רקע
ישעיהו קרניאל
ולכבוד השנה החדשה אספר לכם רבותי מעשה סובייטי חדש ומחודש – דאר היום, 30.9.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 30.9.1927

ולכבוד השנה החדשה אספר לכם, רבותי, מעשה סובייטי חדש ומחודש כמו שאומרים “מתחת למחט” – מעשה בטרוצקי שהזמין אליו את אביו למוסקבה.

כשיצא הבן לקראתו אל התחנה – כך מספר לי תלמידי דהתם – לחש לו הזקן מיד בפחד ודאגה:

– "לייביל! – הוא אומר לו – הן יודע אתה כי אין לי תעודת “פראוואז’יטלסטווא” (זכות הישיבה, שהיתה אסורה לסתם יהודי במוסקובה בימי הצאר).. הן יהודי אני…

– “ניטשעווא!” (אין דבר) – ענה הבן בצחוק קל על שפתיו כדי להרגיע את אביו – כל ה“פוליצייסטווא” (המשטרה) במוסקבה היא תחת ידי ולמיחוש לא מיבעי!..

למחרתו יצא טרוצקי עם אביו לרחובות מוסקבה כדי להראות לו את רב גדלו ותקיפותו.

– לייביש, מה זה? – שאל הזקן בהורותו באצבעו על בנין גדול ומפואר.

– זהו ה“קרמלין” שלי! (בית הממשלה של הסובייטים), ענה הבן בגדלות.

– זהו ה“קרימיל” (חנות בז’רגון) שלך? – שאל הזקן בהתפעלות גדולה – "או־וואה! “קריימיל” גדול ויפה יש לך לייבל’ה שלי…

– “ומי הוא זה? – הוסיף האב לשאול בכניסתם לתוך ה”קרמלין" בהורותו באצבעו על תמונה גדולה שהיתה תלויה על הקיר.

– זהו לנין, ענה הבן.

– "ומי הוא “לנין” זה? – שאל האב.

– זהו הגוי – ענה טרוצקי, – שעל שמו נרשם ה“קרימיל” שלי…

(כידוע. לא היו היהודים מותרים ברוסיה בכל מיני עסקים והיו רושמים את חנותם על שם הגוי…)


* *

רוצה אני להגיד לכם את האמת: בראש השנה הזה לבשתי את המסוה החרדי האמתי שלי והייתי ליהודי אדוק ובעל־תשובה גדול כבעל הירמולקה שלנו ונעשיתי “שמעקע” עם כל מלאכי השרת וביחוד עם מטטרון שר הפנים ועם פצפציה וחבריו עוד יותר מגבאי “ישורון”. לא נספחתי הפעם אל ה“מנין הנודד”, אלא שישבתי שני ימים רצופים בבית הכנסת וחגורה למתני כחסיד אמתי ומלאתי את כרסי “מחזור” ממש כ“תוף”.

ומעולם לא ידעתי מפני מה חוגגים את ראש השנה שני ימים, יומא־אריכתא, עד שלא עשו חלוצי־המזרח את ה“מנין” שלהם ולא הזמינו אותי לתפלה. הבינותי כי כל זה לא נוצר אלא בשבילי, כדי שאוכל לשמע אל הרנה של החזן המפורסם אשריקי הספרדי ואל בעל התפלה הנעים ש“בתחכמוני” האשכנזי – הכל לשווי המשקל.

מילא, סדר ונקיון, דרך ארץ ואויר בשעת התפלה, נמוסים יפים מנהגים נאים ופיוטים נפלאים, את זה אנו צריכים ללמד דוקא מהם, כלומר מאחינו הספרדים, וביחוד: תקיעת השופר. נער הייתי וגם זקנתי ולא שמעתי תקיעה יפה כמו אצל חלוצי המזרח. לא תקיעה היא,רבותי, אלא “יבבה” אמתית, והקולת צלולים ונקיים, שאין השטן ימ"ש שולט בהם כלל.

איני יודע, רבותי, אם משיח יהיה ספרדי כמו שהם אומרים ואם חמורו יהיה אשכנזי כמו שהם חושבים, אבל שופרו של משיח בודאי יהיה ספרדי – ותקיעותיו של אלקלעי וחבריו ב“חלוצי המזרח” תוכלנה להוכיח למדי!…

“ומזקנים אתבונן” גם אוסישקין חלק את תפלותיו לשנים, חציו לישורון וחציו לתחכמוני, חציו לאדם וחציו לאלהים. וחבל, רק שלא היה יום שלישי לראש השנה, כדי שיוכל להגיד “הפטרה” גם אצל הספרדים “שלו”.

איני יודע אם ברח מ“ישורון” מפני שהחלונות היו סגורים ואוירא ה“תחכמוני” מחכם כשם שאיני יודע מפני מה עזב גם בן־טוב־איש את מקומו בישורון באמצע התפלה ולא חזר אף הוא למחרתו: ובכלל, שואלים מאתו: כלום היה בית הכנסת “ישורון” מלא על כל גדותיו בראש השנה זה עד בלתי הותיר מקום ופנה בבית־אלהים לקלוריסקי ולחתנו בבית אלהים ושבו במחילה כלעמת שבאו – כלום היתה הצפיפות כ“כ גדולה שם אפילו ב”עזרת נשים" מפני כי הקהל חטא אולי יותר בשנה זו?

בכל אפן משנה שגיאה נעשתה הפעם בישורון: ראשית, הכין הרב המתקיע את עצמו לדרשה גדולה, שהיא חזקה בידו, לפני התקיעות ולשם זה הביא עמו בלי סבל חבילה שלמה של ספרי מוסר ופילוסופיה ולסוף הלכו וכבדו את הרב האורח שלנו מבואינוס־אייריס, וגם הרב הגדול הזה טעה במחילה ועמד בדרשתו על הפסוק של ההפטרה: “הרמתים צופים” במקום “המכבים”. כנראה, שלא ידע כלום ע"א “ההסכם החשאי” שנעשה עמם בישורון בדבר, שמירת שבת ומשחקי כדור הרגל ביום רביעי…

* *

ותחכמוני זה, אעפ“י שהוא בית כנסת ירושלמי אמתי, שגבאיו ומתפלליו הם בעלי בתים חשובים והגונים בעירנו וגם משרידי ה”אינטליגנציה" שהתפללה כאן לפני הוסד “ישורון” – אעפי“כ שלטה בו אודיסא גם הפעם. מימיני ב”מזרח" התפלל ר' מנחם בכבודו ובעצמו, העו“ד בעל המשקפים הכהים לעיניו, הד”ר הרוקח ומשמאלי, נותני לחמנו האודיסאים ממאה שערים…

למולי ישבו שני גיסים צעירים: אחד גר שהביט כל הזמן לתוך מחזורו כתרנגול בבני אדם ואחד מורה עברי משכיל שהיה כמעט בחוץ..

ונזכרתי מעשה בחותנם הזקן, יהודי כשר וחרד בירושלם, ששאלו אותו על שני חתניו ה“חפשים”.

– מה אמר לכם? – ענה הזקן הפקח – שניהם חביבים כאחד, שניהם טובים מאד… למה אכחד? אלא שהגוי אינו “גוי” והיהודי אינו “יהודי”…

וגם החזן בעל המוסף ביום שני אינו “חזן” אלא בעל תפלה וביחוד בעל “נוסח”: מתפלל צעיר בכוונה בשקט, בקול ערב ובלי “קונצען”. ובכ“ז לאחר ששמעתי את נגוניו וסלסוליו ב”נתנה תוקף" וביחוד בתפלת הש"ץ – "הנני העני ממעש, נדמה לי כי החזנים יוסל’ה רוזנבלט וקווארטין מאמריקה נסו לחקות אותו בתוך הגרמופונים.

אגב, כשהזכרתי את תפלת “הנני העני ממעש”, נזכרתי מעשה בשני יהודים שעמדו והפליגו בשבחם של החזנים בימים נוראים.

אמר אחד מהם:

– כשהחזן שלנו נותן צעקה: “הנני העני ממעש”! שומעים את קולו עד לרחוב העשירי.

– “פסס!” – ענה השני בבטול גמור – אצלנו יש סוחר גדול ולא חזן, כשהוא אומר את הפסוק: “הנני העני ממעש” (פושט את הרגל) הרי שומעים ומרגישים לא רק ברחוב העשירי אלא גם בכל ערי הארץ…

וגם החזן הזקן של בית החולים “הדסה” שהנעים זמירות בראה"ש זה – זכור לטובה!

* *

וליכא מידא דלא רמיזא ב“מחזור”, והכל מרומז בפיוטי ימים נוראים ואפילו ה“אכסקוטבה” שלנו…

כשסלסל החזן שלנו בתפלת “מלך עליון” נגש אלי אחד מתלמידי ואמר לי:

“סובל הכל” – זהו ויצמן.

“סב ומבלה כל” – זהו סוקולוב.

סוקר הכל” – אל תקרא סוקר אלא סאקר..

“לעדי עד ימלוך” – שוב פעם ויצמן.

אבל “מלך אביון” – זהו פריזלנד והתקציב העני של הקונגרס.

* * *

ושואלים כלם (ואם אינם שואלים הרי אני שואל): מה עושה במשך כל השנה מלאך הממונה על התקיעות בראש השנה?

מסתמא אינכם יודעים את התשובה וע"כ אגיד לכם אני:

– הוא משגיח בכל שבת קודש על החמין (טשאלענט בלע"ז) מתנורי ישראל, שיהיה להם הטעם היהודי האמתי. והא ראיה: כשראש השנה חל בשבת אין תוקעין בשופר, מפני שהמלאך עסוק וטרוד אז בחמין.

וכיון שאתם שואלים אותי, אשאל אני מכם:

מפני מה נוהגים אצלנו שרב בישראל שהוא עם הארץ, מחויב להגיד דרשה ב“שבת שובה” וכל כתלי העיר מכוסים מודעות בדבר דרשותיהם אז?

והתירוץ הוא: מפני כי “שבת שובה” חלה לפני ערב יו“כ, ועליו להוכיח לקהל שהוא מועיל ל”כפרות".

ובכן הרי יש שאלה אחרת: מפני מה הוא מחויב לדרש דרשה גם בשבת הגדול?

והדבר פשוט מאד: מפני כי שבת הגדול היא לפני ערב פסח ועליו להוכיח לקהל שהוא “גוי גמור” במחילה וטוב ל“מכירת חמץ”.

* * *

ומנהג ידוע הוא בישראל, שמברכין בראש השנה על הרמון, מפני כי עמך ישראל מלא מצוות כרמון.

ואולם בת"א הגיעו הדברים לידי כך – כפי שמספר לי תלמידי, של החולות – שהחליטו שם לברך השנה על תפוחי־זהב בלא גרעינים…

ואחרי “תשליך” בראש השנה זה כותב לי תלמידי מת"א, לאחר שהקהל השליך את כל חטאיו אל הים, גאו מי הים והגיעו עד ראש הקזינו, עד בתי רוזנפלד ועד בית־הפועלים בתל נורדוי בכלל.

אצלנו בירושלם עושים “תשליך” בבורות וזהו, כנראה, מקור כל האפידמיות וכל מרעין בישין המתהלכין עכשיו בעירנו: פופוטצי ומחלת השלשול ר"ל.

* * *

ואיך כתוב שם ב“מחזור” של ימים נוראים?

Wie es judelt sich so christeit sich

כלומר: כישראל כך עשו.

בני ישורון והמכבי מחליפים את יום השבת ליום הרביעי, מפני קדושת השבת והמשטרה האנגלית החליפה את יום הששי לחודש אוקטובר שחל להיות “במקרה” ביום כפור להתחרות הארצית של הספורט בארצנו – בערב יום כפור, כדי שיוכלו גם השוטרים העברים, להשתתף במשחק.

ואך לחנם מתאונן מר מ. בן־גבריאל(?) במכתבו הגלוי והמצוין לנציב העליון ב“מחר” האחרון כי בני עשרת השבטים אינם מכבדים די את רגשותינו הדתיים!…

* * *

ובשעת מכירת העליות בראש־השנה כמו בשוק הדגים להבדיל, אפילו אצל חלוצי־המזרח, איני מתרעם חלילה שעושים “ביזניס” עם התפלה ועם עניני הקב"ה ביום הדין. איני יודע באמת מפני מה המשכילים שלנו מביטים בצחוק ובעקימת־החוטם על המסחר הזה.

הקב"ה בעצמו הוא בעל־ביזניס:

קחו למשל את אברהם אבינו, גם הוא עשה מסחר עם רבש“ע בענין מהפכת סדום. ןלא בא אליו ביללות ולא בצעקות אלא באפן מסחרי, “העכט קויפמאניש”: ביהודי סוחר עמד ודבר עם כביכול ע”א “תכלית”, עמד על המקח אלהים, עשה הנחה עוד 10 למאה:

“אולי ישנם עשרה צדיקים?” והקב"ה עשה הנחות…

ומשה רבנו הביא גם הוא את היהודים לקבל את התורה “מעשה ביזניס”: מתחילה הביא את הקונה אל הסחורה אל ההר ורק אח"כ עלה לקבל את התורה ולא קדם לכך.

ובכלל מביא היהודי את הקב"ה בכל מקום: לקלוב “ישורון” ולקלוב חלוצי מזרח ולפעמים במקום שהיו רקודים ברוחמה..

ואח“כ בא גם החכם באשי לחלוצי המזרח ונותן הכשר לבית התפלה ולא עוד אלא שהוא דרש, כדרכו, דרשה נאה ותבל אותה ב”פונטיקה" יפה:

– מה שייך, הוא אומר בדרשתו ביום ב' דראה"ש, “נהיה לראש ולא לזנב?” ומה אעשה אנכי (כלומר ראש הרבנים) אם כלם יחפצו להיות “ראשים”? אלא, כך כתוב: נהיה “לראש” כלומר, הראש אהיה אנכי (לא עזמות!) ואתם תהיו ל–ראש!

* * *

ורוצים אתם, שאספר לכם עוד מעשה אחד – מעשה שהיה! – איך נוצר השופר הראשון בעולם? ובכן, שבו לכם כאן סביבי בצפיפות והטו אזן לשמע.

זהו מעשה עם “מוסר השכל” כביכול, וראויים הדברים לשמעם בעשרת ימי תשובה.

גלוי וידוע לכל, שהעולם נברא בראש השנה, וכמובן שאדם הראשון ראה ונוכח מיד שצריך לתקע בשופר כדי לבלבל את השטן ימ"ש מחמת שהיה כבר מוכן ומזומן לקלקל את גן העדן ולהפך את העולם כלו לגיהינום.

ואולם כאן נתעוררה השאלה הגדולה: “מהיכן לוקחים שופר לתקיעה?”

הקרן צריכה להעקר מן השרש ונתוח כזה משמעו מות (ו“הדסה” לא היתה אז בעולם!), והיכן לוקחים בהמה כזו שתתרצה להקריב את עצמה על קדוש השם. הן רחמנות היא פשוט להרגה לפני זמנה, צער בעל־החיים!

נתישב אדה“ר והחליט לפנות בכרוז לכל החיה והבהמה בעלי־הקרן התעטף בטלית שכלה תכלת על ראשו, דפק על ה”שלחן" ודרש דרשה נאה, כמובן במבטא הספרדי, והסביר להם: היות ששופר הוא מצוה דאוריתא ודרבנן וזכות גדולה וענקית ממש, אולי תמצא בהמה בעלת קרנים, שתרצה להתנדב למטרה קדושה זו.

ואולם החיות והבהמות אינן רוצות לדעת ולשמע ממטרות קדושות וביחוד מ“קרנות” והתחילו מריעים וגועים בקול כדי להביע את מחאתם הנמרצה, כלומר, שאין אף אחד מהם רוצה להקריב את עצמו והם רוצים לחיות וליהנות מעולם הזה.

בין כל המחאות והצעקות ראה אדם הראשון קבוצת עזים ותישים ומשפחת הקרנים, שעמדו בפנה וצעקו: “בע! מע!”. בלשון העזים פירושם: “הנח לנו! מה אתה רוצה מחיינו?” ואולם אדה“ר קרא מסתמא את מנדלי מוכר ספרים וסבור היה כי “בע, מע!” פירושו, כידוע: “מהיכא־תיתי, אם רצונך בכך, יהי כך!” לא חשב הרבה, תפש איל שמן ועשה לו את ה”קונץ" ומשתי קרניו עשה שני שופרות. אחד אשכנזי ואחד ספרדי…

– – – – – – – –

והמוסר־השכל מזה הוא: כשאתה רוצה להגיד: “לא!” – אל תבעבע ואל תמעמע “בע, מע!” אלא אמור גלוי: “לא!” – ודי!…

* * *

והפקחים שביהודים אינם שולחים בזמן האחרון כרטיסי ברכה למכריהם אלא שהם מדפיסים את הברכות בעתונים – וגליון “דאר היום” שהיה בבחינת “וזאת הברכה” בערב ראש השנה יוכיח!

ולא עוד אלא שכל תלמידי יכולים פעם בשנה להיות גם ל“סופרים” ובשכר שיללינגים אחדים כ"א מהם רואה את שמו נדפס שחור על גבי לבן ובאותיות מזהירות בעתון…

ואוהב אני לקרא בערב ראה“ש לא את המאמרים הארוכים על הספרות והמדיניות בשנת תרפ”ז – אלא את הברכות מחמת שמוצא אני שם חומר לשעורי.

הנה למשל מברך יהודי סרסור אחד את כל לקוחותיו ששלמו לו דמי סרסרות בעד דירתם “בלי משפט”.

חושב הנני כי מעטים הם ה“לקוחות” האלה ונער יכתבם, וחוץ מר' עזמות נמצאו אולי עוד “טפשים” אחדים בין לקוחותיו אלה…

* *

וכדי שלא תשתכח חלילה תורה מישראל עלי להזהיר את כל בעלי המלונים העברים, הסופרים והעתונאים על השגיאות וכתבו עד כה: ממחטה ב“טית” וגם מאורעות ב“עין”. עכשיו הביאו תקונים בכתיב העברי ובתרגום הידוע של הסרט “מלאך החשך” כתוב בפירוש “ממחתות” וגם “מאוראות” באותיות מזהירות.

כנראה, שאלה הם “מאוראות” תם

– – – – – – – –

ולמה נקראה המגבית של קרן־הקימת “גרש לגלגלת” ולא גרוש כשמו הנכון בתורקית ובערבית?

כנראה, שמנהל הועד המקומי חשש שמא יטעו אחב“י ובבוא אליהם הצעירים והצעירות לקשקש בקופסאותיהם יטעו לקרא “גרוש” ב”ציריה" ויאחזו בגלגלתם – ויגרש אותם החוצה…

שמא גרים!

* * *

ולסוף עלי להודיע לכם, תלמידי ותלמידותי, כי לכבוד השנה החדשה נעשיתי גם אני ל“ספורטסמן”, כלומר לאדם של ספורט, לא פוט־באלל, לא ייס־בולל ולא טשרלסטון־באלל, אלא בפונטין פין שלי.

בשעה שתלמידי ותלמידותי הולכים לבלות ב“סינמה” (כמובן, בראינע “ציון”) או שהם הולכים לשחק “טניס”, ברחביה, או לסן רימו של קמחי, יושב לו ר' עזמות בביתו ועושה ספורט, כלומר, שהוא כותב את שעורו בשבילכם ג"כ ביום הרביעי, כמו “המכבים”, בין מנחה למעריב, ובזמן שלא יום ולא ליל, פעם בשבוע ולשם הנאה והחלפת כח גרידא..

עזמות אינו כותב לא למעלה ולא למטה אלא במצליף, ולכבוד השנה החדשה, רבותי, הנני אומר לכולם: לשנה טובה תכתבו ותחתמו, אבל תכתבו ותחתמו בעצם ידכם ואל תסמכו על אחרים, מחמת שבידים זרות טוב רק לחתת אש, כמאמר הבריות, ולמען השם תכתבו ותחתמו לא לחצי שנה אל לשנה שלמה עד תרפ"ט אלפים!

בינתים, רבותי, נתמלאו השורות שלי ונגמר שעורי בשעה טובה ומוצלחת ויכול אני כבר ללכת לקבל את הפשיטא דספרא שלי – אם רק יתנו!…

עז מות

המלצות קוראים
תגיות