לקונסול המצרי שלנו לכבוד השלט הרשמי החדש שנקבע על הקונסוליה המצרית בעירנו.

לכבוד אדוני הקונסול וכו'

חפצתי למסור למעלתו את דברי אלה בפה ואולם שמעתי כי כ' נסע לטיל לרגל חופשתו ויורשה־נא לי איפוא לפנות אליו במכתבי זה הקטן כאן במדור התחתון שלי.

היה לי העונג להפגש עם כבודו כמה פעמים במסבות אחב“י, בנשפים ובמחולות וגם במועדון העברי של חלוצי־המזרח ונעים לי להודיע לו כי במשך זמן שהותו בינינו הספיק הקונסול הצעיר והחביב לקנות כמה לבבות מתלמידי ותלמידותי וגם לרכש את אהדת הקהל העברי ביחוד מפני יחסו הנאה וה”לויאלי" לשפתנו העברית. כי למה נכחד? הן הקונסוליה המצרית בעירנו היתה היחידה, שקבעה על שערי משרדיה שלט־מלכותי רשמי בשלש השפות הרשמיות שלנו: אנגלית ערבית וגם עברית…

והנה – בשבוע זה עברתי ברחוב “אבינו־מלכנו” וראיתי על דירתכם החדשה והנאה שלט חדש ועגול, שלט מבריק באותיות מוזהבות: למעלה ערבית, אח“כ אנגלית ושפתנו העברית– מאן דכר שמה, “יוק” בלע”ז. התבוננתי היטב גם על שלט־הנחשת המרובע והמזהיר בחצי־ירחו וכוכביו וראיתי שם שוב שתי שפות: ערבית וצרפתית ולשוננו הרשמית – בבל־תראה ובבל־תמצא במצרים אשר בירושלם!

חקרתי ודרשתי בדבר זה, כדרכי בקדש, ונודע לי כי לכבוד ה“סדר” החדש בדירה החדשה פקד הקנצלר החדש (לא מזהר ביי שנסע לג’דה!) על צייר־השלטים שלנו לצבע מחדש את השלט הישן ואגב צוה עליו במפגיע למחק את “ירושלם” העברית ובמקומה קו שחור – זכר לחורבן.

ומכיון שזכינו ל“סדר” חדש זה ועלינו לשאל גם “מה נשתנה” חדש מאת הקונסול המצרי החביב שלנו.

וכאן הבן שואל:

מה נשתנה השלט החדש הזה, שבכל השנים הקודמות היה כתוב על שלטכם גם עברית והשתא גם ערבית, גם אנגלית, גם צרפתית, וגם לא עברית? האם זה פני חלופי־גברא על כסא־הסגנות, כמו שנאמר: משנה מקום משנה מזל ומשנה משנה־לקונסול משנה פוליטיקה?

מילא, אלמלי לא היתה השפה העברית כתובה על שלטכם גם קודם לכן, לא היינו באים עליכם חלילה בטרוניא כמו לשאר הקונסוליות בעירנו, ואולם לאחר שהכרתם את שפתנו בתור שפה רשמית ומצאתם לנחוץ לתת לה מקום על שלט־המלכות שלכם, כראוי לקונסול ידידותי בביתנו הלאומי מה ראיתם על ככה להסירה מעל משרדיכם? כלום אין השפה העברית מוכרת ורשמית ברחוב המלך ג’ורג', והלא מצבת־הזכרון הקבועה בקירות הבית החדש של ולירו בשלש השפות הרשמית תוכיח להיפך?

ועוד זאת: עוד לא שכחנו את קבלת־הפנים הנהדרה, שנערכה על ידי ממשלת מצרים במצרים לכבוד המורים העברים שלנו והם מספרים “נסים ונפלאות” מ“יציאת מצרים” עד היום הזה, וגם לא נשכח מכם בודאי הרשם הנעים של בקורי מוריכם ומורותיכם בבתי הספר העברים שלנו כאן ומדוע השחרתם פתאם את פני העברית והפכתם אותם כשולי הקדרה על שלטכם כאן בירושלם העברית?

כמדומני, כי שבעים וחמשה למאה ממקבלי הויזות וממשלמי המסים שלכם לנסיעות הם אחב"י–האם חזרו לנו אולי ימי “שימי” הידוע ושאר הרקודים שלו, וכלום עבדים היינו לפרעה בירושלם?

רוצה אני להאמין כי כל “הכבוד” הזה נעשה לשפתנו הלאומית בשעה שכבוד הקונסול לא היה בעירנו לרגלי נסיעתו לשם טיול בחופשה, ואינשאללה מיד לאחר שיחזור מדרכו בשלום יזמין את צייר־השלטים ויצוה לו להחזיר עטרה ליושנה ועברית למקומה לקים מה שנאמר: חדש ימינו כקדם.

ולקנצלר החדש אשלח אי“ה בקרוב מתנה נאה: “הגדה” חדשה לכבוד ה”סדר" החדש שלו, בשלש השפות הרשמיות, כדי שילמד בה פרק בדברי ימי מצרים לפנים, כמו שנאמר: בכל דור ודור וכו'.

תקותי חזקה כי כבוד הקונסול החביב והלטיף ישים לב לדברי הבאים ובשם כל תלמידותי ותלמידי ־־הרבים, בן פורת יוסף, והנני חותם בכל הכבוד הגדול ובברכת התחיה גם לשפתנו העברית.

עבדך הנאמן

עזמות

* *

ועד שאני יושב במכבי ומכין לכם את שעורי זה נכנס אלי תלמידי הצעיר, חלוץ אדמוני ונאה, פולני עפ"י דבורו ורוצה בעלום שמו, הניח על שלחני חבילות גליוניות מודפסים והלך לו.

התבוננתי אל הנירות מקרוב וראיתי לפני טופסים של ממשלתנו ירום הודה ממחלקת בית הסהר בעירנו וכלם כתובים ב"ה בשתי השפות: אנגלית וערבית. ראיתי טפס מספר 142 של מחלקת המשטרה ובית־האסורים “פלשתינה (א"י)” Department of police and Prison, Palestine להלבשה ולתספת צרכי רכיבה, ראיתי גם גליונות גדולים לפנקסי ההרשמה של האסירים, ואות עברית אחת באלף השמות והמלים האנגליות והערביות – לא מצאתי!

כנראה, רבותי, שבית האסורים בא“י שייך לאזורים, שאין בהם יהודים וע”כ אין השפה העברית מוכרת שם, והמופ“סים שהם אזרחים ב”חד־גדיא" –הן שפתם הרשמית היא ז’רגון…

לעמת זה מצאתי בתוך החבילה, שהביא לי תלמידי הלז, טופסי המחלקה למשפטים מספר 10006, שנדפסו אצל הגוים, כמובן, ביום 18.4.27 super-intendant of Courts, Jerusalem כלומר: פקודות המפקח למשפטים לקבלת כספים, דמי־משפט, קנסות, פקדונות, שכר עו"ד ועוד צרות כאלו, והכל כמובן, בשפת בני־דודנו ועשרת השבטים ואף אות מרובעת אחת לא זכיתי למצא בכלם – מאפיש!

יודע אני כי מחלקת המשפטים שייכת – ועוד איך היא שייכת! – לאזור של אחב“י ורב בנין ורב מנין של ההכנסות לקפת ממשלתנו הרוממה הם מאחב”י, ולמה אין זכר לשפתנו? וכלום אין מתרגמים עברים על חוזר ובשערי־המשפט של ירושלם?

ומה צדקה יש לנו להתרעם עליהם אם אנו בעצמנו הננו ב“ה “צדיקים” גדולים. הנה, למשל, מופיע על משרדי ה”סורג" בעירנו (בנין סלונים) שלט קטן בלשון הגויים: Freundlich ואולי ייטיב מנהל הסורג העברי להיות כ"כ פרינדליך וישליט על שלטו את שפתנו העברית? הן “הסורג” דורש, כמדומני, קונים עברים לסחורתו “ניכט וואהר”? (האין זאת?).

ואולם מודה ועוזב ירוחם. בשבוע זה פגשתי יהודי ברחוב, תקע לי “שלום” ואמר: האם כבודו הוא ה“עזמות”?

– כן, אדוני, ומה יש?

– כבר מסרתי להחליף את השלט שעל ביתי ב“קינג־ז’ורז'” ואי"ה אחרי הטררם של מוחרם יגמר הצייר את עבודתו.

זה היה, כמובן, היהודי האמריקאי מיסטר מורגנשטרן, שקבע שלט־ברזל גדול ונאה באנגלית על ביתו החדש ברחוב “אבינו מלכנו”, ממש מול רחוב בן־יהודה. בית יהודי חדש ונאה עם כרבלת אנגלית על הגג למה הוא דומה? ליבלת שחורה וגדולה על חטמה של אשה צעירה ונאה…

ואי“ה – כך הוא מבטיח לי, כנראה כדי לעשות לי נחת רוח בקרוב בימינו יופיע על ביתו לא שלט אנגלי אלא עברי לא על הגזוזטרא ועל חתיכת פח חלוד אלא לעילא ולעילא על הגג,ויבקע כשחר אורו – הלואי רבש”ע!

רק הד"ר הגרמני שלנו, המנתח היושב ברחוב הנביאים, מתעקש ועומד במרדו ובשלטו היונקרי אשר על מזוזות ביתו. Ich gehe nicht!

* * *

ואת המעשה הנורא בשני התינוקות שנתחלפו בעירנו שמעתם? מסתמא לא! ובכן אספר אני לכם:

מעשה ביהודי אחד שבא עם אשתו ההרה למוסד רפואי ידוע בעירנו וספר לאנשי המוסד כי אשתו היתה עקרה, לא עליכם. במשך ח“י שנים אחרי חתונתם ועכשיו פקד ה' את רחמה ואם יזכהו בן־זכר ינדב לטובת המוסד ח”י פונטים.

האשה ילדה, כמו להכעיס, בת אלא שמזלה של האי איתתא גרם, שאותו יום הגיעה גם חלוצה מה“קבוצות” וילדה זכר. הלכו אנשי המוסד ועשו “זו חליפתי” בין הולדות והיהודי זכה לבן־זכר.. וכעבר שמנה ימים הכין “אבי־הבן” ברית־מילה כדבעי ומרב שמחה רץ אל רופא המוסד והזמין אותו לשמחת מצוה וכבד אותו גם בסנדק.

– איזה ברית ואיזה סנדק? – נזעק הרופא בתמיה – הן אשתך ילדה בת!

– איזו בת? – טען “אבי־הבן” – הן ילד יולד לנו ולא ילדה… כלום אין הדוקטור יודע להבחין בין זכר לנקבה?…

בקצור הלכו שניהם למחלקת־היולדות ושם נתברר כל הענין וכל “צרת הבת”, התחיל האב מבקש להחזיר לו את בתו, ואולם, אהה! החלוצה כבר עזבה את המוסד והילד לא היה, כנראה, זרע של קיימא והלך או נשלח בלא ויזה לעולמו. ובינתים נודע הדבר בקהל והאב הרים קול צעקה, העסק, כמו שאומרים, מתנפח ומי יודע מה תהי אחריתו? אלא מה עושה הקב"ה? – וכל הענין הזה שוא ושקר, לא מיניה ולא מקצתיה אלא בדותא גמורה!

חבל רק, שמר “גלות” בא־כח של ה“פארווירטס” האמריקאי אינו יודע עדיין את הפזמון הזה עם שנוי הנוסחאות והגירסאות המתהלכות בקהל, שהרי היה יכול להמציא חומר סנסציוני לעתונו באמריקה מא“י, כמו למשל המעשה הידוע שלו בנסיכה ובבת־מלכה איטלקית, שדבקה לאהבה בחלוץ מת”א ונתחתנה דוקא עם היהודי העני הזה בא“י – מעשה נורא שנתפרסם בשעתו ב”פארווערטס" ועבר לכל עתוני ה“בלוף” באמריקה ובחו“ל”..

* *

ומכיון שאנו מדברים באמריקה נזכרתי גם במשלחת האמריקאית שלנו, שראשה ומזכירה כבר עזבו אותנו וחזרו בשבוע זה אמריקתה.

כשראיתי, רבותי, כי מקיפים את המשלחת שלנו בחומת יריחו ובחומות סין: וילקנסקי נוסע עמם לרחובות, קפלנסקי לעין־חרוד, קסטיליאנסקי לפדן־ארם, רופין לחיפה, קיש לתל אביב ודיזנגוף לטנטורה–החלטתי לפרץ את כל החומות האלו לא בשופרות, כיריחו בשעתה, אלא ב“שופר” אחד, ישבתי לי במכונית ונסעתי בטיסה אחת ישר אליהם למלון אלנבי. קפצתי על כל המדרגות ומצאתי את כל ה“חבריא” באולם ההמתנה למטה דהיינו: ה“קנצלר ואשתו, לבושים בגדי־קיץ וסמוקינגים לבנים כמוני, שניהם גבוהים כתומר והולכים קוממיות, ילין מתהלך בניחותא בלא אשה ובזקנו הלבן, דיזנגוף הולך בבהילות בלא אשה ובלא זקן ושפם והעיקר ב”כ ה“פייפירס” שלנו למיניהם, שורץ, שוכמן, וקצנלסון, שחכו לראיון ברגע האחרון, כנהוג אצלנו…

ומחמת שאיני “פייפיר” ב“ה ואיני מחכה לכבודים ולראיונות, לא שהיתי הרבה, חקרתי על המקום ונודעו לי שבילי המשלחת במלון אלנבי, ומבלי לחכות לפתקא מבעל־המלון, רצתי ישר למעלה, חדר מספר 86 של המזכיר וחדר מספר 88 של הראש. נכנסתי ישר אליהם ממש כמו בן־אבי, שקבל הזמנה מיוחדה מיד אחרי מאמרו המפוצץ נגד “המלאכות ותכסיסיה”, שתורגם ללשון־הקדש ונמסר להם תומ”י…

לא אוכל, כמובן, למסר לכם את פרטי שיחתנו שהיתה בינינו במשך “זוג שעות מלאות, נעימות ומקסימות” מחמת שאיני רוצה להתחרות בעורכנו הראשי, ואני אספר לכם רק ברמיזה ב“ארובה” מה שלא מגלים למעלה ב“ערובה”.

והידעתם רבותי, למה זכה ה"ר פרנקיל לעמד בראש המשלחת האמריקאית? פשוט, מפני שהוא הוא שהעיז לתקף את ויצמן בפגישה הראשונה שהיתה עם מרשל במלון אסטור באמריקה. קבל אותי בסבר פנים יפות, כראוי ליהודי שהוא יאנקי למחצה, בעל צורה ובעל קומה, עטרת לבנה לראשו פנים אדומים וקולו ערב ועל עיניו משקפים בלתי אמריקניים.

כשראה המומחה שאני מביט בתמיה על משקפיו אמר:

– רואה אתה שאני לבוש משקפים בלתי אמריקאים ואין בהם שום “בלוף” ועל כן רואה אני בהם מה שאחרים אינם רואים לא במשקפים אמריקאים ובלתי־אמריקאים ואפילו מה שלא רואה ר' עזמות מבעד למסוה שלו, במחלה.. ועוד זאת, הוא אומר, רואה אני בהם את הענינים לא בצבעים השונים שרואים כאן בא"י…

ואחרי המעשה במשקפים בא מיד הענין “לחיים”. שאל ממני הראש: מפני מה הבקבוקים של יין־הכרמל המזרחי הם מחו"ל? הן עברתי לכל ארך החוף בין חיפה ועכו וראיתי את החולות, הרבה חולות וזכרתי את הפסוק: זבולון לחוף ימים ישכון – ומסתמא עשה זבולון משרפות וזכוכית ובקבוקים…

– חולות, אמרתי לו, ישנם כאן לרוב אבל לענינים אחרים לגמרי.. ואגב – הוספתי לו – מתפלא אני שמר דיזנגוף שהביאך לטנטורה לא ספר לך את הספור. הן הוא עשה שם זכוכית ובקבוקים לרוב מכל המינים וחנוונים, אלא שבשעת הוצאת הפקק במחלץ הוסר הראש. הראש היה מקולקל…

ובשעה שישב הראש וספר לי בשיטפא־דלישנא את כל אשר ראה ושמע על רגל אחת בא"י במשך שני שבועות ימים חלף במוחי פתאום: אחד העם!

ומה ענין אחה“ע למשלחת האמריקאית שלנו? זכורני, לפני חמש־עשרה שנה בא לא”י על מנת לחקור וללמוד את מצב הישוב בארץ ושהה בה שהיה גדולה, ויותר משני חדשים עשה כאן. ואפשר לומר, שלא בטל אפילו שעה אחת לבטלה. עבר במושבות ובקבוצות בלא ד“ר חיסין ובלא קיש, והתראה עם כל ועדי המושבות, הפועלים וכל העסקנים למיניהם. ישב שעות שלמות בבה”ס ובחן בעצמו את הילדים. הזמין אליו את האכרים, וכשלא באו אליו עשה כמו מוחמד עם ההר והלך אליהם. שאל את פי כלם, חקר, דרש, האזין והקשיב אפילו לשיחת־חולין שלהם. וזוכר אני אפילו מעשה באכר אחד בקוסטיניה, שפנה אליו בשעת בקורו שם ואמר לו בז’רגון: “איחר זענט עס פון די חובבי־ציון? אוי זענט איחר ווערט אז מען זאלל אייך אנרייבען א מארדע!” (עיין הפועה“צ י”ב ניסן תרע"ב).

ואחה“ע לא נתפעל ועבר בכל הארץ לא באוטומובילים ולא במלוניפלטינים אלא שהזדעזע בכל עצמותיו בתוך הקרונות של האכרים. וא”י הלא היתה אז קטנה כ“פהוק” ובכ“ז ישב ועשה בה כשנים שלשה חדשים, כראוי, למבקר, ואז יצאה מאתו שוב “אמת מא”י” – אמת שהיא נשארה עד היום הזה.

וכשחזר מא“י – מספר ר' מאיר ב”עולמו" – לחו“ל היה אחה”ע רצוץ ושבור כמו שחוזרים מא“י ונתרפא אצל הד”ר ברוק כמדומני, והמשלחת שלנו דהאידנא מרגישה ב“ה את עצמה בטוב ביחוד אחר הסעודה… כי הכל תלוי במזל ואפילו נביאים: יחזקאל היה נביא ושכב על צדו האחת תשעים יום ואכל מה שאכל, והושע בן בארי היה ג”כ נביא ובכ"ז זכה לענינים אחרים לגמרי…

אכן נשתנו הזמנים ונתחלפו גם המשלחות לא"י!

– – – – –

וכשראיתי, שאין הראש של המשלחת מקבל את העתונאים שלנו לראיון, הצעתי לפניו להזמין אותם אליו,

– האם יש כאן פייפירס"? שאל בתמיה.

– ועוד איזה “פייפירס”! – עניתי לו, ומיד יצא אליהם המזכיר הצעיר ולא חלילה הראש בעצמו, וקיבל אותם באפן אמריקאי ויבש וחלק את הפתקאות Statements לכלם לשווי־המשקל, שלמדו, כנראה, כאן מממשלתנו הרוממה. אמר להם באנגלית: To see again next year! כלומר: לשנה הבאה בירושלם – ונעלם.

כשהוציא הזקן את שעונו האמריקאי הבנתי את השעה וקמתי.

– “ומה היה הסוף?” – שאלתיו ברמז ובלשון קצרה, כדרכי.

– “פצצה!” – ענה אף הוא לא כרמז ובלשון קצרה, – הדבור יהיה לאמריקה!

נפרדתי ממנו בחבה ובקש ממני למסר פרישת־שלום בשמו לכל תלמידי ותלמידותי.

* * *

אדהכי והכא זכתה ירושלם עיה“ק ל”פצצה" אחרת בשבוע זה.

תלמידי החסיד הזקן בא אלי ביום רביעי זה במקלו בידו ובשתי פאותיו הארוכות לשני עברי זקנו השב והרחב הוציא מתוך קפוטתו ניר מודפס והושיט לי

– הא! – הוא אומר – הרי לך ר' עזמות “פסקוויל” כנגד הרבי מגור מצד האגודיסטין.

ובשעת דבורו הורה לי באצבעו על המוטו, שנדפס בראש המודעה: “במקום שיש חלול־השם אין חולקין כבוד לרב”…

– ומהו חלול־השם – שאלתי את הזקן.

– מחמת שראשית בקורו של הרבי מגור בירושלם היתה אצל הרב קוק…

וע“כ הוסיף בעל הפלקווילים פסוקים מתאימים כגון: “לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב אלא למינות”, וה”ת" נוסף, כמובן, לחידודא.. ועוד פנינה אחת: אברהם ואברהם – גזרה שוה". מחמת ששניהם נקראים בשם אברהם.

וגם פסוק מן הפרשה ומענינא־דשבתא אינו חסר שם: “הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת!”, כלומר עדתו של הרב הראשי והרב הקדוש מגור",

והעיקר: “הכסף יענה את הכל”,

ובכ"ז – מסים תלמידי החסיד הזקן – הלך הרב קוק בלוית הרבנים שלו לשבע ברכות של ר' נחמיה’לי, אחיו של הרבי מגור, ואכלו בידידות וחטפו “שיריים” זה מזה, ואמרו “תורה” זה לזה, והיה “ליהודים”.

ואגב ספר לי תלמידי זה בשבחו של הרבי, שקים מצות הכנסת־כלה, והביא עמו מפולניה שתי כלות, אחת לאחיו ואחת עניה לבחור עני, חלוץ מפולניה שברח משם. ושני הזוגות ישבו לשבע־ברכות במלון רוזנשטרוך והרבי ביניהם וברך את שניהם כאחד, וגם גזר על אחד מחסידיו מכולל ורשוי להמציא על חשבונו דירה נאה וכלים נאים לזוג החדש (לא לאחיו!) בבנין החדש, שהקים החסיד בזמן האחרון בעירנו."

והמתחיל במצוה אומרים לו: גמור!

הרבי מגור עוסק במצוה זו גם בדרך חזירתו לפולניה. ומספרים כי עשר כלות חלוצות מפולניה, שבאו לא“י, רשמו את עצמן אצל “הרבי” שיחזירן לחתניהן ויכניסן שם לחופה ולמז”ט על חשבונו…

* *

ועוד לקוי גדול נראה בעירנו ביום הרביעי הזה, בשעה הששית בבקר – לקוי־חמה.

כנראה, שהדרשן השוטה משפיע בדרשותיו לא רק על ממשלת הארץ, שהציעה חוקים וגזרות לשם צניעות ותקון־המדות כידוע, אלא גם על ממשלת־שמים, וראיה לדבר: בשעת לקוי החמה, יצאה אף היא בירמולקה שחורה לראשה, ירמולקה אגודיסטית צנועה."

וגם “ג’וחה”, להבדיל, הליצן של התיאטרון הערבי, יצא בשבוע זה על הבמה בירמולקה אדומה. בני־דודנו נהנו בשבוע זה הנאה משונה גם ממראה עיניהם וגם ממשמע אזניהם. קולה הערב של מונירה הוציא מלבם אנחות וכלם ענו אחריה בקול רם: אח! אח!!.. וגם אחב"י היו חלוצים בתיאטרון הערבי ממזרח. ומרב התפעלות בני־דודנו מצפצפים באולם עד כדי להחריש אזנים, ממש כקטר של הרכבת.

הקהל מבני־דודנו התנהג יפה באולם, כראוי לבני־תרבות כמוהם וראיתי עורך־עתון משלהם שישב לו בהרחבה ובפשוק־רגלים למעלה כמו בבית־מרזח להבדיל."

ואי“ה בשבוע הבעל”ט יבוא המאירי ויקשקש לנו ב“קומקום” שלו מתל־אביב. ומסתמא ירוצו כל אחב“י אל התיאטרון ויכינו להם “צדדים” לצחוק ושילינגים לקפה, ובקרוב נזכה בודאי גם ל”קומקום" ירושלמי וביחוד לשביתת המלמדים בעירנו…

* *

ולסוף תשובה קטנה לתלמידי הנעלם:

ישנם בעולם “חיילים בלתי־ידועים” אבל לא תלמידים בלתי ידועים. מי שאינו חותם בפרוש ואינו ידוע לר' עזמות אינו זוכה לפרסום כאן במדור שלו.

והשנית – וזהו העיקר – ר' עזמות אינו כלי־שרת לאחרים להכות בשביל ענינים פרטיים. הוא מצליף בלי רחמים ובלי משוא־פנים כל מי שהוא ראוי לחומרא מבחינה צבורית.

ולסוף עוד הערה קטנה: ר' עזמות מדבר בקלות על ענינים רציניים בשעה שאחרים מדברים וכותבים ברצינות על ענינים קלים.

עזמות