רקע
יוחנן לוי
דברי ציצרו על היהודים בנאום הסניגוריה על פלאקוס
יוחנן לוי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; 1960

 

א    🔗

נאום הסניגוריה של ציצרו1 על פלאקוס זכה לפרסום בחוגי החוקרים של תולדות עמנו2 בגלל הדברים שנאמרו בו על היהודים. מפני החרפות שבנאוּם זה נמנה ציצרו על שונאי ישראל. מבקרים רבים3 סבורים, שקיבל את איבתו מאַפּוֹלוֹניוּס מולון, שהיה מורהו בריטוריקה בזמן לימודיו ברוֹדוֹס ושחיבר כתב־פלסתר נגד היהודים. אבל לסברה זו אין אחיזה במציאות4. אין הוכחה לך, שציצרו למד מפי הריטור היווני עניין אחר מלבד כללי הטכניקה של אומנותו5. מלבד זה יש לטעון, ששיטת ביאור זו כשהיא לעצמה אינה הולמת את העניין הנידון. עלינו לפתוח בדרך זה, שדברי ציצרו על היהודים מהווים חלק מגופו של נאום משפטי, שנערך לפי הנחות, כוונות ומסיבות מסוימות. רק מי שמביא בחשבון את כל הצדדים, שהשפיעו על הנואם בשעת נאומו, יכול להגיע להבנה נכונה ושלמה של נימוקיו. בירור כזה מחייב בהכרח עיון בהרבה דברים, שלכאורה אינם מגופו של העניין המכוּון, אבל אי אפשר להניח יסוד מוצק לכל היקש בטוח מן הכלל על הפרט אלא בבירור כולם. אין לפנינו דרך כבושה להבנת כוונתם של דברי ציצרו. ביאור נאומיו הוא מן התפקידים הדקים ביותר המוטלים על “דורשי הרשומות” בספרות הרומית, אבל גם מן הפוריים והמעניינים ביותר, מפני שפעת המסורת ותכונת התקופה המשתקפות בנאומים אלו. עבודת מחקר לפי הבחינות שצוינו למעלה עדיין לא נעשתה, ומאמר זה בא למלא את חסרונה.

קודם שנעיין באופיו הכללי 6 של הנאום נזכיר את הפרטים, שידיעתם נחוצה להבנת המשפט עצמו.

פלאקוס היה אחד מעוזריו של ציצרו בשנת הקונסולאט שלו (שנת 63) ובעל בריתו התקיף במאבקו עם קאטילינה. הוא היה האיש, שהשיג את הכתבים החשאיים של הקושרים, ששימשו יסוד לתביעתם לדין. בשנת 62 כיהן פלאקוס במשרת הפּרֵיטוּרה בפרובינציה אסיה וניצל באכזריות את בני הארץ “העשירה והעשוקה מכל הפרובינציות” (מומסן). כששב לרומא תבעוהו תושביהן של ערי אסיה לפני בית־הדין שבעיר הבירה, ונטען על־ידיהם על סחיטת כספים (de repetundis). לפי החוק הרומי לא יכול להיות קטיגור רשמי אלא אזרח רומי. בני אסיה בחרו בכמה באי־כוח וביניהם גם בלֵילִיוּס, אחד מאצילי רומא הצעירים, שנסע לאסיה, ביקר בעריה, אסף את חומר הטענה במקומות הפשע והביא אתו לרומי את העדים נגד פלאקוס.

המשפט היה בסוף שנת 59. את הסניגוריה קיבלו על עצמם שני הפרקליטים המפורסמים בזמנם: ציצֶרו והוֹרטֶניוּס. כנהוג נאם ציצרו בסוף. דבר זה מציין את דרך נאומו. במשפטים חשובים נהגו לנאום שני עורכי־דין ויותר. הראשונים עסקו בעיקר בצד ההלכה של המשפט, ואילו האחרון באופיו הכללי. ציצרו לא נחשב למומחה בהלכותיו של החוק הרומי. הוא עצמו היה חומד לצון על צרוּת אופקם של המשפטנים ועל דרך מחשבתם המפולפלת7. כוחו היה במשיכת לב השומעים, ובדרך זו מילא לעתים קרובות תפקיד מכריע במשפטים פוליטיים בפני דיינים, שרובם לא היו בקיאים בהלכה והטו אוזן קשבת לשיקולים כלליים, ואף לרינונים. וראיה לכך, שפלאקוס יצא זכאי מלפני בית־הדין, אף־על־פי שאשמתו היתה למעלה מכל ספק. על מהלך המשפט נמסרה לנו עדות יקרת־ערך8, שבה נאמר: “במשפטים רבים, שבהם לימד ציצרו זכות על נטענים החייבים תכלית חיוב, זכה לניצחון על־ידי בדיחותיו: למשל בנאום הסניגוריה שנשא על ל. פלאקוס. האיש הזה נטען על עווֹן סחיטת כספים על־ידי תושבי הפרובינציות. הוא ניצל מדין עווֹנות הגלויים לעין כול על־ידי בדיחות שבמקומן”. ידיעה זו מוּכחת מדברי הנאום עצמו. ה־crimina היו manifestissima ולא הצילוֹ אלא כוח הקטרוג על הטוענים. נעיין מקרוב בשיטות ההסתה, שבהן החזיק ציצרו בנאומו. הוא העמיד את הוכחותיו על ארבעה דברים:

א. הוא שיבח את זכויותיו של פלאקוס, שעשה להצלת המדינה במלחמתו נגד כנופית קאטילינה9.

ב. הוא טען שלֵילִיוּס גייס גייסות של עדים והעבירם על דעתם על־ידי שוחד במישרין או בעקיפין או גם על־ידי איומים10.

ג. הוא גילה במשפט פנים של סכסוך בין מלכות רומי ובין מדינות אסיה. אזרח רומי נכבד נתבע לדין על־ידי בני אסיה לא־ידועים11; כבוד רומי עצמה שרוי בסכנה! על־ידי תכסיס זה ביקש ציצרו לעורר את יצר הלאומיות שבלב השופטים ולהסיח את דעתם מן העיון בפרטי האשמה12.

ד. ההסתה הלאומית היתה עיקר בחלק הראשי של נאומו, העוסק בביטול דברי העדים ((improbatio testium 13. כאמור, אסף ליליוּס את העדים נגד פלאקוס מכל הערים השדודות. ציצרו השתדל לפסול אותם על־ידי הטלת חשד בתכונותיהם האישיות. לשם כך מיין את העדים סוגים־סוגים וערך אותם כדלקמן:


א. תושבי הערים היווניות של אסיה הקטנה. ציצרו אמר, שאין לסמוך על דבריהם, מפני שעַמם לא טעם מימיו טעם עדות נאמנה. כדי לבסס את דעתו, ייחד את הדיבור על דרכי המשפט ביוון בכלל14. בראשונה גינה את יחס הזלזול שהיוונים נוהגים בעדויות; אחר־כך עמד על ההפקרות המצויה באספות־העם שבערי אסיה היוונית, שבהן הוחלט על מתן עדות בכתב נגד פלאקוס15; ולבסוף הטעים, שהפקרות זו גרמה לחורבנן של מדינות יוון העתיקה. לעומת זה הרים על נס את הדקדוק שבתקנותיהם של אבות רומי הראשונים, בעסקי אספות־העם והתאונן על קלקולן מפני התפשטות ההפקרות היוונית בין אוכלוסי הבירה. נוסף לכך טען נגד העדים היווניים, שבסתר לבם הם רוחשים איבה לרומי, שכן היו מדינותיהם בעלות בריתו של המלך מיתרידת, שפתח את מלחמתו ברומי ברציחת כל נתיניה, אשר ישבו באסיה הקטנה16.


ב. נימת ההסתה הלאומית נאלמת, כשהסניגור פותח בתשבחות לערים היווניות אתונה, ספּארטה, מאסיליה ואחרות, ששלחו עדים כדי לספר בשבח הנהגתו הטובה של פלאקוס בשנות כהונתו אצלן17. כאן אין זכר בדברי ציצרו למלחמת מיתרידת, אף־על־פי שגם האתונאים הצטרפו אליה18, וכן אין רמז להפקרות שבאספות־העם, אף־על־פי שדווקה משטר האתונאים היה בנידון זה למשל ולשנינה בפי הרומאים19. כנגד זה מרחיב הנואם את הדיבור על תרומותיה של אתונה לתרבות האנושית, על תפארת ימי עברה, על אצילות גזעה ועל פרסום שמה, שיוון השבורה והרצוצה ניזונת ממנו עד היום הזה20. ציצרו צייר תמונה אידיאלית של קדמוניות אתונה והישגיה התרבותיים, כדי להשיח את הדיבור ממשטרה וממדיניותה בהוֹוה. כוונה זו יוצאת מדברי השבח, שחלק ליתר המדינות היווניות. כאן לא ראה צורך להסיח את הדיבור מן הצד המדיני ולכן הוא למד על נאמנותם מיעילות תחוקתם. בני ספּארטה זכו לדברי תהילה בזכות שמרנותם, ואילו תושבי מאסיליה בזכות משטרם האריסטוקראטי. “אלה הם המשבחים, בהם התעצם פלאקוס. אלה הם העדים בזכותו, שעליהם הוא סומך. הבה נתייצב בפני שרירות־לב21 היוונים בעזרת היוונים”.


ג. המלים האחרונות משמשות פנייה לדיון על עמים ממין אחר, שגם הם שלחו עדים נגד פלאקוס, והם התושבים הקדומים של אסיה הקטנה: הפריגים, הקארים, המיסים והלידים22. כדי למעט את דמותם נקט ציצרו בשיטת הסתה חדשה: הוא הוכיח בהוכחות היסטוריות, שבאמת אין השבטים האלה מגזע היוונים, אלא בּארבּארים, שאין להם חלק ונחלה במוניטין שיצא לשבטי יוון האמיתיים. וראיה לכך, שהיוונים עצמם מאסו בהם וחיברו עליהם פסוקים של בוז. ציצרו מביא פתגמים יווניים כאלה על כל אחד מארבעת השבטים23, ואין ספק שהשיג את מבוקשו, ששׂם אותם ללעג ולקלס בפני השופטים הרומיים.


ד. נימת ההסתה גוברת והולכת כשהנואם בא לדבר על יהודי אסיה הקטנה. טענתם היתה, שפלאקוס החרים שלא כדין את תורמותיהם, שתרמו לאוצר המקדש בירושלים. ואלה דברי הסניגוריה של ציצרו (§§ 66 – 69):

"עתה בא הלעז (בדיוק: הקנאה) בעניין זהב היהודים24. לכאורה זה טעמו של דבר, שמשפט זה נידון לא רחוק מן המדרגות של אוֹרֶליוּס25. בגלל האשמה זו נתבקשו ממך, ליולוּס, המקום הזה וההמון הזה: הרי אתה יודע, מה גדולה קבוצה זו, מה רבה אחדותם, ומה חזקה השפעתם באספות־העם26. לכן אדבר בקול נמוך כדי שלא ישמעו את דברי אלא השופטים בלבד. שהרי אין חסרים אנשים שמבקשים להסית אותם נגדי ונגד כל אדם טוב27; אבל לא אסייע בידם להקל להם דבר זה.


"לאחר שהיה למנהג להוציא את הזהב בשם היהודים מדי שנה בשנה מאיטליה ומכל הפרובינציות לירושלים, פרסם פלאקוס פקודה, האוסרת הוצאת הזהב מאסיה הקטנה. מי מכם, שופטים, לא ישבח תקנה זו בכל לבו? והרי גם לפני כן וגם בזמן שהייתי קוֹנסוֹל הטיל סינאט איסור חמור על הוצאת זהב28. אבל כשם שההתנגדות לאמונה תפלה בּארבּארית זו הוכיחה על דקדוק בשמירת החוקים, כך (הוכיח) על תקיפות בעמידה על כבוד המדינה הזלזול29 בהמוני היהודים, המהמים הרבה באספות־העם30.


“אבל גניאוס פּומפּיוס, שכבש את ירושלים31 ונכנס לתוכה כמנצח, לא נגע בשום דבר שהיה במקדש הזה32. – ובכן, כשם שעשה בחכמה בשאר דבריו, כן עשה גם בעניין זה. בוודאי לא רצה לתת פתחון־פה לדיבות מתקנאיו במדינה זו, שהיתה חשדנית כל כך ולהוטה אחר רכילות33. שהרי איני סובר, שדתות היהודים, שהם שונאינו, היו למעצור למצביא המצוין, אלא הדאגה לכבודו34. אם כן היכן הפשע? שהרי אינך מוצא כל גנבה, אתה מסכים לפקודת האיסור, אתה מודה שפסק־הדין (בעניין החרמת הזהב) נפסק35. אי אתה יכול לומר, שחיפוש זהב והצגתו בפומבי נעשו שלא כהלכה, וגופי המעשים מוכיחים, שהוצאו לפועל בידי אנשים נכבדים. באפּאמיאה36 נתפש בגלוי קצת פחות ממאה פונט של זהב37 ונשקל לרגלי הפרש הרומי סכּסטוּס קֵיסיוס, איש נקי־כפיים ובר־לבב; בלאודיקיאה קצת יותר מעשרים פונט38 על־ידי לוּקיוּס פֶּדוּקֵיאוּס, שופטנו כאן; באדראמיטיוֹן39… על־ידי גְנֵיאוּס דוֹמִיטִיוּס הליגאט; בפֶּקגאמון לא הרבה <פחות>. חשבון הזהב עומד; הזהב באוצר; אין הוכחה לגנבה; נדרשת קנאה; מרחיקים את הדיבור מאוזני השופטים, הקול יוצא ומשתפך לקראת מעגל הצופים וההמונים40. לכל מדינה, ליליוס, דתה שלה, ולנו דתנו שלנו41. גם בימים42, שבהם עמדה ירושלים על תלה והיהודים ישבו בשלום, היתה עבודת הקודש שלהם לזרא לתפארת מלכותנו, לכבוד שמנו ולמוסדות אבותינו. ומה גם עתה, לאחר שהוכיח העם הזה בנשקו, מה שזמם על מלכותנו; ואף הראה, כמה נתחבב על האלים הנצחיים, לאחר שהוכרע והיה למס43, לאחר שנשתעבד”44.


ציצרו מונה בפסקה זו ארבע מידות ביהודים:

[א] הם מצטופפים באספות־העם ברומי ומרבים שם את המהומה. הוא יצא בטענה זו גם נגד בני פריגיה ומיסיה שהשתקעו ברומי45.

[ב] אמונתם התפלה. בלשון barbara superstitio כינו הרומאים את כל דתות המזרח46.

[ג] הניגוד שבין דתם לדת רומי. יתרון הכוח של העם נחשב ליתרון דתו. “האלים הנצחיים” תמכו ברומאים בשעת כיבוש ירושלים וגילו בדרך זו את דעתם האמיתית על עם ישראל ופולחנו. הרעיון שהרומאים הכניעו את אומות העולם בעזרת האלים הגומלים להם חסד על חסידותם היה יסוד מוסד ביראת השמים הרומית47. ודבר זה מבאר על שום מה ההיקש ממפלת היהודים על בטלות דתם חוזר בפי סופרים רבים של התקופה העתיקה48. נראה למטה, שהוכחה זו מצויה גם בדברי הפולמוס של הרומאים נגד עמים אחרים49.

[ד] היהודים הם אויבי רומי. ציצרו לא יצא בטענה זו כנגדם בלבד, אלא גם נגד תושבי הערים היווניות של אסיה50.

וכך אנו מעלים בידנו כלל ראשון: כשם שציצרו לא יצא נגד היהודים בלבד, אלא נגד כל האומות, שהסכימו לשלוח עדים נגד פלאקוס, כך לא בא עליהם בטענות מיוחדות, אלא בטענות החוזרות ונשנות בפיו גם כנגד אומות אחרות. נראים הדברים, שציצרו השתמש בנאומו בזכות פלאקוס בתכסיסים פרקליטיים מסוימים, שהו שגורים בפי הסניגורים הרומיים. רושם זה מתחזק מתוך עיון בנאומים אחרים שלו, שבהם לימד זכות על פקידים רומיים, שנתבעו לדין בעווֹן סחיטת כספים.

כדוגמה ראשונה ישמש לנו הנאום בזכות פּוֹנְטֵיוּס51, שכיהן בתור propraetor Galliae Narbonensis בשנת 70 ובזז שם את שבט האַלוֹבְּרוֹגים. הוא נטען בשמם על־ידי באי־כוחם הרומיים de repatundis, וציצרו קיבל על עצמו את הסניגוריה. כשבא לפסול את העדים של הצד שכנגד, נקט בשיטה זו: תחילה טען כנגד בעלי התביעה, שהעדיפו עדים זרים ובּארבּאריים מעדים רומיים52. שנית הטעים, שאין לבטוח בדברי הגאלים, מפני שהם שונאים לרומי53: לא זו בלבד שאסרו מלחמות ארוכות על הרומאים, אלא אף עתה “הם מתהלכים שמחים וגאים בכל רחבי הפוֹרוּם, באיומים54 ובהמולת מלים בּארבּאריות, ומתרים בנו, שעם גמר ‘מלחמה’ זו (כלומר:המשפט) יתגרו מלחמה גאלית חדשה”55. שלישית טען, שדעות הגאלים ואמונותיהם הן כל כך רחוקות משל הרומאים, עד שאין לסמוך על דברי עדותם. כדי לחזק טענה חמורה זו, הרחיב ציצרו את הדיבור על דתות הגאלים. ואלה הם עיקרי טעמיו56: שאר האומות אוסרות מלחמות בעד אמונותיהן, ואילו הגאלים נגד האמונות של כולם. שאר האומות מתפללות בשעת המלחמה לאלים על שלום ורחמים, אבל הגאלים התגרו מלחמות באלים הנצחיים עצמם, שהרי אבות אבותיהם יצאו ממקומות יישובם למרחקים, כדי לשדוד את מקדש אַפּוֹלוֹן בדֶלפוי, משכן הנבואה של העולם כולו. ולא זו בלבד אלא שהעזו לשים מצור על הקאפּיטול ועל יוּפּיטֶר עצמו השוכן בו, שבשמו אמרו אבות רומי לקדש את נאמנות עדותם. היאך אפשר, שבלב עם כזה ירחש רגש של קדושת אמונה, לאחר שהחזיקו עד היום בזבחי אנשים57, כדי לרַצות את אליהם, ואינם עובדים את השמים, אלא אם יטמאו אותם קודם במעשה פשע?

טענותיו של ציצרו נגד אמונות הגאלים מבארות את עיקר כוונת דבריו על המקדש בירושלים שבנאומו לטובת פלאקוּס, בעיני הרומאים היתה העדות בבחינת עבודה בקודש. ולא מפני זה בלבד שהשבועה בשם האלים קדמה לגבייתה58, אלא מפני ש“אמונה” ו“נאמנות” היו בשבילם מושגים הבאים משורש אחד. הוכחה לכך הוא שימוש הלשון religio בהוראת “דת” “יראה” “קפדנות” ו“נאמנות” כאחד59. ואף בלשון fides מתמזגת המשמעות הדתית עם היוּרידית60, ולכן משמשות שתי הלשונות האלה לעתים קרובות כשמות נרדפים61. מתוך אמונת הרומאים בקדושת החוק והמשפט מתבארים ספקותיהם בנאמנותו של עד, שלא היה בן דתם. ציצרו הגביר את החששות האלה על־ידי כך, שהטיל דופי באמונות־השווא של הגאלים. גם דבריו בנאומו על פלאקוס על הניגוד בין “עבודת הקודש בירושלים” ובין סגולות הדת והמדינה הרומית היו מכוּונים להגדיל בעיני השופטים את ההפרש בין ההשקפות של שתי האומות על קדושת ה“נאמנות”.

הנאום השלישי, שגם בו אחז ציצרו בתכסיסים אלה כדי לפסול את עדי הצד שכנגד, היה נאום הסניגוריה שנשא על סְקַאוּרוּס62, ששימש במשרת preprae tor Sardiniae בשנת 54, עשק את הפרובינציה ונתבע לדין de repetundis. התובעים הביאו עדים מתושבי הארץ השדודה, וציצרו השתדל גם הפעם לסתור את הוכחותיהם על־ידי הוצאת לעז על תכונותיהם האישיות. הוא ביסס את פסלות עדותם על ארבע טענות:

[א] התובעים גייסו את אנשי סארדיניה בהמונים, כדי ללחוץ על המלך המשפט, ומשכו אותם לרומי על־ידי הטלת אימה או מתן שוחד63.

[ב] שנית טען, שאין לתת אמון בדברי העדים האלה, מפני שהם בני עם, שנתפרסם בעולם בשקרנותו. כהוכחה לכך מביא ציצרו מסורת היסטורית של מוצא העם הסארדי בזה הלשון64: “בכל תעודות הימים הקדומים ובכל כתבי ההיסטוריונים נמסר, שעם הפניקים הוא עם מלא מרמה. מהם יצאו הפּוּנים, שהוכיחו על־ידי מרידות רבות של בני קרתאגו ועל־ידי הפרת בריתות מרובות, שלא נפלו במידות מאבותיהם. מן הפּוּנים יצאו הסארדים, לאחר שגזעם התערב עם הגזע האפריקני. אבל הם לא נשלחו על־ידי הפּוּנים לסארדיניה, כדי לייסד קוֹלוֹניה ולהתיישב שם, אלא הושלכו ונתגרשו מארצם”.

[ג] שלישית העלה ציצרו את הנעימה הלאומית. הואיל וסארדיניה כבר היתה משועבדת לרומי זה 150 שנה, לא היה בידו להזכיר מלחמות שניטשו בין בני האי לבין רומי. לפיכך פשפש ומצא טענה אחרת, כדי להוכיח את פסולם: בעוד שבשאר הפרובינציות היתה לפחות עיר אחת, הקשורה קשרים מיוחדים עם מדינת רומי, לא נמצאה עיר כזאת בכל הפרובינציה סארדיניה65.

[ד] לבסוף חזר ציצרו והטעים את הניגוד שבין כבוד האזרחות הרומית ובין שפלות מוצאם של העדים. הוא טען לפני השופטים, שאין לדון לחובה בן רומי מכובד על־פי דבר עדים בּארבּאריים66.

גם בנאום זה השתמש ציצרו במוטיבים הקבועים של פסילת העדים.

ניכר הדבר, שהסניגור השתמש בשלושה הנאומים שנשא על פלאקוס, על פּוֹנטיוּס ועל סקאוּרוּס בטכסיסים מסוימים של פסילת עדים. וכאן עולה השאלה, אם תכסיסים אלה אינם בני מסורת ידועה. כדי לבדוק את הדבר, ראו לעיין בספרי הריטוריקה ובהוראותיהם בעסקי חקירת העדים.


 

ב    🔗

מחבר התעודה הקדומה ביותר של הריטוריקה הרומית היה ה־auctor ad Herennium, ריטוֹריקן אלמוני, שהיה בימי שלטונו של מאריוס והיה תומך נמרץ של מפלגת הדימוקראטים67. ספרו מחזיק אוסף של כללים ריטוריים ונועד לשמש מכשיר־עזר בידי הנואמים בבית־הדין. הכללים הנמצאים בו דומים לאלה, שבהם השתמש ציצרו בחקירת העדים. באחד הפרקים68 הזכיר בעל הספר בקיצור את הדרכים, שבהן יש לקנות את לב הקהל על־ידי גידוף המתנגדים. הוא יעץ לעורר נגדם “שנאה, קנאה ובוז” ודיבר על המזימה השנייה כדלקמן: “נעורר קנאה ((invidia למתנגדינו, אם נזכיר את עצמתם, את השפעתם, מפלגתם, עושרם, פריצותם, אצילות משפחתם, את האנשים התלויים בחסדם (clientelas), אורחיהם, איגודם (sodalitatem), קרוביהם, ואם נוכיח שהם בוטחים יותר בכוחות־עזר אלה מאשר באמת”.

ברשימת הטענות האלה בולטת ההשקפה הפוליטית של מחברה, המונה את תכונות האריסטוקראטים שהיו שנואות על ההמונים. invidia היתה הסיסמה, שבה כינו האוֹפּטימאטים את התקפות האוכלוסים על זכויותיהם69, ואף הטענה בעניין “זהב היהודים” לא הומצאה, לדעת ציצרו, אלא כדי לעורר את קנאת האוכלוסים לאוֹפּטימאטים70. אם נעמיד במקום הטענות המובאות אצל ה־auctor ad Her. את הטענות־שכנגד של אוֹפּטימאטים, נקבל מערכת של סיסמות, שבהן השתמש ציצרו בדבריו על היהודים: כשם שהדימוקראטים יצאו נגד ה־potentia et gratia של האצילים, כך יצאו האוֹפּטימאטים נגד השתלטות הדימאגוגים באספות־העם; וכשם שדוברי העם קבלו על התלכדות האצילים בחבורת הסינאט, כך קבלו האצילים על התקשרות ההמונים באיגודים הפוליטיים (sodalitates), שימוש המושגים האלה מראה על הרקע הפוליטי של משפט פלאקוס, שיתחוור לנו עוד יותר להלן.

במקום אחר בעל הספר הריטוֹרי הנ“ל מדבר בפסילת העדים ויועץ לטעון נגדם, שנשחתו “על־ידי קבלת כסף או תלוּת או פחד או שנאה”71. על הנימוקים הידועים לנו מנאומי הסניגוריה של ציצרו חזר גם הריטוֹריקן קווינקטיליינוס בספרו “על יסודות הדברנות”. מפני חשיבות העניין ראה להקצות פרק מיוחד לחקירת העדים72. כמה מהוראותיו מקבילות אף הן לתכסיסים, שציצרו השתמש בהם. לדעת קווינקטיליינוס יש לטעון נגד העדים של הצד שכנגד, שהעבירום על דעתם קנאה, התחייבויות (gratia), קבלת שוחד, פחד, שנאה, ידידות, רדיפת כבוד73. הוא הוסיף, שאם בעל המשפט יביא הרבה עדים, יש להטיל בו דופי של קנוניה (coniuratio); בטענה זו יצא ציצרו נגד היהודים, הגאלים והסארדים74. במקום אחר75 מסר קוויקטיליינוס ידיעה יקרת־ערך על קוּנטרסים מיוחדים לחקירת העדים, שנועדו לשמש את עורכי־הדין. הספרים האלה החזיקו אוסף של loci communes ונלמדו על־פה גם בידי נואמים בעלי שם. אחד המחברים של קונוטרסים כאלה היה, לדבריו, הוֹרטֶניוּס, ראש הדברנים ברומי בשנות נעוריו של ציצרו, שלמד ממנו, לפי עדות עצמו, תכסיסים רבים באומנותו. מספרי־שימוש כאלה לחקירת העדים לא נשתמר בידנו כלום, אבל רושם כללי של תכונתם מתקבל מדברי שני הריטוֹריקנים הנ”ל76. גם ציצרו מוסר לנו בעקיפין את ראשי הפרקים של loci communes, כשהוא אומר בתוכחתו על הגאלים77, שעֵד אמת חייב להגיד את דבריו “באחריות אישית, בשיקול־דעת, בענווה, בנאמנות, בחרדה, בדאגה לשמו הטוב, השקידה ובזהירות”, וכשהוא טופל על העדים האסייתיים78, שמסרו את עדותם “לא מרצונם הטוב, לא לפי החוק, המנהג המקובל, האמת, יראת הכבוד ((religiose, יושר לבב, אלא מחמת דחיפה, המרצה, הסתה, כפייה, כפירה בעיקרי הדת (impie), בקלוּת דעת, במשוֹא פנים וברוב סתירות”79. הצד השווה שברשימות אלה ובשל מורי הריטוֹריקה מוכיח, שביסודן מונחת מערכת טעמים, שנערכו על־ידיהם לצורך חקירת העדים. טעמים אלה נחלקו לשני סוגים: הראשונים שימשו לקיום העדויות והאחרים לביטולן. ניכר הדבר, שגם ציצרו השתמש בדפוסים של קבע מקובלים כאלה.

נבדוק עתה את תוצאות חקירתנו לאור הניסיון ונעיין בטעמי משפט אחר de repetundis, שבו עמד ציצרו לצדם של הטוענים ולא לצד הנטענים. דוגמה לכך משמש לנו המשפט המפורסם נגד Verres. וֶרֶס היה נציב סיציליה במשך השנים 70 – 73 לסה“נ ושדד את הארץ. תושבי עריה פנו לציצרו, שהיה ידוע להם מזמן ששימש קוויסטור בסיציליה, וביקשו ממנו לקבל את הקטיגוריה בשם. ציצרו הסכים, עבר בכל ערי האי, אסף חומר לטענה, הביא עדים לרומי ותבע את ורס לדין בעווֹן סחיטת כספים. משפט ורס דומה בצורתו ובעניינו למשפטי פלאקוס, פוֹנטיוס וסקאורוס, אלא שנתחלפו התפקידים. הפעם לימד ציצרו זכות על תושבי הפרובינציות: הוא הגן על אחת האומות הנכריות ותקף פקיד רומי שהיה ממונה עליה. על כן אין תֵמַה, שהטעמים הידועים לנו משלושת נאומי הסניגוריה חוזרים בנאום הקטיגוריה בהיפוך הערכה. במשפט פלאקוס הטעימו בעלי דינו את הניגוד שבין גזלת “הזהב היהודי” ובין חרדת הקודש של פּוֹמפּיוס, שלא נגע באוצרות המקדש בירושלים80, אף־על־פי שכבש את העיר בחרב והיה רשאי לשדוד אותה81. ציצרו יישב את הניגוד והסביר, שהתנהגותו של המצביא הרומי באה מחרדה לשמו הטוב ברומי82. כאן העמיד את מעשי הגזל של ורס בסיציליה כנגד יראת הכבוד של המציא מארצֶלוס, שכבש את העיר סיראקוס, אבל לא נגע במקדשיה83. נמצא הוא משתמש כאן בטענה, שדחה במשפט פלאקוס. דוגמה אחרת: בשלושת נאומי הסניגוריה הנ”ל גינה ציצרו את העדים של הצד שכנגד בשל עזוּת פניהם ואיומיהם84. לעומת זה הטעים בנאום הקטיגוריה על ורס, שעדי שולחיו היו אנשים ענווים, שלא מלאם לבם להתייצב לפני הדיינים הרומיים אלא בפחד וברטט85. גם בנאומו נגד ורס הכריז שהמדינה בסכנה: אבל לא מפני שאומות זרות פגעו בכבוד אזרחים רומיים, אלא מפני ששמו של העם הרומי נשנא על האומות הזרות מחמת מעשי העוול של פקידיו. בשלושת נאומי הסניגוריה הבליט את הייחוד הלאומי, בנאום הקטיגוריה דרש חוק שווה לרומאים ולפּרוֹבינציאלים. בנאומי הסניגוריה נעשה למליץ הרעיון הלאומי; עכשיו הטיף לרעיון ה“אנושות”86.

והיוצא מזה, שטענותיהם של אנשי ריבו הן שקבעו את מענותיו של ציצרו87. סימני הכלל הזה ניכרים גם בנימוקיו לטובת פלאקוס. הואיל והקטיגור השמיע נעימה פּרו־יהודית88, הריע הסניגור תרועת קרב כנגד היהודים והאשים את ליליוס, שפנה עורף לאלי מולדתו ונעשה גר בלבו89.

בין כללי הריטורים שנזכרו עד כאן חסרים טעמי ההסתה הלאומית, שהם צד חשוב בנאומי ציצרו הנדונים כאן. טעמים אלה לא נשתמרו בין ההוראות לחקירת העדים90 אלא בסעיף אחד של הוראות הריטוריקנים שהיה, לפי עדותו המפורשת של קווינקטיליינוס91, בעל חשיבות מיוחדת בשביל חוקרי העדים, הן לשם קיום דבריהם הן לשם ביטולם. לפי תורת הריטוריקנים שייכת פרשת ההסתה הלאומית למסכת ה“גידוף” או ה“גינוי”, vituperatio , המקושרת עם היפוכה, laudatio, ושתיהן ביחד מהווֹת סוג ריטוֹרי מיוחד, הנקרא “סוג ההטפה המפוארת”, genus demonstrativum, מפני תפארת המליצה השלטת בנאומים כאלה92. נאומי שבח על אומות ומדינות נשתיירו בידנו במספר רב93, ואילו מנואמי ה“גינוי” לא נשתיירו אלא כמה דוגמות94. ועוד: על־פי רוב עורכים הריטוריקנים את עיקר הכללים להלל, ואילו לגבי ה“גינוי” הם מסתפקים בהערה, שכלליו אינם אלא היפוכם של כללי ההלל95; לפיכך ננקוט גם אנו בכלל זה. אפשר להרחיב את ידיעתנו בדרכי ה“גינוי” על־ידי ההסתכלות בהשפעת הריטוריקה על ההיסטוריוגראפיה ולהפך. על כן מותר להסיק מסקנות על שיטת הקטיגוריה הלאומית מסופרי ההיסטוריה, שערכו את תיאוריהם לפי הוראות הריטוריקנים או שהללו מזכירים אותם כדוגמה ומופת. אביא עתה כמה הוראות של הריטוריקנים על דרכי ה“גידוף”, השווֹת לתכסיסים, שבהם השתמש ציצרו בנאומיו הנ"ל. לפי ביאורי הריטוריקנים יש לשבח או לגנות מדינה או מאומה על־פי תכונות של האבות הקדמונים96. רישומי הכלל הזה ניכרים בכל נאומי השבח או הגנאי, שנמסרו בספרות העתיקה, וכן גם בתיאורים רבים של ההיסטוריונים. אף ציצרו נקט בתכסיס זה בפולמוסיו נגד תושבי סארדיניה, אסיה וגאליה. סיפורו על קדמוניות הסארדים ערך לפי חוקי ה־vituperatio97. הוא מזכיר תחילה את שחיתות מידותיהם של אבותיהם הראשונים, הפּוּנים וצאצאיהם, הקרתאגנים98. כחרפה נוספת הוא מונה את התערבותם בעמים גרועים, שהרי אצילותו של עם יסודה בטהרת הזרע99. כחרפה שלישית הביא את המסורת, שהסארדים לא עזבו את מולדתם מרצונם, אלא גורשו משם בכלימה100, שלא כאתונאים המצוינים ביוחסי אבות. ציצרו הכתירם בתוארי־הכבוד, שהיו שגורים בפי הריטוריקנים101. כן השתמש ב־loci communes על יוחסי אבות בדבריו נגד שבטי אסיה הקטנה. הוא גידף אותם בשל מוצאם הבּארבּארי ושלל מהם כל ייחוס והבדילם מחֶבר השבטים היווניים102. גם טעמיו על כפירת הגאלים בעיקרי הדת חוזרים ונשנים בכתבי ההיסטוריונים והם עשויים לפי כללים, שערכו הריטוריקנים לנאומי גידוף103. לבסוף יש להזכיר, ששיטת ההסתה בדרך הגידוף של האבות הקדמונים ידועה לנו יפה מדברי החרפות של היוונים והרומאים על מוצא היהודים. גם בבדיות אלה חוזרות הדיבות של אבות העם שגורשו בחרפה, מעשה הפשע שלהם באלים, שפלות ייחוסם ושחיתותם104. לעומת זה יש לציין שציצרו לא השתמש בטעמים אלה נגד היהודים, כנראה מפני שדיבות היוונים על תולדות ישראל לא היו ידועות לו105. הוא הסתפק בדברי לעג על כישלון דתם. גם נימוק זה נזכר בין טעמי הריטוריקנים, המייעצים לספר בשבח האומות, שנתחבבו על האלים ונתברכו על־ידיהם בהצלחת מעשי־ידיהן106. אם נהפוך את הטעם־לשבח, נקבל טעם־לגנאי, שיהא ממין זה שבו השתמש ציצרו107.

נשוב לבעיה שממנה יצאנו, כלומר: לשאלת יחסו של ציצרו ליהודים, וזה מה שנתברר לנו: ראשית, הנואם לא הביע דעות משלוֹ על תכונות העמים הזרים, אלא חזר על נוסחאות־קבע, שהותקנו על־ידי הריטוריקנים. שנית, הוא התאים את השקפותיו לצורכי המשפט ושיבח או גינה ex causa et tempore, non ex natura108. מי שסבור, שציצרו שנא את היהודים שנאה אישית, חייב להודות, ששנא גם את הפריגים, המיסים, הלידים, הקארים, הסארדים, והאַלוֹבְּרוגים, וכנגד זה אהב את הפּאמפילים, הלאמפּסאקינים ושבטים אחרים, שסיפר בשבחם בנאומיו נגד ורס. ברור, שאין לדעה זו על מה שתסמוך109. שגגה זו מוצאה בדעה המוטעית על דרכי הדברנות המשפטית של ציצרו. נאומיו הנידונים כאן לא היו וידויים אישיים, אלא כלי־מלחמה העשויים לצורכי השעה110 ולפי המסיבות החיצוניות111. לא יישאר אף ספק קל שבקלים בנידון זה, כשנשׂים לב לדברי ציצרו עצמם על תכונת נאומיו המשפטיים. כשהשיג עליו פעם אחת בעל־דינו בגלל שינוי דעותיו, השיב112: “מי שסבור, שהוא תופס בנאומי המשפט שלי בדעותי הפרטיות כאילו הן חתומות, אינו אלא טועה. שהרי הדעות המובאות שם אינן הדעות של האיש ושל הסניגור עצמו, אלא של המשפט ושל מסיבות הזמן”113.


לפיכך אין להסיק על דעותיו של ציצרו בעניין היהודים מדברים אלה, שאמר כאן עליהם בנעימה עוינת. נניח שהיה מקבל את הקטיגוריה על פלאקוס במקום הסניגוריה: בוודאי היה נוהג כדוגמת ליליוס, היה אוחז בטענת ה־sacrilegium, משבח את קדושת המקדש בירושלים, וכיוצא בזה. ואף־על־פי־כן יש כאן מקום, כפי שנראה להלן, להוציא מדבריו שאמר על היהודים כמה פרטים, המשקפים את דעתו האישית. וטעמו של דבר מפני שהנואם שינה בפסקה הנידונה מדרך הסניגוריה המקובלת בעניינים כגון אלה. הוא שילב לתוך הוויכוח על תלונתם של יהודי אסיה ביקורת חריפה על סיבת הופעתם של יהודי רומי במקום הדין. על ידי כך שינה את כיווּן הדיון ואת טיבו. הוא עורר שאלות הקשורות בפוליטיקה הפנימית של רומי והפך את המשא־ומתן המשפטי לריב על עקרונות המדיניות הסינאטורית. הסניגור הסיר את מסכת הפרקליט וגילה את פני נציג המדינה, המחווה דעה רשמית. בדבריו המועטים, שנשא בכוח סמכותו המדינית, כלולים רעיונות, המציינים את יחסו ליהודים.


 

ג    🔗

לפי תוצאות חקירתנו שהגענו אליהן דומה, שדברי ציצרו על היהודים אינם אלא תרכובת של תכסיסים משפטיים שונים שאין בהם ממש. אבל אם נעמיק בדבר יתברר, שבקליפה הספרותית העבה טמון גרעין היסטורי זעיר, אבל יקר. עד כאן עסקנו, כביכול, בפיצול השכבה החיצונית; עתה פונתה הדרך לעיון בתוך הריאלי של דברי הנאום.

ציצרו הזכיר כמה דברים מתולדות היהודים שראויים לשימת־לב מיוחדת. נדון תחילה בגוף התלונה, שהוגשה על־ידי היהודים נגד פלאקוס. מדברי ציצרו יוצא, שהיהודים התאוננו על החרמת תרומותיהם בשביל המקדש בירושלים שלא כדין. ציצרו הביא נגדם הוכחות מפורטות כדי להראות, שפלאקוס נהג השורה. יש להודות, שטענות היהודים נגד פלאקוס היו בטלות ומבוטלות – אם היו טעמי ציצרו דברים של אמת. אבל קשה להניח, שיהודי אסיה היו מגישים תלונה, אלמלא שהיו סבורים שהדין אתם. מצד אחר קשה להניח, שציצרו אמר בפני השופטים דברים בדויים, שכזבם גלוי לעין. משום כך אין, לדעתי, לקבל את סברתו של ז’יסטר114 המשער, שיהודי אסיה ערערו על עצם האיסור של הוצאת הזהב. ציצרו אמר בפירוש, שגם הקטיגור ליליוּס הסכים להחלטה זו; הרי שידע, שהפּריטוֹר היה זכאי לגזור כל דבר זה בשעת הצורך. אבל יש פרט אחר בתיאורו של ציצרו המעורר חשד. אמת, הוא אומר שלאחר פרסום איסור הוצאת הזהב חזר פלאקוס וישב בדין ופסק להחרים את זהבם של היהודים; אבל ציצרו אינו מזכיר את הוכחות הפּריטוֹר, שהיהודים ניסו לעקוף את האיסור ולהבריח את תרומותיהם115. לסתירת טענתו של פלאקוס מסייעת גם העובדה, שהתרומות “נתגלו” כולן במקום שבו נאספו116. מלבד זה יש להביא בחשבון, שטענת ההברחה היתה נוחה לתחבולות הפּריטור, מפני שהיה קשה לבדוק את אמיתותה. אם כן נראה, שיהודי אסיה ערערו על טענת ההברחה, מפני שהיה בה כדי לגרור את ההחרמה117.

פרטים חשובים יותר ובטוחים יותר אפשר ללמוד מדברי ציצרו על יהודי רומי118. יש לתמוה על כך, שציצרו בא לדבר עליהם בכלל. הרי התביעה הוגשה על־ידי יהודי אסיה הקטנה. אבל כיוון שציצרו לא הזכיר את נוכחותם, יש ספק אם נמצאו גופם במקום הדין בין עדי הקטיגוריה; אפשר שהסתפקו בהגשת טענה בכתב, כשם שעשו גם עדים אחרים119. במקומם הופיעו יהודי רומי בהמונים, אבל לא כעדים, אלא כצופים. נמצא, הם היו בין האוכלוסים, שהיו רגילים לבקר בבית־המשפט ולהתקהל בַּפוֹרוּם, כדי להקשיב לוויכוחי הצדדים המידיינים זה עם זה ולהביע את רגשותיהם על־ידי תשואות־חן או צעקות120. ציצרו אמר, שכל הטענה בעניין זהב היהודים בדו אותה כדי להסית את האוכלוסים האלה121. כיוון שהצופים היו עומדים במרחק־מה מבמת הנואם ומספסלי השופטים, הפקידים והעדים, הכריז הנואם, שינמיך את קולו, כדי של ישמעו את דבריו122. ברור שציצרו הבליט את עניין יהודי רומי, כדי להסיח את דעת השופטים מגוף הטענה ולעורר את רוגזם על “איומי” האוכלוסיה123. מתכסיסיו אפשר להסיק מסקנה מעניינת גם על מצבו האמיתי של כלל ישראל במלכות רומי. כשם שהיו מאוחדים ביניהם לבין עצמם, עד שענייני היהודים באסיה עוררו את אחיהם ברומי124, כך שימשו יהודי רומי אמצעי בידי ציצרו, כדי להטות את לב השופטים נגד יהודי אסיה. בגלל עירוב־התחומים בפלפולי הסניגור נמסרו לנו כמה פרטים על השתתפות היהודים בחיים הציבוריים של רומי. מובן מאליו שיש לנהוג זהירות רבה בדבריו מפני מגמת הלעז שבהם, ויש להפריד הפרדה חמורה בין עובדות ובין הלשנות.

ציצרו מוסר שני פרטים על יהודי רומי. ראשית הוא אומר, שהם מצויים על־יד המדרגות של אַאוּרֶליוס. מקום זה נתפרסם בימים ההם כמקום פגישה והתקהלות של אספסוף העם125. שנית הוא טוען, שהם בעלי השפעה רבה האספות־העם (contiones). שני הפרטים האלה אינם שווים במידת נאמנותם. נדמה שציצרו כרך בעובדה,שהיהודים היו פעילים באספות־העם, את ההלשנה, שהם שייכים ל“שׂאור שבעם”126. לפיכך יש לדון במפורד בשני הפרטים, ולפתוח בשני. לשם מה נתקהלו היהודים באספות־העם? כלום צדק ציצרו כשאמר, שהיו שייכים לאוכלוסים ההולכים בטל והלהוטים אחר מהומות? או שמא הניעו אתם עניינים חיוניים להתמיד בהשתתפותם באספות־העם, עד שנודעו כעדה המופלגת באחדותה ובתקיפותה? דומה שהיה צד של קשר בשאלות, שעמדו לדיון בכינוסים הנסערים של אספות־העם בימים הפרועים האלה (בסוף שנת 59) ובצורכיהם של יהודי רומי. נעיין עתה במה שנעשה ב־127 contiones. מלכות רומי שקעה בהפקרות גמורה128. ראשי המפלגה הדימוקראטית מיגרו את שלטון הסינאט על־ידי גיוס הכוחות האנארכיים מבין תושבי העיר. חבורות אלה נגררו אחרי הדימאגוגים מטעמים שונים: רבים עשו את המהומות מקור פרנסה לעצמם ונשתכרו ממלחמת האגרופים שברחובות רומי. מלבד “שכירי חוצות” אלה נמשכו גם חברי איגודים, collegia, קוֹרפּוֹראטיבים מקצועיים פוליטיים ואחרים129, אחרי מנהיגי הדימוקראטים, מפני שהבטיחו להם קיום זכויותיהם או הרחבתן לאחר ניצחונם. האיגודים הללו שימשו בשנות ההפקרות כלי־נשק פוליטי בידי המסיתים ונחשדו על כך בעיני השלטונות, שביקשו לדכא את פעולתם המהפכנית130. הראשון שהצליח לקשרם אל עצמו היה קאטילינה. לפיכך גזר הסינאט בשנת 64 איסור על האיגודים. אחר מפלת קאטילינה (63) המשיכו הדימוקראטים להשתמש בתכסיסיו המהפכניים. עתה מילאו את ידי קלוֹדיוּס להסית את ההמונים ולהחליש את השפעת הסינאט על־ידי עשיית מהומות בעיר. קלודיוס נבחר בעזרתם ל־tribunus plebis ופתח את פעולתו הרשמית (בדצמבר 59) בביטולה של גזרת האיגודים. על־ידי כך משך לצדו את האוכלוסים לשתפם במזימותיו. בשנת 56 חזר ונתחזק הסינאט. הוא חידש את האיסור, אבל נראה שכוחו לא הספיק כדי להוציאו לפועל. הפקרות ה־ collegia והתחברותם עם הדימאגוגים נמשכה למעשה עד לניצחונו של קיסר, שלא הצליח אדם לשים קץ לפרעות אלא הוא. בשנת 46 הטיל חוק חדש שנעשה יסוד לחוקת ה־ collegia בכל תקופת הקיסרות. קיסר פקד לפזר את ה־ collegia, “חוץ מאלה שנוסדו בימים קדומים”131. מתוך תעודה רשמית שנמסרה אצל יוספוס יוצא, שקיסר מנה גם את היהודים בין “האיגודים המותרים”132.

מן הסקירה על תהפוכות התחוקה בעניין האיגודים יוצא, כי גם יהודי רומי, שקהילתם נתאשרה זה מכבר מטעם השלטונות כאיגוד דתי מיוחד133, נפגעו מאיזה צד על־ידי מלחמת המפלגות ונסחפו לתוך מערבות ההפקרות הציבורית. בעניין הפרטים אין בידינו אלא לשער השערות. אין כנראה יסוד מוצק להנחה, שגם על איגוד היהודים חלה גזרת הסינאט במשך השנים 59 – 64. מנוסח החוק שנמסר לנו יוצא, שהאיסור לא חל על כל האיגודים134. אמת, אי אפשר לכפור מלכתחילה, שגם היהודים נכללו בין האיגודים ה“מסוכנים” שפוזרו אותה שעה135. וכן אין ספק, שציצרו עצמו השתדל לעורר את הרושם, שהם בגדר איגוד פוליטי, המשתתף בהפגנות נגד ראשי השלטון. כנגד זה יש לציין, שהנואם לא הזכיר בדבריו, שאיגודם כשלעצמו היה בגדר אסור. ואף העובדה, שהרשות לאסוף כספים לצורכי המקדש בירושלים לא ניטלה מהם בשנים אלו, אינה עשויה לחזק את הדעה, שאיגוד היהודים היה אסור בשנת 59. אבל יש דרכים אחרות להסביר את התרגשות היהודים. אפשר שהדימאגוגים הבהילו אותם על־ידי הפצת השמועה, ששלטונות הסינאט עומדים לכלול באיסור גם את איגודם. דברי ציצרו היו עשויים להגביר את החשש הזה. אפשר שבגלל האיסור על האיגודים ה“מסוכנים” הטילו שלטונות הסינאט פיקוח חמור ומטריד על איגודם ושקלודיוס הבטיח להם הקלה במצבם, אם יתמכו בו136. מכל מקום קרוב לוודאי, שגם יהודי רומי השתתפו באספת־העם, שנתכנסה בדצמבר 59 (כלומר: שבועות מועטים לאחר גמר משפט פלאקוס) על־יד מדרגות אַוּרֶליוס “בשם האיגודים”, ושהיו בין גייסות קלודיוס, שסייעו בידו, לפי דברי ציצרו לבטל את חוק הסינאט האוסר את ה־ collegia ולהתיר את ייסודם של איגודים חדשים רבים מה“שאור שבעם”137. כאמור, אין בידינו לקבוע את עיקר הטעם, שעורר את יהודי רומי; אבל קרוב לוודאי, שהופעתם באספות־העם בשנת 59 כרוכה במלחמת הסינאט והדימאגוגים בעניין האיגודים. כחברי שאר האיגודים התייצבו גם יהודי רומי לצד הדימוקראטים, לאחר שהובטח להם על־ידיהם תיקון או ייצוב זכויותיהם, אם ישתתפו בפעולה נגד שלטונות הסינאט.

הזדמנות כזאת להפגין את אהדתם לעניין הדימאגוגים היה משפט פלאקוס. פּרוֹצס זה היה לאמתו של דבר משפט פוליטי ולא פלילי. התובעים לא נשאו נפשם לתקן את המעוּות ולהעניש פושע, אלא להשמיד אויב מפלגתי. היזמה לתביעה יצאה מקיסר, קראסוס ופּוֹמפּיוס, ומטרת היוזמים היתה לערער את עמדת ציצרו עצמו.

כדי להבין את הכוונה אמיתית של הסניגוריה על פלאקוס, צריך לעיין ברקע הפוליטי של המשפט. ודומה שראוי להזכיר כאן את עיקרי העובדות, אפילו הן ידועות138. בשנת 60 כרתו שלושת המדינאים פּוֹמפּיוס, קיסר וקראסוס ברית חשאית, שמטרתה לתפוס את השלטון ולכפות את רצונם על הסינאט. קיסר וקראסוס, ראשי המפלגה הדימוקראטית, ביקשו לנקום את הריגת קאטילינה, חברם לשעבר, והחליטו לחסל את אלה מבין ראשי הסינאט, שיצאו בפועל נגד הקושרים. כיוון ששלושת האנשים לא רצו לגלות את דבר בריתם ברבים, החליטו להשתיק את קולם של הסינאטורים האלה בדרך פּרוֹצֶדוּראלית. הם הטילו על עוזריהם להמציא תואנות לתביעתם־לדין. הקרבן הראשון של משימתם היה אנטוניוס, הקונסול השני בשנת המהפכה של קאטילינה. הוא נטען, כמו פלאקוס אחריו, de repetundis139 (בחודש אפריל של שנת 59). ציצרו הרגיש בכוונת הקנוניה ונטל על עצמו את הסניגוריה, אבל לא הצליח לזַכּות את חברו לשעבר140. המשפט השני, שנערך באותה שנה נגד הורגי קאטילינה, היה משפט פלאקוס, שהצטיין כעוזרו של ציצרו בשנת הקוֹנסולאט141. הפעם הכיר ציצרו את הסכנה בכל היקפה. בנאומו דיבר בפירוש על הכוונה האמיתית של המקטרגים: הרשעת אנטניוס מכוּונת לשמש כפרה ראשונה על מותו של קאטילינה. עתה דורשים את עונשו של פלאקוס. “כבר נזכר שמי בפי המוסרים. בודים עלי טענות. מכינים לי מארב”142.


ידע ציצרו, שגייסות אויביו נתרכזו באספות־העם. דבריו “על הלעז בעניין זהב היהודים”, שהוצא כדי להסית אותם נגדו, מוכיחים, שהדימאגוגים השתמשו בכל האמצעים כדי לעורר את רוגזם של האוכלוסים. ציצרו הכריז בנאומו על רצונו להצדיק את עצמו בפני העם, אבל התנה תנאים143: “כוח האגרוף לא יימצא; חרבות ואבנים יורחקו; בעלי־המלאכה144 יסולקו; העבדים ישתקו… ישמעוני בני־חורין ואזרחים145 (cives) בלבד”. כלום יש במלה האחרונה רמז להשתתפות היהודים (שרובם הגדול היו peregrini) באספות־העם?

חששותיו של ציצרו היו מוצדקים? בזמן שהוא טרח להציל את פלאקוס מנקמת הדימוקראטים, הכין קלודיוס מהלומה, שעתידה היתה ל“חסלו” לחלוטין. חודשים מועטים לאחר גמר משפט פלאקוס תבע הטריבּוּן החדש (בינואר 58) את ציצרו לדין בעווֹן הריגת אזרחים בלא חקירה (הכוונה לקאטילינה וחבריו). יד הכול היתה נטויה עליו. הסינאט היה חסר־אונים. אכן, נעזב האיש לנפשו ונאלץ להיכנע. הוא ברח מחמת המציק ויצא לגולה. גדודיו של קלודיוס הקימו את שלטון הטירור בפוֹרוּם השומם.

כשאנו חוזרים ופונים מן העיון ברקע הפוליטי של משפט פלאקוס למקום המיוחד, שהיה להם בו ליהודי רומי, יתבהרו לנו פרטים נוספים על הסתבכותם בסכסוכיהם של מנהיגי המדינה. דברי ציצרו שאמר כנגדם ספוגים רוח היריבות של המפלגות. הוא השתדל לעורר את הרושם, כאילו הקטיגור ליליוּס גייס אותם בהמונים, כדי שינהגו לפי הרגלם ב־contiones ויהפכו את המשא־ומתן המתון של בעלי המשפט לאספת־עם נסערת ופרועה. הוא טען עוד, שליליוס לא העלה את העניין של זהב היהודים אלא כדי לשסות את היהודים נגדו ונגד אנשי־שלומו האוֹפּטימאטים. טענה זו, הנראית מופרכת לכאורה, היתה מבוססת על כמה עובדות: והרי אינה אלא חזרה על אחת הסיסמות, שהושמעו נגד חברי המעמד הסינאטורי. האוכלוסים הביעו לא פעם אחת את התמרמרותם על כך, שאוצר המדינה (aerarium) נתון לפיקוח של חברי הסינאט בלבד, שהתעשרו מן הכספים הציבוריים.146. כשאמר ליליוּס, שפלאקוס גנב את זהב היהודים המוחרם במקום למסרו לקופת המדינה, נתכוון, לדעת ציצרו, לעורר את רוגז ההמונים המאזינים לדבריו על מעשה־שוד חדש של אחד מחברי הסיעה הסינאטורית. משום כך טרח הסניגור להביא הוכחות מדויקות, ש“הזהב נמצא בקופת המדינה”. פרט זה מראה, איזו חשיבות ייחס ציצרו לתפקידם של יהודי רומי ב־contiones.

ציצרו הטעים שלוש פעמים,שיהודי רומי היו לוחמים תקיפים באספות־העם; אבל לא אמר, שבאו למשפט פלאקוס מוסתים מראש. כנגד זה הכריז, ש“אין מחסור באנשים” המוכנים לעורר את חמתם עליו ועל האוֹפּטימאים. נמצא, הוא הטיל האשמה על דימאגוגים אלמונים, שפעלו מאחורי הקלעים. לפי תכסיס זה הסביר גם את דרכי ההסתה של האוכלוסים בשלטונות הסינאט בכלל. לדבריו, היו ההמונים רובם אנשים “לא־מנוסים” (imperiti) בענייני המדינה, שהדימאגוגים הוליכו אותם שולל בדבריהם, כדי להשתמש בהם לתחבולותיהם147. כאן מונה ציצרו גם את היהודים בין המותעים, שלא הרגישו בכוונת מדיחיהם. ברור, שאין לסמוך על הסברה זו, שהומצאה מלכתחילה כדי להחניף ל“עם” ולתקוע טריז בינו ובין מנהיגיו148. למעשה היה אמיץ הקשר – קשר של אינטרסים משותפים – של ההמונים וראשיהם אלו באלו; ובעניין היהודים כבר ניסינו למעלה לברר את הטעמים המיוחדים, שהניעו אותם לעמוד לצדם.

נשארה השאלה: מי היו האנשים האלמונים,שהיו, לדעת ציצרו, מוכנים להסית את יהודי רומי בו ובאנשי־בריתו? נדמה לי, שאין לנו צורך בראיות נוספות, כדי להוכיח שדבריו היו מכוּונים בעיקר נגד קלוֹדיוס: שונאו הפרטי ואויב הסינאט בכלל, רבן של הדימאגוגים, הגיבור והבמאי של אספות־העם ופטרון ה“איגודים” בעתיד הקרוב. מה היו נכליו של איש עלילות זה בימי משפט פלאקוּס?149 החל בשנת 61 שאף להיות tribunus plebis, כדי לעשות נקמה בראשי הסינאט ולגמול לציצרו כגידופיו. בתחילת שנת 59 נתקבל על־ידי “שלושת האנשים” כבעל־בריתם “בשליחות מיוחדת”. בו ביום שציצרו הגן על אנטוניוס (אפּריל 59) והשמיע את טענותיו נגד אויבי המדינה, השואפים להפיכה, דאג קיסר לכך, שקלודיוס יתקבל כחבר המעמד הפּליבֵּיי, ופינה לפניו על־ידי כך את הדרך למינויו טריבון150. בחודש יולי או אוגוסט נבחר קלודיוס ובספטמבר בקירוב (התאריך המדויק אינו ידוע)151 היה משפט פלאקוס. בדצמבר נכנס הטריבּוּן החדש למשרתו ומיד ביטל את איסור האיגודים. קלודיוס הצטיין זה כבר בפעילותו באספות־העם, אבל במשך החודשים בין כניסתו למעמד הפּליבּיי לכניסתו למשרתו הִרבה להופיע בפני ההמונים, חזר וגידף את אויביו כשונאי העם, חזר והכריז על תכניתו הפוליטית והסוציאלית והוסיף לשדל את האוכלוסים על־ידי הבטחות152. בחודשים אלה, שבהם הכשיר את לבות האוכלוסיה לביצוע מזימותיו, בא כנראה גם אצל היהודים,שהיו אף הם “בעלי השפעה רבה באספות־העם”, וקרוב לוודאי שהצליח אותה שעה לשדלם שיעמידו את איגודם תחת חסותו, באותם הימים הקודרים עמד פלאקוס לדין, שנתארגן על־ידי הדימוקראטים נגד האוֹפּטימאטים, ובפרט נגד ראשם ציצרו. יש יסוד מוצק להשערה, שלא ידו של ליליוּס, שהיה לא־מנוסה בתכסיסי הדימאגוגיה, אלא ידו של קלודיוס היא שהניעה את יהודי רומי להופיע בהמונים במקום הדין153. ציצרו עצמו לא ידע את פרטי התכנית של מתנגדיו154, אבל הרגיש בהיקף הקשר ובגודל הסכנה הנשקפת מצדו של קלודיוס155. מתנגדיו חרשו את מזימותיהם בפקחות יתרה. אפשר שמהם יצאה הסיסמה, שעליה חזר ציצרו בדבריו, שכוונת המשפט נגד פלאקוס היא חיסול עצמאותם של בתי־הדין, שבהם מצאו “שונאי העם” את מקלטם האחרון156, שעם מפלתם תבוא תקופה של חירות157. אף השופטים הכירו בצדקת האזהרות של הסניגור. הם זיכו את פלאקוס לא רק מפני הבדיחה שבדברי הנואם, כדעת המפרשים העתיקים158, אלא בראש וראשונה מפני שהבינו, כי מאחורי הקטיגורים של פלאקוס עמדו גייסות הדיקטאטורים, המתכוונים לביטול זכויותיהם ולשעבוד מעמדם. אם נשקיף על המאורעות מבחינה זו, נראה כוודאי שהיה קורטוב של אמת בתלונת ציצרו, שההאשמה בדבר זהב היהודים לא היתה אלא תכסיס חדש לשם הסתת ההמונים בשלטונות המדינה.

התקשרות “הבעיה היהודית” ברומי עם השאלות העיקריות של המדיניות הפנימית בולטת בפרט נוסף של דברי ציצרו. הוכח למעלה, שאין להסיק מהם כמות שהם על טינה אישית, שהיתה בלב הנואם על דיני שיראל. אין זאת אומרת, שציצרו לא נקט כל עמדה כלפיהם. אפשר להוכיח, שדעתו הפרטית כלולה בשני פסוקים של נאומו: במקום שבו שיבח את קפדנותו של פלאקוס בהתנגדותו ל“אמנת השווא הבּארבּארית” וכן במקום שבו הבליט את ריחוקה של “עבודת הקודש בירושלים” מן “זיו שלטוננו, כבוד שמנו, מוסדות אבותינו”159. דברים אלה מלאים סייגים. ראשית יוצא מהם, שציצרו לא נתן את דעתו לעיין בדיני ישראל כשהם לעצמם, אלא לקבוע את יחס הרומאים אליהם. זו היתה בחינה של איש מדינה, הבודק את מידותיו של עם זר על־פי השוני שבהן כנגד מידות עמו שלו. משום כך הרחיב את הדיבור על סגולות עמו בזמן שבא להקביל את נימוסיהן של שתי האומות אלו כנגד אלו. כוונתה של הבלטה חד־צדדית זו לא היתה לעורר את גאוות הדיינים על מעלת מדינתם בלבד, אלא גם לתת בידיהם את אַמות־המידה, שלפיהן צריך, לדעתו, למדוד את ערכן של שתי האמונות, אלא שקל את דת ישראל כנגד סגולות המדינה והחברה הרומית160. ניגוד זה מתבאר מתוך השקפתו של מהות הדת הרומית161. היא נחשבת בעיניו כאחד מעמודי־התווך, שעליהם נשענו סדרי המדינה בכלל. הודות לשמירת נימוסיה ופולחניה גדלה רומי; מי שהעז להחליש את כוחם, נחשב כמערער את יסודות הבניין של המדינה עצמה. מתוך השקפה מדינית כזאת שיבח ציצרו את פלאקוס, שלא נרתע מפני תביעותיהם של בני דת זרה, העלולה לבלבל את דרי הדת המדינית של עמו.

גישה שמרנית זו לאמונות הזרות באה לציצרו בירושה מיד המסורת של אותו מעמד, שנחשב לראש דובריו בימים אלה. השגחה על הפולחנות הזרים ניתנה בידי הסינאט, שניהל, כביכול, את מדיניות־החוץ של הדת הרומית162. הוא אישר את צירופם של האלים החדשים למערכתם של אֵלי המדינה, היה מפקח עליהם, וניסה לעצור בעד חדירת פולחנות זרים,שנימוסיהם נראו לו כעלולים להשחית את מידות החברה. השפעתו אמנם לא הספיקה כדי לעכב את התפשטותם, אבל עיקר יחסו אליהם לא נשתנה: תמיד ראה אותם בעין רעה, ופעמים רבות יצא בכוח נגדם. לפי מסורת הסינאט ביחסו לפולחנות הזרים בכלל קבע ציצרו את יחסו ליהודים בפרט. כשם שהצדיק את איסור ההוצאה של זהב־היהודים על־ידי הזכרת התקדים של החלטת הסינאט, כן חרץ את המשפט: “ההתנגדות לאמונת־שווא בּארבּארית זו הוכיחה על קפדנות בשמירת החוקים” (severitas) לפי מסורת סינאטורית זו. על־פי שורת severitas זו גזר הסינאט, לדברי ציצרו במקום אחר163, את חוקיו החמורים על הפולחן הפרוץ של דיוניסוס, ששימשו בידי ראשי השלטון מאז והלאה דוגמה ובניין־אב ל“התנגדות” חוקית לסכנה האורבת לקיום המידות של הדת והחברה הרומית מצד הפולחנות הזרים164.

עם תמוטת המוסדות של המדינה והתפוררות אחדותה בסוף תקופת הריפּוּבּליקה נתערערו גם היסודות של הדת הרומית165. ההמונים פנו אליה עורף, לאחר שהמפלגות התחילו להשתמש בתקנותיה לקיפוח הזכויות הפוליטיות של יריביהן. ה“מעמד הרביעי” פנה עורף לפולחנות המדינה המחוללים במדון פרנסיה, ורבים הלכו אחר אלי הנכר. ה־barbarae superstitiones נעשו פּריבילגיה של דלת־העם, המשוללת זכויות אזרחיות166. וכשלא פסק הסינאט מלגזור על הפולחנות הזרים, נתקל בהתנגדות נמרצת של האוכלוסים.

בתחילת שנת 59167, כלומר: בשנת משפט פלאקוס, ציווה הסינאט להרוס את הפסילים והמזבחות של אלי מצרים (סיראפּיס, איסיס ומשרתיה הקדושים), שהוקמו על גבעת הקפּיטול שלא ברשות השלטונות. מאמציהם לטהר את אדמת הקודש מן החילול על־ידי “אמונת־השווא המתועבת והמהבילה”168 לא נשאו פרי. בתחילת השנה הבאה ניצלו האוכלוסים המוסתים על־ידי קלודיוס את מצב ההפקרות שבעיר, מיהרו לבנות מחדש את מקדשיהם הנחרבים, הסתערו על הקוֹנסוּל החדש בהופעתו הראשונה בפומבי והפצירו בו שיבטל את גזרת הסינאט. הוא סירב ונתן פקודה חדשה להרוס את הבניינים הקדושים, אבל ההמונים לא שעו לאיסור השלטונות גם להבא. הסינאט נאלץ לנתץ את קודשי האלים האסורים עוד שלוש פעמים במשך עשר שנים. בשנת 50 לא נמצא פועל ברומי, שהעז לפתוח במלאכת ההריסה של מקדשי האלים המצריים, והקונסול עצמו נאלץ ליטול בידו את הגרזן ולהניפו ראשונה169. בשנת 43 נענו שלושת השליטים החדשים לתביעות ההמונים והתירו את הקמת ההיכלות המצריים, כדי למשוך את עובדיהם אחריהם. דבר זה מראה, ששאלת הפולחנות הזרים נעשתה לסלע־מחלוקת בין השלטונות להמונים.

הד הפילוג המעמדי בדבר הדתות הזרות נשמע גם בנימוקיו של ציצרו נגד הקטיגור ליליוס. הוא האשים אותו בהעמדת פנים של ידיד היהודים, כדי לקנות את לבות אחיהם ברומי ולהשתמש בהם לשם הסתת המוניה, וטען כנגדו, שכיוון את דבריו משום כך אל ה“שוק” ולא אל השופטים. כנגד התנהגותו הדימאגוגית העמיד ציצרו פנים של איש רומי, הנאמן למצווֹת אבותיו והשומר את אורחות המשפט. הוא בז לאיומי האוכלוסים, נשא את דבריו כיאות כלפי מושב הדיינים בלבד וסיים את ביאוריו על בטלותה החוקית של כל התביעה בתוכחה לקטיגור על התכחשותו לנימוסי אבותיו. שני הפסוקים האחרונים של נאומו מכוּונים אל ליליוס עצמו170. הסניגור נעשה מליץ המוסר, המשמיע לאוזנו הכבדה של איש־ריבו דרך־מחשבה הראויה לייחוסו האציל.

ציצרו הלביש את סוף דבריו על היהודים צורה של דו־שיח. “בּיוּם” המחזה הזה נעשה לפי החיים הפוליטיים של ימיו. “נפשות החזיון” הם מסית ההמונים, המזלזל בקודשי אומתו והמחניף לדעות־הדופי של האוכלוסים, כדי לצודד את קולותיהם, וכנגדו רומאי המחזיק בחוקות הקדמונים והמטיף מוסר לבן־הסורר של מולדתו171. בריב המלים שבין ה“סינאטור” ובין ה“דימאגוג” בעניין הדתות הזרות משתקפת מחלוקת ריאלית: הוויכוח בין השמרנים ובין הפּוֹפּוּלארים על מידת ההכרה האמונות האוכלוסים. ברור שציצרו מחזיק בדעת השמרנים. כדי לציין את יחסו ליהודים בפסוק אחד, מוטב להשתמש באותן המלים עצמן, שבהן שיבח את התנהגותו של פלאקוס. הוא “התנגד” לאמונת ישראל מן הטעמים, שהניעו אותו לבטל כל “אמונת־שווא בּארבּארית”172, ו“בז להמוני היהודים”, כשם שבז לאוכלוסי המעמד הרביעי בכללו.

פרט זה בא ללמדנו על הכלל, ראינו שדעתם של חוגים רומיים שונים על היהודים בשנים אלה נשתנתה לפי עמידתם של אותם החוגים במלחמת המפלגות. “הבעיה היהודית”, גם מצדה הדתי (“barbara superstitio”) וגם מצדה הארגוני (“concordia”), נעשתה לעניין המדיניות הפנימית של רומי ונידונה מבחינותיה שלה. משום כך אין טעם לדבר על “אנטישמיות” של ציצרו ושל אנשי מעמדו או על: פילושמיות" של הדימוקראטים. מושגים אלה אינם הולמים את המציאות, מפני שהיהודים לא היו בעיני הרומאים כעדה העומדת ברשות עצמה, אלא כאחת האגודות המרובות, שמהן באו גייסות המעמד הרביעי.

תמונה מרובת־פנים של מלחמת היהודים על זכויותיהם והפוליטיות ברומי נפתחה לפנינו. סקרנו את מערכות המפלגות בהיאבקותן על השלטון במדינה ועמדנו על תפקיד הקהילה היהודית בתוך נפתולי הריפּוּבּליקה הגוססת. סכסוכים שכיוצא־בהם בעניין הפריבילגיות קמו בערים רבות של יוון במזרח הקרוב, אבל לא הגיעו לאוזנינו מהם אלא הד עמום. המסורת העשירה על המתרחש בתוך ביתה של רומי בשנים אלו אפשרה לעקוב אחר השתלשלות הדברים במידה לא־רגילה ולציין את הגורמים המיוחדים, שקבעו אותה שעה את התנהגות היהודים. הם לא קמו לעינינו כעדה הנתונה בין הפטיש ובין הסדן, כנהוג בתולדות שיראל לאחר־מכן, אלא כחיל־החלוץ של המחנה המנצח. קשה לראות עד כמה היה לנאמנותם לעניין הדימוקראטים חלק במנהג הנדיב שנהג בהם מנהיג מפלגתם לשעבר:קיסר. בנגינות־הקינה, שנשאו יהודי רומי במשך ימים ולילות על־יד המוקד של הדיקטאטור הנרצח173, ניתן בוודאי ביטוי לא רק לרגש־התודה העמוק לאיש חסדם174, אלא גם לפחד מפני חידוש השלטון הסינאטורי על חומרותיו וקיפוחיו.

דברים בטוחים יותר העלינו בעניין מעמדה הסוציאלי של העדה היהודית ברומי. הם נמנו עם השכבה הנמוכה ביותר של האוכלוסיה175. אבל כשם שהמעמד הרביעי בכללו מילא את חיל המהפכה, כן גרף נחשול האנארכיה גם את היהודים והעלה אותם לתפקיד פעיל בחיזיון הפוליטי שהוצג בפוֹרוּם. לרגע קט הופיע דמותם על במת ההיסטוריה הרומית. כעבור הסופה שוחררו ממשמרתם וחזרו למקום. קהילתם הלכה וגדלה בצנעה. בימי אוגוסטוס, כשסדרי החברה הרומית חזרו ונתגבשו, אין להם כמעט זכר בפי הסופרים הרומיים. אבל החל מימות טיבּריוס עולים ומתרבּים דברי־זעם כנגדם. שוב הטילו בהם ראשי רומי את חרפת השם “שׂאור שבעם” והאשימו אותם בכוונה לערער את מוסדות המדינה. לטענה הסוציאלית ניתוספה עתה הטענה הדתית. היהדות פרצה את הגבולות, שהושמו לה מטעם המדינה, ומשכה אליה את לבות העניים בחומר וברוח.



  1. עלי להקדים הערה כללית בעניין התעתיק של שמות לאטיניים. אין ספק שהרומאים ביטאו את השם הסופר שאנו עוסקים בו כאן: “קיקרו”, אבל אין, לדעתי, לבטל משום כך את המבטא המקובל. סופר זה נמנה עם אנשי הסגולה של ספרות העולם,שאינה רשות הפילולוגים בלבד. לעומת זה יש לקבל את התעתיק של השמות הלאטיניים, המובאים בספרות העברית העתיקה, כגון השם “קיסר”. זכות המסורת הספרותית עדיפה גם כאן מזכות המחקר המקצועי.  ↩

  2. Graetz, III, 1, pp. 164 s. (תרגום רבינוביץ, כרך א, עמק 468 ואילך); Dubnow, II pp. 345 s. (תרגום עברי, כרך ב‘ עמ’ 345 ואילך). שני ההיסטוריונים מביאים תרגומים לא־מדויקים של כמה פסוקים מדברי ציצרו הנוגעים ליהודים; Berliner, Geschichte der Juden in Rom, I, pp. 345 s. (עם מקצת תרגום); Vogelstein־Rieger, Geschichte der Juden in Rom, I,Pp. 7s.; J.– A. Hild, Les Juifs a Rome, REJ, VIII (1884), pp. 20 s.; M. Radin, The Jews among the Greeks and Romans, pp. 224 s. (עם תרגום אנגלי שלם. מקור ותרגום צרפתי עם הערות מועטות אצל Th. Reinach, Textes Relatifs au Judaisme, pp. 327 s.  ↩

  3. פוגלשטיין, שם א, עמ‘ 85; דובנוב, שם; גרץ, שם, ג, 1, עמ’ 325; ריינאק, שם, עמ‘ 241, 1; הילד, שם עמ’ 11, 3. כנגד זה ראדין, שם, עמ‘ 232 (עיין למטה, הערה 105). קטעי נאומו של אפולוניוס מולון נדפסו אצל ריינאק, שם, עמ’ 60 ואילך. עיין למטה הערות 94, 104.  ↩

  4. והוא הדין להשערתו השנייה של ריינאק, שבין המשפיעים על דעותיו של ציצרו בעניין היהודים היה גם פוסיידוניוס, אחד ממוריו בפילוסופיה, שבתיאור תולדות זמנו דן את היהודים לחובה.  ↩

  5. גם מדינאים רומיים אחרים למדו אצל אפולוניוס את תורת הריטוריקה (כגון מארקוס אנטוניוס הריטור, שקנו של הטריומוויר; יוליוס קיסר; Mucius Scaevola, המורה למשפטים של ציצרו), בלא שקבלו ממנו את דעותיו על היהודים. עיין Susemihl, Geschichte der griechischen Literature in der Alexandrinerzeit, II, pp. 491, 130 – 131  ↩

  6. אביא להלן את דברי הנאום בזכות פלאקוס ( להלן: פלאקוס, Fl.) רק לפי הסעיפים בלבד. פירוש מדויק של הנאום הוצא על־ידי du Mesnul (לייפציג 1883), שדן בעיקר בשאלות ההיסטוריות והמשפטיות הכרוכות במקור, אבל לא חידש כמעט כלום בביאוריו לדברי ציצרו על היהודים  ↩

  7. Cic., Mur., 23 s..  ↩

  8. ..Macrob., Sat., II,!,!3 עיין CIC. de or., II, 236; Schol. Bob., Fl., 41 . השווה מלבד זה Ed. Meyer, Caesars Monarchie, p. 384, 2; Du Mensil, p. 45.  ↩

  9. פלאקוס, 1 – 5, 24 – 25, 94 – 106.  ↩

  10. Schol. Bob., Fl., 13; Leali…potentiam sive grataim. “גיוס” העדים: פלאקוס, 13; – מתן שוחד במישרין: פלאקוס, 3, 6, 13, 15, 18. – בעקיפין: פלאקוס, 5, 22, 24, 41. ציצרו טען, שליליוס אכסן את העדים בביתו ועשה אותם ל“ידידיו”. – איומים: פלאקוס, 15, 26. ליליוס איים, שאם לא יעידו מרצונם, יכריח אותם להופיע ברומי כעדי חובה; די מסניל, שם, עמ' 14, 30 ואילך. – המספר המאכסימאלי של עדי חובה היה 120, למספר עדי הרשות לא היה שיעור; השווה Mommsen, Strafrect, pp. 408 s.; Zumpt, Criminalprozess der romischen Republik, p. 280. ציצרו הוסיף (פלאקוס, 13) שאינו רוצה להאריך בטענות אלו, שמא יטען בעל דינו, שהוציא כליו לעז.  ↩

  11. פלאקוס, 8, 24, 40.  ↩

  12. 19 Schol. Bob., Fl.,  ↩

  13. פלאקוס, 11 – 93; השווה די מסניל, עמ' 47 – 52.  ↩

  14. פלאקוס, 9 – 19, 23, 24, 26, 36, 57; השווה גם Sest., 126.  ↩

  15. כדוגמה שכנגד הזכיר ציצרו (פלאקוס, 17) את מתן העדות בכתב נגד ורס לפי החלטה כדין של ראשי הערים בסיציליה. עיין למטה, הערה 119.  ↩

  16. פלאקוס, 58, 60, 61.  ↩

  17. פלאקוס, 62 – 63. – תושבי הערים האלה הופיעוכ“משבחים” laudators)) ולא כעדים (testes), אבל חוות־דעתם היתה שקולה כנגד עדות ממש (צומפט, עמ‘ 105; די מסניל, עמ’ 20).  ↩

  18. עוד בשנת 18 לפסה"נ הזכיר הסינאטור קאלפורניוס פיסו בנאום הקטיגוריה שלו נגד האתונאים את בריתם עם מיתרידת (טאציטוס, אנאלים, ב, 55).  ↩

  19. ראה את דברי הביקורת של ציצרו עצמו על משטר האתונאים – פלאקסוס, 17.  ↩

  20. עיין למטה, הערה 101.  ↩

  21. cupitidas – “שרירות מפלגתית”, עיין די מסניל על פלאקוס, 12.  ↩

  22. פלאקוס, 64 – 65.  ↩

  23. השווה די מסניל, למקום.  ↩

  24. “Iudaici (עיין למטה, הערה 69) Sequitur auri illa invidia”. – התרומות הנקבצות הוחלפו בזהב, כדי להקל את הובלתן לירושלים. על הרשות של קהילות התפוצות להוציא את הסכומים שנקבצו לטובת בית־המקדש, ועל ניסיונות אחרים להחרים אותם, שנעשו על־ידי השלטונות של ערי היוונים, עיין ז‘יסטר, א, עמ’ 379 ואילם, וכן שירר, ג4, עמ' 112 ואילך.  ↩

  25. gradus Aurelii, מדרגות אבן ב־forum Romannum, שהובילו לבמת בית־המשפט (tribunal), שבו נידון דינו של פלאקוס, היו מקום התקהלות מפורסם לגנאי של האספסוף Cic., Clu., 93; Dom., 54; Sest.; 34; Pis., II; השווה די מסניל, למקום, ועיין למטה, הערות 121, 137.  ↩

  26. Scis quanta sit manus, quanta concordia, quantum valeant in contionibus.  ↩

  27. Neque enim desunt, qui istos in me atque in optimum quemque incitent.

    על הוראת התואר optimus כאן עיין למטה הערה 70.  ↩

  28. Cic., Vat., 12; עיין למטה, הערה 116.  ↩

  29. השווה 3 Cic., Mil.,.  ↩

  30. Huic autem barbarae superstitioni resistere severitatis, multitudinem Iudaeorum flagrantem nonnumquam in contionibus pro re publica contemnere. gravitatis summae fuit. severitas – ו־ gravitas מציינות כאן את סגולות השלטונות, ובעיקר של הסינאט, בהטלת גזרות חמורות אבל מועילות למדינה גם נגד רצון האוכלוסים; השווה Att., I, 16, 8; פלאקוס, 94, 103. ציצרו מצדיק את החלטת פלאקוס מכוח רומי כנגדו ומפני דת היהודים בכלל. בספרו de Ligibus, II,37 יעץ, לפי מסורת הסינאט, השגחה חמורה על הפולחנות הזרים ושיבח את “דקדוק הקדמונים” ואת ה־auctoritas senatus במלחמתם הנמרצת נגד התפשטות הדת הפרוצה של דיוניסוס ברומי(השווה ליוויוס, 39, 8 ואילך). עיין למטה, הערה 164.  ↩

  31. במכתביו לאטיקוס משנת 59 (ב, 9, 1) הזכיר ציצרו את פומפיוס בהלצה בשם noster Heirosolymarius: עיין Mommsen, Rom. Gesch., III' p. 157.  ↩

  32. ציצרו מביא כאן את טענת המקטרגים, שהיא דעת ההיסטוריונים היווניים של התקופה (יוספוס, מחלמו, א, 153; קדמוניות, יד, 72. עיין (E. Meyer, Chtistentum, II, P. 312, 1 המתאימים, שפומפיוס חד על בית־המקדש “מיראה” (δι’ εὐσέβειαν ). מדברי הסניגור יוצא נוסף לכך, שהמקטרגים העמידו את חרדת הקודש של המציא הרומי כנגד חילול הקודש של פלאקוס. בתקופת הקיסרות נידון הגונב את תרומות היהודים על חטא של sacrilegium. השווה ז‘יסטר, א, עמ’ 382 ואילך; עיין גם למטה, הערה 83.  ↩

  33. הכוונה לרומי: פלקוס, 7; Cael., 38.  ↩

  34. ציצרו שיבח תכונה זו של פומפיוס גם בנאומו de imperio Cn. Pompeii, סעיף 66. עיין מומסן, שם, ג, עמ' 11. עיין גם למטה, הערה 146.  ↩

  35. החוקרים נאחזו שלא בצדק בנוסח הנמסר בכתב־יד:iudicatum, מפני שלא ביררו לעצמם כהוגן את מהלך הפעלות של הפריטור נגד היהודים. לאחר שהטיל פלאקוס את האיסור הכללי להוציא זהב מאסיה, תבע את היהודים בפרט לדין, כדי להוכיח, שניסו לעקוף את פקודתו. לאחר שהברחת הזהב על־ידיהם היתה rea iusica, היה זכאי להחרים את אוצרותיהם. עין למטה, הערה 115.  ↩

  36. על יישוב יהודי באפאמיאה (בפריגיה), עיין שירר, ג, עמ‘ 18; ז’יסטר, א, עמ‘ 191, 19; בלאודיקיאה (מערבית לאפאמיאה) – עיין שירר, ג, עמ’ 17; ז‘יסטר, א, עמ’ 191, 17; באדראמיטיון (עיר־נמל צפונית לפרגאמון) – עיין שירר, ג, עמ‘ 13; ז’יסטר, א, עמ‘ 190, 9; בפרגאמון – עיין שירר, ג, עמ’ 13; ז‘יסטר, א, עמ’ 190, 10.  ↩

  37. כלומר: קצת פחות מ־22,500 דולר בערך.  ↩

  38. קצת יותר מ־4500 דולר בערך.  ↩

  39. מספר הסכום נשמט בכתב־היד.  ↩

  40. ציצרו יצא מתוך ההנחה, שכל התביעה בעניין זהב היהודים לא הומצאה אלא למטרות דימאנוגיות. בידי הקטיגורים לא היו הוכחות נגד פלאקוס, לכן פנו לא אל השופטים, אלא אל האוכלוסים המאזינים לדבריהם, כדי להסית אותם. עיין למטה, הערה 122.  ↩

  41. Sua cuique civitati religio, Laeli, est, nostra nibis. ציצרו הזכיר את שם הקטיגור כדי לעורר את הרושם, כאלו העדיף ליליוס דת זרה על אמונת אבותיו. כוונת דבריו לא היתה חזרה על עקרון הסבלנות הדתית (השווה, למשל, ז‘יסטר, א’ עמ' 221,1; הירודוטוס, ג, 38), אלא אתראה בפני ליליוס שלא לבגוד באלי עמו ומדינתו. עיין למטה, הערות 89, 170.  ↩

  42. Stantibus Hierosolymus pacatisque Iudaeis tamen istorum religio sacroum a splendore huius imperii, gravitate nominis nostri, maiorum instotutis abhorrebat: nunc vero hoc magis, quad illa gens quid de ostro imperio sentiret ostendit armis; quam cara dis immortalibus esset docuit, quod est victa, quod elocata, quod serva  ↩

  43. יוסיפוס, מלחמות, א, 154; קדמוניות, יד, 74; שירר, א‘ עמ’ 299 ואילך, 338.  ↩

  44. Serva; על הטכסט עיין די מסניל (נגד השערתו של ברנאיס). בזכות התיקון של המלה המסורה (servata) מדברת גם ה־clausula (creticus).  ↩

  45. פלאקוס, 17: “בני העמים האלה מרעישים באספות־העם שלנו פעמים רבות”.  ↩

  46. עיין Freidlander, Sittegeschichte Roms, III10, p. 138 s.. עיין גם למטה, הערות 168, 172.  ↩

  47. עיין הפסוקים שאסף H. Fuchs (עיין למטה, הערה 102), עמ' 28, הערה 9.  ↩

  48. (א)Minucius Felix, Octavius, 10, 4 (מקורו היה נאום המדינאי Fronto, מורהו של מרקוס אורליוס קיסר, נגד הנוצרים); (ב Philotrat., vit, Apoll., VI, 29 ((ריינאק, עמ' 177); השווה יוספוס, מלחמות, ב, 390; (ג) גזרת התשלום של מחצית השקל ל־Juppiter Capitolinus במקום למקדש בירושלים לאחר חורבן הבית השני היתה מבוססת על אותה אמונה; (ד) אפיון, אצל יוספוס, ב, 125 ואילך; (ה) Celsus ap. Origen., V, 41; VIII, 69 ; (ו) יוליינוס קיסר (ראה את מאמרי ב“ציון”, ו, תש"א, עמ' 10, הערה 45; ולהלן בספר זה); (ז) עוד בימי אוגוסטינוס ( 20de consensu evang., I, 13, ) חזרו הרומאים על השאלה: “אלוהי היהודים, שאתם (הנוצרים) אומרים עליו, כי הוא העליון והאמיתי, למה לא הכניע להם (ליהודים) את הרומאים ואפילו לא עזר להם, שלא ישתעבדו לרומאים?”.

    בער (“ציון”, תרצ"ד, עמ' קנ ואילך) אסף עדויות מרובות, כדי להוכיח את קדמות הרעיון של “שעבוד־עולם”, ששימש יסוד לתקנות האנטי־יהודיות בימי־הביניים. אבות הכנסייה של המאות הרביעית והחמישית, שניסחו את העיקרון הזה, השתמשו על־פי רוב בלשונות servitus, aeterna captivitas וכדומה (השווה מלבד המקומות שנקבצו על־ידי בער, גם (Hieronim., comm. in Zach., III, 11; Lactant., div. unst., IV, 21. – הנוסח perpetua servitus מזדמן בפעם הראשונה באיגרת האפיפיור אינוקנטיוס השלישי משנת 1205 (השווה את מאמרי “יוספוס הרופא” [להלן בספר זה], הערה 77). מקור הטופס היה ההיסטוריון הנוצרי אורוסיוס, ז, 4, 17, שחזר על דברי סווטוניוס, חיי טיבריוס, 36, בעניין גירוש היהודים והמתגיירים מרומי: sub poena perpetue servitutis. סרווטוניוס קיבל את הנוסח מתעודה רשמית. התואר perpetuus בא לומר, שהעבדות לא היתה זמנית (temporaria) ושהיה אסור לשחרר את המשועבדים; השווה נוסח דומה ב־Digesta in perpetua vincula damnatus servus sive in temporalia: 48, 19, 8, 13; עיין מומסן, Strafrecht, עמק 952, 1. – לפי Caesar, bell. Gall., VII, 77, 9, 15, 16 השתמש ראש המורדים בגאליה בלשון servitus perpetua (או ( aeterna , כדי לציין בה את עול השעבוד, שהרומאים עמדו להטיל על בני עמו; השווה גם Horat., ep., I, 10, 41 וכן בוולגאטה דברים טו, יז (דברי הערה זו אינם מכוונים אלאל לצד הלשוני של תולדות המושג בלבד).  ↩

  49. עיין למטה, הערה 107.  ↩

  50. עיין למעלה, הערה 16.  ↩

  51. מן הנאום pro Fonteio (להלן: פונטיוס) לא נשתיירו אלא שרידים. אביא את דבריו לפי הוצאת Teubner, opera Cic., vol. IV, p. 22b s.. על הדמיון בין שני הנאומים עמדו כבר Schol. Bob., Fl., 19.  ↩

  52. פונטיוס, 4, 16, 23, 27 (!), 32, 41  ↩

  53. פונטיוס, 12 ואילך, 15, 18 (iratis testibulus), 22, 32, 33, 41, 43, 49.  ↩

  54. פונטיוס, 34, 44, 49: minae. – על פחד הרומאים מפני פלישת הגאלים השווה גם Cic., de prov. cons., 32 s.  ↩

  55. פונטיוס, 33.  ↩

  56. פונטיוס, 30 – 31; השווה גם 32, 49.  ↩

  57. הכוונה לדת הדרואידים, שציוו לזבוח אנשים פושעים לכבוד אליהם.  ↩

  58. Mommsen, Strafrecht, p. 431, 9; Zumpt, p. 295 s.  ↩

  59. W. Otto, Religio und Superstitio. Archiv fur RElig., XII, p. 533 s.; XIV, p. 406 s.; RE, s.v Religio (הוכחותיו של מחבר הסעיף הזה לסתור את דעתו של אוטו אינן נראות לי).  ↩

  60. E. Frankel, Fides, Rhein. Mus., 1916, p. 187 s/; RE, s/ v/ Fides; Cic, Off., III, 102 s.; R. Heinze, Fides, Hermes 1929, p. 140 s.; Wissowa, Religion und Kultus der Pomer2, p. 133 s.  ↩

  61. testimoniorum religio et fides (פלאקוס, 9, 21, 22, 23, 26; פונטיוס, 30). RE., s.v. Religio, Sp. 574; Schol. Bob., Fl., 15. על יראת הרומאים מ פני קדושת השבועה עיין פונטיוס, 27; פלאקוס, 10; פוליביוס, ו, 56, 14.  ↩

  62. גם מנאום זה לא נשתמרו אלא שרידים, עיין הוצאת Taubner, חלק ז, עמ' 537 ואילך.  ↩

  63. בסקאורוס, 17, אמר ציצרו, שהוא “נמלט” מגייסות העדים הסארדיים, שהובאו למקום הדין כדי להבהילו על־ידי שאונם, ל“נאמנות ולמתינות” של השופטים. – בסקאורוס, 20, קרא ללהקת העדים הסארדיים בשם “קשר” (conspiratio). השווה גם שם, 19, 21, 37, 38, 40. – הטלת פחד: סקאורוס, 20, 28, 41; השווה למעלה, הערה10. – מתן שוחד: סקאורוס, 38, 41, 45.  ↩

  64. סקאורוס, 42 – 43.  ↩

  65. סקאורוס, 44; השווה99, 4 Marquardt, Rom. Staatsverwaltung, I, p..  ↩

  66. דקאורוס, 45.  ↩

  67. עיין בדברי ההקדמה להוצאה הביקורתית של הספר Fr. Marx (לייפציג 1894). אין כאן המקום לדון ביחס ספר זה לספר de inventione של ציצרו הצעיר, וכן לא במקורות היווניים, שבהם שניהם תלויים. אביא למטה עד כמה שאפשר עדויות מתוך כתבי הריטוריקנים הרומיים בלבד.  ↩

  68. .. Cic., I, 22; ad Her., I, 5, 8 השווה גם Quinctilian., IV, 1, 14; V, 6, 5; Cic., deorat., II, 321. עיין; M Gelzer, Die Nobilitat der romischen Republik, p. 65, 7  ↩

  69. Cic., Cluent., 1‘ 4 – 5’ 77‘ 93’ 95‘ 202: popularis invidia. ועוד. השווה R. Heinze, Ciceros politische Anfange, p. 119’ 64 (Vom Geist Romantums Ausgewahlte Aufsatze, Leipzig 1938); W. Kroll, Kultur der ciceronischen Zeit I, P. 70 s.. טענות האצילים נגד ה־contiones: Cic., Acad, prior., II, 144; מקומות אחרים אצל, H. Strasburger, Conordia ordinum: Dissert. Frankfurt 1931, p. 37. עיין גם למטה, הערה 147.  ↩

  70. ציצרו כינה בתואר optimus (עיין למעלה, הערה 27) את האופטימאטים והפרשים, שהסכימו לתכניתו בדבר “איחוד המעמדות”; השווה שטראסבורגר, שם.  ↩

  71. auct. ad. Her., II. 11  ↩

  72. Quinct., inst. orat., V, 7. לפי תורת הריטוריקנים (עיין ( Quinct., V prooem. 1, 1 נחלקת בדיקת העדים לשתי חקירות נפרדות: הבדיקה המפורטת של טעמי העדים, הנוגעים לעצם התביעה; ובדיקת הכשרות של העדים בכלל. בשלושת נאומי הסניגוריה הנ"ל התעסק ציצרו בעיקר בסוד השני של בדיקת העדים.  ↩

  73. קווינקטיליינוס, ה, 7, 23, 33.  ↩

  74. ראה למעלה הערות, 26, 53, 54, 63.  ↩

  75. קווינקטיליינוס, ב, 1, 11; 4, 27. חשיבותן של ההוראות הללו נראית מכך, שכשרות העדים לא נבדקה על־פי תקנות מיוחדות והערכת עדיותיהם היתה תלויה בשיקול־דעתם האישי של הדיינים. עיין תומפט, עמ' 256 ואילך, 370.  ↩

  76. קווינקטיליינוס לא התכוון לתת כללים מפורשים לבדיקת העדים, אלא הדרכה כללית בעיקרי שיטותיה (V prooem., 1, 3). גם ציצרו לא נתכוון למסור כללי־שימוש בספריו הריטוריים.  ↩

  77. פונטיוס, 23.  ↩

  78. פלאקוס, 5.  ↩

  79. בפלאקוס, 6, טען ציצרו, שליליוס המריץ את העדים על־ידי הבטחת מתנות, ושהם מופלגים בקלות־דעתם, בעניותם, בהפרת שבועותיהם ובעזות פניהם. – בפלאקוס, 26, אמר, שהעדים נשחתו על־ידי תאוות־בצע, שנאת רומי, רדיפה אחר טובת עצמם, כסף, וזיקתם לשבועות שקר. – בפלאקוס, 66, פסל אותם מחמת קלות־דעתם ומפני הסתירות המרובות שבדבריהם.  ↩

  80. עיין למעלה, הערה 32.  ↩

  81. השווה את המקומות המובאים למטה, בהערה 83.  ↩

  82. ראה למטה, הערה 146.  ↩

  83. .. Verr., act. sec., II, 4, 50; IV, 120 s.,131 ציצרו האשים את ורס בשדידת ההיכלות והטיל עליו את כוון ה־sacrilegium (act. prim.,14; act. sec., V, 184 s. ועוד). טענה זו היתה שכיחה בכתבי הפלסתר של הספרות העתיקה; עיין ביקרמן, MGWJ, 1927, עצ' 183 ואילך.  ↩

  84. עיין למעלה, הערות 10, 54, 63.  ↩

  85. Verr., act. prim., 28; act. sec. I, 81.  ↩

  86. הטעמים הנ"ל נזכרים בנאומי ציצרו נגד ורס פעמים רבות.  ↩

  87. ב־ Verr., act. sec., I, 81 ימא ציצרו כנגד טענת מתנגדיו, שעדי שולחיו הם אנשים בארבאריים ואויבי רומי. בנימוק זה השתמש הוא עצמו בשלושת נאומי הסניגוריה הנ"ל.  ↩

  88. עיין למעלה, הערה 32.  ↩

  89. עיין למעלה, הערה 41. על טענת ההתגיירות בדברי הפולמוס של הרומאים עיין מאמרי על טאציטוס להלן). ציצרו השתמש בנימוק ממין זה לגבי אחד מעוזרי ורס, הריטור קיקיליוס, שהיה יהודי מלידה. הוא התלוצץ על ידידותם ושאל: “מה עניינו של יהודי אצל חזיר?” (זו הוראתו של שם־העצם verres, עיין act. sec. I, 121; II, 52). השווה ריינאק, עמ‘ 150, 2, וכן את מאמרו:,REJ, “Quid Iudaeo cum verre?”1893, עמ’ 36 ואילך.  ↩

  90. קווינקטיליינוס, ה, 7, 5, מזכיר משפטים, שבהם נפסלו העדויות של עמים, אבל קרוב לוודאי, שאין הוא מדבר אלא בשלושת נאומי הסניגוריה הנ"ל של ציצרו.  ↩

  91. שם, ג, 7, 2.  ↩

  92. קווינקטיליינוס, ג, 7, 19; Cic de orat., II, 349; auct. ad Her., III, 6, 12. גם להלן לא אביא אלא מעט מקומות מתוך המסורת העשירה.  ↩

  93. עיין למטה, הערה 101. התעודה העיקרית היא Manander, περὶ ἐπιδεικτικῶν II, 3 s. (Rhet. Graec., הוצאת Spengel, ג, עמ' 353 ואילך).  ↩

  94. ביניהם גם נאומו של אפולוניוס מולון נגד היהודים, שהזכרתיו למעלה, הערה 3.  ↩

  95. השווה את המקומות המובאים למעלה, בהערה 92.  ↩

  96. קווינקטיליינוס, ג, 7, 10 ואילך, 21; בדרך משל הביא דברי גינוי על היהודים. עיין את מאמרי על טאציטוס (להלן, בספר זה).  ↩

  97. המקור ההיסטורי, שממנו שארל ציצרו את סיפוריו, אינו שווה לשום נוסח מן הנוסחאות המרובים על קדמוניות הסארדים, שנקבצו אצל.RE, s. v. Sardinia, col. 2481 s,  ↩

  98. “מרמת הפונים”נעשתה למשל בפי הרומאים: Gelzer, Philologus, 1931, p. 269, 21; W. Kroll Kultur etc., I p. 18  ↩

  99. עיין למטה, הערה 101. כידוע, גידפו היוונים את אבות הרומאים הראשונים כאספסוף של פושעים; עיןן למטה, הערה 102.  ↩

  100. מינאנדרוס (הוצאת שפנגל, עמ' 356, 1 ואילך) מנה בין הטעמים לשבחן של הערים שנוסדו על־ידי מהגרים, שאבותיהן יצאו מערי מולדתם לפי הסכם של ידידות ולא גורשו בגלל מרד או מלחמה, ושהתושבים, שמהם נבנה יישוב העיר החדשה, היו בעלי שם. הריטוריקן Aphthonius(הוצאת RAABE, עמ' 28 ואילך) הזכיר בנאום הגנאי שלו על המלך פיליפוס מקדון נוסח היסטורי בדוי של גדודי המקדונים הראשונים וגירושיהם ממקום למקום, והוא דומה, לפי אופיו הכללי וכוונתו, לסיפורו של ציצרו על מוצא הסארדינים.  ↩

  101. ציצרו שאל את פרטי תשבחתו על קדמוניות אתונה מן ה־Panegyricus של איסוקראטס, ששימש דוגמה ומופת ל־laudatio בפי הריטוריקנים; עיין למעלה, הערה 93. עיין גם יוסטינוס, ב, 6, 1 ואילך; אפלטון מנכסנוס, d245. גם שבח השמרנות של הספארטנים (עיין למעלה, עמ' 83) היה נוסח של קבע; עיין, למשל, יוספוס, נגד אפיון, ב, 225. כציצרו (עיין למעלה, הערה 20), הביא גם ניקולאוס מסיראקוס את תרומת אתונה לתרבות האנושית בנאומו לטובת האתונאים שנשבו במלחמה הסיקלית בשנת 413 (דיודורוס, יג, 26, 3 ואילך). המצביא הרומי סולה סלח לאתונאים את מרידתם (עיין למעלה, הערה 18 ) בזכות אבותיהם (פלוטארכוס, סולה, 14).  ↩

  102. הוכחותיו של ציצרו דומות לאלה, שבהן השתמש הירודוטוס (ע, 146, 1 ואילך), כדי לשלול משבט היוונים את שם הכבוד: טהו הזרע. הרבה היו חלוקות הדעות בעניין מוצא הרומאים. רוב היוונים הוציאו את הדיבה, שהם בני עם בארבארי, ושאבותיהם נדדו ממקום למקום; אבל ידידי הרומאים שבהם בדו להם ייחוס נכבד ועשו אותם לצאצאי הגזע היווני. עיין למעלה, הערה 99, השווה H. Fuchs, Der geistige Widerstand gegen Rom (1938), p. 41 s..  ↩

  103. הריטוריקנים: מינאנדרוס (הוצאת שפנגל, עמ' 361, 24 ואילך) (ההיפוך). היסטוריונים: פאוסאניאס, י, 23, 1 ואילך; יוסטינוס, ב, 12, 9; כד, 8, 16; השווה גם Lucan., bell. civ., I' 444 s/.  ↩

  104. השווה את מאמרי על טאציטוס להלן.  ↩

  105. ראדין (עיין למעלה, הערה 2), עמ' 232, הסיק מדבר זה, שציצרו לא הכיר את הנאום של מורהו אפולוניוס מולון נגד היהודים (עיין למעלה, הערה 3). הראשון בין סופרי רומי, שדן במפורט בקדמוניות של דת היהודים, היה כנראה מארקוס טרנטיוס וארו, בן דורו של ציצרו. הוא נוגע בדיני ישראל בספרו על קדמוניות הדת הרומית, שהקדיש לקיסר בשנת 47. עיין E. Norden, Verro uber den Gott der Juden, Festgabe Harnack, 1921, p. 298  ↩

  106. מינאנדרוס, הוצאת שפנגל, עמ' 361, 22 ואילך.  ↩

  107. כך, למשל, תיארו המשוררים הרומיים (פרופרטיוס, ג, 11, 41; ורגיליוס, איניאיס, ח, 698) את המלחמה בין אוקטאביינוס ובין אנטוניוס וקליאופטרה כקרב בין אלי הרומאים ובין אלי המצרים.  ↩

  108. Verr., act prim., 33  ↩

  109. ציצרו קיים את עקרון הריטוריקה:de omni re contrarias partes disputare בעיקר לגבי השבט הגאלי של האלובריגים. ב־pro Sulla, 17, שיבח את אמיתות עדותם ואילו בפונטיוס (עיין למעלה, הערות 51 ואילך) גינה אותם משום שאין לסמוך על דיבורם.  ↩

  110. קיצורו של דבר, ציצרו נקט בכלל שקבע הוא עצמו“ ”במשפטים de repetundis צריך לסתור כמעט כל הטענות" (de orat., II, 105).  ↩

  111. ראדין, שם, עמ' 197, ולפי דבריו גם ביקרמן (Berl. Philol. Wochenschrift, 1926, p. 907), הביעו את דעת, כי דברי ציצרו על היהודים אינם אלא agitatorische Gemeinplatze, שנאמרו בלי טינה אישית. שני החוקרים הזכירו בקיצור גם מקומות אחדים מתוך נאומי ציצרו בזכות פונטיוס וסקאורוס, שהובאו למעלה, אבל לא התעמקו בפרטי הפירוש של דברי ציצרו על היהודים. גם ריינאק (עיין למעלה, הערה 2) העלה את השאלה, אם ה“אנטישמיות של ציצרו לא היתה ”purement de circonstance  ↩

  112. Cuc. Cluentio, 139.  ↩

  113. אפשר היה להביא כאן את דברי הביקורת הנבונים של G. Boissier בספרו הידוע Ciceron et ses amis, p. 45 s., על אופי הסניגוריה של ציצרו (עיין גם, Tyrrel and Purser, The Correspondence of Cicero, I3, p. 5 s.), אבל מוטב להעיר הערה כללית שיש בה כדי למנוע מראש טעות הבנה. בעית ההשקפות הפוליטיות, שבהן החזיק ציצרו במשך חייו, שנויה במחלוקת; אבל נראה שהצדק עם ר. היינצה (עיין למעלה, הערה 69), שהביא טעמים חזקים נגד דעתם של החוקרים, השוללים מציצרו כל קבע בדרכי הפוליטיקה שלו. אבל העיקרים שבהם החזיק נועדו לעצמו. כלפי חוץ לא נקט כל עמדה מסוימת, אלא תלה את החלטותיו במצב הפנימי של המדינה ובאינטרסים של חברי מפלגתו. מכאן מתבארת גם הקלות, שבה שינה את נעימת דיבוריו על תושבי הפרובינציות בנאומיו הרבים. אף התחברותו למעמד ה“פרשים”, שבידיהם נתרכז למעשה הפיקוח על גביית המסים מן האומות המשועבדות, לא הניחה לו לנהוג במידת צדק בפרובינציאלים. וברור שהטפותיו היפות לנהוג בהם במידת הצדק, שהשמיע בנאומיו נגד ורס, לא היו אלא מליצות ריקות. מהלך המדיניות הפנימית חייב אותו לקבל על עצמו את הסניגוריה על פקידים רומיים, ששדדו בלא רחמים את הארצות המשועבדות, כמוש עשה ורס: צו השעה גרם, שמליץ היושר נהפך חבר לעושי משפט לעשוקים.  ↩

  114. א, עמ' 379, 7.  ↩

  115. עיין למעלה, הערה 35. יש לזכור, שבתפקיד praetor pro consuke שימש פלאקוס גם כשופט עליון של ארץ שלטונו. קל לדמות,ש היה בידו להוציא פסק־דין ל־פי דברי עדים זוממים, שהזמינם בעצמו – אילו רצה בכך.  ↩

  116. ההבדל בין חיפוש אמיתי למדומה בולט, כשנשווה את דברי ציצרו על החרמת הזהב היהודי כנגד תיאורה של החרמת הזהב המוברח הניתן בנאומו Vat., 12.  ↩

  117. צריך להבחין בין טענת היהודים נגד פלאקוס ובין טענת הקטיגור ליליוס. יש להניח, שיהודי אסיה לא התעניינו ביותר בפרטי גורל זהבם לאחר החרמתו. לעומת זאת קרוב לוודאי, שליליוס הוסיף משלו את ההאשמה, שפלאקוס גנב את הזהב. ציצרו עשה את הטפל לעיקר, כדי לעמעם את העובדות, והשתדל להוכיח, שהזהב נמסר לקופת המדינה כהלכה. מר ג. אלון העיר לי, שהגנבות של פלאקוס מתבארות, אם נניח, שציצרו לא הזכיר אלא ערים אלו של אסיה הקטנה, שבהן נעשתה החרמת הזהב כחוק. השערה זו מוצאת לה סימוכים בעובדה, שברשימת ציצרו חסרים השמות של ערים נכבדות רבות, כגון סמירנה, אפסוס, מילטוס, שהיו גם בהן קהילות של יהודים. אם גם אין בידנו לבדוק את אמיתות דבריו של ציצרו בעניין זה, הרי נוכל לעקוב אחר תכסיסי הגנתו. ציצרו הזכיר בין הפקידים, שהיו עדים למעשה ההחרמה, את השמות של ליגאט, פרש ושופט, כדי לקנות את לבות הדיינים, שהיו חברי המעמד הסינאטורי והפרשי. עיין די מסניל, עמ' 31 ואילך, וכן את ביאוריו לפאלקוס, 96, 4.  ↩

  118. ידיעותינו על יהודי רומי לפני משפט פלאקוס קלושות מאוד. בפעם הראשונה נזכרת עדת היהודים שם בשנת 139 לסה"נ. בשנת 63 הביא פומפיוס מספר רב של בויי־מלחמה יהודים לרומי, ששוחררו ברובם מן קצר אחר־כך. על הפרטים עיין שירר, ג, עמ' 57 ואילך, ועיין למטה, הערה 175.  ↩

  119. עיין למעלה, הערה 15. שווה Mommsen, Strafrecht, p. 411. הוכחה נוספת לכך, שנציגי היהודים של ערי אסיה לא נמצאו בין העדים, שקמו נגד פלאקוס, יש להסיק מהתנהגותו של ציצרו. העדים היו יושבים לפני במת הנואם. אילו היו יהודי אסיה נוכחים במקום הדין, היה ציצרו מזכיר גם אותם לפני שאמר, שינמיך את קולו, כדי שיהודי רומי לא ישמעו את דבריו.  ↩

  120. צומט, עמ' 127; Cic., But., 290. ציצרו קרא לצופים בשם corona et turba  ↩

  121. בנאומו נגד ורס (act. sec., I 24) הסית ציצרו את הצופים בנאשם. הרבה פעמים הופסק בנאומיו על־ידי חבורות שנשלחו למקום הדין, כגון בנאומו לטובת מילו (השווה אד. מייאר, עמק 236). בעת המשפט הראשון נגד קלואנטיוס בשנת 74, שהיה גם הוא על־יד המדרגות של אורליוס (עיין למלעה, הערה 25), הופרע סניגיור אחר על־ידי המונים, שהוסתו על־ידי ה־trib. pleb. באספות־העם (השווה (Cic., Cluent., 93 s.  ↩

  122. עין למעלה, עמ' 84.  ↩

  123. בדבריו נגד היהודים ניצל ציצרו את פחד הדיינים, שהיו כולם חברי המעמדות האמידים, מפני הפיכה סוציאלית (עיין למעלה, הערה 117, וכן הערה 70 על ה־optimi). השווה Mommsen, Pom. Gech., III, p. 96 s..  ↩

  124. מנקודת הראות של הפקידות הרומית דן מומסן, שם, ג, עמ' 549 ואילך (עיין ברלינר, עמ' VII) בקשר האמיץ של יהודי אסיה ויהודי רומי המוכח מדברי הנאום של ציצרו לטובת פלאקוס.  ↩

  125. עיין למעלה, הערות 25, 121.  ↩

  126. ה“שאור שבעם” היתה לשון־גידוף שכיחה בפי ציצרו לבוז בה לאוכלוסים. עיין למטה, הערה 137.  ↩

  127. אמת, לאספות־העם לא היו כל זכויות של החלטה (ההצבעות נעשו ב־comitia9, אבל הן מילאו תפקיד מכריע בהכשרת האוכלוסים להחלטות ובהסתתם. השווה מומסן, שם, ב, עמ' 94 ואילך. להלכה לא היו זכאים להשתתף בהן אלא נתיני רומי (עיין למטה, הערה 145), אבל למעשה התרוצצו בהן כל תושבי הבירה בלי הבדל (/ (Mommsen, Staatsrecht, I1, p. 149s.  ↩

  128. Mommsen, Pom. Gech, III, p. 305 s.. ־ התיאור המפורט ביותר של המצב הפנימי ברומי בשנים 44 – 66 ניתן בספרו הידוע של Ed. Meyer, Caesars Monarchie u.d. Principat des Pompeius (1919). השווה גם T. Rice Homes, The Roman Republic, I (1923).  ↩

  129. מומסן, שם, ג, עמ' 7 ואילך; RE, s. v. collegium, c. 386 s.  ↩

  130. על תחיקת הסינאט בעניין האיגודים השווה Mommsen, Strafrecht, p. 872, 1; מייארף שם עמ' 24, 2; 96; 133; פאולי־ויסובה, שם,טור 390 ואילך; La Piana, Foreign Groups in Ome. Harvard Theol. Rev., 1927, p. 235, 23. שמות נרדפים למושג collegium היו sodalicium, sodalitas, וכדומה.  ↩

  131. Sueton., Div. Iul., 42: cuncta collegia praeter antiquitus constituta distraxit. השווה הולמס, שם, ג, עמ‘ 285; מייאר, שם, עמ’ 417. אחר הריגת קיסר נתחדשה הפעולה הפוליטית של האיגודים. אוגוסטוס פיזר אותם וחידש את חוק אביו החורג (סווטוניוס, אוגוסטוס, 32). השווה לה פיאנה, שם, עמ' 237.  ↩

  132. יוספוס, קדמוניות, יד, 215; ז‘יסטר, א, עמ’ 410.  ↩

  133. מן העובדה, שאיגוד היהודים שברומי הוצא מכלל האיסור, יוצא שנמנה עם ה“עתיקים” (עיין למעלה, הערה 131), כלומר: שהיה קיים כבר לפני שנת 59. לסיועה של הנחה זו אפשר להביא, שהרשות לאסוף כספים ולהוציא אותם לחוץ־לארץ היתה קשורה באישורה של קהילת היהודים כאיגוד. עיין ז‘יסטר, א, עמ’ 413, 415.  ↩

  134. נמסרו לנו בעיקר שני סיכומים של חוק ה־ collegiaמשנת 64 ושניהם אצל Asconius; השווה הולמס, שם, א, עמ‘ 240, 1; מארקוארט, שם, ג, עמ’ 136. לפי הראשון (Orelli, עמ' 7) נאסרו כל האיגודים ש“נראו מכוונים נגד המדינה:, ואילו לפי השני (עמ' 75), ”כל האיגודים חוץ ממועטים ובעלי מטרה ברורה (certa), שהמדינה היתה זקוקה לה, כגון של הנגרים ושל הליקטורים". לפי הנוסח השני אין זה מן הנמנע, שגם איגוד היהודים נכלל בסוג האיגודים האסורים, אף־על־פי שהיה collegium certum לפי טיבו (השווה Dig., 3, 4, 1 pr.). אמנם מנוסח החוק על האיגודים, שנמסר ב־ Dig., XLVII, 11, 2 (sodalicium sub praetextu religionis; השווה גם דיון קאסיוס, 52, 36, 2), יוצא שגם העיגודים הדתיים נחשדו לפעמים במטרות פוליטיות. עיין מארקוארט, ג, עמ' 135 ואילך.  ↩

  135. גם האיגודים של בעלי המלאכה (operarum sodalitates) נעשו בשנים הפרועות האלה חברות פוליטיות. השווה הדברים המובאים בפאולי־ויסובה, ערך collegium, טורים 319, 406, וכן למטה, הערה 144. עיין גם הערה 137 על ה־collegia compitalicia.  ↩

  136. בשנת 65 (שנה אחר הקשר הראשון של קאטילינה) גזר הסינאט גזרה לגרש מרומי את כל הזרים (לה פיאנה, שם, עמ‘ 233; מייאר, שם, עמ’ 13; מומסן, שם, ג, עמ' 169), שאף־על־פי שלא הוצאה לפועל (כגזרות הגירוש על יהודי רומי בתקופת הקיסרות), אבל גם לא נתבטלה. כלום נלחמו היהודים באספות־העם על זכותם לישיבת קבע ברומי?  ↩

  137. ציצרו הזכיר את המאורע הזה פעמים רבות בנאומיו. לפי 34 Sest.,, אסף קלודיוס עבדים לפני במת המשפט של אורליוס (עיין למעלה, הערה 25) בשם האיגודים; השווה גם post red. un sen., 33 (אגב, כשחזר על אותם הדברים בנאומו לנפי העם, post red. in pop., 13, לא העז להזכיר את האיגודים ואף השתמש במקום שם־העצם המעליב servi בשם נרדף מכובד יותר: homines); Pis., 11; Sest., 55ץ – לפי 54, de domo, לא כינס שם עבדים בלבד, אלא גם בני־חורין. – לפי Sest., 95, היו בין הנאספים גם נכרים (peregrinam manum); קרוב לוודאי שבין הנכרים האלה היו גם יהודי רומי, שהיו רובם peregrini. עיין למעלה, הערה 127 וכן למטה, הערה 145. לפי דברי ציצרו “הכתיב” קלודיוס את האוכלוסים על־פי רחובות העיר (vici), שתושתיהם נתארגנו באיגודים מיוחדים, שנקראו collegia compitalicia (השווה Wissowa‘ Religion u. Kultus d. Romer2, p. 171 s.; לה פיאנה, שם, עמ’ 236, 25; פאולי־ויסובה, ערך Collegium, טור 406 ואילך; הולמס, שם, א, עמ' 330, 4). רוב היהודים התגוררו ברובע העיר, שהיה משתרע מעבר לנהר טיבר (Trastevere). כלום היו גם הם בין המגויסים לפי מקום מגוריהם? מלות הגידוף שבהן השתמש ציצרו כלפי האוכלוסים, לא התאימו למציאות. למעשה היו ההמונים האלה מורכבים מסוגים סוציאליים שונים. כינויי גנאי כגון “השאור שבעם” (Att., I, 16, 11; Qu. fr., II, 4, 5; Pis., 9), “עבדים”, “פושעים” וכדומה, היו שכיחים בפי האפטימאטים. השווה Kroll, Kultur etc., I, p. 141, 78. עיין גם למעלה, הערות 69, 126.  ↩

  138. השווה במיוחד את הקדמתו של די מסניל לפירוש הסניגוריה על פלאקוס. עיין גם מייאר, שם, עמ' 89 ואילך.  ↩

  139. תביעה לדין de repetundis היתה בתקופה זו אמצעי מקובל לסילוקו של שונא פוליטי. יסוד לתביעה ממין זה היה למעשה ברוב הנציבים של הפרובינציות, שהרי רובם ניצלו את משרתם לעשיית הון; השווה Mommsen, Rom. Geschichte, כרך ב, עמ‘ 386; כרך ג, עמ’ 96. ציצרו עצמו נהג כשורה בשנת נציבותו, אבל עזר לכמה מחבריו במעשי הגזלה שלהם. על מעשי אנטוניוס עיין בהערה הבאה. בנאומו נגד גאביניוס קבל ציצרו בדיעבד על כך, שבעל דינו עיכב ביד המוכסים לעשוק את אוכלוסי הפרובינציה שלו, אלא שדד לכיסו שלו; עיין Gelzer, p. 80, 9. כידו ענזכרים בנאום הזה, de provinciis consulabris , גם היהודים. עיין ביקרמן (עיין למעלה, הערה III).  ↩

  140. המשפט נגד אנטוניוס משמש דוגמה לכך, שנוסח הטענה לא היה אלא מסווה, שמאחוריו הסתירו הקטיגורים את מזימותיהם. וראיה לך, שחברי קאטילינה הנותרים ערכו חג־ניצחון לאחר הרשעת אנטוניוס בדין. גם ציצרו לא האמין בצדקת הגנתו. הוא עצמו הבטיח לחברו במשרה בשנת 63 את הנציבות על הפרובינציה מקדוניה, בתנאי שייתן לו יד חפשית נגד קאטילינה וישתף אותו בכסף הנשדד. אנטוניוס הסכים וקיבל את הנציבות, אבל פיגר בתשלום החלק המובטח. ציצרו איים, שלא יתמוך בהצעה להאריך את מועד משרתו. על כן פרע אנטוניוס את החוב וציצרו דאג לכך, שימשיך בגזל עוד שנתיים. לאחר שיבתו לרומי נתבע אנטניוס לדין וציצרו נאלץ מטעמים פוליטיים ליטול על עצמו את הסניגוריה, ועל כורחו נשבע, שידי אנטניוס היו נקיות. השווה מייאר, שם, עמ' 29, 1; 44, 3; 73. על מיקח דומה בין סאלוסטיוס ובין קיסר מדבר Ps.־Cicero, in Sallustium, 19.  ↩

  141. עיין למעלה, עמ' 80.  ↩

  142. פלאקוס, 95 – 96; השווה גם שם, 5. המוסר היה וטיוס, עיין מייאר, עמ' 86, 5.  ↩

  143. פלאקוס, 97.  ↩

  144. עיין למעלה, הערה 135.  ↩

  145. עיין למעלה הערה 127.  ↩

  146. Sall., Jug., 41, 7s.; orat. Lic. Marci, 6. גם ציצרו השתמש בשעת־הכושר בסיסמה זו נגד מתנגדיו, כגון בנאומו השני de lege agraria וכן de domo,. מכאן מתבארת גם כוונת התירוץ, שפומפיוס לא נגע באוצרות המקדש בירושלים מתוך פחד מפני דיבות ברומי, ועיין למעלה, הערה 33. מצביאי רומי היו זכאים לשדוד כל עיר שכבשו בחרב, אבל היו חייבים למסור רשימה של השלל לארכיון ה־aerarium (Ps.־Ascon., in, 57). פעמים רבות (Verr., act. sec., I, 55 s.; off., II' 76 ) שיבח ציצרו את כובשי הערים סיקאקוס, קרתאגו וקורינת, על שפיארו את רומי ואיטליה בתכשיטי הביזה ולא קישטו בהם את בתיהם שלהם, כמנהג בני דורו. פופמיוס לא אבה ללכת בדרכיהם, כדי להימלט, לדברי ציצרו, מכל חשש, שמא נשא נפשו לשלל או לרכוש לבבות.  ↩

  147. de domo, 10, 13, 54; Cat., IV, 17,; Fl., 2, 96, 97; Sest., 139 – 140, ועוד. מיני מורדים אחרים היו, לדברי ציצרו, העניים החומדים את כסף העשירים (egentes), המושחתים, הפושעים, הרוצחים, העבדים והלוּדרים; וברור שאין לסמוך על תארים אלה; עיין למעלה, הערות 69, 137.  ↩

  148. ציצרו עדיים לא ויתר לגמרי על הגשמת תכניתו של “איחוד המעמדות” (עיין למעלה, הערה 70) ועל האפשרות לצרף גם את ההמונים אל הגוש הזה. השווה de domo, 89 s.. מייאר, שם עמ' 80.  ↩

  149. פאולי־ויסובה, ערך Cloudius, מסק 48; מומסן, שם, ג, עמ' 308 ואילך; Boissier, Ciceron et ses amis, p, 224 s.; הסקירה הביוגראפית המפורטת אצל Drumann – Grobe, Geschichte Rom, II, p. 172 s.לא היתה תחת ידי.  ↩

  150. החלטת קיסר באה כתשובה להתקפותיו של ציצרו בנאומו לטובת אנטוניוס; מאייר, שם, עמ' 73, 3.  ↩

  151. עיין די מסניל, עמ' 34 – 36.  ↩

  152. קלודיוס הסית את האוכלוסים בציצרו החל בשנת 61, השווה ad Att., I, 16, 1 – קטע מנאומו נגד קלודיוס (opp. Cic., VIII, p. 444,!. 13 s., 24)pro Milone 12;; עיין למטה, הערה 155.  ↩

  153. נראה שגם הולמס הרגיש, שהיו כמה דברים בין קלודיוס ובין יהודי רומי. הוא הביא (א, עמ' 66, 7) את דברי ציצרו על מסיתי היהודים באספות־העם, כדי לתאר את פעולותיו של קלודיוס שם. עיין גם לה פיאנה, עמ‘ 345. את הפרטים יש לתאר לפי דוגמת מהלך המשפט הראשון נגד קלואנטיוס; עיין למעלה, הערה 121. לפי ראדין (עיין למעלה, הערה 2), עמ’ 228, אין להניח, שבין יהודי רומי, שהשתתפו אז באספות־העם, נמצאו גם אלה שנשבו בשנת 63 על־ידי פומפיוס ושוחררו זמן קצר לפני הדין נגד פלאקוס (עיין למעלה, הערה 118, ולמטה, הערה 175), מפני שלא ידעו רומית עד כדי להבין את דברי קלודיוס או ציצרו. מסופקני שנמנעו מטעם זה מלהשתתף בהפגנות פוליטיות, אם ראשי קהילתם ראו צורך בנוכחותם. ובנוגע לשאלת הלשון, הרינו יודעים, שיהודי רומי דיברו יוונית, אבל אין מכאן ראיה, שלא הבינו את לשון שכניהם. שווה צ‘יסטר, א, עמ’ 367, 1. אף אלה שהתקשךו בהבנת הרומית, היו יכולים לקבל הסברים מפי אחיהם, שהשתקעו בעיר הבירה זה מכבר.  ↩

  154. ציצרו לא ידע אפילו, שפומפיוס הסכים בינתיים בחשאי להסגיר אותו בידי קלודיוס (מייאר, עמ' 89). בנאומו לטובת פלאקוס דיבר בתמימות על ידידותם. מצד אחר לא נעלם ממנו, שגם ליליוס וגם קלודיוס פעלו לפי הוראותיו של פומפיוס (על ליליוס עיין די מסניל, עמ' 13 ואילך; על קלודיוס עיין dom., 66 ובהערה הבאה).  ↩

  155. על פחד ציצרו מפני מזימות קלודיוס מעידים המכתבים ששלח לידידו אטיקוס בימים שמחודש אפריל של שנת 59 עד ספטמבר (25 – 12, II; השווה הולמסף אף עמ' 320, 2; 328 ואילך); השווה גם Sest., 15 s., 49, 42, 132. – משפט פלאקוס נזכר ב־ Att,. II, 25, 1 (מחודש אוקטובר). על פעולתו כסניגור דיבר ציצרו, שם, 22, 3; 23, 3 (השווה מייאר, שם, עמ' 88, 3).  ↩

  156. פלאקוס, 3, 4, 15, 94, 99, 104; עיין די מסניל, 12, 6. על ההרכב של בתי־הדין ברומי עיין למעלה, הערות 117, 123. בשנת הטירור של קלודיוס (58 לסה"נ) הופסקו המשפטים לגמרי.  ↩

  157. השווה, לדוגמה, 95 Att., I, 16, 7 s.; Sestio, 66; pro Milone, 79 s., 87, 89 s.,.  ↩

  158. עיין למעלה, הערה 8.  ↩

  159. עיין למעלה, הערות 30, 42.  ↩

  160. splendor imperii מציין בפי ציצרו את פרסום השלטון הרומי בין אומות העולם בניגוד לדלות השפעה של מדינת היהודים, וכן gravitas nominis את ערך השם civis Romanus בניגוד לחוסר הכבוד שבתואר gente Iudaeus.  ↩

  161. על דעותיו של ציצרו בעניין האופי האיסטיטוציונאלי של הדת הרומית עיין G. Boissier La religion romanie, I, p. 54 s.. השווה בעיקר Sest., 98; har. resp., 19; de domo, 1 s.; divin., II, 148; nat. deor., III, 5.  ↩

  162. עיין F. Altheim, Romische Religionsgeschichte, II. p. 147 s.; III, p. 112 s..  ↩

  163. Legg., II, 37 (השווה גם 19, II). עיין למעלה, הערה 30.  ↩

  164. אלטהיים, שם, ג, עמ' 118; Reitzenstein, Mysterienreligionen3, p. 101 s., 116 s.. הסינאט נימק את פעולותיו נגד הפולחנות הזרים מתוך ההכרח להגן (resistere'') על טהרת המידות הרומיות (mores). נמצא איסוריו לא היו פגיעה בעקרון הסובלנות הדתית. על העמדה הדיפנסיבית של שלטונות רומי לגבי הדתות הזרות אייחד את הדיבור במאמרי על טאציטוס.  ↩

  165. G. Wissowa, Religion und Kultus der Romer2, p. 63; בואסייח, שם, א, עמ‘ 39 ואילך, 346 ואילך; אלטהיים, שם, ב, עמ’ 144 ואילך.  ↩

  166. אלטהיים, שם, ג, עמ' 14, לפי הגדרתושל מאכס ובר.  ↩

  167. על התגרותב עניין המקדשים המצריים השווה מומסן, שם, ג, עמ‘ 572, ובעיקר O. Seeck, Hermes 1908, p. 642. עיין גם ויסובה, שם, עמ’ 351 ואילך; לה פיאנה, שם, עמ' 291 ואילך; Cumont, Orientalische Religionen im romischen Heidentum (1931), p.75. המקור הראשי הוא וארו, מובא אצל Tertullianus, ad nat, I, 10; apol. 6,.  ↩

  168. טרטוליינוס שאל מתוך המקור שלו (עיין בהערה הקודמת) גם את המלים Turpium et otiosarum superstitionum. עיין Cichorius, Romische Studien, p. 197 s..  ↩

  169. עיין Val. Max., ep., I, 3, 3; השווה גם ליוויוס, 39, 16, 6 ואילך, 10.  ↩

  170. עיין למעלה, הערות 41, 42. הוכחה לכך, ששני המשפטים האחרונים (“לכל מדינה, ליליוס, דתה שלה”, והלאה עד סוף הפסקה על היהודים, השווה את התרגום למעלה, עמ' 85 – 86) מכוונים אל ליליוס, היא החזרה על שם הקטיגור (השווה גם את פתיחת הפסקה על היהודים: “בגלל האשמה זו נתבקשו ממך, ליליוס, המקום הזה וההמון הזה; הרי את היודע”, וכו'), וכן השימוש בכינוי הגוף הראשון (“דתנו”, שלטוננו“, ”שמנו“, ”אבותינו") הבא להטעים, שהדברים האמורים מחייבים את ציצרו ואת ליליוס במידה אחת.  ↩

  171. προσωποποίαι כאלה היו תכסיס מצוי אצל הנואמים. השווה, למשל, Aeschines contra Ctesiphont., 168 s. את תיאור המידות של הדימוקראט והאוליגארך.  ↩

  172. huic barbarae superstitioni מראה, שציצרו הביט על היהדות כעל חת הדתות הזרות המרובות; עיין למעלה, הערה 46.  ↩

  173. Vogelstein־Rieger, I, p. 10; Div. Jul., 84, 5  ↩

  174. תמונה זו מזכירה את תיאור הלוויה של המצביא אמיליוס פאולוס, שארונו נישא אל המוקד על־ידי נציגי הספרדים, הליגורים והמקדונים; השווה מומסן, שם, א, עמ‘ 806. לא פעם שימשו המצביאים, ששעבדו עם זר לשלטון הרומאים, פטרונים של העם המנוצח בסינאט ובפורום; עיין Cic., off., I, 35; גלצר, שם, עמ’ 50 ואילך, 70 ואילך; Mommsen, Staatsrecht, III, 1, p. 65, 1. קיסר הציע בסינאט כמה תקנות חשובות לטובת מדינת היהודים, עיין הולמ, ג, עמ‘ 507 – 509; פוגלשטיין־ריגר, שם; שירר, א, עמ’ 344 ואילך.  ↩

  175. נספר רב של יהודים הובאו לרומי כשבויי־מלחמה על־ידי פומפיוס אחר שנת 63 ונמכרו שם לעבדים. הם שוחררו על ידי בלעיהם זמן קצר אחר־כך וכך נעשו בני מעמד ה־liberti. עיין למעלה, הערה 118.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

קִראו עוד על אודות הפרויקט ועל איך לעזור 1

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.
תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!