סעדו, רב־המלצרים של המסעדה אשר בעיר והוא הממונה על מגיש־המים והנושא את הקפה, על הנערים שוטפי הצלחות והטבחים הנעלמים אשר אצל הכירה, – חש מיד בחושו הדק והמנוסה באשה שנכנסה כי רעבה היא. אשה גזוזת־שער כנער מן היהודיות ירדה עד לאכסניה שלו – ואינה רעבה? – – באה כשתיק־העור מופשל לה ברצועה מעל כתפה – ולא תאכל? – – ניתק סעדו ממעמדו בקרן האולם האפלולי והמקומר אצל הדלפק העמוס חסה רחוצה, עלים רעננים וירקות שטופים ונוצצים – ואץ לקראת זו שבאה, פינה לה מקום לשבת ליד שולחן פנוי, שם יד על לב ותלה בה את עיניו כאחד אומר במסירות נפש: מה חפצך – וייעשה…

– רעבה אני מאוד… – הסבה צילה ותלתה בו עיניים מצפות.

חייך סעדו¹ חיוך של קורת־רוח והראה ברמז על הדלפקים המעומסים סביב. הדלפק אשר עם מזווה המשקאות והיינות. האונקל אשר מעליו הבשר החי במאזניים יישקל, כחפץ הקונה ובחירתו. מקום אשר ממנו יישלה ביד הדג החי והמפרכס ואחרון־אחרון זה הדלפק אשר עליו יתנוססו בערימה מירק הפטרוזיל עד לעלה החסה הארוך ומהצנון האדמומי עד לפלפל ירוק־כהה, שתוכו אש בוערת. הראה סעדו ברמז עין והוסיף ברכינת ראש:

– יש, בשבח האל… פאסוליה (שעועית)… ויש בטאטה (תפוח־אדמה)… יש כרוב לפוף ותוכו אורז בבשר… ויש בשר כבש… יש אורז שלוק גרגר על גרגרו… יש ויש… – ולעת־עתה הציג מיניה וביה את הצלחת, עליה צנון מפולח ופלפל פעוט, פלח לימון חמוץ ופיתת־לחם –

נתלקחו עיני צילה מחמדה.

– ומה יש עוד? – שאלה בתשומת־לב.

– הא… יש ויש… – אץ סעדו הלוך ושוב בסוליות הגרורות והציג לפניה את כוס המים הצלולים – או אם על האורחת טוב, תסור אל הכירה ותראה במו עיניה לאשר ייאפה ויטוגן, יתבשל ויתפעפע על גבי האש בקלחות ובסירים…

יודע סעדו אשר סגולה בדוקה לתיאבון היא מראה־העין במדור של הבישול עצמו, אף שלא נענתה לו האורחת כאשר ביקש. כי האמינה צילה בשעה זו לדמיונה יותר מאשר למראה־העין והניחה את ראשה על קצה זרועה במבט של ציפיה: אמנם שם… במאורה אשר עם המדרגות למטה בוערת הכירה… אלפסים עומדים… קישואים קטנים וסגלגלים, קצוצי־ראש וממולאים מתפעפעים ומתעטפים קרום שחום כפיקס הדק… הפולים שרויים בתוך הרוטב או מציצים רכים ומבושלים בעירבוביה עם אפונים… הבמיה מעלה ריח בתרמילים הריריים… ולפיפי הכרוב הנודעים לשם… ובשר הכבש – ואחרון אחרון: האורז המבושל – פאר המאכלים – גרגר על גרגרו וביניהם מתליעים כתולעים חיים התבלים המתוקים לחיך –

– הא, סעדו, הבה לאכול – נאנקה צילה מתשוקה.

הציג בינתיים סעדו בידו המנוסה את פתיחת הארוחה: הצלחת האחת של “טחינה” ותרד בתוכה והצלחת השניה מלאה לה “חומוס” מרובך בשמן, כשפטרוזיל בודד עולה ומבצבץ ממנו אך כדי להוסיף לו ראווה… ואמנם משהציג את אלה וסטה הצידה, החלה אכילת צילה מאליה: בציעת הפיתה וכריכת “הטחינה”, נגיסה כלשהי מפלפל יוקד – ומבט זהיר הצידה שמא תיראה להוטה מאוד אחר האכילה שלא כדרך הבריות? –

ואמנם ישבו כאן סועדים, אף משפחות־משפחות הסבו: נשים שרוקות ומפורכסות שקיבלו את מנותיהן מידי הגבר וגברים שאכלו לתיאבון – פשפשו בדג, בצעו באצבעות ולעסו לעיסה נקיה לשובע ולקורת־רוח מדושנת ביותר – נהנה גם סעדו העומד על המסובים או מהלך בנעלי הבית הפשולות לו על רגליו – הגיש, קרא קריאות ממקום עמדו, הכריז: אחד בטאטה… ואחד פאסוליה… אחד צלי וקפה שניים – 

הורידה צילה² את ראשה על גבי זרועה ועיניה נוצצות. עוד מעט ושכחה את רגש הרעב שהביא את רגליה הלום. שקעה כמתעטפת במעטה דמיון – בעדו נראו עתה המאכלים והאוכלים ממרחק־מה… אף הדלפקים העמוסים וניחוחי בשר ודג, מראה הירק הרענן הלכו ורחקו… כי התקרה הכבדה והמקומרת החלה מתנשאת ממעל, הכתלים האטומים החלו מתגוונים בצבעי־משחה שונים ומבריקים… התעטפו כל היושבים בעבאיות רחבות, לבשו פרוות כבשים, חגרו רצועות עור ומחלפות שער הניעו… אולם מלפנים לאולם המתה המסעדה וממול פתחה התנוסס כרכוב חומת העיר העתיקה –

נתעלמה מצילה מטרת בואה ודבר־מה החל למשוך את עיניה בסקרנות, בידח את דעתה וגרם לה קורת־רוח משונה. בפתח – מקום אשר עברה בכניסתה ולא השגיחה בו – עמד מוכר המשקאות והמתיקה ועשה גם הוא בלהטים נראים לעין: שילשל גלידה ביד מאומנה מגובה רב לתוך גביעי הנייר והיה מפליא לעשות. שלשולים־שלשולים שלשל אותה – את המתוקה והקרה – להנאתם של הקונים אשר הרבו לקפוץ עליה – –

– ח–ח– השתפך צחוק קל משפתי צילה וצחקה כלפי עצמה עד מה עשוי שעשוע להוסיף הנאה וקורת־רוח לאדם בעצם חום היום.

אותה שעה נתמלא גם שולחן שלה מאכלים שונים. הצלחת האחת – תפוחי־אדמה לחוד והשניה – שעועית בתרמיליה החתוכים לחוד. האורז בקוביה כבושה והפוכה לחוד ובאמצע בשר שפוד לתפארה ופלח עגבניה צמוק מאפייה מאדים עליו. נתמלאה צילה מרץ עד בלי־די, התאוששה והצטיידה במזלג ובסכין. נעצה בשעועית מכאן ובתפוחי־אדמה מכאן, טבלה בטחינה עם התרד, תיבלה בחומוס עד שהגיעה גם אל הבשר – והוא עשוי קציצים־קציצים.

– זו הנאתה של אכילה… – הרהרה בראשה הקל וצחוק פרכס באבריה התפוסים למלאכת הלעיסה. זה צרור הטעמים – המשיכה להרהר כשהשובע משתפך בעצמותיה – טעם לחריפות לחוד ונותן טעם לחמיצות, קורטוב מרירות ונופך מתיקות… מה מאוד עולה יפה צרור טעמים וריחות כאלה כדי קורת־רוח אמיתית לאדם החי! וירדה המנוחה עליה עם האכילה – מנוחת שובע מתקרב ובא, אשר בעדו הזדקרה³ בשקט חומת העיר העתיקה על אבניה, חרכיה, נדבכיה ומגדלותיה הרבים. הזדקרו ועברו בשקט גם באי העיר והמסעדה הזאת, בין אם מכפר רחוק הגיעו, בין ממדבר ובין מעיר אחרת. העירוני המפונק ביקש לשקול לו מן הבשר החי, שנתחו תלוי על האונקל. לבוש השרד הממשלתי הזמין להגיש לו משקה – יין בצונן. והתכונה גדלה ועצמה מאוד. הכל שקעו בהלכות האכילה.

– סעדו, קפה. – הזמינה צילה בשאפה רוח לרווחה.

התפלא סעדו לא־מעט, בטרדתו כי רבה, לטוב־הטעם של אורחתו הבלוריינית הזאת אשר מן היהודיות ופלט בדרך הילוכו: – “אחד מתוק” – ולא הוסיף. המשיך להיגרר בנעלי־בית שחוקים שלו עד שנתמלא מבוקשם של האוכלים וסועדים. ולבסוף שוב התפנה אל האורחת אחרי אשר הובאה כבר על הטס כוסית הקהווה השחורה וסעדו עומד, כמבקש להשמיע את דעתו עם איסוף הצלחות שנתרוקנו:

– מה מאוד טובה הקהווה אחרי האכילה – שיבח בנעימות.

– אמנם טובה. – השיבה צילה ופלטה עשן סיגריה – וגם האוכל שנתת, סעדו, היה ערב לחיך.

– לוא יערב ויבושם לך, האורחת. – נעמה לו התהילה והשיב בשימת יד – והקהווה אך תוסיף כעת לגרום הנאה ללב.

הניעה צילה בראשה להסכמה, כי צדק סעדו מאוד. אמנם לבוש הוא כתונת מפוספסת ומהוהה, אף חבר העוזרים והמשרתים סביב לו פניהם כחושים, רגליהם גרורות, הילוכם תשוש מהשירות בשני האולמים. מופיע אחד מהם מהמדור התחתון של הבישול והריהו כמטוגן בשמן, בלול ברוטב וחלוקו עשוי טלאים ורבבים. בא הנער מאצל המזנון ומראה מסכן לו של בן־משרתים נחות אשר בשפל דרגתו. נכנס הילד הנושא את הקפה והוא חווריין ועיניו שחורות – שירותו איננו לפי גילו – אך כל הפגמים מועמים עם ניחוח הקפה השחור החם…

ימים של מלחמה הם הימים האלה ובאשר אין בהם בשר משום תקנות הממשלה לשעת־חירום, מזמין סעדו לאכילת בשר יונה קטנה צלוייה. מצטמקת הציפור מהצלייה ובשרה משחים, אך עצמותיה הדקות מתפרכות מאליהן בין השיניים. אז תיאכל גם היונה ושוב הירק – הלא הוא הירק אשר תביאנה פלחיות ההר בגיגיות על ראשיהן ואותו תמכורנה באגודות מעל רצפת העיר העתיקה: ירק הצנונים הגדולים והאדומים אשר אותם תצמיח אדמת כפרי ירושלים, ירק עלי החסה הארוכה שאינה לפופה בקולס אחד, וכל אותו ירק שאין לו פרי או שרשים, אך ניחוחו הוא טעמו לשבח. אוכלים אותו יושבי העיר בהנאה וסעדו מגיש עלה חסה ארוכה באדיבותו – עלה ירוק ורענן – לקינוח סעודה לבחירים שבמסובים וידעו הכל כי בזה הושט איחול שבנימוס נאה מצד רב־המלצרים לאורחים שסעדו על שולחנו –

“והרי זו עבדות”… נתלקח ניצוץ של הכרה במוחה המעולף של צילה, בהתעגל טבעות עשן הסיגריה מפיה בנעימות תוך הלגימה מהקפה. “והרי זה ניצול”… עוד נפתלה בה מחאה בהיותה מציצה בעין אל עבר המאורה אשר שפלו מדרגותיה אל כירת הבישול הנעלמה שם רתח ופעפע, נצלה ונאפה הכל ושם עבדו הטבחים לא ישזפם אור שמש. “והרי זה העוול הגדול הנעשה לילד ושכיר, אשר שמים אותם כמשרתים מילדותם למען הבעלים”… התקוממה רוחה של צילה בהיותה גומעת מכוסה עד למישקע השחור של הקפה.

כן התמרדו המחשבות גם בשעת השובע והחלו מטרידות. כן נתעוררו עיני צילה להביט ולהסתכל סביב, אזניה נפקחו לשמוע. שער ראשה נתפרע מעט עם העבודה המאומצת, שהחלו החושים לפעול תוך שמיעה וראייה: הקירות החלקלקים… הרצפות הסדוקות והמשוקעות… דירי האשפתות הללו אשר מאחורי המסעדות… ואף־על־פי־כן יושב “המזרח” ושרוי בהנאה…

סוחר השאיר בשעת־צהריים זו את חנותו. מחסנאי יצא בנחת את מחסנו. הוטלו דומם שקי השום והבצל ותפוח־הזהב, בצאת בעל העסק לאכול… שבתון של צהריים בכל עסקי הרחוב. גם הפלח קץ לכתת רגליו על אבני העיר וסר בזהירות מחושבת לאכול. בדואי מהודר ומסוייף מפתיע במראהו הזקוף ובבני־לווייתו מן המדבר את באי המסעדה כמחזה־שעשועים נדיר. והעומד על המשקאות משלשל את שלשלת הגלידה הקרה והמתוקה מגובה רב אל תוך הכוס.

“זו התרבות שהגיעה עד הלום”… – נענעה צילה בראשה וסנטרה נתחדד כעת במאומץ – “תרבות גלידה ומשקה צונן, שולחן ונגינה מחרישת אזנים… אף־על־פי־כן מה שקט הכל… מה שאנן… מה נח ושובת הכל… בטל”…

ולא עמד בה רוחה להגיע עד למסקנה סופית, בהתעורר המחשבות האלה. אמנם מעין אי־שקט התעורר בה למראה הקהל העטוף עבאיות רחבות או רצוע רצועות, מצוייד נרתיקים של עור וכיסים של עור מאדמים.. אמנם הפתיעו הגברים הלבושים פרוות כבש מההר ופרוותיהם ארוכות והם גבוהים כענקים… כן החלה סולדת את הילדים החווריינים והכחושים אשר הוסיפו להגיש בידיהם הצנומות את טסי הקפה הריחני ואת המלצרים אשר נעלי־הבית כבר נשלו מרגליהם, בהיותם אצים סביב למלא כל משאלה של האורח – מכוס־מים ועד כל דבר־מאכל.

אך מאין כוח לחרוג מהליאות אשר תקפתה, התחייכה כלפי עצמה וקמה ממקומה… סמכה על סעדו שיחשב את החשבון… נהנתה מרכינת־הראש של זה ומשימת־ידו על מקום לבו… עת ללכת – התהססה. עת לשוב ולעלות אל משטר יום עובד… בזכרה מיד. ונעכבה ליד דלפק המשקאות אשר עם פתח הכניסה וביקשה גם לה את השעשוע האחרון: הבה, המלצר, מהגלידה שבכליך!

נשתלשלה מיד אותה מנת גלידה בזריזות הנפלאה מגובה רב אל תוך הכוס, נתגבבה שלשולים־שלשולים נאים, עקלתוניים על גבי שפתה, שנתמסמסו עוד בטרם באו עד שפתיה.

“בזה תם סדר הנאה”… – הגישה צילה את המתיקה אל פיה היבש. “בזה נשלם ואנו שבים אל סדר־יום שלנו”… הפשילה את תיק־העור וגמרה אומר, כי הגיעה השעה להיפרד גם ממדור זה של הנאה.