ועכשיו רבותי, שלא נסעתי באניתי לקונגרס ונשארתי עמכם כאן, רוצה אני לספר עמכם ולשוחח קצת על הנסיעות לקונגרס, כמו שאומרים ברוסיה: “נשוחח על “י”ש”. אם יש מעט משקה או אין – לאו דוקא, אבל נעים לדבר על המשקה, ומדברים ומטעימים את המלה “וודקה” הטעמה מיוחד, כאילו היא לפני המדברים על השלחן, בבקבוק ובכוס ונעים לדבר גם על ה“נסיעות”, כאילו היינו גם אנחנו נוסעים יחד עם צירינו ב“קבין־דלוקס” באניה על חשבון הקהל כידוע…

ורוצה אני לספר לכם, תלמידים חשובים ותלמידות נכבדות, לא סתם בבא־מעשיות אלא דברי אמת, אעפ“י שבעד האמת לוקין ומכש”כ בעד אמת מא“י… כמו שאמר לי בשבוע זה אחד הקנאקערס” (בנ"ון) שבמלון יוז: “יותר מדי אמת אתה מספר, ר' עזמות!” וספרתי לו אני את המעשה, הידוע בליצן התורקי נאסר־אלדין חוג’ה, שהיה לו ידיד סגי־נהור אשר צעק תמיד לכל הבריות שחייבין בני־אדם להגיד תמיד רק את האמת. פעם בא אליו נאסר־אלדין ואמר לו: “אתה עור!” ונזדעזע הסומא מרב צער.

– והלא צויתנו, אמר נאסר־אלדין, להגיד את האמת?

– כן, ענה הסומא, אבל זוהי יותר מדי אמת!

ותלמידי הזקן מיקירי ירושלם פוגשני בשבוע זה ברחוב יפו ואומר: הגד־נא לי רבי עזמות! איככה יודע אתה מה שאני מספר עם אשתי בביתי? פותח אני את העתון בליל שבת קדש והנה, א־הא! כל מה שאמרתי לה במשך השבוע על גדולינו וה“משפחה” שלהם, כל זה יש בעזמות! ובכלל, מוציא אתה תמיד את המלים מתוך פי…

– – – – – – – –

בקצור, אחרי הקדמה ארוכה זו יכול אני לגשת כבר אל עצם הענין, כלומר אל המעשה בנסיעה אחת ובשעון־זהב.

הכל יודעים את הד“ר…; פקיד גבוה ובעל ענף חשוב בקרן־הקימת, שהוא אדם כשר וישר, תמים דרך ומנושאי כליו של הרצל, מסור בכל רמ”ח אבריו לרעיונו ולעבודתו, מחמיר גדול בעניני הוצאות־הדרך ואינו יכול לסבל עולות של אחרים וביחוד של המנהל הגרמני בעניני “נסיעות” ובזבוזי כספים של העם. הכל יודעים וגם רעיתו הכבודה יודעת ונשבעת שבעלה, למשל, אינו נוסע אלא במחלקה השלישית כדי לקמץ את הפרוטות הבאות מכספי העם ומזיעתו לתוך הקופסאות של הקרן הקימת, כידוע.

אלא, שבזמן האחרון אירע מעשה והפקיד החשוב דנן נסע ברכבת בארצנו בשליחותה של הקה"ק ובדרך נסיעתו אבד ממנו שעון הזהב. מיד פנה במכתב להנהלת הרכבת וקבל ממנה תשובה תכופה כי שעון הזהב נמצא במקום שבתו ברכבת (גם זה אחד משבעת הפלאים בא"י!) ודוקא במחלקה הראשונה, וכי הוא עומד לפקודתו.

מילא, הכל יודעים ולית מאן דפליק שהד"ר… נוסע אך ורק במחלקה השלישית, ואולם השאלה היא רק זאת: האיך בא השעון למחלקה הראשונה? וכי יש לו רגלים? כנראה, כי שקר אין לו רגלים אבל שעון יש לו רגלים ומכל שכן שעון זהב ומכל־שכן שעון של פקיד לאומי ומסור מקרן הקימת לישראל..

אגב, את המעשה הזה גלו לי בסודי סודות וגזרו עלי – למען השם! – שלא אגלה לאחרים וע"כ גוזרני עליכם גזרת רבי, שלא תספרו גם אתם לאחרים!…

* *

ואלו “נסיעות” שחייבים להכריז עליהן ברבים, כמו שעשה פטרושקא מת“א ב”היינט" מורשוי מספר פק"ח וספר לכל באי עולם את העובדות דלקן:

לפני ירחים מספר (בערב מתן־תורה) עמד קהל רב וצפוף על חוף הים ביפו וחכה לאניה הבאה מקושטא. ביניהם היו אנשים אמידים שחכו לבני משפחותיהם הקרובים: נשיהם, ילדיהם והוריהם, והעיקר הוא שכמעט כל הנוסעים הגיעו במחלקה השלישית. לעמת זה הגיעו יחד עמהם שני מנהיגי הפועלים וסוציאליסטים גדולים, טברסקי וקפלן, שחזרו מישיבות הועד הפועל בחו"ל, ונסעו, כמובן, על חשבון הקהל, והיו כמעט היחידים שנסעו במחלקה הראשונה. הם היו היורדים הראשונים (מחמת שנוסעי כתה א' יורדים תחלה) ותוכלו לשער, אומר פטרושקה, איזה רושם עשה הדבר על הקהל. לא לחנם קראו אחריהם מלא: “קרן היסוד געלדער!” (כספי קרן־היסוד!).

ואת המעשה המסופר להלן בקש דוקא הד"ר ש. רוזנבוים (מי שהיה מיניסטר בליטא) לספר בקהל עם מחמת “שבדידי היה עובדא”.

ד“ר ר. נסע עם רעיתו מאיטליה לא”י. באניתם נסעו גם שני בעלי־תעשיה ידועים וחשובים מת“א וגם מזכיר קרן היסוד מר אליצור ועוזרו. ההפרש באניה האיטלקית בין מחלקה א' לב' ובין ב' לג. הוא גדול מאד, ומה היה? – שני בעלי התעשיה נסעו (בכספם) במחלקה השניה והאדון המזכיר ונושא כליו נסעו לא בשניה ולא בראשונה אלא ב”קבינט־דלוקס" לעילא ולעילא מכל מחלקתה באניתא…

למדים אתם אולי, רבותי, מתוך דברי, שאני הנני יהודי שאינו יכול לסבל עולות של אחרים כמו אותו ה“דייטש” מקה"ק ושאני שייך חלילה לועד חפוש חטאים ברכבת ובאניות?

– אדרבה! איני גורס אפילו את דברי ירושלמי, שהטיח דברים במאמרו כלפי אוסישקין שנסע לקנדה במחלקה ראשונה. הן הוא הכניס לנו מליון דולר, רבותי, שהתחייבו הציונים בקנדה לאסף במשך תשע שנים ועל סמך זה השיגו הלואה של מאה אלף דולרים טבין ותקילין, במזומנים ולאלתר, לא “פלעדג’יס” והבטחות ופתקאות של “לכשירחיב” כמו בקרן היסוד, אלא “קעש” בלע“ז. ולו היה הדבר תלוי בי הייתי נותן לאוסישקין לנסע לא רק במחלקה א' אלא שהייתי מעמיד לפקודתו קרון מיוחד מרופד ומקושט Wagon-lit וכדי שיסע עם משפחתו כמו שעשה חברו הגרמני, שהוא ת”ח גדול ואינו יוצא יחידי לדרך בכל נסיעותיו הגדולות, כנראה, מפני חשש של הרהור עבירה.

וראו זה פלא! אל הקונגרס הי“ד בוינה, בשעה שהיה תקציב, כביכול, על סך 650000 פונט נסעו צירינו הקטנים עם הגדולים במחלקה שלישית מפני שלא היתה רביעית, והשתא שירד התקציב ל450000, כלומר לשלש מאות וחמשים אלף פונט תקף אותם בולמוס הנסיעה דוקא במחלקה הראשונה! וכל כך למה? – כנראה, שיודעים ומריחים הם כי זהו הקונגרס האחרון לטיולים ותענוגים בחו”ל וע"כ רוצים הם ליהנות הפעם, חטוף ונסע! – (אריינכ’אָפען בלע"ז).

* * *

ומזכיר לי דבר זה מעשה קטן ונאה, שספר לי יהודי אמריקאי.

שד"ר אחד מקרן היסוד באמריקה התפאר פעם לפני ידידיו כי עלה בידו להוציא מיהודי עשיר וקמצן חמשה דולרים לקרן היסוד.

– רק חמשה דולרים? – שאלו כלם – מיהודי עשיר כזה?

– חכו, רבותי! – ענה להם השד"ר הלאומי – ושמעתם עד הסוף.

כשעמד השד“ר בפתח הבית לצאת קרא אותו היהודי העשיר, נתן לו עוד עשרים דולר ואמר: יודע אני כי דרושים עוד עשרים דולרים כדי שיגיעו חמשת הדולרים ההם שלמים לא”י…

* *

אדהכי והכי אספר לכם מעשה אחר לא בשד“ר סתם ולא בחמשה ועשרים דולר אלא ב”מלך השנוררים" שלנו ובש’ק של עשרים וחמשה אלף דולר.

מספרים – אני לא הייתי בשעת מעשה! – כי בשעת בקורו הראשון של ויצמן באמריקה הציע לפניו מרשל יאהודי עשיר ומליונר גדול אחד ממכריו, שכיסו רחוק מלבו ומא"י שישתדל להוציא מאתו “איפותיקי” יפה לקרן היסוד.

ויצמן לא נתבקש הרבה וקבל את הזמנות של היאהודי הלז. בשעה המיועדה הופיע בארמונו של המליונר ואולם מתוך קבלת הפנים הנהדרה וכל ההכנות הגדולות והקשוטים והפרחים הבין בחכמתו כי הענין קרוב לכבוד ורחוק מכסף. ואולם מנהיגנו לא אמר נואש: לאחר הסעודה היפה והסיגרה העבה והשיחות הנאות נגש ויצמן ישר לענין ודרש מאתו סכום מסוים לקרן היסוד. כשהתחיל בעל הבית מפקפק ומרטן בין שפתיו “קרן היאזאד?” [קרן היסוד-המגיה] נפל ויצמן על המצאה ואמר לו:

– ישמע־נא, אדוני! אצלנו היהודים הם מחולקים לשנים: או שהם נותנים או שהם מקבלים… אם אינו־נותן…(ובשעת דבורו הוציא מכיסו פנקס השיקים והתחיל כותב) כמה רוצה כבודו? חמשה ועשרים אלף דולר?…

מובן מאליו, שויצמן קבל מיד שיק על סך 25000 דולר לקרן־היסוד. איך כתוב שם בגמרא?–:

Se non’e vero, bene trovata

* * *

אבל זה אמת, אמת ויציב:

ה' תשבי קבל מקבוצת ציוני אוסטרליה חמש מאות פונט לשם סדור ומשלח “קולקציה” שלמה מתוצרת־הארץ.

קם ושלח לשולחיו מאוסטרליה:

א) ארגז מלא לבני “סליקט”

ב) 100 בקבוקי גזוז ומאתים מנות גלידה.

ג) 25 שקים מלט “נשר”.

ד) ארגז מלא חצץ מביהח"ר של אלישר.

ציוני אוסטרליה שמחו ונהנו מאד ולאות שביעת רצונם החליטו פה אחד, שהציר הראשון מקרן היסוד או מקרן הקימת שיבא לקונגרס יקבל את כל ה“קולקציה” הנ"ל בראשו…

* * *

ובכן נמנו וגמרו שם בקונגרס, כפי הודעת העתונים, שתהיה לנו אכסקוטיבה מעור אחד וכפי ששמעתי פנו כבר בתלגרם לבית החרשת לעורות של לפקוביץ בת"א והזמינו מאתו עור אחד מתוצרת הארץ, עור חזק כדי שתהיה לנו גם אכסקוטיבה חזקה…

ואולם “חכמות מן הצד”, רבותי, רואים אנו בעליל ובפועל ממש כי מן השמים מסייעין לו לויצמן ובעזרת השי“ת ניצל מאסון הרכבת בשאמוני, הוא וזוגתו שתחיה. מסתמא יברכו שניהם ברכת הגומל אצל ה”מזרחי" בבזל.

ויצמן אמר בקונגרס האחרון בוינה כי הפוליטיקה הציונית תלויה בקטסטרופה של מסלת הברזל, ז“א שאם חס ושלום תהפך הרכבת, כמו בשאמוני, תהפך גם הציוניות. נבא ולא ידע מה נבא. הנה כי כן, הקב”ה רוצה בויצמן, ניר־איסט רוצה, הממשלה ג“כ רוצה ורק ז’בוטינסקי ו”הצפון" ועוד אחרים אינם רוצים, אבל לך צעק "חי וקים. ז’בוטינסקי ינאם בודאי נאום יפה ונלהב בקונגרס וידבר על הממשלה ועל ויצמן ועל “ננתקה” אבל לא יהיה “על מקום” ויצמן…

* *

ומשבח אני את האמריקאים שלנו שהם יודעים לא רק להכשיר את ציריהם הפסולים (כנראה, שפספורט אמריקאי, מועיל לא רק ב“חורבה” אשר בירושלם אלא גם בחורבת ציון בבזל), אל שהם גם מומחים להצעת מועמדים לאכסקוטיבי, וראיה לדבר שהציעו שלשה עורכי־דין, סאקר, קיש ופריזלנד, Lawyers בלע"ז) כאלו מתכוננים כאן למשפטים, לפשעים וחטאים? ואולי כדי לקיים את הפסוק בפרשת השבוע: שופטים תתן לך!

ואולם העו“ד הראשון והגדול אינו “טפש” כלל ואמר: לא! באלף־רבתי, מחמת שיודע הוא, שמי שיקבל מאה פונט במלון יוז תהיינה לו צרות בעד אלף פונט לא לחדש אלא לשבוע. וזוכר אני היטב את דברי פרלשבסקי הזקן והפקח הזה, שאמר לי פעם בתל־אביב: לא טוב היות אדם פקיד ומשרת אצל עמך ישראל! מיד אחב”י באים ובודקים את רגלי זוגתך ובנותיך אם הן לובשות גרבי משי? או שהם מונים את מספר הפולים והשעועיות שבקדרתך על הכירים!…

ולא צריך להיות, רבותי, נביא ודיפלומט גדול כדי לראות ולהבין מהקונגרס הזה כי הכל יהיה “כדאשתקד” וכפי הידיעות המקוטעות, שבאו בעתונים מערב הקונגרס ומיו“ט ראשון שלו, ניכר כי ויצמן הוא ה”מאכער" ושהכל נהיה בדברו…

ואעפ“י שהפועלים שלנו, כלומרש’ט אומרים שהם מסתלקים מהאכזקוטיבה – איני מאמין להם: החתול מואס בחמאה ושפרינצק במלון יוז, ממש כמו שויצמן “הסתלק” מהנשיאות בקונגרס הי”ד בוינה וכשנתקבל ברגע האחרון התלגרם מלונדון שאין הממשלה מרוצה מהתפטרותו עמד – כך מספרים עדי ראיה – לפני סוקולוב, שהקריא את התלגרם, והשעון בידו ואמר לו: הרי נתתי לכם זמן עשרה רגעים להחליט ועכשיו יש לכם עוד חמשה רגעים… ברור הדבר אצלי, רבותי, שכל הסתדרות יש לה המנהיג הראוי לה, שכדאי הוא לה, כי כמעט תמיד כעדר כן הרועה…

איני מכיר כ"כ היטב את קולידג' נשיא הרפובליקה באמריקה, ואולם חושב אנכי כי אם הגוי הזה אומר שאינו רוצה לשוב לבית הלבן הרי זה אמת, אבל אצלנו מסתלקים הפועלים מהאחריות של האכסקוטיבה אבל לא חלילה מהתקציבים שלהם ואפילו של אחרים. אצל השמאל שלנו: “דרוש וקבל שכר!” וגם: “פרוש וקבל שכר!” ולא לחנם ותר ארלוזורוב על החנוך ועכשיו ישובו בודאי כל צירי החנוך מהקונגרס ברגל, הרב ברמן, לוריא ושאר המלמדים וחסר רק יעקבי שהוא רגיל מכבר ללכת רגלי… על הכל יותרו הפועלים לא בשבילם חלילה אלא בשביל “סולל בונה”, הכשרת הישוב, קהילת ציון, המשביר ושאר המוסדות המוצלחים שלהם בארץ… כראיכא בגמרא הקדושה במסכת יבמות: "כל אחד אומר: “אותי גזל – מניח גזלה ביניהם ומסתלק”.

* *

ואת זה לעמת זה עשה אלהים. בשעה שאני קורא בעתונים על ותורו של ארלוזרוב על החנוך, בשעה זו עומדים וחוגגים את הנחת אבן הפנה של הגמנסיה העברית בירושלם.

רצו, כנראה, לעשות סעודה בפני עצמם ולהעמיד, כמו שאומרים, “חופה שקטה” בצינעא ובמנין של יהודים שם ברחביה, והנה הביא ה“רוח” את עזמות, שעבר במקרה ונתגלה הסוד.

כשחזרתי בדרכי וה“חבריא” שתתה “לחיים” מהאדום האדום הזה שנקרא גזוז, קפץ לפני אחד החלוצים וכוס מלאה בידו ואמר: “יגש־נא ה' עזמות ויהיה לו חומר!” ולא ידע הצעיר כי בשעה שלא אגש יהיה לי יותר חומר ולא ידע אולי, ולא אולי אלא בודאי, כי עזמות זה – למה לכחד? – היה מהמיסדים הראשונים של הגמנסיה העברית בירושלם ומאמרו אז ב“האור”: “שלשה עשר (תלמידים) מי יודע?” – הלא יוכיח! ומכל הכנופיא הזו, ה“גיסים” והמחותנים והמחותנות משני הצדדים שהשתתפו בשמחת מצוה זו ראיתי רק אחת, אלמנתו של המנוח הולביץ, מהמורים הראשונים שקם והציע אז, שהמורים ילמדו בלא קבלת שכר במשך חצי שנה.

מי יגלה עפר מעיניו ויראה מי הם יורשיו בקריאת והנחת המגילה של הגמנסיה העברית?

* *

הואיל וכך – – אספר לכם מעשיה נאה, אניקדוטה יפה אבל אמתית, מעשה ב…פפטצ’י.

הכל יודעים כי א“י שלנו היא מבורכת בכל מיני מחלה וכל מרעין בישין וכל בר בי רב דחד יומא, ואפילו דחצי יומא יודע מה זאת “פפטצ’י”, ולא יפלא איפוא אם ועדת המומחים לרפואה מאמריקה התענינה בה כל כך ובכל מקום שהיו עוברים בארצנו היו שואלים אך ורק על דבר אחד, על ה”פפטצ’י".

כשהגיעו המומחים למתולה, נתכנסו עמם חברי הועד של המושבה לישיבה כדי לשוחח קצת על המצב והמשכיל שבחבורת האכרים לבש לכבוד היום את עניבתו, שהיא מוכנה ומזומנת אצלו רק לכבוד אורחים גדולים או לכבוד מוסיו פרנק…

פתח הפרופסור האמריקאי בשאלתו הידועה ואמר בלשונו:

– “וועלל!” מה בדבר פפטצ’י?

הביטו האכרים זה בפני זה כמשתאים והזקן שבחבורה נענע בראשו ובשפתיו לאות שלילה ואמר:

– לא!… הוא לא היה אצלנו!

נשתומם גם הפרופסור מאד ושאל בתמיהה גדולה:

– מה? לא היה אצלכם פפטצ’י אף פעם?.. הנה עברתי בכל הסביבה שלכם בכפר גלעדי ובתל־חי ושם היה פפטצ’י…

– בודאי! – ענה הכהן הזקן בתרעומת – כל הפרופסורים וכל ה“גדולים” באים רק אל הקבוצות.. ההנהלה הציונית שולחת אותם שמה… ורק אנחנו ה“אלטע קאלאניסטען” (האכרים הראשונים) לא זכינו לראות את הפרופסור פפטצ’י שלכם!

– איזה פרופיסור? – צעק הד"ר ו., לץ הגון מאמריקה – פפטצ’י, זה לא פרופיסור..

– כן, כן, ידעתי – חטף המשכיל שבחבורה, יהודי קצר קומה ששיבה זרקה בזקנו הקצר – הן זהו פופוטצ’י (אופטשו), שחבר את הספר “יערות פולין”… ראיתי את הספר אצל בני הקטן… היה אצלנו, כמדומני, איזה מין סופר שכזה, אבל מי יכול לזכור את שמותיהם?…

ולא יכול עוד הד"ר המומחה האמריקאי להתאפק והתחיל צועק:

– לא פרופיסור ולא סופר אלא מחלה אחרת… זהו, מין מגפה שקורין לה פ ו־פ ו־ט אִ־צ’י! השמעתם?!.. זוהי אינפלואינצה!

– א – א– א? ה“פ’ילנצה?” – אמר הזקן השלישי בעל־הכרם בניגון – הלא תאמר ככה! צעק איפוא “פנטלוניס!”…“פילנצה”! הן זוהי פשוט קדחת? זה יש לנו ב"ה אפילו, בכיס,… והם אומרים: פיפיטאצ’י, נו, נו!…

זה היה כמובן, לפני הרצאתו הידועה של ד“ר צל־ציון בבית־העם ע”א הפפטצי.

* *

ומכיון שאנו מדברים במומחים אמריקאים ובנסיעותיהם בארץ נזכרתי גם במקוה ישראל.

כשיצאה הועדה הראשונה של המומחים לחקלאות לסייר את ארצנו תחת ראשותם של פרופיסור אדמס וחבריו הביא אותם קפלנסקי בראש וראשונה, כמובן, למקוה ישראל.

עברו המומחים את כל ביה“ס החקלאי לארכו ולרחבו ולא שבעו עיניהם מראות את כל הנסים והנפלאות. התענינו מאד בבית הנכאת החקלאי הנפלא שבאולמי ביה”ס, נכנסו לדיר־העופות, שאין דוגמתו כמעט בארץ, השכימו לכרמים לראות אם פרחה הגפן, טעמו קצת מן היקב ועלו אל הגרן, נכנסו לפרדס ויצאו בשלום כר' עקיבא בשעתו, עברו בארוה וברפתות וגם לפני שני ה“קוליירים” בעלי הקרנים ויצאו גם מהם בשלום, בקצור נשתוממו על מעשה ידי תלמידינו מאחב"י מבני הגולה ומילידי הארץ ויצאו משם בהלל והודות למנהל החביב ולחבר המורים ונפרדו מעמם בחבה ורעות.

ולמחרתו, כשהופיעה בעתונים ההודעה הרשמית של מלון־יוז (Communique' בלע"ז) ע“א בקורם הראשון של המומחים ביהודה הזכירו, כמובן, את כל “הקבוצות” של החלוצים והחלוצות ומרב התפעלות שכחו לגמרי את – מקוה־ישראל, אלא, שזוהי לא הפעם, הראשונה… אעפ”י שהקולוניל קיש בעצמו הצהיר בפרוש ואמר כי הרוצה למשך תיירים ואורחים חשובים לא“י יובילם למקוה ישראל. ולא עוד אלא, שגם המומחה הידוע ד”ר פרנקל בכבודו ובעצמו, הפליג בשבחם ואמר כי הדרך לביסוסה של א"י היא להרבות “מקואות” כשרות כאלה בישראל ובלא שיעור…

והמומחה הגדול פרופיסור עזמות מהו אומר? – שלו היו לנו עוד נקודות כאלו בארצנו, שהן בבחינת חי הנושא את עצמו, לא היינו זקוקים לכל המומחים והיינו יכולים לוותר על כל המשלחות והקומיסיות ואפילו – אל אחטא בלשוני! – על כל הקונגרסים שלנו!

* *

ומסתמא חכיתם, רבותי, בשבוע העבר ומחכים הנכם אולי גם עכשיו, שאספר לכם בהרחבה את פרטי המעשה הידוע של השוטר הערבי בעירנו? אבל, לא! באלף ארוכה, יקירי. זאת לא יעשה ר' עזמות לא חלילה מפני איזה דבר, אלא פשוט מפני כבוד הבריות וביחוד מפני כבוד תלמידותי הגדולות עם הקטנות והמרובות הקוראות אותי לתאבון – כן תרבינה!

ואולם זאת יכול אני להגיד לכם בגלוי כי כלם שם בביה“ס מתביישים, כלם מאדימים ומסמיקים מרוב בושה וכלם מאשימים זא”ז ומבקשים לגולל את החרפה זה על זה: המצריים טוענים ואומרים כי זה אינו מצרי אלא – ברברי והערבים מוצאים כי הוא דוקא מיוצאי מצרים; אחב“י מאשימים את כל בני דודנו, כנהוג, והאנגלים מראים באצבע על ה”נייטיבס", כלומר, על כלנו..

ואולם ר' עזמות אינו מאשים אלא את ממשלתנו הרוממה, שאנו חיים עדין ב“ה כאן עפ”י החק התורקי ועפ"י “מנהגיו” בארץ…

בינתים – ועולם כמנהגו נוהג: הבחור הצעיר נשכח כמת מלב והבחור הנאה יושב בחד־גדיא ומחכה לפסק־דין שלו, למנין שנים בודאי, וג“כ עפ”י החק התורקי!

* *

ובינתים היה רעש גדול בשבוע הזה בעיר העתיקה.

מה קרה? – ביום ג' בערב, באשמורת הראשונה, נשמע פתאום קול פצצה איומה: “בום! בום!!” על יד הכתל־המערבי, שהטיל אימתה ופחד על כל העיר לרבות על אחב"י, שקפצו ממטותיהם בתחתונים, במחילה, ורצו כלם בהולים ודחופים ופניהם צהובים ישר לכתל המערבי… האחרונים היו, כמוובן השוטרים שנזדרזו ובאו לאחר המעשה, חפשו, בדקו בכל החורים והסדקים ולא מצאו כלום – "מלטה יוק!…

והמעשה הנורא הזה נתן, כמובן, לדמיונם של אחב“י מקום להתגדר בו והתחילו מיד עפים גוזמאות וספורי־בדים ובבא מעשיות בנוסחאות שונות, מעין סוכנות תלגרפית בעל פה, ונחלקו הדעות: חד אמר, למשל, כי הכתל המערבי נתפוצץ כלו! (לא לחנם “בכה הכתל” בדמעות שליש לפני שבועות אחדים…). בעלי־הסברא מצאו כי ירו הציוניסטין לכבוד פתיחת הקונגרס בבזל באותה שעה. וחכמים אומרים כי זוהי פשוט מתנה, שהכינו בני דודנו לאחב”י עוד למשמרת הראשונה בר"ח אלול בלכתם אל הקברות על הר הזיתים…

ולסוף מה עשה הקב“ה? וכל הענין הזה לא שוא ושקר חלילה, לא קונגרס ולא הכתל המערבי ואף לא ר”ח אלול אלא – “קצת אחרת”. לסוף נתברר כי זהו מין קטטה ומחלקת בין שתי משפחות מיוחסות מבני דודנו בעיר העתיקה, שהם בני צרה זו לזו ומדיינים כל ימיהם בבית המשפט, ועכשיו למדו ב"ה את המלאכה הנקיה והמפוצצת, הזו לשם נקמה גרידא, מהמקולקלים שבהם אשר במערב…

הוא אשר אמרתי: אש ביניהם, שמן ביניהם ושלום על ישראל!

* * *

ואם תרצו, רבותי ללמד ולדעת כיצד מפרסמים מודעות ושלטים בעברית וביחוד כיצד מתרגמים אצלנו סרטים משפת לועז לשפתנו הלאומית, תעברו עמי פעם ברחובות ירושלם ביחוד ברחוב יפו ותחזינה עיניכם “נסים ונפלאות” וקבלו חנם אין כסף שעור שלם בהלכות דקדוק וסגנון לשון הקדש שלנו בירושלם.

הנה, למשל, הלכתי לראי־נע “ציון”, כדי לראות את תמונת “מיזרבל” של ויקטור הוגו (סתם תמונות נהדרות ומפורסמות – בראי נע “ציון!”) והאמת אגיד לכם, רבותי, כי לא נהנתי כ“כ מגבורי הסרט ז’ן־ולז’ן ופנטין כמו מגבור הלשונות, עברית וצרפתית, בתרגומיו של סגל־ירושלים. ויכול אני להבטיח לכם שכל התרגומים של ה”קומקום" (הלואי רבש"ע שיקשקש ויקשקש לנו לארך־ימים!) הם כאין וכאפס ממש כקליפת השום כנגד מה שראו עיני באותו לילה ובאותו מקום.

וכדי לזכות את הרבים, הנני נותן לכם בזה רק “פנינים” אחדות, לדוגמה, כדי שתאורנה גם עיניכם ותטעמו מיערת הדבש הזו:

אחד מגבורי המחזה אשר בסרט אומר לחברו בצרפתית בזו הלשון:

Dis moi leur addresse et je te rećompenserai

ומצד שמאל בא תרגום אונקלוס בהאי לישנא: הגד נא לי היכם הם גרים אז אני אעניק לך על זאת…

חבל ידידי המתרגם, שאיננו ידועים “היכם” אתה גר “אז” גם אנחנו “נעניק” לך “על זאת”, כלומר על התרגומים המסוגלים שלך בירושלם ובתל אביב.

ואם מעט לכם זה, הרי עוד “פנינה” אחת קטנה ומזהירה: באחד המקומות שבמחזה הצרפתי הנ“ל כתובה מלה אחת צרפתית Remarques כלומר: הערות ונקודה. ואם תרצו לדעת את פירושה האמתי של מלה זו אל תחפשו במלוני אלמאליח או אחרים אלא בתרגומו המוצלח של ת”א: “דבורים”, כלומר דבורים בעלמא ותו לא!

מסתמא יסלח לי המתרגם על “הערתי” זו ועל ה“דבורים” האלה..

* * *

ואוהב אני תמיד לקרא את המודעות והריקלמות בעינו לא חלילה מפאת תכנם הריק אלא פשוט מפני השגיאות שאני מוצא בהם ומלקטם ממש כצמוקים על החלה של שבת־קדש.

רצה מנהלו החרוץ של מספירו לעשות ריקלמה לסיגרות שלהם, מה עשה? – הלך ופרסם מודעות של אור חשמלי ומגוון בפנסים וכתב את הפסוק מן התנ“ך: ויסמין ישמך לבב אנוש. ושואל ר' עזמות: ל”שמכה (שמחה בלע"ז) מה זו עושה?

והנה נתקלו עיני במודעה חדשה של איזה ראי־נע חדש ובה כתוב בשלש הלשונות הרשמיות:

Burried Alife

ולצדו בעברית:

הקבור בחיים

כנראה, שרצה המודיע לאמר: הקבור חי או בעודנו חי, ולא דייק מי הוא “הקבור בחיים”? אם שפתנו העברית או איזה מאות פונטים?…

והעיקר, שזוהי “לגנדה” יהודית. אם תרצו הרי זו אגדה ואם לא תרצו הרי זו ליגנדה.

אגב, נפגש בי יהודי אחד שראה על אחת החנויות של ספרים את המודעה באותיות גדולות: מכירה זולה ושאל אותי בתמימות: – “ישנם ספרים של אמיל זולה ומדוע איפוא כתוב מכירה זולה, כלום יש גם סופרת ששמה מכירה”?

* * *

והואיל ואנו מדברים בספרות ובסופרים נימא מילתא גם במועדון הסופרים והאמנים שהכריזו פתאום על פתיחתו בעירנו.

הבעל־דבר בעצמו ספר לי כי כבר שכרו דירה ברחוב “אבינו־מלכנו” ובקרוב יוזמנו כל האמנים, הסופרים והמוזיקאליים שבעירנו ויהיה בגימטריא: אסם ספרותי ואמנותי גם יחד.

העירותי לו לבעל־האסם שלי כי בעברית אין אומרים מוזיקליים אלא נגינתיים וע“כ חושש אני מאד לגימטריא אחר: אמנים סופרים ונגינתיים – אסון ספרותי, ממש כמו אצל הסופרים שלנו בת”א, והתפטרותו של ביאליק והמרכז והקונדסים שב“כתובים” – יוכיחו למדי!…

* * *

וכדי לסיים בכי טוב רוצה אני לבשר לכם בשורה טובה כי הגיע לעירנו ידידנו ממחלקת־העתיקות ובני־דודנו קבלוהו ב“ברוך־הבא” גדול.

בכלל הולך מצבנו בארץ וטוב, ולפי דברי העתונים יהיו לנו לא רק מיליונים אלא ביליונים וטריליונים מים־המלח, ולע“ע יש לנו רק הזבל, אשלג בלע”ז…

קפלנסקי לא ישוב!" – כך מודיע העתון ההגון היום. הזוכרים אתם, רבותי, את רמזי ונבואותי שם ב“אקדמות” של שבועות? צריך להאמין לדברי –

עזמות