יום שרב    🔗

איזה שרב! כאילו מחו בסחבה את כל המראה. מה שנשאר במטושטש זהו כל מה שנשאר. העולם – מין עיסה צהבהבת, חלקים ברורים, חלקים מטושטשים. הכל איבד את צבעו: הפרדסים להם צבע אפור זהום, הבנינים הבהירו והצהיבו. רק עכביש בלובן מסַנוֵר.

ואיזה כביש! הכביש, שהיה עשוי אבני־סיד מהודקות, משתרע מקולקל ומפורר כדי כך שנהפך לאבק לבן. שכבת אבק בעובי של עשרים סנטימטרים. מעמידים רגל והיא שוקעת בו עד מעבר לנעליים, ואם עברה הרגל מחלקים מוצקים שעדיין נשתמרו כאיים בכביש ודרכה לפניה – שקעה במהמורה מכוסה אבק, עד מתחת לקרסוליה. מוציא אתה אותה – הריהי מעלה ענן אבק שנשאר תלוי זמן רב באויר הדומם. אדם שעבר בכביש פניו לבנים כפני טוחן; והברושים שליד הכביש לבנים מאבק. היתה שעת מנוחת־צהרים. ישבנו בצל בנין חדש, בקצה רחבו הרצל, דרך יפו. סיימנו את ארוחתנו והסתכלנו בחלל. העינים הצטמצמו, השאירו רק סדק צר והביטו בחוסר־ענין אל ה’כביש' הריק.

 

קול מתוך המטריה    🔗

הופיע בכביש ערבי רוכב על חמור. הוא היה לבוש כתונת־פספסים של משי צהוב נוצץ ובידו מטריה שחורה. קישקש בלשונו ללא הפסק כדי לזרז את החמור והניף ללא הרף את רגליו היחפות שהיו נתונות בסנדלים. פלא, הסנדלים, שנאחזו רק באצבעות רגליו לא נשמטו. החמור קטן־הקומה השפיל ראשו כאילו מפני כובד אזניו הארוכות, החליף במהירות רגלַים זריזות שנשתלחו כאילו מחשש התמוטטות, העלה מאחוריו ענן־אבק שנמשך לאורך הכביש, כעשן משרפת־סיד. החמור עלה וירד במהמורות הכביש, והמיטריה השחורה ונפוחת־הכרס עלתה וירדה כמַצנח המגשש להיצמד אל הקרקע.

כשקרב הרוכב אל שער הפרדס הערבי, שיהיה מולנו וגבל עם הכביש, שלח את ידו הפנויה מתוך המטריה ואמר:

על השער הזה שמשמאל דפוק, והאלהים יתן לך מבוקשך. קרא לרחמים הרדומים בלבבות חסודים. דפוק בידית־הברזל. זה השער.

אמר ונעלם, כי ענן־אבק כבד היתמר מבין ארבע רגלי החמור, עלה וטישטש את כל המראה. וכשנתבהר – התרחק הערבי למיפנה הכביש ונעלם באויר הצהוב של השרב.

עוד שמורותיו מעפעפות לנער מעליהן את האבק הסמיך והנה נסתמנה ליד השער דמות אחרת של ערבי לבוש גלימת־צמר חומה ומצנפת כרסנית לבנה לראשו.

 

העיוֵר    🔗

הערבי פנה לשמאלו וגישש בידיו, שהיו פשוטות לפניו, את קיר־האבנים. הלך וגישש והתקרב אל עבר השער הגדול. ערבי נמוך־קומה היה, אך בעל גוף איתן. פניו השרועים המרובעים היו מורמים אל השמים והבליטו עיניים פקוחות לרוָחה, לטושות ועיוְרות. שפתיו העבות היו מפושקות ומכוסות קצף לבן שנתיבש בזויותיהן. זקנו מלוכלך בשיירי דַיסה. בצוארו הקצר והחזק בלטו עורקים משורגים. ידיו למודות־המישוש פשקו אצבעות קצרות, שכריות מפותחות בקצותיהן, עברו במהירות מגבשושית לגבשושית שבאבני הקיר המחוספס, עברו על־פני הרוָחים שבין אבן לחברתה. רגליו היחפות, הלבנות מאבק, מפושקות אצבעות כרגלי האוָז, הולכות אחרי תחושת ידיו. תנועות ההתמצאות היו מהירות כתנועות העגל הנולד בחפשו בשפתיו את עטיני הפרה. מצא את השער הגדול, גילה בו את הפתח הנמוך, הרכין עצמו כדי לחוש מה גובה המפתן, שכן ידע כמה להגביה את רגליו לכשיכנס בו; שלח את ימינו ותפס את גולת ידית־הברזל ופניו חייכו: נכונו דברי הרוכב על החמור.

העיור עמד רגע לפוש ולא הרפה ידו מן הידית. האבק שהשאיר אחריו החמור נמוג וריח אדמת־פרדס טובה עלה מעבר לחומה. הבטנו בו בסקרנות; רצינו לראות מה יהיה הסוף להתחלה כזאת מאלף לילה ולילה.

איש־איש מאתנו התישב דרך קבע במקומו וסלי המזון עומדים בין ברכינו. ברוך האל הממחיש לעינינו אגדות־ילדים ביום שרב צהבהב.

העיור שלח מבין שפתיו העבות לשון רחבה והרטיב בריר מרובה את שפתיו המאובקות. מיצמץ בעפעפיו, קימץ את שפתיו והבליטן כמבטא שורוק, דפק בידית־הברזל שלוש פעמים, ובקול חזק ונעים, כמי שרגיל בקריאת־תפילות, פתח פיו ואמר:

– בשם האל הרחמן שציוה לנו לעשות חסדים – פיתחו את השער להלך עיור ואביון. שומר האל חסד ליראיו, מלאו חפנים לעושי דברו.

 

שער הפרדס    🔗

קולו עבר מעבר לגדר הגבוהה והתפשט בין צמרות עצי־ההדר. נדמה כאילו התעוררו מאותו צד סימני־חיים, נשמע קול הקשת דלי וטפיחת רגלים יחפות על רצפה רטובה. טפיחות רגלים צעירות קלות־תנועה – משיבות־נפש כקול טיפות המַים הפורטות על בריכה. העיור הרחיב נחירים ועל פניו השתרעה שחקה רחבה שהשטיחה את אפו והפילה טיפת ריר שהיתה תלויה על שפתיו התחתונות. דפק וקרא:

– בשם האל הרחמן שחלק מחינו לנעורים – כי לבותיהם תמימים וצעדם מהיר למעשי־חסד. פיתחו השער לעיור ואביון.

הפרדס הזה, שהיה גדור גדר גבוהה, עמד מול השכונה החדשה שלנו שהלכה ונבנתה. מאחורי הגדר השתרעו פרדסים רחבי־ידים ודקלים זקופים וגבוהים, שפרשו כפותיהם על רקע השמים כזנבות של טוָסים. מתוך הפרדס עלו קולות קצובים של משאבות־מים ובתעלות בנויות שהשתרגו בין העצים שטפו מַיִם קרים פזיזים. חרחור גמלים, נעירת חמורים, קרקור תרנגולות ונביחת כלבים היו נשמעים מתוך החצר הסגורה. השער הגדול והאדום היה נעול תמיד וסגר בפנינו על העולם הירוק, שגבל עם גבעות־החול של תל־אביב. הנכנסים בו היו דופקים זמן רב בידית־הברזל עד היו נענים. אז היתה נפתחת הדלת הקטנה שבתוך השער ונסגרת אחרי הנכנסים. היו נכנסות בו נשים רעולות לבושות־שחורים, מרימות את שמלותיהן הארוכות ברשרוש של משי, כדי שרגלן תוכל לעבור את המפתן הגבוה. לפעמים יצאו מתוכו גברים משונסי־אבנטים צמר צבעוניים, ופרחי־פיטנה ריחניים נתונים להם מאחורי אזנם. הפרדס הזה היה בעינינו כמין פרק שהוצא מאחת מאגדות של אלף לילה ולילה. וכמו כל אגדה המתנכרת לחיי יום־יום הסובבים אותה – היה גם הוא מכונס בתוך עצמו. הפרדס הזה היה היפוכו הגמור של הלך־החיים בשכונה החדשה, שהיתה פתוחה ברחובותיה לכל ארבע הרוחות ומיושבת אנשים שונים מארצות שונות. הנה לכן ישבנו עתה והבטנו בסקרנות אל העיור והשער.

 

קולות    🔗

אזנו של העיור למדה להבדיל בין הקולות והעמידה אותם על שנַיִם: קולות שמגיעים מן הפרדס ועובדיו וקולות שבבית ובחצר. הוא ויתר על הפרדס, על קול משאבת־המים, על קול המים היוצאים בשצף מתוך הצינור הראשי, על קול שרשרת־הברזל הקשורה לרגלי חמור לוחך עשב שגדל ליד שפך הבריכה, על קול נקישות המעדרים, הפותחים או סוגרים את זרם המים אל צלחות העצים. אזנו הצטמצמה למשפחת קולות אחרים: קול עמום ומתכי של טס־נחושת גדול, אשר בשעת הרמתו שוקעת תחתיתו הרפויה במקצת ומשמיעה מעין המהום של תוף. קול של כפות־מתכת המשתחקות זו בזה כשמחזיקים כמה מהן ביד אחת. קול של מים המבעבעים מפי הכד. הקולות נהפכו בדמיונו למראה־עינַיַם והגדילו את הרגשת עָלבונו של העומד בחוץ. ואמנם גופו הפסיד את קומתו, והוא נראה קטן נוכח השער האדום המתנשא.

העיור פתח פיו וקרא:

– הוי בני המאמינים, יפתח האלוהים את לבותיכם לרחמים. תנו מים לצמא, לחם לרעב ומנוח לרגלים כושלות. ישלם לכם האלוהים מאה מונים.

מאחורי השער עלו קולות־פיצוח יבשים, כקול פחמי־עץ שידים מפרקות אותם. הוא קירב את אזנו הימנית אל הדלת. ניחש מה הקול אשר יבוא עתה. הוא קימץ את שפתיו והתחיל להשיב רוח מפיו. מעבר לדלת נשמע קול של השבת־רוח מלווה קולות־נפץ קטנים של פחם מתלקח המתיז ניצוצות. העיור הצטחק וגילה שינים חזקות מפוסקות והחל לנופף בכף־ידו כאשר ינופף מלַבה־האש במניפת נוצות. אכן, גדר־האבנים נעשתה בעיני העיור שקופה כגדר של זכוכית. הוא ניחש את הנעשה והעתיד להיעשות. הרים ראשו והשמיע קולו:

– תבורכנה הידים הרכות המכינות את האש לצלי. אושר היא לבעלה חמדת לבבו. לבה רחום.

 

קום אַהער, תעל הונה    🔗

לא באה כל תשובה מעבר לקיר. הנוסחה המחודשת של השועל והעורב ושל השועל והגפן – ‘לא פעלה’. העיור התישב על מפתן השער בפישוק־רגלים. אדישות אפורה ירדה על הכל. מתיחותו פגה; אגדות מתרקמות בלב ואין עוברות בירושה. בועה ריקה ולא חן של אגדה. מילאנו כד־מים מן הברז, אספנו את חצאי כיכרות־הלחם ושיירי־מזון אחרים וקראנו אל העיור, בבליל שפות שונות:

– די לך – בוא הנה, קום אהער, בֶרִי גְרַזְ’דַנִין – תַעַל הונָה, חוד!

העיוור היפנה אלינו את ראשו והפך מיד פניו אל השער. נשען עליו בשתי ידיו, כנצמד למפלטו האחרון, ולא נענה לנו. הוא שמע מעבר לחומה קול כיחכוחַ גרון וצעדים כבדים. סבר שבעל־הבית נכנס לחדר. פתח פיו ואמר:

– בשם האל הרחמן. כוחותי כלו כעשן. מעבר לכביש יושיבם בני־השטן. מוסקובים, יהודים וכל כת דילהון. הכל כאשר הגיד לו בדרך הרוכב על החמור הקטן: דפוק על השער אשר מול שכונת־הכופרים ורוח נדיבה תבוא אליך כמַיִם אדירים. הן הכל כאשר אמר האיש, אין זאת כי אליך שלחני. הברכה בחלציך. אנה אלך אם לא אליך. אל תשים ריוח בים הרחמים והמתן. אמר הנביא: אל תמנע מרעב לחם.

אל השיך דיבר בשפה אחרת, נמלצת. טען שנשלח על־ידי הערבי בעל השמשיה השחורה – ודאי! סגולה דיפלומטית לו לעיור. אך גם קריאה זו נשארה ללא מענה. מעבר לשער עלה ללא הפסק כקול הטם־טם המהיר – קול קציצת שום, בצל ופטרוסילנון על קרש־עץ. העיור, כנראה, הוציא אל קלפו הטוב והאחרון.

 

על המפתן    🔗

ישב העיור מטה אוזן לחלל. הוי, יבורכו פעמי האדם המתקרב לפתוח שער נעול. בחפזו צולע הוא במקצת, מפיו הוא משמיע קול נהימה מרגיעה ובידו מצלצלים המפתחות, אך למה אינו בא? ישב העיור תחתיו והיה קטן כענב שדרכו עליו. מנוחת־הצהרים קרבה לקצה וכבר אמדנו לשוב לעבודתנו.

פתאום נשמע מעבר לשער קול רחישה, כאשר יעשה הבשר בנפלו על המרחשת המלובנת, וריח בשר חרוך עלה באפנו. העיור ניתר ממקומו, גלימתו נפלה מעליו, הוא יצא מתוכה כחלזון היוצא מתוך קונכיתו ככלות כל הקיצים. העיור נהפך לדמות אחרת בחלוק הקרוע, הלבן והצר. הפסיד את כל גבורתו הפתיטית ששפעה ממנו קודם־לכן, כשהיה נתון בתוך גלימתו העבה, אשר קפליה כבדים ויפים, קפלים האהובים כל־כך על ציירי תמונות היסטוריות. חזהו עלה וירד, הוא רעד מהתרגשות. סמך את שתי ידיו על הדלת, שיקע ראשו ביניהן, הניע גופו ונהם:

– אוי לזו חתיכת הבשר! אוי לאותו נתח שמדלג מעל שפתי, אך אל פי אינו בא. אוי כי הועדתי לו מקום בבטני הרעבה (אך מדוע זה איני שומע את קול הבצלים הרוקדים בשמן?). בבטני מער. חש אני במעי פער לזה הנתח. בשם הנביא, תקנו את אשר עוות – כי לפתח רובץ חטאת, ואני רוצה לאכול.

הוא הקיש בידיו בחוסר סבלנות, התרפק על השער. ראיתי תנועות כאלה אצל נשים יהודיות המתרפקות על קברי־קדושים ומבקשות על מקשות־ללדת. טפח באגרופיו, עיקם את שפתותיו, עד שנתגלו חניכיו, געה בבכי ורקע ברגליו כאילו עמד על מחבת חמה. הכל – בשל זו חתיכת הבשר שבמרחשת, בשל זו הבטן הריקה.

 

פקעה האגדה    🔗

בום, בום, בום, הלמו אגרופיו. הקולות הידהדו ברור בחלל השרוב. קולות רעב? או עלבון המאמין? או סימני סוף אגדת המזרח ופסוקי קוראן נעימים לאוזן וללב.

תך, תך, תך, – טפחו כפותיו. כך, בכל הכוח, בכל היאוש מתרפקים על הגורל הנאלח. תובעים ממנו, סוחבים אותו כמו שסוחבים בזנב הלטאה כשהיא נמלטת לחור בקיר. אך אין להשיב. היא משאירה ביד את זנבה בלבד.

העיור התקפל פתאום ושמט עצמו על המפתן כמתעלף. ידיו המוטלות חסמו את הדרך לשיירת־נמלים נושאת גרגרי־שעורה שנשתפכו לפני השער. הנמלים נעצרו במבוכה. מישמשו זו בזו בקרניהן. אחדות עלו על ידיו החשופות וחצו בין שערותיהן. העיור לא זע. שום נמלה לא פתחה פיה לדבר, לא קרה כל נס. הכל היה רגיל ופשוט, כיום־יום. כבר ראינו דברים כאלה. כבר היו לנו לזרא. שלחנו ידינו אל כלי־העבודה וצעדנו צעד אל עבר הבנין כדי להמשיך בעבודה. ופתאום –

 

קול מאלף לילה ולילה    🔗

פתאום שמענו קול מעבר לגדר. קול אשה:

– לך מפה, והאלהים יתן לך.

קול אשה צעירה, קול גרוני, שיש בו מצלצול שלפעמון, ומרגיע לנפש. אין ספק, זה היה קול מאלף לילה ולילה. זה היה קול שמיַד יכולת לנחש מה מראה עיני הדוברת ומה מראה ריסיה. לקול כזה נשמעו גיבורי אגדות חגורי־חרב רבי־כוח. לקול זה נשמע גם איש־אלף־לילה־ולילה שלנו. הרים את מקלו שנשמט, התעטף בגלימתו ואסף בכפותיו את קמטיה, לחש משהו בין שפתיו העבות. פניו קפאו תחת מסוה האבק הרב. הסב אותם אל המשכו של הכביש והסתלק.

קיבל עליו העיור את הדין ללא אלה ולא קללה. לא כלפי אדם ולא כלפי אללה. כאחד איוב. ותם סיפור האגדה.

כאשר ראינו זה הסוף, הרים איש את סלו, חצינו את הכביש, קרבנו אל העיור ואיש־איש שם מה שהיה עמו לזרועותיו הפשוטות של העיור. חצי אבטיח שחור־גרעינים, לחם שלושה רבעים, גבינה מלוחה וסרדינים שנים, עגבניות ומלפפונים חמישה־ששה, זיתים שחורים בנייר, בצלים שנַיִם; ואני, שראיתי כי זרועותיו תפוסות ומלאות, תקעתי לו סיגריה מאחורי אזנו.

 

כף שניה למאזנים    🔗

שמנו פנינו לשכונה החדשה שלנו, לשוב לעבודתנו. ראינו את רחובותיה הפתוחים ובתיה הקטנים שלהם חן של קוביות־משחק של ילדים. גננת הלכה בראש שורת תינוקות והוליכה כל אחד לביתו. הם נראו שחורים וקטנים כשיירת־נמלים רוחשת.

לעומת מה שנתגלה לנו זה עתה ליד שער הפרדס נראתה לנו השכונה באורו הצהבהב של יום־שרב ככף־מאזנים שניה. לאור האגדה שפקעה זה עתה לעינינו, נראתה לנו השכונה שלנו כאגדה אחרת.