הוא ישב בכסא, בהיר־שער וקמוט־פנים, כשעיניו מימיות ואינן משקפות אלא מעין בכיינות אילמת. הוא לא דיבר אלא הקשיב לקולות המשוחחים ורק מפקידה לפקידה היה מנענע בראשו, למילה מובנת, מקמט את לחייו הנפולות ומעיר בלשון־עילגים לבעלי־הבית בעברית, כשהוא נכון בכל רגע לקחת חבל בפרט מפרטי הבית השונים. ובעלי־הבית – מארחיו – כבר התרגלו למציאותו, לשאלותיו, לתשובותיו, להתעניינותו בחייהם. תוך המגע היומיומי נוכחו לדעת, כי אמנם בודד הוא. נפש גלמודה ורצוצה. גופו חולה וטעון ריפוי מכמה מחלות וליקויים. אך הרוח – מתחת לקליפה הגופנית החלשה – פגומה עוד יותר. האם פלא הוא? – אשתו אבדה בהיותם גולים ועמה גם ילדתם – אין יודע את גורלן. אין יודע עד־מה מגורלם של כל האהובים – רק הוא האוד המוצל מאש – והעינים המימיות מתכסות דוק לח מיד…

אכן, קשה היה לנחמו ולפיכך הניחו לו להתקשר לבית, לתינוק, לאורח־החיים. רצה – למד מלים עבריות מהשגורות ביותר וגמגם בהן כישר בעיניו. רצה – יצא לטייל עם התינוק וציית לכל בקשותיו ורוגזותיו של זה. – רצה הביא מתנה לילד, שיחק עמו “ברוגז”, התפייס עמו ושוב נכנע לו – השתעבד משנה משהיה משועבד לו קודם. – “היום עשינו כבר שלום” – סיפר והשתעשע, נהנה, הביט בעיניים מסבירות על מארחיו וידידיהם.

והללו צחקו. לכתחילה לא הבינו מה קשר קשר אורחם הזר לחייהם, אך מעט־מעט השלימו. סיפרו בגורלו של זה והחלו להרגיש עד מה רע ומר לו. ביתו נהרס, מולדתו חרבה, תקוותיו – – ניצוץ תקווה אחרון כבה, לכאורה, בחייו. אנה ילך? – – אנא ישא את נפשו ללכת? – טבעי הדבר, כי באשר מצא בני־אדם טובים, מיהר להתקשר אליהם וראה בהם את ידידיו.

– התרגלנו. – סחו בעלי־הבית וזרקו מבט לעברו, כשהוא מחייך גם הוא, פשתני בכסאו.

אכן, טיפוס סלאווי. מהיר להתקשר וקשה להיפרד. מדי יזכור כי עליו להיפרד ביום מן הימים, כי ריפויו ייגמר והוא יבריא, יישלח שוב לשירות – והתקדרו פניו בהבעה מעוררת רחמים. אנה ילך – לא איכפת לו. לגבי דידו היינו הך – אם לאפריקה האקוואטוריאלית או לאסיה התיכונית – אך בלעדי אלה, שנתקשר אליהם, מה יעשה? – – אכן, הוא יכתוב אליהם. יודיע. יקיים קשר. ובראש לכל ישתדל להעבירם אליו, כדי לשמרם מרע. ואשר לארץ מולדתו שוב לא ירבה לחשוב – זו אינה קיימת בעולם.

מתבוננים הכל ברגע של שתיקה לפניו של זה ורחמיהם הומים – – משום־מה חולף לנגד עיניהם אותה שעה פלג נחל מתפתל מתחת לגשר־עץ קטן. מרחוק – מעברו האחד של הפלג – חוות אחוזה לא גדולה עם כלבים וסוסים וגני עצי־פרי; ומהעבר השני – מישורי אפרים ירוקים, ספק כבולים במים, ספק מצמיחים מרעה־אלוהים בלי גבול. ומסביב השדות, שדות תפוחי־אדמה ושיפון של אכרי הכפרים הללו – האכרים לבני־השער מגזע סלאווי.

“זו פולניה” – – נזכרים היושבים אותה שעה ורואים במימי עיניו של הזר את שמי הארץ הרחוקה על צבעי־מימיה ואפרי השחת שבה, על אחוזות “הפריצים” והכפרים המובדלים שבתוכה.

אותה שעה הם קורעים את עיניהם ושואלים לפתע את עצמם: מה קרה לו לאדם זה ומי הוא? מאין בא הלום ומה טיבו האנושי לבסוף? – – האם ככל אדם נכרי הוא לגביהם או שמא יש איזה קשר ביניהם – קשר שלא בא ביודעים ואף־על־פי־כן קיים – – כן שואלים הם ונזכרים, כי גם הם מאותה ארץ באו. מבסמוך לה, מגבולותיה, מירכתיה, מתוך־תוכה. מארצות הסלאווים באו. ממדינה זו שלו, שאינה מוגמרת.

– אמור נא, אחא! – באים הם עמו לידי שיתוף־לשון בשפת־האחות הסלאווית הגדולה ושואלים בסקרנות – מה ראית בדרכך חוץ מחורבן והרס של מולדתך?

– מה?! – מתעורר הלה בקנאות מדכדוך אבלו ומישיבתו האדישה כנכוש־נחש – מאום לא ראיתי, כי אין מה לראות! רע שבעתיים בארץ הסלאווית הגדולה מבארצי אני! אם שם ייקרא לכך בנין ואושר, כי אז היה אצלנו גן־העדן!

למראה המעבר הזה מיאוש לקנאות נפרזת, מחייכים כל היושבים באין־רואים. סוף־סוף אין אדם נתפס על אהבה המקלקלת את השורה. את מולדתו יאהב – וחסל. ואף־על־פי כן הקנאות למה? – – אש הקנאות הזאת? – –

לא באו עליו בשאלות. נזהרו, אך מסקרנות כבושה הוסיפו להביט אל שער־הפשתן שלו, הקלוש, הדהוי. משום־מה הבינו לפתע, כי מעין אדם בלתי־מוגמר ישב לנגד עיניהם. לכאורה, מדבר ומשוחח תוך הלך־מחשבות שקול – ואף־על־פי־כן יושב בסתר איזה שד ומקלקל את השורה. לכאורה, מתגבר ומבליג ומשים עצמו אדיש למדובר תוך המסיבה בשפה זרה, ואף־על־פי־כן מציצה איזו קובלנה מתוך אדישותו.

“מדוע אתם מסיחים בי? – ישאל קלסתר פניו בקובלנה – ואתם רואים לפניכם אדם בלתי־מוגמר. אמנם פולני אני, אך לא זה הפולני העתיד להיות, כי אם כפי שהנהו במחצית הדרך. אצלנו – הפלג אינו נופל עוד לתוך הים והמדינה אינה גובלת אלא באומות חזקות ממנה. המתינו עד שנתגבר – ואז נגלה כוחנו.”

כן, נדמה, ידובבו פניו בלי אומר ועיניו מביטות אותה שעה נכחן. הרי גם הוא יודע, כי היושבים עמו בזה לא זרו לו מעיקרם. הם הם, שהקדימו להחיש להם מפלט מתחום ארצו ובארץ זו וכעת הם – מארחיו. הם הם היהודים שינקו עמו מחלבה של אותה ארץ, שנהרותיה אינם נופלים לים ושגבולותיה מטושטשים בין עמים גדולים; הרי שינקו בעל־כרחם את הצפייה הזאת לתוך דמם, לאמור: חכו… המתינו… עדיין איננו מוגמרים, אף שיהודים אנחנו.

מעין רגש הבנה משתרר בין היושבים ומבחן אילם חולף בין עיניהם. הכל בוחנים אלו את אלו: מה אנו בעיני הזר הזה? – – מה אני בעיניהם? – – סוף־סוף מה הוא המבדיל בינינו? – – מה למדו בינתיים אלו, שנקלעו תחילה לעולם אחר? – – מה ילמד זה, שיצא כעת לנדוד ואך זה התחיל את נדודיו בארצות־תבל? –

שאלות כאלה ודומות להן חלפו בראשיהם של היושבים, אף שאיש לאיש לא הביע אומר. הכל העתיקו את עצמם אותה שעה לארץ אומללה, שנדרסה ונרמסה על יושביה ועל רצונה לחיות. הכל ראו לנגד עיניהם בשעה זו את אלפי הפרצופים הנודדים בכומתות הצבאיות ובלבוש־החאקי הבהיר ובהם חרות הקמט הגאה המכריז כלפי חוץ: חכו… המתינו… לעזאזל… אלמלא התבוסה, כי אז הייתם רואים אותנו… אותה – את ארצנו – בשלימותה…

אותה שעה נשתתקו הכל ומיאנו לחדש את השיחה, כי מכשיר הראדיו דיבר. הוא סיפר על הודו ויוון, על גרמניה וצרפת דיבר. – – מה? מה? – הקשיבו היושבים והטו את אזניהם לשמוע. – הפציצו… הפילו ופגעו… – סח הראדיו באזניהם והניח את דעתם למחצה ולרביע. – – מה?! – מה?! – – זקף פתאום גם הקצין היושב דומם את שתי אזניו ושאל לשפה הבלתי־מובנת:

– ווארשה! – הכריז הראדיו ופסח ועבר מהר.

כיסה הפולני בשתי ידיו על שתי עיניו ונשאר דומם. הוא מיאן לחקור לפרטים שבאו – הוא רק הרגיש מחדש מעין חבלה בגוף – – שוב פגעו בה בנפש מדינה זו שלו, שעדיין לא באה לידי גמירה. מכה נוספת לבל תרים את ראשה – – אהה, מי ירחם ומי יחמול עליה? –

הוא כיסה את שתי עיניו והיושבים תמהו: רגשנות יתירה זו אך סלאווית היא! ודאי – שאפשר להבין ולשער… קרובים ואהובים… מולדת… אסונות ופורענויות כאלה תוך זמן קצר ביחד עם תלאות ונדודים. הללו עשויים להעכיר רוחו של בן־אדם ולהעבירו על דעתו. ואף־על־פי־כן – זעזוע כגון זה לשמע השם בלבד, בכי ודמעה לפליטת קריאה בלבד – האין זו ילדות – ילדות שמעבירה מאדישות לקנאה נפרזת, מקנאה נפרזת ליאוש, מיאוש לבכי? – – האין בזה משום ילדות אם יעבור אדם לפתע מיוהרא נפרזת אל שפל רוחני לעיני רואים? –

הרגישו הנוכחים מעין אי־נעימות קשה וקמו ללכת. לחצו את הידיים וגם לזר שביניהם לחצו את היד, כמבקשים לומר לו, שיתנחם ואל יהא בהול להוואש. והוא אף הוא כבר התאושש והצטדד ביניהם, קיבל עליו לשמור על הילד הישן עד שיצאו בעלי־הבית ללוות את אורחיהם – – “אבא”, “אמא” – אין דבר… הכל עליו… הוא כבר ישמור על הפעוט, אף שהיה עמו “ברוגז”.

– הרי הם “ברוגז” – סחה האם בהנאה מעריצותו של פעוטה באזני¹ אורחיה, בהיותם מהלכים במדרכה.

– “אבא” – קרא כבר האורח מחלון הבית, בהיותו נצב, על משמרתו שמח וטוב־לב ולא ניכרו בו אותות העצב – האם לא השארתם שמן במטבח, כדי למרוח את סנדלי הילד הקשים?