את יחזקאל ליאון, המוכר מניפות, סוללות, משרוקיות, כפות־נעליים וכדומה מיני סדקית – כל מין בתורו – ודאי ידעתם או פגשתם ברחוב, בתחנה ואולי עדיכם באוטובוס הגיע. עלה באוטובוס והכריז בניגון צרוד על המניפה, כשהוא משיב בה אל פניכם – – או יעבור על פניכם ברחוב והגיש עד לעיניכם בארשת־פנים רעה את משרוקיתו – – או קולו יעלה מתוך הרחוב – מפנים או מאחור – קול ניחר קצת אך נוגה מאוד –

– “א… מנ… לי–לי… יו–יו” – כן ישורר אי־שם בעד צופרי האוטומובילים, בעד מישעט רגליים, בעד מיצעד העוברים־והשבים.

ואחרי המזמור הנוגה יישמע קול קללה רעה וקפדנית – “יהודים רעים… אינם קונים… אינם רוצים לקנות… גויים…” – וחוזר על ניגונו. מהרחובות המסחריים שבעיר יצא, מרובע בו כוח־האדם הרב והמוצבר עדיין מוטל פה ושם ללא־חפץ. מקום שם סבלים גברתנים יושבים בקרן־זווית וקררים מחכים כשסוסיהם הגמלוניים והמקושטים במצילות, עומדים גאים דום בקרונות־הגרר הצבועים; שם היהודי היווני, התורכי, הבאלקאני על בריותם הנאה מיושבים ומשתעשעים בקוביה, בין עבודה לבטלה במסבאות הקטנות. שם גם תחנות־ארעי של אוטובוסים יוצאים מן העיר בזה אחר זה.

שם פותח יחזקאל ליאון ביומו. מסביב המסחר הומה כבר בכל ענפיו וגווניו. סוחר הכעכים בריא־הבשר הוציא את קרון עוגותיו המזוגג ועמד בסינורו הלבן באחת הקרנות. רוכלי הירק והפרי דחפו את מגררותיהם לרחוב והסתדרו בשורה – אחד בעגבניותיו ואחד בבננותיו, אחד בתפוחיו ואחד בשיירי מלפפוניו, פלוני בתמד־תמרים ואלמוני במי־לימון. בחנויות הדגים נערמו מבעוד שחר ערימות הטרית הפשוטה, בצד מולית אדומה ושישן ו“משה רבנו” שקוף כזגוגית וריחה של דגה נודף למרחוק מעל המדפים השטופים. מטחנות הקפה טחנו כבר והכרכום בצנצנותיו האדים – הרובע כולו שוקק ממסחר ורכולה.

ויחזקאל ליאון יוצא גם הוא עם הסחורה שנועדה לזמנה. בקיץ תהיה רכולתו מניפה – מהמניפות המצויירות הזולות, שמחירה גרוש אחד ואתה יכול להשיב בה רוח טובה בעצם החום – מדוע לא יקנוה ממנו? – – בימות־חול תהיה הסחורה צעצוע – שעשוע־ילדים בגרוש או בשניים, כלי שנתחבב על כל הילדים – ומדוע לא יקנו אותו מידיו? – – בימי “הזדמנות” יפה גם כפת־נעליים לשמש סחורה עוברת ליד – כפת־ברזל מצופה כבכסף מבחוץ. בימי חירום אלו קונים סחורות גרועות ממנה ומדוע לא יימצאו קופצים על הכף? – –

מתחיל איפוא יחזקאל את יומו בתקווה. מקדים שיר להכרזה ובשעה זו ידמה לו, כי עלה בידו להמציא גם ניגון לסחורה חדשה – “כפת־ברזל… יהודים… בגרוש וחצי הכפה – – א, מנ… לי–לי” – אכן, ניגון נאה! – שורת שיניו המפורצת נחשפת, פניו הכחושים מתעקמים קצת, עיניו השחורות משוטטות כה וכה והוא מזמר בנעימות את השיר תוך הילוך והתקדמות מתונה בין אחיו, שהחלו גם הם בממכר.

הוא יודע כי בין אחיו לעדה לא יימצאו הקופצים על סחורתו הפעוטה – הללו לבם גס בניגון ואין בהם נותן את דעתו על פזמון. הללו גם לבתי־כנסתם הריקים מאדם לא ישעו ועל מודעת פטירה ולווייה יפסחו בשעה זו של מסחר. הללו אך לסחורה נאכלת עיניהם נטויות כעת – לדגה, לירק, לאגוז ולתמר, לדבלת התאנים ולכעך המתוק, העשויים להיטיב לב אדם. אבל מה לו ולהם? – לא עליהם תקוותו. הוא מכונן פעמיו אל אוטובוסי־מסע – שם האשכנזים מתאספים תוך תנועה מתמידה ומהם יש תקווה…

הוא מגיע. בוקע לו דרך בין שאר הרוכלים, הצובאים על מרכזי התנועה שבעיר. כאן מוכרי הגלידה המבטיחים לצנן כל חיך לוהט מצמא; הנערים הזריזים המושיטים בעד חלון ובעד דלת קרון חפיסות שוקולדה בגרוש; מוכרי כעכים הנדחק בעקשנות של מסכן בין ספסלי הנוסעים ומבטיח להשביע כל נפש בשני הכעכים שיקנו. ביניהם הוא מבקיע וניגונו משתרשר, כדי לרכך לבבות – "א… מנ… לי… לי… יו… יו… " – נראה כי הכל נהנים, מצהיבים פני הכל ונושאים בסקרנות את עיניהם אליו. מזדרז יחזקאל ליאון ומטפס אל האוטובוס הגדוש, כי נותרו אך שתיים־שלוש דקות עד לנסיעה. קנו, יהודים, קנו. כי יהיה חם בדרך… בכל מקום ושעה תצטרכו לחפץ זה… מה מכם – אם תקנו בגרוש? – וממאנים האנשים לקנות, מצדדים את מבטיהם. הופרה שמחתם הראשונה לשמע ניגונו. – “א… יהודים רעים… לא טובים… לא רוצים…” – נשבתה גם תקוות יחזקאל ליאון והוא מתחיל לקלל מיד.

– מדוע תקלל? – מתרעמים עליו נוסעים – הרי אם תקלל תרחיק לב קונה מעליך. הראית סוחר כי יקלל… יהודי כי יאור את אחיו? – –  

– לא יהודים… לא טובים… רעים… לא רוצים לקנות… גויים!

והוא הולך משם, כשפניו מאוכזבות… יש עוד מרכזים גדולים, שמהם אפשר להיבנות אולי יותר מאוטובוסי הנוסעים האלה. אך ימצא את הניגון הטוב וייכנס אל בתי־קפה, יעבור בין שולחנות ויגלגל בין אצבעותיו את הסחורה – יאיר בסוללה, ישרוק במשרוקית, ישיב במניפה או ישלשל לעיניהם את הכף – והכל יקנו! – – והוא מתחיל בסיבובו בעיר. עובר ליד הדואר, חוצה את המסילה. ברוך־השם, יהודים קונים דובשניות עשויון משומשמין ודבש. אגוזי־אדמה מצופים בנופת. תירס מבושל מדודי־מים מהבילים. יהודים קונים סיגאריות, גפרורים ועתונים – ומדוע לא יקנו ממנו? – –

– א… מנ… לי… לי.. יו–יו – הוא מזמר אל מול חלונות־הראווה של בתי־מסחר שונים מלא תקוות.

ואינו נותן דעתו על הקונים. לבו בטוח כעת, כי ניגונו שלו טוב מסחורות שהוצגו לראווה כדי למשוך את העין. שם הכל הבל וביוקר וצריך כסף הרבה. סחורתו שלו זולה היא. גרוש, גרוש וחצי. כל אחד קונה, בין שצריך ובין שאינו צריך… והוא נדחק לבין השולחנות שבבתי־קפה הומים, מרים את רכולתו לעיני כל.

– שיר ואז אקנה. – נמצא אחד המשוממים שביושבים, הנענה לו במאור־פנים, לכאורה, ויש תקווה ממנו.

– א… מנ… לי… יו–יו – מחמם אותו יחזקאל ליאון בניגונו, שופע עליו בקשה ורחמים, כובש את התרעומת הלוחשת בעיניו לאחר־כך.

– נו, מה הסחורה שבידך? שואל המשומם מאין ברירה אחרת ובוחן את החפץ בידיו.

– סוללה… בטריה… בזול. רק גרוש וחצי… קנו, יהודים.

משיב האיש באי־חמדה את החפץ – אין צורך. חשב כי באמת דבר שבממש. ובינתיים בעל הקפה נגש ודוחק לצאת. בינתיים אורחים חדשים באים ואותם שישבו יוצאים. מניע יחזקאל ליאון ביד לאות־יאוש ופונה לצאת. אש בוערת בעיניו ושורפת את הגברת היושבת ענודה את פרוותה, אש שורפת נשפדת מעיניו אל פני הסרסורים העסוקים במשאם־ומתנם, אל פני הסופרים היושבים על מדוכה של ויכוח, אל פני הזוגות והיחידים הרואים בשויון־נפש ביציאתו ואין מתעורר בהם לקנות.

– יהודים רעים… לא טובים… לא רוצים לקנות. לא רוצים… גויים… – כן הוא מסיים את ביקורו במפח־נפש וקללתו אינה קללה אלא קובלנה מרה.

נפלט יחזקאל ליאון מהמדרגות לרחוב ונשען אל גדר. לא הרחק מחבר־רוכל בסכיני־גילוח ומשקפי־שמש יישען. יש עוד הרבה בתי־קפה בעיר ורבים היושבים בהם… אך הוא יחכה מעט. ימתין. סוף־סוף יהודים קונים. אחד עובר ותופש חפיסת סכיני־גילוח ומשלם עבורה כלאחר־יד. שני ניגש ומזמין כוס מיץ מהסוחט. – ומדוע לא יקנו ממנו? – – הוא מניח לצעצוע שבידו להתגלגל על המדרכה – שמא זה ימשוך? – – הוא מושך בחבל ובחוט את הצעצוע – שמא זה יקח את הלב? – – הרי כלי־פח זה מחולל נפלאות ממש, מרקד בידיו וברגליו עד לשמח לב כל ילד… ומחירו – כאפס – גרוש וגרוש וחצי, יהודים! –

עייף יחזקאל ליאון ומתנהל נהלאות בצד חלונות־הראווה, כמו החל למצוא בהם מעט־מעט עניין לשעשע את עצמו. עוד היום ארוך ויספיק לעבור בכל העיר, לרפט את נעליו בלי תוצאות. ספק מתחיל להתגנב אל לבו. יאוש מתחיל מכוסס אי־שם. אש נכזבה מתחילה בוערת בעיניו ושאלה בפניו הכחושות:

– שמא ניגונו הוא שאינו משפיע ואינו לוקח לב? – – שמא ישן הוא הניגון?

– – אותה שעה ניגש אליו לפתע קונה אחד ומושיט את ידו, אומר לו:

– הבה כף. מה מחירה? –

פוקח יחזקאל ליאון את עיניו. אינו יודע אם ישמח למקרה זה או שמא רק משחק הוא ויתבדה? – – נוטל כף־נעליים ומושיט, מקבל את כסף מחירה ופתאום יסיח בחום כבוש של אדם טובע שניצל:

– עוד לי ניגון אחד, שאני מכין כעת. במיוחד אני מכין אותו. וזה יהיה ניגון חדש, כאשר לא היה עד כה… – או–או–או – – –

ובו במקום הוא מתחיל לזמר בשקט ובקול צרוד את הניגון – “א… מנ… לי… לי יו–יו” – ואינו מרגיש כי ניגון זה אינו אלא חזרה על כל הניגונים, בהם ניסה למכור את רכולתו עד כה, אך עינו מתחממת מתקווה – שמא חדש הוא הניגון – –