רקע
ישעיהו קרניאל
הן זוכרים אתם בודאי את המעשה באותו מלמד – דאר היום, 22.7.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 22.7.1927

הן זוכרים אתם בודאי את המעשה באותו מלמד, שהיה קובץ על יד ומאסף פרוטה לפרוטה כדי לקנות לו עז. כשהיה היריד בעיירתו לא רצה לסמך על אשתו והלך בעצמו ובלא ידיעתה לקנות את העז ומובן מאליו, שהכניסו לו –תיש. מילא, תיש יהיה תיש והחזיק אותו עד שיהיה יריד שני ויחליפהו בעז. בינתים פרצה מגפה בעיירה על העזים ונפלו כזבובים ממש. נהנה מאד המלמד, שנפל בגורלו תיש ולא עז, אלא שנתישב בעל הזקן והקרנים בדעתו – והלך גם הוא לעולמו. הספיד אותו המלמד ואמר:

–“הוי, תיש תיש! לחליבה היית תיש ולפגירה (מיתה)–עז!”

והוא הדין, רבותי, גם בא“י שלנו. ל”חליבה" הריהי במחילה “תיש” עם משבר ומחוסרי־עבודה ומחוסרי פרנסה והחלב והדבש שבחומש זבו ממנה מכבר, ואולם לגבי הרעש, הריהי “עז” והיא רועשת ומקפצת כמדינה הגונה וכיפן ממש!..

* * *

רצה הקב“ה לזכות את ר' עזמות בחומר חדש וטרי לעש”ק זו, מה עשה? הלך והביא לעולמנו גם בשבוע זה רעידה שניה ושלישית וי“א גם חמישית ועשירית, רעידות קלות, כמובן, רק בשבילי – “מינשאן כאטרי” – כדי שאטעם גם אני “כזית” טעם זה. ואולם את השאר אני מוחל לו ומאמין לכביכול על דברתו, לא מחמת שאני פוחד חלילה מן המות אלא פשוט בשבילכם ולטובתכם אתם, תלמידי החביבים. חוששני, שאם יבוא עוד רעש הגון גם בשבוע הבא לא יהיה חלילה מי שיספר לכם בעש”ק הבא וגם מי שישמע את שעורי אז…

וע"כ אספר לכם מעשים שהיו אחרי הרעש, מסביב לרעש וגם מתוך הרעש–ואתם, קונדסים, שבו לכם פה בלי רעש ותשמעו הפעם את הד הרעש.

ובכן, ושריות שותא:

ביום הששי העבר עברתי במגרש הרוסי לפני בית המשפט וראיתי פתאום לנגד עיני מחנה שלמה של פקידי הערכאות מבני־דודנו ומאחב"י רצים אצים, בהולים ודחופים, פניהם מכסיפין כפני המת, בורחים איש איש לעברו וסביבם נשערה מאד. סבור הייתי מתחילה כי קרה מקרה בבית־הסהר והאסירים יצאו לחפשי ולקחו לעצמם “ואקי־שון” (חופשה) בימות החמה, ואולם מיד רמזתי בידי לאחד הפקידים מתלמידי דהתם לגשת אלי והוא אמר לי בפחד ורתת:

– “בא תלגרם!”…

מי ולמי בא התלגרם – לא נפקא מיניה. העיקר, שבתלגרם זה נאמר בפרוש – כך הוא מספר בלא נשימה – כי הממשלה פקדה על תושבי שכם ויריחו לעזב תומ"י את בתיהם.

– וכל כך למה? – שאלתי.

– מפני כי בשעה אחת בדיוק תהיה רעידה שניה!…

ועוד טרם כלה את דבריו נעלם הפקיד וברח לביתו להציל את משפחתו. הוצאתי מכיסי את שעוני היפה וראיתי כי נשארו לי עוד עשרה רגעים לחיות עד שעה אחת, וזמנתי את שתי רגלי לרוץ, ואולם נזכרתי בתלגרם של חילוואן ושל סטורס והלכתי לי לאטי הביתה. וכפי שאתם רואים, רבותי, נשאר הכל על מקומו בשלום, כנראה, כדי שלא להפריע חלילה לקהל את “ענג־השבת” שלו בקריאת ה“עזמות” בליל ש"ק אחר הדגים הממולאים והאטריות החמות והטעימות, כמנהג גובראין, יהודאין! בארצנו.

ובכן, ויהי ערב ויהי בקר יום ראשון והשופטים והדיינים ישבו על מדין כסאות למשפט במגרש הרוסי והנה פתאום: פררר!… וזקן־השופטים וכל הפרקליטין, וערכי־הדין למיניהם נתבהלו ונתבלבלו, הקטגורים נהפכו לסניגורים, כלם תפשו את ילקוטיהם בידיהם ורגליהם על שכמיהם ועשו “ויברח” מכל צד.

באותה שעה הייתי במלון־יוז כדי לעשות “אינספקציה” על הסדקים והבקיעים שבמחלקת החנוך והעתונות שלהם והנה הגיע משרתו של עו“ד ידוע בעירנו, נושא מכתבים בידו וכלו זב דם. וספר הנער המסכן כי בשעת הרעש היה בבית־המשפט והנה גדלה ה”פניקה" ורבתה המרוצה והדחיקה וגם הוא נדחק בין הקהל בסכנת־נפשות ממש ונפצע בשתי ידיו ובפניו… ולא לחנם הביא אז תימני פקח אחד את דברי הפסוק: “מקום המשפט שמה הרשע”. אלא שמפני רעידת־האדמה נתחלפו האותיות ונהפכו ל“רעש”.

ולא לחנם מתאבלים אנו על חרבן בית שני יתר מאשר על החרבן הראשון אעפ"י שבית המקדש השני היה יותר קטן. ומשעה שהיה הרעש השני גדל הפחד אצלנו יותר מהראשון שהיה חזק ממנו.

מספרים, למשל, כי אשה אחת בזכרון־משה עמדה לפני הכירים במטבח ושמעה פתאום רעש גדול של מוטור־סיקל, שעבר במהירות־הבזק ברחוב ועשה, כדרכו, טיק־טיק־טיק־טאק! צעקה “גוואלד!”, התעלפה ונפלה אין אונים כרבע שעה מפחד.

ומעשה ביהודי אחד, שעמד בשעת התפלה בבית המדרש ונתעטש, לא עליכם, עטישה גדולה ובקול רם, כאשר יקרה לפעמים ליהודי, ומיד נתבהל הקהל וכלם ברחו בלא “ברכו”.

* * *

ומכיון, שאנו מדברים בזכרון־משה עלה בזכרוני אני מעשה שהיה שם בשבוע העבר, מעשה בהלה אחר בלא רעש ובלא רעידה.

ביום החמשי העבר הוכרז פתאום בשכונה כי היהודי האמריקאי מיסטר… נפטר והלך לעולמו מיד נתעוררו כל יוצאי אמריקה שבשכונתו, לבשו בגדי־אבל, עטפו שחורים והלכו כלם בסך, והרב האמריקני בראשם, להשתתף בלוית בן־ארצם ולחלק למת שלהם את הכבוד האחרון.

כשהגיעו היהודים לביתו של האמריקאי ראו דרך החלון והנה ה“בר־מינן” יושב עם אשתו אל השלחן ושותים תה. ואולם כשראה המת אף הוא את בני־החבורה נבהל מאד ויצא לקראתם בפחד.

– “לך־לך למנוחתך, נפטר!” – קרא הרב בקול, ואימת־מות נפלה על הקהל.

– “איזה נפטר? איזה “פפטר”?” צעקה להם האשה – עיניכם הרואות כי בעלי ב“ה חי וקיים עד מאה ועשרים שנה!”

ואולם הבהלה האמתית קמה בין בני־הלויה כשהתחיל ה“נפטר” שואל מאתם על סבת בקורם זה וכל אחד מהם בקש להגיד לו איזה שקר ולהמציא איזה תירוץ, וכמו להכעיס לא מצאו והתחילו מגמגמים בלשונם…

אבל אין רע בלי טוב והרעש הוא שהוציאם ממבוכתם. אחד מבני־החבורה נפל על המצאה ואמר:

– “ליסן, מיסטר…”! (שמע, אדוני…!), שמענו כי כבודו נפגע ע“י הרעש, וע”כ.. החלטנו לבקר בבתי כל האמריקאים שנזוקו…

וכלם נעלמו איש איש לעברו בלי רעש…

* *

וא"י שלנו הולכת ומתהדקת הולכת ומתיפנת בזמן האחרון.

כסבורים אתם, רבותי, שאני מדבר אליכם לטינית? חלילה! כוונתי בזה לספר לכם ע“א היהודי המזרחי בעיר העתיקה, שנסה ביום החמשי העבר (יום מוכן לפורעניות!) לאבד את עצמו לדעת ע”י “חאריקירי”. כיון שראה כי ארצנו דמתה ליפן ברעידת האדמה בכל שני וחמשי, עשה אף הוא מעשה־יפנים ותקע סכין בבטנו עד שיצאו מעיו ממש. אלא מפני שא“י היא בכ”ז רחוקה עדיין מיפן בעניני הרעש, לא השלים את עבודתו ושב לתחיה.

ומספרים כי גם האשה היהודיה שמתה מהרעש שבה לתחיה כדי לא להכזיב חלילה את דברי הנביא: וה' מחסה לעמו, שלא ניזוקה אפילו נפש אחת מישראל. והאשכנזים אומרים כי זו לא היתה כלל יהודיה אלא ספרדיה…

* * *

ומרוב שיחי וסיגי על הרעש, שכחנו לגמרי את רעש הסרטים שהיה בעירנו בשבוע זה. ביום ג' סרט תיעוד וביום ד' כ' תמוז, הסרט על הרצל. והמעט לנו צרותינו בזמן האחרון, והנה שלח לנו הקב“ה צרה חדשה: “החבריא הלבנה” שלנו, תלמידי בה”ס הקטנים והגדולים ולרבות התלמידות קבעו להם מנהג חדש וביום הסרט הם קונים להם שביתה ברחובות עירנו ויושבים כנופיות כנופיות עם קופסותיהם אל השלחנות על פרשת דרכים, אורבים לכל עוברי דרך לצוד ציד. אין מנוס ואין מפלט מהם ממש כמו מרעידת האדמה, להבדיל.

מה עשיתי? – בהשכמת הבקר קניתי לי פתקא אחת בתרי־זוזי ותקעתי אותה לדש בגדי, כלומר הסמוקינג הלבן שלי, והרי זו קמיעא חשובה וסגולה בדוקה ומנוסה מפני כל המזיקים והמזיקות, הגדולים עם הקטנים, שנתרבו ר“ל ברחובות עירנו בימי הסרטים. הלכתי לי לתומי ברחוב הנביאים והנה עמד “צייד” אחד באמצע הרחוב למול בית החולים הדסה, לטש את שתי עיניו עלי כנשר מרחוק והכין את עצמו להתנפל על ה”קרבן" החדש שאנה אלהים לפניו הפעם. והנה, אחח! הפכתי את דש בגדי מאחור ולנגד עיניו הופיעה פתאום ה“קמיעא” בדמות הרצל והפתקא שלו נפלה מידו…

ולא עוד אלא שהחבריא הזו נכנסת בבתים כצפרדע אשר במצרים, להבדיל, ואפילו לתוך המכוניות. שמעו־נא מעשה נאה! ישבתי לי במכונית הצבורית העולה משער־יפו למחנה־יהודה (אגב, את “הפח” עזבתי עוד אשתקד ויושב הנני ברחוב הנביאים!) והנה עלתה אחרי צעירה נאה – למה אכחד? ובריאת־בשר וישבה למולי. עוד לא זזה המכונית ושני מלאכי־חבלה קפצו עליה, כלומר על המכונית ממש כמלחי־הים “הבחריה”, לפנים באניות בחוף יפו וחיפה, ומבלי דבר דבר ובלא הקדמות וברכת שלום שלח הבחור את ידו ישר אל הצעירה והתחיל עוסק בדש חולצתה… נתבהלה הבחורה מאד כבהלת בועז בשעתו והכינה את עצמה לצעק ולנזוף בו “בלי ידים!” ואולם מיד ראתה בידי הבחור הרענן את הפתקא הקדושה ואת תמונת מנהיגנו הגדול והבינה כי עוסק הנהו לשם שמים ולשם־מצוה ונתקררה דעתה…

* * *

הואיל ואנו מדברים בסרטים ובקרן־קימת, נזכרתי גם בענין קהק“י שהיה בשב”ק זו בבית הכרם.

נמנו וגמרו כל מתפללי השכונה הזו לברך ברכת הודאה אחר הרעש בשבת זו ולנדב איש איש תרומתו לקרן הקימת לישראל. פלוני נדב ח“י גרוש ושכנו פעמים ח”י גרוש והגביר שבהם ח“י פעמים ח”י לטובת האוצר הלאומי שלנו.

כשעלה בעל־הירמולקה לתורה עשה לו החזן “מי־שברך” ואמר: “בעבור שנדר?” – –

– ח"י גרוש!

– “ח”י גרוש לקה"ק!” –

חזר החזן אחריו מתוך הרגל.

– “לא, לא!” – שסעה הירמולקה את דבריו – ח"י גרוש לטובת נגועי־הרעש של “ברית־שלום”, כלומר של בני־דודנו…

ושכח, כנראה, את קרן זו שממנה הקים לו שני בתים בארצנו ושכח ביחוד מאמר חז"ל: “בירא דשתית מיניה מיא”…

* * *

ואחיו של הדרשן השוטה אינו שוטה כאותו היהודי בעל ה“חאריקירי”, למשל, והא ראיה:

מספרים כי ביום ההוא, יום הרעש הגדול, רץ לכל בעלי־החובות שלו וגרש אותם מבתיהם שלא ישנו בתוכם בלילה, מחמת שיצא הרעש כי הגיע תלגרם לרעידה שניה בלילה, והחשש מאד פן יפלו הבתים על בעלי־הבתים על בעלי־החובות שלו והללו לא ישלמו לו את כספו…

* * *

וכפי שאחזה לי אני, הטיל הרעש זעזועים לא רק בבנינים ובחומות אלא וביחוד גם במחות בני־אדם, ובזמן האחרון מתהלכים חצי־משוגעים בעירנו.

– ומה דעתך, ר' עזמות? – שאל ממני יהודי הגון ומיושב בדעתו – היהיה היום “דבר־מה”?

– ומדוע? – שאלתיו.

– "מפני שהחום גדל היום מאז הבקר… ואומרים כי יש תלגרם.., גמגם מתוך דאגה ופחד,

ויהודי שני, סוחר ידוע, נשבע לי כי הרגיש רעידה בחצות או כחצות וגם בשעה חמש וחצי בדיוק בהשכמת הבקר, רעידה קלה “טריק!” ודי!

וגם עכשיו– הוסיף בדברו עמי ופניו קבצו פארור – אני מרגיש רעידה תחת רגלי…

ומספרים אפילו כי אשה אחת הפילה בבית החולים בשעת הרעש ומתוך הרעידה יצאו במקום תאומים – שלשה ולדות. ומעשה במילדת אחת, שהלכה לבקר את היולדת שלה בביתה למחרת הלידה, ולא מצאה לא את האם ולא את הילד, כי ברחו מפני פחד המפלת והרעש…

והרעש הטיל זעזועים, כנראה, גם במחנה האגודיסטים ונעשה סדק גדול בבתי מחסה עד שאי אפשר ל“גור” בתוכם. אעפ"י שברגע האחרון – כך אומרים – נתפייס הרבי מגור עם ר' חיים וזה האחרון לוה אותו אתמול בבקר עד הרכבת. כנראה, כדי שיהיה בטוח שנסע…

* * *

ועדיין אנו חוקרים ודורשים לדעת את סבת הרעש!

הנה בא אלי תלמידי הותיק בטענה עצומה וצודקת: כיצד נעלמה הלכה מפורשת מר' עזמות שכל רז לא ניס ליה הן בהפטרה של פנחס, בשבוע של הרעש הראשון, כתוב בפרוש אצל אליהו הנביא: ואחרי הרוח רעש, ואחרי הרעש אש, והכוונה בודאי לאש היוצאת ב“וולקן” מעבר לים המלח, כפי התמונה שראיתי בעיני. אגב, הביא לי תלמידי אבני־משכית קטנות, שנפלו מהמסגד שלהם, זכוכיות קטנות ומרובעות, מצופות כסף וזהב ומגוונים בצבעי הקשת ושלחתיו לבית הנכאות היפה של בצלאל, “זכר לחורבן”, על יד שני התותחים של התורקים..

ולא עוד אלא שבעל־הגימטראיות שלי בדק ומצא כי המלה “רעש בר”ת רמלה, עמאן, שכם.

והידעתם מדוע בא הרעש השני ודוקא ביום הראשון? הדבר פשוט מאד: מפני שהיה שבעה־עשר בתמוז ואחב"י ישבו בבתיהם ובחנויותיהם ואכלו בפרהסיא גמורה והציונים שתו תה במשרדיהם ביום צום. מה עשה להם כביכול? רמז לו ללויתן זה שינענע בקצה זנבו והנה “טריק!”, נזדעזעה הארץ, ושוב פעם. “טריק, טריק!!” פעם שניה, למען יראו האפיקורסים וייראו..

ואם בי“ז בתמוז כך, מה יהיה כבר בט' באב או ביום־הכפורים? הן בריסטול והמסעדה הערבית הפלישתנאית בעירנו צפויים הם ממש לסכנה גדולה אז!”…

וסוף סוף נודעה סבת הרעש שלא הזיקה לאחב“י–לא רק ה”סהייניה" אלא הבולשביקים. ויפה אמר אחד הפקידים העליונים שלנו במשרד העליה: אלמלי קרה הרעש בימי המלחמה היו אומרים כי הגרמנים עשו זאת, מחמת שהם בבחינת “הכל יכול” בהלכות נזיקין..

ואין רע בלי טוב: הבנק שלנו עשה משך דירות ועבר לבית התנ“ך, קרוב לאלהים וביחוד לר' עזמות. ועוד טרם נבנה הבית הופיעו כבר שלטים של אחב”י וביחוד של רופאי־שנים וכל מרעין בישין. והרופאים לא יעקרו עוד את השן בצבת אלא בפסוק מתהלים ולא ירפאו עוד את מחלת העור אלא בפסוקי־דזמרה משיר־השירים או מאיוב…

* * *

ושלשה מיני צדקה הם:

בשעת הרעש בשכם ובשאר ערי שכנינו בארץ, נתעוררו אחב“י בת”א ושלחו להם לחם, כי מי שיש לו פת בסלו פורס לחמו לדל, לקיים מה שנאמר: כי ירעב שונאך האכילהו לחם. זוהי צדקה פשוטה של רחמנות.

למחר שלח הנדיב נתן שטרויס חמשת אלפים פונט לטובת נגועי־הרעש בלא הבדל דת ולאום – זוהי, רבותי, פילנטרופיה אמתית ונאמר לו: יישר ויישר!

וצדקה שלישית יש, שיהודי תל־אביב מאספים כספים בשעת־חירום ומובילים בעצמם את המטבעות, מאה וחמשים ושלשה פונטים טבין ותקילין ומשלשלין אותם ישר לידי בני־דודנו – זוהי גם “ג’יסט” (תנועה) יפה וגם קצת פוליטיקה..

ואולם, כשברית־השלום, ברית־קדש וברית־מלה כורתים ברית ומקבצים כספים מאחב"י, ואוספים אספות ומיסדים ועדות כדי לבנות את שכם, זהו פשוט – “מה יפית!”

אגב, כשפנו הגויים בארצנו לרוקפלר ולפורד באמריקה נענה להם מי? – נתן שטרויס היהודי. חושבני, שלו היו היהודים ניזוקים חלילה ופונים לעזרה לעשירי אמריקה היה עונה להם ראשונה לא שטרויס אלא–פורד, וביחוד אחרי מכתבו האחרון, שהוא חוזר בתשובה לפני הבחירות אל כסא הנשיאות באמריקה. כנראה, שלמד זאת מהחוסיינים והנאששיבים לפני הבחירות אל הבלדיה בעירנו…

למדים אתם אולי מתוך דברי, שאני הנני בודאי ה“גזלן־היהודי” אביר־הלב הרחוק מכל רחמנות – חס ושלום! הן בן אני לעם של רחמנים בני רחמנים, ולגבי אומות העולם הרי התגברה בנו מדת הרחמנות ובטול ישות עד בטול ישותנו הפרטית ובטול ישותנו הלאומית, ומאמרו של בן־ברוך “בגלוי לב” הלא יוכיח!

אדרבא, מצטער אני בצערם של הגויים יותר מהם בעצמם ומשתתף אני ביחוד בצערם של החלוצים והצעירים שלנו, שהתנדבו ללכת לשכם ולעזר להם בעבודתם, המושל אמר להם: “סטאנא שווייא!” שבו לכם פה עם החמור רק “שעות אחדות”, כלומר: הכבדו ושבו בביתכם"!..

ה“גוי” אינו יודע חכמות ואומר לעזאזל, יהודים! לאן אתם נדחקים? אין לנו צרך בכם, בעבודתכם ובעזרתכם, חוץ, כמובן, מכספכם!"..

והלא ספרתי לכם, כמדומני, על דודתי הזקנה שהיתה חכמה ושואלת על כל צרה שלא תבוא: “וכי יש שם יהודים?” וגם אני וכמדומני שגם אתם ככה ואפילו קלוריסקי ככה, ואין זאת אומרת, שאיננו מצטערים בצערם של יהודים שנפגעו ברעש. אדרבה, מצטער אני בצערם של כל אלה במדה שוה, בלא הבדל דת ולאום, ונכון אני לעזר להם בכל מה שאפשר. וחבל, שלא פנו אנשי “ברית־שלום” אלי בעריכת הכרוז הידוע. ששלחו לכל ה“ראיסים” בשכם, רמלה ולכל גויי הארץ, הייתי מעבד בשבילם ברכה על דרך: אנחנו היהודים העבדים לבני דודנו, האסקופה הנדרסת וכו' וכו'. בטוח אני שהיה עושה רשם טוב ויותר חזק מהכרוז שלהם, שהלך כמדומני אל הסל…

אינני דפלומט גדול, כידוע, ואיני בקי בהלכות ה“פוליטיקה הגבוהה”, כסרסורי־נבלוס שלנו השוקדים על תקנתם של בני־דודנו ומקשקשים בקופסאות לטובתם, וע"כ רוצה אני לפנות אליהם רק בשאלות קטנות ותמימות אחדות:

כמה כסף נתנו הוואפים, החוסיינים, הדג’נים ושאר האפנדים היושבים למנוחות ולשמחות על הלבנון ובשאר מקומות ה“פוקר” ותענוגי עולם־הזה – לטובת אחיהם בשכם? והלא ענו לממשלה – כך אומרים – שתקח מהרוחים הגדולים שהרויחה מהמסים אשר גבתה בארצנו כדי לקומם את הריסות שכם ורמלה. והרי גם זה כמדומני, מכספם של ישראל, כי ישראל נתבע לעגל ונותן, נתבע למסים ונותן בעל כרחו ושלא לטובתו!

והשנית: לו, למשל היה להיפך. ותל־אביב היתה ניזוקה חלילה, האם היה בלומנפלד או דיזנגוף מקבל לא רק כסף אלא אפילו תלגרם של נחומים או בקור בעיריה שלנו? והן זוכרים אתם בודאי, כשנפל הבנין בתל־אביב על “בר־כוכבא”, יצא העתון שלהם בשמחה ובצהלה והודה ל“אללאה” ש“טאל־אביב” כבר החלה לנפל. וזה מזכירני את המעשה באותו היהודי, שאמר כי אינו צם את צום גדליה מפני שני טעמים: ראשית, אינו צם ביו"כ וילך לצום בצום־גדליה? והשנית – וזהו העיקר – לו הרגו אותו האם היה גדליה צם אחריו?…

ועוד זאת: מי לידנו כף יתקע כי היד הזאת, שחתמה על קבלת הכסף היהודי לטובת בני־דודנו לא תחתם גם מחר על תלגרם נגדנו לחבר־הלאומים? ובמה אנו בטוחים כי אם יבוא כסף יהודי לבנין שכם, אם יתנו עבודה למחוסרי עבודה שלנו,? הן אפילו בחנם אינם רוצים בהם!

והרי השומרונים פנו ודרשו אף הם מכסף העזרה, וענו להם כי עליהם לעבוד כשכירי יום ויקבלו את שכרם.

– והרי אנו כהנים – טענו השומרונים –ואסור לנו בעבודה זו.

וכי חושבים אנשי הברית שלנו כי אין מקום יותר חשוב עכשיו לתחב את מעט המזומנים שלנו והלא עניי עירך קודמים!

חפצתי לשאל עוד שאלות אחדות כדי ללמד ולדעת איך "עושים פוליטיקה, אצלנו ומחניפים במדה הגונה ומדברים חלקות שהנפש היפה סולדת בהן, ומשפילים את עצמנו כאן בביתנו הלאומי עד כדי זחילה ולקיקה וכל אלה – מפני ספק־ספיקא של פוליטיקה.

חפצתי לאמר כי כשאני לעצמי הנני “אפיקורס” גדול ומסופק הרבה בדבר הזה. התראו, לשלח תלגרמים כמו האפנדים שלהם, או להבטיח להם מזומנים במשך כל השנה – את זה אני מבין, אבל לתת “מצלצלים” לבנינם – כלומר:מזומנים! – שרי לי טריא! את זה לא צוה אפילו קודשא־בריך הוא בעצמו!

חפצתי לשאל ולהקשות עוד קושיות כאלו, אבל חושש אני קצת לכרתי ופלתי ושאר מיני הדיוטי שנזדעזע מוחם עוד לפני הרעש, וביחוד רוצה אני למסר לכם בזה מכתב יפה שקבלתי מתלמידי מענינא־דיומא וזו לשונו ממש:

ב“ה, ירושלים, י”ט תמוז תרפ"ז

למורי ורבי ר' עזמות שליט"א!

בעברי ביום ב‘, שבוע זה, בשכונת הבוכרים, ראיתי יהודי בגדאדי אחד מוכר ירקות ועל ידו ישב על הארץ יהודי פרסי אחד המתעטף באיצטלא של מורה וראשו חבוש מצנפת עבה ושחורה כת"ח שלהם, אבל באמת גם קולמוס אינו יודע להחזיק בידו. ישב והקריא לפני מוכר־הירקות, שנים מקרא ואחד תרגום: להוי ידוע לכם, שכאן בירושלם היתה רעידת־אדמה חזקה וכו’ וזהו סימנא־מילתא לגאולה, כי גם משיח בן יוסף בא!

נגשתי אליו ואמרתי לו: הכרת פניך ענתה בך, שהנך ת“ח גדול ובטח שמן השמים הודיעו לך בחלום או בהקיץ שמשיח בן יוסף בא, עפ”י איזה סימנים ידעת זאת? הרעים הפרסי בקולו ואמר: הא! האם אינך יהודי? אינך מאמין? צא וראה בכל חוצות ירושלם, שהדביקו גם מודעות באותיות גדולות: “בקרוב משיח בן יוסף רצתי אל הרחוב ומצאתי מודעה כזו, ואך לחינם הסברתי לו כי זו היא מועדה להצגת החזיון בתיאטרון “ציון” בשם: משיח בן־יוסף והוא על עמדו יעמד ואת דעתו לא שנה כי חפצו לבשר את הגולה בבבל ובפרס, שמשיח בן יוסף בא. ונתקיימו דברי רבותינו ז”ל, כי מיום שנחרב ביהמ"ק נתנה הנבואה לפרסיים…

תלמידך מחצר־מות

יחיה"ו

* *

ומכיון שאנו מדברים בביאת־הגואל נימא מילתא גם ב“תחית־המתים”.

מספרים כי ביום הרעש הגדול עמד יהודי קברן בבית־הקברות שעל הר־הזיתים ועסק בעבודת הקבורה. והנה פתאום נזדעזע הקבר והאבנים נתמוטטו. חשב הקברן כי נזדעזע המת שלו ונקבר אולי חיים, והנה נזדעזעו גם יתר המתים, האבנים נתמוטטו והקברות החלו להפתח סביבו מהרעש.

– “תחית־המתים!” – חלף רעיון במחו של הקברן היהודי – ורעש האדמה הגיע לאזניו כשופרו של משיח…

עזב את מעדרו ואת מתו ונטל את שתי רגליו לברח, ובשורת “תחית־המתים” בפיו, ואולם מיד נתעוררה שאלה מרה בלבבו:

– עכשיו כשיקומו המתים פרנסתי מה שהא עליה? עלי למצא לי עכשיו פרנסה חדשה..

עז־מות

* *

וכדי לסיים בכי טוב אמסר לכם מיניה־וביה גמטריא טריה וחדשה שקבלתי בזה הרגע מאת תלמידי החדש מהכפר העברי:

“רעש גדול היה בארץ”, בגימטריא:

“ואין נזק לישראל אלא לגויים”

ועדיין אינכם מאמינים בגימטראיות של תלמידי.

ר' עזמות

המלצות קוראים
תגיות