כיוון שהשתוללה הסופה בחוץ והאיתנים חרגו מחרצובותיהם, אף נכנסה הקרה פנימה בעד לדלתות ולחלונות המוגפים וציננה עד לקצות האצבעות, קם יונתן חיימי ממושבו אצל שולחנו ופסע ועבר מעדנות לרשותה של יונה אשתו. שפשף את כפות ידיו, היישיר את קומתו והשמיע כלפי זוגתו בנעימה רגועה ופייסנית:

– התדעי, יונה… – אמר בנחת – בליל סופה כגון זה וצינת גשמים שזכינו לה לבסוף, לאחר תוחלת ממושכה של שלהי הקיץ, מותר לקרוא לה חופש – לנשמה –

– מה פירושו של דבר? – העיפה יונה אשתו מבט לעברו והיא מתקינה כבר את שולחן־האוכל הקטן לשניים, כיד הסדר הטובה עליה – אם לארוחת־ערב הנך מתכוון, הרי עוד מעט ותהיה מוכנה.

– ארוחת־ערב! – העמיד פנים מאוכזבות – מה רבותא היא.. שוב אותה פת שאינה מרזה ואינה מדשנת וכל־כולה לא באה אלא להאריך ימים.. – מה הנאה יש בה? –

– ומהי, למשל, אותה ארוחה של חול שהיית מתאווה לה? – היתמהה יונה, אף שניצוץ זה שנזרק בקרת הערב ישר בעיניה כשלעצמו.

– הייתי אומר משהו… אשר באמת לא אדע לכנותו בשם. – הודה יונתן חיימי שדעתו נעשתה זחוחה עליו יותר מהעובדה, שמשאלתו לא נתקבלה כתמהונית מעיקרה.

– אם אכילה חמה, הרי זו ארוחה ממש ואין אנו אוכלים שתי ארוחות ביום. בשר לא ייאכל אלא אחת ביום… – הפריכה יונה את דעתו בחצי־הפה כמו היתה נמלכת בו.

– באמת תם אני ולא אדע. – פשק את ידיו כמודה, שבמבחר המזונות המזומנים לו לאחד בבית, אינו זוכר משהו שנתכוון לו במיוחד.

– אם כן… שוב ביצה וגבינה – וחסל… – פטרה ונפנתה ממנו, אך הוסיפה כלאחר־יד – או אולי חתיכה מליח.

– או–א – נתפש משום־מה לפיסקה האחרונה כמו נתחוור לו העניין יותר – הנה זו נקודת־מוצא… מליח ו – –

הפסיק אך שוב היה ודאי לו, כי שאלתו אינה תמוהה מעיקרה כאשר חשב אלא – – מעין אדים חמים החלו עולים ממנה וממלאים את חללו של המטבח אשר הורגל בחומו ובקרתו.. אף מלטפים האדים את כל קרביו, כביכול, כשרוחו הולכת וטובה – אדי חום שהם מהבילים מקערה, שעה שקרה עזה ויבשה כובלת ומרתקת בחוצות – – אך יפה אמרת, יונה – קרא ופניו מבהיקים – מליח ו…

– אפשר… מליח ותפוחי־אדמה מבושלים. – פטרה אשתו כלאחר־יד, עם שבלבה החלה מנחשת עד מה השכילה בפעם זו לקלוע ולכוון לדעתו.

– תפוחי־אדמה… – היה יונתן חיימי מתהרהר ופוסע הלוך ושוב בד' האמות כמפתח את הרעיון שנתחוור לו לבסוף – התדעי? – פשוט מבושלים בסיר בקליפתם עד שפולטים הם הבל.. דהיינו: מתבקעים הם כלשהו.. משמע, מתקמחים בקערה.. ושוב אינך צריך להם אלא נגיסת מליח – כדי שיהיו הופכים בפה לעולם ומלואו – –

כן היה מהרהר והולך ומשתף את עצמו למעשה – כשתפוחי־האדמה נתגלו בסל ושופשפו במים, הוטלו לתוך הסיר¹ בביזוק מלח כלשהו… וכיוון שהאד החל עולה מאצל הכירה, נדמה כי אמנם התפשט והלך, גבר על הסערה המשתוללת ומטרות־העוז בחוץ.. פנים הבית התחמם.

– יפה… – מלמל כלפי עצמו בשפשוף כפיים – אך זה ענין לענות בו ושוב איננו בגדר אכילה שגורה גרידא.

– יהי כך… – דיברה גם יונה בנחת והיא עורכת את השולחן, מציגה את הכלים ובינתיים חוזרת ובוחנת מתחת למיכסה הסיר, כמו נידבקה גם היא בתשוקה שתפוחי־האדמה יהיו מבושלים כיאה וכראוי.

– זהו. – השמיע עתה יהונתן חיימי כשהוא יושב בהרחבת־דעת לשולחן ולפניו עדייו הצלחת הריקה – אין את עשוייה לשער מה היו לגבי אחד שכמותי בילדותי תפוחי־האדמה בחורף.

– מה פירוש… – הגיבה נגדו מיד, כלוחמת על שוויון־זכותה – גם אצלנו בימות החורף היו מקובלים מאכלים, שטעמם עומד עד היום בפי.

– אין הדבר דומה… – הפריך בעוז, כמו הענין כשלעצמו נעשה יקר לו, ותפוחי־האדמה כבר מהבילים בצלחתו, ובצידם נתח המליח – והוא שולח יד זהירה אך אמונה בקילוף הקליפה הדקה, שאינה קליפה למעשה אלא עטיפה דקה כשמלה לתוך הלבן – הקמחי־החם – – ח־ח־ הנה כך היו מקלפים אצלנו. – ממשיך הוא לדוש בו בענין. – –

– – האמנם רואה הוא גינון מיוחד גם בקילוף זה עצמו, כשהבולבוס יוצא עגול וחם מקליפתו על הקערה או אולי מצטרף לו ליונתן חיימי בשעה זו מעשה־מרכבה שלם ומיוחד, שהוא מלווה בלחן משלו ומתובל בצרור טעמים מיוחדים – – כי תוך מעשה הקילוף מצטייר ועולה לנגד עיני רוחו – ליל־חורף מפצפץ תחת ערימות שלג ושניהם יחד מרתקים בתים ורחובות, יערות, נהרות ומרחבים בחיבוק עז ומסמר עד להכאיב – –

– – כן בחוץ ומכאן הנעימות השורה בפלא של חום הבית, זה המפיג את האברים, משים לאל את עריצות החורף הצפוני אף משביע שובע חם את הקיבה – – ויונתן חיימי בולע את הבולבוס בעודנו חם, כמקיים מצווה אך גם כטועם בו שבעים טעם.

– איני מבינה מה להתפעלות זו… – מיתמהה יונה, עם שנהנית גם היא בשבתה לעומתו – וזוכרתני, כי אצלנו היו אוכלים ברוך־השם לשובע, אף נשתבחו בידיעת האכילה… אם של מאכל מחיטי־תירס עם שומן אווזים על גביהם, ואם הוסיפו שויסקים שטוגנו מהשומן שחומים, אך פריכים ומדושנים בפנים.

– זה הדבר! – נתפש יונתן חיימי לדבריה כמנצח – מה פלא כי אצלכם היו מידשנים על רוב טובה – וביסראביה שלך לא היתה דומה אף כלשהו לליטא שלנו ומודעת היא בכל הארץ! –

– ובכן.. – עמדה יונה בשלה, כשהיא אוכלת את תפוח־האדמה אכילה של חול – אצלנו כיוון שאשה היתה יוצאת ליום השוק, היתה חוזרת ואחריה “גוי” עמוס לעייפה מיני מכולת – ולא חסר דבר…

– מעצמך מבינה את, – סונט בה יונתן חיימי כמעמיד אותה על טעות קשה – כי חבלי־ארץ דשנים היו מנת־חלקכם שם, אך כלום גם ליטא כמותם! – ליטא אשר על תפוחי־האדמה חרפה ובאלה הצטיידה בשפע. פוד־פודיים בבת אחת, אף בערימה אל המרתף לקראת החורף ונחשב מיד גם עני כעשיר. ותפוחי־אדמה כיוון שישנם, מבשלים אותם בסיר אך גם צולים בתנור, אופים בקליפתם עד היותם משתחמים כרמץ.. ותפוחי־האדמה שבצלי בשר! – תפוחי־האדמה כסופגניות – – כלום יימנה מספר המטעמים מהם! –

– שמע נא.. שמע נא.. בכל אלה אין כדי חידוש אף לגבי אחת שכמותי. – נכנסת יונה בעל־כורחה ביריבות עמו תוך הגנה אמיצה כנגד ביטולו – מעשה מקשה אחד מחיטי־תירס, בין לאכילה חמה ובין לאכילת־נא, מנת־חלקו של כל אחד היתה אצלנו ואכלו לשובע. –

– זה הדבר! – שש יונתן חיימי להסתייע בדברים שלה לעניינו – היא הנותנת שכל־כולו של אחד במקומותיכם היה נתון לאכילה גסה לשמה – אך כלום בליטא כך? הרי תפוח־אדמה זה אם לא הגשת לו את המליח, זה שהוא ממליח מעצמו את פרי־האדמה – מה טעם היה כביכול באכילה כולה! – ולא עוד אלא החום המתפשט באברים למראם בלבד, החום הרך והמפוכח שהוא מטהר את הנפש ומחדד את השכל כאחד – – ח – ח –

– אך דברי הבל ומליצה, ואכילה היא אכילה. – פטרה יונה באמירה קצרה. אך יונתן חיימי שוב אינו מגיב, כי תוך האכילה בהנאת־משנה, ניתן לקרוא מעל פניו מה השתמע מדבריו – – כירה אשר שלהבתה כילתה בפצפוץ גזירי־עץ מבוקעים ויבשים מזה ותנור אשר חומו פשט בעד למגופותיו מזה. – ובחמימות זו נפשר הגוף, כמו לא ידע חרצובות² כפור – – זקן נאה וממולח אשר עצמותיו חולצו, גילה בחום את חריפותו על ה־“שוח” – – קרואים מהוגנים, שעסקיהם ביער ובכביש שבתו, נסובו במסיבת רעים על גבי קלפים – – ואילו דרדק שחזר מ“חדרו” ולימודיו במעיו – בורר לו פינתו בחום ושוגה בסיפורים של המקרא – – –

אותה שעה מסובים כבר לשולחן גברים, שפשטו בכניסתם את מעיליהם המושלגים וניערו כומתות פרווה חלקה או מסולסלת, הם מגלגלים כבר בקלפים על כוס התה המהביל.. אף נשותיהם כיוון שנעשות שטופות בקלפים גם הן – מיד הן משתלהבות והולכות ככל שמעות הכסף מצטרפות – עשיריה זהוב ורביע עד לרובל הכסף, שהוא טבוע בדיוקנו של הצאר. למראה זה עולה מזגן והרי הן מתקנטרות בחום. מתבלות בלשון־קללה שנעשתה שגורה בפיהן, תוך משא־ומתן עם “גויים” ביום השוק ו“גויות” בעבודת הבית, שאינם שומעים את לשונן: “מלך” זה קבורה יפה לו, כי לא בא במועדו… ו“בחור” זה יהפכו מעיו, כי אינה צריכה לו… – המ.. המ.. מלך.. מלכה.. מהכי תיתי.. – המהמו בעליהן כאותם דובים חורפים, אשר המסילות המובילות אותם בימות הקיץ לכרכים הגדולים הושבתו לגבי דידם ועמהן אותם עסקים סמויים ומופלאים ביער, כביש וקיבולת ממשלתית מהם יפיקו מחייתם – –

– – ואילו הדרדק המגודר בפינתו, כמו שת מחיצה סביבו בבל־ישמע וסיפור כסותו בבל־יראה – נשתכחו ממנו אותם אבות ואמהות מבוגרים שמעבר למחיצה, אף ה“חדר” הזעף־הדל אשר קרתו מוציאה את הזאטוטים חוצה אל מעמסי השלג שברחוב.. אל מגלשה רתומה לסוס והיא מחליקה בהדר, מהדקת מסילות חלקלקות כשהזוגות מצלצלים בקצב בצווארי³ הסוס הפולט מנחיריו אד – – נשתכח ממנו העגלון היושב במרומיו והוא מכה כף־אל־כף בכפפות צמר גסות – – אף גזירי־העץ המבוערים, הללו שקליפתם ככסף והללו שקליפתם כעין החום – כלו והלכו מפני חומם של פרקי הסיפורים שלפניו…

– הנה! – מתפכח יונתן חיימי, והוא כילה את אכילתו מכבר, אף הכלים הושבו למקומם ושוב נמצא בין קירות מטבח כמתכונתו – התביני גם לטעם זה, יונה אשתי? כאשר בעד ליערות קפואים ונהרות רתוקים בקרח עז, על פני מרחבי שלג לבנים ומבין כפרים שחים לתוך ערימות השלג – בעד כל אלה הולך ובוקע אור והוא מקרב נתיבות ים ויבשה, מדלג על פני מרחקים גדולים, מגמא ימים ודורות – אל ארץ רחוקה וחמה, מכורתן של הסיפורים הללו! –

וכיוון שנתחוור לו בכך טעמה של הנאה אשר טעם ומסכת זו שנתרקמה בו כמעשה מטווה בנול, היה חוזר ופוסע למקומו, כשהכל עומד כסדור אף שהסופה לא שככה בחוץ, אך בפנים גופו מתדשנת אותה הרגשה של שובע אשר כמותה לא עמדה בפיו מכבר. – היו זמנים – – חוזר הוא כלפי עצמו ואינו יודע, אם על התמורות שחלו יוסיף לתמוה, אם על זכרם של דברים שנשאר טבוע ברקמת נפשו של אדם, מילדות עד זקנה, ולא יכהה אורו אף לא ינוס ליחו, גם מעבר לימים.