א    🔗

בספרו של ההיסטוריון הביזאנטי פּרוֹקוֹפּיוס (אמצע המאה השישית לסה"נ) על מלחמת הוואנדאלים נמצא סיפור מתמיה: זה¹

"מאחר שהרצאת קורות הימים הביאתנו עד כאן (היינו עד המלחמות שבין בֶּליסאריוּס ובין המאוּרים), צריך שנספר תחילת המעשה, מאין באו עמי המאוּרים² אל לוב וכיצד נאחזו בה.

כשיצאו העברים מארץ מצרים ובאו אל גבולה של פלשתינה, נפטר משה, איש חכם שהנחה אותם בדרכם, ואת שלטונו ירש יהושע בן נון. הוא הכניס את העם אל הארץ וכבש אותה, ובמלחמה זו הראה גבורה שלמעלה מטבע האדם. הוא הכניע את כל השבטים, כבש במהרה את הערים והוחזק בן־אדם שלא יתייצב איש לפניו. בעת ההיא נקראה כל ארץ־החוף מצידון ועד גבול מצרים בשם פניקיה. כל ההיסטוריונים של קדמוניות פניקיה מסכימים, שבימי קדם מָלַך מֶלֶך אחד על כל הארץ ההיא, שבה שכנו שבטים דגולים, כגון הגרגשים והיבוסים וכיוצא בהם מן השמות הנקובים בספר דברי הימים של העברים. משהכיר העם הזה שאין לעמוד בפני המצביא הבא עליהם, הסתלק מארץ אבותיו וירד למצרים הסמוכה. אבל שם לא יכלו למצוא מקום יפה ליישובם, הואיל ומצרים מעולם משופעת באוכלוסים היתה; לפיכך יצאו ללוב והושיבו שם הרבה ערים, וכך כבשו את כל לוב כולה עד עמודי היראקלס, ושם הם יושבים עד היום הזה ומדברים בלשון הפניקית. אף מבצר בנו להם באחת מערי נוּמידיה, במקום שיש היום יישוב בשם טיגיזיס. שם עומדים ליד המעיין הגדול שני עמודי־שיש ועליהם חקוקות בכתב הפניקים מלים פניקיות שפירושן הוא: אנחנו האנשים שנסנו מפני הלסטים יהושע בן נון"³.

בשינויים קלים נמצא סיפור משונה זה על יהושע ועל הכנענים גם בליקוטים מספרו של ההיסטוריון הנוצרי יוחנן מאנטיוכיה⁴, וכן במילון של סווידאס הביזאנטי⁵ בנופך של טעויות־הבנה וסילופים, כרגיל בידו. אצל שניהם נוסח הכתובת היה: “אנחנו הכנענים, שרדף אחריהם יהושע הלסטים”. כאן נקראים הבורחים בפירוש כמו במקרא בשם כנענים, מה שאין כן אצל פּרוֹקוֹפּיוס, הרואה את שבעת עממי כנען⁶ כחלק של ממלכה פניקית גדולה ואחת.

מבחינת הצורה אתה מוצא בסיפורו של פּרוֹקוֹפּיוס, את סממני אגדות־הייסוד היווניות. הוא פותח בנוסח המקובל בסיפורי קדמוניות שאינם מגופו של העניין⁷. בסיפור ממין זה אתה מוצא את הצדדים שהם מגופו של סוג ספרותי זה: הגורם לנדידה הוא גירוש העם על־ידי כובש חזק ממנו⁸. נמנות תחנות המסע (אף ריבוי־האוכלוסים של מצרים הוא מן הדברים, שבהם דשה האתנוגראפיה העתיקה)⁹. ואם בסוף טלטוליו מקים עם הנודדים עמוד, שעליו הוא חורת את שמו, את מוצאו ואת סיבת נדודיו, הרי אף למוטיב זה נמצאים אחים בספרות האתנוגראפית־האנטיקווארית¹⁰.

מבחינת תוכו סיפור זה כולו מוקשה. תחילה אתה תמה, מאין בא ומה ערכו ההיסטורי של סיפור זה, שלא מעט נשתנה לפי עניינו מסיפור כיבוש הארץ שבמקרא. נפתח בשאלת טיבו ההיסטורי. מן המפורסמות הוא, שהפניקים ייסודו מושבות לצפונה־מערבה של אפריקה. מאגדות הייסוד הפניקיות המרובות זכתה לרוב תהילה האגדה על דידוֹ בת מלך צור, שבנתה את העיר קרתאגו; וממנה אנו נמצאים למדים, שמעולם לא פסק מן הפּונים האפריקנים זכרה של המולדת הפיניקית¹¹. מצד גלגולי המוטיבים יש לראות את אגדת ייסודה של טיגיזיס¹² אצל פּרוקוֹפּיוס, המספרת אף היא על פניקים המתיישבים באפריקה המערבית, מקבילה למעשה־דידוֹ; ובאמת מחבר פּרוֹקוֹפּיוס את שתי ה“גרסות” האתנוגראפיות הללו זו לזו חיבור גס וחיצוני בלבד. יחד עם העם נתגלגלו לאפריקה הלשון והשם. הכינוי העתיק של העם נדחק בעולם הדובר יוונית בפני שם השבט “פיניקים”; אבל נראה למטה, שלא פסק בארץ המכורה, ועדיין מקובל היה במאה החמישית לסה"נ גם באפריקה. כששאל אב־הכנסייה אוגוסטינוס איכרים פּוּניים בני עירו היפּוֹ (ליד קרתאגו) “מה הם” ( quid essent), השיבו שהם Chananaei¹³.

נמצא, סיפורו של פּרוֹקוֹפּיוס אף־על־פי שהוא מתחבר יפה לאגדות הייסוד הפניקיות, עדיין לא ברור מה עניינו אצל כיבוש הארץ בידי בני־ישראל. הכתובת הנזכרת קוראת ליהושע בשם “לסטים”; כלומר: גינוי מעשה גירושם של עממי פלשתינה הקדומים וכיבוש ארצם בדרך הגזלה. דעה זו אין לך סתירה גדולה ממנה לנימוקי כיבוש הארץ שלפי המקרא, שכן לפי המקרא זוכים בני־ישראל בהנהגתו של יהושע לארץ לאחר ש“מלא עווֹן האמרי” (אמורי הוא שם נרדף לכנעני). טעם אחר לדבר זה נרמז במקרא במעשה הקללה שקילל נוח את כנען (בראשית, כה), שכוונתו לפי הנראה להסביר את שעבודו של כנען לישראל, שהוא מזרעו של שם, כקיומה של קללה קדומה¹⁴. נמצא, המקרא מוותר על כל טענה משפטית־חילונית, בשבילו דיוֹ לנימוק מוסרי־דתי¹⁵.

דומה שדברי הקדמה אלו דיים כדי שנבין מסורת מוזרה המובאת בתלמוד ובמדרשים: ¹⁶

“כשבאו בני אפריקה¹⁷ לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו ארץ כנען שלנו היא דכתיב (במדבר לד, ב): זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען¹⁸ לגבולותיה וכנען אבוהון לדהנהו אינשי הוה ( = אביהם של אנשים אלה היה, היינו: שלנו)”. גביהא בן פסיסא מקבל על עצמו ללמד זכות על הצד היהודי ומודיע, שיש בידו לסתור את טענת האפריקנים, אף הוא מתוך דברי התורה שנאמר (בראשית ט' כה) “ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. עבש שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי? ולא עוד אלא כמה שנים שלא עבדתונו”. בזה נסתתמו טענות בעלי הדין.

נבדיל מסיפור זה כל צד של נוֹבילה ושל אגדה, כל זיקה אל אלכסנדר הגדול שהוא באגדות חז“ל דוגמה של מושל בכיפה¹⁹, אל האפריקנים, וכן את דפוסם של סיפורי גביהא בן פסיסא²⁰, ונחזיק בגרעין הסיפור: סכסוך משפטי בין האפריקנים ובין היהודים בעניין הזכות ההיסטורית על אדמתה של פלשתינה. מן השימוש בשם אפריקנים אנו דנים, שיפה ידעו חז”ל את אגדת הנדודים והייסוד המובאה אצל פּרוֹקוֹפּיוֹס. באחת הנוסחות של סיפור תלמודי זה²¹ באים אפילו במקום האפריקנים הכנענים עצמם. הכנענים או האפריקנים, מסתמכים במשפט זה על כינויה הגיאוגראפי של הארץ, ואילו היהודים נזקקים לפסוק “ארור כנען”. הווה אומר: טענה חילונית־היסטורית כנגד טענה מוסרית דתית.

מכל המקומות שהבאנו יוצא דבר זה: היתה שעה שבא צד טוען לערער על זכות בעלותם של היהודים באדמת פלשתינה. גם סניגורי היהודים, שעה שאספו וליבנו את טענותיהם ההיסטוריות, על כורחם הרגישו בכך, שסיפור קללת כנען אינו עניין לשכל הישר, ועל אחת כמה וכמה שאין יסודו בחכמת המשפטים, ועל כן אין בו כוח הכרעה בעסקי דין. אמת, לשם חיזוק עמידתם חייבו את חשבון עווֹנותיהם של בעלי דינם ושל יושבי הארץ הראשונים בעבודה זרה ובמעשי כשפים; ועל־פי מנהג קרבן הילדים, הנזכר כבר במקרא, לא חששו לבדות עליהם עלילת־דם, כדוגמת הפּוּבּליציסטיקה ההלניסטית המערבית²². ב“חכמת שלמה” היהודית־ההלניסטית נאמר (יב, ה), שהכנענים “אכלו קרביים” כדרך עובדי־מסתורין יווניים: “ויערכו כרה מפגרי אדם ומדמו”. טענות אלה אין ספק שהיה בהן כדי לחזק את ביטחונו של היהודי המאמין בצדקת עניינו, שכן מודד היה מעשיו של אדם ומעשיהם של עמים באמת־מידה של מוסר; אבל לא היה בהן כדי להעלים מעיני הצד שכנגד את חולשת העמידה המשפטית של היהודים. “ספר היובלים” מראה, שהרגישו בקושי זה וכיצד נחלצו ממנו. ספר זה, המעטר את המעשים המסופרים בספר בראשית באגדות מאגדות שונות, עורך את חלוקת העולם בין בני נוח לפי סדר זה: ²³

שֵׁם, אביהם של ישראל, מקבל את טבורה של הארץ, היינו את ציון (ח, יו) ואת מסיבֶּיהָ ואת אותן הארצות הנזכרות כנחלתו בלוח־העמים שבמקרא, והוא הדין לחם וליפת. לאחר החלוקה משביע נח את כולם ומקלל כל מי שיבקש לקחת את החלק אשר לא יצא בגורלו (ט, יד). לאחר מכן נאמר (י, כח – לד), שאחרי מות נוח הלך חם עם בניו אל הארץ שהוא זכה בה. “וירא כנען את ארץ הלבנון עד נחל מצרים כי טובה היא מאוד ולא הלך אל ארץ נחלתו” אלא ישב בארץ הלבנון (שנחלקה לשם)… “בין ירדן ובין ים”. אביו ואחיו מזהירים אותו מפני הקללה וניבאים לפורענות שתבוא על זרעו. “ולא שמע אליהם וישב בארץ הלבנון מחמת עד בואכה מצרים הוא ובניו עד היום הזה. על כן תיקרא הארץ ההיא ארץ כנען”. (י, לג – לד)²⁴.

נמצא, ספר היובלים משנה מן הנאמר במקרא, שלפיו ניתנה הארץ לכנען בן חם מנחלתו של אביו כדין ונקראה על שמו; לפי גרסתו היתה הארץ שייכת מתחילה לגורלו של שם²⁵ וכנען כבשה בחמס²⁶. מסיפורו של ספר היובלים אנו רואים, שעיקרו של ספר זה אינו אלא נאום גדול של אלוהים אל משה בהר סיני, שבו משה שומע הראשון על תפיסת הארץ בימי כנען שלא כדין. כיבוש הארץ שאלהים מבשׂר לו למשה ושיורשו עתיד לבצעו, יכפר על עווֹן הפרת הברית²⁷. כאן מוחלפת השיטה. זכות הבעלות על האדמה לבני־ישראל, צאצאיו של שם; לא הם השודדים, אלא הכנענים. ניכר שהפיכה זו של הקערה על פיה היא תשובה על דברי הקטיגוריה של צד שכנגד²⁸.

מצאו גם דרך אחרת לצאת מקשי הדין: הניחו את הסניגוריה ואחזו בקטיגוריה והפכו את טענות בעלי הדין כנגד עצמם. בפרק סתום של ספר דברים (ב, כג) נמנים תושביה הקדומים של ארץ־ישראל ושל סביבותיה והעממים שהכחידו אותם וכבשו את ארצם²⁹. שם כתוב: “העוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם”; העוים הם אחד מעמי הקדם המופלאים ועל כך מעיר המדרש: ³⁰ "שלא יהו (אומות העולם) מונים את ישראל ואומרים להם הלא אומה של בזוזות אתם אתמהא וישראל משיבין להם ואתם הלא בזוזה היא בידכם הלא כפתורים היוצאים מכפתור וגו' ". אבל הגנה זו, אף־על־פי שהיא יעילה מצד עצמה, אינה תופסת אלא בתושבי אזור החוף הדרומי של הארץ, שמעולם לא הטילו ספק בקדמות ישיבתם בארץ, ועל אחת כמה וכמה בכלל הגויים, כמו שאומר המדרש.

וכאן סיימנו את סקירתנו על העדויות הספרותיות בדבר מריבת האדמה הפלשתינאית. ועתה אנו עומדים ושואלים: מה הרקע ההיסטורי של מחלוקת זו? שהרי ברי, שמסורת זו אינה מן המדרשים שבדו אותם לשם שעשוע בלבד, שאינה פרי הדמיון הסיפורי או הפרשני, אלא היא בבואתה של מחלוקת מדינית ריאלית בעניין זכות הבעלות על אדמת פלשתינה; מחלוקת שבה נזקקו הצדדים לטענות היסטוריות או פסוודו־היסטוריות. בעלי הדין של היהודים נקובים כמה וכמה פעמים בפירוש. ילידי פלשתינה הם הכנענים, שלפי פּרוֹקוֹפּיוס ולפי המדרש הם מקצת העם הפיניקי ובני המושבות האפריקניות שלו.

זהותם של הכנענים והפניקים נלמדת ממקומות רבים. בלוחות־החֵמָר של תל אל־עמארנה מכוּנים תושבי הערים הפניקיות ותושבי כנען שבמקרא בשם המשותף “כנענים”³¹. גם בלוח־העמים של התורה משתרע גבול הכנענים מצידון עד עזה³². השבעים מתרגמים הרבה פעמים “ארץ כנען” שבמקרא בשם “פניקיה”³³, וספר חיצוני יהודי שמימי הורדוס המכונה “עלית משה למרום” מציין בפירוש את מסע בני־ישראל לארץ ה קודש כ“מסע לפניקיה”³⁴. באֶוואנגֶליונים מתחלפים³⁵ הכינויים “סירוֹפניקית” ו“כנענית” זה בזה. דבר זה, שהפניקים ראו עצמם כיורשיהם של הכנענים, מוכח גם ממטבע מימי המלך אנטיוכוס אֶפּיפאנס, שבו מכונה העיר לודקיה שליד הלבנון בשם “אם בכנען”³⁶. אם כן, למה השם “כנענים” כמעט שאינו משמש בספרות שלאחר המקרא? הווה אומר, השם “פניקים”, שהחזיקו בו היוונים, דחק את השם הישן בתחומי העולם היווני, או בתחום השפעה היוונית³⁷, וגם אנו כל ידיעתנו על פניקיה העתיקה מספרים יווניים באה לנו.

מעתה צא ושאל: אימתי היתה להם לפניקים שעת־כושר לבוא ולטעון את היהודים בעניין בעלותה של אדמת הארץ? לכאורה אי אפשר לקבוע זמן מדויק למחלוקת, שכן יהודים ופניקים, ובפרט של שתי הערים־המדינות של צור וצידון, היו נוטרים איבה אלה לאלה מימי הנביאים ועד ימי המלחמה היהודית־הרומית³⁸, שתחילתה היה הטבח שנעשה ביהודי צור³⁹ וסופה חורבן הבית השני. התלמוד מעביר את הוויכוח לזמנו של אלכסנדר הגדול, אבל קביעת ־זמן זו אינה עניין אלא לאגדה בלבד, שהרי אותה שעה היו היהודים מצומצמים בתחומה של ירושלים ובכברת הארץ הדלה שלהם לא היה כדי למשוך את לבם של הפניקים העשירים. המצב הטריטוריאלי והמדיני לא נשתנה אלא בימי המכבים. בהנהגת החשמונאים יצאו היהודים מהרי יהודה וכבשו מתון־מתון את כרכי הים מעזה ועד לדרומה של עכו, וכן את שומרון, את הגליל ושאר מחוזות. חלק ניכר מאזורים אלה היה ארץ תרבות פניקית עתיקה,ומהם אף אחוזות מדינה⁴⁰.

אכזריותן של מלחמות הכיבוש החשמונאיות העירה את זעמם של כל העמים השכנים⁴¹ ושל העולם ההלניסטי כולו⁴². היו מגנים את מסעות המכבים כמעשי־לסטים והמשילו אותם לשודדי־ים ולבדווים⁴³. הזכירו את מלחמות יהושע, שבהן הכחידו אבותיהם של שודדים אלה את אוכלוסי הארץ, בזזו ושרפו את מהקדשיהם ובכך הראו את אופיים הלאומי⁴⁴. המלך הגדול האחרון לבית סֶלֶווקוס, אנטיוכוס סידֶטֶס, שהשתדל להחזיר את מלכות אבותיו ליושנה, התייצב כנגד הסתערות הכובשים היהודיים. כשתבע הלה מיד שמעון החשמונאי למסור לידו את אזורי החוף שכבש מקרוב, השיב לו שמעון: “לא ארץ זרה לקחנו ולא קניין זרים כבשנו, כי אם נחלת אבותינו שנקרעה מעלינו ביד אויבינו אשר אל כדת. ועתה כאשר באה השעה, קיימנו את נחלת אבותינו בידנו”. (חשמונאים א טו, לג – לד). הווה אומר, שמעון מסתמך על הבטחת אלוהים למשה וליהושע – שלא נתקיימה בשעתה שנחלת ישראל גבולה יהיה הים האחרון⁴⁵. ולא נבלמה ההתפשטות היהודית עד שבא פּוֹמפּיוס וקרע מיהודה את הערים שנכבשו בידי החשמונאים. ודוק: הוא עצמו נימק את התערבותו בענייני פשלתינה בטעם זה, שיש לשים קץ למסעות־השוד היהודיים נגד פניקיה⁴⁶.

הדעת נותנת, שבפרק־זמן זה חלה המחלוקת הנידונה; וכיוון שיש בידנו לקבוע את זמנה של העדות הראשונה בעניין זה, הוא ספר היובלים, שדבריו מיוסדים על טענתו של בעל־הדין, וספר זה נכתב בשלהי ימי החשמונאים⁴⁷, הרי שהדברים מסכימים זה עם זה. באותם הימים נבדו או חזרו ונתחדשו כבני־לוויה מובהקים המסייעים להתנצחות המדינית כל אותם סיפורי הגנאי, הבאים להבאיש את ריח היהודים בעיני העולם, שרודפי ביזה הם ושונאי הבריות, שהם בני־בניהם של מצורעים שגירשום ממצרים, שהם עובדים לחמור ושהם נזקקים לרצח לצורכי הקודש⁴⁸. נמצא, גם הטענה שעניין גזלת האדמה היא ממינן של טענות התעמולה המדינית⁴⁹. אין בידנו לומר היום, היכן ובאיזו שעה שימשה לראשונה, מה מקום תפסה בפּוּבליציסטיקה או במשא־ומתן המדיני. כמה גדול היה כוח פעולתה וכמה אריכות ימיה – דבר זה מוכח מתפוצתה המרובה בספרות העתיקה⁵⁰ ומהשתדלותם היתרה של היהודים לסתור אותה.

יציאתנו היתה מסיפורו של פּרוֹקוֹפּיוס, ועדיין עלינו לברר מניין לקח הוא אגדה זו בדבר ראשית המאוּרים, שאיבה בה ליהודים. נתחוור לנו, שפּרוֹקוֹפּיוס מוסר את הגרסה הפניקית על מהלך מלחמותיו של יהושע. גם במדרשים תמצא (עיין למטה), שמאימת יהושע נמלטו הכנענים לאפריקה, והרי זוהי האסמכתה לטענתם של “בני אפריקא” לפני אלכסנדר, לפי סיפורו של התלמוד. נמצא, אפשר שפּרוֹקוֹפּיוס, שאצל בני־דורו בקיאותו לא היתה מועטת⁵¹, קיבל את מה שקיבלו מחיבור היסטורי פניקי־הלניסטי שבו תואמו יחד אגדת יהושע ואגדת דידוֹ זה עם זו. ולפי זה מסתבר, שבספר כגון זה מצא כתוב, שלא 31 מלכים היו בכנען, כמו שנאמר במקרא, אלא מֶלֶך אחד מָלַך בימי יהושע על כל השבטים הכנעניים־הפניקיים, שכן בעניין זה הוא מסתייע במפורש בסופרי קדמוניות־הפניקים⁵².

ברם, יש גם אפשרות אחרת. ייחוס המתיישבים הפניקיים שבאפריקה על הכנענים נמצא גם אצל קצת סופרי־העתים הנוצריים שאינם תלויים בפּרוֹקוֹפיוס. לפי מקור נוצרי, שאין בידנו להגדירו בוודאות⁵³, מספר סינקֶלוס, שהכנענים הגולים יישבו את טריפוליס שבאפריקה. והרי טריפוליס ־ כדין טיגיזיס שהיא מערבית ממנה הרבה – בתחום היישוב הפניקי היתה, ותושביה ידעו לשון פּוּנית ונחשבו על המאוּרים, שיצאו מן הפניקים⁵⁴.

ואפילו בין סופרי־העתים הנוצריים יש מספרים⁵⁵, שפליטי חרבו של יהושע יישבו את איי הבאליארים וששבט היבוסים בנה את העיר גאדס ( שני המקומות הנ"ל אף הם כלולים בתחום התיישבות הפניקית). וכבר נמצא בנוסח הראשון של לוח־העמים הנוצרי, הקרוי διαμερισμὸς γῆς שהפניקים והאפריקנים מיוחסים על כנען בן חם⁵⁶. נמצא, מסורת היתה בידי ההיסטוריונים הנוצריים, ואף הקודמים לפּרוֹקוֹפּיוס בכלל זה, שהאפריקנים הפניקיים מתייחסים על פליטי ארץ־ישראל. יש ידיים לדבר, שמדברי חז"ל בא להם אילן־יוחסין זה⁵⁷. מסורת זו שימשה בידם אגדת ייסוד של מרכזי־יישוב שונים של פניקים או פירשו אותה על כל האפריקנים כולם. על דבר זה מוסיפים יוחנן ופּרוֹקוֹפּיוס את הכתובת בעניין יהושע, הבאה לתת לייחוסם של הילידים על הכנענים המיתיים את חותמה של “אמת היסטורית”. מניין לו ליוחנן מה שהוא מספר על כתובת הנמצאת “באפריקה” בדרך כלל, אין בידנו לומר. מכל מקום נודע עניין הכתובת גם מפי היסטוריונים נוצריים, שקדמו לפּרוֹקוֹפּיוס. לפיכך אפשר להסביר את ההשתלשלות, שהביאה לידי סיפורו של פּרוֹקוֹפּיוס, בדרך זו: האגדה הנוצרית על מוצאם הכנעני של הפניקים האפריקניים נתגלגלה עם השליחות הנוצרית לאפריקה: אפשר, נוצרים אפריקניים ששמעו – כדוגמת אוגוסטינוס – את השם “כנעני” מפי תשובי המקום הפניקים⁵⁸, מצאו אותיות פניקיות חקוקות על גבי עמוד קדום שליד מעיינו של המבצר הנוּמידי טיגיזיס ונתפרשו להם ככתובתם של הכנענים בני המקום⁵⁹. מסורת המקום הגיעה לאוזני פּרוֹקוֹריוס, שהתעניין בעתיקות⁶⁰, שכן מסתבר מהרצאת דבריו⁶¹, שהוא עצמו ביקר במקום⁶². פּרוֹקוֹפּיוס קיבל מסורת זו, יישבה עם אגדות־ייסוד פניקיות אחרות על־פי שיקול דעתו וסגננה על־פי דרך ההרחבה, שנהגו בה ההיסטוריונים הקלאסיים בדברי קדמוניות⁶³. בתיווּכו של פּרוֹקוֹפּיוס הגיעה האגדה אל ימי־הבינים, ועד היום הזה מייחסים עצמם הבֶּרבֶּרים המארוקניים על הכנענים⁶⁴.

ב    🔗

תפקיד חדש הוטל על המקרא במחלוקת־התחומים שבין יהודים לכנענים: הוא נעשה תעודה משפטית־מדינית, שֶיפה כוחה להכריע בדין. וכל כך גדולה היתה סמכותה של תעודה זו, עד שמקום שהיה בה כדי לשמש ראיה לרעתו של צד אחד היו מתקנים ומזייפים אותה. לפיכך נשאלת השאלה: שימוש זה של המקרא כמסמך חילוני לענייני משפט בינלאומי – כלום מאליו הוא בא, מתוך צורכיהם של עמי המזרח המידיינים אלו עם אלו, או שמא הטילו על המקרא “שיטה” ממקום אחר? וכאן חשוב שיקול זה: הטענה לא באה תחילה מפי עם המקרא עצמו, אלא נכפתה עליו מצד שונאיו. שהרי היהודי המאמין לא היה צריך להצדיק את כיבושה של ארץ כנען, דַיוֹ שנשבע אלוהים לאברהם לתת לזרעו את הארץ. הוא אמר ועשה, ואת מעשיו של הקדוש־ברוך־הוא אין מודדים במידת חוקיהם של בשר־ודם. “מה טעם”, שואל מדרש אחד⁶⁵, “גילה הקב”ה לישראל מה שנברא ביום ראשון וביום ב' וג'? מפני אומות העולם שלא יהו מונין את ישראל ואומרים להם הלא אומה של בזוזות אתם! אתמהא. וישראל משיבן להם…⁶⁶ העולם ומלואו של הקב“ה, כשרצה נתנו לכם וכשרצה נטלו מכם ונתנו לנו. הדא היא דכתיב כח מעשיו⁶⁷ הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו; היינו: את כנען)”. בדומה לכך שואל בעל “חכמת שלמה” לאחר שמנה (כפי שהובא למעלה) את תועבות ארץ כנען (יב, יב): “מי ירשיעך בהשמידך גויים אשר אתה יצרתם?”⁶⁸ דבר זה, שהמחלוקת נתעוררה מבחוץ, מוכח גם מכּללה של התשובה היהודית, שעמידתה עמידה של סניגוריה. ולא עוד אלא כבר ראינו, שאין לך כמקרא תעודה שהורע כוחה לשמש הוכחה לטענת היהודים על בעלות האדמה בדיני אדם. לוח־העמים מעיד כמאה עדים לטובת הצד שכנגד, ואין בו כדי “להפוך את היד התחתונה לעליונה” אלא אם כן משנים בגוף הנוסח. לפיכך מעשה אווילוּת גדולה היה בידי היהודים, אילו אמרו לנטוש את הנימוק הדתי ולפרנס טענה חילונית על זכות הבעלות באדמת הארץ בנימוקים טוֹפּוֹגראפיים, אתנוגראפיים והיסטוריים, על־פי המקרא.

מתוך שיקולים אלה ולפי היוצא מחקירתנו, שהפניקים היו המתחילים בטענה, איני חושש לשער, שכל עצמה של מחלוקת התחומים אינה אלא העברה של דרכי משפט הלניסטיות אל עדותו של המקרא. ופירושו של דבר, שהטענה באה מצד הפניקים המתייוונים⁶⁹, והוא הציבור שההנהגה המדינית והתרבותית בידו, ושיהודים המתייוונים⁷⁰ הם שעמדו בשער. נסתכל ברעיונות המשפט המקבילים שביוון ואת שימושם במריבה המדינית.

כשם שלמד היהודי את קדמוניות עמו מן המקרא, כך עשה היווני בהומירוס ובאפּוֹס⁷¹. גם לאחר שנעשתה ההיסטוריוגראפיה שלהם למדע, הרי בכל הנוגע לראשית הימים, למנהגיהם ולמאורעותיהם נחשב תיאורו של הומירוס הפוסק היחיד והמהימן שאין שני לו. יתר על כן, באומה שהיתה בעיני עצמה “יורשת גיבורי עולם ושומרת משפטם” (בורקהארדט) פעל המיתוס ככוח מצווה חוק ממש גם בחיי האומה בכל עת. כמה חזקה היתה הכרת הרציפות ההיסטורית והמוסרית – הירודוטוס יוכיח, שהוא יוצא להתחקות על שורש הריב בין עמי המזרח ובין היוונים, וכיוון שהגיע לחטיפתה של איוֹ, מיד מתפרשת לו שבית השלטון הפרסי ככפרה לעווֹן המיתי הקדום⁷². לכן היתה בעיני היוונים כל טענה משפטית שיש בצדה אדמכתה מן המיתוס, בעלת כוח מוסרי שאין נכבד וטוב ממנו⁷³.

כנגד לוח־העמים שבמקרא אתה מוצא באֶפּוֹס היווני את “רשימת האניות” (איליאס, ב, 494 ואילך), היינו סדר שבטי יוון ונסיכיה, שהשתתפו במסע טרויה, מספר אניותיהם ומקומות מושבותיהם. והרי נזכרים בספרות המדינית של יוון סכסוכים מאותו המין שהוסמכו ללוח־העמים שבמקרא. שבטים יווניים טוענים מחוזות שונים על סמך הכתוב ברשימת האניות, כלומר: הם נוהגים בהוֹמירוס כמו שנהגו במקרא במחלוקת־התחומים הפלשתינאית.

קודם שנסתכל בתעודות מסוג זה שיש בהן צד של הקבלה למחלוקת הישראלית־כנענית, נביא הגדרה מודרנית קצרה של עקרונות הבעלות והסיפוח הטריטוריאלי שנהגו ביוון: “היוונים ראו את הריבונות הטריטוריאלית כמין צורה של בעלות קרקעות, לפיכך נשאו ונתנו בדין גבולות של מדינה כנושא־ונותן בעסקי בעלות נכסים. ברם, מושכל ראשון היה במשפט הקרקעות היווני, שחזקה אינה קונה קרקע. לפיכך על המחזיק להוכיח בשעת הטענה, שנכסיו באו לידו כדין. אבל מעשה חמס אינו עומד במקום מעשה דין; נמצא, מעשה כיבוש לעצמו לא נחשב כמעשה קניין בדין גם במקום שאין רואים בו צד של תגמול או של נגישה”⁷⁴. והנה דעה יוונית זו על בטלות כוח הדין של כיבוש בגזל, דעה שאין כדוגמתה אצל עמי המזרח העתיק, היא המונחת ביסוד המריבה על אדמת ישראל.

המסמך היווני הארוך ביותר כגון זה הוא קטע של ביאור היסטורי לרשימת האניות ההוֹמירית: ⁷⁵ “בוא וראה עד היכן מגיעים יופייה ותפארתה של רשימת האניות, שאפילו עדי יוון במחלוקותיהן נזקקו לחרוזיו של הוֹמירוס. הוֹמירוס היה הפוסק לאַייטולים את העיר קאלידון שעה שהיו מידיינים עליה עם האֹייאולים, שכן הוא כורך את שמה של עיר זו עם האייטולים (ב, 638 ואילך). אנשי אַבּידוס נטלו את ססטוס מידי האתונאים בשל החרוזים שלאחר מכן (ב, 836). ודי היה להם לאנשי מילטוס במחלוקתם עם אנשי פּריאנה על מיקאלה בחרוזים הבאים (ב, 867 ואילך) לזכות בדין. סולון פסק לאתונאים את סאלאמיס בזכות החרוז: ‘איאס הביא מסאלאמיס שתים־עשרה אניות’ (ב, 557) אלא שהוסיף עליו מדעתו את הדברים: ‘הוא ערכן במקום שעמדו חילות האתונאים’. אף על־פי שבזמנו החזיקו אנשי מיגארה באי זה”⁷⁶. נעיין בקיצור במחלוקת אחרונה זו, הואיל ורבים עסקו בה בספרות היוונית והרבה היא יוצאת ללמד על העניין שלנו. מסורת מהימנה היא, שרבים מביאים אותה, שבשעת המחלוקת בין אתונה ובין מיגארה על האי סאלאמיס הוסיף סוֹלוֹן מדעתו חרוז לרשימת האניות ההומירית, כדי להוכיח את מרותה של אתונה על האי מימי המיתוס, או כמו שאמר אחד סופר⁷⁷, כדי ש“ייראה הדבר, שלא בכוח בלבד אלא גם בדין לקח את סאלאמיס”⁷⁸. אין ספק, שהמקום השנוי במחלוקת ברשימת־האניות, שכבר בימי קדם היה נוסחו כנוסח שבידנו, זויף בידי האתונאים. כנגד זה הכניס הצד המיגארי, כפי שנמסר לנו, בנוסח הומירוס פסוקים לטובת מיגארה, שבהם נעשה איאס, שליטה המיתי של סאלאמיס, גם לאדון על מקומות רבים שבתחומה של מיגארה⁷⁹. לסוף הוכרעה המריבה הארוכה שבין שתי הערים בפני בית־דין של בוררים ספארטניים, ומפני בית־דין זה הובאו, כפי שמספר פלוטארכוס⁸⁰, כל הטענות המיתולוגיות, על־פי הומירוס ועל־פי אגדות אחרות. אמור מעתה, כדרך שיהודים ופניקים מתנצחים בפסוקי מקרא, שכל צד דורשם לטובת עצמו, כך נבנים כאן היוונים מחרוזיו של הומירוס; הצד השווה שבהם, שאלה ואלה מזייפים את תעודותיהם המקודשות שבידיהם כדי להטות את עדותן לטובתם⁸¹.

משמעות מדינית חדשה קנתה לה האיליאס בתקופה הרומית. הרומאים השתמשו באגדת מוצאם מאיניאַס הטרויאני, “כדי לשווֹת על התערבותם האלימה בענייני המזרח פנים של דין”⁸².

אחת העדויות הראשונות על קבלתה הרשמית של אגדת איניאס ברומי נמצאת בפסק־דינו של הסינאט במחלוקת שהיתה בשנת 230 בין שבטי האקארנאנים והאייטולים. האקארנאנים, שארצם נכבשה בידי האייטולים, ביקשו עזרה מרומי ואמרו, שהם לבדם מכל שבטי יוון לא היו במסע־המלחמה נגד הטרויאנים אבותיהם של הרומאים; שכן עמם אינו נזכר לא ברשימת־האניות ולא בכל מקום אחר באיליאס⁸³. הרומאים, שביקשו אסמכתה שבדין להתערב בעייני יוון, קבלו ברצון את הטענה מהומירוס ועשוה נימוק לפקודת הפינוי נגד האייטולים. גם ראיה של עקיפין מתוך שתיקה כגון זו אתה מוצא כיוצא בה במחלוקת הארץ־ישראלית. אחד משבעת עממי כנען, שעליהם חל חרם הקודש, היו הגרגשים⁸⁴. והרי בכל סיפור המקרא על מלחמות יהושע אין זכר לשט זה⁸⁵ – ואין כאן המקום לעמוד על סיבת הדבר – ואף ברשימת שבטי כנען המוחרמים (דברים כ, טז) נפקד מקומו. מכאן הסיקו חז“ל⁸⁶, שהכירו את האגדה על יציאת הכנענים לאפריקה, שבשעה ששמעו הגרגשים את כרוזו של יהושע, שמי שמבקש לילך ילך לו ומי שמבקש לעשות שלום יעשה, היו הם היחידים שהבינו שאין טעם להתנגדות ופנו והלכו להם מפני יהושע⁸⁷. החכמים שיבחו את יראת־השמים של גרגשים אלה ואמרו, שבשכר זה נתן להם הקב”ה ארץ. יפה כארצם⁸⁸ היינו את אפריקה⁸⁹.

לא יכלו היוונים שלא להגיב על התערבותם של הרומאים. שוב נסתייעו בטענת קניין הקרקע לנגחם בה. על פסק־דינה של רומי לטובת האקארנאנים, שהסתמך על הומירוס, השיבו האייטולים בזו הלשון: “בעצמו של דבר, מי הם הרומאים? הללו אינם אלא רועים המחזיקים באדמה, שגזלו אותה מידי בעליה שבדין” ⁹⁰. והרי לך אותן הטענות, שהשיגו הכנענים על היהודים. ואין תמה בדבר, שהרי יהודים ורומאים – אלה ואלה העידו על עצמם, שאבותיהם מארצות רחוקות באו, לפיכך אינה עומדת להם הזכות היחידה, שאין עוררים עליה לפי ההשקפה היוונית, זכות האוטוכתוניה.

הקבלה מאירת־עיניים למחלוקת על ארץ־ישראל הוא הפולמוס שהיה אחר המלחמה הפּונית השנייה בין הקרתאגים הפניקים ובין האוכלוסייה הנוּמידית הוותיקה, שסבבה אותם⁹¹ כשֶׁמָחו הקרתאגים בפני הסינאט על הסגות־הגבול שאינן פוסקות מצד הנוּמידים, שהיו בני־בריתם של הרומאים, השיבו הללו: “אם נתחקה על שורש טענתם, מהו התחום השייך באמת לקרתאגים שבאפריקה? מן החוץ באו, ולא הניחו להם לבניין ערים אלא מקום שאפשר להקיף אותו בעורו הגזור של שור אחד, ומה שניתן להם על תנאי ניתן. כל שהם מחזיקים מן הבורסה ואילך, גזלה היא בידם”⁹². כאן מסתייעים הנוּמידים באגדה ההלניסטית על בניינו של המבצר הקרתאגי בורסה, אגדה שנרקמה מתוך האטימולוגיה היוונית של שם המבצר – שאין בורסה אלא עור של בורסקי. ונמצא, כדרך הכנענים בטענתם לבעלותה של אדמת הארץ נזקקים גם הנומידים לדרכי־משפט הלניסטיות, ואף הם מסתייעים במסורת הקדומה של בעלי־דינם, כיוון שהם עצמם אין בידם מסורת היסטורית מוסמכת, העשויה לשרת את צורכיהם.

דיינו בדוגמות אלו כדי להוכיח את הדעה, שבמחלוקת־התחומים הארץ־ישראלית משתמשים הצדדים במושגי־משפט הלניסטיים. מחלוקת זו מראה בעין את המצב המדיני של ממלכת החשמונאים הצעירה, מראה את הצורך ביציאתה לדרך החול, היינו בהתייוונותה; היא מלמדת אותנו פרק בהיסטוריה המדינית של ההלניזם היהודי.