חרפק התחיל מדבר נגד התוספת המשפחתית. לא חס וחלילה שיש לבטלה, אלא שיש להלבישה לבוש מציאותי. לדבריו אם כבר נותנים תוספת בעד אשה וילדים, צריכים לדעת באיזה אשה ובאיזה ילדים המדובר, ו– אומר הוא – “בהתחשב בסוג האשה ובסוג הילדים”.
“אני רואה בתלוש המשכורת שלי,” אומר חרפק, “את הכותרת משפחה. מתחתיה כתוב 17 ל”י. זה כולל אשה ושני ילדים.
“קודם כל 17 ל”י הן סכום שאינו מתחלק בשלושה. ניסיתי כמה פעמים לחלק את הסכום בשלושה, כדי להעמיד את בני משפחתי על גבולות תקציבם, גם נעזרתי בחותני, אבל לשוא.
כבר כאן נמצא קרקע מריבה, כי לא ידעו אשתי וילדי למי השבר ולמי השלם. כתוצאה שברו האשה והילדים כסא אחד שלם ושתי צנצנות לבן, אחת מהן על ראשו של אורח שנזדמן באקראי."
ו – אומר הוא – תיקון הכסא בלבד עלה יותר מ־17 ל"י.
חרפק נפגש עם הגזבר של מקום עבודתו ופיתח עמו את הדו־שיח דלהלן:
חרפק: ראית פעם את אשתי, שאתה מדבר?
הגזבר: לא.
חרפק: ראית פעם כמה היא אוכלת, שאתה מדבר?
הגזבר: לא.
חרפק: היא אוכלת יותר כאשר משעמם לה, ומשעמם לה תמיד. ידעת עובדה זאת?
הגזבר: לא.
חרפק: אז איך אתה מקציב לי תוספת משפחה בלי שתכיר את משפחתי?
הגזבר: אני ואשתי על דיאטה, אתה יודע, תמחית תפוחי־אדמה ולבן. לפעמים גם גזר מרוסק במיץ לימון.
חרפק: הנה, ובעד זה שאצלך זה ככה אתה נותן לכולם אותה תוספת משפחה. ו – אני אומר לך – המשפחה שלי אינה דומה כלל לשלך. אצלנו קונים לבן רק בשביל הצנצנות.
הגזבר: לא אני הקובע את שיעורי התוספת המשפחתית.
חרפק: אבל אתה המשלם, וזה הקובע. ועוד, מי שהמציא את שיעורי התוספת הסתכל עליך ועל משפחתך. ראית פעם את יוסי שלי, שאתה מדבר?
הגזבר: לא.
חרפק: זה ילד קשה. קודם כל הוא צריך סתימות חדשות כמעט כל חודש, וזה בגלל שהוא מתקוטט. חוץ מזה הוא תלמיד איום ועלי להחזיק בשבילו שני מורים פרטיים, אחד לחשבון ולהנדסה והאחד לאנגלית.
הגזבר: בני שמשון הוא התלמיד המצטיין בכתה. הוא עצמו מרויח את דמי־הכיס שלו משיעורים פרטיים שהוא נותן לתלמידי הכתות הנמוכות.
חרפק: הנה לך. לך בכלל לא מגיע בשבילו תוספת של חמש לירות ואולי אתה חייב לתת לממשלה “תוספת משפחה” בניכויי מס ההכנסה שלך. ואת בתי זהורית ראית, שאתה מדבר?
הגזבר: לא.
חרפק: גם היא ילדה קשה. שוברת אנטנות של מכוניות כאשר כל השמשות של בית־הספר מנופצות. האנטנות והזכוכית בלבד מחסלות לי באופן חודשי לירות רבות. חוץ מזה עלי להחזיק לה שני מורים, לחשבון והנדסה ולאנגלית, והיא בשום פנים ואופן אינה רוצה במורים של אחיה, יוסי. “אני רוצה מורים משלי”, היא צווחת עד שאמה שוברת עליה מטאטא חדש, קח גם את זה בחשבון. ו – אני אומר לך – אשתי טוענת תמיד שכל חברותיה לבושות, רק היא לא. אז מה הצחוק הזה עם 17 ל"י “תוספת משפחה”? תגיד זליבנסקי?
הגזבר: מה אתה רוצה ממני, חרפק?
חרפק: אני רוצה שיתנו לי תוספת משפחה לפי הצורך. אני רוצה שתערכו מחקר קפדני על משפחתי, ורק לאחריו תקבעו את השיעור המגיע לי בצדק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.