ובכן רבותי, ה“שלישיה”! על שלשה דברים העולם הציוני עומד: על סאקר, קיש ועל ון־פריזלנד, בגימטריא: סאקו, אלא שבמקם ונציטי יש לנו ון־פשיזלנד..

ומסתמא תתפייס ותתרצה ה“שלישיה” ותסכים סו"ס גם לבאי־כח שני האגפים, מיכאל מימין וגבריאל משמאל–בשנוי קצת: במקום פיק יוסיפו “ה” בסוף ויכנס הרב ברלין ובמקום החבר שפרינצק יעלה ארלוזורוב, כשמו כן הוא “ער־לאזארויף” (יעלה).

ו“הכנור הראשון” בשלישיה זו יהיה בודאי העו“ד סאקר מחמת שיודע הוא דת ודין ולדבר עם הנציב וה”מאכערס" של עשרת השבטים בלשונם יותר טוב מאחרים, וחבריו יקשקשו אחריו “בים־בום” ולא עוד אלא שאחב“י יושבים כבר ומחשבים את רב עשרו והרווחים הגדולים שיצאו לו לסאקר מכל העסק הזה. אמנם כן, אומר לי תלמידי הדיפלומט ובעל־חשבון נורא, באפן רשמי הוא “יתפטר” אלא שמשרדיו יעבדו הלאה… כמו שאמר אותו המלמד: “לו הייתי רוטשילד, הייתי יותר עשיר ממנו, שהרי חוץ מהעשירות שלו הייתי מוסיף גם ללמד” (צו קנעללען בלע"ז) ונמצא שהעו”ד שלנו יהיה עכשיו יותר עשיר מרוטשילד".

* * *

והיפה שבכל ענין האכסקוטיבי הוא המעשה עם אוסישקין.

ראה ויצמן, שאיש־הברזל נהפך בקנדה לאיש הזהב ומיליוני דולרים התחילו נושרים ממנו ויודע הוא כרבי ישראל מכבד עשירים ואחינו באמריקה יש להם דרך־ארץ גדול בפני המטבע, מה עשה? הלך ושלח את ליפסקי להציע לפניו בשם ציוני אמריקה (והלא אסור היה אפילו להזכיר את שם אוסישקין באמריקה!) ובשם ויצמן בכבודו ובעצמו, שיכנס שוב להנהלה הציונית כדי לחצוב לו “קבר” במלון־יוז. ממש כמו שמספרים את המעשה הידוע באותו רבי, שבאו אליו חסידיו לספר לו כי פלוני האפיקורס עומד בקהל ומטיח דברים כלפי הרבי שיחיה.

– “השליכוהו החוצה, את ה”שגץ" הזה! – פקד הרבי בזעם.

– “והריהו עומד בחוץ” – ענו החסידים – ו“איככה נוכל לגרשהו החוצה?”

– “הכניסוהו פנימה והשליכוהו החוצה!” צעק הרבי.

אלא שאוסישקין הבין את הענין ואמר: לא–באלף רבתי. וכשהוא אומר: “לא!” אז “לא”!!

* * *

ומדי דברי באוסישקין נזכר אני ממילא גם בקרן הקימת וכמובן גם בקרן היסוד.

– נכנסתי בשבוע זה לחנות – כך כותב לי יהודי פשוט מנחלת־שבעה – וקניתי לי דגים־מלוחים קטנים (כמה אני אוהב אותם!) והחנוני עטף אותם בעתון זרגוני ישן, כמדומני ב“היינט” מורשוי. כשבאתי לביתי ישבתי “לשחט” את הדגים המלוחים ואגב זרקתי מבט גם לתוך הגליון השמן. ראיתי והנה הגליון הזה בן שנתים, מיום 27 ספטמבר 1925, ובו מופיע מאמר ארוך ממולח ומפולפל מכל “הנעשה והנשמע בא”י" מאת פטרושקה בתל־אביב.

העתונאי החרוץ הזה מספר “נסים ונפלאות ע”א הקרן־הקימת בארצנו ובין יתר דבריו הוא אומר: קה“ק עשתה ועושה גם עכשיו את העבודה היותר נחוצה בארץ (עוד יותר מקרן היסוד?). היא קונה קרקעות מישבֹת אכרים והופכת מדבר שממה לישוב פורח. כל הנותן כסף בפולניה לקרן־הקימת מובטח הוא שכספו מוצא לתכלית מועילה וקדישה, לבנין הארץ והמטרה הזו מושגת. בקצור ה”כתב“, כמו שאתם אומרים, אינו גומר את הלל על הקה”ק. ומדי קראי את ההלל הגדול הזה נזכרתי ב“שלש עצות” של פטרושקה, שפרסם ב“היינט” רק לפני שבועות אחדים. כדי להציל ולהגדיל את הכנסות קרן היסוד שירדו פלאים בזמן האחרון הוא בא בהצעה קטנה ופשוטה מאד – להפסיק לשנה אחת או לשנתים את מגבית קרן היסוד ואת פעולותיה בארץ, כלומר: לא לקשקש יותר בקופסאות, לא לקנות קרקעות ולא ליסד מושבות, מחיה־נפשות, והכל כדי לכסות את ההוצאות הגדולות והמיותרות של קרן היסוד.

ושואל אני מר' עזמות: מלכתחילה מאי מסבר מר פטרושקא ולסוף מאי קא סבר? אימתי נחלשה ראיתו של זה, האם לפני שנתים ימים כשראה עדיין את הקה“ק שהיא עושה את “העבודה הכי נחוצה בארץ” או עכשיו בשעה שנהפך ל”בעל עצות" כאלו היתה באמת הקה“ק ל”הפקר־פטרושקה"? אדרבה, ילמדנו רבנו!

אמר עזמות: שלש עצות טובות יעץ לנו ידידנו ב“היינט” מת“א וע”כ איעץ לו גם אני שלש עצות טובות בשבילו:

א) שילך לבדק את עיניו ויראה נכוחה. אעפ“י שהד”ר פיינגנבוים נסע לחו“ל ישנם ב”ה עוד מומחים אחרים לעינים. שיתנו לו מדה נכונה למשקפים בהירים ב“עין הנץ” אשר ברחוב יפו.

ב) שיקנה לו ספר־העתקה (קופיר־בוך בלע"ז) למאמריו כדי שיעיין כפעם בפעם ולא ישכח מה שכתב לפני שנתים וביחוד שלא ישכח היום מה שהוא עתיד לכתב להיפך ביום מחר…

ג) והשלישית – וזהו העיקר – בודאי שכח מה שכתב רק לפני שבועות אחדים על פקידי קרן היסוד ועל מנהיגי הפועלים ועל “נסיעותיהם” ב“קבנט־דלוקס” על חשבון קהי“ס, עד שקראו אחריהם מלא על חוף ים יפו: “קרן־היסוד־געלדער”, וע”כ רוצה אני להזכיר לו בזה, שאם ישנם קנדידטים “לנסיעות” במחלקה הראשונה ע“ח קרן־היסוד, בל ישכח להכניס ברשימה גם אותי ואת תלמידי ואת מזכירותי ו”טייפיסטיותי", ואני מצדי אשתדל להשפיע בכל כחי לטובת “שלש העצות” שלו, בבחינת: שמור לי ואשמור לך…

* * *

ולמען האמת ולמען ההיסטוריה רוצה אני למסר לכם בזה אי־אלה באורים בענין “שעון הזהב”, שעל אודותיו ספרתי לכם בשעורי הקודם, ופרטים שמסר לי בשבוע זה אחד הפקידים החשובים בקה"ק.

ומעשה שהיה כך היה: לפני ירחים מספר בא לארצנו המפקח הכללי של חברת־האחריות “פניקס” לארצות המזרח והד“ר צ,.. מקרן הקימת הממונה והמומחה לדבר זה לוה אותו בכל דרכיו ונסיעותיו בארץ. המפקח הכללי נסע לו במחלקה הראשונה בן־לויתו הד”ר צ., שהוא נאמן לשטתו ועומד בדברו כ“דייטש” אמיתי נסע במחלקה הראשונה מצד שני: כלומר: בשלישית. כשחזרו יחד ממצרים לא“י דרך קנטרה בלילה הציע לו הד”ר את מטתו על הספסל הקשה, תרמילו ואגרופו מתחת למראשותיו ומעילו העליון למרגלותיו. והנה נגעה בו יד אדם, הפך פניו וראה והנה המפקח עומד לפניו ואומר לו: “קום לך לישון בחדרי ב Wagon-lit כבר שלמתי עבורך!” ומכיון שאין מסרבין לגדולים ומכש“כ למפקחים ולאינספקטורים הלך – אנוס עפ”י הדבור – אחרי המפקח ושכב לישון במטה הרכה

בהשכמת הבקר עם עלות עמוד השחר קפץ הד“ר ממטתו כאלו כפאו שד, לא הספיק ללבש את מחלצותיו וברח לו למחלקתו השלישית. ואולם שעונו, שעון־הזהב, לא כן עמדו. הוא אוה לו למושב דוקא במחלקת־הלוקס של הרכבת, כראוי לו ולמינו, מה עשה? באישון לילה הלך ונגלגל מתוך המכנסים לתחת המטה ותר לו פנה נדחת בבחינת “רואה ואינו נראה” נסתר מעין המשרתים שלא ראוהו בבוקר בבואם לבקרו במטאטא אשר בידם. ורק לאחר שפנה הד”ר–כך מספר לי חברו בעבודה מקה"ק–להנהלת הרכבת ובקש ממנה להחזיר לו את אבדתו הלכו וחפשו בכל החורים והסדקים ונתגלה השעון, שנסע לו בהחבא במחלקה הראשונה חנם אין כסף – והחזירוהו לבעליו.

והלואי – כך מסיים המדבר בי–שהיה הולך השעון לאבוד לגמרי ולא דקים ונתגלה השעון, שנסע לו בהחבא של ר' עזמות!"

* * *

ואת זה לעמת זה עשה אלהים.

בשעה שהציר ההולנדי בקונגרס, יאן פישר, עמד על הבמה בבזל ומחה כנגד צמצום העליה בארץ, סטיפן וייז וזבוטינסקי קראו תגר ועשו “גוואלד” כנגד נעילת הדלתות בפני אחב“י ובשעה שקולונל וודג’בוד במנשסטר – כפי שמודיעים העתונים–עומד ומכריז בפני כל עם ועדה כי גם ממשלת אנגליה המשמרת וגם ממשלת הפועלים שלאחריה וגם הוא בכבודו ובעצמו שואפים ליצור בארצנו ממשלה עצמאית Self Government ברב עברי בא”י – בשעה זו הולך ז’ונבול וסוגר את השער מאחור במפתח ואמר: “סטופ אמיגריישון!” רב עברי בא“י אללרייט! רק לא היום – “בוקרא!” ולע”ע הכבדו ושבו באשר מכירים אתכם שם בגלות אתם ואפילו העשירים שבכם, בעלי חמש מאות פונטים עד שיבוא הגואל". כמו שכתוב בחנויות: היום במזומנים ומחר בהקפה.

ולא לחנם אמר ה“גדול” על דרך בית־לחם אפרתה, שהוא אוהב רק שני יהודים בירושלם ואחד מהם הוא – מנהל מחלקת העליה בארצנו. ולא לחנם התקדרו השמים בבזל ביום פתיחת הכנסיה הזו וירדו גשמים: הקב“ה בכבודו ובעצמו בכה ושפך דמעות על נעילת א”י בפני בניו…

* * *

ולא לחנם עמד ויצמן על הבמה בבזל וכיד בקיאותו הטובה בהמצאותיו הכימיות המציא מלים מפוצצות גם כנגד תוקפיו. לסטיפן ווייז הוכיח כי הבולשביקים מישבים אלפי יהודים על פני הקרקע וקוברים עשרות אפים מתחת לקרקע, ושכח כי כאן בא“י “קוברים” אותנו ב”ה גם למעלה וגם למטה… ולזבוטינסקי הטיף מוסר, שעלינו לחכות ולהמתין וללכת לאטנו – Slowly בלע“ז. “הים אינו בוער” ועלינו ללמד את דרכי האנגלים. ומזכיר לי דבר זה את המעשה הידוע באותו השדכן שנטפל לגביר העיר ו”דבר נכבדות" בבתו. והוכיח השדכן להגביר בהתלהבות עצומה את כל טובו ומעלותיו המשובחות של ה“ענין”, שהא כלו “כפתור ופרח”, ממש הצלחה שאין להחמיצה וצריך להזדרז ולקבלו מיד. והגביר השיב לו בקרירות־רוח, שאמנם הענין הוא ה“ענין”, שהוא כלו “כפתור ופרח”, שבתו עדיין לא הגיעה לפרקה והוא אינו חושב עדיין על שדוכים בשבילה ובכלל יש לו שהות להמתין.

– אמנם כן – השיב השדכן – יודע אני, שבתך עדיין לא הגיעה לפרקה ולך, אדוני, יש שהות להמתין; אבל מה אעשה ובתי שלי כבר בגרה וכבר, זה כבר הגיעה לפרקה ולי בודאי שאין שהות להמתין כלל וכלל!

מאד אפשר הדבר, שהגביר מצדו צדק. באים ומטרידים אותו מעסקיו בענינים שאין הזמן גורם להם. אבל הלא תודו, יקירי, שגם השדכן שהשתדל בדבר צדק אף הוא מנקודת־המבט שלו: לו אין שהות להמתין כלל וכלל! יודעים אנו כלנו את הקושי שב“ענין”. אבל מה לעשות, ר' חיים, והגביר בלונדון יוכל לחכות אבל כלל ישראל אין לו שהות להמתין ואינו שומע בלשון זו: ”סטופ אמיגריישון!".

* * *

ואת אשר עם לבבי לא אכחד מכם, רבותי, כי מכל הנואמים המושבעים שלנו בכנסיה אהבתי לשמע – ולו גם מרחוק! – את נאומו של גלוסקא.

עמד התימני השזוף וה“חצוף” על הבמה ו“סעק” בזו הלשון: “אנחנו התי־מו־ו־נים, לא נותנים לנו לא,”גרנע" ולא “גא־סיף”!… ידע ה“קונקרס” כי כל ה“תגסיב” נותן איש־ברינזק (שפרינצק) רק להם, ל“בולשאוויג” ולנו התי־מ–ו־נים ובני ה“ארס” כא־לום!"

ובשעת דבורו הוא דופק באגרופו על השלחן, מלאכת־יד זו שלמד ב“ה מן השמאל, ומתאר אני לי את אחינו האמריקאים, איך פערו את פיהם מרב תמהון ובראותם בפעם הראשונה יהודי מתימן ומתחת להרי־חשך, שלא שערו מעולם ולא האמינו במציאותו ואיך עשו אזנם כאפרכסת לשמע את צעקותיו שלא הבינו ובכ”ז מובטחני כי רק “נאום” שכזה, נאום אוריגינלי, יוכל להשפיע ולעשות רשם על הקונגרס. ואין כל ספק בידי, שהוא יוציא עוד אלפים פונטים לטובת אחיו התימנים. וכל כך למה? – מפני שה“סדק” עמם, עם אחינו התימנים העלובים והגזולים, כמו שאמר לי פעם יוסף התימני כי התימנים הם אחרונים לכל דבר ואפילו בסדר א"ב ובכל צדקה וחלוקה מתחילים א' אשכנזים, ב' בוכרים, ג' גורזים, מ. מערבים ס' ספרדים ר' רוסים ובאחרונה בא הת' – תימנים!…

* * *

ובינתים פרצה מחלקת בין האשכנזים והספרדים בעירנו, כסבורים אתם בשל מה? – בשל מלה אחת נכרית וזרה, המלה “סינגוגה”.

הספרדים טוענים ואומרים כי “סינגוגה” פרושה בלשון איספניולית בחו“ל עדה כשם שהמלה Eglise להבדיל היא סמל העדה הנוצרית, והיות שהנדיבה היא ספרדיה ושלחה כל ימיה נדבות לעדת הספרדים הלכה וכתבה בצואתה את כל כספה לטובת ה”סינגונה", כלומר העדה הספרדית.

האשכנזים, כלומר הרבנים שלנו, טוענים להיפך, כמובן, ואומרים: כלפי לייא! הם מביאין ראיה מן הפוסקים הראשונים והאחרונים של הגויים ואפילו ממלונו של אלמאליח כי המלה “סינגוגה” פרושה: בית־כנסת ומכיון שהכתוב מדבר בבית־כנסת, איזה בית כנסת רשמי אחר יש בירושלם חוץ מה“חורבה” האשכנזית?..

בקצור, שניהם אוחזין בטלית, ואינם רוצים להוציא "לגימה שמנה כזו מפיהם – תשעים אלף לירות טבין ותקילין! – ולא הועילו כל הבלשנים והמלונים עד שהגיעו הדברים, כנהוג, לממשלה והיא מסתמא תעשה פשרה בין שני הצדדים כמו עם ירושתו של כדורי…

וכדי להשכין שלום, כדרכי, בין אחב“י ולא יהיו קטטות ומריבות ומחלקת ביניהם החלטתי להציע בזה לממשלתנו הרוממה–כח הלא “מודה” הוא להציע הצעות בזמן האחרון! – שיקימו מפרות הקרן העולים מעלה־מטה לחמשת אלפים פונט לשנה, מוסד שיהיה משותף גם לאשכנזים וגם לספרדים ואפילו לתימנים, דהיינו: בית־עם, שיהיה בו גם “מנין” (סינגוגה בלע"ז) ויעשו גם “ענג־שבת” ולא ישכחו להזמין את חברי הועד של בית העם הנוכחי ולכהפ”ח את המנהל הנוכחי.

* *

ומכיון שאנו מדברים בבית העם, נזכרתי גם בחגיגת המייסדים הראשונים של בית העם בירושלם למלאת עשרים שנה מיום הוסדו.

כנראה, שכל מה שיש בשמים יש בארץ וכל מה שיש בבזל יש גם בירושלם. שם נתאספו שרידי הקונגרס הראשון מלפני שלשים שנה (בעל הזכרונות שלנו, מר מרדכי בן הלל, חשב ומצא כי נשארו עוד בעולם חמשים חברים מצירי הכנסיה הראשונה) וכאן נתאספו שרידי המיסדים הראשונים על כוס תה. אין בה בעטי למסר לכם, כמובן, את כל “הפנינים” שבנאום הפרופסור ושבדקלומים וביחוד את “חכמותיו” של ר' עזמות, ואולם אלמלי לא באנו לחגיגה זו אלא כדי לשמע את נאומו העברי של הד"ר ו. במשך חצי שעה כמעט–דיינו!

ואת נאומו העברי למד לא חלילה מפי לקוחותיו וחוליו הרבים ולא משלשים שנותיו בא“י אלא דוקא מנכדו הקטן המדבר עם זקנו וזקנתו, כמו להכעיס, לא צרפתית ולא זרגון אלא – עברית! וע”כ מציע אני – שוב הצעה – ובתנאי מוקדם שלא יגיעו הדברים לאזני פטרושקה בת“א. לרשם את הנכד הקטן והחביב הזה ושאר הנכדים והנכדות בעירנו בספר־הזהב של הקה”ק, מחמת שהקונגרסים האלה מכריחים את הסבא והסבתא שלהם ואפילו בבתי סופרים עברים בארצנו ללמד עברית ולשבר את שניהם המעטות לעת זקנתם – אך ורק כדי שיוכלו לדבר עם הפעוטים האלה ולהבין את לשונם, לקיים מה שנאמר: “מפי עוללים ויונקים יסדת עֹז”. בגימטריא: עברית־זרגונית.

* * *

עברתי בשבוע זה ברחוב בן־יהודה וראיתי פתאום דגלים אדומים תלויים ומתנופפים על עמודי התיליפון והתלגרף ועליהם כתוב לאמר: “תחי הברית המועצתית! הלאה הממשלה האימפריליסטית!” ועוד פסוקים כאלה מתורת מוסקבה. ראיתי גם על כתלי הבתים פסוקים אדומים מהחומש של לנין וטרוצקי וכלם מכוונים כנגד עשרת השבטים – מעשי ידי המופסים.

ובשעת מעשה נתעורר חשד בלבי ומחשבת פגול עלתה על דעתי, כי יד־אחת עשו המופסים הפעם עם המשטרה בעירנו. שניהם מחוסרי עבודה: אלה לא הראו “חתיכת עבודה” מיום הבחירות של הבלדיה, ועליהם להראות דבר־מה למוסקבה כדי לקבל שכר־טרחה, ואלה לא הספיקו עדיין למצוא ולגלות לא רק את שודדי הדרך מראמאללאה אלא גם את הגנבים שבזזו את חנותו של החייט ברחוב הגדול והרשמי אשר למול הדאר. ועכשיו נפלו על המצאה זו של הדגלים והיתה ב“ה קצת עבודה לכלם.”

* *

ועדין מתאוננים בכל העתונים על הראיס שלנו שהוא מזניח את הבלדיה ואינו שוקד חלילה לתקנתה של ירושלם!

הנה, למשל, החליט הראיס ליצור בימים האלה “צי” קטן של סירות מים המלח כדי להעביר את אנשי עירנו על פני נחל פישון העובר בין רחוב־הסולל ובין רחוב יפו ושראשו יוצא מגן־העדן התחתון של בנין מני… הזכיון של ה“צי” הקטן הזה ימסר לקהל בפומבי ובקרוב יקבעו את הזמן להגשת “טנדרס” (הצעות מחירים) לבלדיה במעטפות סגורות ובנחירים סגורים וכל הקודם זכה.

מצחצחי־הנעלים היושבים על יד הנחל וביחוד מעבר לרחוב מוחים בכל תקף נגד ה“צי” הזה, שהוא עלול לקפח את פרנסתם וכל עוברי־דרכים יחדלו חלילה עי“ז ל”סכסך" את נעליהם המטונפות ב“נחל פישון” זה…

גם ה“אבן של חלם” שברחוב יפו מונחת עדיין כאבן שאין לה הופכין אבל לא הפוכים, ומי שלא נכשל ויוצא בשלום מאבן זו שהיא יוצאת דופן נופל לתוך הפחת של האבן החסרה שם רק במרחק צעדים אחדים. גם שבילי ירושלם לקויים אצלנו בחסר ויתיר…

* *

הוא אשר אמרתי כבר: מה שיש בשמים יש בארץ ומה שיש בדאר־היום" בבקר יש גם ב“הארץ” בערב וביחוד הכרוניקה מירושלם יום־יום.

הנה למשל, נתפרסמה שבוע זה ידיעה בעתוננו ע“א הגנבה בחנותו של החייט ניסנבוים ע”ס 936 לירות ובערב קראו בעתון הת“א את הידיעה הזו רק בשנוי לשון ובשנוי סגנון קצת, כמובן אבל לא בשנוי מספרים – ג”כ 936 לי“מ. אלא, שלמחרתו בבקר בא ב”דאר היום“, תקון טעות, שנעשה ע”י הבחור הזעצצער וכתב במקום 236 את המספר 936. פלא, שלא בא גם התקון הזה בעתון ההגון?…

והכל יודעים כי עתוני מצרים באים בכל בקר ברכב לארצנו. בכל ימות השנה הם נקראים בעתון הת“א בתאר “סופרנו המיוחד בקהירו”, אלא שעכשיו לכבוד הקונגרס מרחיקים את עדותו עד לונדון ומפרסמים אותו תחת המדור של ה”טלגרמים" הבאים ישר מלונדון. דרך משל: בגליון 2454 מיום שלישי זה, 6 ספטמבר, מופיע בעתון ה“א תחת ה”ראש" הגדול: ה“דיילי מייל על הקונגרס טלגרם “מלונדון, 5” כאלו בא ישר משם, מעיר הבירה והמעטירה אלא, ש”דאר־היום" הלך ופרסם גם הוא את ה“טלגרם” הזה רק בהוספת הקדמה קטנה בזו הלשון: ה“מוקטם” המצרי מפרסם את המברק דלהלן, שקבל מסופרו בלונדון וזו לשונו וכו'.

וככה נתגלה הסוד, אלא שככה לא יעשה בעתונים “הגונים”!…

* *

ולסוף – שעור קטן לדוגמא בעברית שלקחתי מתוך תרגומיו של סגל – תל־אביב בסרט הראי־נע “ציון” בשבוע זה. המתרגם שלנו יודע כנראה לא רק צרפתית ועברית אלא גם גרמנית, והא ראיה: Vergiss nicht dem Weib und Kind פרושו בעברית שלו: לא תשכח “על” אשתך “ועל” בנך!–עד כאן מערכה א.

מערכה ב'

– “הזוהי הכרתך תודה?”, כלומר: הזוהי הכרת־תודה מצדך, או הכרת־תודתך?

מערכה ג'

– “כבר יש מועד ללכת לישון”. ואני חשבתי כי כבר הגיעה שעתו של המתרגם ללמד עברית והנה רואה אנכי כי “כבר יש מועד (בשבילו) ללכת לישון”…

ואם מעט לכם העברית התל־אביביובית מוכן אני לתת לכם גם פרק קטן בהלכות בלשנות עברית מאת הממשלה ירום הודה.

בגליון של אתמול נתפרסמה ידיעה “רשמי” ע“א החוה הממשלתית בעכו, שזכתה “לקבוצה” שלמה בעלי ארבע־רגלים. ביניהם נמצא סוס “אציל”, אביו דג’ני מקהילן ויש לו שושלת־היוחסין מ”הסוסתי" ברכבי פרעה. יש גם סיח יפה ויקר המציאות בר־אבוהן ואברך משי והעיקר שנמצא שם חמור צעיר לבן ממצרים העליונה בן י“ח חדשים ו”מבטיח להיות בהמה נהדרה".

כנראה, שהוא מיוצאי חלציו ומצאצאיו של חמורו של בלעם ובודאי הבטיח נאמנה בלשון־זקנו, להיות “בהמה נהדרה”, אלא שחושש אני בכ“ז שה”חמוריקו" הצעיר הזה לא יקיים את הבטחתו, מחמת שהחמורים הצעירים ואפילו הזקנים ארוכי־האזנים בארצנו משנים את דעתם כפעם בפעם –נחיה ונראה!

נחיה ונראה בשבוע הבעל“ט גם את “האב” של סטרינדברג, שיוצג בתיאטרון ציון (ביום הרביעי) בנשף הפרידה שיערך לפני נסיעתו של תאומי לחו”ל. ואיה“ה בקרוב נזכה לשמע שוב את קשקושו של “הקומקום” על אפם ועל חמתם של האיסטניסים מהשמאל, שהריחו, כנראה, ריח של בקורת נגדם,… הגרמופון של ויצמן, כלומר הפועל־הצעיר מתרעם מאד על ה”קומקום" והקונטרס מבקש לנפצהו לרסיסים, אלא שהמאירי עומד וצועק לתיאטרונו: “קום! קום!”.

* *

ובשבוע זה קבלתי מתלמידי הותיק מר “אדם” מכתב ארוך כגלות, שקצרתי וקצצתי מפני קצר הזמן בע"ש, וזו לשונו:

לכבוד מורי ורבי, חריף ובקי, מביט מרחוק, צופה נסתרות ומגלה טמירין בקש“ת מוחר”ר עזמות שליטא.

רבי הנכבד!

אחרי שעברו עלי שבועות אחדים בנסיעותי מבלי לקרוא את שעוריך, התנפלתי על שעורך האחרון כעל אטריות חמות, הסתכלתי ואחל לקרא ולעיין בהלכות נסיעות והנה הרגשתי פתאום איזו צביטה בלב ופני אדמו מבושה. הבינותי, שגם אותי תלמידך הותיק אתה לוחץ אל הקיר כי הלא גם אני נוסע ומקרא מלא הוא “על הגנב בוער הכובע”. הריני מודה ומתוודה לפניך, רבי היקר, ומבקש את סליחתך בפני כל עם ועדה ואתה בטובך הגדול תרצה את ארשת שפתי ותמחל ותסלח לי על זדון לבבי, שלא שמעתי בקולך ולא כמצותך עשיתי ואלך בשרירות לבי, ולכן מהשמים ענשו אותי ואקבל כפלים ככל חטאתי.

ועתה הקשב ושמע את אשר עשה אלקים לעבדך. הן זוכר אתה בודאי כאשר באתי לקחת ממך את ברכת הפרידה ואשאל אותך לאן לנסע כדי לבלות שבועות אחדים להנפש ולהסתר מקרני שמש לוהטת ומאבק עירנו הקדושה (באותו זמן תקף גם אותי בולמוס הנסיעה). ואתה בחכמתך הרבה יעצתני לנסע למושבה מתולה שבצפון או לצפת או על הכרמל אשר בים יבא. ואנכי אודה ולא אבוש כי בשעת מעשה חשדתי בך, רבי הנכבד, מי יודע? – חשבתי בלבי – “אולי מסבת המצב הגרוע בארץ התמסר ר' עזמות לסוכן למלונים יהודים והוא מקבל מהם שכר טרחה ביד רחבה, קומיסיון בלעז כי לולא זאת מדוע זה מאס משוררנו הלאומי בכל המקומות העברים ויבחר לבלות את הקיץ בפנסיון גרמני שבכפר “קובבה”? (אמר עזמות: משוררנו הלאומי נמצא עם רעיתו לא ב“קובבה” אלא ב“מאיר־שפיה” כאן יותר בזול ואולי גם בחנם..) ורבות הנה המשפחות העבריות מת”א, שרדפו אחרי הארי שבחבורה וילכו גם הם שמה כמו הד“ר זל–ט, ומשפחת ל–ין ועוד ועוד. ומדוע זה נסע “המחותן” ללבנון? הן רק לפני זמן קצר חגגו את חג יובלו בשמחה וששון בכל הארץ ובכל מושבות יהודה? (בילדותי אני היה מורי ורבי ולמדתי ממנו עברית ועכשיו הייתי אני מורו ורבו ולמד ממני את דרכי הלבנון – עזמות). ומדוע זה בחר לו הסופר והמחבר של “ספר הבדיחה והחדוד” אף הוא את הרי הלבנון” ולא הלך לאיזה מלון יהודי בא“י? וראש הועד ליהודי חיפה, אברך־משי ירא וחרד, יושב גם הוא על הלבנון ומתענג מרחוק על א”י ותושביה? ומדוע זה עוד הרבה משפחות מא"י נסעו לבלות את הקיץ על הלבנון ולא נשארו בארץ כדי לקיים מצות “וחי אחיך עמך”? מדוע, הא?

ובכן, נסעתי גם אני ללבנון, ומה אספר לך, רבי היקר? ראיתי שם מה שלא ראתה שפחה… ראיתי הרבה יהודים ויהודיות אצים רצים ומזיעים, נושאים מלתחות ומזוודות ממקום למקום כסבלים ממש. עוצר אני בעדם ושואל: ריצה זו על שום מה? וכלם פ"א “מלוני אינו מוצא חן בעיני”. כלם מתחרטים מכים על חטא וצועקים: גוואלד! הלואי ולא היינו הולכים אחרי פרנסי הדור ולא היינו באים הנה והרינו נעים ונדים כאן ממלון למלון כקין בשעתו…

חפצתי להוכח אם אין גוזמא בכל הספורים הללו והלכתי לבקר אחדים ממכרי ובכל מקום אותו פזמון, אותם הנסים והנפלאות. נזדמנתי במקרה לברומנה" ונכנסתי לראות את מורנו וסגן־מנהלנו והנה אני מוצא אותו שוכב במטה ונאנח, מחבר אוצר מלים חדש בעיקר על הקייטנות, על המאכלים הערבים, על הקיבה ויסוריה ר“ל. בקצור עזבתי את הלבנון ואת כפריו ואת מלוניו ונסעתי לק”ק צפת. שם מצאתי מלונים יפים ומסודרים, אויר זך ונקי, בעלי בתים יהודים הגונים, שהם יושבים ומצפים לאורחים – ואין.

עשיתי “ויברח” כסטיפן ווייז מבזל ואבא לכרמל. מצאתי שם מלונים משוכללים מוארים בחשמל, מים שוטפים בכל חדר, מחזה מקסים מסביב ועל העיר מתחת לרגלי הים, מחיה נפשות ממש. – “היכן הם האורחים”? – שואל אני מאת בעל המלון – “מדוע אחרו פעמיהם בוששו לבוא אל הכרמל?”

– אצל האחיות הגרמניות – עונה הוא לי בכעס כדרכו – כלך לך אל המנזר שלהן ותמצא שם את אחב"י!

נשאתי את רגלי והלכתי ישר ל“שם” ומצאתי במקרה בשעת ארוחת הצהרים, והנה שמחה וששון – בית מלא יהודים, גברים וגברות וילדים פעוטים. אני מביט בפניהם והנה המה מכרים טובים. הנה, למשל, יושב לו בהרחבה בן המליונר הירושלמי ופקיד בבנק הלאומי ועל־ידו זוגתו נכדת הראשל“צ ז”ל – יושבים שאננים ומלמדים את בניהם פרק בהלכות מאכלות אסורים. ממולו רואה אני את בני המשפחה הכבודה שבאו הנה לנסות את גורלם במלוני הגויים בשעה שישנם מלונים ופנסיונים יהודים שיש בהם נוחיות יותר מרובות ויותר זולות. ואולם כנראה שנעים לאחב"י לשכב במטה שהתמונה הקדושה חופפת מעל למראשותיהם ולאכל על שלחן “טרפה” והכל טוב ונחמד.

מרוב התמרמרות והתרגזות עזבתי גם את הכרמל ושבתי בבושת פנים ובלב כואב לביתי אשר ברחוב מוסררה.

תלמידך המחכה לתשובתך ולאמרי פיך.

אדם

עז־מות