּעוֹשר. תרצה האם נפשה מרחפת בּין עזריקם, המיוּעד לבתה בּצו הגוֹרל, וּבין אמנוֹן הרוֹעה, בּחיר לבּה. לא כן תמר. היא כּוּלה קשב לקוֹל לבּה ונפשה דבוּקה בּחלוֹמה. כּל עוֹד היא מסוּרה למאוַייה אין בּה אף שמץ פּקפּוּק. היא של אמנוֹן וחלוֹמוֹתיה שלוֹ. ו“אכן, כּשקוּץ משוֹמם נדמה נדמה לי עזריקם וּמתעבת אנכי את הכּסף ואת הזהב, אשר יצפּוּהוּ מחוּץ, כּי בּהם יקח לוֹ קרניִם. וּמה תפארת אבוֹתיו, אשר בּה יתימר?” אין היא יוֹדעת כּל היסוּס וּפשרה. הר גָבה בּין תמר לידידיה, מחיצה לא דקה חוֹצצת בּין תמר לתרצה. אוּלם אַל־חוּט של חזוֹן מרוֹמם מקשר נפש תמר לחננאל אביה הזקן. מה הוּא הוֹלך אחרי בּת־קוֹל בּעוֹלם החלוֹמוֹת ושבוּי בּקסמי החזוֹן אף היא כּך. מה הוּא רוּחוֹ תפעמהוּ לקראת נצוּרוֹת אף היא צוֹררת את כּל מַערכי לבּה בּצפּיה האחת ורוֹאה את הבּאוֹת בּאספּקלרית החלוֹם.

מיד בּפּגישה הראשוֹנה אוֹמרת תמר לאמנוֹן, שלא שכחה אוֹתוֹ אף על פּי שלא ראתה אוֹתוֹ עדיין לפני כן, הוֹאיל וּכבר נגלה אליה תחילה בּחזוֹנה וגם משוּם שאין מוּקדם וּמאוּחר בּחלוֹם. ואוּלי כּלל לא בּכוָנה תחילה אלא מתוֹך חזוּת פּנימית השׂיג מאפּוּ, כי מוּתר לוֹ להשליט ערבּוּב זמנים וּבליל חמרים בּקוֹסמוֹס הקטן שיצר לפנינוּ. לא חשש מפּני הנוֹהג שבּעוֹלם, המטפּח אוּלי על המקרים בּסיפּוּריו ולא נרתע מפּני חוּקי המציאוּת, המערערים את הנימוּסים המתהלכים בּהם. רבּים הקשוּ על מאפּוּ מן השוּלחן הערוּך הפּסיכוֹלוֹגי, שהרי לא מצאנוּ בּחיים את השחוֹר שהוּא שחוֹר מני שחוֹר ואת הלבן עשׂוּי בּתכלית הלוֹבן וכן הצדיק אינוֹ צדיק גמוּר והרשע אינוֹ רשע גמוּר, ואילו אצל מאפּוּ מחוּלקים הבּריוֹת למלאכי השרת מצד זה וּלשדי־שחת מצד שני. אבל דיני פּסיכוֹלוֹגיה המחוּיבים בּמציאוּת אינם כּלל דין גם לגבּי יצוּרי־בּדים. כּשם שבּחלוֹם משתנים סדרי זמן וטבע החוֹמר כּך ניטלה המרוּת גם מעל חוּקי הנפש, המדריכים אוֹתנוּ בּהקיץ. אמן הפּוֹעל לא בּהשבּעת קוּלמוֹס, שאין לפניו אלא מה שעיניו רוֹאוֹת וּמה שחוּשיו סוֹפגים מן המוּכן, רשאי לעשׂוֹת תגבּישים ותדגישים שוֹנים, כּדרך שפּוֹעל החימאי, לערבּב יסוֹדוֹת נבדלים ולברוֹא פּרצוּפים

שאין כּמוֹתם בּמציאוּת המוּחשית. אסוּר לזייף את המציאוּת, אבל מוּתר להתרחק הימנה אוֹ להעקיף אוֹתה. נאמנוּת למתוֹאר פּירושוֹ נאמנוּת לנקוּדת המוֹצא ולאו דוקא ליש ולקיים. מי שבּיקש לצייר שד בּעל תמניא אפי רשאי לעשׂוֹת זאת ואין פּגם בּמפעלוֹ, אבל אוֹי לזה שזימן מלאך ויצא לוֹ שד. לא קשיא על מאפּוּ שזמרי שלוֹ אינוֹ דוֹמה לכל הנוֹכלים המוֹדעים לנוּ. לא ראינוּ אינוֹ ראָיה. אבל זמרי עשׂוּי להיוֹת מוּפרך אילוּ אפשר היה להוֹכיח כּי קשיא מזמרי על זמרי; עכן אוֹ בּוּקי וחפר לא היוּ מוּצדקים אילוּ הוֹכחנוּ, שאינם מתאימים אל המציאוּת שעלתה בּמחשבתוֹ של האמן שעשׂאם. פּגם זה לא תמצאוּ בּמאפּוּ בּשוּם בּריה שלוֹ. כּל אחת מנפשוֹתיו עשׂוּיה בּמַתכּוּנתה שלה. היא מתהלכת כּחוֹלמת ועם כּך שוֹמרת על נתיבה. מַעכה שפחתה של תמר לוֹעגת לגברתה על שוּם ש“חוֹלמת היא תמר”. זמרי המַלשין לוֹחש את לחישת הפּתן בּאזני אמנוֹן: “כּי כּפרה סוֹררה היא תמר מיוֹם דעתי אוֹתה” ו"קוֹשט אִמרי אמת הוֹדעתיך הפּעם, כּי אין בּקרבּה נכוֹנה. מאז אמר לך לבּי: מה אוּמלל אמנוֹן, כּי תארוֹג לוֹ תמר קוּרי עכּביש, תוֹליכהוּ שוֹלָל כּל היוֹם, וּבאחריתוֹ הלא יאסוֹף רוּח בּחָפניו, כּעוֹף תתעוֹפף

תקוָתוֹ, ותמר תּדד ממנוּ כּחזיוֹן ליל, כּי מחלוֹם היתה אהבתוֹ ולחלוֹם תשוּב". אבל גם תרצה האם, החרדה לשלוֹם בּתה, מדגישה בּרוֹב חמלתה ואהבתה את דרך החלוֹם שבּבתה. מַשמע, הציר הראשי של הנפש הזאת טבע החלוֹם לוֹ, לפי דעת הכּל. בּכל נסיבּה יש גרעין של אמת, שגם הטוֹבים וגם הרעים, גם המחַייבים וגם השוֹללים, אינם יכוֹלים להתעלם הימנוּ. זה כּוֹחוֹ של אמן גדוֹל, שהוּא משעבּד את כּל הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּיצירתוֹ למגמתוֹ הראשית.

אלוּ דוֹרשים חלוֹם לשבח ואלוּ לגנַאי, אבל הכּל דוֹרשים אוֹתוֹ. זמרי, טיפּוס הרשע מדעת, החכם להרע, המוּשחת על יסוֹד השקפת עוֹלם, העמיק יֶתר מכּל האישים המתוֹארים בּבעית החלוֹם. אין הוּא כּוֹפר בּכוֹח הפּוֹעל

שבּוֹ, אלא מטיל שיקוּצים על המניע שלוֹ. אין הוּא גוֹרס שהחלוֹם מרוֹם מן המציאוּת, אלא, להיפך, שפל ממנה. דעתוֹ היא, שהחלוֹם הוּא פּשוּט שקרן, המסוֹבב בּכחש כּל המבקש להישען על המנוּגעים בּוֹ. הוּא מבטיח ואינוֹ מקיים אוֹ שהבטחתוֹ אינה שוָה מלכתחילה ולא כּלוּם. גדוֹלה מזוֹ, מתכּוון הוּא להוֹכיח, שהחלוֹם מנוּול מטבע בּרייתוֹ משוּם שאינוֹ בּגדר מציאוּת.

הוּא חזוֹן בּדים וסיטרא אחרא. מן התוֹהוּ בּא ואל התוֹהוּ ילך. וכיוָן שהאהבה תוֹמכת את יתדוֹתיה בּהלך נפש וּבחזוֹן הרוּח, כּיוָן שהמאַהב נמשך אל נשׂוּא אהבתוֹ בּעבוֹתוֹת הקסם וּמסתכּל בּוֹ מתוֹך השגיוֹן, הרי כּל עיקרה של אהבה היא פּעוּלה לערעוּר המציאוּת והפיכתה למקסם שאין בּוֹ ממש. בּחכמה עשׂה מאפּוּ שהעמיק את זמרי ולא אמר די בּתיאוּר דיוֹקנוֹ כּאיש רע סתם, המוֹכר את נשמתוֹ בּעד בּצע כּסף והמתעטף בּאדרת הכּחש לשם מטרותיו השפלוֹת. שאילוּ כּך היה זמרי סתם מנוּול שמרוּבּים כּמוֹהוּ בּשוּק, העתקה פּשוּטה של החיים. מה שיש בּחיים, הרי יש, ותצלוּמוֹ לשם מה? אבל זמרי אינוֹ סתם רשע, אלא רשע בּעל שאר רוּח רעה, אין הוּא מסתפק בּמעשׂה הרע, אלא שוֹקד גם על המדרש שלוֹ. הוּא מעמיק את השחיתוּת ועוֹשׂה אוֹתה שיטה. זמרי מסכסך, מחרחר, מלשין, חוֹפר בּוֹרוֹת וּמכשיל. סוֹפוֹ שיפּוֹל בּבּוֹר אשר כּרה. אם משוּם טעמים מעשׂיים וּמציאוּתיים מוּטב לוֹ שלא היה זמרי כּלל. לא ניתנו אוּלי החיים לצדיקים גמוּרים, אבל גם לא לרשעים גמוּרים. נמצא שהרשע הגמוּר פּוֹעל גם כּן משוּם שהוּא אחוּז דיבּוּק הרע. אף הוּא הנהוּ סהרוּרי. וּכשאתה קוֹרא את פּרשת מעשׂיהם של מַתן ועכן, בּוּקי וחפר, עזריקם וזמרי, משלחת מלאכי החבּלה האלה, ורוֹאה את סוֹפם, אוֹ גם לפני כן בּשעת עבוֹדתם הסיזיפית, אי אתה יכוֹל שלא להרגיש כּי אף הללוּ פּוֹעלים כּך משוּם שהם מצוּוים ועוֹמדים מטעם כּוֹח נסתר. שלוּחי הגוֹרל הם. ניתן להם צו: השחיתוּ! השחיתוּ אחרים בּשביל שתפּלוּ בּסוֹפכם לתוֹך בּאר שחת. הציתוּ בּית ישרים, שלחוּ את ידיכם בּעוֹשק וּבגזל, העידוּ עדוּת שקר, סַכסכוּ, סַכסכוּ. כּן, כּל המעשׂים האלה מחוּיבי המציאוּת, שאין אתם אדוֹנים עליה. אתם מתגלגלים בּמוֹרד ואגב הגלגוּל הנכם עוֹשׂים זר מעשׂיכם.

הטוֹבים והרעים, אלוּ ואלוּ דבוּקים בּחלוֹם. והבּינוֹנים

מה ענינם? הם פּוֹסחים על שתי הסעיפּים וחוֹככים לכאן וּלכאן. תרצה אשה טוֹבה, אם מסוּרה, צוֹפיה הליכוֹת בּיתה וּזהירה בּהלכוֹת דרך ארץ, אוֹהבת אוֹרחים ואף טל החלוֹם ילין בּדיבּוּריה. אוּלם אינה הוֹלכת אחרי החלוֹם בּלב שלם. קל וחוֹמר ידידיה בּעלה, שמצד אחד אף הוּא שוֹגה בּדרכיו וּבמשפטיו על הבּריוֹת וּמצד שני שקוּע הוּא בּעוֹלם המעשׂה. לב אֵם יוֹדע, כּי לא בּחלוֹמוֹת יִבּנה בּית. ואף לאחר שבּאוּ כּל דברי החלוֹם כּתוּמם וחננאל שב מגלוּתוֹ ואמנוֹן עמוֹ היא מוֹנה את מליה בּחרדה וּבזהירוּת באמרה אל אמנוֹן: “הן דברינוּ תמוּ, תמר לך היא, ואתה קחנה אל הכּרם ודבּר על לבּה, כּי כּחוֹלמת היא עדנה”. אמנוֹן זה הוּא דרך מקרה בּחוּר חמוּדוֹת, גיבּוֹר חַיִל, יוֹדע נַגן, עם בּני הנביאים יתהלך כּאחד מהם, בּידוֹ שיסַע את הארי, וכעת פּדה מן השבי גם את אביה. אף על פּי כן לא מן הראוּי להאריך את חבלי ההזיה, האוֹפפים את בּתה תמר. יוֹדעת אֵם, כּי חלוֹמוֹת ממוֹגגים את הנפש, מטילים תֶּסֶס ותֶמֶס לתוֹך הנשמה, מאפילים בּצעיף על כּל המראוֹת, מראים את ההוָיה בּראי עקוֹם וּמסַלפים את דמוּת העוֹלם. דרכי החלוֹם אפשר שבּני הנעוּרים ילכוּ בּם, אבל מבוּגרים יִכּשלוּ בּהם. לפיכך היא פּוֹעלת מאחוֹרי הפּרגוֹד להסיר את הלוֹט מעל עיני בּתה וּלהשיבה לתוֹך ספירת הקיוּם הטבעי בזרוֹעוֹת בּחירה. האב על אחת כּמה וכמה שהוּא שוֹקד בּכל פּרשת העלילה לקרוֹע מעל בּתו את קוּרי התנוּמה ולעקוֹר מלבּה את דיבּוּק החלוֹם, אם כּי אף הוּא אינוֹ נוֹתן דוֹפי בּיוֹשר לב וטוֹהר רוּח. אוּלם הוּא רוֹאה בּעצם השגיוֹן בּדמיוֹנוֹת מקרה לא טהוֹר

וּשרירוּת לב. הוּא משחר מוּסר את תרצה אשתוֹ, המצדדת בּזכוּתה של תמר ואוֹמר: “ואַתּ אל תשיתי לב לקוֹל בּכיה, כּי דמעוֹתיה טל מַשכּים, ההוֹלך ויבש משמש בּוֹקר”. וזאת לתמר: “אל־נא, בּתי! אַל תשתוֹחחי ואַל תהמי, כּי דוֹדך נסע ונגלה ממך ולא ישוּב עוֹד אליִך. ואת אַל תבכּי לוֹ, כּי אם בּכי על נפשך, כּי לא ישרה בּך, ועל חרפּת עלוּמיך”. כּמה אכזריוּת לב בּידידיה, והוּא אינוֹ אכזר. רוּחוֹ מרה עליו על שוּם החלוֹם המסַכסך את בּתוֹ וּמשחית את נפשה מטהרה. הלא כּך דברוֹ אל תרצה אשתוֹ: “שמעי נא, שאהבה נפשי, אני ידעתי מה ימריצך לענוֹת בּאלה, כּי תשגי עדנה בּחלוֹם אביך”… מה תימה שתרצה וידידיה אינם נוֹתנים את מלוֹא נפשם לחלוֹם את תמר עצמה, אשר בּחלוֹם וּבנוֹשׂאוֹ כּל חיי רוּחה. לעתים מתמרדת על חזוֹנה וּמעפּרת בּעפר השׂטנה והדיבּה את בּחיר לבּה. רק שנַיִם נמצאוּ נאמני רוּח עד תוֹם: חננאל ואמנוֹן, הדרוּכים ללא כּל היסוּס לקראת החזוֹן וּלעוֹלם בּטוּחים הם כּי החלוֹמוֹת לא שוא ידבּרו. בּיוֹם זה המכוּבּד, בּו חוֹגג הצדק את נצחוֹנוֹ והנאהבים והנעימים קוֹשרים את בּרית אהבתם לנצח, קוֹראים שני המאמינים איש בּלשוֹנוֹ שיר הלל לחלוֹם. “עבר החלוֹם, לוֹחש אמנוֹן בּאזני אהוּבתוֹ, ועינינוּ רוֹאוֹת פּתרוֹנוֹ, ועתה עוּרי לקראתי והאירי אלי פּניך, כּי בּאוֹר פּניך אראה חיים”. “אמוּתה הפּעם כּי בּא חלוֹמי, לא נפל דבר ארצה” – קוֹרא חננאל. מי לחיים ומי למות, אבל שניהם בּמַעגלי החלוֹם. וכי לא נתכּוון מאפּוּ לוֹמר לנוּ, כּי הן החיים והן המות לא ימתקוּ לנוּ אלא בּשפריר החלוֹם? אף בּיקש מסתמא להשמיענוּ כּמה קשה לעמוֹד בּנסיוֹן הנאמנוּת לחלוֹמוֹתינוּ. תמר יפת התוֹאר, בּרוּכת הגוֹרל, בּת הטוֹבים,

נכדתוֹ של חננאל, האמוּנה עלי נאוּמיהם החוֹצבים להבוֹת אש של בּני הנביאים, בּשעוֹת של חוּלשת הדעת הסגירה עצמה לנכלי זמרי וניפּצה בּחמת כּעסה את מצבת האימוּן שהקימה בּלבּה לאבּיר נפשה. היא נתפּתתה לשׂטן המציאוּת ודיבּרה סרה בּמלאך הטוֹב שלה. היא נפלה בּרשת המחשבוֹת הזרוֹת ונדלקה בּאש זרה. מרי רוּחה העבירה על דעתה. ורק אמנוֹן עמד כּסלע איתן, מצוּדת האמוּנה. כּשמוֹ כּן הוּא ותוֹכוֹ כּברוֹ.


 

ג. בּצל התקוה


ניתן לשער כּי הספר “אהבת ציוֹן” לא היה נחקק כּל כּך בּזכרוֹנם של הקוֹראים וּברגשם אילוּלא היה כּמַעין המתגבּר בּטחוֹן החיים ואמוּנה בּנצחוֹן הטוֹב. בּצד החלוֹם, חוּט השתי של הספּוּר, משתלשל והוֹלך חוּט העֵרב שלוֹ, והוּא התקוה. “קוה, קוה, אמנוֹן, כּי טוֹבה תקוה מחיים” – בּת־קוֹל זוֹ עוֹלה מכּל דף ודף והיא משמשת שיר־לכת לכל האישים הצוֹעדים כּאן בּנפתוּלי קרב לקראת גוֹרלם. קוֹרא הספר הנרגש מכּלל חמוּדוֹתיו מתפּעם בּיוֹתר מן הניגוּן המעוֹדד הזה, שהדים משלוֹ מתמַשכים וּבאים גם לתוֹך חייו הפּרטיים. האוֹפּטימיזם היהוּדי המוֹרשתי נתן את אוֹתוֹתיו, אם כּי אוּלי שלא בּכוָנה. דבר זה גרם בּוַדאי לא בּמעט להידוּק הקשרים בּין הספר לבין הקוֹרא והרים את “אהבת ציוֹן” לדרגה של הספר המחנך, המלַווה את האדם כּידידוֹ הטוֹב בשעת קריאה וּלאחר קריאה, הקוֹבע בּוֹ רישוּמים מַתמידים, וּממנוּ יוֹצאת השפּעה לגשר בּין החזוֹן והמציאוּת. שׂיא הצלחתוֹ

של ספר מעין זה הוּא שבּמידה שהוּא משמש בּבוּאה נאמנה של החיים הוּא עוֹשׂה את החיים מעין המשך לוֹ, לא רק חיים אוֹתוֹ, אלא גם חיים על פּיו.

החלוֹם אוֹפף אוֹתנוּ שלא מדעת; אוּלם בּתקוה הננוּ

בּוֹחרים גם בּמחשבה תחילה, כּי בּה תנחוּמים לעת צרה ועמה מקוֹר האמוּנה והכּוֹח בּכל עת. התקוה היא חלוֹמה של הנשמה. וכך נתקשרוּ בּעבוֹתוֹת על דפּי “אהבת ציוֹן” האהבה, האמוּנה, הבּטחוֹן והכּוֹח – הן בּביצוּע מפעלי גבוּרה והן בּכפיפת שכם לסבל – וכוּלם יחד נתגלמוּ בּנפש הראשית הפּוֹעלת בּספּוּר, בּאמנוֹן שכּשמוֹ כּן הוּא. הוי אוֹמר: “אהבת ציוֹן” נתפּרשה לקוֹרא העברי כּספר האהבה והאמוּנה בּמידה שוה. היא בּישׂרה לוֹ, כּי אפשר לתקן את העוֹלם בּמלכוּת שדי של האהבה, כּי יש אהבה העזה כּמות וכי בּכל מקוֹם שמוֹפיעים הנאהבים והנעימים כּל מכשוֹלים לא יעמדוּ להפריד בּיניהם.

המאמין הגדוֹל הוּא לאו דוקא תם, שמימיו לא נצנצוּ בּוֹ הרהוּרי כּפירה, אלא זה שנתנסה בּכל לבטי ההיסוּסים והתגבּר עליהם. וכך גם המקווה הגדוֹל. אף מאפּוּ לא קשר כּתרים לתקוה וּלבטחוֹן אלא מתוֹך התאבּקוּת קשה עם ריבּוּי המזיקים להם. “אהבת ציוֹן” אינוֹ סיפּוּר־מנוּחוֹת, שהאידיליה היא חוֹתמוֹ מראשיתוֹ ועד סוֹפוֹ. אדרבּא, הוּא ספּוּר־בּלהוֹת, תוֹכוֹ רצוּף מעשׂה בּשדים בּצוּרת בּני אדם,

האוֹרבים ל“ניצוֹץ”, אלא שיסוֹד “שדי” גוֹבר על הקליפּה. והקליפּה היא לא מבּחוּץ, אלא מלפנַי ולפנים של הבּריוֹת. קליפּת החשדנוּת והפּקפּקנוּת יוֹשבת בּמחתרת כּל הנפשוֹת, ותמר בּכללן. הכּל נתפּסים להרהוּרי כּפירה

בּממשוּת האהבה, מי בּרציפוּת וּמי לסירוּגין. אחד הוּא אמנוֹן, שאינוֹ נוֹתן לשד הכּפירה דריסת הרגל בּלבּוֹ. הוּא, האוֹהב הנאמן, הנהוּ גם המאמין הגמוּר והמוּשלם. מאפּוּ התקין אוֹתוֹ דרך כּלל שלם ומוּגמר, כּליל המעלוֹת הטוֹבוֹת, יפה־תוֹאר וגבּור־חיל. חכם ושר בּשירים, מלא חן, שוֹפע עוֹז, סמל התוֹם, אוֹ, כּבּיטוּי החוֹזר ונשנה על דפּי הסיפּוּר, תפארת אדם, מין אדם שהוּא חלוֹם, חלוֹם אשר חלם אוֹתוֹ הטבע וחלוֹם חזיוֹנוֹ של המשוֹרר. אף על פּי כן אין בּטוֹפס אמנוֹן לא הגזמה ולא זיוּף, משוּם שאינוֹ כּלל צלם תיאוּר של מין אדם העליוֹן. הוּא הטיפּוּס האנוֹשי, אלא שהוּא עשׂוּי ללא דוֹפי, מזוּג היסוֹדוֹת ודרוּך לעוּמת הנַעלה והנכסף. אין הוּא מטפּס לעוֹלמוֹת העליוֹנים ואינוֹ קוֹפץ מעל לראשוֹ, אלא בּוֹנה הוּא את זה העוֹלם ושוֹאף להשׂיג את אנוֹשיוּתוֹ הטהוֹרה, היינוּ, את עצמוֹ, על טהרת יסוֹדוֹתיו. הוּא בּן־פּוֹרת וילד השעשוּעים, אבל מילדי האדמה הנהוּ. משלנוּ, אלא שטוֹב הוּא מאתנוּ, משוּם שנתלכּדוּ בּוֹ האחד כּל הניצוֹצוֹת הטוֹבים שיש בּרבּים. כּך יצרוּ גדוֹלי הדיוֹקנאים

דיוֹקנאוֹת כּלילי השלמוּת, מעין פּרצוּפים למוֹפת, שהטבע כּביכוֹל

בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ ראוּי לוֹ להסתכּל בּהם ולעשׂוֹת כּמַתכּוּנתם, בּחינת

המקלוֹת שיעקב הציב לפני הצאן ללדת כּמוֹתם עקוּדים, נקוּדים וּברוּדים.

אם ניתנה לאמנוּת השפּעה על החיים, אם יש ספרים העשׂוּיים להיוֹת כּוֹח הפּוֹעל בּחיים, הרי זכוּת לספר “אהבת ציוֹן” להימנוֹת עמהם. לאמנוֹן נאה בּאמת תוֹאר הגיבּוֹר בּמוּבן שנתישן כּבר ושראוּי לחדשוֹ גם בּימינוּ, והוּא אישיוּת מרכּזית הפּוֹעלת בּתוֹך מַעגל־חיים מסוּים וּממנה

יוֹצאוֹת קרנים לכל יתר האישים הנוֹשׂאים ונוֹתנים בּמחיצתה. אישיוּת גבּוֹרית טבעה הבּטחוֹן העצמי. היא מאמינה בּעצמה הוֹאיל ולבּה סמוּך וּבטוּח בּכוֹחוֹת החיים, וכל הרוֹאה אוֹתה בּדריכוּתה לפעוּלה נפעל הימנה. הגבּוֹר הוּא גם מוּכשר וגם מצליח, כּי הכּשרוֹן וההצלחה הם שמוֹת נרדפים. כּיוָן שהוּא צוֹעד בּעוֹז כּל המכשוֹלים חוֹמקים מפּניו, וּלפיכך אין הוּא

רוֹאה כּלל מכשוֹלים. הבּטחוֹן נוֹתן בּלבּוֹ שׂמחה והשׂמחה מַקנה לוֹ את

הבּטחון. כּל נוֹשׂא הוּא סיבּה וּמסוֹבב כּאחד. אף בּאמנוֹן אין קדרוּת של עצבוּת, אם כּי לעתים דרך עוֹצב לוֹ. אין בּו כּעס על אף מכאוֹביו. גבּוֹר אינוֹ כּוֹעס; גבּוֹר נלחם וּמתאבּק. אף האישים האחרים בּסיפּוּר נוֹשׂאים את סבלם בּמידה מרוּבּה של סבלנוּת. בּשירת ציוֹן זוֹ אין קינה, אין בּכי, על אחת כּמה אין בּכינוּת. שׂקים אין חוֹבשים על הראשים, אם כּי הרבּה פּנים לבוּשים בּמסכוֹת. עננים מצטבּרים לעתים, אבל הקשת שוֹרה תמיד בּכל ענן. וכי אין כּאן מנה גדוּשה של צרוֹת ופוּרעניוֹת? כּל התלאוֹת שבּחיים מצוּיוֹת כּאן למַכבּיר. שכוֹל משפּחות, אנקת עניים, רשעוּת של חדלי אישים ונכלי צבוּעים. האהבה כּיוֹנה תפוּשׂה בּכף רשע וּמחבּל. אבל יאוּש אין כּאן. כּי מקוֹם המחזה הוּא לא נינוה העיר החַטאה, הטוֹבלת בּדמעוֹת העשוּקים, אלא ירוּשלים. סוֹף־סוֹף ירוּשלים, עיר הנצח, וּבנצח אין דכּאוֹן של יאוּש. בּירוּשלים נאמר: נחמוּ, נחמוּ, עמי. ואף ירוּשלים עצמה אוֹמרת: נחמוּ, נחמוּ. “קוה, קוה, אמנוֹן, כּי טוֹבה תקוה מחיים”. קוה, קוה, אדם, בּתוֹך עוֹלם הדוּר־נאה זה, השפוּך זוֹהר “כּאוֹר ה', הזוֹרח אל לב טהוֹר”, עוֹלם זה אשר בּוֹ "כּגבּוֹר יֵצא השמש וּבגאוֹן עוּזוֹ ירדף חוֹשך עד היוֹם האחרוֹן, בּעלי כּנף יריעוּ ויזמרוּ גבוּרתוֹ, וישׂמח כּל היקוּם,

כּי התעוֹרר אוֹר על חוֹשך", כּפי שנמצא כּתוּב בּמגילת האהבה, שנשלחה מנינוה העיר מאת אמנוֹן אל תמר.

תמה אני אם ניתנה הדעת על כּל יקר סגוּלוֹתיה של מגילת־אהבה זוֹ. אילוּ חיבּר מאפּוּ אגרת זוֹ בּלבדה ראוּי היה לתוֹאר הסוֹפר הגדוֹל. כּמה רגשוּ הקוֹראים בּאירוֹפּה מתוֹך התפּעלוּת ממכתב

הוידוּי של האנס לויקטוֹריה בּספּוּר האמסוּן. אבל נעלה לאין ערוֹך אמנוֹן בּן יוֹרם על האנס בּן הטוֹחן בּעוֹצם רגשוֹ, בּשׂגב בּיטוּיוֹ, בּתוֹם

ניביו וּבהיקף מבּטוֹ על עוֹלם וּמלוֹאוֹ, עמים וגוֹרלוֹתיהם. בּינה יתירה היתה בּמאפּוּ, שעשׂה את אמנוֹן נעלה גם מעל לעצמוֹ, היינוּ, מעל למקרה האהבה האישי שלוֹ. שכּך הוּא לב האוֹהב הגדוֹל: הוּא מתרחב והוֹלך כּפתחוֹ של עוֹלם וסוֹבל ומכלכּל בּקרבּוֹ את דברי ימי העוֹלם. איש היוֹמיוֹמיוּת הקטנה אין לוֹ בּעוֹלמוֹ כּלוּם אלא ד' אמוֹת שלוֹ, עסקיו הפּרטיים, משאלוֹת צרכי בּשׂרוֹ והחרדה לשלוֹם עצמוֹ. האוֹהב, כּיון שיצא מתוֹך חוּג אנוֹכיוּתוֹ הצרה, אפשר שיתגדל ויתרוֹמם עד לבמה זוֹ, שמעליה רוֹאה הוּא את כּל ההוָיוֹת. אמנוֹן שוּב אינוֹ מצמצם את שכינת אהבתוֹ בּינו לבין תמר חמדת נפשוֹ. הוּא סח עמה בּאגרת על כּלל המעשׂים. ושוּב אין הוּא נוֹהם מצערוֹ הפּרטי אלא מתוֹך יגוֹן החיים והמוֹן בּרוּאיהם, ואת שׂיחוֹ לא מנפשוֹ בּלבד ישפּוֹך אלא מתוֹך האנוֹשוּת הסוֹבלת.

עצם הפּתיחה בּמגילת אהבתוֹ של אמנוֹן נוֹגעת עד נפשנוּ משוּם שהיא מגלה לנוּ בּמשפּטיה הראשוֹנים את טוֹהר רוּחוֹ ורוֹחב דעתוֹ של כּוֹתבה. וכה ישׂרטט אמנוֹן בּמבוֹא האגרת אל תמר: “בּארץ נמרוֹד, בּקרית גוֹיים עריצים, בּנינוה אנכי… קוּמי, בּת נדיב, ושׂימי, תמר, לבּך לדברי אמנוֹן מארץ מרחקים: אהבתיך בּבית לחם, אִויתיך בּציוֹן ועד אַפסי ארץ את סגוּלתי”. קדמה למַבּע הגעגוּעים על האהוּבה הבּעת רגש הגֵרוּת בּגוֹלה. נינוה מוּל ציוֹן. קרית גוֹיים עריצים כּצד שכּנגד לבית לחם המוֹלדתית. להלן ישׂא אמנוֹן את מדבּרוֹתיו על הניגוּד שבּין “בּת ציוֹן הצעירה והעדינה” ל“בין נינוה, העיר העתיקה מקדם קדמתה”, בּין “נחלת השלוֹח” לבין נהריה, כּי “אוֹר יקר זרוּע על פּני פּלג אלוֹהים, ואוֹר קפּאון על פּני בּרכוֹת נינוה”. נעכּרים מי נינוה “וּמהוּלים בּדמעוֹת עשוּקים”, והיפּוּכם בּ“הר ציוֹן, הר המוֹריה והר הזיתים, הנאדרים בּהדרת קוֹדש”. ציוֹן היא “מעוֹנה אלוֹהי קדם” ונינוה “מעוֹן אריוֹת”. אמנוֹן הנפעם מאהבת תמר אינוֹ יכוֹל לפתוֹח בּשׂיח רגשוֹתיו עד שאינוֹ מבּיע בּאזני אהוּבתוֹ את שאט נפשוֹ אל העוֹלם העכּוּ"מי, היוֹנק לשד גוֹיים וניזוֹן מן הגזל והעריצוּת. להט אהבתוֹ של אמנוֹן מתלקח לתבערה עזה כּשהוּא טוֹפל לזוֹ את תעצוּמוֹת שׂנאתוֹ לגילוּלי הנכרים. אש אהבת אשה כּתוּבה על אש דת קוֹדש – זוֹ היא איגרתוֹ של אמנוֹן. ואכן, דייק מאפּוּ והכתיר את סיפּוּרוֹ בּשם אהבת ציוֹן, כּי זוֹ היא אהבת אמנוֹן בּציוֹן וּלציוֹן. תמר שלוֹ יקרה לוֹ שבעתיִם על שוּם שהיא בּת ציוֹן. בּה הוּא מַאדיר את אהבתוֹ לארצוֹ וּלעמוֹ. האשה מסַמלת ואף מגלמת את המוֹלדת, כּשם שאדמת המוֹלדת היא אֵם. אמנוֹן בּנינוה מדבּר מנַהמַת לבּוֹ גם על ציוֹן ועל מקראיה שעה שהוּא משווע מכּיסוּפים אל תמר וחמוּדוֹתיה. בּהגוֹתוֹ בּתמר זכוֹר יזכּוֹר ירח יקר הוֹלך בּציוֹן, המפיץ אוֹרוֹ “כּרצי כּסף מבּעד לצלעוֹת הזיתים על תמר, הנצבה כּחבצלת לימיני”. והוּא קוֹרא בּעוֹצר רגשוֹ אל הירח: “מה נאוָה יִפעת זהרך על ידיה הנשׂוּאוֹת להשבע לי בּרית אהבת עוֹלם”.

כּזהוּ אמנוֹן: כּוּלוֹ אסוּר בּעבוֹתוֹת, אם כּי

בן־חוֹרין מעצם טבעוֹ. הוּא אסיר האהבה, אסיר התקוה להגשמת אהבתוֹ. אף אסיר התקוה להצלת הקרוֹבים. ועם כּך לבּוֹ פּוֹעם בּמַשׂא נפש של כּלל העשוּקים והמעוּנים לגאוּלתם. אמנוֹן אוֹהב את תמר לא בּה בּלבדה אלא גם בּכל המוֹן הבּרוּאים ואיתני הבּריאה מוּזמנים לקחת חבל בּיגוֹנם המשוּתף וּבכּוֹסף המרתק את נפשוֹתיהם. כּשאמנוֹן סח לתמר מנַהמַת רוּחוֹ: "כּל בּני חלד הוֹזים שוֹכבים תחת כּנפי התרדמה, המפתחת חרצוּבּוֹת עמל היוֹם וּתלָאוֹתיו, וּבצלם יֶחסיוּן כּל דכּאי רוּח, המגששים חוֹשך יוֹמם, ואנכי

– לא אנוּם ולא אישן" – מתעוֹרר נַחשוֹל של רחמים בּלבּנוּ על אמנוֹן הרך והענוֹג, שנעשׂה לוֹ עוול בּהיקף עוֹלמי. משל מסַמל אמנוֹן את כּלל העשוּקים והמדוּכּאים. דוֹמה אמנוֹן כּמבשׂר ואוֹמר בּאזני כּל בּאי תבל,

כּי הגוֹזל מנפש את אהבתה גוֹזל ממנה פּת לחמה, אוֹר שמשה; חיים הוּא נוֹטל הימנה. אוּלם גם בּהיות לב אמנוֹן נגרש כּים אין הוּא שוֹכח, כּי העצבוּת היא אֵם כּל חַטאת וכי היא גוּפה עוול וָפשע. הלא אַדיר חפצוֹ, ודוֹמה, אף עיקר מבוּקשוֹ, בּאיגרתוֹ לגרש ענני היגוֹן מלב תמר. הוּא אוֹמר לה: "כּל עצב ויגוֹן אַל ישׂיגוּך, ואם ישׂיגוּ ונסוּ כּעננים מאוֹר פּניך. כּי

בּאוֹר פּניך מקוֹר חיים וחסד לנדכּאים". כּן הוּא מבטיח לה לישׂא את סבלוֹ בּשקט. חוּשוֹ הנאמן לוֹחש לוֹ, כּי בּמידה שהוּא פּוֹתח את שערי לבּוֹ אל העצבוּת הוּא מתכּחש ליסוֹד האמת שבּאהבתוֹ וּבוֹגד בּתמר, שהרי זוֹ בּעצם

קיוּמה בּעוֹלם מפרסמת את כּוֹח הטוֹב ושוֹללת את הרע. אהבה מחייבת אמוּנה; היא נוֹשמת תקוה. אוֹהב מיוּאש יש לוֹ משמע של מין מאמין שהוּא כּוֹפר.

אין איגרת אמנוֹן אלא מעין תמצית הסיפּוּר כּוּלוֹ – וכל היסוֹדוֹת הנתוּנים בּזוֹ בּמרוּכּז מצוּיים בּזה בּמפוּזר. אהבת־ציוֹן היא גם סיפּוּר על אמוּנת ציוֹן. “אזכּרה ירוּשלים ואפחד, תמר – ונמס לבבי”. שקוּלה תמר כּירוּשלים והרי ירוּשלים כּתמר. לא מדרש כּאן, אלא רגש כּהוָיתוֹ. אהבה גדוֹלה, מטרוֹפּוֹלין לשתי נשמוֹת, גדלה כּמטרוֹפּוֹלין שבּמדינה. אהבה בּת השמים היא גם ילדת האדמה, היא יוֹנקת לשד האדמה, כּשם שהיא שוֹתה טל השמים. וּכשם שאין יוֹנק שוֹתה לרוָיה בּמלוֹא הסיפּוּק אלא משד אמוֹ, כּך אין אהבה עוֹלה יפה אלא אם כּן אדמת מַטעה היא לא כּלל האדמוֹת, אלא אדמה זוֹ, אדמת העם, אשר מעפרה נילוֹשוּ הדוֹרוֹת שקדמוּנוּ. כּך מרגיש אמנוֹן; כּך מרגיש כּל איש בּריא החוֹשב וּנבוֹן הדעה. שני גרים על אדמה זרה אף אהבתם גרה היא; לא בּסיס לה ולא מחוֹז־חפץ המתמזג עם משאלוֹתיהם של יֶתר האנשים הדוֹרכים על האדמה הזאת והשמים האלה, ורק אדמת האבוֹת והשמים מעליה משמשים גבוּל בּטוּח לאהבה שלימה, שבּה, כּבכל דבר מוּשלם, בּאוֹת לידי ליכּוּד משאלוֹת הפּרט והכּלל. לפיכך כּכל שאהבת הצמד מתעמקת וּמתרחבת כּן היא מקיפה וחוֹבקת יוֹתר. אהבה כּזאת דוֹרשת את שלוֹם המשפּחה וּבשלוֹם המשפּחה אוֹשר למוֹלדת וּשלוֹם המוֹלדת נוֹשׂא שלוֹם

לעוֹלם כּוּלוֹ. נמצא כּי לאהבת שתי נפשוֹת שוּתף העוֹלם כּוּלוֹ. ושוּב אין האהבה הטרגית סכסוּך בּין שני נאהבים שאינם נעימים, וּשני אוֹהבים־יריבים, אוֹ בּין שתי משפּחוֹת, שראשיהן מפריעים לאוֹשר בּני הזוּג, אלא היא דין תוֹרה בּין הכּוֹחוֹת, דבר אשר נפל בּמערכה העוֹלמית. על כּרחך אתה מאמין בּסיוּם הטוֹב של כּל התנגשוּת בּגיא חזיוֹן של האהבה, אם מאמין אתה בּנצחוֹן הטוֹב בּכללוֹ.

בּרוּח של אמוּנה בּאחרית טוֹבה בּסדר העוֹלם נכתב

הסיפּוּר “אהבת ציוֹן”. קוה, קוה, אמנוֹן; כּי לא יתכן שמשיכת נפשוֹת כּזוֹ שבּין אמנוֹן לתמר תצא לבטלה. שתי אבנים יקרוֹת שכּאלה שוֹאבוֹת זוֹ את זוֹ והן לא יתלכּדוּ לאחדים? – מה דמוּת נשַוה לאחר מכּן לעוֹלם הזה שבּוֹ אהבה חזקה כּזוֹ מתנפּצת לתוֹהוּ? מחבּר “אהבת ציוֹן” היה חדוּר אמוּנה בּ“שאָר ישוּב” לא רק לגבּי תפוּצוֹת ישׂראל אלא גם לגבּי תפוּצוֹת הניצוֹצוֹת של האהבה האוֹבדים והנידחים. אמנוֹן יארוֹשׂ את תמר לוֹ לעוֹלם; תימן ימצא את פּנינה; יהוֹרם ישוּב אל נַעמה. אף מצהרים יקוּם חלד ונצח האהבה לא יכזב. כּשאמנוֹן רוֹשם את דברי הבּשׂוֹרה בּאיגרת אל תמר הריהוּ ניצב לפנינוּ כּנביא פּי שנים: נביא לישׂראל ולגוֹיים ונביא לקהל עדת האוֹהבים שבּכל הדוֹרוֹת: “מה שאוֹן לאוּמים? וּמה המוֹן מַמלכת גוֹיים? הלא כּמַשק גבים וּכאוֹסף נמלים נִצים על רגבי עפר, מגערת אלוֹהי יעקב ינוּסוּן ממרחק, וידמוּ סלה2”. ואנוּ שוֹמעים כּעין בּת־קוֹל עוֹלה ממליצה נשׂגבה זוֹ גם על קוֹרוֹת כּל אהבה עזה, המפלסת לה נתיב בּין המוֹן משׂנאים וּמפריעים. מגערת אלוֹהי האהבה ינוּסוּ כּל אוֹיביה. מה לנוּ זמרי וסיעתוֹ? מה לנוּ נכלי הרשעים האוֹרבים לתוֹם הרגש? מה לנוּ עזריקם, קוֹץ מוּנד, וכת דיליה? בּוֹר כּרוּ רשעים ויפּלוּ בּוֹ; יעצוּ עצה והיא תוּפר. כּל אימת שמוֹפיע אמנוֹן מלאכי חבּלה אלה נמוֹגים מפּניו; כּי הוּא סלע האמוּנה, מצוּדת הבּטחוֹן, אבּיר התקוה.

אפשר לחלוֹק על ספר אהבת ציוֹן מספר החיים ולהוֹכיח למחבּר הסיפּוּר התמים ממעשׂים בּכל יוֹם, כּי יש נקי אוֹבד. וכן לא קשה בּיוֹתר להפריך את כּל דרך התיאוּר הזאת בּכוֹח ההנחה, כּי האמנוּת נוֹעדה לשקף את המציאוּת כּהוָיתה ולא לעשׂוֹת לה פּרכּוּס וקישוּט. ואמנם, הרבּה מַקשנים יצאוּ לפסוֹל את מאפּוּ על שוּם שהלבן הוּא אצלוֹ לבן יוֹתר מדי, כּשם שהשחוֹר המתוֹאר על ידוֹ הוּא מוּגזם בּיוֹתר. אבל טרחנים אלה מתעלמים מן היֵצר הנאצל הטבוּע בּנוּ להתרוֹמם לעתים מעל למציאוּת ולעשׂוֹת לנוּ נפשוֹת נעלוֹת, שאינן מתהלכוֹת כּביכוֹל כּל יוֹם על אדמתנוּ. הרשוּת בּיד

הדמיוֹן היוֹצר לברוֹא לוֹ בּרוּאים משלוֹ, המחוּננים בּיתרוֹן הכשר מכּל

הבּחינוֹת, ואף הם בּגדר נפשוֹת חיוֹת. החיים הם בּכּל: אף בּמשׂחק המרוֹמם. טיפּוּס חי הוּא לא זה, שצדוּהוּ בּחכּה קטנה מתוֹך החיים ממש והוּא הוֹלם את השוּרה הנהוּגה והידוּעה לכּל, אלא גם זה שעלה בּחזוֹן כּיסוּפיה של רוּח שוֹאפת לגדוֹלוֹת ושהוּא הוֹלם לטבע עצמוֹ. בּגלל

היוֹמיוֹמיוּת, המצוּיה בּיוֹתר, אין לבטל את ימי הסגוּלה, הימים הטוֹבים לכּלל אוֹ ימי־האוֹשר לפּרט, הנדירים מאד. יש יוֹם שאינוֹ כּיוֹם־יוֹם, ויש אדם שאינוֹ כּאדם־אדם. את אמנוֹן, תפארת האדם, יש לחפּשׂ בּנרות ובלפּידים בּכל דוֹר ואצל כּל עם. אפשר שלא ימצאוּהוּ כּלל. אבל לא מצאנוּ אינוֹ ראָיה. השאיפה והכּיסוּפים לאמנוֹן הטבוּעים בּנוּ הם המציאוּת החיה שלנוּ. בּחזוֹן כּיסוּפינוּ הננוּ מרימים על נס את אמנוֹן ואנוּ מאמינים בּנס זה. ואם כּי החיים המציאוּתיים כּוֹפים עלינוּ מרוּתוֹ של החוֹק לא נכרתה עדיין מלבּנוּ האמוּנה בּנסים ועדיִן אנוּ עוֹמדים וּמקוים להם.

בּעצם כּל סיפּוּר אהבה הוּא סיפּוּר על הנס. ואם כּך מדוּע לא תינתן הסַמכוּת לאמן לצייר לנוּ גבּוֹר הסיפּוּר שהוּא איש נס להתנוֹסס? כּי מצוּי ושכיח טפּוּס של עזריקם, שהוּא קוֹץ מוּנד, אין מי שיערער על כּך. אלא על מי חוֹלקים? על אמנוֹן. הוּא יוֹתר מדי יפה אף נחמד, חכם וטוֹב ומוּשלם בּכל המעלוֹת. כּל כּך הרבּה סגוּלוֹת־חמדה נתיחדוּ בּאיש אחד. ממילא נמצא המחבּר חשוּד שהוּא נהג מתוֹך פּניה עין יפה בּגבּוֹרוֹ האהוּב עליו והשפּיע עליו רוֹב טוֹבה שאינה בּחיים. אבל מה בּכך שיש למחבּר פּניה? וכי משוּם כּך תמוּנוֹתיו הנהדרוֹת והגיוֹנוֹתיו הנעלים ושירתוֹ הזכּה ושפע צבעיו פּסוּלים הם?

מאפּוּ השפּיע על אמנוֹן לא רק רוֹב טוֹבה אלא גם רוֹב רעה, שכּן העמידוֹ בּנסיוֹנוֹת קשים והמיט עליו אסוֹנוֹת לאין שיעוּר. בּחכמה עשׂה כּך. הוּא נתן לנוּ את אמנוֹן לא כּילד השעשוּעים של הטבע, שמלאכים טוֹבים מלַוים אוֹתוֹ על דרכּוֹ בּלי הרף וּמגישים לוֹ הכּל מן המוּכן, אלא כּבן־חוֹרג, שהגוֹרל הטיל עליו מַשׂא לעיפה ליצוֹר את האיקוֹנין של עצמוֹ, לגאוֹל את עצמוֹ מגלוּיוֹת רבּוֹת ולהרים את קרנוֹ מתל של אַשפּה. הקיצוּר, אמנוֹן הוּא נפש אשר עשׂתה את עצמה. לא בּן־פּינוּקים ולא בּן־טיפּוּחים, אלא איש העמל הקשה. משוֹרר שהוּא גם רוֹעה צאן: איש הרוּח המתגייס לצבא. אין הוּא נוֹהג סלסוּל בּעצמוֹ ואינוֹ גאה וּמתיהר. הוּא גבּוֹר פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. אף על פּי שהוּא בּן־טוֹבים אינוֹ נהנה מזכוּת אבוֹת, אלא כּוּלוֹ זכוּת עצמוֹ. אפילוּ את היחוּס שלוֹ גזל ממנוּ עזריקם, שגם זכוּת אבוֹת לא תוֹעיל להלבּין את תארוֹ השחוֹר מני שחוֹר. לא תוֹאר ולא הדר לזה. הטבע טבע אוֹת כּיעוּר ומיאוּס בּדיוֹקנוֹ. אף הטבע אינוֹ פּוֹעל בּסַנורים. ואף לוֹ יש פּניוֹת משלוֹ. את אשר יאהב יעניק כּל הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת. עתים הוּא מוֹזג לאחד בּמנה גדוּשה גם הדרת־פּנים וגם טוּב־לב, חן ושׂכל טוֹב. כּזהוּ אמנוֹן, היוֹצר עצמוֹ ויוֹצר את אשרוֹ יש מאין. הוּא בּן בּלי שם והכּל הוּא מַשׂיג בּכוֹחוֹתיו שלוֹ. והגדוֹל

בּכוֹחוֹתיו הוּא כּוֹח האמוּנה והבּטחוֹן. כּיוָן שהוּא מקוה הוּא בּן

קו־קו, חזק ומפוֹאר. מה ערך לחבילת המעלוֹת הטוֹבוֹת, שמחבּר הסיפּוּר העניק לוֹ, לעוּמת צרוֹר הצרוֹת התלוּי לוֹ על שכמוֹ? אוּלם אנוּ בּטוּחים

כּי סוֹף אמנוֹן להינצל מכּל הפּוּרענוּת. לא בּכדי עשׂה אוֹתוֹ הטבע כּל כּך יפה ומוּשלם וחקק את היוֹפי כּאוֹת בּרית בּגוּפוֹ וּבכל הליכוֹתיו. לא יאבּד הטבע את יצוּר המעלה שלוֹ. אמנוֹן לא יאבד ולא יֵרד למצוּלוֹת על אף כּל המשבּרים העזים העוֹברים על ראשוֹ – קוֹל מבשׂר זה עוֹלה אלינוּ מכּל דף בּסיפּוּר. ולא עוֹד אלא שבּטוּחים כּי בּכוֹחוֹ תינצל גם תמר ההססנית. יש לה על מי להשען. אלף פּעמים תפּוֹל עליה רוּחה והיא תתעוֹדד על אמנוֹן משענה. “קוה, קוה, אמנוֹן, כּי טוֹבה תקוה מחיים” – לוֹחשת לוֹ תמר. ודוֹמה שהיא אוֹמרת לוֹ: קוה, אמנוֹן, וּבכוֹח תקותך אתחזק גם אני. בּאמנוֹן שׂרטט מאפּוּ את דמוּת דיוֹקנוֹ של האוֹהב, שהנהוּ לא רק גבּוֹר לקראת המאוֹרעוֹת והמַשׂטינים מבּחוּץ, אלא גם אוֹמן פּדגוֹג, הנוֹטל את גוֹזלתוֹ האהוּבה הרכּה החרדה על כּנפי הנשרים שלוֹ וּמנשאה וּמביאה לפסגוֹת הבהירוּת של התקוה והבּטחוֹן.

סברה היא, כּי האמן ההוֹגה דעה שׂרטט לפנינוּ בּקוים בּוֹלטים את מפעל הגבר בּאהבה, והוּא: ללוּש את אשרם המוּצק של בּני הזוּג מתוֹך חמרים של היסוּסים וספיקוֹת וּלהמשיך את שפע בּטחוֹנוֹ גם על רעיתוֹ, שרוּחה אינה איתנה כּשלוֹ, שתגיע בּהיאבקוּתה עם המסיבּוֹת למעלת כּוֹחוֹ כּעזר כּנגדו.


 

ד. דעוֹת והשקפוֹת בּכוּר ההתבּוֹננוּת


“אהבת ציוֹן” היא סיפּוּר־אהבה, אשר שרשוֹ אמוּנה, גוּלת כּוֹתרתוֹ שׂמחת הבּטחוֹן וכוּלוֹ חצוּב מעוֹלם הדמיוֹן. לפיכך תגדל

הפּליאה שבעתיִם בּשׂימנוּ אל לב כּמה מרוּבּים החמרים המציאוּתיים שהוּשקעוּ בּיצירה זוֹ. מי שחיבּר תוֹלדוֹת האהבה שבּין אמנוֹן לתמר על סבך היחסים שבּין האישים הראשיים ומשמשיהם ומשמשי־משמשיהם, המעוֹרבים בּה, מעיד על עצמוֹ שהיה לא רק פּייטן הוֹזה, שׂר רגשוֹת וּבוֹרא ניב שׂפתיִם להמית לב וּלרחשי לב, אלא היה מחוֹנן גם בּבינה יתירה להסתכּל בּטבע הבּריוֹת וּלתאר קוי־אוֹפי והליכוֹת הפּרט והצבּוּר. הפּייטן שבּמאפּוּ לא קיפּח כּל עיקר את הוֹגה הדעוֹת שבּוֹ וּנטיתוֹ להשתפּכוּת־נפש לא מיעטה את כּוֹח בּיטוּיוֹ בּניסוּח השקפוֹת על בּעיוֹת חיי שעה וחיי עוֹלם. אכן, פּלא הוּא, כּי בּצרוֹר הדפּים של הספר הקטן הזה נתרכּזוּ שאלוֹת חברתיוֹת ותוֹלדתיוֹת מרוּבּוֹת, שיש בּהן כּדי לפרנס יריעוֹת רחבוֹת בּיוֹתר, שכּן

כּל פּסוּק היוֹצא מפּיהם מכריז על טיבם ומציין את צביוֹנם. ואף נרמזוּ שם נוֹשׂאים, המעסיקים אוֹתנוּ בּהוי של ארץ־ישׂראל החדשה. בּרם, מאפּוּ לא נהג כּמנהג המסַפּרים, המשלבים לתוֹך ההרצאה על המעשׂים שׂיחוֹת מוּפשטוֹת שבּנוֹהג בּין אדם לחברוֹ בּשעוֹת הפּנאי אוֹ בּמסיבּוֹת של פּגרא, אלא הדיבּוּרים, שהוּא שׂם בּפי גבּוֹריו, הם תוֹצאוֹת של פּעוּלוֹת אוֹ מניעים להן. הם נאמרים כּדרך שהמעשׂים נעשׂים, היינוּ, כּיצר אוֹ כּרוּח בּאנוֹש. הם פּוֹרצים מן הפּה, אבל יוֹצאים מן הלב. יעוּדם אינוֹ בּהשׂכּלת הזוּלת אלא בּהדרכתוֹ ולעוֹלם לא כּתפארת המליצה אלא כּקרדוֹם לחפּוֹר בּלבבוֹת אוֹ כּנשק להתגוֹנן מפּני המתנפּל. כּדרך שאין קוֹרטוֹב שקר בּחיי אנשיו – רשעוּת, שחיתוּת, ניווּל יש בּיצרים רעים ולא שקר – כּך אין כּזב אפילוּ בּפי הרמאים, כּל נפש הפּוֹעלת בּמחזה הזה גם ניביה וחיתוּך דיבּוּרה טבוּעים בּחוֹתמה שלה. ידע מחַבּרה ויוֹדע גם כּל קוֹרא נבוֹן עוֹד בּעמוּדים הראשוֹנים של הסיפּוּר מה אמרים יהיוּ בּפיה של זוֹ בּסיוּם המעשׂה. השקרנים שבּאישי מאפּוּ משקרים לאחרים, אבל אינם עוֹשׂים שקר בּנפשם כּלל וּכלל. וההססנים שבּהם מפריחים את ספיקוֹתיהם מפּיהם לא כּדרך מפריחי יוֹנים אלא כּיורקי דם. נציין לדוּגמה ענין האמוּנה בּאנשים, שנוֹעד כּנראה בּמחשבתוֹ של מחבּר “אהבת ציוֹן” לשמש, לאחר בּעית החלוֹם וּבעית התקוה, אבן שלישית מאבני הסיפּוּר. כּל אחד מבּאי בּית ידידיה וכל הנתוּן בּאיזה מַגע לעלילת אהבים הזאת תוֹפס על כּרחוֹ עמדה לענין זה. ואין זוֹ כּלל בּעיה מוּפשטת אם כּל האדם כּוֹזב אוֹ לא אַלמן מין האדם מאנשי יוֹשר, אם דין קדימה לכבּדהוּ על וחשדהוּ אוֹ להיפך, אלא כּל בּית ידידיה (ועל דרך הסמל כּל בית ציוֹן) תלוּי בּפתרוֹנה של בּעיה זוֹ. תאמר: חַשדנוּת! – כּל הבּית הזה עלוּל ליהרס. אמנוֹן בּגד כּמו נחל. אמנוֹן יפה התוֹאר אינוֹ אלא שׂטן המשחית בּדמוּת מלאך, אין אהבה, אין יוֹשר, אין שׂמחה והחיים הם אבדוֹן. תגרש את הספק מן הלב הכּל מקבּל צוּרה אחרת, פּנים שׂוֹחקוֹת לעוֹלם וכל השוֹשנים פּורחוֹת לתפארה. נוֹשׂא זה בּ“אהבת ציוֹן” אינו ענין לויכּוּחים, אבל הוּא מסעיר את כּל הלבבוֹת וּמעסיק ללא הרף את המוֹחוֹת. מדבּרים על מה שמדבּרים וּפרט זה מבצבּץ ויוֹצא, הוּא היתוּש המנקר עמוֹק־עמוֹק, אמנוֹן החוֹלם, המלא תקוה, הוּא גם גדוֹל המאמינים. כּיוָן שלבּוֹ טהוֹר הוּא רוֹאה הכּל בּטהרה. מי ימלל תפארת ציוֹן, אוֹמר הוּא, ישמיע כּל תהילתה בּשירים. טוֹבה ציוֹן וטוֹב העם היוֹשב בּציוֹן, “גוֹי צדיק, כּוּלוֹ שוֹמר אמוּנים”. דוֹמה, כּי נתכּוון מאפּוּ לרמוֹז לנוּ, כּי

כּשם שכּל הפּוֹסל בּמוּמוֹ פּוֹסל, כּך כּל המשבּח מעלוֹת הזוּלת מעלוֹתיו

משבּח. אמנוֹן טוֹב – לפיכך הוּא אוֹמר כּי טוֹב. יסוֹד נשמתוֹ ההלל

והריהוּ גוֹמר את ההלל על ציוֹן ועל מְקוֹרָאיה, על עוֹלם ומלוֹאוֹ. האם גם תמר טוֹבה כּאמנוֹן? יפה תמר, עדינה נפשה, אבל נקוּדוֹת־חוֹשך תוֹפסוֹת בּתוֹך האוֹר שבּקרבּה. שמינית שבּשמינית של מינוּת כּבר נצנצה בּה. והריהי לוֹחשת לאמנוֹן, המלא רינה ושירה: “דבריך, אמנוֹן, נעמוּ מאד וַישׂבּיעוּ בּצחצחוֹת נפשי. לוּ ימים על שנה דבּרת כּן, כּי עתה שכחתי אכוֹל ושתה. ואוּלם אשאלך והוֹדיעני: האמנם ציוֹן קריה נאמנה ולא תבּיט אָון בּקרבּה?” אין זה פּולמוֹס גס, אין כּאן התנצחוּת של צדדים בּחידוּד וּבחריפוּת. שאלה יש כּאן, המבליעה בּנעימה עקיצה מרה: קוֹרט של פּקפּוּק לרפוּאה. בּחוּר זה מתלהב יֶתר על המידה: צריך לצננוֹ בּמקצת, אבל בּנוֹעם וּבחן. אתה רוֹאה את חכמתה של תמר, את השׂכל הטוֹב שלה, את תבוּנתה להגיש גלוּלה מרה בּעטיפה מתוּקה. אבל אתה רוֹאה בּכך גם את פּיקחוּתוֹ היתירה של מאפּוּ, שהקנה לאשה דוקא נוֹפך־מה של מעשׂיוּת. בּניגוּד לגבר אינה ניתקת לעוֹלם לחלוּטין מן המציאוּת. בּרוּך טעמוֹ של מאפּוּ ויוֹשר שׂכלוֹ! כּך הוּא הדבר. הטבע בּרחמיו על היצוּר העדין שלוֹ, על בּת החוָה, חלק לה מוֹתר־מה על הגבר, והוּא החוּש המעשׂי. מתשוּבתוֹ של אמנוֹן על שאלה עדינה זוֹ, שיצאה מפּי תמר לא כּשגגה, רוֹאים אנוּ, שאמנוֹן הוּא לא רק תם ונלהב, כּשר וּבר־לבב, אלא גם נבוֹן וּמעמיק. אין הוּא שוֹטה חלילה להאמין שהכּל טוֹבים, צדיקים ונאמני־רוּח. להיפך, מַניח הוּא כּי האנשים משוּלים לזיתים הרעננים השתוּלים בּהר הזה, “אשר יציצוּ ציץ למַכבּיר”, שלא כּל הציצים נוֹשׂאים פּרי, “ורק עשׂיריה בּה, אשל תגמוֹל והיתה פּרי”, כּך רק חלק עשׂירי מכּלל אנשי הקריה יש להם לב טהוֹר וכל היוֹצא מפּיהם ישר. “אוּלם הידוֹע נדע העשׂיריה בּה אשר בּחר ה‘? לכן נאמר על כּל איש, כּי הוּא זה והוּא עשׂירי קוֹדש לה’”. אפשר להסכּים להשקפתוֹ של אמנוֹן אוֹ לאו, מכּל מקוֹם רוֹאים אנוּ, שאינוֹ כּלל פּתי מאמין לכּל. שיטה היא אצלוֹ, שלא לאבּד בּידים את מעט הטוֹב בּשל רוֹב פּסוֹלת. סבוּר הוּא כּי מוּטב לאדם להיוֹת קצת שוֹטה ולהיראוֹת נתעה להאמין בּשוא מאשר לנַתק בּגלל מינוּת את כּל חוּטי הרעוּת והחברוּת עם הבּריוֹת. החיים יוֹכיחוּ לוֹ ולנוּ, כּי דרכּוֹ נכוֹנה. הלָכה

כּמוֹתוֹ. אוּלם תמר אינה סבוּרה כּך. ותימן אחיה, המשמש עֵד־שמיעה לשׂיחה זוֹ שבּין אחוֹתוֹ ואהוּבה, מצדד לכאוֹרה בּדעתוֹ של אמנוֹן. אבל בּמרוּצת הימים ניוָכח כּי תימן אינוֹ קוֹבע מַסמרוֹת בּדבר. תימן דרך כּלל אינוֹ קוֹבע מַסמרוֹת. הוּא מן החוֹככים. הוּא נתוּן להשפּעוֹת המקרים וּמצבי

הרוּח. אין הוּא מנַענע חלילה ראשוֹ לכאן וּלכאן, כּיוָן שאינוֹ בּעל דוּ פּרצוּפים, אבל לבּוֹ נע ונד כּקנה. צפה מאפּוּ בּאיצטגנינוּת האמן ועשׂה בּרא כּרעא דאבוּה. מה ידידיה אביו נוֹטה לאמוּנה, אבל יש שרוּח רעה עוֹברת אוֹתוֹ לפתע והנהוּ מתאַכזר לבּריוֹת, אף הוּא כּך. בּרא זה הוּא גם כּרעא דאמא. שכּן תרצה פּקפּקנית היא יוֹתר מבּעלה. ידידיה נוֹתן, כּידוּע, את אמוּנוֹ בּזמרי הנוֹכל ואף ממליץ על שני המציתים, בּוּקי וחפר3, עוֹשׂי דברוֹ של זמרי, שהם “אנשים אשר נמצאוּ נאמנים תמיד”. ואילוּ תרצה קוֹראה בּמרי רוּחה: “פּסוּ אמוּנים מבּני אדם! וּמי יפלה עתה בּין בּרי לבב וּבין נעַוי לב?” מתכּוונת היא לפקוֹח את עיני בּעלה וּלטפטף פּקפּוּק לתוֹך לבּוֹ. אוּלם ידידיה מתגוֹנן ואוֹמר: “אל נא נאשים תבל ויוֹשבי בּה בּפשע איש אחד, נאמין כּי יש אמוּנה”. גם כּשהוּא מוּפרך על ידי אוֹתוֹת מנַקרי עינים הוּא רוֹצה להציל לפחוֹת את האמוּנה שיש אמוּנה. ההתקפה בּאה לפתע פּתאוֹם ממקוֹם בּלתי צפוּי כּלל. סתרי הכּפרי משתף עצמוֹ לתגרת דברים זוֹ שבּין אשה לבעלה ונוֹשׂא את קטרוּגוֹ בּעוֹז. יש רק אדם אחד מני אלף הראוּי לאימוּן. רבּים המתחסדים והמתכּחשים. אלה לכבוֹד ואלה לבצע פּניהם. אלוּ ואלוּ לוֹבשים צדקה כּמדים בּצאתם אלי שער וּמתערטלים בּמלוֹא נַוולוּתם בּסתר אָהלם. אבל גם ידידיה אינוֹ מניח את נשקוֹ. מתחנן הוּא בּפני סתרי ואוֹמר: “אך הגידה נא לי: איככה אבחן דרכי איש? הבּעד חלוֹמוֹת שקוּפים אראה ללב עמיתי?” “ואם עיני תהיה לרעה בּבני איש, כּאשר תדמה אתה, הלא האנשים, אשר ראיתים בּבּוֹקר כּמלאכי אלוֹהים ידמוּ לי כּשדים וּכמלאכי זעם לעת ערב, אוֹ אז יצערוּ אהוּבי וירבּו שׂנוּאי נפשי מיוֹם ליוֹם וּבעיר ציוֹן רבּתי עם אשב כּערער בּערבה”. טענה חזקה למדי. שמענוּ מעין תשוּבה כּזו גם מפּי אמנוֹן על נוֹשׂא זה, אבל כּמה רב ההבדל בּין אמנוֹן וּבין ידידיה הן בּרוּח הדברים והן בּניסוּחם, הבדל דק לכאוֹרה רק כּחוּט השׂערה, אבל בּחוּט השׂערה זה תלוּי צביוֹנוֹ של אדם. אמנוֹן מגן על עשׂיריה מפּאת הקדוּשה שבּה, קדוּשה שאינה בּטלה בּתוֹך ערֵמֵי ערמוֹת של חוּלין. ידידיה טוֹען בּשם השׂכל הישר ויִשוּבם של הבּריוֹת. אי אפשר להתקוֹטט עם כּל העוֹלם. וּלפי שאיני יוֹדע אל נכוֹן מי הוּא השׂוֹנא שלי אוֹ הזוֹמם עלי רעוֹת עלי לחיוֹת בּשלוֹם עם הכּל. ואם לאו, אהיה בּודד ואף לא אראה בּרכה בּעסקי מַשׂא וּמתן. נימוּק מעשׂי שאין לזלזל בּו כּלל. אבל הוּא הוֹלם את ידידיה בּעל בּעמיו ולא את אמנוֹן, צעיר רוֹדם. זה שׂכלוֹ של מאפּוּ ליחד לכל אחד מאנשיו את הדיבּוּר ההוֹלם אוֹתוֹ. וּלעוֹלם אינוֹ מכשיל אף אחד מהם בּפליטת פּה שאינה נאה. כּל אחד מדבּר בּלשוֹנוֹ וּבצביוֹנוֹ. הרבּה דיבּורים וּמעשׂים סוֹבבים בּסיפּוּר על ציר האמוּנה והחשד. הויכּוּח בּין שני הצדדים, שאינוֹ כּלל ויכּוּח מוֹחוֹת אלא התכּתשוּת לבבוֹת, אינוֹ בּא לידי הכרעה על עמוּדי הספר – וּכלוּם איזה ויכּוּח בּא לידי הכרעה בּספר אוֹ בּספר החיים? אבל אם הכרעה אין כּאן גם מצב של תיקוּ אין כאן. כּל אחד ממשתתפיו פּתר את הנוֹשׂא הזה לעצמוֹ פּתרוֹן מלא, ואם גם יש בּיניהם הנוֹקטים פּתרוֹן לשיעוּרים, הרי מוֹצא אתה רבּים, שאינם מבקשים כּלל פּתרוֹן מלא בּשוּם ענין ושאף הבּמידת מה והבּקירוב נוֹתנים להם סיפּוּק. מאפּוּ לא נתכּוון להביאנוּ לידי הכרעה אלא להוֹרוֹתנוּ, כּי ההכרעוֹת הן רבּוֹת ושוֹנוֹת. כּשם שכּל אחד פּוֹעל לפי טבעוֹ ויכלתוֹ כּך הוּא טוֹבע אמתוֹת לעצמוֹ בּהתאם לנטיוֹת רוּחוֹ

וּלכוֹשרוֹת מזגוֹ. המאמין מאמין משוּם שהוּא מאמין והכּוֹפר כּוֹפר משוּם שהכּפירה ממַלטת משׂא מעל גבּוֹ. יש שאינוֹ מאמין ואינוֹ כּוֹפר אלא מאמין שיש אמוּנה אוֹ שצריך להאמין.

כּכוֹחוֹ של מאפּוּ וּכרוֹחב בּינתו בּהיצע שאלת האמוּנה

והחשד למלוֹא הסתעפוּיוֹתיה כּך כּוֹחוֹ והיקף תפיסתוֹ בּהארת נתיב בּכמה מבוֹאוֹת אפלים אחרים של מחוֹז הרוּח. בּבית מדרשוֹ של מאפּוּ היוּ מנסרוֹת הרבּה שאלוֹת, הנוֹשכוֹת אוֹתנוּ עד היוֹם, המעסיקוֹת את האנשים בּכל הזמנים. כּגוֹן, יִחוּס מה דינוֹ? היש יתרוֹן לאיש היחשׂ על בּן בּלי שם או לאו? הטוֹבע המוֹצא האציל את חוֹתמוֹ על האדם אוֹ יפה כּוֹחוֹ של הדיוֹט מכּוֹחו של בּר אבהן? ואם לא יפה זה מזה האם הם עשׂוּיים להיוֹת לכל הפּחוֹת שוים בּמעלה? לא רק אמנוֹן ועזריקם גוֹרלוֹתיהם תלוּיים בּסוּגיה זוֹ, אלא ענין זה נוֹגע לכל יֶתר האנשים הנתוּנים בּמחיצתם. ודוקא בּנקוּדה זוֹ צוֹלע אמנוֹן יוֹתר מאחרים. הוּא החוֹלם, המקוה, המאמין, מיצר תמיד על מוֹצאוֹ השפל. “מה יתן ומה יוֹסיף לי הכּבוֹד הזה, קוֹבל הוּא, ואנוֹכי בּן בּלי שם”. זוֹ היא גם דעתוֹ המוּצקה של עזריקם: “מה יתן וּמה יוֹסיף לבוּז משפּחוֹת לשוֹן למוּדים?” בּעיני עזריקם הבל החכמה, היוֹפי, הגבוּרה, המנגינוֹת ונוֹעם הלקח – “האם תהיינה לוֹ אלה כסוּת עינַיִם לכסוֹת על דלת משפּחתוֹ ועל רישוֹ?” וזאת לדעת: יחשׂ כּוֹלל כּאן גם עוֹשר, כּבוֹד, נכסים. ואילוּ חוֹסר־יחשׂ נוֹתן ממילא דוֹפי גם בּחכמה וּביוֹפי וּבכל המעלוֹת הטוֹבוֹת. אחת היא תמר, שדעתה תקיפה בּענין זה וּבהיפוּך הגמוּר מהשקפתם של שני היריבים לאהבתה. היא אוֹמרת בּפה מלא לעזריקם: “דע לך כּי העוֹשר והכּבוֹד מגששים בּאפלה ולא ימצאוּ תמיד את האיש אשר הם מבקשים”. “דע לך, עזריקם, כּי כּסף וזהב מעפר יוּקחוּ, ואיש אשר רק בּכבוֹדם יִתימר, כּגוּש עפר נחשב, ותמר לא תעוֹלל בּעפר קרנה”. ואילוּ ידידיה ותרצה אשתוֹ מתנַצחים בּבעיה זוֹ בּמרי רוּחם וכעסם. מוֹדה ידידיה, כּי אמנוֹן “אמנם נבוֹן הוּא, גם טוֹב לב ויפה תוֹאר. אך מה שמוֹ אשר אקרא לוֹ, שׂר, שוֹע, אוֹ אלוּף?4 הלא בּן בּלי שם הוּא, לא ידעתי אכנהוּ”. תרצה בּלהט הויכּוּח מדבּרת רתת, אבל בּזהירוּת וּמתוּן־מתוּן. היא טוֹענת: “הן תכּוֹנן, אישי, לחקר אבוֹת ולא תחקוֹר לב תמר. לא כן עשׂה אבי, כּי אם חקר את לבבי, בּתתי אוֹתי לך. ואנוֹכי לא שׂמתי לבּי לדעת מה שוֹרש גזעך, כּי אם ראיתיך, אהבתיך ואהי לך, ואחרי כן נוֹדעה לי מוֹלדתך. הטרם תדע, אישי, כּי יש אשר יפרחוּ שוֹשנים בּארץ ציה ועל הדר הכּרמל והשרוֹן יעלוּ שמיר ושית?” ניכּרים הדברים, שאין תרצה מדבּרת הפּעם נגידים. גם לבּה נוֹקפה. מחמלתה על בּתה וּמחרדתה לה היא מוּכנה לוַתר על היִחוּס, אבל אינה מכחישה את העיקרוֹן הזה כשלעצמוֹ5. הדיוּנים על הנוֹשׂא חוֹזרים ונשנים בּספר, ואף בּכך אין המחבּר פּוֹסק הלָכה. סימני המבוּכה ניכּרים בּוֹ הן מתוֹך השקלא וטריא, שהוּא שׂם בּפי גבּוריו, והן מתוֹך הטויה העוּבדתית, שהוּנחה בּיסוֹד הסיפּוּר. מתבּרר,

כּי אמנוֹן, כּליל המעלוֹת הטוֹבוֹת, לא היה כּלל בּן בּלי שם. המקרים הטעוּ את הבּריוֹת, אבל הטבע לא טעה. הוּא העניק לבן המשפּחה הרמה את כּל המעלוֹת הטוֹבוֹת, ועזריקם הנבל, אשר לא תוֹאר לוֹ ולא הדר לוֹ, אף מוֹצאוֹ שפל ונקלה. וכי יש לבוֹא בּטרוּניה על קיפּוּח זה עם מאפּוּ? הוּא היה בּעל השקפוֹת מתקדמוֹת בּכל שאלוֹת החיים, להוֹציא נקוּדה זוֹ, המהוָה השׂאוֹר

שבּסיפּוּר כּוּלוֹ. לגבּי השׂאוֹר יש לנהוֹג שמרנוּת יתירה. בּכך לא התרוֹמם מאפּוּ מעל השׂגוֹתיהם של גבּוֹריו הראשיים. אילוּ היה מתרוֹמם היה הסיפּוּר מעוּרער בּשרשוֹ. כּנגד זה תקיף מאפּוּ בּדעתוֹ כּשהוּא נוֹשׂא את מדבּרוֹתיו בּפי גבּוֹריו על כּל יֶתר הבּעיוֹת. יחסוֹ השלילי לעוֹשר

לעצמוֹ, שאט־נפשוֹ לַקריה העליזה והבּטלה, האוֹכלת בּחיבּוּק ידים את עמל הכּפר, אהבתו לנאוֹת השׂדה והוֹקרתוֹ לאכּר העמל – אינם נתוּנים לשוּם פּקפּוּק. נאוּם סתרי בּמשתה בּבית ידידיה הנדיב, הפּוֹתח משוּם כּבוֹד בּעל האַכסניה בּמלים “הן נאוה לבן קריה להלל איש ואיש יוּלד בּה” ועוֹבר מיד להבּיע את אמתוֹ בּעוֹז וּבגאוֹן לאמר “ואוּלם אנכי, שוֹכן יער וכרמל, אגיד לרוֹעים ולאכּרים ישרם” הוּא פּרק שירה מזהיר, שמקוֹמוֹ בּהלל הגדוֹל לעמל אנוֹש ולמסילת ישרים. בּמידה שהוּא מוֹנה בּרוֹב תבוּנה את מגרעוֹתיה של ישיבת כּרכּים, הכּרוכה בּבטלה וּבעצלוּת, בּרכילוּת וּבלשוֹן הרע, בּעוֹשק, בּקנאה וּברדיפה אחרי מוֹתרוֹת, הוּא משׂכּיל להרים על נס את סדר החיים הישר של הכּפריים. יראת שדי תלין בּכּפרים ויגיע כּפּיִם יתן ענין ליוֹשביהם לענוֹת בּוֹ וּממילא יסיר את לבּם מכּל רע. אף אמנוֹן שר מזמוֹר תהילה לטבע, ללינה בּכּפרים על נאוֹת הרוֹעים, למַעדני אלוֹהים, אשר בּניגוּד “לתענוּגוֹת בּני אדם” “יקרים לשׂר ולרש”. אבל בּאמנוֹן אנוּ שוֹמעים את רוּח השיר וּמבחינים בּניחוּשי העלם, שקדמוּ לנסיוֹן. מה שאין כּן סתרי, שוֹכן היער, שדבריו הם תמצית הנסיוֹן האנוֹשי. כּל שיש להגיד בּגנוּת המהוּמה הכּרכּית וּבשבח האידיליה הכּפרית, נאמר על ידי סתרי־מאפּוּ בּמיצוּי גמוּר. הגיע מאפּוּ בּנאוּם סתרי כּבמגילת האהבה של אמנוֹן לשׂיא בּיטוּיוֹ של אמן הניב, לבגרוּת ההשׂגה, לשלימוּת ההבּעה. דוֹמה, נגלוּ אוֹתה שעה לעיני האמן כּל שבילי הנפש האנוֹשית, מאוַייה ותהפּוּכוֹתיה, כּיסוּפיה וּבחילוֹתיה. וכיוָן שנחה עליו רוּח החוֹזה נפתח לפניו גם צוֹהר לתוֹך העתידוֹת. רק מי ששׂר הזמן סח אליו פּה אל פּה על צפוּנוֹתיו מוּכשר היה לפרוֹשׂ בּבהירוּת כּזוֹ את בּעית תוֹצרת הארץ, המנסרת בּישוּבנוּ החדש, יוֹבלוֹתיִם לפני כן מתוֹך חזוּת הרוּח. על העצל הכּסיל ישׂא סתרי את דברוֹ וכך יאמר: "ונפשוֹ אִותה אטוּן מצריִם וּפשתה, אשר צמחה על מי שיחוֹר. הוֹי הבל ורעוּת רוּח! מי יתנני שׂר ושוֹפט בּציוֹן, כּי עתה העברתי את סחר מצריִם וצוֹר מגבוּלוֹתינוּ. המבּלי אין אוֹרגים ורוֹקמים בּארצנוּ נבקש כּסוּת ושׂלמה בּארצוֹת אחרוֹת לכסוֹת

מערוּמינוּ? האם לא נתחַמם מגז כּבשׂינוּ?" כּמה היקף ראיה ועוֹצם ניחוּש! חכם עדיף מנביא. וּפייטן חוֹזה עדיף גם מחכם. מה שלא ראוּ מראש כּל רוֹשמי רשוּמוֹתיה של מדינת היהוּדים העתידה, כּבעית יסוֹד וכמכּת מדינה, אשר מפּתרוֹנה תוֹצאוֹת לקיוּמה וּלחוּרבּנה, חזה בּאיצטגנינוּתוֹ מחבּר

סיפּוּר־אהבים. כּיוָן שהסתכּל בּטבעי הבּריוֹת וּבתהפּוּכוֹת יצריהם ראה הרבּה יוֹתר מן המדינאים המעשׂיים.


 

ה. יוֹם ולילה בּשירת מאפּוּ


לחָשך אדם לוֹמר: נתכּוון מאפּוּ לברר וּללבּן בּסיפּוּר “אהבת ציוֹן” את מלחמת האבוֹת והבּנים אוֹ את היאָבקוֹתוֹ של הלוֹחם הבּוֹדד והמוּרם מעם עם קטני אמנה וּקטני הנפש שבּסביבתוֹ הצרה אוֹ את הקרע שבּין החזוֹן והמציאוּת, שבּין הכּפר והעיר וכל קרע אחר ושניוּת שבּנפש, אף הוּא אינוֹ תוֹלה בּוּקי סריקי בּסוֹפר, שעשׂה חיבּוּר קטן זה כּכוורת שוֹקקת בּעיוֹת־עוֹלם, עסקי־לב ויחסי־חברה. כּל מלאכת מחשבת הנסתר שבּה מרוּבּה על הנגלה וכן היא מלאה ניצוֹצוֹת וּרמזים, שניתנו להתפּרש לכמה פּנים אף בּמידה שלא נכללה בּכוָנתוֹ של מחַבּרה. ואילוּ מאפּוּ, שהגיע בּ“אהבת ציוֹן”, חיבּוּרוֹ המוּצלח בּיוֹתר, לשׂיא הבּהירוּת, השׂכּיל

להבהיר על עמוּדיה וּבשׂרטוּטים בּוֹלטים הרבּה מגמוֹת־יסוֹד וּמגמוֹת־אגב, כּשם שחטב בּידוֹ הבּטוּחה כמה דיוֹקנאוֹת מרכּזיים וּדיוֹקנאוֹת־גרר. הרי עוּץ, הזעירא שבּנוֹשׂאי הכּלים בּמערכת הנפשוֹת שלפנינוּ – והוּא כּוּלוֹ

מהוּקצע וּמשוּכלל להפליא. הוּא טיפּוס האדם הקטן, מעין אוּרי בּ“דוד קוֹפּרפילד” של דיקנס. אבל קדם מאפּוּ לדיקנס ואף בּזבּז פּחוֹת מַאמַצים וסממנים בּשביל לצייר את דיוֹקנוֹ של עוּץ שלוֹ בּהצלחה לא מעטה משל דיקנס. עוּץ אינוֹ נוֹכל ואף איננוּ זוֹמם רע לטוֹבת עצמוֹ ולהנאתוֹ. אבל הוּא מצטרף אל עדת הנוֹכלים ונוֹתן יד לסיכסוּך ולחירחוּר על שוּם שלבּוֹ הצר וקטנוּת המוֹחין שבּוֹ אינם מניחים לוֹ לראוֹת אדם המתהלך בּגדוֹלוֹת והחוֹלם על גדוֹלוֹת. הוּא עצמוֹ מכוּוץ וכל שאיפה של הזוּלת למרחב, ואוּלי גם כּל שאיפה בּכלל, נראית אצלוֹ כּעלבּוֹן אישי לו. כּיוָן שהבחין כּי תמר בּת ידידיה הנדיב לקחה דברים עם אמנוֹן הרוֹעה, מיד הוּא שׂם אזנוֹ כּאפרכּסת ומתלהט מסקרנוּת. הוּא שוֹאל את אמנוֹן: מה דיבּרה אתך בּת ידידיה? אין הוּא פּוֹרש בּשמה של תמר אלא בּת ידידיה. גירא בּעינוֹ של אמנוֹן: מוֹצאה הרם. עקיצה בּמישרים לתוֹך הלב. וּכשאמנוֹן בּתמימוּתוֹ מבּיע כּמה מלים בּשבחה של בּת הנדיב מתקפּד עוּץ וּמשלשל סיכּה ראשוֹנה בּאמנוֹן: “ראה נא, מה רמוּ עיניך, אמנוֹן!” אין עוּץ סוֹבל עינים רמוֹת, לא לב רם, ולא בּכלל אדם רם המעלה. אף על פּי כן הוּא משבּח את תמר, שכּן מתוֹך שבחיה של זוֹ משתמעים עוֹקצים לאמנוֹן: “ואוּלם נעימה מאד תמר בּיפיה וּבהדרה, בּענוָתה וּבצדקתה. הן גבהוּ מאוד בּנוֹת ציוֹן, אשר מיאנה לנגוֹע נפשן בּיד דל ואביוֹן. על כּן ישוּב מהן דך נכלם. לא כן היא תמר”. הדיבּוּרים בּרוּרים וּבוֹלטים כּמחטים. והוֹאיל ואמנוֹן מגלגל עם עוּץ

בּשׂיחה עליה בּחשק רב מזדרז עוּץ הבּוֹחן כּליוֹת לקצץ את כּנפיו של זה וּלהזהירוֹ בּרוֹב תבוּנה: “רב לך, אמנוֹן, לדבּר גבוֹהה גבוֹהה, השכחת כּי רוֹעה אתה? לכן שית לבּך לעדרים וּרעה צאנך, ואל תהא רוֹעה רוּח!” בּכיווּן זה מנהל עוּץ את כּל שׂיחוֹתיו עם אמנוֹן בּמרוּצת העלילה. הוּא רוֹאה תפקיד לעצמוֹ להעמיד עֲוִיל זה על המציאוּת, להזכּירוֹ מי הוּא וּמה מקוֹמוֹ בּחברה וּמה דל מצבוֹ לעוּמת בּת שוֹע זוֹ. הוּא מטיף מוּסר

לאמנוֹן. מדבּר אליו רכּוֹת וקשוֹת וקיתוֹן של צוֹננים תמיד בּידוֹ. “צר לי עליך, אמנוֹן! התעוּף אחרי החסידה בּשמים? התרוּץ אחרי האַילה השלוּחה בּהרים הרמים?” והוּא מַשׂיא לוֹ עצה טוֹבה, כּי על כּן עוּץ שמוֹ: “שכח זאת, וּשכח עמל וּתלאה”. בהתאם להשׂגוֹתיו ולנטיוֹתיו ולעצוֹתיו פּוֹעל עוּץ בּכל מַהלך הסיפּוּר. אבל כּיוָן שבּסיוּם זרח כּוֹכב ההצלחה לאמנוֹן ואוֹר הכּוֹכב הגיה בּאוֹר יקרוֹת את חלוֹמוֹ אשר טיפּח מכּבר, הרי עוּץ קוֹפץ כּמחוּתן ראשי בּחתוּנה ואוֹמר לאמנוֹן בּלי בּוּשה וּברוֹב

התלהבוּת: הוּא אשר דיבּרתי לך מאז לאמר “עוֹד תקוה נשקפה משמים, רוָחה תצמח מארץ וּמחרבוֹני קיץ לא תיבש דמעת עשוּקים”. עוּץ אינוֹ איש רע, אבל איש רעים הוּא להתחבּר עם אלה שהשעה משׂחקת להם. הוּא אינוֹ צר־עין, אבל צר השׂגה וצר־לב וצר־דמיוֹן. אין דמיוֹנוֹ מכיל אוֹשר גדוֹל. לפיכך הוּא חוֹתר תחת אלה, העשׂוּיים להטריד את דמיוֹנוֹ. אין הוּא שׂוֹנא את הטוֹבים, אבל שׂוֹנא הוּא את החוֹלמים. עוּץ אוֹהב שידוֹ תהיה תמיד על העליוֹנה, לפיכך הנהוּ נוֹטה לאנשי העוֹלם התחתוֹן; הוּא רוֹאה עצמוֹ מחוּיב להיוֹת מוּמחה

למַסכת דרך־ארץ, לפיכך הוּא כּוֹרע וּמשתחוה בּפני מי שהשעה משׂחקת לוֹ ודוֹרך בּרגל גאוָה על קטני־ארץ. עוּץ טיפּוּס־הלוָי בּסיפּוּר, משאתה מסתכּל בּוֹ, נראה לך כּנפש ראשית. אף זה הוּא סימן מוּבהק לאמן גדול, שיש והטפל אצלוֹ תוֹפס מקוֹם מכוּבּד כּעיקר והמבלּי־משׂים מניח השערה כּאילוּ עשׂיתוֹ היתה בּמחשבה תחילה. ואוּלי נתכּוון מאפּוּ בּאמת להגיד בּמאמר עוּץ את תמצית השׂגתוֹ על האדם וּלאלפנוּ, שאין האדם רשע, אינוֹ נוֹכל ואף רוֹדף בּצע אוּלי איננוּ, אלא קטן הוּא בּמחילה ושׂוֹנא מעוּף. והרי כּאן, בּ“אהבת ציוֹן”, רבּים הקוֹשרים על הכּנפים. אלוּ מקצצים כּנפיִם ואלוּ כּוֹפרים בּכנפיִם ואלוּ מחַייבים להאֵט כּלשהוּ את המעוּף שלא להרגיז. בּין כּך וכך והכּל מבקשים למעט את הדמוּת. אין העינַיִם מכלכּלוֹת הרבּה שמש. ורק אמנוֹן כּוֹהן גדוֹל לשמש. יתר הבּריוֹת, עכן, מַתּן, זמרי, בּוּקי וחפר, מַעכה, פּוּרה וּפוּעה, נמשלוּ לעטלפים נדמוּ. הם פּוֹעלים בּמַחשך ועוֹשׂים בּסתר רק משוּם שמפחדים מפּני האוֹר. מפחד גם תימן, מפחד ידידיה, מפחדת תרצה. ואף תמר נוֹטה בּמקצת למשעוֹלים האפלוּליים.

הנקרא תגר על מאפּוּ, בּן האוֹר, שהשקיענוּ בּסיפּוּרוֹ זה לתוֹך מַלכוּת הלילה ושאף בּיתר סיפּוּריו הוּא מוֹבילנוּ לעמק הרפאים? הרי בּזכוּת הלילה שוֹרה עלינוּ החלוֹם. כּיון שיש לילה בּעוֹלם ולילה בּנפש רוֹחשים בּינינוּ יצוּרי תפתה מיסוֹדם של זמרי, עכן, מַתן וכיוֹצא בּהם, המהלכים כּדבר בּאוֹפל להמיט שוֹאה על נפשוֹת תמוֹת וּלהחריב נאוֹת ישרים. מי שאינוֹ מוַתּר על מתק החלוֹם אי אפשר לו לבוּז ליסוֹד הלילי, שהוּא אבי החלוֹם. ידים לדבר, כּי אם לא בּכוונת מכוון, הרי בּכוונה שלא מדעת חילק מאפּוּ המספּר את עוֹלם האנשים לשתי מחנוֹת המנוּגדוֹת זוֹ אל זוֹ מן הקצה אל הקצה – בּני־טוֹבים לעוּמת שדים משחת, ישרים גמוּרים מכּאן ונוֹכלים מזידים מכּאן – ובתווך שׂם את אנשי הבּינים, הפּוֹסחים על שתי הסעיפּים, ועל כּוּלם פּרשׂ חוּפּת־לילה משוּתפת. ללמדך כּי הטוֹב כּמוֹ הרע וכן הבּינוֹני יוֹנקים מתמצית לילה. לא רק המשחר לרצח מתהלך חרש, אלא גם צמד נאהבים פּוֹעלים כּקוֹשרים, הוֹאיל והם מצוּוים לעמוֹד על נפשם כּנגד עוֹלם עוֹיֵן אוֹ לפּחוֹת עוֹלם של בּריוֹת אדישוֹת לגבּי אוֹצר האהבה, שהוּא להם אבן־חן. אף נַעמה ובתה פּנינה שׂמוֹת להן סתר פּנים כּפלשתיוֹת. דוֹמה, דבר בּפי מאפּוּ אל כּל צמד־חמד: התחבּאוּ, יקרים, עד יעבוֹר זעם. חפּשׂוּ לכם מקלט מפּני עין רעה וּמפּני רצוֹן רע. לך עם הנאהבים וּבוֹא בּחדריך כּי בּחוּץ אוֹרבת שׂטנת הזרים וּבבּית ישכּלוּ חשד וספקנוּת. ואוּלי, שוֹמעים

אנוּ ריטוּן חרישי־חרישי, מבּין השוּרוֹת: אף המפלט לא יהי לכם לסתרה. כּי מה בּצע בּפּדוּת אשר תמצא את יהוֹרם ונַעמה מקץ תלאוֹתיהם? אמנם, מקצת נחמה יש בּפי נַעמה: “אך ימי עלוּמינוּ כּלוּ כּעשן וכערפל, מצהרים יקוּם חלד”. מקצת נחמה ולא נחמה שלימה. צהרים שלא קדמה להם שלוַת העלוּמים? מוּסף ללא שחרית?

הסיפּוּר “אהבת ציוֹן” יסוֹדוֹ בּמלחמת היוֹם עם הלילה. הוּא נכתב בּאהבת היוֹם. אבל מחַבּרוֹ ראוּי שייחדוּ לוֹ מקוֹם־כּבוֹד בּקהל סוֹפרי הלילה. סוֹפר לילי נאמר כּאן לשבח. רוֹב סוֹפרים יונקים מאוֹר היוֹם והם מתארים ילדי־יוֹם אפילוּ הם דנים בּנוֹשׂאים ליליים. ראיתם יוֹמית וענינם דברי הימים, הוָי הימים ומעשׂים שבּכל יוֹם. אפילוּ הם בּוֹדים סיפּוּרים דמיוֹניים אינם סוֹטים מדרך המלך של היוֹם. הם פּשוּט בּוֹדים מציאוּת. והיפּוּכם אנשי ההגוּת המסתכּלים בּכּל בּעד אשנב הלילה. להם אין הימים אלא מסכוֹת של אוֹר על פּני החוֹשך. אין האוֹר אלא אחיזת עינַיִם והממש נראה להם כּבבוּאה של הבּבוּאה. אין להם עוֹד נמשלים אלא הכּל משל. אין להם ידיעוֹת, אלא דעת, ולא זכרוֹנוֹת אלא זכירוֹת קדוּמוֹת. כּשהם מתארים פּרצוּפים הם מתכּוונים לרחשים, להגיגים, לרחשי־יֵש. הם מגששים את הנסתר הוֹאיל וגם הנגלה הוּא אצלם בּגדר תעלוּמה. לדידם דבר אינוֹ נעשׂה, אלא דברים נוֹפלים, מתאָרעים, ואף שׂרעפּי לב אנוֹש הם בּבחינת קוֹרוֹת האדם. הסוֹפר הלילי מוּתר לוֹ לחטוֹא לחוּקי המציאוּת

וּלצרף מקרים בּני־חלוֹף לעוּבדוֹת של יסוֹד. כּל רחש חיים הוּא בהשׂגתם מעין מחוּיב המציאוּת.

מוֹצא אתה ספרים טוֹבים, טוֹבים מאד, שאף על פּי כן אין חוֹתם ההכרח טבוּע עליהם. הם יכלוּ להכּתב ואפשר היה להם גם שלא להכּתב. הטיפּוּסים המתוֹארים בּהם, אף על פּי שהם חיוּניים כּל צרכּם, אינם כּוֹפים עלינוּ את מציאוּתם בּכוֹח גזירה קדוּמה. לכשתרצוּ תאמרוּ: שרירוּת רצוֹנוֹ של מחַבּרם היא שהביאתם לעוֹלם וצרה להם צוּרה. אין בּכל אחד מהללוּ משוּם על כּרחך אתה חַי. ואפילוּ לאחר שהתוַדעת יפה אל הטיפּוּס הזה והתחַקית על כּל הליכוֹתיו אי אתה בּטוּח שקנית לך דעה יתירה ושנתוַסף לך מַכּר חדש קוֹבע בּרכה לעצמוֹ על כּלל מַכּריך. אוּלם אנשי מאפּוּ בּ“אהבת ציוֹן” שרירים וקיימים בּפוֹעל. לאחר שהכּרנוּ אוֹתם שוּב איננוּ יכוֹלים להתעלם מהם. לאחר שנוֹצרוּ שוּב אי אפשר לנוּ לתאר כּיצד אפשר היה שלא יִוצרוּ. משוּל אמנוֹן לאוֹטֶלוֹ, להאמלֶט, ללוין של טוֹלסטוֹי, לוֶרטֶר של גיטה בּחיוּניוּתוֹ. בּכל שעת חיים שנקרא בּפרשת אמנוֹן ותמר, בּין אנוּ צעירים אוֹ זקנים, בּין שׂבעי תרבּוּת וּבין קרתנים, לעוֹלם אנוּ מרגישים עם רשרוּש דפּי הספר רשרוּש עליו של עץ האביב. החיים מזדקנים, אבל החלוֹמוֹת צעירים תמיד. כּל מה שנחזה פּעם בּעין החלוֹם מזוּמן לחיי העוֹלם הבּא.




  1. במקור, בסיפור “אהבת ציון”, דמות זו נקראית “בוקיה” (ולא “בוקי” כפי שכתוב בכמה מקומות במאמרו של שטיינמן) – הערת פב"י.  ↩

  2. “אלה” במקור המודפס. צ“ל ”סלה“, ככתוב בסיפור ”אהבת ציון“, שאליו מתייחס המחבר – הערת פב”י.  ↩

  3. “חפרי” במקור המודפס. צ“ל ”חפר“ – הערת פב”י.  ↩

  4. דיוק של הציטוט מ“אהבת ציון”. במקור המודפס: “אך מה שמו כי אקרא לו: שר, שוע? או אלוף?” – הערת פב"י:  ↩

  5. “לכשעצמו” במקור המודפס. צ“ל ”כשלעצמו“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות