רוח טובה    🔗

לא עדת רקדניות של שחרזדה עם פעמוני־הכסף לרגליהן וידיהן, לא כת ליצנים עם פעמונים למצנפותיהם – מרכבה רתומה לשני סוסים שחורים, עם פעמוניה־כסף משתקשקים ברתמותיהם, קרבה לשכונה החדשה, תל־אביב.

ומי יושב במרכבה? במרכבה יושב מַחמוד הסַפָר של יפו. בתוך מכנסי־צמר רחבים וכחולים וחזיַת־משי דמשקאית צהובה. רגלו האחת נתונה על המושב הריק שלפניו והשניה על המרבד הקטן הפרוש למטה. בין הרגלַיִם המפושקות עשה את הריוח הדרוש לקמטי־הצמר העסיסיים של המכנסים ולמנדולינה הגדולה, ה’עוד', בעלת הכרס הצהובה, המקושטת בנוצות אדומות, שהחזיק בין ידיו.

תרבושו הנתון לו על פחדתו מטלטל את ציצית־המשי השחורה והכבדה. שפמיו זקופים כקרני־מישוש, פניו מופנים אל השמים כאדם שמכין עצמו לשיר. ואם התרבוש מודח אל הפדחת ופרח אדום תקוע לו מאחורי אזנו הימנית – סימן שרוחו טובה עליו. ומי יושב על־ידו? על־ידו יושב ידידו, המשרת העברי־הנוצרי של הקונסול האנגלי. אין הוא מוהדר בלבושו. הוא מביט בהערצה אל הסַפָר המפורסם ומאכסן אויר בריאותיו כדי להיאנח אנחת־רוחה למשמע נגינתו של מַחמוד. אין ספק שתפקידו בנסיעה זו להיות עד ומשענת לרוחו הטובה של מַחמוד.

המרכבה הדוהרת מתקרבת לשכונה כשהיא מפנה לעצמה דרך בין המטַילים הרבים, לבושי בגדי־שבת, שמהלכים גם בכביש המוליך ליפו. הרכב, שגם עליו צלחה הרוח הטובה, מניף בקלות בשוטו, כמנצח בהגיעו לסוף הקונצרט. רעמות הסוסים עולות באויר וכמעט שאינן צונחות. הסוסים השחורים נוצצים כאילו טבלו בדיו. נצנוצם חולף על שריריהם ממקום למקום כברקים, וסביבם מתבעבע רעש צלצול הפעמונים הקטנים כבועות־השומן סביב הקציצות המיטגנות במחבת רותחת.

 

תקלה במפנה הדרך    🔗

המרכבה פנתה שמאלה אל עבר רחוב הרצל, רחובה הראשי של השכונה – אך כאן נכונה לה תקלה: מחסום. לרוחב הכביש, ליד שער פסי־הרכבת, בין שני העמודים, מתוחה שרשרת־ברזל וחוסמת את הדרך. שרשרת זו נמתחה בערב־שבת – בפקודת ועד השכונה – כדי לא להפריע למטַילים להלך בנחת עם ילדיהם באמצע הכביש ולפצח גרעינים. ליד שערי הרכבת, לפתח בית־השומר, ישב על כורסה השומר השני של פסי־הרכבת, נדב הקאוקאזי, לבוש קפטן שחור, חגור חגורת־כסף וחרב, ובכיסי־חזהו תקועים מקלות־כסף כעטים נובעים בכיסו של נער ביום בר־מצוה. רגליו במגפַיִם נוצצים שלוחות לו לפניו, וימינו נתונה בזקנו ושומרת בהקפדה שלא יתערבו התחומים בין שני חלקי זקנו המסתעף לשנים. שמאלו על הברך השמאלית.

אם להשוות את מראה רחוב הרצל עם מטַיליו הרבים הלבושים בגדים צבעוניים ודוחפים עגלות־ילדים ועסוקים בשיחה לטור של שיר – הרי את דמותו של נדב השומר העומד תמיד בסוף הרחוב ליד ביתו לבוש שחורים וקומתו מצוחצחת וזקופה – יש להשוות לסימן־קריאה הבא בסוף השיר.

עתה ישב נדב השומר ישיבת־שבת רגילה והביט בעוברים־ושבים. כשראה את המרכבה הבאה לא מיהר לקום, משתי סיבות:

א) אשתו שהתחילה להיות מושפעת משכנותיה האשכנזיות וסיגלה לה מנהגים חדשים, הכינה ארוחת חמין שמנה בנוסח האשכנזים. גופו וחגורתו עדיין לא נתרגלו למאכל זה, לכן חש כובד ונטיה לשעמום;

ב) עדיין לא עמד נדב השומר על אָפיו של הרֶכב ונטה לחשוב שהכל יסתדר ודאי מאליו. לכן רק עיפעף בעיניו החומות, ארוכות־הריסים.

המרכבה נעצרה משנגעו חזות הסוסים בשרשרת. קצף לבן יצא מפיותיהם מאחורי מתגי־הכסף ונשר תוסס על הכביש. הרכב נתן את השוט בתוך בית־קיבולו שמימינו, שילב את שתי ידיו על חזהו והסב את פניו אל הנוסעים. מחמוד הספר קפץ מתוך המרכבה במחאה רבה ופנה בכעס אל השומר:

מה זה? פְתַח!

– אסור – ענה השומר, שהכין את גופו לקימה משום שהבין כי הפעם נזדמן לו אגוז קשה. משעמד, זקף אצבע כלפי שמים ואמר:

– חוק.

וליתר תוקף הוסיף רוסית:

– זאקון.

אמר וישב כשהוא מחזיר יד ימינו אל הזקן ושמאלו אל הברך השמאלית, שעדיין נשתמר בה חום מקום המגע.

 

מחמוד הספַר נוחר    🔗

מחמוד הסַפר השפיל מבטו אל סוליות מגפי נדב השומר, משם חלף למעלה על־פני כל אורך הקפטן והרימו עד לקצה כובע־הכבשים שעמד מלוכסן ביהירות וכפתור־כסף בראשו.

מחמוד הספר התיצב איתן על שתי רגליו כשהן מפושקות וזוקפות את חוד סנדליו הצהובים, ידו נגעה בלי משים בקצות השפמים כדי להיוכח שהם עומדים שם דרוכים ומזדקרים, ודחף בימינו את התרבוש מפדחתו אל מצחו עד שכמעט ונגע בגביניו. אין לזלזל במשמעות מקומו של הכובע על הראש. מקומו של הכובע על הראש משנה את הבעת הצללית של הגוף. מחמוד הספר דחף מרפקי ידיו, בפישוק אצבעות, לאחוריו, פשט לפניו את צוארו המגולה עד שנתסמנו בו גבשושיות חוט־השדרה, וקידם עצמו רגל־רגל לאט־לאט, כשאַליַת מכנסיו מיטלטלת בקצב בין רגליו ימינה ושמאלה, וקרב אל השומר, אשר מיהר ועמד על רגליו.

קירב מחמוד הספר את פניו אל פני השומר עד שכמעט נגע שפמו באפו של השומר, ועיניו, מתוך קירבה, פזלו במקצת. מחמוד הרעיד את נחיריו, שאף אויר בפיו הפתוח, פלט אותו דרך הנחירים בבעבוע והשמיע קול נחרה גדולה שהסתננה בסטאקאטו מנחיריו. נחרה שלאחריה לא נשתייר אויר לא בריאות ולא בבטן: – חחח!

נחירה כזו, כשהיא נשמעת בתוך הדומיה המשתררת בין הצופים – הריהי מתן אות לקהל שעוד מעט יתחולל משהו. נחירה כזאת היא כעין הכרזה. הכרזת גבר שמצא עצמו נעלב ואין בדעתו להתעלם ולסגת אחור. נחירה כזאת היא סימן שעוד מעט יעלה המסך על מחזה שכדאי לראותו – בואו תראו איך דם מתלהט! והמתקהלים הצטופפו במעגל מסביב לַשנַים. המסתכלים שעמדו ופניהם אל השמש מיצמצו בעיניהם, ואלה שהשמש היתה בערפם הפילו צללים שהתמזגו לצל אחד על הכביש. רק השנַים שהיו בתוך המעגל הפילו צללים מיוחדים ומובדלים. התהווה מעגל סגור כמבשחק־ילדים.

 

תפילה על חולצה ורודה    🔗

לאחר הנחירה הביט מחמוד הסַפר מסביבו, לראות מי ומי הקהל. הפטיש רוצה בסדן. קרץ בעינו אל ידידו המשרת של הקונסול האנגלי ואל הרַכב שישב על דוכנו. פתאום ראה בחורה אחת שחיכתה במתינות ילדותית להמשך מעשיו. פניה וידיה היו צחים וורודים. חולצתה הוורודה הכילה בדחקות את החזה המתבגר, לכן היו שמורות עיניה מושפלות. עיני מחמוד אורו, הרתית את שני נחיריו, נשא את עיניו אל השמים, פרש ידים ואמר:

– לו נתנו לי השמים את זה האושר.

אך פתאום קטע את דבריו, כי נזכר שאין לערבב שתי פעולות ברגע אחד, וחזר לענינו. הוא פנה שוב אל השומר, ואנו ממשיכים בעצם הסיפור.

 

מַחמוד מספר סיפור    🔗

– עכשיו בוא ואני אראה לך. שמע מה שאומר לך ושים דברי על זכרונך, למעלה, כדי שתוכל בקלות להשתמש בהם כשתצטרך להם. פתח את עיניך שתהיינה גדולות כבצלים ועשה אזניך שתהיינה עמוקות כמַשפכים – ויִכנסו דברי ישר לתוך פנימו של המוח. מי ה’קיימאקם', אתה ידוע?

– יודע, – ענה השומר.

– מי ראש־העיר אתה ידוע?

– יודע.

– מי שר־המשטרה יודע?

– יודע.

– ומי מֶסיֶה בונמארשה הקונסול ידוע? ומי מיסטר סקוט אתה יודע? ובכן, כל אלה הם אצלי כמו הזבובים על חתיכת הסוכר. אם תפשיל בידיך את וילאות חוליות־הזכוכית של המיספרה שלי תראה אותם, את כולם, יושבים אצלי סביב־סביב על הכורסאות בין המראות כמו הגרעינים באבטיח. הם מוכנים בשבילי כמו המגירות בארון אצלי במיספרה: פתח וקח! כולם מחכים לי. אני ידוע למי גדלות שערות על האזנים, ולמי בנחירים, מי אוהב בחורות שמנות ומי שחורות, ולמי יש להצמיד בשמן את השערות לקרחת. אם רוצים אם לדעת משהו – הם אומרים: יא מחמוד, אולי ככה וככה, אולי אתה יודע. או: יא מחמוד, בחייך, תגיד: אבו עלי רצח – או שהוא זכאי? תגיד, יא מחמוד: וזאת שכונת־היהודים החדשה, אולי נעקל לַמַמזרים את רכושם? ואני בתער עושה לו חלק־חלק, גם ‘נגד השערות’, על הצואר, ושם לו מן ה’פרפיום' שהוא אוהב ואומר לו: ככה וככה. מביטים קרוב זה לזה בתוך העינים ומבינים זה את זה ברמז. הולכים יחד בקו אחד בדיוק כמו פסי הרכבת שלך פה. אני מלקק דבש־עוגות, הוא מנקש בלשונו. כמו שני אחים: הוא מלקק – אני מנקש, כמו משהו שאתה לא יכול להבין. בונז’ור, מֶסיֵה מחמוד! והשכונה הזאת שלך – היא כמו אצלי במטפחת. יחד עם דיזנגוף והמידרכות שלכם. אם אסחב במפה – כל מה שעל השולחן יפול וישבר. אתה כבר רואה את הבור שפערתי לפניך? אז חושה, שים עינים שלך ברגלַים שלך. זה אני מדבר למען טובתך. היום יש לי לב טוב, אתה יכול להגיד גם לדיזנגוף שיבוא הוא עצמו ויפתח את השרשרת. חביבי, כשאתה רוצה להרים מחט מעל הרצפה, אתה עושה אצבעותיך דקות־דקות ובלבד שתוכל להרימה. כך עשה גם בדברים שאני מספר לך, לטובתך. אני עוד מדבר בטוב, הדם שלי כזה, אני בעד החופש. שכרתי זאת המרכבה, שחברי זה שעובד אצל הקונסול לא יצחק לי! ניסע עד קצה הרחוב, אנגן ב’עוד' ונחייך לשני הצדדים והדם שלי כלך טוב והיה ידידים.

– נדבר כמו אנשים. יש חוק שאסור לעבור במרכבה את הרחוב. היום שבת. קח את חבריך ואת ה’עוד' וטַילו ברגל ברחוב כאַוַת־נפשכם.

מחמוד הספר נתרתח:

אני רואה שאני שופך את דברי כמו מים בחול. עבדים לא יבינו מה זה כבוד ומה זה דם. השרשרת זה לא ‘בשביל’ השבת. זה ‘בשביל’ החוצפה שלכם. נדב השומר הזקיף את אצבע ימינו לשמים ואמר.

– זאקון.

והחזיר אותה לשביל שבזקנו.

 

אחד שאינו בתוך הזירה    🔗

(מר חיותמן שישב על מירפסת ביתו וראה את הנעשה מדבר אל עצמו: ) – הייתי צריך לגשת אליו, לטפוח על שכמו ולהגיד לו: מחמוד, אהלן! הייתי צריך לגשת אליו. הייתי צריך. אז לא היה כל הענין הזה. כשאני צריך לרגלי עניני ביפו לפגוש מי מן הגבוהים בממשלה, אני מוצא אותו באחת מכורסאות המספרה של מחמוד. במצב־רוח טוב. קפה שחור, קוראים למצחצח־נעלים שיכנס וה’עוד' מנגן.

– למה איני קם ממקומי? למה איני יכול לקום ממקומי? כאילו יצקו ברזל בגופי. אני בנעלי־בית. אך לא זו הסיבה, למה אני דוחה? כבר מאוחר מדי? מחמוד מיהר לתת את הנחירה. סימן ששתה. ואם שתה – אין לי השפעה. אחרי הנחירה הוא מחויב לאיים. אחר האיום יעשה משהו. מה יעשה? אחרי הנחירה הוא מחויב לאיים. אחר האיום יעשה משהו. מה יעשה? הסקרנות סוחבת אותי אל הכסא. אין ברזל באחורי. זה רק נדמה לי.

– בועד השכונה, אמרתי ואמרתי ואמרתי להם. והם אינם מבינים. הם לועגים לי שאני חובש תרבוש ומגלגל מחרוזת בין אצבעותי. הם לא מבינים מה הם החיים. הם לא מכירים את הערבים. אל תרגיזו אותם. הלא אני הוא המתרוצץ כל היום ביפו באלף ענינים ציבוריים. בכל כיס של מעילי, חזיָתי ומכנסַי, יש ענין ציבורי אחר. אני משתפשף שם יותר מאשר סוליות נעלי. בלי שהתרוצצויות שלי הן לא היתה נוסדת השכונה הזאת. הלא אני הכנסתי את זה לראש כולם. אבל בשקט, בניחותא, כשאני מחזיק ביד את מחרוזת החוליות ומונה אותן לאט.

– רגע, רגע. אפשר וטוב שיש לי ברזל היום. מחמוד הוא הנסיון. גם הגרמנים בשרונה חיים איך שהם רוצים. לא נתונים לילדינו לעבור ברחובותיהם. שיאכלו את זנבם ויתנו לנו לחיות איך שאנו רוצים. מחר אשכח את המחרוזת בבית. מה יש, אני ישוב על המירפסת שלי.

ואמנם, מר חיותמן ישב על המירפסת שלו עד סוף פרשת הסיפור.

 

הרכב עלי בשבח רגלי הסוס    🔗

– ייכנס הרוח בך ובאבי ה’זאקון', – קרא מחמוד בכעס גדול אל נדב השומר, שעדיין החזיק את אצבעו מורמת. – אם תחזיק את האצבע שלך שנה שלמה, לא תכפוף אותי. אותך ושכמותך אני יכול לגלגל מאה פעמים עם הראש למטה. הדם שלי מחויב ללכת. – אלי! – קרא מחמוד אל הרכב, – משוך את הסוסים אחורה והסתער על השרשרת. נתק אותה, פצפץ אותה!

לשמע הדברים האלה ירד הרכב מדוכנו ונכנס לתוך המעגל, וכך הופיעה דמות חדשה בין הנפשות הפועלות. רגע חכך הרכב בדעתו, הסתכל בקהל, החויר מהתרגשות ופתח את פיו:

– יאריך האלוהים את ימיך, יא מחמוד, וכי אני האיש שימרה את פיך? הלא הדרך מן המספרה שלך ואל המספרה שלך היא לחמי לילדי ולביתי. ואתה טוב לי וידך וידידיך פתוחים לי, והכסף בעיני הבל ושטות כי העיקר היא הידידות. אך –

– מה אך? – הפסיק אותו מחמוד. – תגיד כבר, ואל תסחב מלבי אטריות.

– יא מחמוד, היודע אתה מה הן הגלי הסוס? הלא השרשרת הזה תנפץ אותן. רגלי הסוס יקרות מעינַים שלו ושלי גם יחד. תראה מה הן רגלי הסוס: עדינות ושבירות כמו סוכר. מכה אחת במקום אחד והעצם מתבקעת בקע שהולך מסיב־סביב, והחיה צונחת ארצה כמו ‘עַבאיה’ מן הכתפַים: רק קמטים ואויר. הסוס אינו שוה כלום. לבי! לבי!

– שמע־נא! אתה השני! הנה פה זה היהודי עם האצבע שלו, ועכשיו אתה השני עם רגלי הסוס – והדם שלי מַים?! – קרא מחמוד הסַפר כשהוא מכה בחזקה על כפתורי החזִיָה שלו. – סַע, אני אומר לך, ואל תעשה אותי לצחוק. גם זו שבחולצה הורודה תצחק לי. עלי ועל ראשי – רגלי הסוסים שלך. עדים השמַים וכל הניצבים בזה, גם הבתים עם הוילאות האלה, כי אתן לך סוסים חדשים, כמו אש, וידע כל העולם איזה אנחנו! תחת עיני עלי הרכב הופיעו עיגולים כחולים, ועיניו הביטו בעצבות. כתפיו עשו תנועה כמתחמק לצאת מתוך מעגל האנשים. הפיקה בצוארו עלתה וירדה כאילו בלע צנימים. אישוניו נתרקנו ומפיו יצאו מלים צוננות:

– אבי עליו השלום היה כל ימיו מחַמר על עשרה שלדי חמורים. מוביל פחי צואה מחוץ לעיר. כשהגיע לשבעים עַיָף המסכן ונתן לי את כל חסכונותיו למען סוסים שלי. לפני מותו היה רזה כמו מקל. אמר לי:

– עלי, כל שנותי היה לי סרחון מחראות – לך מרכבה עם בושם של מיספרה. שמור על רגלי הסוס יותר מאשר על עיניו. גם סוסים עיורים מושכים יצול, והוציא את נשמתו.

– אתה רואה, עלי, הכל בא לך מן המספרה שלי, – קרא מחמוד.

– כן, אדוני, – ענה עלי ויצא מתוך המעגל, ניגש למרכבה ולקח אתה מושכות בשתי ידיו.

 

שורות אחדות שאפשר לדלג עליהן    🔗

הוי צלצולי פעמוני מרכבה רוקדת! – הוי קשתות נהדרות שמהווים ירכים זנבות וצוארי הסוסים! והוי והוי קולות הקשת־פרסות וצהלת־הסוסים! – חן הדברים האלה לא נמחה לעומת ה’לימוזינים' וה’דוכסים' הנוחים. אך שטות היא – אני אומר – להעלות את חן האחרונים על פני הראשונים בדיבורינו ובתמונותינו. מפני רצונו להחיות לפני את מה שאינו מול עינינו – יושב אני ורושם את דברי הסיפור הזה. אורות החשמל לא יעיבו את חן אור־הנר בלילה, והמונית לא תמחה את חן קימורי גופות הסוסים. לא שאני נגד הזמן – אלא שאיני גודר עצמי מהשפעת דברים שאינם מול פני.

 

אחורה!    🔗

עלי הרכב משך את המושכות כשהוא נשען לאחוריו ונסוג צעד־צעד:

– אחורה, סוסים!

הסוסים ניערו את רעמותיהם כשהם מלעלעים בלשונם את מתגי־הכסף. עכוזיהם דרכו שרירים כמוסים והבריקו כדגים רבי־צבעים במיכמורת, פעמוני־הכסף רעדו פתאום כמתוך עיטוש. האחורַים שקעו והרגלַים האחוריות נתקפלו והעמידו את פרסותיהן באלכסון עד שציציות־השער שליד הפרסות נגעו בקרקע. היצול שבין שני הסוסים נע ימינה ושמאלה משום שהסוסים לא התאימו את תנועותיהם זה לזה. הזנבות זקפו שפע של שערות ארוכות שהתנועעו בין הרתמות כצמרות עצים אגדיים. בהקשה קצובה של פרסות שקערורות זזה המרכבה צעד־צעד אחורה.

צוארי הסוסים נתקמרו כשהשפילו את ראשיהם ורעמותיהם חשפו את שרשי השערות הנטועים בשורות מדויקות לאורך גב־הצואר. הרעמות הונפו בחן של צעיפים, גלשו בברק ירוק ושבו למקומן.

הסוסים הרצידו עינים בהולות בצל כסיות־העינַים והשתדלו לראות לאן הם נסוגים; גילגלו את לבניהן שהיו ורודים מהתאמצות. המרכבה נסוגה כחמישים צעד ועמדה מכוונת אל מול השרשרת המתוחה כחץ בקשת דרוכה. פינה לה קהל הצופים את הדרך ועמד בשתי שורות מזה ומזה. כמתוך הסכם שלא פורש שמר כל צופה על מקומו המתאים. בעלת החולצה הורודה עמדה בחזית השורה כבראשונה.

 

עליהם!    🔗

אחוז התרגשות נכנס מחמוד הסַפר לתוך המרכבה וחברו אחריו; מחמוד שם בין ברכיו את ה’עוד', שלח מבט חם בבעלת החולצה הורודה, – במשך כל הזמן לא איבד בחושו את מקומה – וקרא ברגש, כשפניו מחוירים, אל הרַכב, שישב ירוק על דוכנו והושט בידו:

– עלי! עליהום!

עלי הרכב נתן חופש למושכות שתהיינה רפויות על גבות הסוסים, הרים בימינו את השוט והניפו בקול צליפה.

הסוסים העצבניים התמתחו, שהו דקה, כצינור־מים שאף כי נפתח הברז עדיין אין המים פורצים מתוכו. אז התחילו הסוסים לרוץ תחת כיפת שמַים רועמת בהצלפות. מחליפים במהירות את שמונה הרגלַים שנראו כעשרים רגלַים. המרכבה נישאה בתוך רעש הפעמונים המקשקשים כגל מסתער שמתסיס סביבו קצף. הרַכב עמד מרוב התרגשות על רגליו, פסק אותן, הרכין ראשו כדי לשמור על שיווי־משקלו, והצליף ביתר מהירות בשוט. הכל טושטש לכתם אחד תוסס־כוחות ונוצץ באברים מתנועעים ואבזמים נוצצים, כתם שככל שהתקדם אל עבר השרשרת הוסיף מהירות והפסיד פרטים. את הקהל הצופים צנפה התרגשות, רוח שמחה של חופש מתפרע, והרגשת מועקה בבטן.

פתאום, ממש ליד שרשרת־הברזל, נעצרה המרכבה ונשארה תקועה במקומה, כסרט־נע שנקרע, כפעמון שנחנק צלצולו משום שנפל ארצה על פיו. רק חלקה העליון של המרכבה רקד תחתיו כמכסה של סיר רותח.

– חזור, עוד הפעם! – קרא מחמוד הספר. – תצליף על הרגלים! על הרגלים! תקפיץ אותם! – הוא קפץ מתוך המרכבה, תפס את השוט מידי הרכב והתחיל להצליף בו על רגלי הסוסים.

הסוסים הרתיתו תחת מטר הצליפות את רגליהם הקדמיות, שהם מרחיבים את נחיריהם הורודים, וקירבו את הקדמיות אל האחוריות המתכוננים לקפיצה, אך פילבלו בעינים בהולות, ולא הסתערו קדימה.

אז הפך מחמוד הספר את השוט, כשהוא מחזיק בידו בקצהו הדק וידית־העץ העבה מונפת באויר – גחן והניפו על רגלי הסוסים.

– רצח! רצח! – צעק עלי הרַכב והליט עיניו בידיו. למהלומות ידית השוט דחקו הסוסים אחורה, הזדקפו על רגליהם האחוריות, קודם אחד ואחריו השני, נשתהו זמן־מה מרחיבי נחירַים בעמידה על שתַים ומגלים בטן לבנה עולה ויורדת מהתרגשות, אחר־כך ירדו משיפים קצף ומרעידים את עורם.

 

עינים לשמַים    🔗

מחמוד הספר הביט על סביביו וקהל הצופים נסוג והרחיב את מעגלו מתוך חשש מפני מעשיו הבאים. אז נשא מחמוד את עיניו לשמַים. גם אני הרימותי עיני וראיתי שמים כחולים ורחוקים שאין מה לעשות בהם. מחמוד לא ראה שמים כחולים, אבל הוא הביט לתוכם, סובב שתי כפות ידיו כאילו מחה אבק מתפוחי־זהב ואמר:

– אלוהים! למה זאת הדאבה? וכי לא יצאתי זה היום בלב טוב להנאתי ועתה נסתבכתי, דמי רע ואני מרכז למאות עינים מלעיגות.

ממולו, בחזית המעגל, עמדה בעלת החולצה הורודה. עתה יודע מחמוד הספר שעליו לעשות מעשה של סיום, אין להיעצר. לאחר נחירה וקריאת התקפה צריך לבוא גם סוף־פסוק. סוף־פסוק של חוסר־מוצא, אלא שיש עמו השתפכות־לב לפני ציבור – והוצאת מרץ.

 

תרבוש על הכביש    🔗

מחמוד הספר חטף בידיו את תרבושו האדום המגוהץ, בעל ציצת־המשי, הניפו וחבט אותו לארץ. התרבוש העלה אבק ושוליו שקעו זה אל זה. ראשו של מחמוד נתגלה, קווצת שערות ארוכות, משומנות ונוצצות בצבע כחול, נתפזרה על מצחו עד לשפתיו, כאילו נשפכה עליו דיותה ופניו לבשו הדר טראגי. היה מחמוד כגיבור ראשי שהגיע לצימוק שבתפקידו והוא קרא:

– ארור זה היום שבו נשפך דם לבבי כמי מדמנה.

– ארור האיש שמתנכל ועושה חוקים ללב שרוצה חופש.

– ארור האיש – וזה אני – שישכח העלבון של זו השכונה. משתין בקיר לא נשאר בה.

– קללה על קללה תחול על זה האיש שישים את התרבוש הזה על ראשו. לא חפץ בו. צרעת ושחין. לא יועיל לו לא ספר ולא בושם. אני יורק עליך, התרבוש. עליך ועל אלה שלא נותנים לדם שלי לרוץ. אני דורך עליך. הנה! והנה! הוא הרים את התרבוש וחבט בו שנית, דרך עליו, בעט בו, והתרבוש כאילו שמח להתחמק ממנו והטיל עצמו באמצע הכביש. מחמוד מיהר אחריו, ממהר לרמוס אותו כאשר ירמוס האדם מקק בורח. זה היה תרבוש מן המשובחים, שיש להם בטנה של קש דק. זה היה תרבוש חזק.

– אתה! המגביהי לפאר ראשי – נגב אבק דרכים, הנבל – אמר לו לבסוף.

את דבריו אלה אמר מחמוד בשפה קצובה, בהברות ברורות. היא יצאה מעמקי לבבו מלווה תנועות פתיטיות ובהנעת אצבעות ‘מדברות’, וכל מראהו היה מזעזע, גברי, אומלל ויפה.

 

סוף המעשה    🔗

קהל הצופים ידע חוק: אדם הוציא כעסו – וסוף להצגה! אין זה הוגן לחוות דעה על אדם ששפך את לבו לפניהם ויש להתפזר ללא תגובה. מחמוד הספר יצא מתוך מעגל הצופים בצעדים מהירים כאדם שסגר את חנותו עם בוא הערב. מטלטל את בלוריתו הלך אל עבר המרכבה.

חברו, משרת הקונסול, קיפל עצמו מכבר וישב בתוך המרכבה, והרכב הספיק מכבר לכוון את הסוסים לעבר יפו. נתן לפניהם שקי שעורה כדי שיפיגו את עצבנותם. חרטומיהם נתונים עמוק בתוך השקים ועיניהם ארורות־הריסים מתנועעות ככנפי פרפרים, ליטף אותם הרכב על מצחיהם, סגר את האבזמים שנפתחו ומילמל:

– הוי אבי, הוי מולידי, זכותך עמדה להם.

האנשים שהתפזרו, כשעברו על־פני התרבוש המאדים על הכביש, נזהרו שלא לדרוך עליו. גם הוא, הרמוס, המאובק, היה בו איזה הוד של טראגיות.

לפני שנכנס מחמוד הספר למרכבה אמר לידידו משרת הקונסול:

– מה אתה, ה’ידיד' שבלעת חרפתי ושתקת – יושב לך? לך והבא לי את התרבוש.

משרת הקונסול קרב והרים את התרבוש המאובק, חבט בו כמה פעמים בשוקיו לנער אותו מהאבק והגישו בהערצה למחמוד הספר.

החיים שבו למסלולם הרגיל. נדב השומר ישב בכורסתו, כבראשית הסיפור, ימינו בפסוקת זקנו המפולג לשנים, ושמאלו על הברך השמאלית – כאשר אהב.