אין לך אסון גדול מזה לאדם, שהוא חדל להאמין בכוחות עצמו. כלל זה, שהוא ידוע מקדמת דנא, נודע לברוך רק מעת שפרצה המלחמה האחרונה. עם רדתו לגור מקומה ג' לקומה א' של אותו בית, הרגיש מיד, כי לא רק מרחקי הרים ואפקים כחולים נסגרו עליו, אלא האדמה משכה וריתקה אותו אליה ומעתה כל פחדה ומוראה עליו.

תחילה יצא גם כאן אל הגזוזטרה לראות בסובב אותו. אשה עמדה מנגד על גזוזטרה ועשתה בסבלנות מרובה את סלסולי שערותיה. קול אשה אחרת קרא בהפסקות קצובות לילד לבוא הביתה ממגרש המשחקים. שלישית עמדה ושוחחה עם חברותיה בקומות העליונות על ענייני שכנות ומאורעות הרחוב של יום אתמול. – הכלל, אווירה של אחורי־בתים, בהם נעשתה בשעות־בוקר אלו כל מלאכת האדם המסותרה: חיבוט המצעים, קילוף הירק, סחיטה ומירוק של כלי־הבית.

נזדעף ברוך והסב את עיניו אל החזית, אך גם שם לא רוענן הלב ולא שועשעה העין במאום. תינוקות צפצפו בעיסוק רב ואמהות ענו בפינוקים קולניים. רק אחרוני התושבים שבשכונה – מורה־ערב, סופר והולך בטל – טיילו עוד בחלוקי־בית, אך אנשי־המעשה יצאו מזמן את בתיהם ותופשי־משרה אצו מכבר לעבודתם – –

– רוזוולט לא יפול! – נפל קול קנטרני בעד חלון של חדר־אמבטי גבוה בבית שמנגד.

ומיד קפצו דרורים מהמרזב אשר באותו בית בציוץ קולני גם הם, כאילו צר ואויב חמד לגזול מהם את היכל־מגוריהם. ובהישמע צעקתם, התלוו אליהם שניים אחרים ממרזב עליון, וביחד – בלהקה של ארבע – התחילו פורחים מהמרזב אל כבל החשמל ומכבל החשמל אל החצר, סביב סביב לכרכוב המרפסת, שמא יזדמנו להם פירורי לחם או כיוצא באלה.

שמע הפשוש שבבוגונביליה הסמוכה, כי השיחו הדרורים בחשק רב, מיד יצא גם הוא במעוף מסובכו אל ראש האורקריה – קורא לבת־זוגו והיא קוראה אליו. החלו מנתרים יחד על דקי הענפים, הרטיטו את זנבותיהם עד שהחליטו לשתות יין מפרח ההיביסקוס, שהתלקח בשלהבת ארגוונית גדולה על מנת לנבול ולנשור מהר, להתקפל על הקרקע ולמות.

ומשהיטיב ברוך לשמוע ולראות את כל החדשות האלה מקרוב, נעצב לבו יותר על המרומים אשר אבדו לו בקומה העליונה והתחיל קובע לעצמו כללים, שעל־פיהם יחיה החי סמוך לארץ ולא ייפגע על־ידי מציאותם המרגיזה של אחרים.

– רוזוולט יפול!! – קינטר עתה השני מקולות האחים בבית השכן במשנה־חום, אחרי שנדם קול הראדיו בבית – –

ושוב אתא בוקר על הארץ. המחילות, שבהן יבואו בני־אדם מאימת ההפצצה, נחפרו מכבר והותקנו בשקי־חול, בלוחות־עץ או בלבני־מלט. והוא, ברוך גופו, היושב לבטח בקומה א', מה עוד יעשה, כדי להבטיח את שלום חייו? – באותו בוקר התבונן בצמאון־משנה אל עורב שירד במשק־כנף לארץ, פרש את אברתו אחת ושתים ועמד הכן על שתי רגליו החזקות – מה משך אותו לרדת ארצה? – –

משום־מה החל ברוך להאמין בימים אלה, כי שום דבר אינו נעשה, בלי שנגזר על כך מראש. אם ירד עורב אות הוא כי נקרא לרדת, ולא – היה בוחר להשאר צופה מעל ענף שקמה… ואמנם שפי התהלך העורב על הארץ, התקרב כדי פסיעה או פסיעתיים – הלך עורב אצל חתול… “ב–ר–ר” – סימר החתול את שער שפמו, הסב את ראשו הרע אחורנית, אך העורב שבטח באוויר, התרחק ממנו עדי רגע ושב להתקרב.

במקרה זה היה לב ברוך עם העורב, כי לא אהב את יצור־החתולים. נדידה זו של יצור נלוז סביב לבית בכל זמן ובכל שעה כאורח לא־קרוא, המאיסה עליו את החתולים מכבר. עם לא־אמון הם וטפילים חיים על הגניבה ועל כפיית־טובה. בעקשותם החיונית סבורים הם, כי הכל מחוייבים לקיים אותם ואת שגריהם. לא כן העורב, הטס בלהקותיו למרחקים להביא לחמו, חונה את חניותיו בראשי שקמים ואקאליפטים וחוזר לעת־ערב יגע מעמל היום – “קרע… קרע…” קורא הוא ופורש את כנפו כדי להגיע בהחשיך היום עד לאמירי עצים, בהם שם את קינו.

“קרע… קרע…” אכן' אין דבר הנעשה כאן בלי סיבה, אך אי המנגנון הנעלם, המעורר את התנועה הראשונה? זו השאלה והחידה שחדה לברוך האדמה. ברור, כי הוא נמצא עתה בתוך גלגל הסיבה והמסובב, כמאמר הקדמונים, והסיבה הראשונה – איה? – החתול החזיק בפיו טרף גנוב והתרחק עמו בצעדי־סתר, גחן על פני אבק מפולת הרוסה והתכונן לשבוע משללו, אך חשדנותו היתה לו למכשול. ראה העורב ממעל, שהשפמי מציץ לצדדים בחשדנות ומיד הבין, או אולי חש בנחיריו… טס, איפוא, גם הוא ובא לקחת חלק. עתה מערימים הם זה לזה – זה בוטח בצפרניו וזה סומך על האוויר, זה בכנפו ובחוצפתו וזה בזדון־לב ובחותכותיו… – “בר…ר…ר…” – טס החתול לפתע כחץ מקשת וייעלם, כשטרפו בפיו.

והעולם נעשה עצוב וחדגוני משנה. אף מורי־ערב הלכו לעבודתם, פקידים חזרו אל בתיהם, שירותי העיר גמרו את פעליהם. הסיבה היתה, אך הגלגל הוסיף להתנועע מאליו ושוב אין קשר בין תנועה לחברתה. אם המנגן פתח לחלל בחלילו מאחורי הדלת עד אם מוציאים גם לו פרוטה, – הרי אין זה בגדר פרנסה; ואם בולבול שחור־כנף נפלט פתאום מתוך נוף הפיקוס והשתפך בקריאה גרונית – הרי לא לטרף יעשה זאת… אך סתם בילוי של־יום הוא והטרף כבר נמצא…

אכן, שאלה זו של טרף שוב חזרה ונתקעה כציר במרכז מחשבתו. מיד נזכר ברוך, כי טרף זה מעסיק אותו לאחרונה ימים ולילות, וכי לא פסק לשאול את עצמו בפעם המאה: “היש סוכר?… היש עוד נפט?… היש אורז במגורה? – קופסת גפרורים וחבילת־הנייר – כל המיצרכים הקטנים האלה, שמחירם הופקע למעלה ראש…” והוא נזדעזע – כאילו ראה את עצמו מוכרח לקנות מיד הכל – אוצרות־אוצרות – בפרוטותיו…

מה התפלא, איפוא, כאשר בעצם החישובים המדוקדקים האלה של יום אתמול ויום המחרת, נשמעה דפיקה בדלת ונכנס אליו יצור־אשה חדש, לא הכירו עד כה. הראש הגזוז בתספורת גבר והעיניים מפזלות בחן, השפתיים מתעקמות בחיוך דק, וכל זה אינו בא כאמצעי מחוץ, אלא כרקמה של חן נשיי מקסים. נכנסה ושאלה במעשיות מתמיהה:

– האם הכל בסדר, אדון ברוך?

תחילה לא הבין אל מה היא מתכוונת, כה נדהם למראה פני האורחת. אחר־כך התאושש ונזכר, כי המדובר הוא בוודאי בפחי־החול המעומדים במסדרון ובשאר תשמישי־זהירות, שנצטוו בהם האזרחים בימים האחרונים. כמו כן חלפו לעיניו ההוראות המודפסות בכל כניסה של בית. השיב בחיוך:

– אמנם הכל בסדר. אך מי את השואלת?…

קו של ביישנות וסומק בלחיים. את השכנים שמימין הכיר ואת אלו שמשמאל, אך את פניה של זו עדיין לא ראה. אי־אפשר שלא היה משגיח בה, בזקופת־קומה זו, בבעלת הרגל הדקה, בחינניות מיוחדת זו, העולה ממנה בלי כל מאמץ. בין הנשים בעלות־הבית המוטרדות, הרצות או משתרכות בדרכן אל החנות, ודאי שהיתה נראית לעין, אילו נזדמנה לו, אך לא נזדמנה אף פעם.

– ובכן מי את? – שאל ביתר סקרנות.

– אני “הממונה”. – ענתה בחיוך של חן.

מיד קירב כיסא ונהנה לשבת עמה ביחידות, לשמוע הוראות מפיה, כיצד לנהוג ומה לעשות בימים של סכנה. אחר־כך שאל אם אמנם כדאי לכתוב פרטים על פתק ולהדביק על דלת־הכניסה, למען ידעו הנכנסים – מה מספר הנפשות בבית ומה מקום דרוש להן במקום מקלט מסכנה, וכדומה שאלות שבשעת־חירום.

– אכן, תכתוב הכל ברור היטב… – הורתה ברצינות, אשר הוסיפה על חינה הרב – כי מחובתך, אדון ברוך, להיות בקי בכל הליכות הבית, שהרי אני נוסעת…. ולא יהיה עוד מי שישגיח כאן…

– נוסעת? אנה?… – הצטער ולא העלים את צערו.

– ודאי יוטל עלי לנסוע… – רמזה בחן של חשיבות – ודאי יוטל עלי תפקיד… אהיה נודדת לפנים הארץ עם שעת־הצורך הראשונה. הרי לפקודה אני עומדת!

– ועד אז? – פרצה שאלה נוספת מפיו.

– עד אז… – צחקה – עד אז אנו כאן על המשמר. שכנתך מימין אני. בבית השלישי. להתראות.

קילל ברוך את עצמו עשר פעמים על אשר טחו עיניו מראות שכנה נאה כזאת. בבית השלישי… הביט באכזבה גלוייה בקומה ללכת, האזין אל פסיעותיה המתרחקות לאט, קרא לה חרש בנעימה שקטה:

– בוודאי נתראה עוד… המ… סלחי ואני בשמך לא ידעתיך…

– ח–ח– צחקה – וודאי שנתראה. ועוד זאת שכחתי, כי הערב עלינו “הממונים” להתראות במשמרות בשעה היעודה. נא לזכור, איפוא, ולהתראות!

יצאה ומיד שבה והשתררה עצבות בחדר. ידע ברוך, כי אך לחינם היתה ההתעוררות. הבית העיק עתה במשנה־כובד עם כל הנפש אשר בדירות קומותיו העליונות. מעל ראשו משפחות שתיים ומנגד עוד, שלוש – הן ודיירי־משנה שלכל אחת מהן – סך־הכל למעלה משתי עשרות ראשים חוץ ממבקר מקרי, אורח או הלך המזדמנים לבית… רפו ידיו ובטלה באחת האמונה, כי בכוחו להועיל במידת־מה – לנוכח השמיים הפרושים ממעל והם מרחב עצום של סכנה; לנוכח הככר הקטנה שהיא חסרת־מגן… – “לשוא…” – הגה ברוחו – “יש לקבל את הגורל החזק ממנו… איש לא יקום נגדו”… – כן גמר אומר בלבו והככר השוממה בשעה זו ענתה לו: “הן”…

אדמתה – אדמת החול – היתה שחוקה כאבק דק ע“י ילדי כדור־הרגל, וכרוב־החול – זה פאר־־הצמח היחיד, שפיארה ביום־חורף, – נעקר כבר מעל שרשו ונצנף כאותו גלגל פורח ע”י הרוח הסוחפת. רק נחליאלי בודד עדיין התהלך בשקט, הכסיף בקצה כנף, השעין את עצמו פעם בפעם על זנבו, קד לכל עובר ושב, כאומר בבטחון מקסים: “הרי אני הציפור אל־תגע־בי – קוד… קוד… קוד…” ובעוד הנחליאלי מדבר בתמימות קדושה, ובעוד ברוך מביט אל הככר בעד חריית הדקל המתנועעת על גבי ענפי האוראקריה – הבט וחשוב בפעם המאה: “שקיקי אורז… מחירי לחם… בכל זיוף ורמאות…” – והנה אירע דבר־מה לא ייאמן. מוסדי הככר שלפניו התפלצו וחזיז חלף עליה. תחילה לא הבין עד־מה ואחר־כך שב והצליף בזק.

נאחז ברוך בשולחן ועקר אל הכיסא, לפתע תפש דלת והחזיק בה, אחר־כך השעין את עצמו אל הארון, אך בה בשעה הוסיפו להתפלץ ברקים ושעט רגלים נשמע מעל המדרגות. פלצ… פלצ… נע האוויר ונד בנהור זרם אנשים מהקומות העליונות וגם הם חגים ונעים כשיכורים… פלצ… פלצ… – התפלצו בינתיים השמיים והוסיפו להמטיר ברקים מחרישי־אוזן ומחרידי־לב.

הדלת נפתחה ושוב לא נסגרה, כי נראו בפתח פנים מבוהלות בזה אחר זה של דיירים: אשה ושתי בנותיה, אם ותינוקה, ילד וילדה – הכל התרוצצו רצוא ושוב, צפופים לקיר ונהדפים ממנו, כשהם עוצמים מפעם בפעם את עיניהם ושואלים: חדל או לא? – העוד יבוא או כבר נפסק?… וברוך קפא באפס־מחשבה ותשוש־אונים. אך באותה שעה הבין מדוע קמה לפתע הדממה – מכונית לא צרחה בחוץ, גלגל רכב לא נשמע. בהרימו את עיניו שוב לא התפלא, כי איש אינו נראה על הככר. “וו־וו–וו!” יללה קרן־אזעקה על פני חלל העיר והזהירה על התושבים מלצאת החוצה. – “וו–וו–וו…”

– לא לצאת החוצה! – רטנה אם על בתה.

– אה… מה יהיה עלינו?… – אספה רוח בסגור חזה ונאנחה לראשונה אשה שנייה. 

– אמא… אמא… אמא’לי… – נזדעקה פתאום תינוקת וקיא לבן פרץ מפיה.

השתרר רגש אי־נעים מתחת למסווה האדישות של הפנים המאומצות. הביתיות שבלבוש הנערות המגודלות, שימת היד על מקום־הלב אצל אשה קשישה, שתיית כוס־המים, ואותו רגש־הבחילה המדומה או האמיתי שעלה כפקעת בגרון, – כל אלו הראו עתה, בפועל מה טיבה של ממלכה נסתרת זו של עצבים, אם ייקרא לה דרור.

– שש… שש… שש… – לחש ברוך, בעלות שכבת אבק לבן ועב־עשן נפרש לאט בחוץ.

אותה שעה הגיעו כבר קולות־צלצול מהרחובות ושאון גלגלים רצים, צופרים תוקעים, וחיים אשר אובנו מקודם התעוררו מקפאונם. אחד פתח דלת ואחד הציץ בעד חלון – “שש… שש…” הזהירו היושבים. ובכל אלה אי־אפשר היה להבליג, שלא לראות מה נתרחש בחוץ. אף־רץ בודד הגיע וסח דבר־מה לא מובן. פליט ראשון בא מהרחוב:

– שם נהרס הרבה…

– ונפש? –

– גם נפשות נספו…

והאבק הלבין מנגד במקום שהיו עצים, האבק הלבן הסתיר את המפולת. כאשר נראה עשן שחור תוך האבק אמרו: “שם פרצה דליקה”… וכאשר נשמעו קולות של מכשירי־ההצלה – הביטו זה לזה… אך הפליט שבא, סיפר:

– אני ראיתי… אני שמעתי… כפשע היה ביני ובין הכל… –

כן רד מעט־מעט הערב על העיר והאבק החל לשקוע. מקרוב התפלשה נערה בחול ופלטה צעקות קולניות. ציפרים פרחו בזיע על פני קיניהן, כי לא מצאו אותם – ותבל נדמה.

– ניצלנו… בנס ניצלנו… – אמרו הצופים שהתקבצו.

– פשוט מקרה… – חזרו ואמרו. – אווירוני האויב טעו בהפצצה.

– אילו דקה אחת.. כחוט־השערה… – לא פסקו מהרהר ומספר.

וקובעי־פלדה נחבשו בינתיים לראשי גברים, שמיהרו לתפקידם במקום ההריסות. צעירים אצו בשקידה אל מכשירי הכבאות. כל החיים רצו אל משמרותיהם דחופים. רק ברוך נשאר במקום עמדו – מקשיב לתלונות נשים, שומע לשיחות־בית. “הרי אפילו מסיכות עוד אין לנו. סדרים…” טענה אשה – “אפילו למקלט הגון לא דאגו מראש… הדואגים! – עזובים אנו על נס, שמא המקרה יציל…” – התלוננו מרה.

– ראה־ראה… – נתקנטרו מחדש שני האחים על הגזוזטרה מנגד – האווירונים באו מפה! – הם נעלמו משם! – אי! – זה היה מעשה־זדון! – לא… טעות היתה! – מעשה־פשע בעיר־פרזות! – לא… לא… שטויות! – – עתה תראה! – עתה תדע! –

השתרר שקט. רק שורה של מכוניות מואפלות זחלה והפסיקה את התנועה ברחוב להולך ברגל. בחשיכה התנועעה העיר. באפילה נעו פליטיה. בדומיה ניצלו הניצולים, הוטענו הרוגים ומובסים, שהוצאו מתחת למפולת. בקרבת־מקום, על הככר, טייל סוס בודד, שהותר מעגלה בחפזון ושוב לא נאסר. אילו חפצים היו מושלכים בדומה להעתקת דירה, וחשיכה גמורה שררה לא רק בחוץ, כי אם גם בבתים. היתה אפילה בכל.

ואם קשה היה להישאר בחוץ בעיר הכתושה הזאת, שבעתיים קשתה הישיבה בבית, בעוד מעשי־הפורענות חיים, חורים נקובים בכותל, בעוד תריס קרוע מצירו נתלה באין־אונים ורסיסי־זכוכית מפוזרים לרוב. – הורגש הרס בכל פינה, ריח הבשר עלה, קול רגל שנקרעה מגוף אדם או שוועת־יד שנאנקה: “הצילו!” – גם בלב ברוך הרעיד קול, “הצילו”, אך לא ידע אנה יפנה מהככר ששממה – –

אותה שעה הרגיש, כי הולך ובא לקראתו יצור־אדם שני. בצד הקיר פסע פסיעה קלה, שאינה נשמעת, כאשר תפסע רק האשה. התקרב שפי, כאחוז ביישנות רבה אך גם סקרנות לוקחת־לב. מיד הכיר את הדמות הזאת על אף החשיכה: ראש גזוז, הרגל הקלה, העין המפזלת לצדדים והחיוך המקומט על השפתיים. הוא שמח כשמוח אל מכר נודע מכבר: “הממונה”… האמנם יצאה בשלום גם היא מתוך ההפיכה? –

– שלום, אדון ברוך. – אמרה בשקט ועמדה.

משום־מה נזכר עתה בעצים הנטועים בחצרו – עצים שקטים וחרישים אלו שגדלו מהשתילים אשר שתל: עצי הדר ארבעה, דקלים שלושה, אזדרכת שנזרעה מחצר שכנה ועלתה מאליה. וכן עצים שלא עלו, פרחים שנבלו, ירק־נוי שנחנק מחמת הרגלה, הזיפן והיבלית ששגשגו בשפע. ככל שחלפו השנים כן רב הזבל בחצר והעשב השוטה הלך ורב גם הוא, משמש משכן לזחל, לכנימה ולתולעת, למערכת חיים שלמה וססגונית. 

– הירק הזה שבחצרי מעשה ידי הוא. – ניסה לומר שלא מן הענין.

והיא, האשה הצעירה, אמרה: – הנה השעה הנכונה הגיעה.

אמר: – האוראקריה גדלה מאוד, אף שתחילה היו חייה בסכנה.

והיא השיבה: – עוד מעט יפקדו אותנו הממונים.

חזר וסיפר: – פה על החול לא רצתה אפילו נאסטורציה לגדול.

והיא: עתה – אם מחנה ילדים יסודר מחוץ לעיר, כי אז וודאי שאסע, כי יוטל עלי ללוותו ולטפל בו.

אז כעס לבסוף וקילל: – לעזאזל מולך־המלחמה, לעזאזל! –

והיא ענתה בשקט: אדון ברוך, אל נא תשכח, כי תחילה מוכרחים אנו לנצח.

מיד נשתתק ועמד תמה על הגיון־הברזל שבדבריה הנאים. אמנם גם עתה, עדיין לא הוכח לו מה רצתה לומר, אך ברור כי ראתה יותר ממנו לאמת. שם, עם חוף־הים, נתקעו שלדים של שתי אניות שבורות, אשר לא תצלחנה עוד למאום והן נטו על צידן מיושן. אך האניות הללו הביאו בתוכן פליטים ממשטר שנסתאב. אות הוא כי יש לתקן את העולם מעיקרו – ומי יתקן אותו? –

– אנחנו. – אמרה האשה הצעירה בחן.

– ומי יעקור את הרע משורשו? – שוב שאל ברוך.

– עתה אין מקום לשאלות, אדון ברוך. קודם לכל – הנצחון.

הוא נפרד ממנה, כי להתווכח עם אשה צעירה כזאת – למה? – והיא תנצח… כאשר תנצח לבסוף כל נגינה נאה… כאשר ייאלם כל פה בפני מראה נאה… היא כבר ניצחה בראשה החינני, בסומק של לחייה, בפיזול עיניה לצדדים, בלי דעת מה כוח רב צפון בו…

– ניצחתיני! – אמר לה עם פרידה, משארכה השעה והממונים לא באו.

– האומנם? – חייכה בתמימות מופרזת – כי אז שלום עד להודעה שנייה, אשר בוודאי תבוא מאת הממונים.

וברוך נשאר לבדו. הבית לא משך. בכל כבדן העיקו הקומות העליונות על הקומה התחתונה, עם הנפש אשר בה – אם קולנית עם ילדתה וגבר מרוגז, נערים שאצו עם הסכנה אל שירותיהם, ועד ועוד – בסך~הכל עשרים ואחת נפש… וכל אלו תרוצנה מעתה בעצם האכילה או השינה למטה, עם הינתן האות של האזעקה הראשונה… העיק הבית, ואף־על־פי־כן נכנס.

היה שקט. הוא ניצל. אף כסאות רבים עמדו תוך הכניסה – זכר לישיבה העגומה שבמקלט. ומעליהם ארבעת הכתלים הפנימיים והחזקים, העתידים עוד להציל אותו ואת שאר יושבי הבית במקרה שני או אולי שלישי – מי יודע – שנה, שנתיים או שלוש? – עד אז – כמוהו כמת נחשב – הס… הס… מהו החשבון? – האורז… הסוכר… הקמח… אך הקמח אינו ניתן למשמרת, כי תולעים מכלים אותו. אהה, אל־אלוהים, כיצד מבטיחים את החיים לימים יבואו?! –

הוא חשב להעלות אור, אך נזכר כי אפילה בחוץ. המנורות אינן עטופות בנייר, החלונות אינם מותרסים. רפתה היד… רפתה הרוח… כיושב על חרבות העיר ההרוסה, כפליט מבין קרבנותיה, גישש הלאה את דרכו עד למשכב, עייף ואדיש לכל אשר עבר. ובתוך החשיכה מיאן לחשוב, מיאן לדרוש חשבון על כל אשר עבר – אך זיק־רעיון אחד עוד האיר אליו מתוך החשיכה: “לעזאזל”, – חשב – לו, לפחות, הציוויליזאציה ניצחה… לפחות, זו שדוגלים בשמה ומתגאים בה – “לו הראתה היא לפחות, כי לא לשווא יתנו בה אנשים את אמונם ומוסרים את נפשם עליה. לו תסייע היא להחיש בפעם זו את הנצחון האמיתי”. – אך באותה שעה נדמה לו, כי פצצה חתכה מלמעלה ועד קומה שנייה הבקיעה… עם הקומה הראשונה כבר תש כוחה ולא אונה רע – – –