רקע
ישעיהו קרניאל
ומלחשים לי מגבוה – דאר היום, 24.6.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום, 24.6.1927; 24.6.1927

ומלחשים לי מגבוה כי מיד לאחר שנתפרסם בעתונים נאום ההתקפה של דיזנגוף כנגד ההנה"צ, נשלח לו מכתב ממלון־יוז, שהעתקה ממנו נפלה לידי בהשתדלות אחד מתלמידי דהתם ושהנני מוסר לכם בזה באפן “קונפידינשיאל” מאד וזו לשונו ממש:

נעים לנו מאד להודיע לכבודו כי הסכמנו להוציא לפעל את החלטת הקונגרס מלפני חמש שנים בדבר האשראי של 25000 פונט לפתיחת הבנק של מסחר ותעשיה, והננו מזדרזים בזה להמציא לכבודו רק חשבון קטן בקשר עם התקציב הזה, דהיינו:

לזכותכם: 25000 לי"מ

לחובתכם:

הוצאות הלשכה במשך 5 שנים: משכרת פקידים ומשרתים, נסיעות בארץ וביחוד לחו“ל, נסיונות ותערוכות וקשקושים והוצ”ק לכ' המנהל וכיוצא בזה ­– רק 22500 לי"מ ונשאר לזכותכם עוד בערך סך

2500 לי"מ

את הסכום הזה אנו מוכנים להמציא לכם מיד לאחר שיאושר ע"י ועדת־המומחים לקמוצים

* *

ובכן, נמנו וגמרו באספת־המורים לסגר את “החדר” אם לא ישלמו להם שכר־למוד עד פרוטה אחת ביום 5 לחדש יולי. כלומר עד פרשת בלק.

והשאלה היא עכשיו: מה יעשו אם קיש יאמר להם “קיש!” ולמשלחת שלהם יעשה שוב “קיש־קיש” כמו בשבוע העבר? וכי תאמר: מה נאכל?

לזה דאגו חכמי־החנוך שלנו מראש ונתקבלה החלטה למפרע, שהמורים והמורות ישובו למנהג קדמונים ויאכלו “ימים” כדרך המלמדים לפנים, אבל עפ"י סדר קבוע, דהיינו:

בבתי־הספר לנערים, יהיה בר־מצוה בכל יום.

בבתי הספר לנערות ­– תנאים בכל שני וחמשי.

ובגני־הילדים יעשו “יום הולדת” בכל יום ופעמים בשנה לכל ילד וילדה.

באופן כזה, ישבעו אי"ה נחת מתלמידיהם ומתלמידותיהם וביחוד מהוריהם…

* *

ותלמידי העגלה בתחנת־הרכבת בעירנו מספר לי כי הד“ר צ. מקרן־הקימת נפגש בו בשבוע זה ואגב שיחתם ע”א הרבי מגור, שבא לעירנו, אמר לו:

אכן מן השמים נגזר, כנראה, שהדגל הציוני יהיה מצוי אפילו אצל אגד“י על אפם ועל חמתם. והא ראיה: שם נשיאם בוינה הוא ווייס (לבן) ושם מזכירם בירושלם הוא בלאו (תכלת) ונמצא שגם אצלם, כמו להכעיס, “לבן־תכלת” ממש כמו אצל הציוניסטין ר”ל.

שמא גרמא…

ושמא גרמא גם אצל ועדת־המשכרת שלנו. לא לחנם נבחרו האדונים סופרסקי וסקר לחברי הועדה, מפני שהם בני “סמך”, וראיה לדבר, שהחבר השלישי מר זלצמן Zalzman, שה“סמך” שלו היא רק ולטיני נפסל במחילה ומרב צער ועגמת־נפש נסע לגרמניה עד גמר תפקידה של הועדה…

ולא רק ועדת־המשכרת אלא גם ועדת־המומחים, כלומר “מלאכות יסוד המעלה” שלנו. הנה בשבוע העבר יצאה אל העמק הועדה החקלאית ואלה שמותם: קסטיליאנסקי, קפלנסקי, וילקנסקי וחסר אצלם רק הד“ר וילנסקי, שהוא מומחה גדול לא רק לרפואה, כידוע, אלא גם להומור ולהלצה וחבל רק שהוא ממהר לשוב אמריקתה ולא יספיק לאסף די חומר ­– מדיציני־רציני וליצני מא”י…

ואגב, ודבור אחר גם ע“א מלאכות “עפולה”, שנהפכה עליהם המכונית, כידוע, בשעת־מעשה הציעה אשת הד”ר המפורסם להציב מצבת־זכרון במקום ההוא ועליה יהיו חקוקים הדברים האלה באנגלית:

This is the only place where the Commission felt down.

בלשוננו ז"א:

זהו המקום היחידי, שבו היתה מפלה למשלחת.

ובעל המכונית הגדולה, שהובילה את המשלחת לגליל ונתקלקלה (לא המשלחת חלילה!) בדרך, מספר לי כי הנהגים המתחרים שלו, שהם מומחים ובקיאים בחכמה הקלקלה הניחו חתיכת סוכר בבנזין שלו לפני צאתו לדרך, ובעידנא־דריתחא נתפשט הסכר במכונה ונסתתמו הצנורות ולא יכלה המכונית ללכת קדימה, כמו שנאמר: מעז יצא מתוק ונהפוך הוא…

* * *

וראו מה בין בני לבין חמי:

הם, הגויים האיטלקים, בונים “פיתום ורעמסס” בלי בר בעירנו הקדושה ובביתנו הלאומי מהר־תבור ועד גת־שמנים. הנה, למשל, הוקם בשכנותי סמוך למשרדי ה“בייבל־הוין” ­– בנין עדי־עד, כביבליה עצמה, ארבע קומות של מלט וברזל ואבני־נחשת שצצו ממש ככמהין וכפטריות: עד־ראיה אני בכל יום לבנין זה ולא זכיתי לראות אפילו שביתה אחת קטנה, בבקר הם באים, הגויים המגושמים האלה, ובערב הם שבים מעבודתם, ושא! אין פרץ ואין צוחה ואינם יודעים אפילו את טעמה של “זבסטובקה” אחת…

וכי תעברו בחוצות ירושלם וראיתם לנגד עיניכם ארמונות־מלכים על יד רחביה שלנו, היכל רם ונשא, בנוי לתלפיות (לא שלנו!) חומות וחיל, עמודים ופסילים וידעתם כי זהו בית־אושפיזין של הקרדינל פיררו, ועל ידו בית־ספר של כומרים דרב פפא ובית־חולים: אכסדרות גדולות, עמודים איתנים ופסילי־קדש אופקים רחבים, מאותן הפירמידות החדשות, שהבנאי הגוי רוצה, כנראה, לנצח בהן את הזמן המכלה־כל, וידעתם כי הידים ידי עשו, טפלו בהם ­– ואולם מוחי היהודי בתמותו ובפשטותו, אינו יכול להבין כיצד נבנו כל אלה בלי אספות בבית־העם ולא שמענו אף פעם, שיפנו לועד־הלאומי ולקלוריסקי לעשות “שלום” ביניהם ולא ראינו על כתליהם מודעות אדומות וגדולות המכריזים שביתה לסתתים, לנגרים ולשאר בעלי־מלאכה כמו אצלנו.

ואצלנו ­– מחיה נפשות ­– יש לנו ב“ה סולל־בונה ועולים־בונים מגיצל־גרונם ואנו בונים את הגמנסיה ואת הסמינר ואת ההנהלה הציונית. ואת מרכז־הבריאות לא בחיל ולא בכח, לא באבן ולא בתבן, אלא בהבל פינו ובכחו של “הרבי” ובכח קולמסינו על הניר ואת האבנים אנו זורקים איש בראש רעהו. ואת בית־העם ואת בית־הספרים הלאומי החדש אנו מקימים ע”י הקר וילין רק בתכנית ואל תקרא בוניך אלא בניך

והקול קול יעקב אצלנו תמיד: אצלנו שומעים “בארוד! בארוד!” ברחוב אבינו מלכנו ומרעישים שמים וארץ ביריות־אבנים כאלו כבשו כאן את פורט־ארטור, ולא עוד אלא שסולל־בונה נעשה לשותפו של ר' שמואל זאוויל וחצב קבר גדול לעשרת אלפים פונטים אמריקאים ע"י בצלאל וגם קבר’ל קטן, כנראה, לגמנסיה, והארדיכל ­– כך מספרים ­– תובע דמי תכנית ואין…

ואולם, לעומת זה, הרי יש לנו הסתדרות של פועלים מאורגנים ואין הפקרות של סתתים ספרדים ונצול של בורגנים ימ“ש. ואם אמנם למדנו את מלאכת הגזיזה על זקנו של ר' ישראל ומלון־יוז שלם “דמי רבי” בכל שנה, עשרות אלפים פונטים טבין ותקילין לכסוי הדפיציטים של סולל־בונה, הרי יש לנו נסיון, ואם הנסיון לא הצליח, הרי יש לנו גדלות של כבוש, יש לנו תקיפות של סדרת הפועלים במלון־יוז, מנהלים ו”אוואנסים", בגלוי וברמז, ויש אותו שיר־השירים של העבודה, בפסוק הידוע…

* * *

ובכ“ז, צדיקים גמורים הם אחב”י זכו ­– מלאכתם נעשית ע"י אחרים, והא ראיה:

בזמן האחרון טיילתי בלוית הסופר החביב ר' זלמן איציס בעיר העתיקה, סבבנו בשוקים וברחובות, בסמטאות האפלות וחצרות שלנו ושלהם, ואגב הליכתנו בקשני להראות לו את “שביל היגון” ובזכות זה הבטיח להראות לי הפתעה.

כשיצאנו משער־שכם עלינו לרחוב־הנביאים והנה הופיע לקראתנו בנין מפואר, נצב־כמו־נד, כלו חדש, לבן ושוהק, תחתיים, שניים ושלישיים ומלא משפחות יהודיות, מפני כי כל הגזוזטראות והחלונות דברו – רוסית

­– למי שייך הבית הזה? ­– שאלתי מאת יהודי טוב, שנקרה לפנינו.

­– למהנדס נוצרי ­– ענני היהודי ­– ותריסר משפחות יושבות בבית הזה, ומהן רק משפחה אחת ערביה… צא וחשוב, הוא אומר, שש פעמים אלף ומאתים פונט לשנה, הרי זה שבעת אלפים פונט, שהוציא הערל לבנינו ובשנה השביעית יקים לו הערל היכל חדש מפספס מזהבם של אחב“י והשכונה השלמה והחדשה, שבנה לי ידידנו מבני־עשו ומהרב קוק “שלהם”, ע”ה ה“אוואנסים” ממנהלי קרן־היסוד ושכר־דירה כדבעי מפקידי מלון־יוז בעירנו ­– תוכיח לנו למדי!…

מה עשה הרב לוי יצחק מברדיטשוב כשהתקיעות לא עלו לו יפה בראש־השנה? קרא לגוי נתן בידו את השופר ואמר לו: “איוואן, תקע אתה!”…

אם סולל־בונה אינו יודע “לתקע”, הרי בא איוואן ותוקע לו יתד נאמן בביתנו־הלאומי…

* *

נכנסתי לחורבה בשבוע זה לאספת־המחאה כנגד חלול יום־טוב “בקבוצות” העמק ומצאתי שם קהל גדול מאחב“י. הלכתי ישר למזרח ועמדתי להתפלל תפלת ערבית בין הרבנים וזקני העדה. עברה חצי שעה והרבנים הראשיים לא באו, רק הרב מאמריקה רב fin du siècle שהוא הולך “בחוקותיהם” ומדייק בזמנו, בא במועדו. עברה עוד חצי שעה והקהל הזיע כדבעי, והרב הזקן מג’דה עטוף במעילו הלבן והכפרי, יהודי מפולניה ולא מא”י, הוציא את שעונו מכיסו והראה לשכנו: הנה הגיעה השעה השביעית ובמודעות הודיעו בפרוש על השעה הששית, כלום הרבנים אינם חוששין לטירחא־דצבורא?

­– “שש זה שבע!” ­– ענה היהודי הצעיר בזקנו השחור בהחלט והניע בידו כעל דבר מוסכם מששת ימי בראשית.

והנה קמה תנועה בקהל: נראו בתוכם מצנפת תכולה ומזנבת שעירה ואחריהם מגבעת קש לבנה וזקן לבן כחלב ושלשתם עלו על הדוכן וישבו על כסא רם ונשא. הרב המאיר מאמריקה פתח בצעקה ולא הבנתי אף מלה, מה עשיתי? נשאתי את ילקוטי תחת זרועי, מקלי בידי, שתי רגלי על שכמי ונדחקתי בין הקהל החוצה ותלמידי מבית־הכרם אחרי…

ועכשיו, רבותי הגדולים, תרשו־נא לי הצעיר שביניכם להטריח את כבוד תורתכם בשאלות אחדות קטנות ותמימות:

אימתי אוכל לשלח אליכם את השען שלי כדי לתקן ולכוון את שעוניכם כראוי לרבנים מודרניים ומזרחיים שהם מבני קדמה־ואזלא ולא נסוג־אחור ואימתי נזכה […] ומדריכי העם יהיה שש־שבע?

והשנית ­– ג' דברים […] חורבה: למדתי מתלמידי […] הקהל לאספה באים שליחי […] קודם כל ולראות אם אין חלילה בין הנאספים מכת המתנגדים ורק אז הולכים להביא את הרב לדרש את דרשתו בקהל ומובן מאליו כי הוא מאחר תמיד. ולמדתי כי הרבנים שולחים את הקוואסים לראות אם לא קדמהו השני, כדי שיאחר ויקום חברו לפניו והקוואסים משני הצדדים עומדים על המשמר כל הזמן עד ששני הרבנים באים יחד וביפה שעה אחת אחר־כך.

והעיקר, רבותי, שואל אני: במה עולה חלול חג־השבועות מחלול שבת? ועד שאתם מוחים כנגד ה“קבוצות” בעמק, הן מוטב שתכלו את הקוצים פה בכרמכם ואשר לנגד עיניכם? ואפשר ­– מי יודע? ­– לא בא כל הטררם הזה אלא כדי להגדיל תורת המזרחי ולהאדירה?…

לכם, רבותינו הגדולים, פתרונים!

* * *

ועד שבעל הירמולקה ושאר רודפי־השלום שבקרבנו יכרתו “ברית־שלום” בין ישראל וישמעאל, (אגב, על חשבון איזה קרן תודפס הספר “ברית־שלום” לכל המאמרים, הפטפוטים והקשקושים שנתפרסמו עד כה על ידו בעתונים?) ­– ועד אשר־מה נעשה שלום במרומיו בין בני־דודנו, בין מואב ומדין ובין כרכושתא […] ורודף־השלום אינו חלילה […] הכהן אלא מבני ההר, […] הנאמן של האי מטרוניתא קרן קדושה מהכרמל, תלמידו המובהק של הסיטרא־אחרא ויורשו האמתי של ריצ’מונד.

והיסתוריה חוזרת על עצמה, רבותי, הן לא נשתכחה מכם בודאי גירסא דינקותא וזוכרים הנכם, היטב את המעשה של בוסתאני, המלך הרשע, שקצץ בחלומו את האילנות בגנו של הנשיא בגולה, אלא שבימי בוסתנאי דהאידנא אין זה חלום ועוקרים הרשעים את האילנות שלנו בהקיץ ולא בגולה אלא בביתנו הלאומי. וכל כך למה? ­– מפני שהוא מרגיש בסיס מתחת לרגליו, אחרים מדברים מתוך גרונו וכסף שונאינו יוצא מתוך כיסו, כידוע…

* * *

ומילתא בטעמא, במבטא האשכנזי…

השבת של “קרן התורה” האגודיסטית־שנקבעה לפני שבועים, לא עברה בשקט גמור. וכמובן שהשערוריה היתה בשכונת “שערי חסד”, מקור כל הקטטות בין הנוהרים אחרי ר' זוננפלד ובין הנוהרים אחרי ר' קוק.

כיון שהשבת ההיא שבת של “קרן התורה” היתה, בקש בנו של מזכיר האגודה הבחור, שתנתן לו “עליה” והגבאי עשה כחפצו. הבן בקש לעשות “מי שברך” לרב לטובת “קרן התורה”, וכיון שבשערי־חסד שוכנים כבוד שני רבנים, אחד מאנשי קוק ואחד מאנשי זוננפלד, שכח הגבאי עם מי יש לו עסק, ויברך בקול את “הרב ה”קוקיסטי" בשם הבן ה“אגודיסטי”…

הדבר חרה לו מאד לכחול הצעיר, ויגדף בקול רם את הרב הזה, שישב בפנתו צנוע ושקוע בספריו, ­– ויצעק ש“ילך אל הרבי שלו, הרב קוק”.

בינתים מהר הגבאי ויעש “מי שברך” שני לרב האגודיסטי, ויקרא איש מן המתפללים לעלות לתורה. אבל בנו של המזכיר הראשי לא יכול היה כנראה להרגע מ“שערוריה” נוראה ומחרידה כזאת (“סטייטש!” לברך רב הנוהר אחרי הרב קוק! מה נורא הדבר!!) ­– ויקרא הוא איש אחר מן המתפללים, אגודיסט ותיק.. וכשרצה לעלות אל הבמה האיש שהוקרא ע"י הגבאי עמד בן המזכיר ויסתום לפניו את הדרך!

השערוריה גדלה, הקהל התחיל להתערב ולהתוכח “עם מי הצדק”, עד שנוכח בנו הנאה והיאה של המזכיר האגודיסטי שקולו צרוד יותר מדי ושאין די כח בידיו, ­– וישוב על מקומו…

לא לחנם באה פרשת “קרח” בשבת זו…

* * *

ואת זה לעמת זה עשה אלהים.

בשעה, שויצמן שר “מה יפית” במכתבו לממשלתנו בלונדון שרו רבותינו בבני־ברק “מה יפית” לקונסול הפולני בשבוע זה וצעקו כלם: “תחי פולינה”! “יחי טיטוס!”. ועכשיו אחרי קבלת־פנים שעשו לקונסול החביב הזה שואלים כלם: מה יעשו כשיבוא משיח־צדקנו?

ואפשר, מי יודע? ­– הצדק עמם: “אחז בזה וגם מקונסולים אל תנח את ידך בבית־הלאומי”…

ובשעה שממשלתנו החסידה והצנועה באה לתקן את המדות אצלנו בתיאטראות ובסינמה, וללמדנו פרק בהלכות פרישות וד“א כנראה עפ”י השפעת הדרשן השוטה במאה־שערים ולאחר שגזרה על הרקודים (ומה יעשו בני־דודנו הקופצים תמיד על המקומות הראשונים בנשפי רינה ניקובה ומביאים עמם גם משקפות לעיניהם?) ­– בשעה זו קבלתי מכתב מאת אחד התלמידים, שבו הוא מבקש ממני עצה טובה.

­– “מה לעשות? ­– הוא שואל מתוך צער ­– והבחורה שלי רוצה דוקא ללכת לגן־בריסטול, מחמת ששם נמצאות, כך היא אומרת, כל מאה־שערים ובית־ישראל בליל שבת־קדש ומרקדים “משרלסטון” עפ”י נגון־החסידים של ה“ג’ז־בנד” לכבוד שבת, ואני רוצה דוקא להובילה ל“סן־רימו”, שיש בו ג“כ מקום יפה לרקודים, גם נגונים יפים ושנתברך בכל המעלות הטובות, לקיים מה שנאמר: “וחי אחיך עמך”, מה לעשות, רבי ומורי?”

ועל זה עניתי לו בקצרה:

­– אל תחי כמנוח, בכל ששת ימי המעשה תלך ל“סן־רימו” ובשב"ק ­– לסן ­– בריסטול.

* * *

ועכשיו, רבותי, יש לי בשורה טובה ונעימה לבשר לכם הפעם: סרט חדש…

ולא סרט סתם אלא סרט הילד, שהמציאו לא הגברים החכמים אלא הגבאיות של הסתדרות נשים עבריות. ומשעה שהחלו הנשים לקצר בשערותיהן גדל שכלן והנשים הצדקניות המציאו כל מיני תחבולות, שאי־אפשר להפטר ולהסתלק בשום אפן מהסרט הזה. ראשית חכמה, יערך יום הסרט ביום הראשון הבא בכל הארץ ואי־אתה יכול לברח מעירך, כי ריוח והצלה לא יעמד ליהודים במקום אחר, והשנית ­– וזהו העיקר! ­– גם הסרט יהיה מגוון מיוחד שאינו כלל במציאות בתוך “הקולקציה” השנתית שלי ועוד צרה חדשה: גם תפלת “אשרי יושבי ביתך” לא תועיל הפעם מחמת שנודעה להם ­– איני יודע כיצד? – האדריסה שלי בביתי…

ואי"ה בשבת־קדש זו, תדרשנה הרבניות הגאוניות והרופאות הדוקטוריות בכל שכונות ירושלם ובבתי־הכנסיות על הטפול בעוללים וביונקים

ותלמידותי האמהות הצעירות והזקנות מסתמא תלכנה לשמע תורה מפיהן הקדוש ובזכות זה ישלח רופא כל בשר רפואה שלמה לפני בטנן, אמן!

* * *

ומרב שיחי ועסקי במעשי ילדות שכחתי כמעט את המכתב הקטן, שקבלתי זה עכשיו:

כבדו הא' עזמות כאן.

א. נ.

באחד משעורי כ' הזכיר כי מכתב שנשלח מירושלים למאה־שערים נתגלגל לטרינבד ולשם ברור הענין אבקשו להודיע כי הא' לבל עזב את ירושלים ובקש שהמכתבים אשר יתקבלו על שמו ישולחו למרינדבר. אבל הוא עזב את מרינדבר ולא השאיר את הכתבת שלו, לכן הוחזר המכתב לבעליו ו־23 ימים מירושלים למרינדבר וחזרה ­– אין זה כ"כ מאוחר.

בכבוד רב ובברכת התחיה

חשפה בנימן שטמפר.

למען האמת עלי להודות כי אך לחנם אנו מתגוללים על משרד הדאר בעירנו ואין כמהו לדיוק ולסדר. הנה, למשל, ראיתי בשבוע זה שני מכתבים שהגיעו בטעות ירושלמה: אחד לאלכסנדריה מצרים (אפריקה) תיבת דאר 101, והשני ליפו (פלשתינה) וכתוב בפרוש באותיות לטיניות של בן־אבי Jaffa Palestine ת.ד. 101, ושניהם הושלכו לתוך תיבת־הדאר של ירושלם מספר 101 ולא החזרו חלילה למקומם הנכון. ולא עוד אלא שכל מכתב או חבילה שנזכר עליו שם הדסה, ואפילו אשה זקנה במאה־שערים או זו שבמגלת־פורים, הכל הולך לתיבת־דאר 101.

* *

ולסוף מכתב ידידות, שקבלתי ממי? ­– מסתמא הבינותם בעצמכם, מתלמידי בחיפה וזו לשונו ממש ­–:

ב"ה, יום ב' ­– כ' סיון.

כבוד רבי ומורי הגדול והנורא, הרה“נ, רש”ב בה“ג עוקר הרים ומפרק סלעים, הפטיש החזק, מקל חובלים וכו' וכו' כש”ת מוהר“ר ר' עזמות, שליט”א.

למרות זאת שנשבעתי כמעט לא לכתב לו עוד מעניני ה“קהל” כדי להכניסם בברית שעוריו, מחמת שפעמים בייש אותי בפני ה“חברה” ידידיו ולא פרסם את שבחיו של הרב דמתא שיחי' ומעשיו הטובים, ואולם הפעם אי־אפשר לי עוד לסבול מהחברה המנקרים את עיני ואומרים לי: הנה ר' עזמות שלך ושלנו, שאתה מתפאר בו בפני כל העולם ואומר: אשרי יולדתו! ­– הנהו בעצמו מצחק ר“ל מהאדמו”ר הקדוש מבאיאן, שהוא צדיק בן צדיק ולבוש אפילו בקפוטה של הזקן מריזין, הלא נשיכתו נשיכת שועל, עקיצתו עקיצת עקרב ולחישתו לחישת שרף ואיך אינו מפחד מהם?

ואנכי בתור אוהבו הנאמן והמרחם עליו ועל צאצאיו הרכים הפרתי את שבועתי והחלטתי להזהיר אותו ואת ביתו…

והנה בבואי בשבת־קדש זו פרשת “שלח” מצאתי כנופית יהודים שהם יושבים ומשוחחים ביניהם, על מה? על ה“עזמות” אחד מהם אומר: הן אני קונה את “דאר־היום” רק משבת לשבת, ועכשיו שהתחיל ר' עזמות לעשות “חוזק” מהרביס שלנו, מה נשאר לי לקרא? והוא הולך ומונה:

“מברקים מיוחדים לדאר־היום” ­– כה יהיו שונאינו…

או למשל המברק: “גמר המשבר המדיני במצרים” ­– לדידי לא יגמר לעולם!

או על “מסעו של המלך פואד לאנגליה” ­– מה איכפת לי אם ישב במצרים ולא יסע לאנגליה?

או, למשל, “הקרע ביחסי אלבניה וסרביה” ­– רק הצרות האלו תחסרנה לי רבש"ע!

והעיקר: "תשלומי איטליה לאמריקה ­– מדוע אין העורך דואג לדעת אם נמצא בכיסה של נפש מישראל לשלם לקפת־מלוה?

בקצור, כל המברקים נחוצים לנו ל“כפרות” ­– כך אומר היהודי שלנו ועכשיו ששמעתי, רבי ומורי, את הדברים האלה באתי לפקח את עיניו לטובתו, והעיקר שיספר לנו מעשים שהיו כמו עם היהודי הפולני ששכר דירה מהערבי הידוע בעירנו. ידידו לנצח

ר' איציק

עזמות

עושה יהודי בשביל פרנסה?

בקצור לאחר שגמרו שניהם אמר להם בעברית:

­– הכבר גמרתם?

­– כן!

­–ובכן שניכם בוגדים ונבזים?!

המלצות קוראים
תגיות