רקע
ישעיהו קרניאל
ועכשיו רבותי לכבוד שבת־חנוכה – דאר היום, 23.12.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 23.12.1927

ועכשיו, רבותי, לכבוד “שבת־חנוכה” רוצים אתם מסתמא לשמע מרבכם הלצות וחדודים, “לביבות” ודברי בדיחות כמו ששמענו בכל הנשפים המוצלחים שלנו בחנוכה זו.

רבותי, באם־המושבות נשפך דמם של אחב"י הרעבים על פת לחם יבשה ולך עשה מזה הלצה.

פתח תקוה נתונה במצור ועשו את ועד המושבה מעין בריקדה הבאה בקוצים ובדרדרים, מפני פחד ה Bolcheviks בלשון עשרת השבטים שנפל עליהם פתאום. חלוצינו הראשונים השטמפרים והליבריכטים והסולומונים נתונים לשמצה ובעלית בן גוריון הכריזו עליהם מלחמה.

בקצור, כלנו ב"ה מונחים תשע אמות בקרקע…

צחקו רבותי, אם תוכלו!

­­­­­­­­­­­­­­­– – – – – – – –


ואני הצעיר והדל שבסופרי ישראל מה אמר לכם? – אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי! אוי לי אם אמר: הן מי לנו גדול מאוסישקין שאמר את האמת בועד הלאומי כי צריך לשמע את שני הצדדים לא פסק הלכה כמותם, בתנאי השמאל, לצאת במלחמה ושקל למטרפסיה משפרינצק עד שנאלץ לעזב את האספה. וכשאוסישקין אומר “לא!”, חוץ כמובן מחברו בהנהלת הקרן הקימת שתלגרף לו אוסישקין בפרוש: “אל תסע לאמריקה!” והלה נבהל מאד מפני התלגרם וקם ונסע דוקא אמריקתה.

ואולם אין זה מעניני הפעם, העיקר מה שחפצתי להגיד לכם בזה הוא שהצרה הגדולה היא כי שני הצצדים צודקין, ממש כמו אצל אותו הרב.

מהאי גיסא – אנשים רעבים ללחם, היושבים במושבה, ומחכים לעונת הקטיף כדי להשתכר גרושים אחדים, ובטן ריקה, אמרו חז“ל, אין לה אונים… הן בגלל הרעב פרצה הרבולוציה ברוסיה וגם הצאר בכבודו ובעצמו לא יכל להתגבר כנגד זה. כל המהפכות שבעולם – מקורם בפת לחם שאיננה. הן בכל העולם כלו מונים בכל יום את ה Sans Travail”מחוסרי העבודה" ומשתדלים לסתם את פיהם מפני פחד הריבולוציות..

ומאידך גיסא – ישנם אכרים שאינם רוצים לעבד עם פועלים ששולחים להם. הן בן אכר אני, לא עליכם, וזוכר אני עוד גירסא דינקותא ממסכת עבודה עברית במושבות בין האכרים ובין הפועלים כשם שיהודי חרד וכשר חושב לו למצוה להתפלל ג' פעמים ביום כך חושבים הפועלים שלנו למצוה לחרף ולגדף את האכרים הבורגנים ימ"ש ולהגיד להם בפניהם “כל־מה־שבקלף” לא חלילה מחמת רע לב אלא פשוט מפני ה־Façon מפני שכך נצטוו לדבר עם בורגנים והרגל נעשה טבע.

זהו מה שקוראים ה־Bon-Ton “בון־טון” שלהם והנוסח המקובל אצל השמאל, ואפילו אצל ד"ר טון לדבר בשעת חדוה עם האכרים ועם הימין בכלל. דרך משל: “נביחת כלב שחור וצהוב” (צרוף־גוונים פוטוריסטי!) לעתון הירושלמי שהעיז לספר את האמת. ככה דבר אליהם פורישקביץ וחבריו ברוסיה וזוהי ירושת המשטר הצארי שהביאו עמם משם לארצנו.

איני פרדסן חלילה וישמרני אל הפרדסים והתפוחים מהיות בעל־פרדס כעת בא“י, ואולם חושב הנני כי הפרדסנים שלנו מחכירים את פרותיהם לבני דודנו לא מחמת “רב תענוג” ולא מחמת אנס של פרנסה אלא למה נכחד? – פשוט מפני אימת ה”קומפלימנטים" וה“בון־טון” של הפועלים שלנו שהיום הם כאן ומחר בבויבריק.

ולא עוד אלא שגם משורריהם יצאו מכליהם ואחד מהנבחרים שבהם מצא חרוז על אכרי פ"ת,

שהם מנגנים בפסנתרים

מפני שיש להם לב פנתרים.

איני משורר ולא חכם־חרוזים, אבל בקראי את שיר־הזעם שלו עלו במוחי עוד חרוזים ממין זה:

ראשי הועד ה“פנחס־טרים”

עשו “ויברח” ממש כ“דיזרטרים” –

לא שר דוד בן שמעון שירים היסטוריים, אלא היסתריים!

תלמידי הסוחר, לאחר שקרא את השיר בעתונים העיר לי ואמר:

– נננא! השיר “ביער בחדרה” הוא הרבה יותר מוצלח מזה!

ועניתי לו:

– אדרבה, מיטב השיר כזבו!…

* *

ואדהכי והכי פרצה מלחמה לא בקטיף אלא ב“כתיבה”, לא בפרדסנים אלא בעתונים והמלחמה נטושה לארך כל החזית מתל־אביב עד ירושלם.

ה“בר־מזל” עומד ומכריז על סחורתו “ההגונה”, רוקד על שתי החתונות כדרכו, ואגב הוא מטיל דופי במתחרה שלו בירושלם ותולה בו בוקי־סריקי מכל ענין המלחמה בפ“ת. אלא שהקב”ה מקדים רפואה למכה והמציא שני יהודים בפ“ת, אחד מרוסיה ורביזיוניסט ר”ל, שעמד באספת העסקנים וטפח על פני העורך ההגון שהוא ועתונו היו הגורמים בכל! ההתפרצות הזו, מה שאכרים חצופים יכולים לעשות!

חייכם, רבותי, שריח של חנות נודף יותר מדי בימים האלה מהעורך ההגון ומדפי עתונו.

הנה, למשל, פרסם ב“כרוניקה” שלו מירושלם מעשה בבחור אחד ירושלמי שהתאהב בצעירה אחת והיא השיבה את פניו ריקם. מה עשה? בין שאר התחבולות – כך מסופר בעתון התל־אביבי – שהמציא כדי להקניטה על ידן היו מודעות ב“דואר־היום”. פעם הודיע, שהגברת ל. והאדון פלוני אלמוני, שם בדוי מאורשים, שוב פעם הודיע על מות הגברת ל. וכו'. שכח העתון ההגון להוסיף כי המודעה השניה על אודות “מותה” של הגברת ל. נתפרסמה לא בדאר־היום אלא ב“דבר”. “דאר היום גרם לכהפ”ח למז“ט וקוה גם לחתונתה ואולם הדבר הלא “המית” אותה והעתון הת”א לא הזכיר דבר זה, הכל למען האמת והדיוק כראוי לחנות הגונה: בחינת שמור לי ואשמור לך.

ולא עוד אלא שעשה “בלוקדה” סביבנו והקהיל עלינו בעתונו את הנשים, שגם הן מוחות בלי מוחות נגד ה“פרובוקציה” (גם זו אימפורט של אודיסה) מצד דאר־היום ר"ל. ושמעתי כי מרב התרגשות היה מעשה ושתי “מוחות” צעירות הפילו… כוס מים מידן.

* *

וכבר אמרו חכמים: ישראל נתבע למשכן ואינו נותן. נתבע לעגל ונותן ביד רחבה ובעל כרחו.

ועד פ"ת אינו מסכים לתת מאה פונט לועד־הלאומי ומוריד עד עשרה פונט ומה שלא נתן ליעקב הוא יתן לעשו פי שלשים, עד שלשת אלפים ליטראות, טבין ותקילין, דמי שמירה ונטירה, בעל כרחו ושלא לטובתו.

ולא לחנם ענה אחד החברים הימניים הקיצונים של הועד לשליחי הועד־הלאומי בירושלם, כי אין להם כסף בשביל איזה “צעירים וצעירות”. חבל שלא דייק החבר הנכבד (כנראה אגודיסט) למי התכוון בזה אם לדוד ילין או לקלוריסקי ומי מהם ה“צעיר” ומי ה“צעירה”?

תנו רבנן: ארבעה נכנסו לפרדס, וארבעה עשר נכנסו ל“חד־גדיא” ור' עקיבא (ליבריכט) נכנס בשלום ויצא בשלום. ורק בני־עזאי וביחוד בנות עזאי שלנו הציצו ונפגעו באלות ומקלות ולא יצאו בשלום, וכל כך למה? – מפני שהקצין קרא לפניהם את “המגלה” נ' פעמים, כדת וכדין, עם כל טעמי־ההפטרה ואמר להם בנגון ארוך: “פ–ז–ז–ר” והם ענו: שלא כי מהפך־פשטא! (לא זה שבדאר היום!) ומיד קבלו תלישה־קטנה ותלישה גדולה, אזלא גרש וגרשים וגם קרני פרה עד סוף פסוק.

דבר הידוע: כשיהודי מתבקש במחילה ע“י המשטרה ללכת, אי־אפשר להיות “דבר אחר” וצריך להרים את הרגלים ו”לעקר" מן המקום ולא לחכות ל“אלות ולמקלות”.

והרי ידענו רבותי, את המעשה בשני סוחרים שנשתתפו בעסק אחד והפסידו את כל ממונם, התחילו מריבים זה עם זה ובאו אל הרב לדין. עיין הרב בחשבונותיהם ואמר להם: – הנה אתם בעיני כאותם החכמים, שנחלקו בחשבון במה לקו המצרים במצרים: זה אומר עשר, זה אומר חמשים וזה אומר מאתים וחמשים. אבל בדבר אחד הודו כלם שסופו של החשבון – מכות..

ור' עזמות שגם הוא בקי קצת בחשבונות אומר כי מכל ה“שותפות” של אכרינו ופועלינו בבנין הפרדסים יצאו לע“ע “מכות”: מכות בלי מרכאות לחלוצינו ע”י נכרים ו“מכות” ישאר לפרדסינו מכל עסקי “הזהב” שלחם בפרדסים.

והלואי, רבונו של עולם, שאשקר ואתבדח בזה!

* * *

ויש לי, רבותי, חולשה עוד מילדותי לעיין בשמות ובעלים בלים ובכל מיני סמרטוטים. הנה למשל, נתגלגל לידי היום העלון האחרון של האגודיסטים בעירנו, מיום שני פרשת מקץ כ"ח כסלו, כלומר: שלשה ימים אחר המעשה בפתח־תקוה.

תאב הייתי לדעת מה יאמרו היהודים האלה על כל המעשה הזה? הן סוף־סוף פתח־תקוה, האם במושבות. הרי היא מיסודם של יהודי ירושלם?

דפדפתי בו קצת ומצאתי מאמר ראשי ארוך על “המועצה המרכזית” עניני החרדים מאת המזכיר בכבודו ובעצמו. ואידך מאמר בשם “בלבול המושגים”, שבו מדובר על מלחמת העדות" לא בין הפועלים והאכרים אלא בינם לבין־עצמם, כלומר: האגודיסטים. ושוב מאמר על הלוית הרב שנפטר, נקרולוג ארוך יותר מ[…]. ושוב הספד על רב אחר ספרדי שנפטר… כנראה, חשבתי בלבי, שהאגודיסטים שלנו דואגים יותר אל המתים מאשר לחיים. עד שהגעתי ל“[…] שבוע בא”י“, ולבי היה סמוך ובטוח שכאן אמצא בודאי ידיעה, רמז או זכר לפ”ת – והנה לא מיניה ולא מקצתיה!

והנה הופיע לנגד עיני מאמר מיוחד בשם “פתח תקוה”. “סוף־סוף! – אמרתי לידידי, כלומר לעצמי – מצאתי את מבוקשי ולחנם חשדתי בכשרין… התחלתי קורא: מעשה בתלמוד תורה, חלול־שבת על מגרש הרב קוק ועוד “שערוריה” נוראה 500 לי”מ נתנו לתקציב “החנוך החפשי” ר“ל. וענין המלחמה של פ”ת – מאן דכר שמיה. בבל יראה ובבל־ימצא בכל הגליון. ובאמת מה לו לעתון חרדי היוצא בירושלם ולפתח תקוה? ומה מענין אותם אם איזה “ינגלאך מיט מיידעלך” (נערים ונערות) מתקוטטים שם עם האכרים ב“קולוניעס”! אדרבה! העיקר הוא, שבעתון הזה ישנה מודעה גדולה בעמוד הראשון, שהיא מכריזה על “קפת הרבנים”, ועוד רבותינו הגאונים (וכי ישנם אצלנו רבנים בלתי־גאונים?) מאר“י דארעא דישראל שליט”א. והאדריסה למכתבים ולכספים היא, כמובן, ר' חיים זוננפלד, ודוקא באותיות לטיניות.

כי מה יש בא“י יותר מ”קפת־רבנים" שליט"א? ורבותינו הגאונים אינם מחויבים כלל וכלל לדאג לפרנסת הרעבים החפשים אדרבא!…

לשתיקה “יפה” כזו בעתון היוצא בירושלם שלשה ימים אחרי המעשה מסוגל רק “קול ישראל” ואפילו לא קול ישמעאל…

* * *

ומדי דברי ברבנים, אזכרה גם את ענין עצירת הגשמים.

ההתחרות גדלה ב“ה לא רק בפרדסינו ובמגרשי כדור־הרגל אלא גם במימי דשמיא ובין שני “טשמפיוני” הגשם בעירנו. מיד לאחר שקבלו את המכתב מההר, הזדרז הרב הזקן והגדול ושלח “פקודות” לכל בתי־הכנסיות להתפלל, כחוני־המעגל בשעתו, כנגד עצירת הגשמים. כשנודע הדבר לצד שכנגד, מהר הרב האשכנזי הגדול לפרסם את המכתב וגם את תשובתו בעתונות. ומפני שתפלה עושה מחצה, עשו שתי התפלות של שני הרבנים הגדולים דבר שלם ובעזה”י נתקבלה תפלתם בשלמות וירד הגשם.

ואולם פטור בלא כלום אי־אפשר אצלנו. עכשיו נתעוררה מחלקת חדשה בין האשכנזים והספרדים בעירנו הספרדים טוענים כי הגשם הוא שלהם, מפני שרבם הראשון־לציון היה גם הראשון לפקודות ותפלתו נתקבלה ראשונה. והרב האשכנזי מהחורבה שנהירין ליה שבילי־דרקיעא, כידוע, מוכיח ממש ההיפך כי הגשם שייך לאשכנזים, מפני שהגשם הוא מונופולין של הרב האשכנזי גם בלא תפילה, כידוע.

בקצור, חלוצי המזרח יקראו בשב“ק לאספה כללית במועדון שלהם והעו”ד הצעיר יוכיח בהרצאתו משירי גבירול ור' יהודה הלוי וכתבי אלמאליח כי האמת על צדם, ממש כמו בענין הירושה, והם לא יותרו על זכותם זו. ואם לא יסכימו ה“שכנז”, ישלחו משלחת משותפת לשמים כדי לעשות חקירה ודרישה “על המקום” ולדעת את האמת, אם הגשם הוא ספרדי או אשכנזי?

* *

ולכבוד חנוכה זכינו גם למתנה מיוחדת במינה וחדשה בירושלים עיה"ק.

אחת הפירמות החשובות בעירנו הואילה לבשר בעתון בשורה טובה ללקוחותיה היהודים כי יש לה "לכבוד חנוכה” – בשר חזיר. מסתמא הוא “כשר” ומשחיטה כשרה, שאלמלא כך לא היו מודיעים “לכבוד חנוכה” ובעתון יהודי?

ואנחנו חשבנו תמיד כי כל הנסים שקרו בזמן הוא ובימינו בענין חנוכה וכל הטררם שעשו בהיסתוריה שלנו בדבר חג החשמונאים – מקורם דוקא בבשר חזיר. מעשה ביהודי שעלה להקריב קרבן חזיר על המזבח בפקודת אנטיוכוס, ובאו החשמונאים ועשו מה שעשו.

אין זאת כי טעות נפלה כאן הן מצד הפירמה והן מצד העתון. טעות גוי מותרת, אבל טעות אחב"י מה תהא עליה?

* *

מעשה בשד“ר אחד מארץ ישראל שנקלע לחו”ל ונתחב לאחד הנדיבים הגדולים ובקש ממנו נדבה ל“הכנסת כלה”.

– טוב מאד – ענה הנדיב – ירד נא כבודו למנהל המשרד שלי לעניני צדקה ויקבל את נדבתו.

היהודי לא נתעצל והמשיך את דרכו למטה. נכנס למנהל ולאחר שמסר לו את בקשתו, אמר לו המנהל: – טוב מאד! ילך נא למנהל החשבונות שלי והוא יסדר לו את הדבר. אני טרוד מאד!

היהודי הלך גם אל מנהל החשבונות ששלח אותו אל השמש בעל הכפתורים: וזה האחרון צוה עליו למלא גליון שלם ולרשם את שמו, שם אשתו ומשפחתו ומלאכתו ושם אמו וזקנתו אם הן בחיים ואם אין – מאיזה מחלה מתו? (כמו בקופת הלואה שלנו!) ולאחר שמלא היהודי את כל הגליון צוה עליו השמש לבוא מחר בשעה עשר בבקר כי עכשיו כבר צלצלה השעה ללכת הבית.

ועוד טרם הספיק היהודי להוציא הגה מפיו כבר עמד מעבר לדלת בחוץ.

ירד המסכן אל הרחוב ופגשו חברו שחכה לו בכליון עינים:

– ומה, הקבלת כסף? שאלהו השני.

– כסף לא קבלתי! – ענה הראשון – אבל הסדר השורר שם הוא מופתי! לו ראית איזה סדר יש ממשרד למשרד!

את המעשה הזה ספר לי בשבוע זה אכר מהגליל התחתון שבא למלון יוז בעניני בית הספר במושבתם והוא נתגלגל שם 11 יום ממשרד למשרד. מהמפקח למנהל, מהמנהל למזכיר, מהמזכיר למנהל־החשבונות ומהם לשמש וחוזר חלילה.

– אבל הסדר השורר שמה, ענה לו האכר הגלילי באירוניה, הוא מופתי!

– – – – – – – –

והנה ברגע זה נכנס אלי השמש של המועדון “אסם” והגיש לי מכתב. חשבתי כי זוהי הזמנה ל“לביבות” והנה כבודי מוזמן לבוא לאספה תכופה של חברי המועדון, שתהיה באולם המועדון ביום 26 דצמבר (וכנראה שאין למועדון לוח עברי – עזמות) 1927 בשעה 8 בערב.

על סדר היום:

שאלת קיום המועדון

ועל החתום “ועד המועדון”.

ועד שתהיה האספה התכופה ועד שידונו ע“א קיום המועדון (כאלו נתקיים עד עכשיו!) אספר לכם בקצרה ע”א נשף מנדלי שנערך במועדון, “אסם”.

באתי בשעה שמנה וחצי, בשעה הקבועה במודעה, ומצאתי את האסם מלא ספסלים, שלחנות וכתלים צבועים שחור־אדום וחצי־מות לבנים מעופפים על הכתלים והעמודים, ממש כמו בבית משרפות המתים.

באתי אחרי שעה ומצאתי את המרצה, שהוזמן מת"א ומנין של יהודים ויהודיות מטיילים באולם כחסידים בעזרה (פוליש בלע"ז).

באתי בעשר ומצאתי כנופיה קטנה “שהיא מתכוננת ללכת הביתה מפני ש”הקהל" לא בא. מודעות לא הודבקו, הזמנות לא נשלחו והחברים אמרו “אשרי יושבי ביתך”.

ואולם לכבוד “הסבא ז”ל" ולכבוד המרצה ש. בן־ציון יבדל לחיים ארוכים, התחילו פתאום מסדרים את השלחנות הקטנים לארך האולם ו“הקהל”, כשני מנינים בערך, ישבו מסביב לשלחן. חסרו רק ה“לביבות” ופתקאות ל"א לכבוד חנוכה. המרצה ישב באמצע, לימינו הפרופיסור מבצלאל ופרופסור עזמות לשמאלו (או להיפך).

ומה אמר לכם רבותי? זו לא היתה הרצאה ולא נאיט1 אלא – “שיחת חסידים” ממש. ה[…] ר' ש. בן־ציון ישב באמצע והנאספים הצטמצמו וישבו צפופים סביבו. עשו אזניהם כאפרכסת לשמע מפיו ע“א המופתים של הזקן ז”ל ר' מנדלי. אלו היו חסידים וחסידות רק בלא פאות ושטריימליך שישבו […] ובחברותא ולא נשים מן הצד, וכלם הקשיבו ונהנו מדברי המספד והודו לדבריו בצחוק ובנענוע הראש, כנהוג. וכשספר המרצה ע“א מקלו של הסבא ז”ל, גדלה ההתפעלות מאד ובאה הצעה להמציאו ולהכניסו בתוך בית־גנזו של {…} בבצלאל.

בקצור זוהי הפעם הראשונה כמדומני שהאסם מלא את תפקידו האמתי בלא אשמת הועד חלילה ובלא ידיעתו. זוהי מסבת־רעים ושיחה מעניינת, שנערכו באקראי לזכר מנדלי, כראוי לו. לא שמענו הפעם תרגום גרוע של איזה מחזה־קברטי פריזי יותר גרוע ולא מוזיקה של כסאות וצפצוף הצעירים, אף לא נאום על הבמה והקדמה ארוכה כגלות מאת היו“ר לפני כל נאום ולאחריו – אלא פשוט זכרונות מענינים על הזקן החביב ז”ל מפי אחד המקורבים, שהיתה לו אחיזה בהזקן, שהיה שותה מימיו ומקבל ממנו "השפעה בספורי קדושים שלו “במולדת”…

זה היה מועדון אמתי לשעה קלה ובהיסח־הדעת, והלואי רבש“ע שהמועדון לא יהפך לבית־מועד לכל חי ולכל חוב מת בעד הכסאות והספסלים ושהמוסד הזה לא יבוא חלילה לקבר ישראל כ”פנתיאון העברי" של ה“קומקום” החביב שלנו.

* *

ע“י התיליפון קבלתי זה עכשיו שתי ידיעות אחת מעציבה ואחת משמחת, אחת מה”אסם" ואחת מהתא"י.

כידוע ישנם במועדון שני מיני חברים: חברים בפעל כלומר, אמנים ספרים ומנגנים וחברים חובבים. והנה נשלח לצדקה אמן בעירנו כרטיס־חובב וארוסתו שלמדה פעם רקודים בתור חובבת קבלה כרטיס־חברה. כנראה שחברי הועד אינם יודעים כי ה“חובב” הזה קבל אות הצטיינות בתערוכה האמנותית הבין לאומית בבודפסט ועתוני פריז ספרו בשבחן של תמונותיו הנהדרות ממראות א"י. כנראה, שאין נביא בעירו אעפ "י שיש רחוב מיוחד לנביאים!

והבשורה השניה היא, פשוט – חזיון חדש שיציג התא“י אי”ה ביום הרביעי הבעל"ט בתיאטרון ציון ושמו – “במקום הדוד”. תלמידי מתבקשים לזכר שלא יסמכו על דודיהם וילכו בעצמם אל ההצגה במקום הדוד.

* *

ברגע האחרון קבלתי את ה“הכחשה” הזאת מאת הנהלת הכנסת־אורחים “אשל אברהם” במאה שערים שאני מוסר לכם כלשונה:

במדורו “שעורי הסתכלות” בגליון מס. נז. מסר פרטים אחדים בלתי מדויקים, מפי זקן אחד מעיר זעמיל ע"א מוסדנו “הכנסת־אורחים אשל־אברהם” במאה שערים. אם אמנם שהמפורסמות אינן צריכות ראיה ומה גם מוסד כזה שכל־מהותו היא, שער־בת־רבים תמידי לאורחים ומבקרים ועומד במקום מרכזי בשכונת מאה־שערים – עם כל זה משום “והייתם נקיים מה' ומישראל” אנו מוצאים לנו לחובה להצהיר כי המוסד הצבורי הזה מתנהג, ביחוד בזמן האחרון, בתכלית הסדר, וממלא את חובתו למופת. אין בו שום מחסור לא במים ולא באורה ומדליקין בו גם ביום ולתבשיל תה לאורחים פעמים בכל יום וגם בלילה במדה יותר ממספקת.

בכבוד רב,

ההנהלה: מאיר שפירא

(מקום החותם)

עז מות


  1. מילה בלתי ברורה – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

המלצות קוראים
תגיות