גל של מכתבים מצאתי על שלחן המערכת, רבותי, מכתבים כבדים, עמוסי פחד ודאגה ומלאי דמעה ותחנונים:
– “גוואלד!” מה היה לו לר' עזמות? מדוע לא הכין לנו מטעמים בשבוע העבר?".
– כלום נטל חופשה ונסע בפרשת “מסעי” או חס־ושלום!"…
– "אוי, מה היה לנו! כמה עצוב לנו! ממש כמו בקינות.
ומוכרי העתונים בוכים ומתאוננים “נעבאח”, שלא היתה להם פרנסה בעש“ק העברה בלי ה”עז־מאוואת" ולא הועילו כל הצעקות והכרוזים ברחובות “דוא–א–אר! דו־אר!!”.
בקצור, רבותי, לא יכלתי לעבר בחוצות הערים בכל הארץ ותלמידי בכל אתר ואתר חברו עלי כתרנגלי בית־בוקיא והקיפוני בטענות “סטייטש?!”
משמע רבותי, שר' עזמות חסר לכם באמת הא? ולא בצחוק אתם אומרים זאת…
ולפיכך אוציא את מטפחתי העזמותית ואשתדל לנגב את דמעותיכם, כי לא נאה כי לא יאה לתלמידי ולתלמידותי לבכות אפילו בין המצרים ובערב ט' באב.
אל דאגה, רבותי, ופחד לא יש…
* * *
ומחמת שיודע אני נאמנה כי רוצים אתם מאד, שאספר לכם בהרחבה רשמי מסעי, משוט בארץ ומהתהלך בה לארכה ולרחבה וכלתה נפשכם ממש לשמע פרטים ע“א הרעש של הבחירות לכנסיה בבזל ושאר החדשות מענינא־דיומא – ע”כ החלטתי הפעם לתת לכם מנה אחת אפים לכבוד “שבת חזון”, כדי לפייס אתכם וביחוד כדי להפיג את צערכם ושיהיה בכם כח לצום ביום הראשון הבעל"ט..
ובמה נחל? מסתמא בבחירות.
ביום ב' זה, יום הבחירות לקונגרס, עברתי ברחובות ת"א והסתכלתי אל כל הכרוזים והפלקטים הגדלים שעל הקירות והלוחות ובתוכם הופיע כרוז גדול מאד ועליו כתב באותיות גדולות וענקיות.
“הקץ למשכרות שמנות!”
ומתחת מזהירה האות א גדולה של קידוש לבנה ומן האדום האדום הזה – סימן לרשימת אחדות העבודה.
נגשתי קרוב אל הכרוז המענין הזה והנה כתוב למטה בעפרון ובאותיות מאירות עינים:
– “נו, וקפלנסקי?”
אמנם זוהי, קושיא חמורה, רבותי, “ורמינהו” גדול מאין כמוהו, ואולם איך אומרים החסידים: מ“קשיא” (דייסא בלעז) לא מתים…
* * *
לא זכיתי להיות בירושלים עיה“ק בשעת הבחירות כדי להשגיח על הקלפי, כדרכי, ואולם כפי ששמעתי מפי תלמידי שיחיו לא היתה כאן אותה ההתלהבות הגדולה כמו למשל בשעת הבחירות לבלדיה ולא אסרו אפילו מופ”ס אחד ביום ההוא…
וכפי שראיתי בכל הארץ היתה המלחמה נטושה לא בין הימין והשמאל אלא בין ימין לימין, כלומר בין כת הבטלנים הכלליים ומושב הזקנים שלנו שנחלו מפלה בבחירות ובין הפאשיסטים האזרחיים ושניהם עבדון קרבותא עד זיבולא בתרייתא.
איני בקי כ"כ בחלוקי־הדעות שיש ביניהם ואולם לאחר שקראתי את הכרוזים שלהם ושמעתי קצת את טענותיהם נדמה לי כי אין ביניהם ולא כלום. שניהם רוצים דבר אחד – לנסע אל הקונגרס! ושני הצדדים צועקים כאחד: “עבודה עברית!” – רק אצל השני, ושניהם שונאים כאחד את הסיטרא־דשמאל…
והגיעו הדברים לא רק לידי מלחמת שפתים ועט אלא למלחמת אגרוף ולמתנת־יד בסתר ובגלוי ונמצא יוסי מכה את יוסי בשעת האספה הכללית של הבחירות בפ“ת הופיעו פתאום הנערים של “גדוד טרומפלדור” מהריביזיוניסטלאך שלנו והכו בתופים ובחצוצרות ובקול תרועה וצריחות גדולות לשם “אבסטרוקציה” כנגד הימין והשמאל. מה עשו הפאשיסטים שלנו, כלומר בני־בנימין? לא מחאו להם כפים אלא כף אחת ושתים על הלחי, בצד ובכתף. הוציאו את “הגדוד” במחילה מחוץ לגבול המושבה” ושם כבדו אותם כדבעי בבחינת “גד גדוד יגודדנו” ממש כמו שעשו ל“אשה המודרנית” בקומקום של ת"א במקום ידוע…
* * *
ואני, רבותי, לא אסע כנראה אל הקונגרס מפני כמה טעמים, אף־על פי ששלחו לי כרטיס של ליגימיטציה בחותמת אדומה ועגולה ראשית, איני נוסע אלא באניתי “קרניאוליה” המפורסמה בכשרותה והמובילה את הצירים והצירות לקונגרסים כידוע, והשנית – וזהו העיקר! – לאחר שיסעו כל הפקידים העליונים והתחתונים ושמשיהם, כל רבני המזרחי הפישמנים והברלינים למיניהם, כל יושבי ה“קרנות” והמאכערס של “סולל בונה” על חשבון הקהל ושאר המלמדים והבטלנים במקומנו ותתרוקן עירנו ממש – מי־ישאר כאן להשגיח על מלון יוז ועליכם, תלמידי החביבים, אם לא אני?
– צא וחשוב, אומר לי תלמידי בעל־חשבון ובעל־תכלית, הן כאלף איש יסעו בטח מא“י ומכל קצוי ארץ בין צירים ובין אורחים אל הקונגרס בבזל. נניח שכ”א מהם יוציא מעלה־מטה חמשים פונט להוצאות הדרך. וכיון שנוסע יהודי לקונגרס, איך לא קונים מתנות לאשה ולבנות? ויהודי שיש לו מיחוש נוסע לו גם לחמי קרלסבד או שהוא נכנס קצת לפולניה או לבסרביה לראות את המשפחה, בקצור – הוא אומר – הרי יש לך קימא־לן של חמשים אלף פונט טבין ותקילין, שעם ישראל הולך להוציא מכיסו בשביל הקונגרס בבזל!
והאמינו לי, רבותי, כי חמשים אלף לירות אלו ואפילו פחות מזה יכלו להועיל ולעזר לא“י בזמננו עכשיו הרבה הרבה יותר מכל הקונגרס הזה ואפילו – בל אחטא בלשוני! – מההלואה של מיליון פונט, שהבטיחו לנו בשבוע זה ע”י תלגרמה מיוחדה מלונדון.
אגב, ויצמן שלנו ממציא תמיד דבר־מה חדש ויודע לשלח לנו איזה “ברווז” לפני כל קונגרס!…
* *
וכפי שאחזה לי אני יהיה שמח שם בקונגרס בבזל, ולפי דברי תלמידי תיליפון 170, תפרץ שם מלחמת “גג ומגג”:
הפועלים יצעקו “גג”, בר“ת: גיב געלט!” (תנו כסף!) והצד שכנגד, כלומר הגוש הימני ואחינו האמריקאים בראשו יענו: “ומגג”, בר“ת וועלכער משוגענר גיב געלט?” (איזה משוגע יתן כסף?) – והפיאסקו" של סולל בונה הלא יוכיח!…
וליכא מידא דלא רמיזא בתורה ועבודה של המזרחי. הנה, למשל, באו שתי הרשימות של הבחירות לקונגרס: ב' (המזרחי) ו' (תורה ועבודה), לקיים מה שנאמר: נגילה ונשמחה – בו. וגירסא אחרינא: ב' מלשון בלוף, וגם ו' ארוכה…
ולא רק תורה אלא גם סחורה תהיה לנו בקונגרס הזה: התאחדות בעלי־תשעת המועמדים שברשימה או כנגד התעשיה ברשימת ט', כנראה כנגד תשעה ירחי לידה של הבנק למסחר ולתעשיה?..
בכל אופן, יש בהם בעלי תעשיה שונים וידברו על העצים של גורלסקי וקריניצי ועל האבנים של אלישר בירושלים, ולא יחסר גם מעט “יי”ש" וכוס בירה של רבינוביץ וסגרת של לובלינר ויהיה שמח!
הרשימה ד' של אודיסא יש לה מזל ו“בר־מזל” וביחוד לקחו להם שם הנציב לנוי ואולי ל“וויצו” (הסתדרות נשים) (הלצה בלע"ז).
רק לאזרחים הלאומיים אין מזל. אסונו של משה סמילנסקי, שיאריך ימים ושנים, הוא אסונה של רשימה ז', שנתחלף בה חפץ והיתה לכלי אין חפץ בו…
* *
ולשוא רבותי, אנו מתאוננים ומקוננים על מצבנו בביתנו הלאומי. יש לנו ב"ה גם קונגרס וגם “מיליון פונט” וגם חוקת־הקהלות בלי עין־הרע ופרשה חדשה של “מסעי” ובזמן האחרון הוטב גם מצבנו המדיני בארץ, ומה חסר לנו עוד?
הנה, למשל, נתבשרנו בימים האלה כי ידידנו ריצ’מונד נתמנה למשרת מנהל מחלקת העתיקות של ממשלת א"י, לא חלילה מפני שלא נמצא קנדידט אחר למשרה זו – יש כמדומנו פרופיסרו דלמן או פרופיסור סלושט! ומיסטר גאי – מאי? – אלא מפני שהוא מומחה לענין החפירות בארצנו: אצלו נהיה כבר תשע אמות באדמה…
אגב, הבטיח הצדיק להיות מעכשיו “ילד טוב” ולא להתערב בשום עניני פוליטיקה, משמע, שהוא כן התערב אלא שהוא חוזר בתשובה כפורד באמריקה, אבל איך כתוב שם? – “אין אמונה בגוי” ואפילו בעשרת־השבטים. ובקרוב בימינו נזכה בארצנו ל“קוורטט” שלם של ה“רמב”ן" (ריצמונד, מילס, בוסתנאי, ניוטון), שיערך לנו קונצרטים ברבע הטון של בני־דודנו..
ובינתים יושב סוקניק בתל־אביב ועוסק בחפירות בתל נפוליון על דרך פ"ת. אומרים כי גלה שם כתבת עתיקה בכתב אשורי מבגדד ורק ארבע אותיות אלו: “פתחי”… אגב חפירה מצאו גם פרסת הסוסה האצילה שקבלה ממנו במתנה מרת טר־טר־טר־קובסקי מתל־אביב…
* * *
ומכיון שאנו מדברים בת"א נימא גם בה מילתא.
עברתי בשב“ק זו בין שחרית למוסף ברחובות ת”א כדי לשמע אל הרינה ואל התפלה של “הלל” בבית־הכנסת הגדל ובמושב־זקנים שברחוב אלנבי, והנה נמשכתי – איני יודע כיצד ומדוע? – אל החולות וראיתי שם מה שלא ראתה שפחה על הים: זכרים ונקבות שעלו יחד מן הרחצה ובני אדם יושבים להם סרוחים על הכסאות הארוכים לשם “מרגוע”, מסתכלין בספר ובעתון ועיניהם מטייפין אל בנות חוה. (חבל, שהדרשן השוטה לא היה שם כדי להטיף להם קצת מוסר…) הלכתי שם גם בין מנחה למעריב וראיתי את כל גליבקה וז’יקה וחלק גדול מהטולטשוק של אודיסא, אלפים מאחב“י ומבנות־ישראל בן פורת יוסף, ובני־דודנו מתחככים ביניהם ומדברים בלשונם, ממש כמו ברחוב יפו שלנו בשב”ק אחר־הצהרים…
הבטתי סביבי וראיתי לפני ים של פנים חדשות שלא ידעתי תמול שלשום. אמרתי בלבי: היו ימים והכרתי ביפו ואפילו בת“א את כל אחב”י, ידענו להבחין מרחוק בין יהודי עקרוני בתרבושו או עקרונית בגרביה האדומים ובין “אינטליגנט” מראשון או מרחובות… היו זמנים, שהכרתי את כל בני הישוב מדן ועד באר שבע" בעשר אצבעותי ממש, וידעתי כל יהודי אותו ואת אשתו ואת זרעו ואת כל אשר לו, ועכשיו ב“ה יכול אתה לעבור את כל ת”א לארכה ולרחבה ישר והפוך ואי אתה פוגש כמעט יהודי מכיר, שיעמד ויושיט לך שלום, ידיד ישן מאז..
ואגב טיולי בתוך הקהל הגדול הזה נזכרתי במעשה שספר לי יהודי מרוסיה, מעשה רוסי אמתי.
בהגיע חג “ראש־השנה” שלהם נוהגים המוזיקים (האכרים) להכין לביבות (בלינות בלע"ז) גדולות ועבות ממולאות ומעמידים אותן בתוך צלחות גדולות על השלחן. ומכיון שהמשפחה גדולה ותאות־האכילה עוד יותר גדולה ממלאים את הצלחת קומה גבוהה של לביבות עד שהאב אינו רואה כמעט את הבן היושב למולו ושניהם מדברים מעל לקומת הלביבות.
– אבא, אומר הבן לאביו, יהי רצון שבשנה הבאה תגדל הקומה של ה“בלינות” בצלחת עד שלא נראה עוד זא"ז.
וברכת־הדיוט של המוז’יק הצעיר הזה נתקימה ב“ה גם בנו בא”י. נתמלאה צלחתנו “בלינות” ורבו ב“ה האוכלוסין החדשים בארצנו – כן ירבו! – עד שאין אנו רואים זא”ז ואין האב מכיר את בנו..
אגב כשהלכתי אחרי לויתו של שמעון מזרחי ז“ל עברתי בשדה־הקברות של ת”א כדי לראות את קברות הגדולים אחד־העם ומכס נורדוי. עמדה שם קבוצה של צעירים ושוחחו ביניהם:
– אני רוצה להקבר ע“י אחד־העם!” אמר תלמיד הגימנסיה.
– ואני רציתי לשכב בצד מכס נורדוי!" העיר השני.
– “ואנכי על יד זו שכתה לפרס של יופי בפורים!” – ענה צעיר מן הצד.
– “כיצד?” – אמרו לו חבריו – “והלא לא מתה?”
– נו, ענה הלז – וכלום אני מת"?
משם הלכתי לי סחור־סחור ועשיתי כמה קפנדריות כדי למנע את דרכי מהגמנסיה, מפני הפחד של “שמן־קיק” כידוע, והנה נתקלתי באחד מתלמידי דהתם ושמעתי ממנו מעשה נאה זה:
אחר הרעש הגדול בשכם בא ערבי אחד משם לת“א ומצא ברחוב את שפאק (הן מכירים אתם כבר את גבור המשפט של נחום טברסקי נגד “דאר היום”) התנפל על צוארו והתחיל מנשק ומחבק אותו בכל אבריו וצועק כל הזמן: “אל חמדולא־ללאה!” מה קרה? ביתו של ערבי זה נמצא בתוך שורת הבתים בשכם שנהרסו כלם ע”י הרעש עד היסוד בם ורק ביתו בלבד נשאר עומד על תלו וגם לא נסדק. וכל כך למה? מפני שהבית הזה ממושכן אצל שפאק ובזכותו של ה“יאהידי הציל אללאה את ביתו של הערבי מה”זילזאל".
ולא לחנם אומרים הגויים ביפו כי עירם לא ניזוקה אך ורק בזכות שכנתם העברית “טאל־אביב”…
* *
בעברי ברחובות טבריה לעבודתי שם נפגשתי במורה הארוך (זה שראינו אותו בבגדי קיץ ביום חרף בירושלם!) ועוד טרם הספיק להושיט לי “שלום עליכם”, ולברכני לשלום אמר לי בקולו המגרגר:
– השמעת ע"ד הרעש החדש שהיה היום בירושלם?
– לא שמעתי! עניתי לו בבהלה. וכשראה את בהלתי חייך ואמר:
– אין כלום! רק רמיתי אותך!… הן היום אצלנו המורים הראשון לאפריל… עד עכשיו קבלנו משכרת רק עד סוף מרץ אין רעש!
ובלכתי ככה ברחובות טבריה השחורים מאבני הבזלת והנה בדרך העולה אל הרחצה בחמי טבריה הגיע לאזני קול צעקה. הבטתי כה וכה וראיתי והנה ילדה קטנה רצה מבוהלה מפני כלב קטן שרדף לאחריה. ומכיון שילדה נבהלה חשבתי לעזרה וליויתיה לביתה.
– היכן את גרה? – שאלתיה לסוף.
– באחוזת קבר, ענתה הילדה בהורותה באצבעה הקטנה על השכונה החדשה, שכונת אחוה, אשר לרגלי ההר…
כנראה, שלץ אחד כנה את השכונה הזו בשם אחוזת־קבר כנגד “אחוזת־בית” של קרית־שמואל, ואצלנו היהודים מכיון שנתנים למי־שהוא שם לואי (צונעמעניש בלע"ז) הרי זה נשאר אצלו לעולם ועד.
הנה, הכל יודעים, כמדומני, כי ישנה בירושלים שכונה ששמה בישראל “בית־הכרם” ויש לה “פח” וענג־שבת ובעל־ירמולקה, בקצור השכונה “הכי אינטליגנטית” בירושלם, ובכ“ז כשתשאל איזה יהודי ממאה־שערים או משרתת מחארת־אל־תאנאק לאן נוסעת המכונית של בית־הכרם וענו לך: ל”בוני־בית"…
אגב, רציתי לספר לכם את המעשה היפה שקרה בשבוע זה בשכונת החלבים שמאחורי בצלאל, ואולם מוטב שתפנו לשמשי משרד־הרבנות, שהיו שם והם יגידו לכם הכל…
* * *
ובכל זאת אין רע בלי טוב. בשעה שישבתי בטבריה נתחוורו לי כמה ענינים סתומים. ראשית חכמה, נתברר לי כי הפסוק שבחומש: “בזעת אפיך תאכל לחם” מכוון בלי שום ספק לאורחים היושבים ביום קיץ במלוני טבריה ובשעת אכילתם יורדים פלגי זעה מאפם ישר לתוך המרק שלפניהם…
ועוד זאת: קראתי תמיד בספר התיירים של “בדקר” הגרמני כי טבריה היא מקום ה“רזידנץ” של מלכות הפרעושים בארצנו. בקשתי אותה בכל המלונים ולא מצאתיה, עד שהגעתי למוסד זה בעל השלטים הגדולים למול הקפה הפריזאי החדש בק"ק טבריה, הסתכלתי קצת בחדר ההנהלה והבנתי..
ובמלון “אירופה” מצאתי תייר יהודי אמריקאי", שחזר מחמי־טבריה וישב להזיע על תרנגלת מבושלה.
ובין הכנף לקרקבן ובין לעיסה לבליעה ספר לי התייר האמריקאי בלשונו כי במשך יום אחד הספיק כבר להגיע עד קצה פאלסטיין".
– ומה ראית בא"י? – שאלתיו.
– “וועלל!” – הוא אמר – ראיתי את ה“סיטי אוף סטאונס”, (עיר האבנים).
– היכן עיר זו. – שאלתיו בתמיהה.
– שם בקצה “פלסטיין”! – ענה לי במפיתו אשר בידו לצד צפון.
– חיפה? – נסיתי לשאל אותו.
–! נו (לא!).
– אולי נצרת?
–“נאו, נאו!” – צעק בהחזיקו רגל התרנגלת בין שניו כחתול.
– “סאפאד”? שאלתיו.
נאו, נאו, נאו!
– אולי “צוואס?” (צפת), נחשתי לסוף.
– “אוה, יעס!” (כן!) קוואס קוואס!
(אתה יודע מה שאני רוצה להגיד!)
– לא “קוואס” – הסברתי לתייר שלי – אלא צוואס, כלומר: צפת.
– "נעווער־מיינד! (אין דבר!), צעק התייר, צוואס־קוואס… העיקר שהיא עיר של אבנים…
אח“כ נתברר לי כי מיד לאחר שעלה מהאניה לחוף חיפה הובילו אותו במכונית דרך עכו לצפת ואמרו לו כי זהו קצה א”י, שהה שם כשעה אחת וירד לטבריה.
ובשעת מעשה נזכרתי במר ג. שהזמין אותו “הזקן” למלא את מקומו של המנוח אליהו ספיר בבנק, מפני שהיה בעל כרס, בעל זקן ובעל צורה לפי טעמו, וכדי לחנכו לענין “אגודות משוטפות” שלו בא“י נתן לו רשימה שלמה של מושבות הארץ ללמדן בע”פ.
ישב המסכן והזיע על הרשימה הארוכה הכתובה צרפתית בבחינת “הלומד זקן”, וכשראני אמר לי בקול תחנונים:
– ילמדני “מוסיו”, מושבה ארורה זו – אימתי קוראים לה “גדרה” ומתי שמה פתאום “חדרה”?…
* * *
הואיל וכך – אספר לכם כבר את המעשה בחמשה יהודים פולנים, שבאו ל“דאטשע” בצפת ליום אחד, ירדו לאכסניה וקרה מה שקרה.
חמשה יהודים מלודז או מורשוי – אינני יודע את מקומם – כלם מלובשים יפה וזקנם עשוי, שדבורם בפתחים כגון “וואן” במקום “וויין” (יין) ובנגון של הפולנים, באו למלון היפה והבריא של הגברת ר–ב, קבעו את מחירם והודיעו לה מראש כי באו להתאכסן רק ליום אחד.
לפת שחרית ישבו חמשת האורחים ואכלו בכל פה באוירה של צפת ואחד מהם השאיר משום־מה את הביצים המבושלות על השלחן ולא אכלן. כשהגיע ה“מומנט הטרגי” של התשלום, הגישה להם בעלת־המלון את החשבון, כפי המדובר, והנה רשום בקבוק יין – 6 גרוש.
– רק חמשה גרוש – אמר הזקן שבחבורה.
– המחיר הוא קבוע: ששה גרוש! – ענתה היא.
– אבל אנחנו רק חמשה במספר ואיך נוכל לשלם ששה גרוש?
– “והחשבון שלי אינו נכון!” – העיר אורח שני – “מפני שלא אכלתי את הביצים”.
– הביצים עומדות לפקודתך במטבח – ענתה היא, – ותוכל לקבלן עכשיו.
– ומה אעשה בביצים? – שאל היהודי בניגון ובמשיכת המלה “איי–ער”.
– ומה אעשה אני בהן – שאלה אף היא בנגון כמוהו.
בקצור, היהודי קבל את שתי הביצים מעוטפות בניר, וחמשת היהודים עמדו ודיינו ביניהם כחצי שעה איך לחלק ביניהם את הגרוש הנוסף בעד היין…:
* *
נכנס אלי פתאום ר' ש. הסרסור למכוניות בצפת, ואמר לי:
– שמעתי כי כבודו רוצה לנסע למתולה?
– כן, עניתי לו, וכמה יעלה לי ה“תענוג” הזה?
גרד היהודי קצת בפדחתו כחושב מחשבות ואמר:
– נו! יהיה רק שני פונט וחצי… וזה רק “מינשאן כאטראק!” ר' עזמות…
– מדוע כ"כ ביוקר? – שאל ידידי מצפת שישב על ידי – הן דורשים ממך רק מקום אחד, הליכה וחזרה?..
– היא הנותנת – ענה ר' ש. מתוך זקנו הליטאי – צא וחשוב: חמשה מקומות לשם וחמשה מקומות חזרה, הרי הם עשרה מקומות, כ"אברבע פונט, הרי לך קימא־לן של שני פונט וחצי..
כשראה בנו סמני סרבנות הוסיף ואמר:
– המחיר הזה הוא רק לכבוד ר' עזמות… מחמת שפוחד אני קצת… יאמין לי כי לזרים, אסור אם אקח פחות מחצי פונט לכל מקום, יוכל לשאל…
ונזכרתי במעשה נאה ביהודי אחד שנקלע לעיירה זרה ונכנס לספר להתגלח. הושיבו הספר על כסא רם ונשא, עטפו לבנים כנהוג, נטל את הסבון בידו, ירק עליה רקיקה גדולה והתחיל משפשף ומסבן על פניו…
– מה זאת – נזעק יהודי בקפצו מעל הכסא כנשוך עקרב.
– ככה אנו עושים רק לאורחים – ענה הספר כמתנצל – לאנשי המקום אנו יורקים בפניהם ומשפשפים אח"כ בסבון…
הנמשל מובן מאליו:
* *
לא לחנם רבו כ"כ המלונים היפים בצפת, מלון רוזנפרב, מלון המרכז ושאר האכסניות, כלם מתוקנים יפה יפה וחסר בהם רק דבר אחד קטן – אורחים.
ואפשר מפני השחפנים המרובים בצפת לעונת־הקיץ, אעפ"י שקצת מהמלונים אינם מקבלים אורחים זרים בלא תעודת־בריאות של הרופאים, ואולי מפני שהשחפנות היא סמל לצפת?…
בכל אופן מצאתי קדמה גדולה בראש־פנה מטרופולין של מושבות הגליל העליון שלנו ראיתי שדרות אקוליפטוסים בדרך למחנים, שאין דמיונם בכל א"י – שנטעו אבותיהם לפני ארבעים שנה. מצאתי שם מעינות מים חיים שהכין להם קודשא־בריך־הוא מששת ימי בראשית וגם עצי שזיפים מסובלים פרות וענפותיהם מגיעים ארצה – שרידי הנטיעות שלפני עשרים שנה! – ואלמלי באו עכשיו המרגלים לארצנו לא היו לוקחים אשכול ענבים אלא ענפי שזיפים מגנות ראש פנה.
ועוד קדמה גדולה: המשכילים של ר"פ החלו להוציא את בניהם מישיבת “קוצק” של המיסיונרים בצפת ורק אחדים מהם עומדים עדיין במרדם..
* *
הכל למדנו ב“ה מעשרת־השבטים: פוטבאלל, טשרלסטון, ולנציה ושאר המדות הטובות שלהם אצל בריסטול ואולם דבר אחד הם צריכים למד בכ”ז מאתנו: את חכמת השנוררות.
הנה, למשל, ועדת־הרעש של ממשלתנו ירום הודה, שהולכת ומסדרת את עניני הריקלמה והקבוץ של הכספים לתקון ההריסות כנראה למשך תשעים שנה עד שיבוא רעש שני.. לא כן, למשל, הכתב של “המורגן־ז’ורנל” מלון־יוז שבמבם תלגרמים לאמריקה על החרבנות הגדולים שנעשו רק במכללה, ועל הקנצלר ש“בכה בדמעות שליש” ועל הנשר הגדול שהציל את המקורבים והפרזיטים..
ומספרים עוד כי בבתי־אונגרן הקימו צריפים ואהלים והושיבו בהם משפחות אחדות, שצלמו אותן חנם כדי לשלח לאמריקה תמונות של “קרבנות” הרעש בירושלם.
וסדנא דארעא חד הוא: גם בני דודנו למדו את המלאכה הזו ובישיבת ועדת הרעש משבוע זה ספר הקולוניל סיימס עובדה נאה ע"א הגוזמאות של הרעש. אחד הכפרים הערבים פנה אל הממשלה והודיע לה באופן רשמי כי כל הכפר שלהם נחרב ונהרס ממסד ועד הטפחות ודרשו לתקון ההרס ולבנין הבתים לא פחות ולא יותר מארבעת אלפי פונט!
הקולוניל נזדעזע לשמע האסון הנורא הזה ונזדרז לנסע בכבודו ובעצמו אל המקום כדי לראות בעיניו ולהחיש עזרה לבני־דודנו, כנהוג, והנה מכל הכפר הנהרס נפלו שני בתי־חמר קטנים שתוקנו וההוצאות עלו לא ארבעת אלפים פונט אלא מעט פחות כלומר: שלש לירות מצריות!…
וחסידים אומרים כי מיום הרעש נעשתה א"י חרדה ורועדת כמובן, חוץ מעין־חרוד…
* *
ומיום הרעש בארצנו נהפכו סדרי מעשי בראשית גם על במת “ציון” בשבוע זה בא “משיח בן־יוסף” ובשבוע הבא תהיה “בריאת העולם” מחדש ע“י האורטורים ביום חמישי הבעל”ט בתיאטרון “ציון” ותלמידי ותלמידותי יקיימו בודאי את הפסוק: לא נברא העולם אלא בשבילנו..
* *
ברגע האחרון נודע לי כי הקונגרס נדחה מפני שהבטיחו למורים בשעת שביתתם לשלם להם פעמים לפני הקונגרס ועד כה שלמו רק פעם אחת…
אגב, נתגלה מפי תלמידי במלון־יוז כי במקום משכרת קבלו כל הפקידים מכתב־חוזר לעשות להם זריקות כנגד טיפוס הבטן, שקורין בלע"ז: אנטי־משכוריקום..
ולסוף תשובה בלשנית “למקשן”: המלה “כרתי” מוצאה, כנראה מהמלה הצרפתית Cretin ופירושה ימצא במלונו העברי־הצרפתי של א. אלמאליח, או באנציקלופדיה־בריטניקה" תחת הסעיף “הספעץ” מסיביריה..
עז־מות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.