רקע
ישעיהו קרניאל
בין התיירים הממלאים עכשיו את חוצות ירושלם – דאר היום, 30.12.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 30.12.1927

בין התיירים הממלאים עכשיו את חוצות ירושלם נמצא תייר יהודי אמריקאי, שהביא לי מכתב־המלצה מאגודה גדולה וחשובה באמריקה ובקש ממני להיות לו למורה־דרך ול“ציצרון” ולהראות לו את ירושלם עיה"ק.

מתוך משקפיו האמריקאיים, לסתותיו המגולחות למשעי – clean shaved בלע“ז – ומתוך לשונו הזהב וביחוד שני־הזהב שלו ניכר, שהוא “אלרייטניק” אמתי (יסלח נא לי מר קוטלר על הבטוי הזה!) אלא שהוא למד פעם ב”חדר" ועדיין לא נשתכחה ממנו גרסא־דינקותא. והעיקר, שיש לו געגועים לירושלם זו, הוא אומר, שבשמונה־עשרה ובברכת המזון, “ובנה ירושלים”.

בקיצור, הלכנו שנינו ברחוב יפו והראיתי לו את רחוב “בן־יהודה” ואת ה־Place de l`Opera שלנו, כלומר תיאטרון “ציון” ואת הבנינים הנהדרים היפים והחדשים של אחב"י עד בואך לרחוב “אבינו מלכנו”. רגע עמדנו לפני המגרש הרחב והשומם שברחוב יפו והמשתרע בין מסעדת “סן־רימו” והקפה הערבי להבדיל, מדרום.

– הזהו “שער־האשפות” שנשאר מלפנים? שאלנו התייר בתמימות בהורותו באצבע על השער הרעוע והקטן בגדר שלפני בית קנדינוף ועל גלי האשפה והשופכין המכסים את המגרש.

– לא! – עניתי לו – את הקרחה הזו השאירו בכוונה בעלי המגרשים ברחוב המרכזי של ירושלם ובין הבנינים החדשים, מפני שהם יהודים כשרים ומקיימים מצות “זכר לחורבן” בירושלם.

המשכנו את דרכנו הלאה עדי הגיענו למחנה־יהודה. כשראה פחים ריקים וגדולים המכסים את הרחבה היפה אשר על־יד הרחוב שאלני: מה זה?

– זפת! – עניתי לו בקצרה.

– אוה, יעס! – ענה לי התייר בלשונו חצי־אידיש וחצי־אנגלית – כמו שכתוב שם בחומש “ויחמרה בזפת”. הכאן בנו אולי את תיבת נח?

– ולמה העמידו כאן את הפחים הריקים?

– לנוי – עניתי לו בקצרה.

– Wonderfull נפלא מאד, מיסטר עזמות, אצלנו באמוררריקה משליכים את הפחים הריקים והאשפה מחוץ לעיר וכאן משליכים את הזבל בסלון.

נזכרתי משום־מה בנחל־פישון ובאבן־נגף וביחוד במאמר הידוע “אנו לראגיב!”

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­– – – – – – – –

וישא התייר שלנו את עיניו וירא את שעוני־השמש שבמגדל עופל שלנו:

– ומה זה שם? – שאל ממני בסקרנות בהורותו באצבע למעלה – היש לכם כאן “אובסרבטוריום” כמו בפריז או ראדיו?

– כן, עניתי לו. ראדיו של הקב"ה שקורין לו “הנץ החמה” כדי להתפלל עם ותיקין. ומלמטה הכנסת־אורחים לתפארת ציון וירושלם.

מתוך מבטו של בן־לויתי הכרתי כי לא “תפש” את הענין הזה, ואולם בשמעו את השם “הכנסת־אורחים” נזכר פתאום בדבר־מה, והתחיל ממשש בידיו על כיסי בגדו ואמר:

– ליסן! (שמע!) מיסטר עזמות! – אמר לי התייר שלי בהוציאו מכיסו חבילת מכתבים מודפסים במעטפות מודפסות עם השם “Jerusalem” באותיות גדולות. כידוע, המכתבים מודפסים בשתי לשונות, ז’רגון ואנגלית ומקוננים על ה“רעש” שהחריב אותם ר"ל הם צועקים עד שערי שמים ודורשים “נויטיגע הילף” (עזרה נחוצה) לקומם את הריסותיהם.

– you know הידעת? – הוא אומר לי – המוסדות האומללים האלה סבלו מאד מהרעש. אני שולח להם הרבה כסף מאמוררריקה. גם בני שולח בכל שנה, אני רוצה לראות בעיני את המסכנים האלה…

– האם כבודו מובטח באחריות? – שאלתיו במנוחה.

השתומם התייר ואמר

אינני מבין את שאלתך, מיסטר עזמות!

־ אם כבודו אינו מובטח איני מייעץ לו להכנס אל המוסדות האלה, מפני פחד “המפולת” חלילה בשעת הכנסו.

ולא ידע התייר המסכן שלנו כי הפרנסה הכי טובה – “מן אללאה” ממש! – שהזמין הקב“ה למוסדותינו הוא הרעש. אין רע בלי טוב” וכל מה שעביד רחמנא לטב עביד, אם הרעש לא החריב אצל אחב“י, הרי החריבו המוסדות השנורריים במכתביהם והם נבנים ב”ה “מחורבה” של ירושלם השנוררית.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­– – – – – – – –

־ ועכשיו – אמרתי לבן־לויתי – רוצה אני להראות לו את ה“אינדוסטריה” הכי גדולה ומפותחת שלנו בירושלם ואת ה“ביזניס” הכי מוצלח בעיה"ק.

השתומם התייר ואמר:

– הלא שמעתי היום במלון כי סגרו את מחלקת “מסחר ותעשיה” בהנהלה הציונית ופטרו את כל הפקידים?

ומבלי דבר דבר רמזתי “לבעל טכסה” לגשת אלינו וצויתיו להובילנו במכונית הקטנה והזריזה הזו לא לבית מסחר ולא לבית חרשת (שאין לנו ב"ה!) אלא ישר לבית־הדאר.

כשהגענו בן־רגע לשעון “גרינוויטש” קפצנו מהמכונית ישר אל הדלת. הוא משך את ה־Pull ואני דחפתי את ה־Push ורגלינו עמדו באולם. והיום יום חמשי בשבת, והאולם מלא על כל גדותיו והומה מרוב אדם, כמו בכוורת ממש, מכל המינים הצובאים על החלונות ומחכים למכתבים ממש כחיות בגן הזיאולוגי אשר בקהירו בשעת חלוקת המזון.

ובתוך הקהל הצפוף עמדו להם בניחותא שני יהודים אדמונים, בקפוטותיהם הירושלמיות ובזקניהם הקצרים ועבדו שניהם בחריצות, אחד מהם קבל מכתבים באחריות ובלא אחריות והשני עמד מן הצד ופתח את המעטפות. הבטתי היטב מבעד למסוה וראיתי כי אין מכתב שאין שם שיק’ל קטן או גדול, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוונו האדריסה שלהם.

– מי אלה? – שאלתי משכני הצעיר, קומיסיונר מירושלם.

מתחילה לא רצה לדבר ואולם כשלחצתי אותו אל הקיר נפתח פיו וספר לי בקצרה ובלחש מתוך זהירות יתרה את כל ה“היסתוריה” שלהם.

– זוהי “פירמה” חשובה – הוא אומר בלשונו – של שנוררות בעירנו. שלשה שותפים הם. שני אחים (והראה לנו באצבעו עליהם.) וחותן אחד. יש להם כבר שלש תיבות דאר. יש להם שלשה מוסדות: “ישיבה”, “גמילות חסדים” ומוסד פרטי.

– האפשר לבקר את המוסדות האלה? – שאל התייר בתמימות.

– הישיבה – ענה הצעיר הירושלמי דרך לצון – היא ישיבה של־מעלה, וגמילות חסד של אמת.

– ומהו “המוסד הפרטי”? – שאלתי אף אני ממנו.

– זהו פשוט מכתב עם תמונה משפחתית, הזקן שבשותפים אם “עורת” ושמנה ילדים. כדי לעורר רחמים.

– ומה הם מרויחים מכל ה“ביזנס” הזה? – שאל שוב התייר.

– הלואי, ענה הצעיר שאני ועוד עשרה קומיסיונרים כמוני ור' עזמות (את התייר בעל טבעות־הזהב לא העיז לכלל באמצע.) ירויחו כלם יחד מה שהם מרויחים רק בימים־נוראים. ומעשה אבות ירשו בנים. בן אחד צעיר יש להם, תכשיט מצוין והולך בטל שקבל את “ה”מלאכה" בירושה, ויש לו כבר “גמילת חסדים” ותיבה בדאר והוא “עובד בעסק” כדבעי.

ומתוך דבריו ניכר שהוא מקנא בהם קצת. והתייר שלי עומד ומצלם ב“קודק” שלו את כל הקהל ואת שני האחים השותפים. “שנוררזון את קומפ'” המריקים את “הפוסטה” שלהם בכל שני וחמשי.

כשנפרד מאתי בחבה ובתשואות חן הבטיח לשלח לי תמונת־צילום מהדאר ואי"ה לאחר שאקבל אפרסמן גם בשבילכם, תלמידי היקרים.

* *

ראיתי בזמן האחרון בעתון התולי גדול מאנגליה קריקטורה נאה המציינת יפה־יפה את הביירוקרטיה של ממשלת הסובייטים ברוסיה.

האדון המנהל יושב לו במשרדו בהרחבה גדולה ולפניו עומד הפקיד הכפוף ושחוח ומחכה לפקודה. הושיט לו המנהל מברק ואמר בקול מצוה ונגיד:

– לך מהר ושלח את המברק הזה: בו כתובה פקודה למשרתת מרטה להביא לי כוס תה.

התמונה היפה הזו עברה לנגד עיני אתמול בשעה שהביא לי תלמידי הירושלמי כרטיס־דאר מודפס, שנשלח בימים האלה מאת “הנהלת בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי” למר יעקב… עפ“י המען של ה”מכון למתמטיקה ת.ד. 340 או הספריה הלאומית". בכרטיס־דאר זה מודיעים לו כי הספר שהזמן על ידו נמצא כעת בבית־הספרים ויעמד לרשותו עד א' טבת.

ואולם היפה שבכל הדבר הזה הוא, שמר “יעקב” הוא נושא משרה במוסד זה ומקבל את מכתביו עפ"י האדריסה של הספריה הלאומית, שמשם יצא אליו הכרטיס.

ובכ"ז, הביורוקרטיה הלאומית והאוניברסיטאית שלנו עושה את שלה: מדביקה בול של 2 מיל על הכרטיס, כרטיס־מודפס ופקיד מיוחד לכתיבת הכרטיס, שחזר למקום זה שממנו יצא, רק אחרי שבוע ימים, ולמי? – לפקיד אותו המוסד, שנכנס לספריה הלאומית שבע פעמים ביום ומדבר עשרים פעם עם אותו הפקיד שכתב את הכרטיס.

ועדיין ישנם אצלנו כאלה המפקפקים בנחיצות עתון־התולי וחומר־התולי עם קריקטורות שלנו בכל שבוע כמו למשל, הדרבן" שיקום לתחיה אי“ה בפורים הבעל”ט!.

* *

פגש בי אתמול אבל פן, הצייר־האמן שלנו, ברחוב יפו תפשני בזרועי ואמר:

בוא ואספר לך ספור נאה מנסיעתי האחרונה לחו"ל, מעשה שהיה…

– מעשה שהיה? – אמרתי לו – הריני מוכן ומזומן לשמע בכל עת ובכל שעה וביחוד מפיו היודע לספר…

– כשנסעתי עם אשתי וילדי לחו“ל – כך הוא פותח בלחש ובהומור דק כדרכו – נפגשתי באניה עם אדם צעיר. מתוך דבורו הצרפתי ניכר שהוא רוסי. וכדרך הנוסעים באניה נתודעתי אליו מיד וספר לי שהוא חוזר עכשיו מבירות לאחר שלוה את השאח הפרסי הזקן בנסיעתו לשם. הוא עצמו “גוברנור” בפרס ושייך ל”גווארדיה הלבנה" כלומר זו המתנגדת ל“גווארדיה האדומה” של הבולשביים..

וספר לו הרוסי־הפרסי פרשה שלמה וארוכה של צרות והרפתקאות שעברו עליו בדרך נסיעתו לרגלי הפספורט הרוסי שלו למרות היותו לבן…

– התזכר ידידי? – אמר לי הצייר בנחת – איך קראו לנו היהודים אצלכם ברוסיה הצארית? “ירוסלימסקי גראדישני”, כלומר: “אזרח ירושלמי” לשם גנאי וקנטור. ועכשיו אני “אזרח ירושלמי” אמרתי! (ובשעת דבורו הוציא מכיסו את הפספורט הא"י שלו והראה לצעיר הרוסי) – וכל הדרכים פתוחות לפני!.

אגב הראה לו גם את תמונות הפרעות ברוסיה.

– נורא הדבר! ענה הרוסי הלבן – אם אמנם קרה כדבר הזה.

– ולאן אתם נוסעים? – שאל את אבל פן.

– לפריז, ענה היהודי.

– טוב מאד! השיב הרוסי בשמחה – תוכלו להתאכסן שם אצל זקני בפריז, אכסניה נאה ולא ביוקר.

– בענג רב – השיב הצייר שלנו לשם נמוס – האוכל לדעת מי הוא ומה שמו?

– שמו טריפוב. – ענה הרוסי הצעיר – מי שהיה המיניסטר הפנימי של הצאר.

וכרגע עלה הרהור בלב הצייר היהודי מירושלם.

– טריפוב? המיניסטר החיצוני של רוסיה הצארית – בעל אכסניה בפריז. ארדה־נא אליו… והוא המיניסטר הרוסי יצחצח את נעלי… אצוה לו לנקות את בגדי, בגדי “האזרח הירושלמי”… ויקבל ממני “בקשיש” כאחד המשרתים…

– ואולם, סיים הצייר־המספר, נקמה, אין זו ממדתו של יהודי ולא נסעתי אליו…

– כנראה, אמרתי לו לידידי, שזה היה לפני המעשה של שורצבורד…

* *

ובמקרה נפל לתוך ידי – כך מספר לי תלמידי המובהק מר א.צ. בין – כרטיס מודפס: “מרכז” ההנהלה הראשית בירושלם. ובקלף זה נאמר בפרוש כי ה“מרכז” הוא הסתדרות של צעירים דתיים “בלתי תלויים”.

קצת מוקשים היו לי שני הדברים האלה “בלתי תלויים”… התחלתי מחפש (לא אני אלא תלמידי!) את שרש המלה “תלויים” ומצאתי שהוא בא מלשון “תליה”…

אכן רעיון נפלא של הסתדרות – חשבתי בלבי – לבלי לתלות “צעירים יהודים” שהרי בינינו לבין עצמנו, בגלל איזה “חטאים” יתלו אותם?

ומכיון שישנה “הסתדרות כזו, שהיא נלחמת כנגד תלית “יהודים צעירים”, משמע שישנה הסתדרות אחרת שתולה “צעירים דתיים” ממש ברחובות ירושלם. בקצור, ממשיך תלמידי, התחלתי רץ בכל ירושלם עיה”ק לבקש את ההנהלה הראשית של ה“מרכז” הזה ויכול אני לומר לך, רבי ומורי היקר, יגעתי ולא מצאתי, לא דובים ולא יער – אין בכלל מוסד שכזה בעירנו… רק אח"כ נודע לי שאמנם מוסד כזה לא היה ולא נברא אלא מאי? – “יושב ראש” ישנו.. ואותו מצאתי דוקא בנקל, באחת המסעדות הזולות בעירנו – –

ומה הוא תפקידה של “ההסתדרות” שלכם? התחלתי “מראיין” את ה“יושב־ראש”…

– תפקידנו? – הוא אמר – אנחנו מנהלים מלחמה קשה!

– מלחמה? – שאלתיו בפחד – כלפי מי אתם עורכים מלחמות בא"י? אולי בפרדסנים מפתח־תקוה?

– חלילה השיב ה“יושב־ראש” לתלמידי – מלחמה לנו ב“מזרחי”!. חכה, חכה־נא מעט… עוד מעט תחלנה ה“בחירות” של הקהילה בועד הלאומי ואני אעשה “בלוק” כלומר: “בלוק דתי” אעשה. ואז “ברוך שפטרני” מהמזרחי־“קפוטי”! אז יוכלו להעמיד נר אחרי “המזרחי”…

– והיכן ה“משרד” שלכם? – הוסיף תלמידי לשאל את הגבור שלנו – ואיה הצעירים ה“בלתי תלויים”? ומכיון שיש מרכז והנהלה ראשית, איה הסניפים?

– עט! דברים בטלים – נענה בידו לאות בטול – זהו “שמעק טאבאקי” (הרחת־טבק) זה יבוא ממילא, לע"ע אין כלום.

העיקר הוא אצלו – כך הוא מסביר לתלמידי – שיש לו טופסים לבנים ומעטפות עם שם המוסד מבית ומחוץ וגם חותמות ממש כמו במוסדות הכי חשובים בעירנו, והמשרד הוא אצלו כלי זינו עליו – מעין משרד מטולטל וחי… וכשיוצא – כך הוא אומר מתוך גאוה – “בריעוועלא” (מכתב קטן, לשם חיבה) מאת “המרכז”, הריהו עושה רשם… חותם מימין ומשמאל וגם מספר כפול למכתבים עם כתובת “לתשובה נא לענות מספר פלוני” והמספר הוא גדול וארוך כדי להגדיל טראסק ולהאדיר… והדירקטורים שלנו הרי אינם מקיימים את הפסוק: “אל תסתכל בקנקן אלא במה שאין בו”, העיקר אצלכם לא המוסד גופא אלא המופס ומודפס וביחוד החותם…

ולא לחנם רואים אותו, כלומר את “היושב־ראש” כשהוא אץ רץ ברחובות ירושלם בבהילות ובדחיפות ובלא נשמה ממש מאסיפה לישיבה, מישיבה לועדה, מועדה למסעדה ובכל מקום הוא נתחב לדבר ול“ברך” בשם ה“מרכז”, ופעמים אחדות בשבוע אנו קוראם בעתונים ידיעות מאת "המרכז –

בשם “המרכז” הוא מדבר..

בשם “המרכז” הוא מסדר:

בשם “המרכז” הוא מוחה..

ובזמן האחרון תפשני (לא אותי חלילה אלא את תלמידי!) ברחוב ואמרו מאי דעתך? הן אתה בקי בכל הענינים – כלום יכול אני להשיג “ויזה” אמריקאית?… זה היה “שכל”, הא?.. להתכנס לאמריקה בשם ה“מרכז”." כמו שבדרון בשם “הגדוד העברי”..?

* *

והנה – “המקומקמים” במחלת “הקומקום”. בזמן האחרון הופיעה מחלה חדשה בין האמנים שלנו למיניהם. כל מי שעינו פוזלת כלפי התיאטרון הסטירי הזה בתשוקה להנות את הקהל הצוחק ולזכותו בבדיחתו המדגדגת את בני מעיו – ואינו מצליח להכנס שמה: פונה הוא אל המערכת “ההגונה” במכתב, שבו הוא מודיע, שאיננו משתתף ב“קומקום” וכו'.

משל למה הדבר דומה? – לבעל בית מסחר גדול שהדפיס מודעה ב“דאר היום” שבה הוא מבקש צעיר היודע הנהלת פנקסים ומבין בלשונות שונות: צרפתית, אנגלית, עברית וערבית ויודע כמו כן לכתוב במכונה. פתאום שומע הוא בחצות הליל דפיקה עזה בדלת. קם הסוחר מעל מטתו בעצלתים ובבהלה, פותח את הדלת ורואה לפניו בחור כארזים.

– מה אדוני רוצה?

– באתי בדבר המודעה שלו, שקראתי בעתונים. עונה הבחור בז’רגוון.

– מדוע דוקא בשעה זו? – שואל הסוחר כמו כן ב“מאמע־לשון”.

– חושבני, שהענין תכוף מאד. האין זאת?

– כן, הענין תכוף – – – ואדוני הוא בוכהלטר מובהק?

– לא, להיפך, אינני בוכהלטר.

– ואת השפות הוא יודע היטב לכל הפחות?

– כפי שאדוני שומע: אידיש.

בעל הבית משתומם רגע. אח"כ שואל:

– ובכן, רק במכונה הוא כותב?

– לא. גם זה לא. אדוני.

הסוחר שותק בפנים סמוקים מכעס, אך הוא עוצר ברוחו ושואל.

– אם כך, אדוני הנכבד, למה זה בא? מה כל הרעש?

– באתי להודיע לאדוני, שלא יחשוב עלי, יען כי אינני יכול לקבל עלי את המשרה הזאת.

ובכן, ליהוי ידוע לו ל“קומקום” ולקהל הנכבד, שאל יחשבו ואל יקוו להשתתפות כותבי ה“מכתבים למערכת” ב“קומקום” יען כי “אינם יכולים לקבל על עצמם א המשרה הזאת”.

וכל זאת עושה המערכת ההגונה – כך מרננים בעירה – מתוך נקמה על אשר הגברת “אקז־קוטיבה” בקומקום מזכירה את עורכה בין הבורגנים המחזרים אחרי “פועלת” פשוטה ומחלק לה מחמאות בלי הרף…

­­­­­­­­­­­– – – – – – – –

אגב, שוב גלו לי תלמידי מתל־אביב סוד, בבקשה לשמר עליו מחמת ש“נצטויתי בזמן האחרון על נמוס מינימלי”, כידוע ב“ה היטב ל”גוג ומגוג“. שוב צלצלה סטירת־לחי במערכת “ההגונה”. וכעת דוקא צלצול מוסיקאלי, ועל לחיו של הסופר “מעריץ” האופירה של גולינקין ו”עורץ" (מלשון בקומו לערוץ הארץ – ישעיהו ב' י"ט) את האופירה של בן־ציספירדהואז. ה“עריץ” הזה מצא לעצמו לחובה לדבר תמיד כנגד האופירה העובדת כעת בלי ה“מאיסטרו” ולקלקל להם את ה“הרמוניה” שלהם. קלקל וקלקל עד שקפץ עליו רוגזו של מזכיר האופירה “גספדין רותחניקוב” והזכיר לו על לחיו של “המבקר” הנכבד. באותה שעה נזכר גם העורך קם וברך ברכת הגומל: ברוך שפטרני – אותי מענשו של זה!

* * *

ועכשיו, רבותי, נקדישה־נא פרק קטן לעניני מדע ומחקר ואמצאות חדשות בעירנו.

נכנסתי בשבוע זה לבית אחד מידידי וראיתי שם מה שלא ראה יחזקאל ביבשה ושפחה על הים, דבר חדש ונפלא, שראוי לעמד עליו קצת ולספר גם לכם, תלמידי החביבים, וגם אתן תלמידותי היקרות, תוכלנה להטות אזן קצת אעפ"י שאין בזה “מודה” חדשה.

עומד לו יהודי רוסי כבן־ארבעים וחמש זקוף וגבה־קומה, בעל משקפים ובידו מכונת ברזל קטנה. מכונה חדשה שהמציא לשם סתות אבנים. העמיד אותה על השלחן כצעצוע ממש, והסביר לבני־הבית את כל ה“מכינציה” של המכונה, את סוד הגלגלים למיניהם. מהאי גיסא – כך מבאר אדיסון שלנו – מכניסים אבן גויל, אבן כהויתה מהמחצב ולא מסותתה, עשויה ומהוקצעה הכל לפי מדה, ונופלת כמדות כמדות, בולטות באמצע כמו בנין המקדש או בנין ירושלם עד היום הזה… והמכונה הזו חותכת אבנים ממש כמו שחותכים חתיכות " לקח" לחתונה או לברית מילה. והכל בה פשוט ונוח וזול, לכאורה, אלא שחסר רק דבר אחד קטן – הוצאות ל“פטנט”…

– ומדוע לא פנית למחלקת “מסחר ותעשיה” במלון־יוז? – שאלנו כלנו.

– הו, הוא! – ענה הממציא במרירות – כבר פניתי ופניתי אל אדון המנהל של “מסחר ותעשיה” ואפשר לחכות לתשובה עד שיבוא אליהו התשבי!…

ובשעת דבורו הוציא מכיסו ניר כתוב אנגלית וחתום בגושפנקא־דמלכותא בירושלם, – “פטנט” רשמי מהממשלה על “כלי־אשפה” ממין חדש שהמציא היהודי שלנו, דודים אוטומטים שהם נפתחים ונסגרים מאליהם, נוחים לבריאות ולשמוש.

– והיכן לקחת להוצאות ה“פטנט” הזה? – שאלתיו בסוד.

– מהיכן? – ענה היהודי הטוב הזה – מ“בני־ברית” שלכם, מקפת מלוה של האגודה…

והוא ממשיך:

– פניתי למלון־יוז והצעתי לפני ה“רפורטר” – ואז עוד היה מנהל גדול עם פקידים ותקציבים – והצעתי לפניו צמיג (טייער בלע"ז), שאינו מקבל פונקטשור…

– ובכן? – שאלו כל בני הבית בסקרנות.

– ובכן? ענה בפשטות – המנהל הביט והסתכל בצמיג שלי, חשש, גשש ומשש והביא עמו גם מהנדס מומחה שבחן ובדק גנזי־נסתרות של הצמיג ואמר בפרוש, שאפשר להשיג "איין וועלט־פטנט (פטנט עולמי) להוצאה זו, ואמנם ישב חשבי וכתב כמה רפורטים ותזכירים ומכתבים.

– נו, וכסף לפטנט? – שאלו כלם בקצר־רוח.

– כסף? – ענה המספר באירוניה מרה – כסף זהו “דבר עדין”. בסך הכל היו דרושים עשרים וחמשה פונטים ארורים ל“פטנט” של ה“טייער” שלי ואמרו לי, שסכום כזה הוא “צו טייער” – יותר מדי יקר"

והעיר לץ אחד מן הצד:

– בודאי לקחו “בקשיש” מבתי מסחר של הצמיגים בחו“ל כדי שלא יעשו להם התחרות בארצנו ועל כן לא קבלת את הכסף”

והיהודי הממציא שלנו – כפי שנודע לי אח“כ מפי יודעי דבר, שעדותם נאמנה מאד – אינו מקטלא־קניא והיה בבטום חבר חשוב ופעיל בעיריה וחי שם כנסיך ממש, וכשבא לא”י הביא עמו אניה מלאה עצי במבוק לעשית רהיטים ושותפו – כך מספרים – הציגו ריק כבחבוק עד היום הזה".

והיהודי הזה אינו חלילה בעל־הזיות, לא Per-Gynt של איבסן ולא בעל המצאות השוידי שבחזיון “המבול” ואף לא באותו היהודי הירושלמי שבלה את כל כספו וימיו לעשות מין מכונה שקורין לה Porpetua Mobila (המתנועע הנצחי), פנה למלכויות בחו"ל ומת קבצן במצרים.

הוציא בעל המכונה החדשה לסתות אבנים ניר שני מכיסו, כתוב בלשון צרפת, ובו כותב לו המהנדס המומחה של הפיק"א בחיפה תהלות ותשבחות על המצאתו הנפלאה, ואולם – – –

ואולם, איך אמר הרב לוי יצחק מברדיצ’וב כשלא הצליחו התקיעות בראש השנה: “איוואן, בלאז דו”! (איוואן, תקע אתה!) והגוי תקע בכח וגרש את השטן.. ואלי דבר יגונב כי פירמות אחדות משכנינו לבנינים פנו אל הממציא היהודי בהצעות לעשות עמו חוזה לשלשים שנה, חוץ מרוחים אחרים, בתנאי שהפטנט יקרא על שמם."

אלא, שהוא מהסס עדיין ומחפש לע“ע הלואה ל”פטנט" הזה.

לא לחנם כותבים עכשיו לא המצאה אלא אמצאה, כמו ארשמה" (שהדפיסו במודעות במקום הרשמה), כנראה, מלשון – אכזבה.

* * *

ותלמידי הצעיר מוסר לי פרטים אחדים מענינים מנשף חנוכה, שנערך במועדון "אחד העם בעירנו.

אמנם אחד העם ז“ל – כך פתח התלמיד – היה מעלה על שפתו את שפת רוסיה בחו”ל וגם את שפתנו העברית באודיסה דא"י ואולם את לשונם של גבורי־הורטי ושאר החטטנים הצוררים לא העלה על פיו מעולם, ולפיכך זכה מורנו הגדול, שתשמע לשון־המג’יארים בקלוב הנקרא על שמו גם בשעת חדוה והילולא…

ותלמיד זה אעפ“י, שהוא ספרדי והורתו ולידתו לא היו בקדושת הונגריה ואינו שייך אפילו לכולל־אונגרן בעירנו, אעפ”כ שומע הוא לשון זו מפני שזוהי – כך הוא אומר – שפת אמו, “מאמע־לשון” כלומר אמו לא ידעה הונגרית וגם הוא אינו יודע…

ולפיכך ישב בנשף כאבל בין החתנים על “פרשת דרכים” ממש, ולא ידע אם לפרש מאת החוגגים־המג’יארים או להשאר ולחסות בצל המטרוניתא ההונגרית, שזכתה לפרס ה“יופי” בנשף זה…

כנראה, שנתקנאו הצעירים וצעירות של הקלוב באחיהם ובן־ארצם הגדול מת“א, ו”הקונפרנסיה" שלהם קשקש בקומקום ובראש ובשפתו העברית המגומגמה וה“מחוערה” (מכוערה קרי) נתן אקדמות על כל צרה וקשקוש חדש שבתכנית.

והעיקר הוא – הצגת החזיון הקטן “פרוטקציה”, שבא, כנראה, לשם בקרת על המחלה הארורה הזו האוכלת את בשרנו בכל המשרדים. ואמנם נכרת היתה השפעתה של הפרוטקציה מיד שאחרי ההצגה והריקודים של ווגסטי, שרלסטון, טשרדאש ושאר מיני פורעניות כאלו, נגשו להתחרות בשביל פרס “היופי”, ואת הפרס קבלה כמובן, ־ כך אומר לי תלמידי בקצת קנאה – צעירה מג’ארית משלהם ולא הצעירה היפה־פיה מתוצרת הארץ, וסיים בלשון של “אשת חיל” בקידוש ליל שבת קדש.

שקר החן והבל היופי, אשה מאנ"ש ומהונגריה היא תתהלל.

– בכל זאת – אמרתי לו לתלמידי הצעיר – הכל תלוי בטעם ואפילו נשים יפות…

ולבסוף – תקון טעות לכבוד הרב קוק:

בשעורי הקודם הבאתי מתוך דברי “קול ישראל” ע"א פתח־תקוה כי מחללים שבת בפרהסיה על מגרשו של הרב קוק, והנה בקשו, ממני מבית הרב־גופא להודיע כי הכוונה בעתון האגודיסטי לא היתה לרב קוק מפני שלשה טעמים:

ראשית, לו היה המגרש של הרב קוק לא היו כותבים ב“קול ישראל” סתם “ראש הרבנים בארץ ישראל” אלא שהיו מזכירים את שמו בפרוש ומבלי לחוס על כבודו.

והשניה: לא היה מרשה הרב קוק לחלל שבת על מגרשו.

והשלישית – וזהו העיקר: אין כלל מגרשים לרב קוק לא בפ"ת ולא במקום אחר.

ואני טעיתי וחשבתי לתומי כי הכוונה היתה להרה“ג קוק ג”כ מפני שלשה טעמים.

ראשית: “ראש הרבנים בא”י" הוי אומר: הרב קוק.

והשנית: סתם רב בישראל שתוקפים אותו בעלון האגודיסטי הוא – הרב קוק, שהרי בלעדו אין להם כמעט מה לכתב.

והשלישית: זו רבנו הגדול יכול לטעות בענין “בצלאל” הרי יכול ר' עזמות לטעות גם בענין המגרש בפ"ת.

ושלום על ישראל ועל רבנו ועל רבי

עז מות

המלצות קוראים
תגיות