ובכן, מזל־טוב, רבותי, לכם ולכלנו. ראש האכסקוטיבה ארש לו בשעה טובה ומוצלחת ובסימן טוב אחת מבנות העליה ומהחלונות הגבוהים.

שאול בן־קיש הלך ומצא אצל שמואל את המלוכה וקיש הלך ומצא אצל סמואל את המלכה, שדוך של יחוס גדול ונעלה. עכשיו יקבל ודאי גם תוספת־משפחה למשכרתו, עפ"י חוקת הפקידים…

ורק סאקר המסכן עשה, כנראה, עסק ביש ואחרי כל המו"מ הסכים לקבל רק 3000 לירות לשנה חוץ מפרקטיקה פרטית. וגם אנו לא הרוחנו כמעט כלום מזה, כי משכרתו עולה אולי יותר על המשכרת שקבלו גם פיק, גם שפרינצאק גם קפלנסקי וגם עזמות.

וכנראה שגם החבר לא יבוא בגפו וכל chacun ישוב אלינו עם ה־chacune שלו ויהיה “ליהודים” ומסתמא נזכה לנשף גדול ונשתה לחיי הנשואים והנשיאים של האכסקוטיבה, מהשמפניה החדשה והתוססת של הכרמל־המזרחי.

* *

ואחרי הרעש והטררם של הקונגרס בבזל הרינו נמצאים כלמחרת שמחת תורה אחרי בחירת גבאי חדש בבית מדרש של בעלי־מלאכה.

הן יודעים אתם בודאי את המנהג: בני החבורה מתבסמים לכבוד יו“ט ואחרי ההקפות מתחיל להיות “שמח” בין שני הצדדים. מדבור לדבור מתחילים ה”סטנדרס" (שלחנות) והפמוטים עפים בראשי המתנגדים עד כדי שפיכת דמים ממש ובכ"ז הגבאי נשאר גבאי כדאשתקד לקים מה שנאמר: “כאשר אבדתי אבדתי ופירושו – כשם שהייתי בעל בית כן אשאר בעל־בית. וגם ויצמן נשאר ב”ה “בעל בית” כדאשתקד ביתר עז וביתר תקיפות ועולם כמנהגו נוהג: מאסארי מאפיש!

איני דיפלומט גדול ככרמון זה, שהקיף בנאומו המזהיר בבית העם את כל המצב שלנו בכנסיה ואחריה, ואולם לפי עניות דעתי יוצא – הלא אין איש זר עמנו כאן ויכולים אנו להגיד את כל האמת בינינו לבין עצמנו – כי הטובה הכי גדולה שיכלה הממשלה לעשות לנו היא… סגירת השער, כדכתיב: בחכמה סוגר שערים כי מי יודע רבותי, כמה מחוסרי־עבודה היו נוספים לנו עוד אחרי שתים שלש שנים? אלא, מכיון שנתנה רשות למשחית שוב אינו מבחין בין יהודי עני ומחוסר־אמצעים ליהודי אמיד ובעל חמש מאות פונטים טבין ותקילין…

* *

ואת זה לעמת זה עשה אלהים, בשעה שגזרו את הכניסה על אחב“י לארצנו אסרו את היציאה על הארמינים מא”י לסוריה. וכ“כ למה – עפ”י דרישת הסורים.

אכן זהו גורלם של העמלקים: מהאי גיסא אין נותנים להם לצאת ומאידך גיסא אין נותנים להם להכנס.

ועוד זאת:

בשעה שהמיליונר האמריקאי, הימן גולדמן, עוזב את כל עסקיו הגדולים באמריקה ושורף את כל גשריו עם ארץ הדולרים על מנת להשתקע הוא ובניו ולהשקיע את הונו בת“א, בשעה זו הלך דלפינר שלנו ומוכר את כל מכונותיו ובית החרשת של משי בת”א על מנת לחזור שוב לוינה שלו…

גולדמן אומר כי א“י היא ארץ הזהב וע”י שיטות אמריקאיות תוכל תל־אביב להיות לאחת הערים הכי חשובות וגדולות בעולם ודלפינר אומר מתוך הנסיון (ומי חכם כבעל הנסיון)? – כי ת“א הנה עיר לא בשביל דלפינים כמוהו אלא דלפונים, קבצנים בלע”ז…

* *

ומספר לי תלמידי הצעיר נסים ונפלאות מת“א (מבלה הוא שם את ה“וויק־ענד” שלו בכל שבת והיומי־דפגרא שלו) ומתפעל הוא ביחוד מה”קוני־איילנד" שלנו בת“א כלומר מבנות־חוה שעלו מן הרחצה ובני־אדם מטיילין ובגן־עדן התחתון כאדם וחוה לפני אכלם מעץ הדעת. האוכלוסין הרבים מאחב”י וגם מבני־דודנו ושכנינו עשרת אלפים נפש בן פורת יוסף, אנשים נשים וטף יוצאים בכל שב“ק בין מנחה למעריב לראות במחזה חנם אין כסף ומשחירים ממש את החולות בת”א והמהדרין מן המהדרין משכימים לשפת הים כדי להתפלל שם ותיקין…

וכידוע, ישנם מקרי אסון בכל קיץ בעונת הרחצה והים בולע כמה נפשות תמיד בכל שנה ובזמן האחרון כמעט שנטבעו חמש צעירות בים… והנה בשבוע זה נכנסה צעירה אחת אל המים, רגליה מעדו פתאום והגל סחב אותה אחריו אל התהום. הרימה את קולה ושתי ידיה לעזרה ואחד ה“מצילים” המוכנים תמיד על שפת הים לא שהה הרבה, קפץ לתוך הנחשול ופשט את ידיו לתפשה… ואולם הגל גבר עליו ובת־הים נעלמה מעיניו. אזר כגבר חלציו ושלח את ידו בכח וכבת־פרעה בשעתה משה את בת ישראל מהמים וימשך אותה אחריו אל היבשה להצילה, אבל, כשאך פקחה הבתולה הצנועה את עיניה בים צעקה אליו בכעס:

– “בבקשה, אדון, בלי ידים!”

זו טרחה וזה שכרה?…

* * *

והמעשה שאני הולך לספר לכם, רבותי, אינו מעשה שהיה אלא – בדוי. כי מאי איכפת לי אם אתם תדמו שאני יכול להמציא מראשי מי־יודע־אי אלה מעשיות?

והמעשה הזה היה בגן בריסטול (אם אומר לכם בגנת סן־רימו הנחמדה של היהודי הרי לא תאמינו!). ושם מסביב לשלחן קטן ישב ישבו בזמן האחרון שלשתם יחד: אחד מיג’ור אנגלי השני חייט ששם סופר אנגלי מפורסם נקרא עליו והשלישי מזכיר מצרי שחרחר ונאה. והצד השוה שבכלם הוא כי שלשתם שתו “ויסקי” בגמיעה אחת ובלא ברכת “שהכל” כגויים גמורים. ואני וידידי נזדמנו לפונדק זה במקרה לשתות “גזוז בתענוגים” לא רחוק מה“שלישיה” הזו.

הזקן שבחבורה כלומר, הקצין האנגלי, ישב וספר בניחותא, כדרכם, דברי לגלוג ובדיחותא על חשבון בני־דודנו ממצרים ומפלסטיין, שהם טירונים (ג’אשים בלע"ז) לכל דבר, בשעה שהם יוצאים לכרך ולמדינות הים בלונדון או בפריז, והצעיר המצרי ישב ושמע ובשרו נעשה חידודין חידודין.

כשכלה האנגלי את דבריו השיב המצרי אף הוא את אמריו באנגלית טהורה וספר מעשה באפנדי עשיר ממצרים, בעל נכסים וקרקעות, שנסע בפעם הראשונה ל“לונדרה” והלך להאכסן במלון “ססיל”, האכסניה הכי גדולה בעיר הבירה. והנה אך ירד האפנדי מהאוטומוביל קפצו לפניו שני אנגלים, לבושים הדר במדים לבנים ומגבעת אנגלית בעלת “קוקרדה” לראשם, תפשו בידיהם את מלתחותיו וצקלוניו והלכו אחריו אל המלון. לא האמין הערבי למראה עיניו:

– “שו האדא?” (מה זה?) – שאל את עצמו בתמהון – שני "אינגליז אנגלים טהורים מבטן ומלידה נושאים את חפציו כסבלים פשוטים ועומדים לפניו, לפני “נייטיב” כלומר: “וואטא ני” פשוט כעבדי קמי סרא?

ומלון “ססיל” – הוסיף המספר המצרי–הרי ידעתם כי בעל קומות רבות הוא, ויש לו “ליפט”, שהוא מעלה ומוריד את האורחים. עמד האפנדי בתוך ה“ליפט” ואך התחיל מתרומם נבהל ונטה לנפל והנה תמכה בו יד אנגלי צעיר, ה“ליפט־בוי”, הנער המשרת את האורחים במלון. כשהגיעו לחדרו של האפנדי, מהר הנער לסדר את חפציו ונפרד מעמו בקידה והשתחוויה. ואולם האפנדי לא הרפה ממנו, לחץ את ידי האנגלי הצעיר, בחבה גדולה, שהואיל לשמשו ולא עוד אלא שהוציא מאזורו הרחב לירה אנגלית זהב, בעלת הסוס, ונתן לצעיר.

– "במה זכיתי למתנה גדולה כזו? – שאל הצעיר במבוכה – זוהי הפעם הראשונה מימי היותי כאן “ליפט בוי” כלומר: משרת..

– אין דבר, ענה הערבי, אללאה הוא כביר ובריטניה היא גדולה וחזקה ואתה יכול עוד לבוא אלינו פעם בתור קצין גדול וע"כ רוצה אני שתזכור אותי לטובה..

* *

ובכן, ויהי “בישורון” לא מלך ולא “פריליך” אלא הסכם חשאי, שאני מוסר לכם ורק לכם, כמובן, אבל בחשאיות גמורה, כלומר: Entre nous בינינו לבין עצמנו.

בליל יום ראשון זה עברתי לתומי ברחוב יפו וראיתי אור גדול ב“ישורון” סבור הייתי כי הדיקים שלנו זריזין ומקדימין והחלו ב“סליחות” מתחלת הלילה. מה עשיתי? חבשתי את המסוה החרדי שלי ונגשתי על קצה בהונותי אל החלון. הצצתי מבעד לחרכים, כדרכי בקדש, וראיתי שם “שומרי־שבת ניעקעס” מאה־למאה מחברי “ישורון” וביחוד מהסתדרות “המכבי”… שלשים וחמשה היו במספר וראשם עליהם כלבנון, וב"כ “המכבי” יושב עמם ומפעפע במקטרת־של־שבת אשר בפיו וכל בני החבורה יושבים ומתיעצים בכבד ראש על אודות… חלול־שבת הספורטיבי שלנו.

עשיתי אזני כאפרכסת לקלט את דברי שיחותיהם החשאיות ואך שמץ דבר הגיע אלי. הבנתי כי ישנם רבים מצעירי אחב“י, שכלתה נפשם ממש להסתפח לחברת ה”מכבי" אלא שדבר אחד מעכב את הגאולה – משחקי כדור רגל בש“ק. וע”כ נמנו וגמרו להחליף את יום השבת ליום הרביעי שהוא סגולה לא רק לנשואי־מצוה, כידוע, אלא גם ל“חתונה” של כדור־רגל ונמצא הכבש שלם והזאב שבע…

ומחמת החשכה בחוץ לא הספקתי לרשם את כל החלטות האספה ואמסר לכם רק אחדות מהן באפן מקוטע, כמובן.

א) “המכבי” מסדר קבוצה של “שבת־גויים”, נוצרים אמתים, שישחקו במקומם בכדור רגל בשבתות ובמועדים. קבוצה זו רשאית לשחק בכדור־רגל אבל לא בכדור היד…

ב) הכניסה חפשית לחברי “המכבי” לישורון בראש השנה וביו“כ וגם ל”תשליך", וגם זכות של מנה כפולה “גזוז” בענג־שבת.

ג) חברי “המכבי” יקבלו מחברי “ישורון” שעורים לאנגלית חנם אין כסף בתור הכנה לאמריקה…

ד) חברת ישורון מנדבת להתחרות הראשונה ביום רביעי במקום גביע של כסף – את הירמולקה הספורטיבית של ענג שבת..

ה) מטילים חובה קדושה על כל המשרדים, החנויות, המוסדות ובתי־הספר הן של אחב"י והן של שכנינו להכריז בטול־מלאכה בכל יום רביעי לכבוד הספורט בעירנו והמתחיל במצוה יהיה – משרד הרבנות, הרב הראשי יתכבד בבעיטה הראשונה ולא יקרא שמו קוק אלא “קיק” (בעיטה בלע"ז)…

ו) חברי “ישורון” ו“המכבי” מסדרים פעמים בשנה טיול משותף ל–קנוסא. מורה הדרך יהיה כמובן, ר' בנימין…

* * *

ומקנוסא זו הלכתי ישר לנשף “הפועל” באולם ביה“ס למל, ולכבוד יובל־השנה לקיומה של האגודה הספורטיבית הקדושה כלומר של הסתדרות העובדים, פשטתי את המסוה החרדי ולבשתי את המסוה האדום שלי, וליתר בטחון הסירותי את ה”דג־מלוח" מצוארוני והפכתי את עניבתי לחגורה שחורה לחולצתי…

לתאר לכם כל מה שזכיתי לראות בנשף הזה ולו גם ב“קצרות” – אין בכחי ולא בכח שום אדם אחר חוץ אולי ממלאך בעל כנפים או ד. זכאי. יכול אני רק לומר לכם כי החבריא למדה לעשות “תרגילים” ושאר ה“קונצים” ממש כמו המכבי ולא זאת אלא שהקימו “פירמידה” משולשת מבחורים ומבתולות ועל כלם – חלוצ’קה שעמדה כספינקס אמתי ובידיה שני דגלים, לא כחולים־לבנים חלילה אלא אדומים צהובים, דגל הפועל העברי בביתנו הלאומי…

ואחרי ככלות הכל קמו כלם על רגליהם, עמדו בדחילו ורחימו ושרו את שירת ה“אינטרנציונל”. ואולם, בעונותינו הרבים, נמצאו גם ביניהם אפיקורסים ומינים אחדים, לבושי “דגים מלוחים” ונתפשים לבורגניות ר“ל, שהתחילו צועקים בקול. “התקוה”! התקוה!!”. אז יצא הקומיסר של האגודה הספורטיבית ומתוך הכרה עצמית הניח את ידו על לוח לבו והכריז מעל הבמה: “אנחנו אחראים בעד נשף “הפועל”! תוכלו להתאונן!”

אחד העבריינים התעקש וישב בשעת שירת ההימנון המוסקבאי שלהם, מיד אצו רצו שני מלאכי־חבלה, תפשו את הבחור בשתי זרועותיו מאחור ואמרו לו: “יעמד החתן על שתי רגליו!” – אין יושבין ב“שמנה־עשרה”… וצעירה אחת מהמלון לחשה בשעת מעשה באזני שכנה בדבר ההצגה והנשף. מיד נגש אליה אחד הגבאים, שם אצבעו על פיו וחטמו כאומר: "אין משיחין בשעת “אינטונציונלה”, אסור לחלל את הקדש!…

ומתוך חדוה נתלכדו יחד בחורים ובחורות ויצאו במחולות ובקולות: “אל יבנה הגליל!” ואחרים ענו אחריהם: אל־יבנה האק־א־טשייניק! ענן האבק מלא את האולם ואני נמלטתי.

* * *

ומכיון שהזכרתי את הקשקושים עלי להזכיר לכם, תלמידי ותלמידותי, גם את “הקומקום” שיקשקש לנו אי“ה בשבוע הבעל”ט, קשקוש רביעי, ובו תבוא פרודיה כלומר חקוי של “הדבוק”.

לא לחנם מתאוננת ב“קומקום” הכלה מרת לאה’לה בפני קהל ועדה, שהוציאו אותה מהמערכה הראשונה של “הדבוק” בשעה שהיא מופיעה בלוית אמה בחצות־הליל בבית הכנסת כדי לראות את חנן… נדמה לי כי יותר טוב ויותר כדאי היה אולי להחזיר את לאה’לה –וביחוד זו ששחקה אצלנו בשבוע זה! – למערכה הראשונה ולהוציא במקומה את “רקוד הקבצנים” במערכה השניה".

ואני חשבתי לתומי כי “רקוד הקבצנים” שראינו ב“דבוק” בשבוע זה הוא חזרה (רפיטיציה בלע"ז) ל“קומקום” הרביעי!…

* * *

ומכיון שאנו מדברים בקופסאות קרן הקימת ואפשר שא"א מדברים הפעם – אמר לכם “קוריוז” קטן, שספרה לי מטרוניתא אחת, אשתו של רופא מומחה בתלפיות.

אחד המורים העברים שלנו נכנס פעם לביתם ואמר:

– “שמעתי כי יש בביתכם תיליפון… האוכל להשתמש בו רגע?”

– “מדוע לא?” – ענה הרופא באדיבות גדולה – “בבקשה!”.

המורה הזמין שיחת־חוץ לחיפה או לת"א – איני זוכר בדיוק – וכשאך כלה את שיחתו הוציא מארנקו שיללינג אחד והביט אל הקירות:

– “טוב מאד!” – אמר המורה – “גם קופסת קה”ק יש בביתכם!"… ומבלי הוסיף דבור נטל את המטבע וזרק אותה ישר לתוך הקופסה.

– “תודה רבה, שלום!” והלך.

וטוענת עמי עקרת הבית מתלפיות לאמר: – המורה והמחנך הזה הוא, כנראה, ציוני טוב ולאומי גדול המבקש להעשיר את קפת קה“ק על חשבוננו אנו?… אכן ישנם נדיבים בעמנו בכספם של אחרים!”…

* * *

וסופרנו הזקן והחביב נלכד בפח בשבוע זה לכבוד ה“יהארצייט” שלו. הלך אל הפרושים בשערי חסד להתפלל במנין ולעבר לפני התיבה כמנהגו בכל שנה ושנה וקבל פסק; הלך אל החסידים וחשב כי יש אלהים במקום הזה והנה חזוק.

– "כהן אני!… – צעק הסופר אל הגבאי הפרוש.

– כלנו כהנים וקדושים כאן!" – ענה לו השמש בחוצפה.

– אבל יהודי אני! – הרים הזקן את קולו עוד יותר.

ובמקום תשובה הביט עליו הגבאי מכף רגלו ועד קדקדו.

– יש לי יאהרצייט! – התחנן ר' מרדכי הצדיק לפניהם כלפני גזלנים ממש.

– פסס! – ענה השמש –החסר יתומים אנחנו כאן ועוד צעירים ממך?!…

וכך עשה בן־הלל בזמן שהיה גר ברחוב החבשים ביום ה“יאהרצייט” או אפילו בר“ח. היה יורד למאה־שערים ומתכנס למנין וביחוד ל”חב“ד” והיו מושיבים אותו ב“מזרח” מכבדים אותו בעליה ראשונה ככהן־גדול, והוא היה עובר לפני התיבה ומתפלל כשץ (לא זה שבבצלאל!) זקן בקי ורגיל, שזקנו אינו מגודל דוקא אלא שדעתו מעורבת עם הבריות ולא עם קנאים פראים. שהודות להם נוסף לו דף מענין בספר הזכרונות שלו.

וכבר אמרו חכמים: אסור לגור במקום שיש רק בית כנסת אחד, ולפיכך הלא ברחתי מן ה“פח” שלי לרחוב יפו. ואולם הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו והנה “ישורון” רודף גם אחרי ונתקרב אלי ברחוב יפו ושומע אני נעים־זמירותיו של החזן עד לביתי ואני עונה “ברוך הוא ברוך שמו – אמן!”. ואי"ה בימים הנוראים אהיה מוקף בבתי־כנסיות, ישורון ואליאנס לימיני ותחכמוני לשמאלי ור' עזמות באמצע.

* * *

בכלל, היה השבוע הזה שבוע של חגיגות, כלומר, נשפים וחזיונות, תערוכות ושמחות, ולמה נקרא זה “חגיגות?: – דבר זה למדתי דוקא מהמתרגם העברי של הראי־נע בת”א בסרט של ה“אשה הערומה” (רק על הניר!) Bal artistique אינו “נשף אמנתי”, כפי שאתם חושבים בטעות, אלא “חגיגה”אמנתית Reception des artists פירושו בלשוננו לא קבלת־פנים ולא פגישה אף לא מסבת־אמנים אלא – “חגיגה” לאמנים – קצר וטוב! וזה מזכירני את התלמיד ב“חדר” שהיה יושב ולומד עם רבו בחומש בפרשת “חיי שרה” וקרא אחד מקרא ואחד תרגום באידית: “ותמת” – געשטערבען (מתה); “שרה” – געשטארבען (מתה) – כלן מתו…

והמתרגם שלנו הוא גם בעל מליצה גדול דרך משל: Un matin אנחנו נתעינו להאמין כי פרושו בעברית היא: “בבקר אחד” – לא מיניה ולא מקצתיה! בסרט כתוב בפרוש: “בקר לא עבות”, כמו שנאמר ועל דרך המליצים לפנים: הם לא אמרו “עליה” סתם אלא עלית קיר קטנה כמו אצל אלישע הנביא ואם היה משוחח במקרה הרי רק ב“ששר”, – מקרא שכתוב.

והידעתם, רבותי, כיצד צריך סופר עברי לתרגם את המלים הצרפתיות Apaiser le Coeur אל תחשבו הרבה ואל תיגעו לחנם את מחכם: “להקל על המועקה שבלב” – זו לשונו ממש של המתרגם מת"א. כנראה, שקנה לו את המלון הידוע של שטיינברג, אשר בו מפרשים את המשקפת, למשל, בלשון זו: “כלי־זכוכית שבו האזוב אשר על הקיר כארז בלבנון ישגה”. והטלגרף מה פירושו? – “בכל הארץ יצא קול, בלי אמר ובלי דברים נשמע קולם”…

* * *

ועכשיו נניח־נא את ה“אמנות הבלשנית” שלנו ונפנה קצת אל התערוכה האמנתית של הצייר המפורסם מר שלמה ברנשטיין אשר באולמי ביה"ס לבנים.

ממילא מובן, שאני השתתפתי ג“כ בפתיחת התערוכה וזכיתי לשמע את נאומו היפה של המושל וביחוד את תרגומו המוצלח, של הסגן. טיילתי ארוכות וקצרות בהיכל האמנות וראיתי לפני תמונות נהדרות, פשוטות וצנועות כיוצרן ממש, בלא כוונות ורמזים, בלא פירש”י ודוק וביחוד בלא פוטוריזם־אכספרסוניזם וכל מיני טפשיזם. התבוננתי, כמובן, לכל המבקרים והמבקרות וראיתי על פניהם התפעלות עצומה ואפילו על פני חבריו האמנים מ“בצלאל” – למה נכחד? וקראתי את הפרקים שרשמו גדולי־הדור בפנקס־המבקרים, על הקב"ה ועל הנשמה ועל רוח־הקדש ושאר המליצות הנפוחות, וראו זה פלא! בכל התערוכה הריארליסטית הזו לא מצאתי את הדבר הריאלי והממשי היחיד והעקרי – קונים!…

ואולם – אין להתיאש: אי"ה בימי החגים ועלית רגלים ירבו המבקרים בתערוכה וימצאו גם חובבים לא רק בשפתיהם כי אם גם בכיסם…

* *

ולבסוף – גימטריא אחת שהביא לי ברגע האחרון יהודי תימני מתלמידי הנלהבים לכבוד השנה החדשה:

תרפ"ח בגימטריא: “אשרי המחכה ויגיע”.

עזמות