רקע
עבר הדני
איני זוכר...
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יהושע צ'ציק; 1968

ימים נרעשים ונפחדים באו רצופים. ימים, בהם אדם נהר לעיבור העיר ואיש ניגש ברעהו תאב לידיעות, ולילות בהם זרם האדם מיהר לגלוש עם חשיכה מהרחובות אשר נשמו. ימים – בהם נראו פנים חדשות לרוב, אך לא ניתנה הדעת עליהן כי מקרוב הגיעו; – נתערבו ותיקים בפליטים באותה תחושה סתומה של שואה קרובה – אם מים תבוא אם ממדבר… אפשר מרחפת היא מעל לראש ואפשר כבר מונחה על הצוואר… ימים בהם נחתמו שפתיים ולא הסיח איש את דאגתו מן השפה ולחוץ ולא גמל לאיש בדברי עידוד… ימים בהם דובר אך ב“חורבן בית” – ולא נודע איזה “בית” – ראשון… שני או שמא השלישי העומד לבוא… בימים הללו נראו גם פניהם לראשונה, כשמספרם הלך ורב – –

כזרים עוברי־אורח החלו להראות ברחוב, בלי שנודע על בואם וללא־קשר לכאורה ביניהם־לבין־עצמם. הילוכם בנחת ותנועתם באצילות נראו מהלכים, כשהמשמש לימינם ופעמים בני־לווייה אחריהם. אם נראה אחד מתון, ומעילו הארוך לגופו המעודן ומגבעתו הנמוכה־הרכה לראשו, והורו עליו באצבע: זה “רבי” של “חצר” נודעה־לשם, אשר שם גדול היה כבודה… ואם נראה שני מהלך עקב בצד אגודל דרך־טיול, ומשמשו טורח ומראה את הדרך לפניו ואמרו יודעי־דבר: משושלת גדולה הוא על רבואות החסידים אשר נמנו עליה – האדמו"ר הנודע!… אם נראתה תכונה מיוחדת בקרן־זווית של הרחוב ובעלי מגבעות עגולות־שחורות התהלכו בכה ולא נחו, התלחשו בכה כממתיקים־סוד ביניהם – ויצא הסוד: עומד לבוא אחד גדול, אשר חסידיו מייחלים לבואו – –

כן נעשתה הופעתם קבועה ברחוב, ולא רק ביחידים אלא בחבורות – רביים ובניהם של רביים, פליטי חרב, שמד, גולי השושלות האצילות. ולא רק זקנים וקשישים שדעתם מיושבת, אלא צעירים, אשר פאת־לחיים, צהובה או שחורה – עדיין נוצצת ורכה, מסתלסלת כמשי־הבחרות. מכנסיהם של אלה הגיעו עד למטה מגרביהם השחורים ומגבעותיהם מופשלות למעלה כדרך צעירים זריזים וממולחים לא רק בתורה ובמצוות, אלא גם בחיים של מעשה. הנה יהלכו בחבורה נחפזת, אך יש ויעמדו כמו על־פי פקודה – אינם משגיחים במתרחש סביב והם מתרכזים וסובבים את העומד באמצעם – בן־רבי וכוחו כרבי בעצמו, כביכול.

אף זאת: לא כפליטים וגולים היה מנהגם, אלא כבאים על המוכן ויש דואג למחסורם אף מזונותיהם מצויים לפניהם, ללא רעש ופומבי ציבורי. ירקן־תושב מטופל, שחיותו מן הירקות המעטים, נתפנה מעסקו להוציא בסל את מבחר פירותיו לבית הרבי שגלה; איש־מכולת שנטרד מבוקר ועד ערב, במיקח־וממכר קמעוני – נראה עומס מיצרכים לרבי – – אחד בסלו ואחד במטענו נחפזו למקום משכנו של רבי, מחסרים את נפשם ואין פוצה פה ומצפצף. כן נשתנה גם מנהגם של אלה: ירקן מהדר בסלסול פיאתו, חנווני וסוחר מוציאים מארונם קפוטת שיראין – והרי הם באים בחפזון לתפילה עם הרבי, מקפידים בימי שבת לבוא עם טפליהם והמה הרחוב מחבורות של יהודים, שאינם חסרים כביכול דבר, אלא קירבה לרבי. צבא מזנבות־השועלים נהר לקורת־רוחם של שלומים ואמוּנים בעיר.

נעשה הדבר למראה־קבע ובאשר נודע מקום משכנו של רבי, שם בנים מצוייצים בציצית משכימים לפתחו, מסתופפים בחצרו והרי הם מתגדלים בחבורות, כבניהם של חסידים לתורה… עין מי תבחין איפוא, אם נוסף על אלה אחד חדש, או הגיע אחד מפורסם מחברו? – מי בקי וידע אם יורש השושלת בכבודו ובעצמו הגיע או אולי יריבו?… וכן – האם עשו את מגוריהם ברחוב זה ארעי או שמא התכוונו לקבוע “חצרות” ולנהוג בהן “מלכות” כבעבר… ועדיין התכונה היתה בעיצומה – סדיגורה, בלז', ויז’ניץ וקארלין – אחד שנודע בכינויי החיבה של אבותיו ואחד שנתפרסם בגינונים משל עצמו, אחד – במנהגו ואחד “בנוסח חצרו” – הוסיפו להשתכן ברחוב כמו נעשה למקום פירסום.

מה פלא כי שוב לא השגיחו באחד, שנראה גם הוא עטוף ונוצץ בחלקת לבושו ועושה הילוכו במתינות כה וכה, ללא קשר עם חבריו שהקדימוהו? כיוון שנראה בחוץ וכפות ידיו הרכות אך קצותיהן הגיחו מבעד לשרוולי לבושו; כיוון שראוהו עם משמשו והוא אינו טורח לפנות בדרכו, ימין או שמאל, בלי עצתו של זה – היה ברי כי חלקו עם אלה, אשר נעשו בהם ניסים ויצאו חיים, לא שלטה בהם יד הרשעה הגדולה, מלהקים זכר ושריד לחצרו של רבי.

בקומה תחתונה שברחוב קבע איפוא גם הוא את מגוריו, עם שמראה הקומה חולוני היה והכניסה אליה ככניסה לאכסניה, ללא מחיצה חוצצת בין הפנים ובין החוץ. אף שניים או שלושה עצי פעמונית דלי־מראה שבצד המדרכה לא היה בהם, כדי להבדיל בין קודש לחול. אף זה עצמו לא נודע יחסו ברבים – אם מחצר גדולה בא או קטנה, אם היו מרובים חסידיו ומצויים מהם גם כאן – – ושעה שממשכנותיהם של קודמיו כבר בקעו רינות ועלו זמירות, ותפילה נתלוותה בגלי ניגונים – כאן שרר שקט ולא נראו אף בערבי שבת אלא קצות מגבעותיהם של אלה שבאו לתפילה, תנועות־גו דמומות וקולות שלא הצטרפו למקהלה.

כל עוד נאמרה התפילה, עמד הרבי ופניו אל הקיר כמו דבר אין לו עם העומדים סביב. יצאה התפילה המבדילה ביו קודש לחול ופנה הרבי בלי הרם עיניים אל מושב־הראש של השולחן העומד בתווך והעומדים עליו כמתחטאים על שום מספרם הדל. – הס… הס… – לחשו בניע־שפתיים, כאשמים בשקט מסביב ומייחלים שמא יתגלה כוחו של רבי – זה כוחה של חצר־מלכות.

אף בן־הרבי החמוד עמד הכן, כשלראשו הרך והמסולסל חבושה מגבעת ופניו נסוכים תום־ילדות וחן של מלכות גם יחד. החזיק את גביע היין בידו וניצב ליד אביו צופה לקראת מעשה ההבדלה – – וכיוון שעמד אביו נכחו עצום־עיניים וכף־ידו עושה בכוונה רבה כלפי נר־הבדלה קלוע ויצק יין על גבי הלהבה – נזדככו משנה פני הפעוט ונזדכך קולו… ראו העומדים בכך ונתמשכה תוחלת על פניהם היגעים… – ל–ל– מנסים הם מכוחם להעלות ניצוץ ולשמח את לב הרבי.

– ל–ל– מתגבר גם משמשו ובוחן בעיניו, אם יפיק את רצון הרבי – –

כן פותחים הם בשניים ובשלושה, פוצחים ומפסיקים… המשמש מתעלם מן השותקים – ל–ל– ממשיך הוא בתנועת־גו, משרבב גרון ונותן דעתו בסתר לתנועת רצון על פני הרבי.

– לא… לא… – חולף צל בלי־אומר על פניו של זה.

– הא… הא… ודאי ניגון זה שהיינו שרים – – מעמיד משמשו פנים שמחות.

– לא… לא… – אינו טורח הרבי להשיב לו ורק אצבעו הרכה תופפת על דף השולחן שלפניו.

– אהא! – מריע שמשו ועיניו נוגות – פשיטא – ל–ל–ל– זה הניגון שהיינו משמיעים עם “הבדלה” בחצר הרבי.

– לא… לא… – עדיין נעות שפתיו של נצר הרביים, שגלה ממקומו, אשר הרוגז אסור לו והעצב אסור גם הוא, ופניו הדמומות לא יגלו מאום לעיני חסידיו העומדים סביב. – הבה את הניגון שהיו שרים תמיד בחצר אבי הרבי

הרכין משמשו את ראשו לפנים, כדי להיטיב ולשמוע אל הלחש. הקשיב והניע בראשו לאות הסכמה, הוסיף להקשיב ומבוכה השתפכה על פניו: משמע, לניגון זה מתכוון הרבי? – לאו… – שמא ניגון זהו – לא כך… – משמע… איני זוכר ונשמט מזכרוני – – כן נעו שפתיו של המשמש והוא פושק ידיו כמבקש עזרה, מודה ומתוודה כי שכחה גורמת לתקלה גדולה – –

ואין מסביב אחד שיוכל לבוא לעזרתו במבוכתו. אפשר לא קהל חסידים באו־נאספו כאן – כי לא נתעורר ירקן עלוב, אשר פרנסתו על פירותיו המעטים, לשחר את פני הרבי… ולא נמצא איש־מכולת שיבוא נלהב במטענו לספק את צרכי הרבי… אף הסוחר הלובש קפוטה של משי והאברך המתהדר בפתיל על גבי לבושו, עדיין בוששו לבוא – מספר יהודים אנשי־מעשה עמדו נבוכים ומבחוץ ניבט רחוב שאין בינו ובין חדר הרבי ולא כלום…

ודאי שהיו גם כאן יהודים יודעי־סוד… אף הסיחו מפה לאוזן מעשי ניסים שנעשו ברבי… אוזן מי לא שמעה על כך? – מעשה ברבי, ינוקא עטוף־אדרת, אשר רוזנת מחסידי אומות־העולם באה לעזרתו בחרף־־נפש, הסיעתו אל מחוץ לשליטתם של שונאי ישראל י"ש – והדבר היה לפלא… ומעשה ברבי, אשר כיוון שנודע לחסידיו כי הגיע ארצה בשלום, אצו־באו לקראתו בזקניהם ונעריהם, התגודדו על אם־הדרך עד שצר המעבר למכונית שנשאה את כבוד הרבי – ונשאוה בכתפיהם – – ומעשים כיוצא בהם אשר העידו, כי עדיין גדולתן של שושלות בעינה עומדת, מכוחם של רביים לא נגרע מאום ופרנסיהם ומשמשיהם עומדים גם כאן הכן לפקודתם כי לא פסה אמונה מישראל – –

עם זאת הועם האור בחדר והמסתופפים בו נפטרים ממנו כנכלמים. השולחן לבש כבר חולין־יתר, כאשר קם הרבי מאצלו והושיט יד רכה לעומדים עליו. פני הנער התמים דמו כעת לפני בן־מלך שנתרושש פתע ועינו הנוצצת־הנבונה תלוייה בשלהבת הנר שלפניו, כשקוע בסוגיה: האם תעלה עוד השלהבת או אולי מוטב לכבותה? – או שמא מלכות נתמוטטה כאן ואחרוני הנאמנים יוצאים חרש לבל ירגישו ביציאתם – – בפעפוע כלשהו מהבהב הרבי הבהוב־חולין בסיגאריה שבפיו. בנו הבכור שוב אינו מתבושש להצית כלאחר־יד סיגריה שהוציא מקופסתו אשר בכיס בגדו – מעשה בן־תשחורת.

כבר פסע הרבי מתונות לעבר מגוריו הפנימיים ואין אחד מבחין בדממה שקמה. רק המשמש מעומד אחרון ליד השולחן שנתפנה, כאינו רואה ואינו שומע. הוא מוסיף להתנועע, כשראשו נטוי ואזנו כאפרכסת, הוא מאמץ את זכרונו ועינו מחננת… רגע יחייך ופניו נוהרות ומשנהו יעיב צל המבוכה עליהן, כשהוא מתריס כלפי עצמו וכלפי החדר המוצג ריק: – ודאי… ודאי… מה לעשות? – – דווקא אותו ניגון נשמט מזכרוני כלהכעיס – ניגונו של אבי הרבי! – – וגדול צערה של שכחה זו מצערה של מלכות שחלפה.


המלצות קוראים
תגיות