רקע
נחום גוטמן
השרשרת

 

התעלול    🔗

התחיל, איפוא, הקטר. הקטר הקטן סחב את רכבת עד שהביאה אל בין עצי השקמים הגדולים שלפני השכונה. שם נעצר ועמד. פלט בשאון אדים לבנים בין הגלגלים, פעם מימין ופעם משמאל, שנף ונשף, פיחפח מתוך הארובה פקעות עשן שחור, והשחיל מתוך צינורות דקים סלסולי אדים רותחים. לא היה בו סדק שלא נדחק מתוכו משהו: שמן, אדים, עשן – והקטר אינו מש.

1.png

אז הופיע בפתח הקטר המסיק. שחור מפיח ושומן, וכמו צללית. הוא הניע ידיו והזיז כל מיני בלמים ושסתומים, הוציא את מרבית גופו מן הפתח והגיע למעלה, ונכנס ותפס את אלה שלמטה מימין ומשמאל, ודחק ברגליו אחרים – אך הקטר רעד תחתיו ככובש עיטוש. אין זזים – וחסל!

ענני העשן השחור הסתובבות באויר בפיזור־נפש, הגביהו ונעשו חומים, הפילו צללים חולפים על גבעות החול, נעשו שקופים ונטמעו באויר.

ראשים סקרניים צצו בחלונות הקטנים של הקרונות, כמו קוקיות בשעונים שויציים ושאלו:

– מה קרה? במה מתעסק שם המסיק?

אז נשמע קולו של המסיק, עליז וממזרי:

– כבר בסדר! כבר אסמתי אדים. אני מוכן. רק אתן אחד צופר, כדי ששם, בשכונה, ידעו שאני בא, ויסגרו את השערים.

שלח ידו לידית התלויה ומשך בה. הצופר השמיע צפירות קטועות שנשתלחו כקריצות־עינים ערמומיות. הצפירות קפצו מגבעת־חול לגבעת־חול כמו כדורים על הרצפה, עד שהגיעו לים הקרוב. שם החליקו על־פני המים ונמוגו באופק.

אחז המסיק בגלגל והקטר מש ומצקצק.

טוב. הוא מתקדם לאט־לאט בחשיבות של אדם הצועד צעדים ראשונים בנעלים חדשות. נכנסה רוח במנגנון הגלגלים והקטר נע וגורר אחריו במשיכה אחת את הקרונות הקטנים, שהתחילו משתקשקים זה בזה עד שהאנשים אספו בבהלה את ראשיהם פנימה מחשש פן יפרחו מצואריהם, והרכבת החליקה לה על־פני הפסים הנוצצים וטסה כמטורפת אל עבר השכונה החדשה.

נהדר. גבעות־החול טוהרו מצללי העשן וחזרו לצבען הזהוב. הכל שב לקדמותו הטרום־תל־אביבית.

כשהגיע הקטר אל השכונה תל־אביב, כבר היו שערי הרכבת מוגפים. משני עברי השערים הצטופפו כל שהיו בכביש ושנפסקה תנועת מחמת השערים שנסגרו. היו שם תלמידים ותלמידות שהלכו לבית־הספר, חמורים וגמלים עמוסי־אבנים, עגלות ועגלונים.

הקטר האט את מהלכו והתקדם בחשיבות של תרנגול הודו מנופח, מסנן בעד שסתומיו זרמי־אדים מחרישי־אזנַיִם, וזוקף שני פנסיו כשתי עינים בולטות, נעצר ועמד עמידה איתנה.

יופי! האדם היחיד, שניצב בשטח הריק שבין השערים, היה השומר התימני שהופקד על המחסום – זה שגר עם משפחתו בבית הקטן בעל הרעפים האדומים שליד השערים. הוא עמד מבהיק בבגדי־השרד שלו, בעיניו הנוצצות ובפאותיו המסולסלות. בימינו הדגל הירוק, האדום – בבית־שחיו השמאלי, וחייך חיוך של אדם השמח על ביקור של שכן.

המסיק, שעמד בפתח הקטר, הרכין עצמו ושלח ידו לברכת־שלום. השומר התקשה רגע לשחרר את ידו הימנית מן הדגל הירוק, קירב עצמו עד למדרגות הקטר, והם קראו זה לזה בצַותא: – אַהלן!

בו ברגע משך המסיק באיזו שרשרת, והקטר פלט מתוך כל נקבוביותיו – מכולן בבת־אחת־ זרמי אדים. האדים יצאו דחופים, התעגלו, התנפחו מהרה והיו לעננה לבנה. כל המקום, על הקטר ואנשיו, התעטף בעננה שהלכה וסגרה את עצמה. לפני שכל הנמצא בתוכה נעלם בה הספיק להסתנן מתוכה חיוכו הזדוני של המסיק.

אז תרע צופר הקטר תרועה גדולה, תרועה שיש בכוחה לפוצץ את תוף־האוזן. הקטר ניתק ממקומו כחתול שדרכו על זנבו, ניקש בח־תח־תח בקצב ממהר והולך, וטס ועבר על־פני הפסים כשהוא גורר אחריו את הקרונות המתדפקים, נטה בסיבוב ונעלם מן העין אל עבר יפו בדרמתיות של משחק שסיים את תפקידו והוא נעלם בין יריעות הבמה בקולות צחוק מידרדר.

כזה היה התעלול אשר זמם ובצע המסיק.

העננה הלבנה שהוטלה נדבקה במקום כפקעת צמר־גפן. השומר היה עטוף בה כאתרוג בקופסה. ביצבצה מתוכה רק ידו שהיתה מורמת מעל לראשו ומחזיקה בגדל הירוק. יצא ובקע מן העננה קולו המסולסל, הכשר, של השומר התימני:

– יכנס הרוח באבי־אביך. ממזר בן־הנידה!

עתה נקפיא לכמה רגעים את השומר במצבו זה – ונספר על העגלון.


 

העגלון    🔗

רצה הגורל שבין שאר הבריות שעמדו לפני השערים הסגורים של פסי־הרכבת יהיה גם העגלון. כיון שיש לנו שהות קלה, הרי סיפורו:

רק שלושה חדשים עברו מזמן שעלה העגלון לארץ. כשירד מן האניה לחוף יפו הלך למלון יהודי. בעל־המלון הניף בידיו לגרש את הזבובים ולפנות מקום קטן על השולחן, העמיד עליו כוס תה לפני האורח ושאל:

– צעיר, למה באת?

הסתכל הצעיר במבוכה קרחתו של בעל־המלון ולא ידע מה לענות. ניסה להניע את שפתיו – ולא ידע מה למלל. משך בעל המלון בכתפיו ואמר:

– ומה אתה רוצה לעשות פה, אתה יודע?

הסתכל צעיר וראה לפניו אותה קרחת ולא ידע מה להשיב. קם ויצא והתחיל להלך בסימטאות יפו.

ראה רחובות צרים, נמל צר, ואת רובו של הרחוב תופסים כסאות בתי־הקפה או ביצות עפושות. נשים במכנסַיִם רחבים, נשים בשמלות נפוחות, חמורים עמוסים אבנים ובלוקים, שיָרות של גמלים מחרחרים עמוסים צינורות־ברזל וקרשים. העוברים ושבים לוחצים עצמם אל קירות הבתים כדי שלא יתמעכו.

ראה הצעיר שאותן שיָרות הולכות חוצה לעיר אל גבעות החול, מקום שהיהודים החלו לבנות שכונה חדשה. המוח הבֶסַראבי שלו הסיק מסקנה. חיכך הבחור בפדחתו – כפי שהיה עושה אביו בחנותו – ואמר:

– עגלה! לו ניתנה לי עגלה הייתי עושה לי פרנסה.

הלך למשרד הציוני ואמרו לו שיש בדעתם לארגן קבוצת עגלונים, אך הכספים עוד לא הגיעו ויש לחכות.

– קצת מזל נחוץ לי – הירהר הבחור כשהוא מהלך ברחובות יפו ומביט כה וכה.

מה משמע מביט כה וכה? ראוה חסרונות וממציא תיקונים. לבן עיירה נידחת זה מין חשוב שכזה.

בוקר אחד הלך בעל־המלון ובידו סל לתור אחרי ירקות ועולים חדשים וראה את הבחור הזה עומד, יד ימינו על מתנו, רגל שמאלו שלוחה לפניו, והוא מביט בעין ביקורת ועליונות, בפוזה של נפוליון קטן, אל ערבי אחד הטורח להבריך את גמלו שהיה עמוס ארבע אבני־חול לבנין. הערבי משך בשתי ידיו בחזקה באפסר הגמל וקרא בקול חזק כגרמופון: ברררך! הגמל הרים את ראשו לשמים, עיפעף בשמורותיו הארוכות וחירחר בקול, בתלונה גדולה. הערבי לא ויתר והוסיף למשוך עד שריקועי־הברזל שבחיך הגמל הסבו לו כאב. מדי רגע היה מפסיק כדי לשחרר את עצמו משולי ה’עבאיה' הרחבה שהיו מפריעים אותו בתנועותיו. הגמל גילגל את חרחורו, לבסוף הרים רגלו הקדמית, וזו מישמשה את הקרקע והחלה, בתנועה אטית, כחולמת, להתקפל תחתיה כאולר. אחר־כך כפף הגמל גם את הרגל השניה, נפל וכרע על ברכי רגליו קדמיות, כשגופו עומד באלכסון כאניה טובעת. זקף את ראשו על צוארו הארוך לאחוריו לשם שיווי־משקל, או משום שביקש להתחרט. בינתים היה מרחיק את רגליו האחוריות, כיהודי בסוף תפילת שמונה־עשרה, צעדים קטנים אחורה, ולקריאות נוספות של בעליו הפיל את ירכיו, בעלות כריות עור מעובה, על הקרקע – וכל בטנו דבקה לארץ. שיפשף אותה כדי שתתמקם יפה והתחיל מעסיק את ארבעתיו לקפלן ולאספן כיאות תחת גופו הכבד, כשהוא מגלגל לעצמו חרחור של רוָחה שהלך ונמוג כמו כאב־שינים. שאל בעל המלון את הבחור:

– בחור, מה אתה רואה?

אמר לו:

– אני רואה שאנחנו צריכים למריצות ועגלות.

הביט בעל המלון בבחור בעין של בעל־הבחנה ואמר:

– שמע־נא! אתה קולוניזטור! תרחיק לכת!

לא, הוא לא הרחיק לכת. משם פנה ונכנס לסימטה צרה. אותה שעה יצאה אשה זקנה מפתח אחד הבתים ושפכה לסימטה ברעש גדול דלי מים, החזיקה בידיה את הדלי הפוך כדי שלא תישאר בו טיפה. נסוג הבחור וחיכה עד שהמים שנשפכו ייספגו בחול. אמרה לו הזקנה:

– צעיר, מנין אתם?

– לפני יומיים מבסאראביה.

הזמינה אותו שייכנס לביתה, ושם נתמזל לו מזלו. לא עברו ימים רבים והוא נשא לאשה את נכדתה וקיבל את העגלה שרצה. הכספים לקבוצת העגלונים עדיין לא נמצאו – אך הוא כבר יושב על מושב העגלה, ישיבה מרושלת, כתפיו יורדות לו באלכסון, ובטנו הנגלית מן החתך שבחולצתו הרוסית עושה כמה קפלים, ובידיו המושכות. מיד החל לעשות להרמת קרן המקצוע: אמנם עגלון, אך אינו נושא משאות. הודיע בפירוש לבעל־בית־החרושת ללבנים:

– תכין את אנשיך שיעמיסו.

ככל שעשה להרמת ערך המקצוע כן נתחבב על האנשים. לא מעט סייעה לו בת־הצחוק שעל פניו המלאים. אדם זה רצה בפרנסה, והכל עולה בידיו יפה. אותו בוקר שאנו עומדים בו הגיע בעגלתו עד לשערים הסגורים של פסי־הרכבת. שם עמד וחיכה ובידיו המושכות, עד שייפתחו, והיה עד לתעלולו של המסיק.

עננת האדים כבר התחילה לפוג ולעלות השמימה קמצוצים־קמצוצים. נתגלה השומר, דגליו בידיו, ושיירי האדים יוצאים מתוך שפופרות פאותיו המסולסלות.

 

תקלה    🔗

העגלון הכין בת־צחוק כדי לחזק את לבו של השומר, אך פתאום – עברה התקלה לחלקו הוא. לפתע הרגיש שהמושכות שבידיו נסחבו בכוח רב והפרדות והעגלה נעקרו ממקומן. תגובת הפרדות על צפירת הקטר נשתהתה קצת, הן הצטרכו לפנאי כדי להתנער מקפאון הפחד. הרעידו את עורן, אספו את אזניהן ויצאו בדהרה פרועה, ופניהן שמאלה. רגליהן הקדמיות הצמודות חבטו בקצב ובכוח בחול ופרסותיהן הפריחו צרורות־צרורות של חול ברחוב יהודה הלוי. עגלות עמוסות אין עוברות בו, אך תחת שוט הבהלה הן פילסו דרכן במרץ, בהתמדה ובהתאמה. העגלון רץ אחריהן, מניף ידיו ואינו יודע באיזו שפה לדבר אל הפרדות הבהולות. הדלי המחובר לאחורי העגלה נזרק, המושב קפץ ממקומו. העגלון מתכופף ואוסף לבין זרועותיו את כל שנזרק מתוך העגלה. מתנשם ואדום־פנים הוא רץ וצורח:

2.png

– הויש, הויש, יַלָה, חולֶירות!

קולות־הרגעה אלה יצאו פרועים מגרונו והגדילו את בהלת הפרדות, שהסמירו את זנבותיהן והפעילו את פי־הטבעת.

העגלה כבר יצאה מן הרחוב אל משטחי־החול שהיו חלקים, בתוליים, ממשב רוחות הלילה. שתי קשתות גדולות של חריצים עמוקים שנחתכו בחול סימנו את דרכה. משקעי עקבותיו של העגלון שרץ והתרחק הלכו וקטנו וכמעט אבדו. הוא עצמו נראה ככתם לבן האובד בבוהק החולות.

3.png

אך קולו הקורא הויש, הויש! איבד את הבטחון העצמי. הפרדות אינן נשמעות לו. לא הרוסית ולא הערבית תצלחנה. חולות כאלה לא ראה אצל אבותיו. לישה זו בחול העמוק, שהרגלים שוקעות בו עד הברכים, אינה מקדמת את הרץ. להצליח בפרנסה – לא קשה. ולא כן להשתלט על סביבה זרה שכזאת: אדמה מתנועעת שאינה מים, אינה בוץ, ואינה אבן – ולבנה וחמה כל־כך.

והנה העגלה עלתה – וירדה. גלגליה הקדמיים פגעו בצינור־המים שהיה מוטל על־פני החול. במאמץ נוסף משכו הפרדות והעבירו על פניו את הגלגלים האחוריים. צינור המים נתעקם ונשבר, זרם המים פרץ למעלה, פרש צעיף דק של טיפות. רוח הים הטתה אותו בחן, בקשת נוצצת, מזרחה. הפרדות עמדו לפוש. מיהר אליהן העגלון, מתנשם, אדום, וגדוש קללות. הן הפנו ראשיהן אליו, לוטשות עינים, וממצמצות בעפעפים רטובים מטיפות המים, ונאחזו בגל חדש של פחד, כי עדין לא נדלה הפחד מלבן עד תומו. מתחו מחדש את עכוזיהן עד שנראו בהם השרירים הפנימיים שמתחת לשרירים העליונים ויצאו למסע חדש ופרוע, והעגלה מוסיפה להתוות את הקוים המקבילים בחול.

העגלה עלתה וירדה ארבע פעמים, והפרדות עברו על־פני צינור־המים הראשי. משעלה עליו הגלגל האחרון, נתבקע הצינור העבה, והפרדות עמדו חסרות־אונים ומרעידות שרירים מרוב מתיחות.

מים רבים התחילו שופעים מתוך גרון הצינור ומתפשטים במהירות מפתיעה על־פני החול. כאילו חיכו לזאת, רק לזאת, עידן ועידנים. תחילה בקול תסיסה ואחר־רך בבעבוע כמתוך מעיין. זרם המים לחך בלשון רחבה את משטח החול. החול ספג את המים בתאוה. החול הרטוב, כיון שרוָה, הכביד ושקע תחתיו עד שהתפצלו בו בקעים. החול הרטוב כהה והחל להבריק. מיד התחילו ענני השמים להשתקף בו כביאור. יפה היה מסביב, כאילו נתרחש כאן נס.

העגלון החזיר את המושב למקומו, קשר את הדלי, ליטף את הפרדות על מצחן, כדי להרגיע את נשימתן המהירה ועיניהן הבולטות. אוצר הקללות שצבר במוחו חילחל ויצא מתוך גופו. במשך זמן זה שרץ אחר עגלתו חל בו איזה שינוי בראיית הדברים. הוא נתפס ליראת־כבוד קוסמית שלא ידעה מימיו. ראה עצמו מסוגר בין גבעות חול, שעצים בודדים בעלי צורה משונה עומדים בראשן. נופם היה פונה ממערב למזרח – כאילו ביקשו לברוח. נכנסה בו רוח עניוות (אולי לקרוס על גבעה זו, להקריב את הלחי אל החול ולעצום את העינים מחמת גרגרי־החול הדקים כאבק פרחים?).

כאן אני מניח לעגלון, כיון שסיים בזה את תפקידו בשרשרת הסיפור ואנו נפנים לענין הצינור הראשי שנפגע. הואיל ונפגע הצינור הראשי, נשאר חלקה הגדול של השכונה בלי מים. עד שיבוא השרברב ויתקן אותו יכול אני לספר על הסַיד.


 

רגל ימין מסרבת    🔗

על הגג השטוח שעל בית בן שתי קומות ברחוב אחד העם עמד הסַיד. ליד הברז הפתוח ניצבו שני פחים, באחד הֵמס את הסיד וממנו יצק דרך רשת דקה את מי הסיד לתוך הפח השני. אך פתאום פסקו המים מתוך הברז. זרם המים שעביו היה כשל מקל הלך ונעשה דק יותר ויותר, כעפרון, כאטריה, כמחט ואפס לחלוטין.

הסַיד! הסַיד אינו ידוע כי מרגע זה עבר כדור המאורעות לידיו והריהו חוליה בשרשרת. אם אין מים – אמר בלבו – יש לרדת בסולם להביא עוד סיד קרוש מתוך הבור שבחצר. יורד הוא במדרגות הסולם, והנה הציץ בעד חלון חדר האמבטיה בדרכו וראה את רחל תחת המקלחת. כאן נשאר כפות למקומו, רגל ימינו הנעולה בנעל לבנה מסיד – נשארה עומדת על השלב השביעי ומיאנה לנתק עצמה ולהוסיף לרדת.

מניח אני שם את הסַיד וממהר לספר מה שאני יודע עליו. לספר עליו קשה לי משני טעמים: מפני המהירות, כי כמה זמן יכול הוא להסתכל בחלון זר? ושנית משום שאני מכיר אותו ועל אדם מוכר קשה לצמצם אתה דיבור. אך כיון שהסַיד נשאר על סולם ללא תנועה, כפרפר שנתפס בשתי כנפיו בין אצבעו ואגודלו של ילד, אספר עליו מה שאני יודע.

4.png

 

הסַיד    🔗

רק חדשַיִם הוא בארץ. כשעלה מן האניה ביפו הלך למלון היהודי. בעל המלון הניף בידיו כדי לפנות מקום קטן בין הזבובים על השולחן, העמיד עליו כוס תה לפני האורח ושאל:

– צעיר, למה באת?

הסתכל הצעיר במבוכה בקרחתו של בעל המלון ולא ידע איך ומה לענות. ניסה להניע את שפתו שהעלתה חתימת שפם – הצטחק ושתק, ובהנו תקוע בתוך חגורת־הסטודנטים השחורה, כבשעת בחינה שלא הצליח בה. משך בעל המלון בכתפיו ואמר:

– ומה אתה רוצה לעשות פה, אתה יודע?

גם על זאת לא השיב לו, רק ניפח את שפתו העליונה: בכלל, למה ישיב לו? האם צריך שיאמר לו: משום שלא רציתי לעבוד בחנותו של אבא? משום שלא עמדתי בבחינות? משום שמשתמט אני מן הצבא, או משום שאמנון הציל את תמר משיני האריה ב’אהבת ציון' או משום שקרא את רוזה לוכסמבורג ואחרים, ויש להתחיל כאן הכל מחדש ברוח של חופש וצדק? הלך למשרד הציוני והלך לקלוב־הפועלים והבטיחו לו שבעוד כמה שבועות ישלחוהו לאחת המשובות. שמח והחליט לחכות. בינתים יצא לראות את העיר. עדיין היו בכיסו כמה מטבעות שסבתא שמה, שלא בידיעתו, לתוך כיס בגדו, כשהם צרורים במטפחתה האדומה.

5.png

 

הסַיד והגמל    🔗

הוביל ערבי גמל עמוס אבטיחים – ועמד להבריכו, חירחר אל גמלו: ברךךך!

חירחר הגמל וזקף את ראשו לתוך עומקם של השמים, עיפעף בשמורותיו הארוכות ועיניו האירו כעיני איָלה, הרחיב נחיריו הרכים כבז לריחות שבשוק, כיון שהוא רגיל לאויר מדבר טהור. על עמידתו הרכה, הרפודה בכרים שברגליו ובפרקי רגליו, היא כשל יצור שבא מאיזה עולם רחוק. הנה בא ותיכף ישוב לשם. לשוקיו הארוכות חן של רקדנים ונסיכים גבוהי־קומה לבושי מכנסים צרים. כרע על ברכיו הקדמיות, כשהוא פולט אשכול של צלילים משונים ממחרוזת הפעמונים שבצוארו, והרחיק את האחוריות. אחת לאחת, בסדר, במתינות, כאילו בטקס דתי, קיפל גם את האחוריות ודבק בבטנו לאדמה. בחינניות של מתבודד, היודע שכל העולם הוא עולם אחד וגופו הוא עולם שני, השתפשף במקומו, זקף את ראשו, כיסה בעפעפיו הארוכים חצאי עינים שקדיות שלו, הביט בעדן על סביביו בחסד ובאצילות ונעשה אדיש כנזיר לכל הסובב אותו.

לאור האצילות שבחיה זו, ראה הבחור את עצמו עומד זר ובנעלים מאובקות. רמז למצחצח־נעלַיִם והעמיד את רגלו (תמיד אותה ימנית!) על תיבתו. אחר־כך עצר מרכבה וישב בה.

איני יודע מה לספר ומה לא לספר עליו, אך על נסיעה זו במרכבה צריך לספר. כי נסיעה זו העבירה אותו מעולמו שהיה נתון בו קודם לעולם אחר שלא ידע ולא שיער את מציאותו. וי, לו ידעה סבתא כשרה שלו לְמָה שימשו מטבעותיה שחסכה באצבעותיה הקפואות לנכד, בן בנה־בכורה שעלה לארץ ישראל.

ישב לו במרכבה על הקפיצים הרוגשים, אזניו קלטו את קשקוש הסטאקאטו של פעמוניות־הכסף שבצוארי הסוסים, ראה גבו של העגלון הלבוש חולצת־משי נוצצת ומכנסים רחבים, שבהם נראה גופו כאילו הוא עשוי פלחים־פלחים, ושם לפניו מתנועעות נוצות בנות־יענה התקועות בראשי הסוסים; ראה שאנשים נדחקים לקירות הבתים כדי לפנות מקום למרכבתו המתקדמת בתוך קטורת ריח הקפה. ובכן? הוא נישא לתוך אגדה מזרחית.

למעשה ראה אותם הרחובות שהסתובב בהם מיודענו מן הפרק הקודם, ‘העגלון’. אך הסַיד ראה אותם ראיה אחרת. ברור, פנים ומראות שונים לכל עצם בעיני כל אדם.

גברים משופמים בכתנות פסים של משי. כל תנועה שאדם עושה – משתברים הפסים לכמה וכמה כוונים. יושבים שכובים למחצה. משחקים באצבעות רגליהם היחפות, כאילו הן חרוזים. פרחים מאחורי אזניהם. שושנים מקשטות את הבשר הורוד של כבשים שחוטות. מוכרים מאכלים משונים מתוך מחבתות־נחושת חמות. עשירים ועניים יושבים באותם בתי־הקפה. נשים רעולות לובשות שחורים ושמלות רחבות, וכשהן מהלכות אין לראות את תנועת הברכים. זונות בכותנות קצרות וורודות מגלות שוקַים וירכיִם שמתמשכות ועולות למקום חיבורן, מניעות עכוזים, מנפחות את היקף גופן, והן גלויות־פנים. הגברים מדברים אליהן בכבוד ובמאור־פנים. ראה מיני פירות שלא ידע טעמם ושמם. וילאות עשויים מחרוזות למיספרות. גרמופונים בעלי ארובות צבעוניות כפרחים ענקיים. פנאי יש לכל האנשים – כשם שיש גלים לכל מרחבי הים המתגלים לעין ההולך בכל מיפנה של רחוב הפונה לים. כל החוצות נתונים לחיים של אכילה, שתיה, עשיית־צרכים ותאוַת יצרים ללא רדיפה עצבנית אחרי פרנסה. ליהנות עוד היום ממה שיש. ואיך שיש. קבצנים מסלסלים קולותיהם בתחינות, מרחיבים נחירַיִם לריחות מאכלים ערֵבים וצוחקים להלצות ולקולות המשונים שמשמעים הגברים למראה הזונות שברחוב.


 

הנאלח והנפלא    🔗

כששילם לעגלון ראה שנטל ממנו חצי כספו. עדיין לא ידע שיש לעמוד על המיקח. הלך לחוף־הים, פשט את בגדיו ושכב בשמש, בחול החם, ושאף את ריח הים. כשהביט לשמים, בלי לראות את גגות הבתים, נראו לו כחולים־כהים עד שהטילו פחד בעומקם; כמדבר של ריקנות כחולה, שסכנה לנפול לתוכה. לפנות ערב התחיל המון רב לנהור אל חוף הים. רוח החג והמהומה עברה מן הרחובות המסחריים אל שפת הים. מנורות־נפט בפנסים האירו את דוכני־המימכר – גלידה, משקאות קרים ואפונים קלויים על גבעולם. המוכרים מכרו את סחורתם בקולות תרועה, שירה ותנועות, כזמרי־אופירה. את הגרמופונים העמידו על שרפרפים בחול ומזגו קפה בספלונים. חג שאין לו סוף. גם בשמים דבק החג. הוטלו בהם פקעות של עננות, שנצטבעו בצבעי השקיעה והיו דומות למטליות־משי שאורזים בהן מתנות וחפיסות־הפתעה, כאותן שאבא היה מביא עמו מן הירידים.

גברים נכנסים ויוצאים מפתחי הבתים שנשים בכותנות ורודות רומזות מתוכם. ערבי אחד פרש את ה’עבאיה' שלו, פנה למזרח, קרס על ברכיו והתפל בכוָנה בפלבול של עינַיִם – עד שקשה להישיר ולהביט בהן. סמוך לו ישב אחד ואכל מתוך קערית צבעונית. היה משלח שתי אצבעות ואגודלו תחתיהן, חופן בהן קמצוץ מן המאכל ואוכל ביראת־כבוד. ברור, אין הוא אוכל רק כדי לשבור רעבונו.

כשניסה הבחור שלנו להתמתח מתוך עונג של ריגושים שונים, חש משיכה משונה בעור גופו, משיכה שמעלה חיוך. כשחייך, נתמתחה שפתו התחתונה ונתבקעה. כשהסתכל במראהו באחת המספרות, ראה לתמהונו שהוא אדום וקלוי מן השמש, ועיניו ברק משונה להן. נכנס למסעדה והורה באצבעו על מיני קערות־נחושת שמאכלים משונים רתחו בתוכן. אכל בשלוש אצבעות ומחה בפיתה דקה. נהנה ושתה מים, כדי להשקיט את הפה שנצרב מן הפלפלים והרגיש עצמו עומד בשתי רגלים בתוך קסם המזרח, הנאלח והנפלא. כמה שירים קרא על געגועים למזרח הרחוק – אך עד היום לא ידע לאיזה טעם, ריח וחושנות התכַונו באותם שירים. לא ידע שיש צבעים, ריחות וצורות לחיי יום־יום, שיש בכוחם להעיב על כל מה שהמוח והשכל הוגים.

6.png

הרים הבחור רגליו, אותן רגלַיִם שהשארנו על השלב השביעי של הסולם, הסתובב בין הסימטאות והבתים עד שרוקן כיסו מכל הפרוטות שנתנה לו סבתא.

כזאת היתה פגישתו הראשונה עם המזרח. כך שוטט ימים על ימים, מחכה להוראה מן המשרד. מכר את שעונו, וזה סיפור שלם. מכר את מעיל־החורף החדש שתפרו לו בביתו – זה סיפור שני. עורו החל להתקלף מעליו, שכבה אחת, ואחר־כך גם החדשה. עיניו הוסיפו להפיק ברק משונה, ועדיין הוא סבור שנתגלה לו פה עולם סמוי, שובב ותוסס, ללא פרובלימות.

רעב ועזוב היה מהלך בסימטאות עד שיום אחד שם עליו עין סַיד שהצטרך לעוזר. כך נעשה הבחור שלנו סַיד בשכונה החדשה. מקשקש בשני פחי־סיד, עבד ברצון, כשהוא שר לו: ‘השמש עולה וגם יורדת, ואני בכלאי חשכה’ – במיטב הטנור שלו, בתוספת של ‘אוי’־אוי’ אחדים לשם הגברת הרגש. התקין סוליות חדשות לנעליו. והנה כך אנו מוצאים אותו עומד על השלב השביעי של הסולם. רגלו הימנית אינה רוצה לנתק את עצמה ולרדת, ואוי, אוי! – מסתכל בחלון זר ורואה את רחל תחת המקלחת.


 

רחל במקלחת    🔗

רחל עמדה תחת מטר המקלחת, בתוך האמבט. טיפות המים התנפצו על גופה וקפצו ודבקו בדפנות האמבט. שם החליקו כשהן מצרפות לעצמן טיפות נוספות, התעגלו וירדו בקוים מזוגזגים, כאילו היו בעלות־רצון כבעלי־חיים, אל תחתית האמבט. כפות רגלי רחל שעמדו במים נראו בהירות יותר משאר חלקי הגוף, וקו המים שנתסמן מעל לכפות רגליה היה כצמיד דקיק של אור.

רחל בת השש־עשרה היתה במיטב פריחתה. לא אתחיל בתיאור אבריה (כמה זמן עוד יעמוד הסַיד על השלב השביעי?), אך במובן התמונתי נתגלה מראה כזה: גוף הנערה היה שחום וורדרד. זה המרכז. גופה הרטוב נוצץ בבליטות אבריו בברק תכלת. שערותיה הרטובות גלשו כבדות, ככבסים שהוצאו מתוך הדוד, והיו הכתם הכהה ביותר במראה. אשר לרקע: קירות החדר היו מכוסים מרצפות־חרסינה, והן ודפנות האמבט צילמו את גופה של רחל, אך בסולם־צבעים אטום, כאילו הסתננו בעד דוק לבן.

פתאום הרגישה רחל שזרימת הטיפות שעל ערפה נחלשת. טיפות גדולות ודחופות נפלו בבהילות – והמים פסקו. הרימה ראשה והביטה בצלחת־המתכת המנוקבת של המקלחת. טיפות־מים בודדות הסתובבו בשולי הצלחת כתרות אחר מקום נוח לצנוח ממנו למטה. הסתובבו הטיפות ימינה וחזרו שמאלה ועדיין לא החליטו. רחל מפנה ראשה לפי מהלכן. עיניה שהיו מורמות גילו את עביים של העפעפים העליונים שהסתמנו בקוים דקים וחדים כאותם שאנו רואים בתמונות המַדונות הנשואות עיניהן לשמים. פתאום ראתה רחל את הדמות בחלון ופרצה בצעקה.

הסַייד שעמד רכון בחלון הרים את רגלו הימנית; היא הסכימה לזוז ממקומה הקודם. (הוי, רגל טריפה – למה הסכמת? ואם אגיד שהיה הסַיד קצר־ראיה, כלום יש בכך כדי להקל?) הרגל השתחלה דרך החלון, לאחר שגילתה את סולַית הנעל המתוקנת, ונשארה תלויה לפנים החדר, ובעליה רכוב על האדן. רחל צעקה שנית; מעדה ונפלה מתעלפת באמבט.

אותם רגעים שהסַיד הביט בחלון לא ראה את ה’מראה' כפי שאני תיארתי אותו. אותם רגעים היו לו כאילו עומד הוא תחת הצלפות של שוט. איזה גודש של מחשבות נגדש במוחו:

– אז זהו, כשזה באמת! לא מפלי־בשר תחת עינים צבועות בכחל. לא מעשיות טכניות של ידי נשים מנוסות. צניעות של יצירה: פשטות, טוהר ונביטה. מה המראה זה למול מה שלמד בימים האחרונים כש’גילה' ונשטף באלף לילה ולילה של יפו. ואחרת לגמרי! למקור: אמנון ותמר. הוי הצל הירקרק שבמשקעי־הבטון היורדים! טוהר אור הירח! הוא נראה בעיני עצמו מזוהם, בעל עור מתקלף, שפה מבוקעת, ואיך נשתלפה לו הרגל מעבר לחלון! ואיך ליַשב זאת עם תרבותו ורעיונותיו וה’רזולוציות' השונות?

כך, רכוב על אדן החלון ומפלבל בעיניו, מצאו האנשים את הסַיד כשנכנסו לקול הצעקות לחדר־הרחצה.

– מה אתה חולם! קראה אליו אמה של רחל שחשב אותו שהוא אחד מאלה שבאו לעזרה.

– קח אותה ברגלים.

אך הסַיד לא שמע ונשאר במקומו נפוח כילד שהוציא עצמו ממעגל המשחק. בינתים השליכו על רחל מגבת גדולה, והשכן, האדון בֶרלין, האם והעוזרת הרוסית של משפחת שיינקין, שגרה בשכנות מקום, טיפלו בהעברתה לספה שבחדר הגדול.

– רחל, מה קרה לך? – קראה האם בקול רם באזני בתה.

רחל התעוררה, פקחה עינים בהולות, ובהרמת אפה הקטן שהצטמק מחיורון הטתה אותו לעבר דלת חדר־הרחצה שנשארה פתוחה.

– ואני הטיפשה! – קראה האם ומיהרה לחדר־האמבטיה.

הסַיד עדיין ישב רכוב על האדן.


 

בידים ערומות    🔗

אין ברירה, נשאיר אותו שם ונראה מה ענין האדון בֶרלין. אין צורך להרחיק לכת – הנה הוא פה צועד בחדר הגדול שבו עומדת הספה ורחל עליה.

האדון בֶרלין התנועע בחוסר־מנוחה. משך בכתפיו משיכות קצרות של חוסר־מוצא, והדבר גרם להסערת קמטים קטנים ורכים במעיל־הקטיפה האפור שלו, ועיפעף בעפעפיו מאחורי משקפיו. הביט בפיזור־נפש על הצילומים התלויים על הקיר. האנשים המצולמים מחזיקים יד אחת על עמוד של גבס, ועליו מונח ספר מכורך ששייך לצלם ואיש לא קרא בו. לכולם פנים חלקים – פה, בארץ, מתקמטים פני האנשים מחמת השמש האכזרית. כולם נועלים שם נעלים גבוהות עם טלאי גומי משני הצדדים. באותו מבט הביט גם אל שומר פסי־הרכבת התימני שנקלע הנה בין שאר האנשים לקול המהומה. כשראה אותו, סיכם מר בֶרלין כי השעה היא לאחר עשר. כי אחרי עשר ועד למחרת היום אין עוד תנועת רכבת והשומר משמש בתפקידים אחרים. נכנס גם סבא אחד, שחזר מבית־הכנסת, ושכנות שתים.

7.png

הרגשה של זרות אפפה את האדון בֶרלין. הרגיש עצמו כמו צב שיצא מתוך שריונו. במקרה כזה, אצלנו במוסקוָה, היה כבר מצלצל הטלפון והיו באים אנשים בבגדי־שרד נוצצים, היו נשמעות פקודות – והיו משתלטים על הענין: נסיון־אונס! וכאן אין בידינו המכשירים הראשוניים שנצרך להם ישוב להגנתו. הכל משונה ובלתי־נתפס: זה הסַיד אינו מנסה כלל לברוח. יושב לו כעת על המדרגות כאדם שהכין עצמו לחכות באורך־רוח. כאילו יושב הוא במסדרון ומחכה לתעודה שתיחתם. שם יש לפושע צורה של פושע. ופה? – מה לעשות? – שאל האדון ברלין את עצמו כשהוא לוחץ ומרפה את המלחצים העדינים של משקפי־הזהב שלו, וכמו בכל שעת מצוקה הבאה עליו בארץ זו, שומע הוא את דברי חותנו הגביר: אני מתרה בך שאתה וצילה שלי תאבדו בתוך אסיה הפראית! ורואה בדמיון את אצבע ידו של חותנו מתוחה באיום של התראה. היא בולטת מתוך החֵפת הלבן והנוקשה שנשמט מתוך התרגשות ממקומו, החליק ויצא מתוך השרוול וכיסה את כל כף היד – מלבד האצבע הבשרנית הפשוטה.

מה שהיה בעל המלון ביפו לגבי הבחורים שבפרקים הקודמים – היתה אצבע מושטה זו לגבי האדון ברלין. אצבע זו שואלת אותו פעמים הרבה: למה באת? הלא יכולת לחיות ברוָחה, בכבוד ובעושר במוסקוָה. לאן לקחת את צילה ושתי בנותיה אדומות־הלחיים? חביבי, זה אינו צחוק! וכי אתה בידיך אלה תוכל לחרוש כאותו איכר מצחיק, טולסטוי מיוהד, שמצויר על תעודת הקרן הקיימת? מי הפריע לך לקרוא במוסקוה את אנדרייב או גורקי. גם לאדון ברלין קשה לענות על שאלות. הוא חייך ושתק, והוא פה, וכל יום עומד במצבים משונים ומיוחדים, ללא חסות ממשלה או ציבור מאורגן. זה הדבר! גם כעת כך: אמה של רחל, עטופה בסודר, מהלכת בחדר אנה ואנה כאשה שמחכה לצאת הכוכבים כדי שתוכל להעלות אור. האנשים שהתכנסו בבית מתחשים ומהססים אם להתפזר ולשוב איש למלאכתו, וכולם נעצו מבטיהם, כמובן, באדון ברלין.

האדון ברלין, אדם אינטליגנטי ובעל־נכסים, היה בשכונה זו כנציג ההגינות, והמחשבה הסבלנית, וציוני טוב. ארונות הספרים שלו שהשתרעו מן הרצפה עד התקרה היו מהַוים רקע יפה של צבעי כריכות, גבות ספרים ואותיות־זהב, מאחורי גבו של האדון ברלין. רקע זה היה מעורר יראת־כבוד בלבו של אדם שבא לדבר עמו והיה מנמיך קולו, יהיה מי שיהיה. כך כיוָן שרוב הספרים היו ספרות יפה, היה האורח, היודע זאת, מתבל בבת־צחוק קלה את הבעת פניו. הכל העריכוהו כאדם נכבד ואיש ראה מלאו עולם ויודע בודאי מה יש לעשות במסיבות שונות.

האדון ברלין הביט בעד החלון וראה גבות־גבות של גבעות חול שמסביב לרחוב אחד־העם. כמו גבות של צבים – חשב. איזו שממה! ומי אמר שאני איש־מעשה? כלום אפשר להחזיק בידים ערומות שפוד־ברזל מלובן. הרצון לגור בשכונה נקיה עם גינות מעורר למעשים נוספים. היה טוב לו היו לנו שוטרים משלנו. במכנסַים לבנים וחולצות־תכלת. חייך לעצמו. פתח את הפה להגיד משהו, אך עוד לא ידע מה לאמור, לכן בלע אויר כמפזם לעצמו. חש במבט עיניו של שומר־הרכבת התימני הנעוצות בו; עינַים־שקדים מבריקות בשמחת־חיים סמויה. התימני לָאט:

– עד שהועד יתיַשב בדעתו, אולי נושיב אותו בחדר?

– תקחו, – אמר מר ברלין בקול בטוח כשהוא מַפנה את גבו אל החלון

– תקחו אותו לחדר המזכירות. – והורה באצבעו אל עבר הסַיד.

מיד נשתררה בחדר אוירה טובה. אותה תחושה יש לרגל העולה לאחר לישה בחול על כביש מוצק. יש קרקע לצעוד עליה.

בזה תם תפקידו של האדון ברלין בסיפורינו זה, ושרשרת המאורעות הפליגה ממנו והלאה.


 

המזכיר    🔗

זזו. כדי לקצר את הדרך הלכו באלכסון דרך מגרשי־החול, מפינת רחוב אחד־העם אל מגדל־המים שבשדרות רוטשילד, מקום שכיום עומד עליו לוח־הזכרון למיַסדי השכונה. בראש הלך שומר־הפסים, אחריו הסיַד שעדיין לא הוציא מלה מפיו, אחריהם העוזרת הרוסיה, של משפחת שיינקין. עליה הוטל למלא ברוסית מה שהחסיר בסיפורו התימני לכשיסיח את כל הענין למזכיר השכונה. היא פילבלה בריסיה הלבנים ולמען הרגעת עצמה לא פסקה מלמלמל: בוזֶ’ה מוי (אֵלִי). השיירה הלכה ומקשיבה לגרגרי־החול שהתדפקו על נעליהם. שומר־הפסים תר בעיניו וראה מרחוק את השרברב ועוזרו המטפלים בצינור שפקע.

עוד מעט וחיי השכונה ישובו לתיקונם. שתי הקשתות שנותרו חרותות בחול גם הן תיעלמנה בעוד יום־יומַיִם. אך רגע זה, על מצעד זה, יסופר בדברי־הימים: מפר שלום־הציבור הראשון, והוא אחד משלנו, נתפס ומובל למשפט של זו השכונה. אך מכאן מתחילה המבוכה.

אינני אומר לתאר את פני המזכיר שהיו שרויים תמיד בתנועות חפזון. אך משקפיו – את משקפיו – יש לתאר. זה לא היה מזכיר, כי אם משקפַים. מתוך התמיהה גדלו אלה כצלחות. הן התנועעו ככפות־מאזנַים. הבריקו בתמיהה ככתונת־לילה לאור זרקור. הבהיקו מתוך מבוכה ואיבדו את שקיפותן. אי אפשר לראות בהן משהו. הן גימגמו, היו כעתון שהדפיסו עליו פעמַים: יש שורות, יש מלים, אך אינך רואה בהן כלום.

– טוב מאד, טוב מאד. – אמר המזכיר לאחר ששמע והקשיב לכל הגימ"לים והפסוקים מן המקרא שהשמיע השומר התימני.

– טוב מאד, טוב מאד. – אמר המזכיר לאחר ששמע והקשיב לכל הגימ“לים שיצאו רפויים כה”אים מפי הרוסיה הפרֵובסלַבית בעלת עיני־התכלת.

8.png

– ודאי שטוב, – הוסיף להרהר. – מרואה־חשבונות נעשיתי מזכיר. כמזכיר נעשיתי בקי בצינורות ושכבות־קרקע… אך להיות שוטר, לארגן ברגע אחד בית־אסורים, כדי להושיב בו אחד משלנו – לא חלמתי (מה היו אומרים על כך אחי הבכור וסבא לו ראו אותי כעת?).

אצבעותיו נקשו בעצבנות בסרגל־מהנדסים שעל השולחן. אילו הסיר משקפיו ודאי שהיה נרגע במקצת, משום שהיה חדל לראות והכל היה מיטשטש ונעלם באיזו תמיסה של חלב שהחמיץ. אך הוא לא הסיר אותם, כי אם הביט אל חרוט הצמר האדום, התרבוש, שניצב בקצה השולחן. צריך שיהיה תרבוש במשרד, שמא יבואו פקידים תורכיים. צבעו החריף של הכובע, צורתו הנוקשה, היו יוצאי־דופן לעומת הסובב אותו. הביט אל שוט־השֵער שהיה מוטל על הספסל. זה היה מטאטא־שוט עשוי שער לבן, בעל ידית־שֵן כדי לגרש זבובים (אירופי נכבד מחזיק אותו בידו בעברו ברחובות יפו). הביט שוב אל הסרגל, מין סרגל המורכב מכמה סרגלים, ואחד מהם יכול תוכל להאריך ככל שתרצה, ויש שם גם מסגרת קטנה המוסעת מטה ומעלה. כל העצמים האלה לא נסכו בו בטחון. כל אלה זרים היו לו, ולא היו בבית אבא. הרי הוא רואה־חשבונות. כותב כתיבה תמה, ולא עוד. ועתה יש לאסור את הבחור הזה.

– נו, – אמר, – תשב!

אך הסַיד ישב מכבר על הספסל שליד החלון.

המזכיר התקשה כיצד לקרוא לסַיד. התימני הציג אותו בתורת ‘זה הממזר’, ומריה פיודורובניה כינתה אותו ‘מולודוי צ’לוביֶק’ (איש צעיר). – נו, – הוסיף המזכיר, – מה שמך? – ומיד הרגיש עצמו בטוב. נדמה לו שמצא דרך ושוב אינו תועה סתם. כך תמיד נפתחת חקירה.

שהגיעה שעתו של המזכיר לסגור את המשרד, אמר לסַיד באידיש:

– ובכן אתם נשארים כאן ללילה.

דבר עברית, – ענה הסַיד.

– טוב. טוב. השומר יביא לך הנה מזרן, וגם ארוחת־ערב. ותגיד לשמור שיקח אתו את מפתח החדר, לאחר שיסגור אותך. את תרצה צרכים קטנים, תוכל דרך החלון, ואם תרצה גדולים – תסתדר איך־שהוא עם השומר. ואם ישכח להביא את המזרן שלו, תגש לביתו ותזכיר לו. אני נועל אותך – ואת המפתח אמסור לשומר. לילה טוב! – אמר והלך אל ביתו של ראש הועד לספר לו על הפרשה.


 

על ביציות    🔗

סוף־סוף נשאר הסַיד לבדו. השעין את מרפקיו על החלון והביט בחוצה. אף כי היה בחדר המזכירות, עדיין הרגיש עצמו עומד על הסולם וסופג מהלומות בלבו. מה היו אומרים חבריו לויכוחים תיאורטיים על הסוציאליזם – לו שמעו על עולם האגדה במזרח ועל הצצה בנערה בחדר־הרחצה הגורמת לו לשינוי־ערכים, אולם למה נשתלחה הרגל הנאלחה לתוך החלון?

מיום שנשזף ושפתו נתבקעה כאילו שם גחלת על פיו, נתפס בפראות לחמידות ולקסמים שלא ידע עליהם ולא שיער מציאותם. שמא הוא פורע חובות של יצרים כבושים, של קודמיו ושלו, או שנעשה חזיר סתם? וכמצדיק את עצמו חייך חיוך עקום והחליט שבכלל אין מעשי האדם מעוגלים כפי שהם נראים לעין. לולא פסקו המים מן הברז (ואולי נוסיף: משום שהפרדות נבהלו מפני תרועת הקטר בשם תעלולו של המסיק) לא היה יורד בסולם, הכל היה כפי שהיה והוא היה חוסך עלבונות מעצמו ומאחרים. מכיון שהגיע ל’לו' נתקררה דעתו והוא החל להביט סתם מן החלון. השמש שקעה בין עננים שנתארכו ודמתה לביציה שחלמונה נשתפך ורוח קלילה החלה לנשוב, סמוך מאד לקרקע, והפריחה גרגרי־חול בודדים.

נמשיך בסיפור ללא סנטימנטליות יתירה, משום שבמנעול התחילה להתחכך לשון המפתח, הדלת נפתחה ונכנס השומר והביא חצי ככר־לחם, פילפל חריף ובצלחת ביציה שחלמוניה נשתפכו.

בעצם, אשת ראש הועד היא שקיבלה את כל האינפורמציה הביוגרפית על הסַיד מפיו של המזכיר. כיון שראש־הועד היה ביפו עסוק בעסקיו בנמל, סח לה מזכיר את כל שעלה בידו להוציא מפי הסַיד, והלך לו.

עם ערב ניגשה אשת ראש־הועד אל החלון לחזות כהרגלה בשקיעת החמה. במקום בודד זה שקיעת החמה היא מחזה שתענוג להביט בו. ראתה את השומר התימני יוצא מחדר־המזכירות. נזכרה בסַיד הישוב שם והביטה בסקרנות אל השומר. ראה השומר את מבטה, וכדי להשביע סקרנותה אמר:

– נתתי לו אוכל.

– ומה נתת לו?

– פילפל חריף וביציה בשמן־זית.

– פילפל חריף? – תמהה.

– וכי יש מאכל אחר טוב ממנו? – שאל.

למחרת היום, בצהרים, עמדה אשת ראש־הועד במירפסת והביטה כה וכה, אך את השומר התימני לא מצאה. נכנסה לביתה ויצא מתוכו כשהיא נושאת בידיה מגש מכוסה במפית. ירדה במדרגות, ממצמצת בשפתיה מתוך מאמץ־זהירות שלא לשפוך את הנוזלים, ומגששת בחרטומי נעליה את המדרגות, שהמגש הסתירן מעיניה. עברה את כברת־החול ודפקה על דלת המשרד.

ליד השולחן ישב המזכיר. כשראתה את המשקפַיִם, נרעשה במקצת, שמה את המגש על השולחן בין הסרגל המשונה והניירות.

– ודאי – אמרה אל המזכיר – רגיל הוא למאכלים של בית־אמא, – ושלחה מבט בוחן אל הסַיד.

כשיצאה, שלח המזכיר את ידו, הרים את המפית שעל המגש. היתה עליו צלחת מרק־איטריות, וצלחת בשר מבושל וגזר בצימוקים.


 

לא כמו אצל הסבתות שלנו    🔗

חשבתי לספר בקצרה על ביקורה של הגברת דיזנגוף – אך לא אהיה שלם עם עצמי אם לא אספרו כהלכתו. הוא לא כל־כך פשוט.

דרכים שסבתות שלנו היו עושות בהן את מעשי־הצדקה היו כנראה מורכבות פחות.

הגברת דיזנגוף הביאה עמה למשרד ריח בושם דק שנדף מבגדיה. צעיף דק מאד ושקוף כיסה את פניה מפני השיזוף. נתחייכה חיוך אינטליגנטי כשל אדם שקרא את כל הספרים שקראנו אנחנו וגם הסַיד, ושאלה:

– מן אָיִן אתם?

רגע ראשון התפלא הסייד – מה הריח העדין הזה? לא ריח גלידה, ולא ריח מיספרה – ריח שהסתלסל ונכנס לאילו תאי־מוח לא־רגילים.

רגע שני החמיר פניו, ושלא כהרגלו, בהבעת־פנים של תינוק שנתפנק, שלח בה מבט־רשע, מבט של משני עברי המתרס.

דמותה הרכה, מבטה החמים שהסתנן בעד הצעיף, הם שהקשיחו את לבו. הוא הבליט את שפתו העליונה בעקשות והחליט שלא להיות מנומס או מתחטא בשום פנים.

– הכל כבר רשם המזכיר, – אמר.

כל דברי ההבנה, האמהות ומוסר־ההשכל החבויים – שהכינה הגברת דיזנגוף בזהירות ובטוב־טעם – נשארו בגרונה, צרורות בשלמות כמכתב שהוחזר.

הסַיד הישיר להביט בה וחשב:

– לא אתמוגג מן האינטליגנטיות והאמהות שלה. אני נטרף באוריינט הזה מגורה ורעב, כל הקסמים שאני עומד על טעמם במקום הזה שוברים אותי ונראים לי בלתי־מושגים לי – רעב, מלוכלך, עם רצון משונה להכעיס ולמרוד (במה? לעזאזל, במה למרוד?), ואין בכוחי להשתלט על עניני – וזו – – ריחות בושם, רכות, הבנה, והכל מסוד וקבוע – –

– תודה, – אמר וחיכה שהגברת תסב אליו את גבה.

הסַיד פנה לעבר החלון ומשך בתלתל שבמצחו:

– למה הייתי כזה? איך אוכל להביט אחרי זה בעיני אחיותי שברוסיה?


 

מסביב למיחם    🔗

באותו לילה היתה ישיבת ועד־השכונה בבית רעש־הועד. הרי בחדר המזכירות היה פרוש המזרן והאסיר שטוח עליו. לכן נערכה הישיבה בבית ראש־הועד. לפי צעדיהם של חברי הועד שעלו במדרגות המירפסת ידע המזכיר לרשום את שמות הבאים. בכתבו המסולסל כתב מאותם השמות שחקוקים כיום באבן־הזכרון שבשדרות רוטשילד. המסובים ישבו אל השולחן הכבד, נפוח־הרגלים. איש־איש נשף כדרכו והסב בכסאות גבוהי־המשענת – וצירף את עיניו למיחם שניצב על שולחן. בעלת־הבית מזגה את התה (אל תשכחו את החיוך שלה). מהם שסובבו את הכפית בתוך הכוס מימין לשמאל ומהם סובבו משמאל לימין, מהם לקחו קובִיַת־סוכר אחת ומהם לקחו שתַיִם. האדון לב הזקן לקח שלוש. בכל כוס הבריקה הכפית בנצנוץ אדום, מרגיע כאור הגחלת במדורה. על כל המסובים נפל צל אור המנורה תחת אפם, על שפתם העליונה. מסביב למנור־הנפט התלויה ריפרפו פרפרי־כרמים כבדי־כנפַיִם. האדון לב הזקן הביט בהם בעיניו העֵרות כשהוא מתנשם בקול.

9.png

שאר המסובים הביטו בלי משים אל המיחם שעל השולחן. בו נצטלמו כל דמויות המסובים, בצורה מבדחת, מוארכים וממושכים. כשהיה מי מהם מדבר נראה פיו מתמשך כמעט לכל גובה המיחם; כשהיה מי מהם מרים יד – היתה היד כובשת את כל שטח המיחם, ובעליה נראה כגמד המשלח יד ענקית. אף אחד מן המסובים לא חשב שגם חברו מסתכל מדי פעם בראי המיחם, אך כל אחד היה נותן בו מבט חטוף מפעם לפעם.

בהמשך הישיבה, משהגיעו לסעיף הסַיד, חכך המזכיר בגרונו ופתח בקול מחודש. כשהחל לספר על רגלו של הסַיד שנשתלחה לחלון חדר־הרחצה התקשה בסיפורו, כיון שנדמה לו מתוך שטף של מעשים אחרים וטובים שעשה, כי חובתו בזה גם להוכיח את טיב המעשים שהוא מספר עליהם – אך ענין הרגל שנשתלחה לא ידע מה לעשות בו.

– אז הוא מרים אותה, זאת אומרת הסַיד, זאת אומרת את הרגל, – גימגם המזכיר. – ואני יודע למה? היא נכנסה לו בחלון. זאת אומרת הרגל. ו… ולא קרה כלום. הם ישובים במזכירות.

– מי? הבחור עם הבחורה? – שאלו כמה קולות.

– לא. זאת אומרת הבחור עם הרגל! – ענה המזכיר.

– עם שתי הרגלַיִם, – תיקן את עצמו.

לו היה לו הסרגל המשונה בין אצבעותיו, אפשר שהיה מונע מעצמו את הגמגום.

מר לב הזקן הפסיקו ואמר:

– מה יש לדבר. למשטרה התורכית לא נמסור אותו. ננהל את ענינינו בינינו לבין עצמנו. אנחנו ציבור, וציבור צריך שיהיו לו בידיו כל היסודות שהוא נצרך בהם לשלומו. אם חלילה יהיה צורך בבית־כלא – –

– מה אתה מדבר על בית־כלא? – קרא מר איזמוז’יק וידו הלבנה מתפשטת על כל שטח המיחם. בית־חולים יש לנו כבר? מה חשוב יותר? – בכלל, – אמר מישהו אחר שדמותו זזה בתוך המיחם, – הענינים נעשים רצינים. קורים כבר אצלנו דברים שרק ממשלה צריכה לטפל בהם. לטפל במעשה פשע זה כבר – – סוף־סוף אין לנו סמכויות רשמיות, אנחנו לא ממשלה וכל אותם הדברים. ואם נעבור את הגבול אז… אני לא מפחד, אבל… שלשום ראיתי, נתנו ‘פַלאקות’ לשיך אחד, והקונסולים שלנו הם לא תמיד… קשרו לו את כפות־הרגלַים אל מקל והפכו אותו. זקנו של השיך נגע באדמה. הרביצו בשבטים בכפות־הרגלים. זה היה ליד מדרגות בית הממשלה, וזה לא הצחיק.

– כשהתחלנו, – המשיך הזקן לב, – חשבנו על בתים, גינות ומים, גני־ילדים, בית־כנסת, בית־עלמין, – אך לא חשבנו שנצטרך לספק לעצמנו גם שאר מוסדות מעין אלה. אבל כל צעד מחייב גם צעד נוסף. הכל כאשר ידרש, – ועדיין הביט אחרי הפרפר שביקש לעצמו מקום עמידה ועוד לא החליט היכן הוא המקום.

בחשו המסובים בכוסות התה – ולא ידעו שציבור קטן זה פסע בזה הרגע פסיעה גדולה מעבר להקמת מוסדות־חסד בלבד. נמנו וגמרו לחלק את המחסן שליד משאבת־המים לשנים. לקבוע בחלון סבכת־ברזל ומנעול לדלת. נשמור שם את צינורות הברזל (יש להעמיד שם ספה). והמזכיר רשם בפנקס את ההחלטה שנתקבלה. הלא היא כתובה בספר ההחלטות שנשתמר מאותם הימים.

– אל תשכח – אמר ראש־הועד למזכיר – לקנות פנקס מיוחד ולרשום בו את יומן האסורים – אם חלילה יהיו לנו.


 

השוָאה    🔗

למה היו דומים אותה שעה חברי ועד השכונה? למה הם דומים?

ודאי שהיו דומים לקבוצת נמלים שהוזעקה כדי לסלק את צרור־האבן שחסם את מוצא המאורה. כולם משנסי מתנַיִם וזריזים.

מי לא ראה מקרה כזה על גבעות החול שלנו?

בכובד־ראש, מתוך שלוה, מניעות הן את קרני־המישוש, דבר המעיד ללא ספק על מחשבותיהן הרבות. תוהות על הצרור מכל צד, מתוך ישוב־הדעת וחכמה של זקנים, מחליטות, דוחפות (יחד!) ומרחיקות את הצרור מן המוצא, הרחק־הרחק. אחר־כך חוזרות ומשקיעות את ראשן בפתח המשוחרר ויורדות לתוכו אחת־אחת לענינה. אחת־אחת לענינה.


 

בינוניים בגדלם    🔗

קרוב לחצות נסתיימה ישיבת הועד. חרקו הנאספים בכסאותיהם כשהזיזום לאחוריהם ויצאו למירפסת הפונה לרחוב. ראו לפניהם את השמים הגדולים זרועי כוכבים וניחשו בחשכה שהיתה כוילון כבד לפניהם את קיומם של תריסרי הבתים הפזורים בחולות, אשר תנים יללו ביניהם כשהם ישובים על זנבותיהם.

זקפו חברי הועד את צוארוניהם, שאפו מאויר הים, השחו את ראשיהם כדי להיטיב לראות את המדרגות. בעלת־הבית עמדה בחלון והחזיקה בידה את מנורת־הנפט הירוקה להאיר אותן. אחד, אחד, אחד, כאותן הנמלים, ירדו במדרגות. איש־איש לענינו. אך מחשבה אחת לכולם. עם כל פסיעה חשבו: הנה השכונה שלנו בונה את קירותיה ומשלימה את מעגל העצמאות שלה. צלליהם נשתברו על המדרגות, אך כשהגיעו והשתטחו על גבעות־החול כבשו שטחים עצומים וכל אחד מן האנשים, שהיו, האל יודעים אנחנו, בינוניים בגדלם, נראו כבני־ענק וראשיהם הגיעו עד לשם, לראשיתו של רחוב הרצל. היה להם צורך לחכך בקול בגרונם – כדי להרגיש שהם פשוט כמות שהם.

10.png

 

סוף    🔗

למחרת היום התעסקו אנשים ליד מגדל המים. התעסקו בחציית המחסן וקבעו בסבכה בחלון. ליד ברז־המים עמד וטרח בין שני פחי סיד – מי טרח? – הסַיד שלנו. נמנו וגמרו שכדאי גם לסַיֵד את החדר. סִיֵד אותו פעם אחת – המתין עד שיתיבש הסיד וסִיֵד פעם שניה. מהל בסיד מי־ים, כדי שהסיד לא ישתפשף במהרה, מיצמץ בעיניו אל בוהק הסיד הכחלחל שהלך והלבין והימהם לעצמו, בקולו הטינורי: ‘אוי, אוי, השמש עולה וגם יורדת ואני בכלאי, אני חשכה’, וחש שהענינים שבים למסלולם. צרר את המיברשות והפחים ויחד עם קרובו, שנקרא מאחת ממשובות הדרום, ובא וערב לו (ולשתי רגליו) – עזבו את השכונה.

גם הסַיד עשה בה את חלקו.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות