רקע
אליעזר שטיינמן
מיכל דמעה

וּבֶן עֶשְׂרִים הָיָה הַיֶּלֶד

וּכְבָר הֵרִים אָז קַרְנֵךְ כֹּה בַּחֶלֶד

וּמֶה הָיָה לוּ חָיָה כִּימֵי כָּל גָּבֶר!…

(“מיכל דמעה” – אדם הכּהן)


 

א    🔗


על סף שירתנוּ החדשה עוֹמד צעיר רוֹדם חד מבּני היכלא, ולפּיד היגוֹן בּידוֹ, הוּא מיכל, אשר בּשחר עלוּמיו חטפוּהוּ האלים. קוֹצר ימיו לא עיכּב בּעדוֹ מלהנחיל לנוּ ירוּשה ספרוּתית קיימת לדוֹרוֹת. בּתרי“ב, בּהיוֹתוֹ בּן כּ”ד, נשבּר כּד־חמרוֹ אל מבּוּע הגעש אשר בּלבּוֹ, אבל הגעש לעצמוֹ, ויש לשער, רק בּמיעוּטוֹ, הוּרק על ידיו לתוֹך חמש הפּוֹאימוֹת, שנתקפּלה בּהן הטרגיקה האנוֹשית, כּפי שזוֹ משתקפת בּנַעלים

שבּנציגיה, בּשלמה המלך, בּמשה הנביא, בּשמשוֹן הגיבּוֹר, בּיהוּדה הלוי המשוֹרר וּביעל האשה, אחוֹת לדבוֹרה אשת לפּידוֹת. כּל הבּא לשחר את “ראשוֹני” ספרוּתנוּ, מניחי יסוֹדוֹתיה בּשׂפת־עבר המחוּדשת, לא על־מנת לצאת ידי חוֹבת בּיקוּר על־יד קברי־האבוֹת וּלהעלוֹת תוֹספת אבק החקירה בּחכמת קדמוֹנים, אלא בּשביל לחפּשׂ אצלם את הנקוּדה החיה עד היוֹם, את הגחלת הבּוֹערת בּעין, את השביב המהבהב תחת אפר הנשיה ולהפוֹך כּל מה שנראה בּהם כּדוֹמם לכוֹח מַפרה לשם התעשרוּתנוּ בּהוֹוה, ימצא בּמיכ"ל חמדה גנוּזה, מרעננת לאין שיעוּר. לא זוֹ בּלבד שצרוֹר חיבּוּריו מהווה אשכּוֹל של בּעיוֹת אנוֹשיוֹת נצחיוֹת, אלא הוּא גוּפוֹ, מיכל בּדיוֹקנוֹ כּמוֹת שהוּא, נראה לנוּ כּמדרש־פּליאה וּמדרש־אגדה כּאחד. בּעצם פּעלוֹ הוּא חָד לנוּ את חידתם של נעוּרי־הנשר הממריאים בּעוֹז וּבתוֹם אל ספירוֹת־רוֹם, אל הפּסגוֹת הקרוֹת והמחרידוֹת, שרבּים מן הבּאים בּשנים, מיוּשבים וּמנוּסים,

אינם מעיזים להגיע אליהן. הוּא נגע בּכל העוֹקצין, שיש בּהם כּדי לסכּן ולפצוֹע. וכל שהפציע לוֹ מבּין ערפלי־טוֹהר משכוֹ וּקסמוֹ. הוּא היה מבּני נחשוֹן, הקוֹפצים לכל לוֹע וּתהוֹם; וּמבּני־הנַחַש, המנחשים בּנבוּאת־הלב השׂגוֹת העשׂוּיוֹת להיוֹת רק תמצית נסיוֹן־חיים ארוֹך וּבקיאוּת יסוֹדית בּהוָיוֹת העוֹלם. יש גילוּי שכינה; ויש גילוּי עוֹלם. יחידי־סגוּלה מצוּיים בּדוֹרוֹת, שהעוֹלם נגלה אליהם בּאביב ימיהם ונשקף להם כּוּלוֹ מתוֹך אֶגלי־טל של נעוּריהם ממש. הם חכמים הרבּה, אם כּי למדוּ מעט; זקנים, ולא בּשנים, מנוּסים, ולא צברוּ פּרוּטוֹת־נסיוֹן על־יד על־יד. העוֹלם בּלבּם, אף על פּי שהם אינם בּתוֹך העוֹלם. ידוּע להם כּל מה שנעשׂה בּקרב הבּריוֹת, ואילוּ הם גוּפם אינם מעוֹרבים בּיניהן, ושוּם דבר שנפל בּחיים האלה אינוֹ זר להם, אם כּי הם חיוּ כּה מעט. אף מיכל חי כּה מעט. גם מכּ"ד שנוֹתיו יש לנַכּוֹת מספּר שנים, שבּהן היה חוֹלה אנוּש ואף ידע אל נכוֹן את מוֹתוֹ הקרוֹב. “אנכי מעוֹדי כּן דמיתי, כּי נכוֹן אנכי ללכת למוּת; אך בּדמי ימי, בּאביב עלוּמי – בּן תשע־עשׂרה שנה למוּת!” אבל בּמשך חמש השנים האלה, שבּהן הלך למוּת, הניבה לנוּ רוּחוֹ, שעת הליכה זוֹ, את תנוּבתוֹ בּת־אַל־מות. יפה יצירת מיכל על שוּם שהיא יפה ועל שוּם שהאמת חוֹתמה. טוֹבה היא מפּאת עצמה וטוֹבה בּיוֹתר לפי שממנה הוּשפּעוּ טוֹבים. גחלתוֹ של מיכל מפעפּעת בּמאנה, בּבּיאליק, בּפייאֶרבּרג וקרנים ממנה על שירת טשרניחוֹבסקי וּבּרדיצ’בסקי. שירתוֹ, כּכל יצירת־אמת, ניתנת גם כּן לשמש אבן־בּוחן למהוּתה של שירה מעוּלה וּלטיב צביוֹנוֹ של משוֹרר לאמיתוֹ, שכּן מתקוּפה לתקוּפה טעוּנים מהוּת השירה וצביוֹן המשוֹרר הגדרה מחדש. וּבזמננוּ לא כּל שכּן.


 

ב    🔗


המעיין בּקוֹרוֹת האמנוּת אי־אפשר לוֹ שלא להתרשם מן הדעה, כּי גזירה נגזרה כּביכוֹל על המעוּדנים שבּיוֹצרים בּכל הזמנים, שלא לקנוֹת את הסכּמת הרבּים, אוֹ אפילוּ את תשׂוּמת לבּם לפּחוֹת, אלא לאחר שהם מַטיחים הרבּה את ראשם בּקיר הטמטוּם הכּללי וּלאחר שהם עוֹמדים בּדיוּני־רוֹגז וּבקשרי־קרב ממוּשכים עם ההתנכּרוּת השוֹגגה אוֹ הזידוֹנית, האוֹפפת אוֹתם ואת מפעלם. משל בּיקשה ההשגחה העליוֹנה להטיל על הרכּים והזכּים האלה מַעמס נוֹסף של התכּתשוּת בּערכּאוֹת הטעם עם בּני דוֹרם, בּשביל שיתמרקוּ אוֹ שיתחשלוּ בּכוּר הנסיוֹנוֹת והמכאוֹבים. לאשרנוּ

מצוּיים בּדוֹרוֹת גם פּייטנים ואמנים, היוֹצאים מן הכּלל הזה. הללוּ, אף על פּי שתכוּנתם דקה ורקמתם צחה והלַחַן שלהם מעוּדן בּיוֹתר, כּאילוּ נוֹעד רק ליוֹדעי חן, מצליחים לעוֹרר התפּעלוּת אצל הרבּים וּלהתחבּב כּמעט על הכּל. אפשר לוֹמר על שכּאלה, שבּעלי־מזל הם. ולא עוֹד אלא שהם זוֹכים לפרס כּפוּל. עוֹלמם שבּחייהם אינוֹ גוֹרע מהם את חלקם לעוֹלם הבּא. חנם על דוֹרם ואף הדוֹרוֹת הבּאים שוֹמרים להם חסד. הקהל הרחב נהנה לאוֹרם, ואף עדת המבינים המצוּמצמת מעניקה להם כּתב־סמיכוּת. אפשר כּפל־מנה ניתן להם כּגמוּל על פּי שנַים שבּרוּחם: זכּים הם ואמיצים כּאחד. מפוּנקים וכוֹחם בּמתניהם, בּאמצעוּת בּחניני־רוּחם הקלים והרגישים בּיותר הם מַסיעים משׂאוֹת כּבדים, ואף שכּל עיקרם מנַגנים אוֹ משוֹררי הצפרירים הנם גם בּחוֹצבים. בּין כּה וכה נַחַת ללב לראוֹת בּני־פּוֹרת אלה, השתוּלים כּנטעי־נַעמנים בּגינת הבּיתן של זמנם. הם לא נידוֹנוּ להיוֹת שרוּיים בּרוֹגז עם דוֹרם וּלבזבּז הרבּה ממרצם על עסקי מַחלוֹקת. כּל מאמציהם נתוּנים לשׂמחת היצירה. אפילוּ הם שרים בּיחידוּת שירתם מכוּונת כּלפּי מַקהלת הדוֹר. אפילוּ הם צוֹמחים מתוֹך קצף השעה קצב של נצח עוֹלה מבּת־קוֹלם. ידבּרוּ אל הדוֹר ודוֹרוֹת יענוּ להם כּהד. לפיכך הם נראים לנוּ כּמלאכי־השלוֹם שבּמין האדם, המתווכים בּין הניגוּדים וּמאַחי־הקרעים. מצעדיהם על הבּמה מהלכים עלינוּ בּשׂוֹרת־תקוָה, כּי לא תהוֹם חפוּרה בּין שכבוֹת אנוֹשיוּת השוֹנוֹת וּבין תוֹדעוֹתיהן המחוּלקוֹת, כּי קיימים

חוּטי־תפר אי־נראים, המחבּרים את פּלגוֹת האדם. ואוּלי לא חלוֹם ריק הוּא החזוֹן, כי אחרית שמוּרה לנוּ, אחרית לימים ואחרית לאדם, בּה הכּל יהיה אחרת, בּה ניגוּדים רבּים יטוּשטשוּ וּמרחקים יתקרבוּ, בּתוֹכם גם המרחק בּין בּני־עליה שבּכל דוֹר וּבין המוֹן העם, בּין הקהל וּבין המשוֹרר. אהבת הקהל לפייטן חי, זך וּמעוּדן, עֵדוּת היא כּי אף קהל העוֹלם פּייטן הוּא בּכוֹח, האוֹמר שירה רוֹממה בּגנזי נשמתוֹ, וּבשעת רצוֹן יש שעם כּוּלוֹ זוֹכה לעלית־נשמה וּמגיע לבחינה של בּינה עליוֹנה בּערכי־יוֹפי מעוּדנים. וּבדוֹמה לסיפּוּר־אגדה בּדבר הרקיע, הנבקע לעתים מזוּמנוֹת לרגע חד, שכּל היוֹדע לכוון אוֹתוֹ מצליח למלא את משאלוֹת לבּוֹ, כּך יש, בּמשוֹער, שעה שבּה לב העם נפתח כּפרח לקראת זה השר אוֹתוֹ, את האילם הגדוֹל. ואף הוּא, ההמוֹן, עוֹנה בּתשוּאוֹת: “זה פּייטני ואַנוהוּ!” והוּא עוֹנד את משוֹררוֹ אהוּבוֹ בּכתוֹנת־הפּסים של יוֹסף בּעל־החלוֹמוֹת.

בּשירה העברית החדשה היה מיכה יוֹסף בּר־מזל ראשוֹן, שנוֹלד, דוֹמה, בּכתוֹנת־פּסים. רמח"ל היה מוּחרם וּמנוּדה. הכּוּהוּ כּמשיח, ואילוּ בּמשוֹרר שבּוֹ לא חשוּ כּל עיקר. שלמה לויזוֹן גָוַע לתוֹך השגעוֹן. מפעלוֹ, שיש בּוֹ מתּרשים של גאוֹניוּת, אינוֹ מתנוֹסס כּאבוּקה,

אלא מהבהב כּנר יתוֹם. סוֹף־סוֹף הוּא נתן מעט עד להחרדה. ואילוּ הטבע העניק לוֹ הרבּה. שן אחת בּפּה, אפילוּ שן־ענקים, אינה מהוָה מַלתעה. וּצרוֹר שירים קטן אוֹ שיר מפוֹאר אחד אינם מעלים פּייטן לדרגת אלוּף בּשירה. ואילוּ מיכה יוֹסף כּל התנאים שׂיחקוּ לוֹ לשרת בּכהוּנתוֹ מתוֹך אוֹשר וּרוָחה. לא זוֹ בּלבד שלא היה מוּחרם ונרדף כּכל בּחוּר וטוֹב בּישׂראל, שצמחוּ לוֹ כּנפים מאז וּמעוֹלם, ולא זוֹ בּלבד שהיה פּדוּי בּחסד ההשגחה ממלחמת הבּנים עם האבוֹת, שמצצה לשדם של גדוֹלים וטוֹבים בּדוֹרוֹת ההשׂכּלה, אלא גם סביבת המשׂכּילים – מבּני העליה שבּדוֹר המשׂכּילים – שנתרכּזה בּעיר מוֹלדתוֹ, שימשה לוֹ חממה מתאימה לתפרחת כּשרוֹנוֹ. ואילוּ מאביו, אדם הכּהן, אף הוּא רבּן שירה, נהנה עצה ותוּשיה. אב זה היה לוֹ אח ורב, חבר ואוֹהב. גדוֹלה היתה החרדה, שחרד אד“ם־אריה על מיכל־נשר, בּן־טיפּוּחוֹ, לגדלוֹ למשׂרה הרמה של משוֹרר בּישׂראל. האב הרבּיץ לבּן את מיטב ידיעוֹתיו בּחכמת השיר והרבּיץ לפניו בּדרכּוֹ אל פּסגת השירה; סיקל את כּל אבני־הנגף בּמהלך התפּתחוּתוֹ, ניכּש מסגנוֹנוֹ את השגיאוֹת הלשוֹניוֹת ואף היה מפקח על חוּקי התנוּעה והיתד בּבתיו המחוֹרזים. דוֹמה, פּרק האב מעל שכם בּנוֹ אוֹתוֹ חלק מהעבוֹדה השחוֹרה שבּפּיוּט העברי, שהפּיל לא מעט חללים בּקרב הפּייטנים בּדוֹרוֹ של אד”ם ואף לאחר מכּן. זכה מיכל גם בּאוֹתוֹ אוֹצר יקר, הנוֹפל בּחלקם של מעטים, הוּא אוֹצר הריעוּת. קלמן שוּלמן וי“ל גוֹרדוֹן התהלכוּ עמוֹ בּאחוָה, כּאשר “בּין טוּרי ערבים התנהל שפי, בּהמוּלה רכּה, כּתפילה זכּה, מיכל מים כּבד ולח אין בּוֹ דוֹפי” (יל"ג בּשיר “ערבי הנחל וההדסים”). זכה מיכל ותוֹכן שיריו וניבם כּבשוּ מיד את הלבבוֹת ואף נעמוּ לאָזניהם של הנוֹקדנים שבּמדקדקים. “אוֹר עוֹלם יהל על פּוֹעל כּפּיו” – שר עליו לטריס. שד”ל כּינה אוֹתוֹ “בּן יקיר” ו“רע נאמן” והמשיל על שיריו תוֹאר מזמוֹרי תהילים. שניאוּר זקש וצוּנץ כּיבּדוּהוּ והוֹקירוּהוּ. אף קינתוֹ האַמיצה,

קוֹרעת־לב, של אביו “מיכל דמעה”, היא גוּפה פּרק־שירה מזהיר, סייעה לא בּמעט לחקיקת דמוּת תבניתוֹ של הבּן על לוּחוֹת־הבּרית של השירה העברית החדשה. “מקני1 צפּוֹרי, הה, מי הבריח? מבּיתי מזמוֹרי מי זה השכּיח?” וּ“שׂפת קוֹדש גם את, אשאל, איככה בּפּרץ לא עמדת? אז בּפרוֹץ כּכה בּבני זה הבּוֹנה את פּרצוֹתיך! בּבּן הבּוֹנה, וּפרוּץ הנהוּ, בּבּן המנצח בּרפוֹת רוּחהוּ, הוֹלך למוּת וּמחַיה חרבוֹתיך” (“מיכל דמעה”). לב מי מן הקוֹראים העברים בּדוֹר ההוּא וּבדוֹרוֹת הקרוֹבים לוֹ לא זע למקרא שוועת האד"ם הפּצוּע? ידים רבּוֹת וּמסיבּוֹת נוֹחוֹת שוֹנוֹת סייעוּ להרים את מיכל אל פּסגוֹת התהילה ולקבּוֹע את דמוּתוֹ כּכרוּב השירה בּארוֹן ספרוּתנוּ החדשה. אבל מסיבּוֹת וידים וכל מיני הגוֹרמים החיצוֹנים אינם אלא מכשירי־עֵזר ושמשי־לוָי. הם עוֹשׂים אזנים לכלי־יקר, אבל אינם מסוּגלים לרכּוֹש למענוֹ לבבוֹת; הם מתקינים לוֹ את המסגרת, אבל אינם יוֹצרים את הדמוּת גוּפה. קוֹדם לכּל ועל הכּל מיכל כּוֹחוֹ האצוּר בּחוּבּוֹ, שוֹרש נשמתוֹ, עצמוּתוֹ המזהירה, עירנוּתוֹ שבּאָפיוֹ, רגישוּתם

היתירה של מיתרי ישוּתוֹ – הם שרוֹממוּהוּ וסלסלוּהוּ וּמסרוּ לידוֹ את שרביט המשוֹרר. הם סוֹד חנוֹ. אוֹ, נכוֹן יוֹתר, חנוֹ הוּא סוֹדוֹ. כּל

אישיוּת רוֹממה דבר סוֹד יצוּק בּה; בּעצם הוָיתה תחוּד לנוּ חידה. וחידת מיכל מה פּתרוֹנה?


 

ג    🔗


לא מן השׂכל הוּא לרדוֹף פּתרוֹנים. שוּם יצוּר בּעל־כּוֹח־ועוֹמק אינוֹ נוֹתן עצמוֹ להתפּענח עד תוּמוֹ, וכל המעיז לגשת קרוֹב אליו וּלהחרידוֹ מרבצוֹ נכווה בּגחלתוֹ ולוֹקה בּהגיוֹנוֹ. אין אנוּ טוֹרדים אוֹתוֹ בּשאלוֹתינוּ אלא מבּיעים את משאלתנוּ להבינוֹ בּמידת־מה, לתהוֹת על קנקנוֹ. לא נאמר “זה הוּא, הנה תפסנוּהוּ” ואף לא “כּזה הוּא!” וּבמיוּחד אסוּר לנהוֹג כּך בּמיכל, שימיו כּה קוּצרוּ ואף בּשנוֹתיו

המעטוֹת היה נגוּע חוֹלי קשה וּמסתמא לא הספּיק להעלוֹת מתוֹך נבכי נשמתוֹ אפילוּ בּשיעוּר מוּעט מעוֹמק הגיגיו וחזיוֹנותיו. ואף על פּי כן, הרי הספּיק הרבּה. נדמה כּי צלילוּת בּינתוֹ היא מעלתוֹ היסוֹדית בּתוֹך כּליל

התכוּנוֹת היפוֹת, המציינוֹת את כּשרוֹנוֹ המבוֹרך. וזוֹ שפּיטרה אוֹתוֹ

מגישוּשי־שוא וּמניסוּיים לבטלה. ניתן להמליץ עליו פּתגמו של רמח"ל “לחפּוֹץ יכלתוֹ איש תבוּנוֹת יוֹאל”. ואמנם, מיכל ידע לחפּוֹץ יכלתוֹ ואף ליכוֹל את חפצוֹ. מכּיוָן שחפצוֹ היה בּרוּר אצלוֹ וכל חזיוֹנוֹתיו, שריחפוּ לפניו, ניצבוּ חיים לעיניו, השׂכּיל גם כּן לגלמם בּדמוּיוֹת נאוֹתוֹת, לבטאם בּשׂפה בּרוּרה וּליצקם לתוֹך כּלים משוּכללים. כּבר נרמז

על חוּש הבּינה העליוֹנה שהנחָהוּ לא להיטפל מעצם ההתחלה להוָיוֹת קטנוֹת אלא לחבוֹק בּזרוֹעוֹת בּת־שירתוֹ את הבּעיוֹת הנצחיוֹת של האדם והגוֹרל, החיים והמות, האהבה והשירה, הנבוּאה והמלכוּת. אבל צא וּראֵה, כּי נוֹסף על החוּש הזה ניתנה לוֹ גם בּינה יתירה להלבּיש את הנצחי והכּלל־אנוֹשי בּדמוּיוֹת חצוּבוֹת מתוֹך מכרוֹת הלאוֹם: שלמה, משה, דויד, שמעוֹן ור' יהוּדה הלוי, אישים בּחירים, קדוֹשים ונערצים, החקוּקים בּכסא־הכּבוֹד של שכינת הדוֹרוֹת. שכּן גדוֹלה תנוּבת־היחיד, כּשהיא ארוּזה בּעטיפה מסוֹרתית בּעלת־מוֹניטין. פּלא הוּא, שהנער המשוֹרר כּבר ידע כּל כּך הרבּה וניחש נפשוֹת רבּוֹת וחסרוֹנן; הוּא צפה בּאיצטגנינוּתוֹ את תענוּגוֹת שלמה וּמַמרוֹרוֹת קוֹהלת, עצבוּת משה על הר נבוֹ ואַכזבוֹת שמשוֹן בּחיק דלילה, מתיקוּת הפּחדים בּחמת־הנקמה בּידי יעל וחרדת־הצלמות של משוֹרר ציוֹן בּקרב עדת הרפאים בּני כּל הדוֹרוֹת, אבלי ציוֹן, הקוֹראים בּאזניו: “לנוּ נדמית!!!” אוּלם מחוּץ לכל הידיעוֹת האלה מַפליאתנוּ הדעת שלוֹ בּמלאכת השיר. ולא בּצד הגלמי, העשׂייני, הבּניני שלה, אלא בּטבעה הנאצל, בּסוֹד מזיגת סממניה, בּכוֹח הצמצוּם שבּה. מתחת קוּלמוֹסוֹ לא ניתזוּ גצים שלא לצוֹרך; לא מצינוּ בּיצירוֹתיו שוּם חיבּוּר־נפל. אצלוֹ הכּל כּפתוֹר וָפרח; נילוֹש מתוֹך סלתה ושמנה של הנפש. לא שרוּח הקוֹדש שוֹרה על כּל דבריו, אבל כּוּלם טבוּעים בּאוֹתוֹת של שאָר־רוּח. אף על פּי שטרח הרבּה, לטש ושיכלל, כּאילוּ חייו הקצרים היווּ יוֹם של חוֹל אריכתא, אין ניכּרים בּוֹ סימני חוּלין. זכוּת יתירה מתגלגלת לבעלי הנשמה־היתירה, שהם עוֹשׂים גם את חוּלם שבּת.

כּצלילוּת דעתוֹ כּן טוּב טעמוֹ. כּל תפל וּפסלָני לא

נגעוּ בּרוּחוֹ, לא לכלכוּ את עטוֹ, לא עיכּרוּ את מַסלוּלוֹ. פּסוּקיו כּוּלם מבּיעים אוֹמר וניביו רצוּפים עוֹמק הגיוֹן. גוּר־אריה מנעוּריו יתנַכּר: בּגדוֹלוֹת יתהלך, בּאיתנים יִתגָר. לא עשׂה את השירה אף לשעה קלה כּמין זמר, אלא פּטיש שימשה לוֹ להכּוֹת בּוֹ על סדן העוֹלם. וּככל בּעלי הדרישה הגאוֹנית דפק על שערי הנצח ונשׂא את דברוֹ רק על המוּפלא. חידוֹת מני קדם לא נתנוּ דמי לוֹ. ואם גם מצעדוֹ היה כּבד מאד לא התנהל לאטוֹ וכל אוֹת רישוּל לא נראה בּוֹ. מיד וּמההתחלה קלע לנקוּדת־התבערה של נפשוֹ. הוּא לא הרבּה בּהכנוֹת, לא עשׂה תנוּעוֹת מיוּתרוֹת, לא ניסה את הנוֹצה. גרם מסתמא לכך גם הנימוּק, שדרכּוֹ ירטה לפניו. הוּא נחפּז מאד, מוֹתוֹ הקרוֹב הצליף בּשוֹטוֹ על גבּיו. חמש פּוֹאֶמוֹתיו הן חמש מגילוֹת־היסוֹד, המצטרפוֹת לספר־החיים, ספר תוֹלדוֹת האדם, תוֹלדוֹת בּעיוֹתיו, יגוֹנוֹתיו ואי־מנוּחוֹתיו. וּודאי שלא הגיעוּ למעלת השלמוּת. אין השלמוּת אלא תוֹצאָה של בּגרוּת; וּבגרוּת משמע גם שנים, הרבּה שנים, שנים ממש. אבל כּתרשימים וכטיוּטוֹת יש בּהן בּלי ספק תו של גדלוּת. הרמזים שבּהם הם סימני אמנוּת אמיתית, רחבוּת־היקף, נוֹגעת בּיסוֹדוֹת. הפּוֹאֶמוֹת של מיכל הן אתחלתוֹת של בּניני־מידוֹת והיכלי־פּאר. חכם־החרשים מת טרם זמנוֹ וּמלאכתוֹ לא נשלמה. אבל לא לפי שרוּחוֹ של הבּנַאי לא היתה מוּשלמה.

כּל מה שנאמר בּוֹ גדלוּת השׂכל מחייב שהוּא גדוֹל גם בּמידתוֹ, גדוֹל בּרצוֹנוֹ לא פּחוֹת מבּיכלתוֹ, וּבעיקרוֹ שוֹאף לגדוּלה.

ניתנה לך, אדם, הרשוּת להתגלגל בּמדרוֹן, אבל מחוֹבתך לשאוֹף אל על, ואם לאו אינך מבּני־הרשף. מי שלא העפּיל ולא העיז הכיצד השׂיג מה? בּשׂכר מה מגיע לוֹ איזה הישׂג שהוּא? יצירה היא העזה, הצצה לתהוֹמוֹת, התמוֹדדוּת עם סכּנוֹת. כּך מלמדנוּ כּל פּרק יצירה שבּעוֹלם. וכך תלמדנוּ גם פּרשת מיכל. לא מעט דברים מוּזרים מתרחשים בּעוֹלם. וכך התרחש גם כּן בּעוֹלמוֹ של ישׂראל, שמקץ כּמה שמיטוֹת להתהווּתוֹ הספרוּתית החדשה – זוֹ ההתהווּת,

שנרמזה לה דרך נשרים בּמרוֹמים על ידי שני מעפּיליה הנוֹעזים, מיכל וּמאפּוּ – פּתחוּ רבּים בּדברי הלל לזהירוּת הקדוֹשה ולקו הקטן, וכל שקטן מחברוֹ הוּא רחים יוֹתר. ואף חכּים מתקרי. ולא עוֹד אלא נתרווחה הדעה, כּי עצם השאיפה ללא־נוֹדע היא מעין מעשׂה להכעיס, להטים שמקוֹרם בּהתרברבוּת אוֹ בּגניבת־דעת. שינוּי־ערכין זה עד כּדי פּולחן הגמדיוּת ושגעוֹן־הקטניוּת, שנתפּסוּ לוֹ לא רק השוּעלים הקטנים, שׂוֹנאי הנשרים מאָז וּמעוֹלם, כּמה יש בּוֹ מן ההתכּחשוּת לבקרה של ספרוּתנוּ. ר' נחמן מבּרסלב, המטאפיסיקן העמקן, אשר חיפּשׂ את בּת־המלכּה, רמח“ל המקוּבּל, אשר בּנה לוֹ קן רם בּ”מגדל עוֹז", שלמה לויזוֹן בּעל הפּאתוֹס המפוֹאר, אשר שר את שירוֹ לאל יוֹצר עוֹלם, “המפקד עלי יוֹפי”, מאפּוּ הרוֹמַנטיקן, אבּיר גאוֹנה של האהבה, ואף מיכל – כּוּלם דפקוּ על השער הנעלם, כּוּלם תפסוּ את המרוּבּה, ואף אחד מהם לא חשב את הזחילה הקטנה לצדקה גדוֹלה. על כּרחך אתה אוֹמר: יש ימי־קטנוּת אף בּקוֹרוֹת הרוּח, שכּל עיקרה נוֹעדה לגדוֹלוֹת; יש שעה של נפילת־המוֹחין אף בּמפעל היצירה האמנוּתית, שתכליתוֹ עליה בּלתי פּוֹסקת בּשלבּים. אוּלם חוֹלים ונוֹפלים מחוּיבים לכוון את מבּטיהם כּלפּי

החזקים והעוֹלים. כּלפּי הנוֹעזים והמעפּילים, שחייהם וּמעשׂיהם ראוּיים

לשמש מוֹפת. מיכל מהווה בּלי ספק אחת מתחנוֹת־הגדלוּת בּספרוּתנוּ החדשה. הן הוּא לא רק משוֹרר למוֹפת אלא גם עוֹבד גדוֹל, לא רק בּעל כּוֹח בּיטוּי רב אלא גם בּעל יצרים עצוּם לכיבּוּשים. הוּא ראשוֹן שר שירה בּכוונה ולשמה. רמח"ל לא כּתב עדיין שירוֹת אלא זמירוֹת. הוּא כּיוון את שירתוֹ לאלוהים וּמבּלי משׂים נעשׂה פּייטן האנוֹש. שלמה לויזוֹן רק פּצה פּיו בּשירה והיא גָועה על שׂפתיו. ואילוּ מיכל הוּא ראשוֹן, ששירתוֹ פּרצה מפּיו כּמַשק מפּי הסוּפה. הוּא המשוֹרר. אבל מהוּ משוֹרר? הן נאמר, כּי כל תקוּפה חייבת לצוּר לה משלה את צוּרתוֹ. וכל צוּרה נטבּעת כּפי מתכּוֹנת של צוּרה מוֹפתית קוֹדמת לה. הפּעם ישמש לנוּ מיכל אב־דמוּת וּקנה־מידה.


 

ד    🔗


מהוּ משוֹרר? – שאלה עתיקת־יוֹמין זוֹ חוֹזרת וּמנסרת בּכל דוֹר וכל תקוּפה מצפּה על פּי דרכּה לתשוּבה עליה.

אין תשוּבה אלא זוֹ שבּפי המשוֹרר גוּפוֹ, שבּפי כּל

פּייטן בּאשר הוּא וּמתוֹך איצטגנינוּתוֹ שלוֹ. הוֹאיל ואין פּרשנשירתא מוּסמך אלא זה, שממַעינוֹ שוֹפע אוֹתוֹ שיקוּי מחַיה־נפשוֹת וּמשנה־עוֹלם, שמתוֹך הלוֹע שלוֹ מזנקת לַבּה רגשית זוֹ הנוֹצקת לתוֹך בּתי השיר. בּמה דברים אמוּרים שיש בּאוֹתוֹ פּייטן מטבע המַעין וּמיסוֹד הגעש וּבדברוֹ חקוּק חוֹתם הקדמוֹן, האמן מבּראשית. אין ספק כּי אף מיכל הנהוּ חוֹטר מגזע ראשוֹנים. תו הקדמוֹן ניכּר בּנוֹשׂאיו וּבדיוּניהם, בּהגוּתוֹ הכּבדה

וּבניביו המוּצקים, בּרוֹממוּת רוּחוֹ וּבסברוֹ הרציני. אף דיוֹקנוֹ מוּגה

בּנהוֹרא מעליא של האוֹר המזוּקק. מסתבּר כּי מפּיו ועל פּיו אפשר לקבּל תוֹספת הסבּרה לסוּגית הפּיוּט.

בּרוּר כּי אין עטרת הפּייטן לאמיתוֹ הוֹלמת אלא את זה שהגיע לדרגה מסוּימת של שלימוּת. אבל שאלה היא: בּאיזה סוּג של שלימוּת הכּתוּב מדבּר? שמא שלימוּת של כּלים. ראינוּ בּעלי־כּלים והם מרוּבּים למדי, ואילוּ המשוֹררים יקרי־המציאוּת. רבּים נוֹתנים סימנים בּפייטן: הוּא שלם וחזק בּמוּבן הרגש; הוּא בּעל טביעוּת־עין יתירה אוֹ בּעל נשמה יתירה; הוּא עז־יצרים; גיבּוֹר מוֹשל בּמכמני הלשוֹן; חוּשיו חדים בּיוֹתר; אוֹהב טבע וּמתפּעל ממנוּ ממש שלא כּדרך הטבע; איש המסתוֹרין החוֹקר לכל תכלית; נפשוֹ רגישה וערה וערוּכה תמיד כּכינוֹר רב־מיתרים, שכּל עצמי הבּריאה פּוֹרטים עליו; שוֹחר חן וצוּרוֹת נאוֹת. אוּלם לא נכוֹן הוּא שאפשר להוֹרוֹת בּאצבּע על צרוֹר של תכוּנוֹת אוֹ אפילוּ על צירוּף כּל התכוּנוֹת המנוּיוֹת לעיל ולוֹמר, שהן עוֹשׂוֹת את המשוֹרר ושכּל החסר את חלקן אוֹ רוּבּן נפסל מכּהוּנתוֹ זוֹ. הרי, למשל, לשוֹן. אחד שוֹלט בּמכמניה, עשיר כּקוֹרח, ואינוֹ מגיע מבּחינת הפּיוּט לקרסוּליו של פּלוֹני הגמגמן. וכן בּדוּק וּמנוּסה, שאין השירה נילוֹשה מהרגשוֹת, זאת אוֹמרת, מהרגשוֹת בּלבד. היא מקבּלת שפע מן החוּשים, אבל אין עיקר יניקתה מהם. אפילוּ השר את נפשוֹ, היינוּ, רק את נפשוֹ, לא הגיע עדיין למעלת משוֹרר גמוּר. וּכשם שצייר המעתיק מהטבע מראוֹת־נוֹף הנהוּ רק מעתיק ולא צייר, כּך המשוֹרר השר כּביכוֹל את קוֹרוֹת העוֹלם וּמעתיק לתוֹך בּתי השיר שלוֹ את מראוֹת הנוֹף של החברה, אינוֹ אלא מעתיק ולא פּייטן. הפּיוּט האמיתי אינוֹ ניתן ללימוּד, אבל עשׂית שירים, המתנגנים כּביכוֹל מאליהם, אפשר ואפשר ללמוֹד. המלאכה הטוֹבה יש שהיא משחדת גם מבינים וגוֹנבת דעת מוּמחים. צירוּפים פּיוּטיים, צוּרוֹת, תיאוּרים, השואוֹת, סמלים, אוֹפן חריזה, קצב, משקל, אפשר לקחת בּהקפה מאחרים. הזכּרוֹן גנב הוּא. בּשׂדה השירה מצוּיים הרבּה לקט, שכחה וּפיאה. אכן. יש למדנים בּפיוּט, שכּיון שהרבּה מסכתוֹת פּיוּטיוֹת בּספרוּת העוֹלם נהירוֹת להם בּמידה שאינן ידוּעוֹת לאחרים, הרי הם מצליחים להיוֹת נחזים בּמשך תקוּפה כּעשירי־נכסים. עשרם בּא מפּסלתם של אחרים. מאחיזת־עינים זוֹ אפשר להינצל רק על ידי ההשׂגה הנכוֹנה, שאין לבדוֹק משוֹרר לפי אֵילוּ סימנים, לפי אֵילוּ תכוּנוֹת, לפי מעלוֹת בּוֹדדוֹת, אלא משוֹרר ניכּר על פּי המסכת כּוּלה, על פּי איזוֹ תעוּדת־זהוּת, המעידה עליו בּכללוּתוֹ שהוּא בּן למשפּחת המשוֹרר, שהוּא נגע בּלשוֹנוֹ בּרצפּת

הקוֹדש, ש“דיבּוּק” של שירה נתוּן בּוֹ, אפילוּ חסר הוּא הרבּה מן המעלוֹת שמנוּ חכמים בּחכמי־השיר ואפילוּ מוּפלג הוּא בּחסרוֹנוֹת. עיקר בּמשוֹרר אוֹתוֹ רטט, אוֹתוֹ תסס, אוֹתוֹ שׂאוֹר, שאין לוֹ אוּלי שם, הנוֹתן בּוֹ אוֹתוֹת השירה. אין משוֹרר אלא זה ששר שירת היִחוּד. סימן מפוֹרש ושם מפוֹרש אין למשוֹרר, אבל הכרח שיהיה לוֹ צביוֹן מפוֹרש, שיהיה הוּא בּעצמוּתוֹ ניכּר, שיהיה בּריה שאינה בּטלה בּרוֹב בּריוֹת אחרוֹת. משוֹרר

כּזה חזקה עליו שהוּא שר שיר היִחוּד שלוֹ. יכוֹל שהוּא כּוּלוֹ חריצים וּקרעים וּשׂריטוֹת, אבל ניבוֹ הוּא שלוֹ וחזוֹנוֹ עמוֹ. כּל בּוֹ הוּא

משרשוֹ; בּיטוּיוֹ – תוֹכוֹ; דיוֹקנוֹ בּבוּאת נשמתוֹ. ונשמתוֹ ים גוֹעש,

המלחך בּלי הרף את חוֹלוֹת ישוּתוֹ. משוֹרר כּזה מהוּתוֹ כּוּלה נשחלת לתוּך פּסוּק אחד משלוֹ. אוּלם גם כּל כּרכי שיריו אינם מכלכּלים את מלוֹא הגעש שבּמעמקיו. כּל דיבּוּר מפּי משוֹרר לאמיתוֹ הוּא לעוֹלם חי, חדש וּמַשיב עלינוּ רוּח של טהרה. כּל אבן מבּתי שיריו היא אבן־חן. כּל שיר הוּא מעֵין עיִן, שיש לה אישוֹן. האישוֹן שבּשיר מעיד על השיר, שהוּא שיר היִחוּד.

דוֹמה כּי האישוֹן שבּשירי מיכל הוּא העלוּמים שהבגירוּ בּמוּקדם עד כּדי הפחדה; הניחוּש והפּילוּל שנזדרזוּ לבוֹא. אמנם, רוֹב משוֹררים מבשילים בּמוּקדם. יש בּהם מטבע המנגן. ואף בּשירה כּבנגינה מצוּיים ילדי־פּלא, המבטאים תענוּגוֹת וּמכאוֹבים שאינם מצוּיים בּאנשים שלא הגיעוּ עדיין לפרקם. בּניגוּד לאמן המתאר את העוֹלם מתוֹך מַראֵה עינים, בּכוֹח הנסיוֹן, הרי המשוֹרר רוֹאה את העוֹלם בּהלך נפשוֹ. העוֹלם נתוּן בּלבּוֹ. אין הוּא מסתכּל וּבוֹחן, אלא שוֹכן בּתוֹך העצם. אם דבר נפל בּעוֹלם, לתוֹך נפשוֹ פּנימה נפל הדבר. אפשר שאין הוּא שר כּלל את שיר החיים, אלא את שיר השירים, כּי העוֹלם כּוּלוֹ נחזה לוֹ כּמסכת שירים. יִתכן, כּי הרעיוֹן עשׂוּי לעוֹרר תמהוֹן, אבל מה אעשׂה וּמנקר הוּא

בּמוֹחי. וזה הוּא העיקר. תפיסוֹת שתים הן. יש שוֹמע קוֹל המוֹנוֹ של עוֹלם כּדוּ־שׂיח; ויש בּחד־שׂיח. דוּ־שׂיח, היינוּ: הוּא, האני שלוֹ, וכל יתר היקוּם. חד־שׂיח, זאת אוֹמרת: הוּא והעוֹלם חד הוּא. נהרסוּ כּל המחיצוֹת. כּל קוֹרוֹת העוֹלם בּתוֹך נפשוֹ מתחוֹללוֹת. מנפשוֹ שוֹאגים האיתנים. הרי

זה בּגדר תמים. אוּלם השירה התמימוּת חוֹתמה.

הוי אוֹמר: המשוֹרר ניכּר על פּי מידת התמימוּת שבּוֹ וּלפי איזוֹ מידה הוּא ילד. אפילוּ הוּא מאריך ימים אינוֹ נעשׂה שׂבע־ימים ואף לא שׂבע־נסיוֹנוֹת. תנאי לשירה צרוּפה הוּא אוּלי מיעוּט הנסיוֹן, היינוּ, אין הנסיוֹן מצווח וּמכריז על עצמוֹ מתוֹך בּתי השיר. הנסיוֹן מישן וּמזקין. כּל הנוֹגע בּוֹ מַחליד. בּשירה צרוּפה מכריעה הדעת שקדמה לנסיוֹן ושקוֹפצת ועוֹברת עליו. אין השירה מֵעבר לחיים, אבל היא מעֵבר למשוּמש שבּחיים ולבּלָאִיוּת שבּהם. לא זוֹ בּלבד שפּייטן גדוֹל עשׂוּי שיבּיע

הגיוֹנוֹת נשׂגבים על עוֹלם וּמלוֹאוֹ בּתוֹר עלוּמיו עד שראה עוֹלם וחי את הדברים, אלא אין פּייטן משׂיג את השׂגב אלא אם כּן לא יצא מתוֹר עלוּמיו. אין שרים שירים אלא מתוֹך העלוּמים. השירה היא הרגשת־עוֹלם אַפּריוֹרית, אם מוּתר להתאים בּחינה שבּהשׂגה גם להרגשה. השירה יוֹנקת עיקר כּוֹחה לא מתוֹך דעת הדברים, אלא מתוֹך כּשרוֹנה המיוּחד שלא לדעת אוֹתם, כּי אם לנחשם וּלפללם בּלבד. הוֹרתה בּדמדוּם. לאחר שאתה יוֹדע דבר עד תוּמוֹ שוּב אִי אתה שר עליו; מכּל מקוֹם אִי אתה שר עליו בּסגנוֹן שיר השירים, אלא בּנוּסח קוֹהלת. לפני שאכל אדם מעץ־הדעת ידע דעת, אבל לא ירד לתוֹכה. משירד לגן ואכל מעץ־הדעת נגזר עליו גירוּש מגן־עדן של האוֹשר שלוֹ, של השירה.


 

ה    🔗


וצא וּראֵה פּלא שבּדבר: מיכל העלם הקדיש את הראשוֹנה והמוּבחרה שבּיצירוֹתיו – את הפּוֹאֶמה “שלמה וקוֹהלת” – לבירוּרה של בּעית הדעת והאוֹשר. אם נגרוֹס בּמקוֹם האוֹשר את השירה – כּי מה תכלית השירה, אם לא להעניק לנוּ את הנעלה שבּתענוּגוֹת עלי אדמוֹת? – יתבּרר לנוּ, כּי שקד המשוֹרר למסוֹר לידינוּ את המפתח לחידת־עוֹלמים זוֹ, המַסעירה נפש כּל משוֹרר: משוֹרר מהוּ? מוֹצא השירה מהיכן? וּמה סוֹד הפּחדים והמתק, שהיא מחלחלת בּקרבּנוּ? לא דמוּת המלך ותוֹאר החכם בּשלמה אלא דיוֹקן הפּייטן שבּוֹ מעסיק את מיכל הצעיר. וּבתבנית העלם דוקא נגלה אליו שלמה, העלם החוֹזה. וּלפי שהוּא חוֹזה הנהוּ מאוּשר. “גן־עדן לוֹ תבל, לא בּוֹר צלמות, עוֹד לא העיר אזנוֹ קוֹל זעקת שבר, וּשאלת “מדוּע” עוֹד לא הבּיע, כּי אֵזוֹר מתניו אמוּנה היתה, אמוּנה שעל ראשה אוֹר יוֹפיע, וּבצעיף ערפל פּנים כּיסתה”. כּנוֹר לשלמה, “נוֹעם יבּיע”, "תבל וּמלוֹאה מוּל פּניו

ישׂמחוּ, וּבקרבּוֹ רוּח גיל בּאה כּמים". שלמה מַנעים הזמירוֹת מאוּשר,

שכּן משוֹרר הוּא. הוּא רוֹאה תבל כּוּלה מבּעד לצעיף החלוֹם. אין הוּא משׂיג לא רשעוּת, לא מות, לא צער, לא כּליוֹן, עוֹלם וּמלוֹאוֹ נגלים לוֹ כּאוֹצר הנשיקוֹת! ושוּלמית, אשר “אִתה הלוֹך ילך” “אל הר, אל עֵמק”, מנצחת על האוֹצר הגנוּז הזה. “התרפּק אז יאבה בּזרוֹעוֹת חלד, כּי כּל היקוּם בּוֹ אז אח לוֹ ורע”. אוֹתה שעה “כּנוֹר לשלמה הוּא המשׂמח נוּגים, וּלקוֹל שירוֹ יִקדוּ אלים אדירים: מה יפית־נעמת אהבה בּתענוּגים, לשלמה בּן דויד הוּא שיר השירים”.

בּיד אמן אמיצה תיאר לנוּ מיכל בּדמוּת שלמה את תבנית המשוֹרר. רק דרך מקרה שלמה הוּא מלך, אבל הרי לא בּכך אשרוֹ. גם קוֹהלת מלך היה. אוֹשר שלמה צפוּן בּתוּמתוֹ, בּהתרפּקוּתוֹ על היקוּם, בּכך, שהוּא ועוֹלם לא היוּ שתי רשוּיוֹת נפרדוֹת אלא הוָיה אחת חבוּקה וּמשוּלבה. הן “את כּל היקוּם אהבת דוֹדים חיבּקה”, כּדרך ששלמה חיבּק את השוּלמית; לוֹ השלמוּ אריוֹת וּכפירי־אֶרֶב; המות לא הפחידוֹ; כּל היקוּם לוֹ אח ורע, הוּא נעלה מכּל אדם סתם, אבל בּמידת־מה הנהוּ פּחוֹת מבּן־תמוּתה רגיל. שכּן יש דברים, הידוּעים לכל יתר הבּריוֹת, כּגוֹן חוּקי הטבע, המות, הכּליוֹן, הרשעוּת בּאנוֹש, ואילוּ הוּא, שלמה, העלם החוֹזה, לא ראה ולא הבין אוֹתם, כּוֹחוֹ של הפּייטן בּמוֹתר־ראִיה וּבגרעוֹן־ראִיה שלוֹ, בּיתרוֹן־דעת וּבעיורוֹן־מה שבּוֹ. מלכוּתוֹ של הפּייטן היא מלכוּת אַפּריוֹרי. הוּא קל־כּנף, לפי שאינוֹ עמוּס מטען ידיעוֹת. הוּא אינוֹ עמוּס גם כּן שנים, לעוֹלם נער הוּא. ואדם כּשהוא נער אוֹמר דברי־זמר. המוּשׂכּלוֹת לא עממוּ את רוּחוֹ ונסיוֹנוֹת לא הלאוּהוּ. הוּא בּן־חוֹרין מעוֹל דרך־ארץ וגם מעוֹל תוֹרה: הוּא אינוֹ גם כּן חכם. יש בּוֹ “סכלוּת־מה ותוֹם מחכמה יקרוּ”. כּפי ששר מיכל בּ“שלמה וקוֹהלת”. וּמה שהוּא יוֹדע הוּא יוֹדע מאיזה מקוֹר אחר, נעלם, מזכרוֹן קדוּמים, אוֹ מאוֹצר של מתנת־חינם, כּדברי החסידים. גוּנב אליו דבר. כּוּלוֹ חוֹסן אמוּנה, ללא שמץ כּפירה. שהרי כּפירה היא פּרי הסתכּלוּת בּמציאוּת אוֹיבת, המכריעה אוֹתנוּ בּעוּבדוֹת עוֹינוֹת. ואילוּ משוֹרר לאמיתוֹ אינוֹ מסתכּל בּמציאוּת. הוּא

המציאוּת עצמה. אין עוֹלם חוּץ העוֹלם נתוּן בּלבּוֹ. לא שהוּא נראה לעצמוֹ כּעוֹלם קטן, אלא הוּא ועוֹלם אחד מחצבתם. לא שהוּא צוֹפה מסביבוֹ בּמראוֹת, אלא נפשוֹ לוֹ חזוּת הכּל, וּכשהוּא מסתכּל בּה הריהוּ רוֹאה

כּבמחזה כּל מיני היצוּרים נפשוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת, טבעים לאין־שיעוּר, דיוֹקנאוֹת טיפּוּסים ריבּוֹא־רבבוֹת, המלך, האביוֹן, הבּטלן, הגבר, האשה, העבד, העריץ, האבּיר, הבּוֹגד, החוֹטא, הנזיר, החוֹלם והמוֹרד – דיוֹקנוֹתיהם של הללוּ כּוּלם טבוּעים וּקבוּעים בּוֹ, הוֹמים וּפוֹעלים

בּקרבּוֹ. כּגוֹן אוֹתוֹ פּייטן פּוֹלני, שהכריז בּמלוֹא הסער בּקרבּוֹ: “אני לגיוֹן!” משמע, מי שאמר: “מיטב השיר כּזבוֹ!” – אמר דבר שקר. המשוֹרר אינוֹ שקרן. אף לא בּעל־דמיוֹנוֹת. ואף לא חוֹלם־חלוֹמוֹת בּלבד. קל וחוֹמר שאינוֹ רוֹעֵה־רוּח. הוּא כּוּלוֹ אמת, ממשוּת, טבע. מפּיו דוֹבר קוֹל המוֹנוֹ של עוֹלם, אוֹתם אִיי־המציאוּת הצפים בּנפש כּל אדם, הנגלים לנוּ רק בּרגעי־סגוּלה, מתגבּשים וּמתמַחשים תמיד בּרינת המשוֹרר. כּל אדם היה פּעם בּחייו ילד, היתה לוֹ שעה של תוֹם בּה עטה שלוֹם עם תבל־יה, בּהיוֹתוֹ חתן אהב בּאמת את בּחירת־לבּוֹ, וכל זמן שאהב האמין בּאהבה. אלא לימים נשתקע בּתוֹך טרדוֹת החוּלין והוָיוֹת עוֹלם הזה ונשתכּחוּ ממנוּ רגעי יוֹם־טוֹב ורגשוֹת־פּיוּט, המחַיים את נשמתוֹ בּלא יוֹדעים. ואילוּ המשוֹרר חי, בּמידה שהוא משוֹרר, תמיד על אִיי־עֵדן שלוֹ. הוּא לעוֹלם ילד, לעוֹלם חתן, לעוֹלם אוֹהב וּמאמין. וּבמידה שהוּא משוֹרר השׂמחה שרוּיה בּקרבּוֹ

וּמסביבוֹ, הוּא חי גמוּר, לא יבין את המות, לא יראה אוֹתוֹ, לא יחוּשוֹ. וּלפי שנפשוֹת רבּוֹת מקוּפּלוֹת בּחוּבּוֹ הרי הוּא חי חיים רבּים. שכּספּיר, הגדוֹל בּמשוֹררי העוֹלם, היה בּודאי האדם החי בּיוֹתר עלי אדמוֹת. הוּא לא הלך לדפּוֹק על שער המלך כּדי לזכּוֹת לאחר קידוֹת והשתחוָיוֹת מרוּבּוֹת לראוֹת את פּני מלך. הוּא גוּפוֹ היה מלך. הוּא ליר, הוּא מַקבּט, הוּא אוֹטאֶלוֹ, הוּא יוּליוּס קיסר והוּא בּרוּטוּס והוּא

האמלט. הוּא כּל האדם. וגם המוֹן ועֵרב־רב. ועם כּך מוֹשבוֹ בּסוֹד חכמים וּנבוֹנים. אין הוּא פּחוֹת מאוּשר שעה שהנהוּ מתגלגל לתוֹך לבוּש הליצן והמוּקיוֹן. כּל הפּרצוּפים הוֹלמים אוֹתוֹ. ואין לך טיפּוּס, שאין הוּא מכּיר אוֹתוֹ מאז וּמשכּבר. אין בּן־אדם שאין הוּא מסוּגל להתהלך עמוֹ כּעם הדוֹמה לעצמוֹ. עוֹלם כּוּלוֹ נתוּן בּלבּוֹ.

וּבכן, זאת תוֹרת המשוֹרר: הוּא בּן־בּית בּכל מקוֹם ואח לכל דבר, וכל עצם חלק מעצמוּתוֹ. אין העוֹלם בּשבילוֹ בּית־ספר אלא בּית־אבּא. אין השירה שלוֹ מַעבּדה, והבּריאה – אוֹסף חמרים, והוּא – אוּמן; אלא כּל הדברים כּוּלם מתנגנים מתוֹכוֹ. הוּא יוֹדע הכּל בּטרם ידע דבר אֶל־נכוֹן. הוּא אינוֹ צוֹבר כּללים, לא כּללי שירה, לא כּללי דברים, אלא מתוֹך הפּרט של עצמוֹ הוּא מכּיר וּמבין הכּל. יִתכן, כּי פּעמים

חוֹסר־הידיעה הלימוּדית משמש סגוּלה טוֹבה להשתקעוּת המשוֹרר לתוֹך לב החיים וּלהתמזגוּתוֹ עם הנעלם שבּיקוּם. לפי שאינוֹ מתפּזר בּתוֹך שפע הדברים הוּא נאמן לאחדוּת. וּלפיכך הוּא קרוֹב יוֹתר לאחד שבּכּל, וכשרוֹן היִחוּד שבּוֹ פּוֹעל בּקרבּוֹ בּאין מפריע. בּת־השירה אוֹהבת נערים, אלה שעוֹל החיים טרם עלה עליהם, שלא נגוֹאלוּ עדיין בּפת־בּגה של המציאוּת, אלה הרעננים, המתהלכים עוֹדם שיכּוֹרים בּעוֹלם. שיכּוֹרים מחזוֹן. מ. י. בּרדיצ’בסקי הגדיר פּעם: “המשוֹררים, אם אפשר לוֹמר כּך, הם האידיאוֹת החיוֹת, ההוֹלכוֹת עלי האדמה, שעל פּי צביוֹנם מקבּלים המעשׂים שם בּחוּץ תוֹצאוֹת וּמראים לנוּ פּנים”. אידיאוֹת חיוֹת! שמא יש בּכך משוּם מיעוּט

הדמוּת. שכּן האידיאה אין לה גוּף ולא מַשׂיגי הגוּף. והרי זה מוּפשט בּיוֹתר. אבל בּמקוֹם אידיאוֹת נאמר מלאכים חיים. היינוּ, המשוֹררים הם מלאכים, המתהלכים עלי אדמה בּלבוּש של בּשׂר ודם. וּמעלה יתירה למלאך על האידיאָה, כּי אף המלאכים בּעלי־יִסוּרים הם: הם סוֹבלים וּבוֹכים, צוֹחקים וּמשתעשעים, שרים ורוֹקדים, כּבני־אדם ממש. מה שאין כּן אידיאוֹת. כּלוּם אפשר לאהוֹב מה שאינוֹ שר, אינוֹ בּוֹכה, אינוֹ סוֹבל יסוּרים ואינוֹ צוֹחק? את המשוֹררים הננוּ אוֹהבים, אוֹ משתוֹקקים

לאהוֹב אוֹתם. לא, משוֹררים אינם אידיאוֹת. נפילים הם ממרוֹמים, ילדי שמים, ילדים תמיד אפילוּ על האדמה. צער הוּא לנוּ, שבּני אַלמות אלה יש להם הרגל להתבּקש למרוֹמים בּאביב ימיהם. אף האלים אוֹהבים אוֹתם כּמוֹנוּ. והמצוּקים גוֹברים על אֶראֶלים. שאֶלי, קיטס, בּיירוֹן, פּוּשקין,

לאֶרמוֹנטוֹב, פייאֶרבּרג, מאנה, מיכל ועוֹד פּמליה של משוֹררים, הטוֹבים והמעוּדנים בּיוֹתר, אינם מאריכים ימים עלי אדמוֹת. אפשר שקללה זוֹ לנוּ בּרכה היא להם. שכּן הם יוֹנקים מיץ השירה מקוֹצר־ימים זה. עיקר־כּוֹחם בּהרגשה זוֹ, שהם חשים עצמם אוֹרחים על כּוֹכבנוּ. כּמַזרוֹת בּוֹדדים הם דוֹרכים בּקרבּנוּ, מאירים, מחממים, מלהיבים, מזכּירים לנוּ על המציאוּת האחרת, מבשׂרים דבר־מה נעלה מאד. וּלאחר שהם בּישׂרוּ לנוּ את הבּשׂוֹרה כּבר עשׂוּ את שליחוּתם והם מסתלקים מאתנוּ. קוֹנן אדם הכּהן על מיכל בּנוֹ החטוּף: “וּבן עשׂרים היה הילד וּכבר הרים אז קרנך כּה בחלד, וּמה היה לוּ חיה כּימי כּל גבר!” כּך קוֹנן האב. ואוּלם אנוּ, בּאין בּרירה, מצדיקים את הדין על עם הילדים המחוֹננים האלה, הנחטפים בּאיבּם. אנוּ אוֹמרים: אין לדעת מה היה “לוּ חיה כּימי כּל גבר!” עוֹלם שפל זה עלוּל לסחוֹב לתוֹך אשפּתוֹתיו גם את הבּחירים והעדינים אם יאריכוּ פּה ימים. ואף מַעין שירתם עשׂוּי להתאכזב מרוֹב חיים ונסיוֹנוֹת. הם מתוּ בּנעוּריהם. אַל נקוֹנן אלא נשיר שיר־המַעלוֹת לכבוֹד הפּייטנים המהוּללים בּחייהם וּבמוֹתם.




  1. חסרות מרכאות פותחות לציטוט במקור – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35598 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!