רקע
קארל צ'אפק
המלחמה בסלמנדרות
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

 

שער ראשון: אנדריאס שויכצרי    🔗


1. שיגיונו של רב-חובל ואן-טוך    🔗


אילו חיפשתם את האי הזעיר טנא-מסא במפה, הייתם מוצאים אותו בדיוק על קו המשווה, קצת מערבה מסומטרה; אבל אילו שאלתם על סיפונה של הספינה קנדונג-בנדונג את רב-חובל י. ואן -טוך, מה הוא אותו טנא-מסא שבחופו הטיל עוגן זה עתה, היה מקלל במשך כמה רגעים ואחר-כך אומר לכם שזהו החור המלוכלך שבחורי איי סונדה. עוד יותר מחורבן מטנא-בלא ובזוי לפחות כמו פיני או בנג’אק; שהבן-אדם, במחילה, היחיד החי שם – חוץ מאותם באטאקים מכונמים כמובן – הוא סוכן מסחרי שיכור, בן כלאיים של אם משבט קובו ואב פורטוגלי, והוא גנב, עובד אלילים וחזיר גדול אף יותר מקובו שלם ולבן שלם גם יחד; ושאם יש משהו מחורבן באמת בעולם, הרי אלה הם החיים המחורבנים על טנא-מסא המחורבנת אדוני. ואתם ודאי הייתם ממשיכים ושואלים למה אם כן הטיל את העוגן המחורבן שלו כאילו רצה להישאר פה שלושה ימים מחורבנים; אם כן, היה הוא נושף ברוגזה ונוהם משהו כמו שקנדונג-בנדונג לא היתה מפליגה הנה רק בגלל השמיר המחורבן או שמן הדקלים, זה הרי ברור, וחוץ מזה זה לא עסקך, אדוני. יש לי פקודות מחורבנות משלי ואתה, אדוני, הואל נא להתעסק בענינים שלך. והיה מלווה דבריו בשפע קללות נוספות כיאה לקברניט מזדקן אשר עם כל שנותיו טרם נס ליחו.

אבל אילו נתתם לו, לרב-חובל י. ואן-טוך, במקום שאלותיכם הסקרניות, לנהום ולגדף ככה לעצמו, יכולתם להוודע יותר. הלא גלוי לעין שהוא צריך להקל על עצמו. הניחו לו, איפוא, ומרירותו תפלס לה את דרכה. “תראה, אדוני,” הוא יאמר פתאום. “הטיפוסים האלה באמסטרדם, היהודים האלה שלנו, נזכרים להם פתאום ואומרים לך – פנינים, בן-אדם, שים עין על איזה פנינים. אומרים שהאנשים משתגעים עכשיו אחרי פנינים, ובכלל.” הרב-חובל יירק בכעס. “בטח, לזרוק את הכסף שלהם על פנינים! זה בא מזה שאתם כל הזמן הולכים למלחמות ודברים כאלה. מפחדים על הכסף, זה הכל. זה מה שקוראים משבר, אדוני.” רב-חובל י. ואן-טוך מהסס במקצת מלהיכנס אתכם בשיחה על בעיות הכלכלה הלאומית; היום הרי לא מדברים על שום דבר אחר. אלא שכאן בפאתי טנא-מסא חם לך ואתה עייף יתר על המידה; לפיכך יניד קפטן ואן-טוך את ידו וימלמל: "זה קל להגיד, פנינים! אדוני, בציילון זה נגמר לחמש שנים, בפורמוזה אסרו על הדלייה – נו, אומרים, תפעל, רב-חובל ואן-טוך, למצוא שטחי דלייה חדשים. תסע לאיים המחורבנים האלה, אולי תמצא שם מדפים שלמים של צדפים – – " רב החובל תוקע בבוז לתוך ממחטה תכולה. “העכברושים האלה באירופה חושבים שכאן אפשר עוד למצוא משהו שאף אחד לא יודע! אלהים, איזה מטומטמים! עוד יפה שלא מבקשים ממני להסתכל בלועותיהם של אלה הבאטאקים, אולי יש להם פנינים באף. שטחי דלייה חדשים! בפאדאנג יש בית זונות חדש, זה כן, אבל שטחי דלייה חדשים? אדוני, אני מכיר את כל האיים האלה כמו את המכנסיים שלי… מציילון ועד זה הקליפרטון איילנד המחורבן… אם מישהו חושב לו שימצא פה משהו שאפשר להרויח עליו, אז שיהיה בריא, אדוני! שלושים שנה אני נוסע כאן, ועכשיו רוצים ממני המטומטמים האלה שאגלה פה משהו!” רב-חובל ואן-טוך ממש נחנק מזעם על יומרה מעליבה כזאת. “שישלחו הנה איזה טירון ירוק, זה יגלה להם עד שיצאו להם העיניים; אבל לבקש כל מיני שטויות מאדם שמכיר את הענינים כמו רב-חובל ואן-טוך… תסכים, אדוני, באירופה, שם אפשר עוד לגלות דא והא; אבל כאן – הנה הרי באים האנשים רק לרחרח מה אפשר לאכול – אפילו לאכול לא: מה אפשר לקנות ולמכור. אדוני, אילו בכל האיזור הטרופי המחורבן הזה היה עוד משהו שיש לו ערך של שני שילינגים, אז היו עומדים ליד זה שלושה סוכנים והיו מנפנפים בממחטות מלוכלכות לאוניותיהן של שבע מדינות שיבואו לקחת. ככה זה, אדוני. אני יודע יותר ממשרד המושבות של הוד מלכותה, במחילה מכבודך.” רב-חובל ואן-טוך מתאמץ לכבוש את זעמו הצודק ובקושי מצליח בכך. “אתה רואה שם את שני העצלנים הארורים האלה? אלה דולי פנינים מציילון, ירחם עלי אלהים, סינגלזים, כמו שאלהים ברא אותם; למה ברא אותם, לא יודע. זה מה שאני מסיע עכשיו, אדוני, ואם אני מוצא באיזה מקום חתיכה של חוף שעוד אין בה שלטים של סוכנות נעליים או משרדי מכס, אני מניח להם לצלול במים שיחפשו צדפים. הממזר הקטן ההוא צולל עד עומק של שמונים מטר; פעם דלה לי באיי פרינס מעומק של תשעים מטר ידית של מכונת הסרטה, אדוני, אבל פנינים, איפה! לא בחלום! אספסוף שווה לתחת, אלה הסינגלזים. אז כזאת עבודה יש לי. אדוני; להעמיד פנים כאילו אני קונה שמן דקלים ולחפש שדות דלייה לפנינים. אולי עוד יבקשו שאגלה איזו יבשת חדשה, לא? זאת לא עבודה בשביל רב-חובל הגון בצי הסוחר, אדוני. י. ואן-טוך איננו הרפתקן בזוי כלשהו, אדוני, לא, אדוני.” וכן הלאה; “הים הוא גדול, ואוקיאנוס הזמן אין לו גבולות; תירק לך לים, בן-אדם, והוא לא יקצוף, קלל את גורלך והוא לא יזוז”; וכך אחרי הכנות ודיבורי סחור-סחור רבים מגיעים לבסוף לכך שרב-חובל הספינה ההולנדית קנדונג-בנדונג, י. ואן-טוך, תוך פליטת גידופים ואנחות לרוב, יורד לסירה ונוחת בחופה של טנא-מסא לשם סידור אי-אלה ענינים מסחריים במשא ומתן עם בן התערובת הקובו-פורטוגלי השיכור.

“מצטער, קפטן,” אמר בסופו של ענין בן התערובת הקובו-פורטוגלי, “אבל פה בטנא-מסא אין שום צדפים. הבאטאקים המלוכלכים האלה,” שח בגועל גלוי, “אוכלים אפילו מדוזות; הם יותר במים מאשר ביבשה, הנשים מסריחות פה מדגים, קשה לתאר – מה רציתי להגיד? אה, כן, אתה שאלת על נשים.”

“ואין פה בשום מקום אף חתיכת חוף,” שאל רב-החובל, “ששם הבאטאקים האלה לא נכנסים למים?”

בן התערובת הקובו-פורטוגלי נענע בראשו. “אין, אדוני, רק במפרץ השדים, אבל זה לא בשבילך.”

“מדוע?”

“כי… לשם אסור ללכת, אדוני. למזוג לך, קפטן?”

“תודה. יש פה כרישים?”

"כרישים ובכלל. "מלמל בן התערובת. “מקום רע, אדוני. הבאטאקים לא אוהבים שמישהו ידחוף לשם את אפו.”

“מדוע?”

“…יש שם שדים, אדוני. שדי-ים.”

“מה שד-ים? דג?”

“שום דג,” השתמט בן התערובת מתשובה. “פשוט שד, אדוני. שד מצולות. הבאטאקים קוראים להם טאפא – טאפא. אומרים שיש להם שם עיר, לשדים האלה. למזוג לך?”

“ואיך נראה כזה… שד-ים?”

"בן התערובת הקובו-פורטוגלי משך בכתפיו. “כמו שד, אדוני. פעם ראיתי. זאת אומרת רק את הראש. חזרתי בסירה מכף הארלם… ופתאום צץ לי מהמים ראש כזה.”

“נו, ומה? למה זה דומה?”

“קרקפת יש לו… כמו באטאק, אדוני, אבל קרחת לגמרי.”

“אולי היה זה באמת באטאק?”

“לא, אדוני. במקום זה הרי שום באטאק לא ייכנס למים. ועוד משהו… הדבר הזה מצמץ עלי בעפעפיים התחתונים, אדוני.” בן התערובת נרעד מרוב אימה. “בעפעפיים התחתונים המכסים את כל העיניים. זה טאפא.”

רב החובל י. ואן-טוך סובב באצבעותיו העבות את כוס יין הדקלים. “ולא היית שתוי, מה? שיכור לא היית?”

“הייתי, אדוני. אחרת לא הייתי חותר לשם. הבאטאקים לא אוהבים שמישהו… יבהיל את השדים האלה.”

רב-חובל ואן-טוך נענע בראשו. “בן-אדם, אין בכלל שדים. ואילו היו קיימים, היו נראים כמו אירופאים. אולי זה היה איזה דג או מה.”

“דג,” גמגם הקובו-פורטוגלי. “לדג אין ידיים, אדוני. אני לא באטאק, אדוני, אני הלכתי לבית-ספר בבדיונג… יכול להיות שאני עוד זוכר את עשרת הדברות ועוד כל מיני לימודים מדעיים; אדם מלומד עוד יבדיל בין שד וחיה. תשאל את הבאטאקים, אדוני.”

“אלה אמונות טפלות של כושים,” הכריז הקברניט מתוך תחושת יתרון של משכיל. “מבחינה מדעית אלה שטויות. שד הרי לא יכול לחיות במים. מה יעשה שם? אל תשים לב לפטפוטי הילידים, בחור. מישהו קבע פעם למפרץ הזה את השם ‘מפרץ השדים’, ומאז הבאטאקים מפחדים ממנו. ככה זה,” פסק הרב-חובל והכה בכף ידו השמנה על השולחן. “אין שם שום דבר, ילד, מבחינה מדעית זה ברור.”

“ברור, אדוני,” הסכים בין התערובת אשר הלך לבית-ספר בבדיונג. “אבל שום בן-אדם עם שכל אין לו מה לחפש במפרץ השדים.”

רב חובל ואן-טוך הסמיק. “מה?” צעק. “טינופת קובו שכמוך, אתה חושב לך שאני אפחד מהשדים שלך? אנחנו עוד נראה.” אמר וקם בכל עוצמת משקלן של מאתיים הליברות שלו. “אני לא אבזבז פה את זמני אתך. אני צריך לדאוג לעסק שלי. אבל שתזכור לך: במושבות הולנד אין שום שדים; אם יש, אז זה במושבות צרפת. שם אולי. ועכשיו תביא לי את ראש הכפר של המקום המחורבן הזה.”

את הנכבד האמור לא היה צורך לחפש; הוא ישב לו שפוף ליד פתח חנותו של בן התערובת ולעס להנאתו נתחי קנה סוכר. הוא היה ג’נטלמן עירום בגיל העמידה, אבל רזה בהרבה ממידות הגוף האופייניות לראש מועצה באירופה. במרחק מה ממנו, תוך שמירת מרחק-של-כבוד, ישבו שפופים כל בני הכפר, לרבות נשים וילדים, מצפים בעליל כי יסריטו אותם.

“ובכן, שמע, בחור,” פנה אליו רב-חובל ואן-טוך במאלאית (יכול היה לפנות אליו גם בהולנדית או באנגלית, שכן אותו באטאק נשוא הפנים ובא בימים לא ידע מלה אחת מאלאית, ואת כל הנאום של הרב-חובל צריך היה לתרגם לו לשפת הבאטאקים בסיועו של הקובו-פורטוגלי; אבל משום מה חשב הקברניט את השפה המאלאית למתאימה יותר). “ובכן, שמע, בחור; אני צריך כמה בחורים גדולים, חזקים ואמיצים, שייצאו אתי לצייד. אתה מבין, לצייד.”

בן התערובת תרגם וראש הכפר הניע את ראשו לאות שהבין; ומייד פנה אל הקהל הרחב בנאום שזכה להצלחה ניכרת.

“הצ’יף אומר,” תרגם בן התערובת, “שכל הכפר יילך עם האדון הקפטן לצוד, איפה שהאדון ירצה.”

“אתה רואה. אז תגיד להם, שנלך לצוד צדפים במפרץ השדים.”

כאן התחולל דיון נסער, שנמשך כרבע שעה, בהשתתפות כל הכפר, ביחוד הנשים הזקנות. לבסוף פנה בן התערובת אל הקברניט: “הם אומרים, אדוני, שלמפרץ השדים אי אפשר ללכת.”

הקברניט התחיל להסמיק “ומדוע לא?”

בן התערובת משך בכתפיו. “כי שם יש טאפא-טאפא. שדים, אדוני.”

גוון פניו של הקפטן האדים והלך: “אז תגיד להם, אם לא יבואו… שאוציא להם את כל השיניים… שאקרע להם את האוזניים… שאתלה את כולם… שאשרוף להם את כל הכפר המכונם שלהם, אתה מבין?”

בן התערובת תרגם הכל ביושר, ובעקבות זאת התחדש הדיון הסוער. לבסוף פנה בן התערובת אל הקפטן. “הם אומרים, אדוני, שילכו ויתלוננו במשטרה בפאדאנג על האיומים של האדון. יש על זה סעיפים בחוק, הם אומרים. ראש המועצה אומר שלא יניח מזה את ידו.”

פני רב-חובל ואן-טוך הכחילו. “אז תגיד להם,” צרח, “שאני מסוגל…” והמשיך כך אחת עשרה דקות ללא פסק נשימה.

בן התערובת תרגם, ככל שהספיק לו אוצר המלים שלו, ואחרי התייעצות חדשה, ממושכת אך ענינית של הבאטאקים הביא את דברם לפני הקברניט: “ובכן הם אומרים, אדוני, שיהיו מוכנים לבטל את עתירתם לבית המשפט. בתנאי שהאדון ישלם קנס לידי השלטונות המקומיים. הם אומרים,” היסס, “מאתיים רופיות; אבל זה יותר מדי, אדוני. תציע להם חמש.”

צבעו של רב-חול ואן-טוך החל להתפרק לכתמים חומים. תחילה הציע טבח של כל הבאטאקים בכל העולם, אחר-כך נסוג עד כדי הענקת שלוש מאות בעיטות, ולבסוף הסתפק בהבטחה לפחלץ את ראש הכפר בשביל מוזיאון המושבות באמסטרדם; ולעומת זאת נסוגו הבאטאקים ממאתיים הרופיות עד משאבת ברזל עם גלגל, ובסוף הצטמצמו לדרישה שהרב-חובל יפקיד בידי ראש הכפר, בחזקת קנס, מצית של בנזין. (“תן להם, אדוני,” שידל הקובו-פורטוגלי, “יש לי במחסן שלושה מציתים, אבל בלי פתיל.” ) וכך הוחזר השלום לטנא-מסא; אבל רב-חובל ואן טוך ידע, שכעת יוקרתו של הגזע הלבן מוטלת על כף המאזניים.


אחרי הצהריים ניתקה מהספינה ההולנדית קנדונג-בנדונג סירה, ובה היו: רב חובל י. ואן-טוך, השוודי ינסן, האיסלנדי גודמונדסון, הפיני גילמיינן ושני דולי פנינים סינגלזיים. הסירה כוונה את חרטומה הישר אל מפרץ השדים.

בשעה שלוש, כאשר השפל רחוק ביותר, ניצב החובל על החוף; הסירה שייטה כמאה מטרים מקו המים בכדי לעקוב אחר תנועת כרישים, ושני הצוללים הסינגלזיים המתינו, סכינים בידם לאות לקפוץ למים.

“עכשיו אתה,” צווה הרב-חובל לארוך מבין שני העירומים. הסינגלזי קפץ למים, פסע כמה צעדים, ואחר-כך שקע במים. הרב-חובל הביט בשעונו.

כעבור ארבע דקות ועשרים שניות הגיח כששים מטרים משמאל ראש חום; ובחפזון מוזר, נואש ועם זאת כאילו אחוז שיתוק טיפס הסינגלזי על הסלעים, בידו האחת הסכין לקטיעת צדפים, בשנייה צדף.

הרב-חובל הזעיף פנים. “נו, מה הענינים?” אמר בחריפות.

הסינגלזי עדיין החליק מסלע אל סלע, פולט קולות אימה מגומגמים.

מה קרה?" צועק הרב-חובל.

“סאהיב, סאהיב,” פלט הסינגלזי בקושי והתמוטט בהגיעו לחוף, ונשימתו שורקת. “סאהיב… סאהיב…”

“כרישים?”

“ג’ין,” ילל הסינגלזי. "שדים, אדון. אלפים, אלפי שדים! שפשף את עיניו באגרופיו. “הכל שדים, אדון.”

“תראה את הצדף,” צווה הקברניט, ופתח אותו בסכין. היתה בו פנינה קטנה ונקיה. “ויותר לא מצאת?”

הסינגליזי הוציא עוד שלושה צדפים מהשקית שהיתה תלויה לצווארו. “יש שם צדפים, אדון, אבל השדים שומרים עליהם… הסתכלו עלי כשחתכתי אותם…” שערו המדובלל סמר מרוב אימה. “סאהיב, פה לא!” הרב-חובל פתח את הצדפים; שניים היו ריקים ובשלישי פנינה שגודלה כאפון, עגולה כמו טיפת כספית. הקברניט ואן-טוך הסיט מבטו לסירוגין לעבר הפנינה ולעבר הסינגלזי שרכן אין אונים על הקרקע.

“שמע,” אמר בהיסוס, “לא היית רוצה לקפוץ לשם עוד פעם?”

הסינגלזי מנענע ראשו לשלילה ללא מלים.

רב-חובל י. ואן-טוך חש בלשונו את טעמו העז של הרצון לגדף אך להפתעתו הוא שמע עצמו מדבר בשקט וכמעט ברוך: “אל תפחד, בחור, ואיך נראים ה… שדים האלה?”

“כמו ילדים קטנים,” לחש הסינגלזי. “עם זנב, אדון. ומגיעים לגובה כזה,” הראה כמטר ועשרים מפני הקרקע. “עמדו מסביבי והסתכלו מה אני עושה… ככה סביב במעגל…” הסינגלזי נרעד. “סאהיב, סאהיב, פה לא!”

רב-חובל ואן-טוך הרהר מעט. “תגיד לי, האם הם ממצמצים בעפעפיים התחתונים, או איך?”

“לא יודע, אדון,” חרחר הסינגלזי. “יש שם… עשרת אלפים!”

הרב-חובל הסתכל לעבר הסינגלזי השני; הלה עמד כמאה וחמישים מטרים ממנו והמתין באדישות תוך שזרועותיו מקופלות על כתפיו; אמת נכון, כשהאדם עירום, אין לו היכן להניח את ידיו אלא על כתפיו הוא. הקפטן רמז לו בתנועת ראש והסינגלזי הקטן קפץ למים. כעבור שלוש דקות וחמישים שניות הגיח מהמים, מתאמץ להאחז בידיו החלקות בסלעים.

“אז צא כבר!” צעק הרב-חובל, אבל אחר-כך הביט ביתר תשומת לב וכבר קיפץ מסלע אל סלע, אל הידים המחפשות נואשות מאחז; לא היית מאמין שגוף כבד כזה מסוגל לקפץ ככה. ברגע האחרון תפס יד אחת, ותוך נהמות כבדות משך את הסינגלזי מהמים. אחר כך הניח אותו על סלע ומחה את זעתו. הסינגלזי שכב ללא ניע; אחת משוקיו היתה פצועה עד העצם, כנראה מאבן, אבל פרט לכך נשאר שלם. הקפטן הרים את עפעפו: תפוח העין היה כולו לבן. סימן לעלפון עמוק. אין סכין ואין צדף.

ברגע זה סטתה הסירה ממסלולה והתקרבה לחוף. “אדוני,” קרא השוודי ינסן, “יש פה כרישים. האם אתה ממשיך בדייג?”

“לא,” אמר הרב-חובל. “בוא הנה לאסוף את השניים.”

“תסתכל, אדוני,” העיר ינסן תוך שיוטם אל הספינה, “כמה רדוד פה פתאום. מכאן ועד לחוף,” הראה כשהוא מגשש במשוט במים. “כאילו היה פה איזה סכר מתחת למים.”


הכרתו של הסינגלזי הקטן חזרה אליו רק על סיפון הספינה; הוא התישב כשברכיו תחת סנטרו ורעד בכל גופו. הרב-חובל סילק את כל האנשים שמסביב, והתישב בהרחבה ממולו. “אז בוא, דבר,” אמר. “מה ראית שם?”

“ג’ינים, סאהיב,” לחש הסינגלזי הקטן; עכשיו נרעדו גם עפעפיו, וכל עורו היה חידודי-חידודים.

הרב-חובל השתעל. “ו… איך הם נראים?”

“כמו… כמו…” בעיני הסינגלזי שוב הופיע פס לבן. רב-חובל י. ואן-טוך קפץ וסטר בזריזות מדהימה על שתי לחייו בכף ידו ובגבה, בכדי להחזירו להכרה.

“תודה, סאהיב,” נשם הסינגלזי הקטן, והאישונים חזרו למקום.

“עכשיו כבר בסדר?”

“כן, סאהיב.”

“היו שם צדפים?”

“כן, סאהיב.”

רב-חובל י. ואן-טוך המשיך בחקירת שתי וערב בסבלנות וביסודיות. כן, יש שדים. כמה? אלפים, אלפים. גודלם כגודל ילד בן עשר, אדון, וכמעט שחורים. שוחים במים ועל הקרקעית מהלכים על שתיים. על שתיים, סאהיב. כמוך וכמוני, רק שהם מנענעים את הגוף ככה-ככה, כל הזמן ככה-ככה… כן, אדון, גם ידיים יש להם, כמו לאנשים; לא, אין להם צפורניים, יותר כמו ידיים של ילד. לא, סאהיב, אין להם קרניים וגם לא שערות. כן, זנב יש להם, קצת כמו דג, אבל בלי סנפירים. וראש גדול, עגול כמו אצל הבאטאקים. לא, אדון, לא אמרו כלום, יותר כאילו ממצמצים בשפתיים. כאשר הסינגלזי חתך צדפים בעומק של כששה עשר מטרים, הרגיש בגבו כמו נגיעה, כמו של אצבעות קטנות וקרות. הסתובב וראה סביבו מאות ומאות. מאות ומאות, אדון, שוחים ועומדים על הסלעים, וכולם מסתכלים, מה זה הסינגלזי עושה. הוא הפיל את הסכין ואת הצדפים וניסה לעלות אל פני המים. בדרך התנגש בכמה שדים ששחו מעליו. ומה קרה אחר-כך? איננו יודע, אדון.

הקברניט י. ואן-טוך הסתכל שעה ארוכה באמודאי הקטן הרועד. הבחור הזה כבר לא יועיל לשום דבר, אמר בלבו, אשלח אותו מפאנדאנג הביתה, לציילון. נוהם ונושף פנה לתאו. שם שפך על השולחן שתי פנינים, מתוך שקית נייר. האחת היתה קטנטנה כגרגר חול, והשנייה כאפון, מבריקה בגוון כסוף וכמעט ורדרד. והרב-חובל של הספינה ההולנדית נשף והוציא מהארון את הוויסקי האירי האהוב.


בסמוך לשעה שש שוב ציווה להשיטו לכפר, והישר אל הקובו-פורטוגלי. “טודי,” אמר, "וזאת היתה המלה היחידה שיצאה מפיו; התישב במרפסת העשויה פח גלי, החזיק באצבעותיו העבות כוסית עשויה מזכוכית עבה, שתה וירק והתבונן מתחת לגבותיו בתרנגולות רזות וצהובות, אשר חיטטו וחיפשו מי-יודע-מה בחצר המלוכלכת והמהודקת בין הדקלים. בן התערובת נזהר מלהוציא מלה, ורק מזג. לאט לאט החלו עיני הרב-חובל מאדימות ואצבעותיו מתקשות להתכופף. הלילה נטה כבר לרדת, כאשר קם והפשיל מעט את מכנסיו.

“אתה כבר הולך לישון קפטן?” שאל בנימוס בן התערובת שבין השטן ומלאך-המוות.

הקברניט תקע את אצבעו אל תוך האויר. “שילך לכל הרוחות,” אמר, “מי שיספר לי שיש בעולם איזה שדים שאני עוד לא מכיר. שמע, איפה כאן הצפון-מזרח המחורבן שלכם?”

“פה,” הראה לו בן התערובת. “לאן אתה הולך, אדוני?”

“לגיהנום,” חרחר רב-חובל י. ואן-טוך. “לראות את מפרץ השדים.”


באותו ערב התחילו למעשה שגיונותיו של רב-החובל י. ואן-טוך. לכפר הוא חזר רק עם אור הבוקר; לא אמר מלה והורה להביאו לספינתו, שם הסתגר בתאו עד רדת הערב. זה עדיין לא היה כל כך בולט לעין, מכיוון שקנדונג-בנדונג עדיין היתה בעיצומה של הטעינה משפעתה של טנא-מסא (שמיר, פלפל, קמפור, גוטאפרצ’ה, שמן דקלים, טבק וכוחות עבודה); אבל כאשר הודיעו לו עם ערב שכל הטובין מוטענים, רק המהם ואמר: “סירה. אל הכפר.” ושוב חזר רק עם אור הבוקר. השבדי ינסן אשר עזר לו לעלות לסיפון שאל אותו, רק מתוך אדיבות. “אז היום מרימים עוגן, קפטן?” הקברניט סב לאחור כאילו דקרו אותו בישבן. “מה זה עסקך?” צעק. “אתה תתעסק בענינים המחורבנים שלך!” כל היום נחה לה קנדונג-בנדונג על עוגניה באפס מעשה במרחק קשר אחד מחופה של טנא-מסא. עם ערב התפרץ הרב-חובל מתוך תאו והורה: “סירה. אל הכפר.” היווני הקטן זאפאטיס לווה אותו בעיניו – אחת עוורת ואחת פוזלת. “תשמעו,” קרקר. “או שיש לו שם לזקן איזו נקבה, או שפשוט השתגע.” השבדי ינסן העכיר פניו.“מה זה עסקך?”: גער בזאפאטיס. “אתה תתעסק בענינים המחורבנים שלך.” אחר-כך לקח, יחד עם גודמונדסון האיסלנדי, סירה אחרת, והם חתרו בכיוון מפרץ השדים; נשארו בסירתם מוסתרים מאחורי סלעים, וחיכו לראות מה יקרה. במפרץ הילך לו הרב-חובל אנה ואנה כאילו ממתין למישהו; מפעם לפעם נעצר וקרא משהו כמו טסט, טסט, טסט".

תסתכל, אמר גודמונדסון והצביע לעבר הים, שסנוור עתה, עם שקיעת השמש, בצבעי אדום וזהוב. ינסן ספר שניים, שלושה, ארבעה, ששה סנפירים חדים כחרמשים שמשכו במים לעבר מפרץ השדים. “לכל הרוחות,” נהם ינסן. “כמה כרישים שיש פה!” מפעם לפעם צלל חרמש כזה, על פני המים נראה איזה זנב, ואחר-כך מערבולת קטנה במים. אז התחיל רב-חול ואן-טוך להתרוצץ ולקפץ בחוף, פלט זרמי גידופים ונפנף באגרופיו כלפי הכרישים. אחר-כך ירד ערב טרופי קצר והירח הפליג בשמי האי; ינסן תפס במשוטים והתקרב כדי מאתיים מטרים אל החוף. הקפטן התישב בינתיים על סלע ופלט את קריאותיו טסט-טסט, טסט. היתה בסביבתו איזו תנועה, אבל על טיבה היה קשה לעמוד. משהו כמו כלבי ים, חשב ינסן. אבל כלבי-ים זוחלים אחרת. אלה כאן מגיחים מהמים בין הסלעים ומדדים בחוף כמו פינגוינים. ינסן חתר עוד קצת בהשקט, ונעצר במרחק מאה מטרים מהרב-חובל. כן, הרב-חובל אמר משהו, אבל מה, רק בן השטן יכול להבין; כנראה מאלאית או טמילית. הוא מנופף בידיו כאילו הוא משליך משהו אל עבר כלבי הים האלה (אבל אלה לא כלבי ים, קבע עכשיו ינסן). ותוך כדי כך הוא מפטפט במאלאית או בסינית. ברגע זה נשמט המשוט המורם מידו של ינסן, ונפל ברעש למים; הקפטן הרים את ראשו, קם והלך כשלושים מטרים בכיוון למים; פתאום נראו ברקים ונשמעו קולות נפץ; הרב-חובל ירה מהבראונינג שלו אל הסירה. כמעט בו ברגע נשמעו בחוף שעטה, רשרוש ורעש, משל כאילו אלף כלבי ים קופצים למים; אבל ינסן וגודמונדסן הספיקו בינתיים להפעיל את משוטיהם ולברוח אל מעבר לפינה הקרובה. משחזרו לספינה לא אמרו דבר לאיש. הטיפוסים האלה בני הצפון יודעים לשתוק, ככלות הכל. לפנות בוקר חזר הרב-חובל; היה כעוס וזועם, אבל לא אמר מלה. רק כאשר ינסן עזר לו לעלות לסיפון, נפגשו שני זוגות עיני תכלת במבט קר וחוקר.

“ינסן,” אמר הרב-חובל.

“כן, אדוני.”

“היום אנחנו נוסעים.”

“כן, אדוני.”

“בסורביה תקבל את הפנקס שלך.”

“כן, אדוני.”

ודי. אותו יום הפליגה קנדונג-בנדונג אל פאדאנג. בפאדאנג שלח הרב-חובל י. ואן-טוך חבילונת מבוטחת באלף ומאתיים לירות שטרלינג למען של חברתו באמסטרדם, ובד בבד שלח מברק ובו בקשה לאישור חופשה שנתית. סיבות בריאות וכן הלאה. אחר-כך שוטט בחוצות פאדאנג עד שמצא את האיש שחיפש. זה היה פרא-אדם מבורניאו, דאיאק, אשר בעלי מסעות אנגליים היו נוהגים לשכור את שירותיו כצייד כרישים, לשם השעשוע; כי הדאיאק הזה עבד בשיטה הישנה, חמוש בסכין ארוכה בלבד. הוא היה כנראה קניבל, אבל עבד לפי תעריף קבוע: חמש לירות שטרלינג לכל כריש. בתוספת אש"ל. וחוץ מזה היה מראהו מעורר אימה. עור זרועותיו, חזהו וירכיו משוייף ממגע עור כריש, אפו ואוזניו מקושטים בשיני כרישים. ושמו הלך לפניו – שָּארק.

בלויית דאיאק זה העתיק איפוא רב-חובל י. ואן-טוך את מקום מגוריו אל האי טנא-מסא.


2. מר גולומבק ומר ואלנטה    🔗


היה קיץ חם, קיץ במערכת עתון, כאשר דבר אינו קורה, אפס גמור ומוחלט, אפס ב’א' רבתי, כאשר אין עושים פוליטיקה וכאשר אין כלל באירופה מצב מדיני; ואף על פי כן מחכים קוראי העתונים, השרועים ביסורי שעמום בחופי מים רבים או בצל דליל של אילנות, קורבנותיו של דכדוך הבא מחומו של קיץ, מהחיים בטבע, מן השקט הכפרי ובכלל מן החיים הפשוטים והבריאים של חופשה – ובכן הם מחכים ומקווים תקוה הנכזבת מדי יום, שלפחות בעתון זה יהיה משהו חדש ומרענן, איזה רצח או מלחמה או רעידת אדמה, בקיצור משהו; ומשאינם מוצאים את מבוקשם, הם זורקים את העתון וצועקים במרירות, שבעתון הזה אין כלום, אבל ממש אפס אחד גדול, ושבכלל לא כדאי לקרוא אותו ויותר לא יחתמו עליו.

ובינתיים יושבים להם במערכת חמישה או ששה אנשים נטושים, שכן היתר אף הם בחופשה, ושם הם זורקים את העתון מהם והלאה וצועקים במרירות, שבעתון הזה אין כלום, אבל ממש כלום אחד גדול. מהמסדרה יוצא המעמד וגוער: “רבותי, רבותי, עוד אין לנו מאמר ראשי למחר.”

“אז תכניס לשם, נגיד… את המאמר הזה… על המצב הכלכלי בבולגריה,” שח אחד הנטושים.

המעמד נאנח בכבדות. “אבל מי רוצה לקרוא את זה, אדוני? שוב נוציא גליון מלא אין-מה-לקרוא.”

ששת הנטושים נושאים את מבטיהם אל התקרה, כאילו היה אפשר לגלות שם איזה משהו-לקרוא.

“אילו רק קרה איזה משהו,” מציע אחד ככה סתם.

“או למצוא… איזו… כתבה מעניינת.” מצטרף השני.

“על מה?”

“לא יודע.”

“אז אולי להמציא… איזה ויטמין חדש,” ממלמל השלישי.

“עכשיו בקיץ?” תוהה הרביעי. "בן-אדם, ויטמינים זה ענין מדעי, זה אולי מתאים לסתיו – "

“אלהים, כמה חם,” מפהק החמישי, “אולי משהו על נופֵי הקוטב.”

“ככה. משהו על איזה אסקמוסי. אצבעות קפואות, קרח נצחי ודברים כאלה.”

“קל להציע,” אומר השישי. “אבל איפה לוקחים את זה?”

בחדר המערכת נשתררה דממה של יאוש.

“אני הייתי השבוע באחד הכפרים…” נשמע קולו המהסס של המעמד.

“ומה?”

“אומרים שנמצא שם בחופשה אחד רב-חובל ונטוך; מספרים שהוא נולד שם, בכפר הזה.”

“איזה ונטוך?”

“כזה שמן. ספרו לי שהוא רב-חובל בים, הונטוך הזה, ושהוא התעסק באיזה מקום בדליית פנינים.”

מר גולומבק זרק מבט לעבר מר ואלנטה.

“ואיפה הוא דלה את הפנינים?”

“בסומטרה… ובצלבם… בכלל שם באיזה מקום. ספרו שהוא חי שם שלושים שנה.”

“שמע, זה רעיון,” אמר מר ואלנטה. “זאת יכולה להיות כתבה עשר. גולומבק, נוסעים?”

“נו, אפשר לנסות,” סבר מר גולומבק וירד מהשולחן שעליו ישב.


“שם, האדון ההוא,” אמר הפונדקאי בכפר יביצ’קו.

ליד שולחן בגינה ישב לו גבר שמן, מפושק רגליים, חבוש כובע לבן, שתה בירה ועסק בריכוז ניכר בציור של משהו באצבעו השמנה על מפת השולחן. שני האדונים פנו הישר אליו.

“ואלנטה, עורך עתון.”

“גולומבק, עורך עתון.”

הגבר השמן הרים את עיניו. “What?, מה?”

“אני ואלנטה, עורך עתון.”

“ואני גולומבק, עורך עתון.”

הגבר השמן קם בחגיגיות. Captain van Toch. Very glad." – תשבו חבר’ה."

שני האדונים הצטרפו ברצון והניחו לפניהם את פנקסיהם.

“ומה תשתו, בחורים?”

“מיץ פטל,” אמר מר ואלנטה.

“מיץ פטל?” חזר הרב-חובל בספקנות. “ולמה? מלצר, תביא להם בירה. כך, ומה אתם רוצים, בעצם?” אמר והשעין את מרפקיו בשולחן.

“האם זה נכון, מר ואן-טוך, שנולדת פה?”

“יא. נולדתי.”

“תאמר לי, בבקשה, איך הגעת מפה לים?”

“נו, דרך המבורג.”

“וכמה זמן אתה כבר רב-חובל?”

“עשרים שנה, בחור. ניירות יש לי – הנה,” אמר בהדגשה והקיש על כיס החזה. “יכול להראות.”

מר גולומבק הרגיש רצון לראות איך נראים ניירות של רב-חובל, אבל התגבר עליו. “ובמשך עשרים השנים האלה, אדוני הרב חובל, הספקת לראות חתיכת עולם, מה?”

“יא. חתיכה. יא.”

“ומה במיוחד?”

"יאווה. בורניאו. פיליפינים. איי פיג’י. איי קרולינה. סמואה. איי קליפרטון.

A lot of damned islands. Damned Clipperton Islands, בחורי. מדוע?"

“סתם כך, מפני שזה מעניין. אנחנו היינו רוצים לשמוע ממך יותר, אתה מבין?”

“יא. סתם כך, מה?” הרב-חובל מיקד לעברם את שתי עיניו הכחולות. “אז אתם מהפוליס, מהמשטרה זאת אומרת, לא?”

“לא, קפטן. אנחנו מייצגים עתון.”

“ככה. עתון. reporters, מה? אז תכתבו: רב-חובל י. ואן-טוך, קברניט הספינה קנדונג-בנדונג.”

“איך?”

“קנדונג-בנדונג. נמל סורביה. מטרת הנסיעה: vacances – איך אומרים את זה?”

“חופשה.”

“כן, לעזאזל, חופשה. אז תכתבו בעתון הזה שלכם, מי נחת פה. ותסלקו כבר את הפנקס הזה שלכם, בחורים. Your health.”

“אדון ואן-טוך, אנחנו באנו אליך כדי שתספר לנו משהו מחייך.”

“ולמה?”

“נכתוב על זה בעתון. אנשים מעוניינים לקרוא על איים רחוקים, ומה גם על כל מה שראה וחוה שם בן ארצם, בן הכפר יביצ’קו.”

הרב-חובל הניד ראשו. “זה נכון. שמע, בחור, אני הקברניט היחיד בכל יביצ’קו. זה כן. שמעתי שמכאן יצא איזה רב-חובל… של איזה נדנדות, אני חושב.” הוסיף בשקט כממתיק סוד. “אבל נדמה לי שזה לא רב-חובל ממש. זה נקבע על פי הטונאז', אתה יודע?”

“ומה הטונאז' של הספינה שלך?”

“שנים עשר אלף טון, בחור.”

“זה נקרא רב-חובל גדול, לא?”

“כן. גדול.” אמר הרב-חובל מתוך הכרת ערך עצמו. “בחורים. יש לכם כסף?”

שני האדונים זרקו זה אל זה מבט של ספקנות-מה. “יש, אבל מעט. אתה אולי צריך, קפטן?”

“יא. זאת אומרת, הייתי צריך.”

“אתה רואה. אם תספר לנו הרבה, אנחנו נכתוב על זה בעתון, ואתה תקבל בעד זה כסף.”

“כמה?”

“אולי אפילו.. איזה אלף.” אמר ברוחב לב מר גולומבק.

"בלירות שטרלינג?

“לא. בכתרים צ’כיים.”

רב-חובל ואן-טוך הניע ראשו לאות שלילה. “ובכן, זה לא. זה יש לי בעצמי, בחורצ’יק.” שלח את ידו לכיסו ושלף משם חבילת שטרי כסף. “see?” אחר-כך השעין שוב את מרפקיו על השולחן, וקרב אל אוזני שני האדונים. “רבותי, אני הייתי מציע לכם איזה Big Business. איך אומרים את זה?”

“עיסקה רצינית.”

“יא. עיסקה רצינית. אבל הייתם צריכים לתת לי חמישה עשר… רגע, חמישה עשר, ששה עשר million כתר. נו?”

שני האדונים שוב שלחו מבט-שבספק זה אל זה. כעורכי עתונים הרי אספו בדרכם מאגר של נסיון עם כל מיני מטורפים, רמאים וממציאים. “רגע,” אמר הרב-חובל, “אני יכול להראות לכם משהו.” סובב אצבעותיו העבות בכיס הקטן של מקטורנו, שלף משהו והניח על השולחן. היו אלה חמש פנינים ורודות בגודל גלעין דובדבן. “אתם מבינים בפנינים?”

"כמה זה שווה?, נשם מר ואלנטה.

"יא, lots of money, בחור. אבל אני לקחתי את זה אתי רק כדוגמה, רק להראות. אז מה, הייתם הולכים אתי? שאל בהושיטו את ידו הרחבה מעבר לשולחן.

מר גולומבק נאנח. "אדון ונטוך. כל כך הרבה כסף – "

“Halt!” הפסיק אותו הרב-חובל. “אני יודע, אתה לא מכיר אותי; אבל תשאל על קפטן ואן-טוך בסוראבאיה, בבאטאביה, בפאדאנג, או איפה שתרצה. לך ותשאל, וכל אחד יגיד לך – Captain van Toch, he is as good as his word.”

“אדון ונטוך, אנחנו מאמינים לך,” מיחה מר גולומבק. "אבל – "

“חכה,” שח הרב-חובל, “אני יודע. אתה לא רוצה לתת את הכסף שלך רק ככה; זה דווקא חכם מצדך, בחור. אבל אתה תתן על האניה, see ? אתה תקנה את זאת האניה, אתה תהיה ה-shipowner, וגם אתה יכול לבוא אתנו; יא, אתה יכול, שתראה, איך אני מנהל את המשק ברכוש שלך. אבל הכסף שנעשה שם, זה יהיה fifty-fifty. זה ביזנס ביושר, לא?”

“אבל אדון ונטוך,” פלט לבסוף מר גולומבק מתוך דכאון כלשהו, “לנו הרי אין כסף כזה!”

“יא, זה ענין אחר,” אמר הקפטןsorry “.. אז באמת אינני יודע בשביל מה באתם אלי.”

“בכדי שתספר לנו, קפטן. אתה הרי לבטח בעל נסיון עצום – –”

“יא. זה נכון, בן-אדם. נסיון מחורבן, זה יש לי.”

“האם היית פעם באניה שנטרפה?”

What? – אתה מתכוון ל-shipwrecking? נו, זה לא. מה פתאום? אם נותנים לי אניה טובה, אז שום דבר לא יכול לקרות לה. אתה יכול לשאול באמסטרדם על הכישורים שלי. לך ותשאל."

“ומה בקשר לילידים? באת שם במגע עם ילידים?”

הרב-חובל ואן-טוך נענע בראשו. “זה לא בשביל אנשים מתורבתים. על זה לא אספר.”

“אז תספר לנו משהו אחר.”

“יא, לספר.” נהם הקפטן בחוסר אמון. “ואתם אחר-כך תמכרו את זה לאיזה company והיא תשלח לשם את האניות שלה. אני אומר לך, my lad, בני אדם הם גנבים גדולים. והגנבים הכי גדולים, זה ה-bankers בקולומבו.”

“היית הרבה בקולומבו?”

“יא. הרבה. וגם בבנגקוק, ובמנילה. בחורים,” אמר פתאום, “אני אולי יודע על אניה אחת. אניה נחמדה, וגם לא יקרה לפי מה ששווה הכסף היום. היא עוגנת ברוטרדם. בואו להסתכל עליה. רוטרדם, זה הרי תיכף פה,” הצביע באצבעו מעל לכתפו. “עכשיו האניות נורא זולות, בחורים. כמו גרוטאות ברזל. היא רק בת שש שנים והולכת על דיזל. רוצים לראות?”

“לא יכולים, אדון ונטוך.”

“ובכן, אתם אנשים משונים,” נאנח הרב-חובל, וברעש גדול קינח את אפו לתוך ממחטה בצבע תכלת זוהר. “ובכלל, אתם יודעים על מישהו פה, שהיה רוצה לקנות לעצמו איזה אניה?”

“פה, ביביצ’קו?”

“יא. פה, או בסביבה איפושהו. אני הייתי רוצה שהעסק הגדול הזה יבוא אל – אל ה-country שלי.”

“זה יפה מצדך, קפטן – –”

“יא. האחרים הם בכלל גנבים גדולים. ואין להם כסף גם. אתם, אנשי ה-newspapers, צריכים הרי להכיר פה את האנשים החשובים, את ה- bankers ואת ה- shipowners, איך אומרים, ספינטורים, אתם יודעים?”

“בעלי ספינות. מה לעשות, לא מכירים, אדון ונטוך.”

“וזה חבל.” הרצין הרב-חובל.

מר גולומבק נזכר פתאום. “אולי אתה מכיר את אדון בונדי?”

“בונדי. בונדי?” רב-חובל ואן-טוך גלגל את השם על לשונו. “חכה, אני הייתי צריך להכיר. בונדי. יא, בלונדון יש רחוב בשם Bond Street. ושם חיים דווקא אנשים עשירים. אולי יש לו איזה חנות בבונד סטריט, האדון בונדי הזה?”

“לא. הוא חי בפראג, אבל נולד, נדמה לי, כאן ביביצ’קו.”

“בחיי,” תקע הרב-חובל בשמחה, “אתה צודק, בחור. זה שהיה לו חנות גלנטריה בכיכר. יא. בונדי – איך קראו לו? מאקס, מאקס בונדי. כך, אז הוא יש לו עכשיו חנות בפראג?”

“לא. זה כנראה היה אביו. הבונדי הזה קוראים לו ג.ה.: יושב-ראש ג.ה. בונדי, קפטן.”

“ג.ה.,” הסיט הרב-חובל את ראשו. “ג.ה. – פה לא היה שום ג.ה. – אלא אם אתם מתכוונים לגוסטל בונדי, – אבל הוא לא היה שום יושב-ראש. גוסטל היה כזה ילד יהודי מנומש. זה לא יכול להיות הוא.”

“כנראה שזה בכל זאת הוא, אדון ונטוך. הרי עברו כבר שנים כה רבות –”

“יא. בזה אתה צודק, הרבה שנים,” הסכים הרב-חובל. “ארבעים שנה, בחור. יכול להיות שגוסטל כבר גדל. ומה אמרת שהוא?”

“הוא יושב-ראש מועצת המנהלים של “מיאָס”, אתה יודע, זה בית החרושת הגדול לדוודים ודברים כאלה, נו, ועוד הוא יושב-ראש באיזה עשרים חברות ותאגידים – אדון גדול מאוד, אדון ונטוך. אומרים שהוא קברניט התעשיה שלנו.”

“קברניט?” התפלא רב-חובל ואן-טוך, “אז אני לא הקברניט היחידי מבני יביצ’קו! אלהים, אז גוסטל גם כן רב-חובל. אז באמת כדאי שאפגש אתו, האם יש לו כסף?”

“ומה! המון כסף, אדון ונטוך. זה בטח יש לו כמה מאות מיליונים, האדם הכי עשיר אצלנו.”

רב-חובל ואן-טוך הרצין מאוד. “וגם כן רב-חובל. אז אני מאוד מודה לך, בחור. אם כך, אני מפליג אליו, אל הבונדי הזה. יא, גוסטל בונדי, I Know. כזה יהודי קטן. ועכשיו זה רב-חובל ג.ה. בונדי. יא, יא, הזמן רץ,” נאנח בנימת תוגה.

“אדוני הרב-חובל, אנחנו מוכרחים ללכת עכשיו, שלא נאחר לרכבת הערב –”

“אני אלווה אתכם לנמל,” אמר הרב-חובל והחל להרים עוגן. “שמחתי שבאתם, רבותי. אני מכיר איזה עורך עתון בסוראבאיה, בחור טוב. יא, a good friend of mine. מסטול לגמרי, בחורים. הייתם רוצים שאמצא לכם משרה בעתון בסוראבאיה? לא? נו, שיהיה.”

משהחלה הרכבת לנוע, נופף רב-חובל ואן-טוך לאטו ובחגיגיות בממחטתו התכולה הענקית. תוך כדי כך נשרה מתוכה אל החול פנינה גדולה ועגולה. פנינה שאיש לא מצאה לעולם.


3. ג.ה. בונדי ובן כפרו    🔗


כידוע, ככל ששמו של אדם הולך לפניו, כן פוחת הכתוב על הלוח שבפתח ביתו. קחו למשל את מאקס בונדי הזקן בכפר יביצ’קו. אצלו מצאת מעל למשקוף החנות, בצדי הדלתות ועל גבי זגוגיות הדלתות והחלונות, כתובות מצויירות באותיות גדולות ומבשרות שזו חנותו של מאקס בונדי, בית מסחר לכל מיני סחורות גלנטריה, ציוד לכלות, צעיפים, מגבות ומגבות-מטבח, מפות, סדינים וציפות, תחרה, בדים מובחרים, משי, וילונות, קישוטים וכל מיני צרכי תפירה. נוסד בשנת 1885. בנו, ג.ה. בונדי, קברניט התעשיה, נשיא חברת “מיאס”, יועץ מסחרי, יועץ הבורסה, סגן יו"ר התאחדות בעלי התעשייה, קונסול כבוד של רפובליקת אקואדור, חבר מועצות מנהלים לאין ספור וכו' וכו' – בפתח ביתו של זה לא תמצא אלא לוחית שחורה קטנה עשויה זכוכית, ובה רשום באותיות של זהב * BONDY

לא יותר. רק בונדי. אחרים יכולים לכתוב יוליוס בונדי, נציג חברת ג’נרל מוטורס, או ד"ר ארוין בונדי, רופא כללי, או ש. בונדי ושות'; אבל יש רק בונדי אחד ויחידי שהוא בונדי ותו לא. (אני חושב שאצל האפיפיור כתוב בדלת “פָּיוס”, בלי תואר או מספר סידורי. ואשר לאלהים, אין לו שום לוחית, לא בשמים ולא בארץ. ואתה, בן-אדם, בתבונתך לך ומצא, היכן משכנו. אבל זה לא שייך לכאן ונאמר רק בדרך אגב.)

מול פני אותה לוחית זכוכית ניצב ביום קיץ חם גבר חבוש כובע ימאים לבן וניגב בממחטה תכולה גדולה את עורפו הרחב. איזה בית מהודר, חשב בלבו. ובקורטוב של אי-בטחון משך בידית הפעמון.

בשער מופיע השוער פובונדרה, מודד במבטו את האדון השמן מנעליו ועד שיפולי הזהב שבקצה כובעו, ואומר באיפוק מסוייג: “כן, אדוני?”

“נו, בחור,” מהדהד קולו של הגבר “גר פה איזה אדון בונדי?”

“ובקשתך אדוני?” שואל מר פובונדרה בנימה צוננת.

“תגיד לו, שרוצה לדבר אתו רב-חובל ואן-טוך מסוראבאיה. יא,” נזכר, “הא לך כרטיס.” והושיט למר פובונדרה כרטיס ביקור, שמצדו האחד טבוע עוגן, ומצדו השני כתוב:


CAPTAIN J. VAN TOCH

E.I. & P. L. Co. S. Kandong Bandoeng

Surabaya Naval Club


מר פובונדרה הרכין ראשו והיסס. להגיד לו שמר בונדי איננו בבית? יש מבקרים ששומה עליך להכניס פנימה, ואחרים אשר שוער ראוי לשמו יגמור אתם לבדו. מר פובונדרה חש עתה כשל גמור ומביך של האינסטינקט אשר היה מדריכו מימים ימימה במקרים כאלה; האדון השמן הזה לא השתבץ בשום משבצת מקובלת של אורחים לא-קרואים, לא נראה כסוכן-נוסע ולא כשליח מצווה של אגודת צדקה. בינתיים נוהם רב-חובל ואן-טוך ומנגב את קרחתו במטפחת; תוך כדי כך הוא ממצמץ בתמימות כזאת בעיני התכלת – ואז, בבת אחת, החליט מר פובונדרה ליטול על עצמו את כל האחריות. “נא להיכנס,” אמר. “אודיע לאדון על בואך.”

רב-חובל י. ואן-טוך מנגב את מצחו בממחטתו הכחולה וסוקר את חדר הכניסה. לכל הרוחות, איך שגוטסל זה הסתדר; זה נראה כמו saloon באלה ה-ships השטות מרוטרדם לבאטאביה. כמה כסף זה היה מוכרח לעלות! ואיזה ילד יהודי מנומש זה היה, מתפלא הרב-חובל.

בינתיים בודק ג.ה. בונדי את כרטיס הביקור ומהרהר. “מה הוא רוצה בעצם?” הוא שואל בחשדנות.

“לא אדע, אדוני,” ממלמל מר פובונדרה ביראת כבוד.

מר בונדי עדיין מחזיק בידו את כרטיס הביקור. עוגן בדפוס בלט. הרב-חובל י. ואן-טוך, סוראבאיה – איפה זה בכלל סוראבאיה? לא באיזה מקום ביאווה? מר בונדי נשטף בריחם של מרחקים. קנדונג-בנדונג, זה נשמע כמו הלמות הגונג. סוראבאיה. ובדיוק היום הוא יום טרופי שכזה. סוראבאיה. “אז תכניס אותו,” מצווה מר בונדי.

בדלת ניצב גבר רב-ממדים חבוש כובע של רב-חובל ומצדיע. ג.ה. בונדי יוצא לקראתו. “Very glad to meet you. Please come in.”

nazdar, nazádrek“1 אדון בונדי,” נכנס הרב-חובל בתרועה, כמיטב הצ’כית השגורה עדיין בפיו.

“אתה מצ’כיה?” מתפלא מר בונדי.

“יא. מצ’כיה. אנחנו הלא מכירים, אדון בונדי. מהכפר יביצ’קו. בעל המכולת ונטוך. do you remember?”

“נכון, נכון,” שמח ג.ה. בונדי בקול, בעוד שבלב מתגנב משהו כמו אכזבה. (אז הוא לא הולנדי!) “בעל המכולת ונטוך, בכיכר, נכון? אבל בכלל לא השתנית מר ונטוך. ממש כמו שהיית! נו, ואיך העסקים במכולת?”

“Thanks” אמר הרב-חובל בנימוס. "אבא כבר מזמן הלך, איך אומרים – "

“הלך לעולמו? מה אתה אומר? נכון, אז אתה צריך להיות הבן…”

עיני מר בונדי אורו לפתע עם התחדדות הזכרון. “בן-אדם, בחיי, זה אתה הונטוך שאתו הייתי תמיד הולך מכות כשהיינו ילדים?”

“יא. זה כנראה אני, אדון בונדי,” אישר הרב-חובל בארשת פנים רצינית. “ובגלל זה גם הוציאו אותי מהבית.”

“הרבה התקוטטנו. אבל אתה תמיד היית חזק ממני,” הפגין מר בונדי רוח ספורטיבית.

“יא. הייתי, נו, אתה היית כזה ילד יהודי חלוש, אדון בונדי. הרבה קיבלת על התחת שלך. הרבה.”

“קיבלתי, זה נכון,” שקע ג.ה. בונדי בזכרונות. “נו, בוא ושב, כמו בבית! וזה נחמד מצדך שנזכרת בי! ואיך הגעת הנה?”

הרב-חובל ואן-טוך התישב בנחת בכורסת העור והניח את כובעו על הרצפה. “אני מבלה פה את החופשה שלי, אדון בונדי. זהו. That’s so.”

“ואתה עוד זוכר את כל התעלולים?”

“יא,” השיב הרב-חובל בליווי תרועה רווית געגועים לתוך ממחטתו “יא. אלה היו ימים, בחור. מה לעשות, הזמן רץ. עכשיו אנחנו שנינו זקנים ושנינו Captains.”

“נכון, נכון, אתה רב-חובל.” נזכר מר בונדי. “ומי היה חושב שכך יהיה! ‘Captain of Long Distances’ – כך קוראים לזה, נכון?”

Yah Sir. A Highseaer . East India and Pacific Lines.

“מקצוע יפה,” נאנח מר בונדי. “הייתי מתחלף אתך מיד, קפטן. אתה חייב לספר לי על עצמך.”

“ובכן, זה כך,” התעורר הרב-חובל. “אני הייתי רוצה לספר לך משהו, אדון בונדי. ענין נורא מעניין, בחור.” רב-חובל ואן-טוך הסתכל סביבו באי-שקט.

“אתה מחפש משהו, קפטן?”

“יא. אתה בכלל לא שותה בירה, אדון בונדי? אני תפסתי מין צמא כזה בדרך מסוראבאיה.” הרב-חובל התחיל לחטט בכיס הרחב של מכנסיו והוציא משם את ממחטתו הכחולה, שקית בד עם דבר-מה בתוכה, שקית טבק, סכין, מצפן ושטרי כסף. “אני הייתי רוצה לשלוח מישהו להביא בירה. אולי את הזה שהביא אותי לתא שלך.”

מר בונדי צלצל בפעמון. "עזוב, קפטן. אולי תדליק לך בינתיים סיגר –

הרב-חובל לקח סיגר שפס נייר זהוב ואדום כרוך סביבו, והריח. “זהו טבק מלומבוק. שמה גנבים גדולים. נו, מה לעשות.” ולתדהמתו של מר בונדי מעך את הסיגר היקר בחופנו האדיר ושפך את הפירורים לתוך מקטרתו. “יא, לומבוק. או אולי סומבה.”

בינתיים הופיע בחשאי מר פובונדרה וניצב בדלת.

“תביא איזה בירה,” צווה מר בונדי.

מר פובונדרה הרים גבה: “בירה? וכמה?”

“A gallon,” הפטיר הרב-חובל ורמס גפרור בוער על המרבד. “בעדֶן היה נורא חם, בחור. – ובכן יש לי איזה חדשות, אדון בונדי, מ-Sunda Islands, מבין? שם אפשר היה לעשות עסק, משהו נפלא, אדוני. A big business. אבל אז אני צריך לספר לך את כל ה – איך אומרים – story, לא?”

“סיפור.”

“יא. ובכן, סיפור כזה, אדוני. חכה רגע.” הקפטן נשא את עיני התכלת לתקרה. “עכשיו אני לא יודע איפה להתחיל.”

(שוב איזה עסק, חשב בלבו ג.ה. בונדי. אלהים איזה שעמום! בטח יספר לי שהיה יכול למכור מכונות תפירה בטסמניה, או דודי קיטור באיי פיג’י. עסק מצויין, אני יודע. לזה אני טוב לכם. לעזאזל, אני הרי אינני איזה חנווני. אני איש חזון. אני בדרכי שלי משורר. ספר לי, המלח סינדבד, על סוראבאיה, או על איי פניקס. האם לא נמשכת אל הר האבן השואבת, האם לא נחטפת על ידי ציפור אגדית? האם אינך חוזר עם מטען פנינים, קנמון ושאר ריחות המזרח? נו, בן-אדם, תתחיל כבר לשקר!)

“אז אולי אתחיל עם אלה הנבלות,” פתח הרב-חובל.

“איזה נבלות?” התפלא יועץ הסחר בונדי.

“נו, עם אלה הזוחלים. איך קוראים להם, lizards.”

“לטאות?”

“יא, לכל הרוחות, לטאים. יש שם לטאים כאלה, אדון בונדי.”

“איפה?”

“על אחד האיים האלה. אני לא יכול להגיד את השם, בחור. זהו secret נורא גדול. שווה מיליונים.” רב החובל ואן-טוך מנגב את מצחו בממחטתו. “אז לעזאזל, איפה הבירה הזאת?”

“עוד מעט תגיע, קפטן.”

“יא, נו. בסדר. אז שתדע לך, אדון בונדי, אלה חיות חביבות ונחמדות מאוד, אלה הלטאים. אני מכיר אותם, בחור.” לפתע הלם בידו השטוחה בשולחן. “ולהגיד שהם שדים, זה שקרA damned lie, Sir.. יותר אפשרי שאתה שד או אני שד. אני, רב חובל ואן-טוך, אדוני. אתה יכול להאמין לי.”

ג.ה. בונדי נבהל. הזיות, אמר בלבו. איפה פובונדרה זה, ימח שמו?

“יש שם כמה אלפים מהלטאים האלה; אבל אכלו אותם אלה – לכל הרוחות, תגיד, איך קוראים להם פה? – sharks.”

“כרישים?”

“יא. כרישים. לכן הלטאים האלה כל כך מועטים, אדוני, ורק במקום אחד, באותו המפרץ שאני לא יכול לגלות את שמו.”

“ואתה אומר שהלטאות האלה חיות בים?”

“יא, בים. רק בלילה יוצאות לחוף, אבל אחרי איזה זמן הם מוכרחים שוב לחזור למים.”

“ואיך הן נראות?” (מר בונדי ניסה להרויח זמן, עד שיחזור פובונדרה-ימח-שמו.)

“נו, בגודל הם אולי כמו כלבי ים. אבל כשהם מדדים על הרגליים האחוריות, הם מגיעים עד ככה,” הראה הרב-חובל. להגיד שהם יפים, זה לא. גם אין להם על הגוף שום קליפות."

“קשקשים?”

“יא, קשקשים. לגמרי הם קרחים, אדון בונדי, כמו צפרדעים או איזה Salamanders. והרגליים הקדמיות שלהם, מה אגיד לך, זה כמו ידיים של ילדים קטנים, אבל רק עם ארבע אצבעות. בקיצור, הם כאלה מסכנים,” הוסיף ברגש. “אבל מאוד חכמים ומאוד נחמדים, אדון בונדי.” הרב-חובל ירד לפתע לישיבת שפיפה והתחיל לפסוע במצב זה בצעדים מתנדנדים. “וככה הם מדדים, האלה הלטאים.”

הרב-חובל התאמץ להקנות תנועה גלית לגופו השמן. בהיותו במצב שפיפה; תוך כדי כך החזיק את ידיו לפניו כמו כלב מאולף המבקש לקנות את חסדי בעליו, ונעץ את עיניו התכולות במר בונדי כמבקש לסחוט ממנו סימני אהדה. ג.ה. בונדי חש התרגשות עזה ומשהו כמו בושה אנושית. נוסף לכל הופיע בפתח, בחשאי, מר פובונדרה, והגיש, בלא להוציא הגה, את כד הבירה, ורק הרים את גבותיו בארשת רתיעה משנפל מבטו על התנהגותו הבלתי מכובדת של הקברניט.

“שים את הבירה וצא,” הפטיר מר בונדי בחפזון.

הרב-חובל התרומם וגנח. “ובכן, כאלה החיות האלה, אדון בונדי.,”Your health" אמר ולגם. “הבירה שלך בסדר גמור, בחור. כן, כן, בבית כזה כמו שלך – –” הרב-חובל ניגב את שפמו.

“ואיך מצאת את הלטאות האלה, קפטן?”

“זאת היא בדיוק המעשייה, אדון בונדי. זה התחיל כך, שחיפשתי פנינים בטנא-מסא – –”הרב-חובל עצר לפתע. “או באיזה מקום אחר. יא, זה היה איזה אי אחר, אבל זה בינתיים ה-secret שלי, בחור. האנשים הם גנבים גדולים, אדון בונדי. וצריך נורא לשמור על הפה שלך. וכאשר שניים מהסינגלזים המחורבנים האלה חתכו מתחת למים את ה-shells האלה של הפנינים – –”

“צדפים?”

“יא. כאלה צדפים שנצמדים לסלע כמו אמונתם של יהודים,2 וצריך לחתוך אותם בסכינים. אז הלטאים האלה מסתכלים על הסינגלזים, והסינגלזים חושבים שאלה שדי-ים. זה הכל בוּר ועם הארץ, אלה הסינגלזים והבאטאקים. מספרים לי שיש שם שדים. יא.” הרב-חובל תוקע בחוזקה לתוך ממחטתו. "ברור, חביבי, אני לא יכולתי להתאפק. אני לא יודע, אולי זה האופי הלאומי שלנו, אבל בכל מקום שפגשתי צ’כי, הוא היה מוכרח לדחוף את האף הסקרן שלו לכל מקום בכדי לדעת מה קורה שם. אני חושב שזה בא מזה שאנחנו לא מאמינים בשום דבר. בקיצור, כמו שאני זקן וטיפש, החלטתי שמוכרחים להציץ בשדים האלה מקרוב. גם הייתי שיכור, נכון, אבל זה היה בגלל שכל הזמן הסתובבו לי בראש השדים האלה המטומטמים. כי שם על האקוואטור כל מיני דברים אפשריים, בן-אדם. ובכן,בערב הלכתי לראות את הדֶאויל בֵּאיי – – "

מר בונדי ניסה לשוות לנגד עיניו מפרץ טרופי מוקף סלעים ויערות עד. “נו, ו –?”

“ובכן, אני יושב ועושה טסט-טסט-טסט ככה שיבואו השדים. וחביבי, אחרי כמה רגעים יוצא מהים אחד כזה לטאה, נעמד לו על הרגליים האחוריות ומסובב את כל הגוף, ועושה עלי טסט-טסט-טסט. אם לא הייתי כל כך שיכור, אולי הייתי יורה עליו; אבל אני, חבר, אני הייתי שיכור לגמרי, ואז אני אומר, בואהנה, אתה, בואהנה, טאפאבוי, אני לא אעשה לך רע.”

“ובאיזו שפה דיברת אתו?”

“”מאלאית, בחור, מאלאית. שם בדרך כלל מדברים מאלאית. והוא כלום, רק מדדה ומתנועע, כמו ילד שמתבייש. ומסביב במים היו כמה מאות מהלטאים האלה והם הוציאו את הפרצופים שלהם מהמים לראות אותי. ואני, נו, נכון, הייתי נורא שיכור, אבל ישבתי בשפיפה והתחלתי לסובב את הגוף כמו הזה הלטאה, ככה שלא יפחדו ממני. ואחר כך יצא מהמים עוד אחד מהלטאים, בגודל של נער בן עשר, וגם התחיל ככה מדדה. וברגל הקדמית שלו הוא מחזיק כזאת צדף של פנינים." הרב-חובל לגם. “לחיים, אדון בונדי. באמת, הייתי שיכור לגמרי, ואני אומר לו, חכם בלילה, אתה רוצה שאפתח לך את הצדף, יא? אז בואהנה, אני רוצה לפתוח לך בסכין שלי. אבל הוא כלום, לא העז. אז שוב התחלתי לסובב את הגוף שלי, כאילו שהייתי ילדה קטנה שמתביישת ממישהו. הוא מתקרב, ואני לאט-לאט מושיט לו יד ולוקח את הצדף מרגלו. מה שנכון נכון, פחדנו שנינו, אתה יכול לתאר לך, אדון בונדי; אבל אני הייתי שיכור, אתה יודע. אז לקחתי את הסכין ואת הצדף ופתחתי; מכניס אצבע לראות אם יש פנינה בפנים, אבל לא היתה, רק הריר המבחיל הזה, ה-mollusk החלקלק הזה שחי בצדפים האלה. נו, הנה, אני אומר, טסט-טסט-טסט, תאכל לך, אם אתה רוצה. ואני זורק לו את הצדף הפתוחה. חביבי, היית צריך לראות איך הוא ליקק אותה. זה כנראה בשבילם tit-bit יוצא מהכלל, איך אומרים?”

“מעדן.”

“יא. מעדן. רק המסכנים הקטנים האלה לא יכולים להגיע עם האצבעות הקטנות שלהם לתוך הקליפות האלה. החיים קשים. יא.” הרב-חובל לגם. “אחר-כך חשבתי על זה בראש שלי, חביבי. כאשר ראו הלטאים האלה איך הסינגלזים חותכים את הצדפים, אז הם אמרו בטח, אהה, גם הם אוכלים את זה, והם רצו לראות איך הסינגלזים יפתחו אותם. כי סינגלזי כזה נראה מתחת למים די כמו לטאה, רק שהלטאים יותר חכמים מהסינלגז או הבאטאק, למה שהם רוצים ללמוד. ובאטאק אף פעם לא ילמד שום דבר חוץ מכל מיני גנבות.” הוסיף רב-חובל י. ואן-טוך במרירות. “וכאשר שם בחוף אני עושה טסט-טסט-טסט, ומסתובב כמו לטאה, אז הם בטח חשבו שאני לטאה גדול איזה שהוא. לכן לא פחדו ובאו שאפתח להם את הצדפים. כאלה הם – חכמים ונותנים אמון.” רב-חובל ואן-טוך הסמיק. “כאשר היכרתי אותם יותר, אדון בונדי, אני התפשטתי עירום לגמרי, שאהיה יותר כמוהם. כזה קרח בגוף שאהיה; אבל הם התפלאו כל הזמן, למה אני שעיר כזה בחזה וכך בכלל. יא.” הרב-חובל העביר את ממחטתו על פני עורפו השזוף. “אבל אני לא יודע, אולי זה יותר מדי ארוך בשבילך, אדון בונדי.”

ג.ה. בונדי היה מוקסם. “לא, בכלל לא. רק תמשיך, רב-חובל.”

“מה שנוגע לי, אני יכול. כאשר הלטאה הזה גמר ללקק את הצדף, האחרים ראו והתחילו לצאת מהמים. היו כאלה שהיו להם גם צדפים בטלפיים – זה די משונה, בחור, שהם היו מסוגלים לקרוע אותם מה-cliffs בידיים האלה כמו של תינוקות, בלי אגודלים. קצת התביישו, אבל אחר-כך הרשו לי לקחת את הצדפים. נכון, לא הכל היו צדפים של פנינים, היה שם כל מיני זבל, חלזונות וככה; את האלה זרקתי למים ואני אומר, ילדים, אלה לא שווים, את אלה אני לא אפתח לכם. אבל כאשר הביאו צדף של פנינים, אותה פתחתי בסכין שלי ומששתי בפנים, האם יש פנינה, ואת הצדף החזרתי להם ללקק. בינתיים ישבו כבר מסביבי כמה מאות מהלטאים ומסתכלים בי איך אני פותח. ואחדים גם ניסו בעצמם, ככה לפרק את הצדף עם איזה שבר כלי שמצאו שם. אז זה היה לי נורא מוזר, בחור. שום חיה לא יודעת להשתמש ב-instruments; מה יש להגיד, חיה, זה הלא רק טבע. נכון, ב-Buitenzorg ראיתי קוף שידע בסכין לפתוח כזה tin, כזה קופסה עם שימורים; אבל קוף, זה כבר לא סתם חיה, אדוני. נכון, זה היה לי משונה.” הרב-חובל לגם. “באותו לילה, אדון בונדי, מצאתי בתוך ה-shells האלה איזה שמונה עשרה פנינים. היו קטנות יותר וגדולות יותר, ושלוש היו כמו גלעינים, אדון בונדי. כמו גלעין.” רב-חובל ואן-טוך הניד בראשו ברצינות רבה. “כאשר חזרתי בבוקר לספינה שלי, אז אמרתי בלב, רב-חובל ואן-טוך, אתה חלמת, sir, אתה היית שיכור. אדוני, וכך; אבל מה לעשות, פה בכיס הקטן שלי היו שמונה עשרה פנינים. יא.”

“זהו הסיפור הכי יפה ששמעתי מימי,” נשם מר בונדי.

“אתה רואה, בחור,” אמר הרב-חובל בשמחה. “במשך היום גלגלתי את הענין בראש שלי. אני אלך לביית, לא?, יא – לביית את הלטאים האלה, לביית ולאמן, והם יביאו לי את ה- pearl-shells. מוכרח להיות שם המון מהצדפים האלה בזה הדאוויל בֵּאיי. ובכן בערב חזרתי לשם, אבל קצת יותר מוקדם. עם שקיעת השמש מתחילים הלטאים האלה להוציא את הקרקפות שלהם מהמים, פה, שם, עד שיש המון מסביב. אני יושב בחוף ועושה טסט-טסט-טסט. פתאום אני מסתכל, והנה כריש, רק הסנפיר בולט מהמים. אחר-כך איזה מהומה במים, ולטאה אחד איננו. אני ספרתי את הכרישים, הגעתי לשנים עשר, שהתחילו להתרכז עם שקיעת השמש מסביב לדאוויל בֵּאיי. אדון בונדי, הנבלות האלה זללו לי בערב אחד יותר מעשרים מהלטאים שלי,” התפרץ הרב-חובל וקינח את אפו בחימה. “יא, יותר מעשרים! זה הרי ברור, כזה לטאה עירום עם הידיים העדינות שלו, הוא לא יכול לעמוד מול כריש. הבן-אדם היה יכול לבכות כמו ילד אם ראה את זה. לו ראית את זה, בחור…”

הרב-חובל שקע בהרהורים. “אני מאוד אוהב חיות, בן-אדם,” אמר לבסוף ונשא את עיני התכלת אל עבר ג.ה. בונדי. “אני לא יודע איך אתה רואה את זה, רב-חובל בונדי – –”

מר בונדי נתן סימן הסכמה.

“אז זה בסדר,” שמח רב-חובל ואן-טוך. “הם טובים וחכמים, הטאפא-בויס; אם מסבירים להם משהו, הם מקשיבים כמו כלב ששומע את האדון שלו. והכי הרבה אלה הידיים, ידי התינוקות שלהם – אתה יודע, בחור, אני בן-אדם זקן ומשפחה אין לי… יא, בן-אדם זקן הוא בן-אדם בודד,” נהם הרב-חובל בנסיון להתגבר על התרגשותו. “נורא חביבים הם הלטאים האלה, מה לעשות. רק לו הכרישים האלה לא היו כל כך זוללים אותם! כאשר התחלתי לזרוק עליהם אבנים, על הכרישים, אז גם הם התחילו לזרוק, אלה הטאפא-בויס. אתה לא תאמין, אדון בונדי, אמת, לא זרקו רחוק, כי הידיים שלהם נורא קצרות. אבל זה מוזר, בן-אדם. אם אתם כאלה זריזים, בחורים, אני אומר להם, אז תנסו פה עם הסכין שלי לפתוח איזה צדף. ואני מניח את הסכין על האדמה. לרגע הם קצת התביישו, ואחר-כך אחד מהם מנסה לדחוף את חוד הסכין בין שני חלקי הצדף. צריך לסובב, אני אומר, לסובב, see? והוא מנסה ומנסה, מסכן, ופתאום ‘פאק!’ והצדף נפתח. אתה רואה? אני אומר, לא כל כך קשה. אם כזה פרא באטאק או סינגלזי יכול, אז למה שלא יוכל טאפא-בוי, לא? – אני הלא לא אלך לספר ללטאים האלה, אדון בונדי, שזהו marvel ונסים ונפלאות, שחיה כזאת מסוגלת לדבר כזה. אבל עכשיו אני יכול להגיד, אני הייתי – אני הייתי, נו, ממש thunderstruck.”

“מוכה תדהמה,” סייע מר בונדי.

“יא. נכון. מוכה תדהמה. ובכן כל הענין הזה ניקר לי בראש שלי והחלטתי להישאר שם עם האניה שלי עוד יום אחד. ובערב שוב לדאוויל בֵּאיי. ושוב אני רואה איך הכרישים זוללים את הלטאים שלי. באותו לילה נשבעתי, בחור, נשבעתי שככה זה לא יישאר. אני נתתי להם את מלת הכבוד שלי, אדון בונדי. טאפא-בויס, אמרתי להם, אני, רב-חובל י. ואן-טוך, פה, תחת כיפת הכוכבים הנוראים האלה, אני מבטיח לכם את עזרתי.”


4. העסקה הגדולה של רב-חובל ואן-טוך    🔗


תוך כדי סיפור המעשה סמרה שארית שערו של רב-חובל ואן-טוך בעורפו מרוב התרגשות וסערת רוח.

“יא, אדוני. ככה אני נשבעתי. ומהרגע הזה, בחור, לא היה לי רגע של שלווה. בבאטאנג לקחתי את החופש שלי ושלחתי ליהודים שלי באמסטרדם מאה חמישים ושבע פנינים. כל מה שהחיות האלה הביאו לי. אחר-כך מצאתי ברנש אחד כזה, היה דאיאק ו-shark-killer. מה שהורג את אלה הכרישים בסכין במים. גנב נוראי ורוצח, הדאיאק הזה. ואתו אני נוסע בספינה משוטטת קטנה בחזרה לטנא-מסא, ועכשיו, fella, אתה הולך פה להרוג כרישים עם הסכין שלך. אני רציתי שהוא ישמיד שם את כל הכרישים, שיעזבו את הלטאים שלי. הוא היה כזה רוצח ופרא, הדאיאק הזה, שלא היה איכפת לו מכלום. אפילו לא מהטאפא-בויס. שד או לא שד, לו לא היה איכפת. ואני בינתיים עסקתי ב-observations ו-experiments שלי על ה-lizards האלה – חכה רגע, יש לי כזה logbook שבו הייתי רושם כל יום.” הרב-חובל שלף מכיסו פנקס רב נפח והתחיל לעלעל בו.

“ובכן – מה התאריך היום? הנה, עשרים וחמישה ביוני. אז ניקח את העשרים וחמישה ביוני בשנה שעברה. הנה, הדאיאק הרג כריש. ללטאים יש נורא interest בנבלה הזאת, הכריש. טובי – זה היה אחד לטאה מהיותר קטנים, אבל כזה חכם,” הסביר הרב-חובל. “הייתי צריך לתת להם שמות, אתה מבין? שאוכל לכתוב עליהם בספר. ובכן, טובי הכניס את האצבעות שלו לתוך החור שנשאר מהסכין. בערב הביאו ענפים יבשים בשביל המדורה שלי. – אבל זה כלום,” נהם הרב-חובל. “אני אמצא יום אחר. נגיד, העשרים ביוני, לא? הלטאים ממשיכים לבנות את ה-, איך אומרים ה – – ה-jetty.”

“מזח, לא?”

“יא. מזח. כזה dam. אז הם בונים שם את המזח החדש בקצה הצפון-מערבי של הדאוויל בֵּאיי, בן-אדם,” הסביר, “זה היה מפעל כביר! ממש breakwater.”

“שובר גלים?”

“יא. הם הטילו את הביצים שלהם בצד הזה ורצו שיהיו שם מים שקטים, אתה מבין? והם הגיעו בעצמם לרעיון לבנות שם את ה-dam הזה; אבל את זאת אומר לך, שום פקיד או שום מהנדס מ-Waterstaat באמסטרדם לא היה עושה תכנית יותר טובה בשביל דָיֵק תת-מימי כזה. מלאכת-מחשבת ממש, רק הצרה שהמים סחפו את זה. הם גם חופרים מתחת למים חורים כאלה עמוקים לתוך החוף, ובחורים האלה הם חיים במשך היום. חיות חכמות נורא, אדוני, ממש כמו ה-beavers.”

“בונים.”

“יא. העכברים הגדולים האלה שיודעים לבנות סכרים בנהרות. היה להם שם המון סכרים ודייקים כאלה בהדאוויל בֵּאיי הזה. יפים וישרים, זה היה נראה כמו איזה עיר. ובסוף הם רצו לבנות מזח לכל רוחבו של המפרץ כך. – כבר יודעים להרים סלעים במנוף,” המשיך בקריאה. “לאלברט – זה היה אחד מהטאפא-בויס – נמעכו שתי אצבעות. העשרים ואחד ביוני: דאיאק אכל את אלברט! אבל קיבל אחריו קלקול קיבה. חמש עשרה טיפות אופיום. הבטיח שיותר לא יעשה את זה. כל היום ירד גשם. – השלושים ביוני: הלטאים בונים את המזח הזה. טובי לא רוצה לעבוד. אדוני, זה היה חכם, זה.” הסביר הרב-חובל מתוך התפעלות. “החכמים, הם אף פעם לא רוצים לעבוד. הוא כל הזמן עשה איזה נסיונות, זה, טובי. מה לעשות, גם בין הלטאים יש הבדלים גדולים. – השלושה ביולי: סרג’נט קיבל סכין. – זה היה לטאה חזק מאוד וגדול, זה, סרג’נט. וגם נורא זריז, אדוני. – השבעה ביולי: סרג’נט הרג בסכין הזה אחד cuttlefish, זה הוא הדג שיש לו בפנים כזאת טינופת חומה, יודע?”

“דיונון?”

“כנראה שזהו. – העשרים ביולי. סרג’נט הרג בסכין שלו jellyfish אחד גדול, זאת מפלצת כזאת כמו רגל קרושה, צורב כמו דרדר. חיה מכוערת, זאת. – ועכשיו שמע, אדון בונדי: השלושה עשר ביולי. פה זה מודגש בקו. סרג’נט הרג בסכין כריש קטן. משקל שבעים ליברות. – אז זהו, אדון בונדי,” הכריז רב-חובל י. ואן-טוך בשמץ של חגיגיות. “פה זה רשום שחור על גבי לבן. זהו היום הגדול, בחור. בדיוק השלושה עשר ביולי לפני שנה.” הקברניט סגר את הפנקס. “אני לא מתבייש, אדון בונדי: אני שם בחוף של ההדאוויל בֵּאיי. נפלתי על הברכיים ובכיתי כמו ילד משמחה בלי גבול. עכשיו ידעתי שהטאפא-בויס שלי לא ייכנעו. סרג’נט קיבל ממני בתוך פרס harpoon, צילצל חדש – צילצל זה הדבר הכי טוב אם אתה הולך לצוד כרישים – ואני אומר לו – Sergeant, be a man ותראה לאלה הטאפא-בויס שהם יכולים להתגונן. בן-אדם,” צעק הקברניט, קפץ על רגליו והיכה בהתלהבות בשולחן, “אתה יודע, כעבור שלושה ימים צף שם מת כריש עצום, full of gashes, איך אומרים?”

“מלא פצעים?”

יא. מלא חורים מהצילצל שלו." הרב-חובל לגם לגימה גדולה עד שנשמע קול בעבוע. “ככה זה, אדון בונדי. רק אז עשיתי עם הטאפא-בויס… משהו כמו contract. אני נתתי להם מלת כבוד שאם הם יביאו לי את צידפות הפנינים, אני אתן להם בעד זה צילצלים וסכינים, שיוכלו להתגונן, see? זה היה ביזנס הוגן, אדוני. מה לעשות, בן-אדם צריך להיות הגון גם לחיות כאלה. וגם נתתי להם איזה עץ, וגם שני wheelbarrows – –”

“מריצות.”

“יא. מריצות מברזל, שיוכלו להעביר בזה אבנים בשביל המזח. המסכנים האלה היו צריכים לסחוב את הכל בידיים העדינות שלהם, מבין? נו, הם קבלו המון דברים. לא רציתי לרמות אותם, זה לא. חכה, בחור, אני אַראה לך משהו.” רב-חובל ואן-טוך הרים ביד אחת את כרסו, וביד השנייה שלף מתוך כיס מכנסיו שקית בד. “הנה זה,” אמר ושפך את תוכן השקית על השולחן. היו שם כאלף פנינים מכל הגדלים: קטנות כדוחן, גדולות יותר, גדולות כאפונה, ואחדות בגודל דובדבן; פנינים מושלמות דמויות טיפה, פנינים מחוספסות בסגנון הברוק, פנינים כסופות, כחולות, צהובות, בצבע העור, ורודות ואף נוטות לשחור. ג.ה. בונדי היה מכושף; לא היה יכול להתאפק, היה מוכרח לגלגל אותן, לחוש אותן בקצות אצבעותיו, לכסות בשתי כפות ידיו – –

“איזה יופי,” לחש קסום כולו, “רב-חובל, זה כמו חלום!”

“יא.” שח הרב-חובל מבלי להתרגש. “זה יפה. ומהכרישים הם הרגו כשלושים במשך השנה שבליתי אתם שם. הכל רשום כאן,” אמר בנקשו בכיס חזהו. “אבל כמה סכינים שאני נתתי להם, וחמשת ה-harpoons – לי עלו הסכינים כמעט שני דולרים אמריקאיים a piece. סכינים טובות מאד, בחור, ממין כזה של פלדה שלא תופסת rust.”

“חלודה.”

“יא. כי אלה צריכות להיות סכינים תת-מימיות. וגם הבאטאקים עלו המון כסף.”

“איזה באטאקים?”

“אלה הילידים באי הזה. אלא מאמינים שהטאפא-בויס הם שדים ונורא מפחדים מהם. וכאשר הם ראו איך אני מדבר עם השדים האלה שלהם, הם רצו לגמרי להרוג אותי. לילות שלמים הם מכים בפעמונים כאלה, לגרש את השדים מהכפר שלהם. רעש נורא הם עשו, אדוני. ואחר-כך בבוקר הם רצו ממני שאשלם להם בעד הצלצולים שלהם. בעד העבודה הזאת של הצלצול, אתה מבין? נו, מה לעשות, הבאטאקים האלה הם גנבים גדולים מאוד. אבל עם הטאפא-בויס, sir, עם הלטאים האלה אפשר היה לעשות עסקים הוגנים. זהו. עסק מצויין, אדון בונדי.”

ג.ה. בונדי היה כולו נתון בקסמי אגדה. “לקנות מהם את הפנינים?”

“יא. רק הענין הוא שבדאוויל בֵּאיי, כבר אין שום פנינים, ובאיים אחרים אין שום טאפא-בויס. זהו כל הענין, בחור.” רב-חובל ואן-טוך ניפח את לחייו בארשת נצחון. “זהו בדיוק העסק הגדול, שאני המצאתי בראש שלי. שמע, בחור,” אמר תוך שהוא דוקר באויר באצבעו השמנה, “הרי מאז שאני התחלתי לטפל בלטאים האלה הם התרבו נורא! הם עכשיו מסוגלים להתגונן, you see? Eh? וכל הזמן יהיו יותר! נו, אדון בונדי? זה לא עסק מצויין?”

“אני עוד לא רואה,” אמר ג.ה. בונדי כמהסס, “… למה בדיוק אתה מתכוון, רב-חובל?”

“נו, להעביר את הטאפא-בויס לאיי פנינים אחרים.” יצא סוף סוף המרצע מהשק. “אני מצאתי שהלטאים לא יכולים לעבור בעצמם דרך הים הפתוח והעמוק. הם יודעים קצת לשחות וקצת לזחול על הקרקעית, אבל בעומק, שם הלחץ יותר מדי גדול בשבילם: הם הלא די רכים, אתה מבין? אבל אילו היתה לי אניה שכזאת שבה אפשר היה להתקין כזה tank, כזה בריכה למים, אז הייתי יכול לפזר אותם איפה שאני רוצה, see? והם היו מחפשים שם פנינים, ואני הייתי בא אליהם ומביא להם את אלה הסכינים וה-harpoons ודברים כאלה אחרים, מה שהם צריכים. המסכנים האלה שם בדאוויל בֵּאיי. נורא הת –, התרברבו – איך אומרים?”

“התרבו?”

“יא. התרבו, ועוד מעט לא יהיה להם שם מה לאכול. הם אוכלים ככה דגים כאלה שיותר קטנים, mollusks וכאלה חרקי ים; אבל גם תפוחי אדמה הם יכולים לאכול וצנימים וסתם דברים פשוטים. מה שנוגע לזה, אז אפשר יהיה להאכיל אותם באלה הבריכות באניה, ובמקומות המתאימים, איפה שאין יותר מדי אנשים, הייתי משחרר אותם למים ומסדר שם איזה farms בשביל הלטאים שלי. תדע לך שאני הייתי רוצה שהם יוכלו שם להתפרנס, החיות הקטנות האלה. הם מאוד חביבים וחכמים, אדון בונדי. רק עד שתראה אותם, בחור, אז בטח תגיד, Hullo, Captain, יש לך פה חיות מועילות, יש לך. האנשים עכשיו משתגעים אחרי פנינים, אדון בונדי. ובכן זאת היא העסקה הגדולה שאני המצאתי.”

ג.ה. בונדי היה במבוכה. “אני מצטער מאוד, רב-חובל,” התחיל בהיסוס, “אבל אני – באמת… לא יודע…”

עיני התכלת של רב-חובל י. ואן-טוך נתמלאו דמעות. “זה לא טוב, בחור. אני הייתי משאיר לך את כל הפנינים האלה פה בתור… בתור guaranty על האניה הזאת, אבל לקנות את האניה בעצמי אני לא יכול. אני יודע על אניה אחת מאוד נחמדה שמה ברוטרדם… היא על מנוע דיזל –”

“ומדוע לא הצעת את העסקה הזאת למישהו בהולנד?”

הרב-חובל נענע בראשו לאות שלילה. את האנשים האלה אני מכיר, בחור. איתם על דברים כאלה לא אוכל לדבר. אבל אולי הייתי יכול, " אמר מהורהר, “להוביל באניה הזאת גם דברים אחרים, כל מיני goods, אדוני, ולמכור אותם באיים האלה. יא, זה הייתי יכול. יש לי שם המון מכירים, אדון בונדי. ויחד עם זה הייתי יכול לסדר באניה הזאת שלי את הבריכות בשביל אלה הלטאים שלי –”

“על זה אפשר היה לחשוב,” שקל ג.ה. בונדי. “במקרה… זאת אומרת, אנחנו מוכרחים לחפש שווקים חדשים בשביל התעשייה שלנו. במקרה דיברתי על זה לא מזמן עם כמה אנשים – – הייתי רוצה לקנות אניה אחת או שתיים, אחת בשביל דרום אמריקה, והשנייה בשביל האיזורים האלה במזרח – –” הרב-חובל ניעור. “אם כך, אני מאוד משבח אותך, אדון בונדי, Sir. האניות עכשיו מאוד זולות, אתה יכול לקנות נמל מלא –” רב-חובל ואן-טוך פתח בהרצאה טכנית, היכן ובאיזה מחיר מוצעות למכירה איזה vessels ו-boats ו-tank steamers. ג.ה. בונדי לא הקשיב ורק התבונן בו; ג.ה. בונדי התמצא בטבע הבריות. אף לרגע לא קיבל ברצינות את הלטאות של רב-החובל ואן-טוך; אבל הרב-חובל עצמו הצדיק השקעת מחשבה. הגון, כן. ומכיר את הענינים שם למטה. משוגע, כמובן. אבל סימפטי להחריד. בלבו של ג.ה. בונדי נרעד מיתר הדמיונות. אניות טעונות פנינים וקפה, אניות תבלינים נודפות ריחות ערב. על ג.ה. בונדי עברה ההרגשה העמומה, אותה הרגשה שהשתלטה עליו בדרך כלל בעמדו לפני החלטה חשובה ומוצלחת; הרגשה שאפשר לבטאה במלים: אינני יודע מדוע, אבל כנראה אלך על זה. בינתיים שרטט רב-החובל ואן-טוך בידיו המגושמות בחלל האויר צורותיהן של אניות עם awning decks או עם quarter decks, אניות נפלאות, בחור –

“אתה יודע מה, רב-חובל ונטוך?” אמר פתאום ג.ה. בונדי, “תבוא הנה בעוד שבועיים. נדבר שוב על האניה.”

רב-חובל ואן-טוך תפס את מלוא משמען של המלים. הוא העלה סומק של אושר ובקושי הפטיר: “ובנוגע ללטאים – אוכל להוביל אותם באניה הזאת שלי?”

“נו, כן. רק בקשה אחת לי אליך – אל תספר עליהן לאיש. אנשים היו מגיעים למסקנה שנטרפה דעתך – וגם דעתי.”

“ואת הפנינים אני יכול להשאיר אצלך?”

“אתה יכול.”

“יא. אז אני צריך לבחור פה שתי פנינים מאוד יפות, לשלוח למישהו.”

“למי?”

“לשניים כאלה editors, בחור. יא. – – לכל הרוחות, חכה.”

“מה?”

“לכל הרוחות, איך רק קוראים להם?” רב-חובל ואן-טוך מצמץ בעיני התכלת בנסיון מאומץ להיזכר. “לי יש ראש טיפש כזה, בן-אדם. אני כבר לא יודע את השמות של שני הבויס האלה, איך קוראים להם?”


5. רב-חובל ואן-טוך ולטאותיו    🔗


“שאמות,” אמר האיש במרסיי, “אם זה לא ינסן.”

השוודי ינסן הרים את עיניו. “חכה,” אמר, “ואל תדבר עד שלא אזכור מי אתה.” הוא שם את כף ידו על מצחו. “סיגאל” – לא. “אמפרס אוף אינדיה” – לא. פרנאמבוקו – לא. מצאתי – ונקובר. לפני חמש שנים, “אוסקה ליין פריסקו, ס.ס. ונקובר”. ושמך דינגל, פרחח שכמוך, ואתה אירי."

האיש חשף את שיניו הצהובות והתישב ליד ינסן. Right, Jensen. ואני שותה כל יי“ש שיש. איך נפלת לכאן?”

ינסן הראה בתנועת ראש. “אני עכשיו בקו מרסיי – סייגון. ואתה?”

“אני בחופשה,” התפאר דינגל. “אז אני בדרך הביתה, לראות כמה ילדים נוספו לי.”

ינסן הגיב במנוד ראש. “שוב העיפו אותך, מה? שיכור בשעת שירות וכל זה, לו היית הולך לימק”א כמוני, בן-אדם, אז – "

דינגל גיחך. “יש פה ימק”א?"

“היום שבת,” מלמל ינסן. “ואיפה אתה נסעת?”

“על כזה כלי משוטט,” שח דינגל בזהירות. “כל מיני איים שם למטה.”

“רב-חובל?”

“איזה ואן-טוך, הולנדי או משהו.”

השוודי הרהר. “רב-חובל ואן-טוך. עם זה נסעתי לפני כמה שנים, חבר. האניה: קנדונג-בנדונג. הקו: מהשד לשטן. שמן, קרח, ומקלל גם במלאית כתוספת. מכיר. מכיר טוב.”

“והוא היה כבר אז כל כך משוגע?”

השוודי נענע בראשו. “טוך הזקן הוא all right, בן-אדם.”

“והוא כבר אז היה מסיע את הלטאות שלו?”

“לא.” ינסן היסס במקצת. “משהו שמעתי – בסינגפור. איזה פה-גדול משם בירבר על זה.”

האירי נעלב קצת. “זה לא שום בירבור, ינסן. זאת היא אמת לאמתה עם הלטאות.”

“זה בסינגפור גם אמר שזאת אמת,” מלמל השוודי. “ובכל זאת קיבל בפרצוף,” הוסיף בנימת נצחון.

“אז תן לי להגיד לך,” התגונן דינגל, “מה יש בזה. אני מוכרח לדעת, חבר. אני ראיתי את הנבלות האלה בעיניים האלה שלי.”

“גם אני,” מלמל ינסן. “כמעט שחורות, עם זנב איזה מטר וחצי, ומתרוצצות על שתיים. אני יודע.”

“מגעיל,” נרעד דינגל. “מלאות ביבלות, בן-אדם. אלהים, אני לא הייתי נוגע. זה בטח מרעיל.”

“למה,” נהם השוודי. “בן-אדם, אני כבר שרתתי באניה שהיתה מלאה באנשים. בסיפון וב-lowerdeck מלא אנשים, מלא נקבות וכך, ורקדו ושחקו קלפים – אני הייתי שם מסיק. אתה יודע? ותגיד לי, אידיוט, מה יותר מרעיל.”

דינגל ירק." אילו זה היו תמסחים, בן-אדם, לא הייתי אומר כלום. פעם גם הובלתי נחשים לגן-חיות, משם מבאנג’רמאסין – איזה סרחון זה היה, שגעון! אבל אלה הלטאות – ינסן, אלה חיות משונות נורא. מה, ביום, ביום הם במיכלים האלה עם המים; אבל בלילה הם יוצאות החוצה, טאפ – טאפ – טאפ – כל האניה מלאה. עמדו על הרגליים האחוריות וסובבו את הראשים אחרי הבן-אדם…" האירי הצטלב. “עשו עליך טסט, טסט, טסט – כמו הזונות האלה בהונג-קונג. שאלהים ישמור עלי, אבל אני חושב שמשהו אתם לא בסדר. אם לא היה כל כך קשה להשיג עבודה, לא הייתי נשאר שעה, ינסן. שעה.”

“אהה,” אמר ינסן. “אז אתה חוזר לאמא, אה?”

“קצת. הבן-אדם היה צריך לשתות המון בשביל להחזיק שם מעמד, וברור לך, על זה הקפטן כמו כלב. איזה סקנדל הוא עשה, למה שאמר שהכנסתי לנבלה אחת כזאת בעיטה. נו, הכנסתי, ובאיזה תענוג, בן-אדם; עד ששברתי לה את הגב. היית צריך לראות את הזקן, איך שהוא השתולל: נעשה כחול, הרים אותי בצואר, והיה זורק אותי למים אם לא היה שם גרגורי הסיפונאי. מכיר?”

השוודי רק הנהן.

“מספיק לו, אדוני, אומר הסיפונאי, ושפך לי דלי מים על הראש. ובקוקופו ירדתי לחוף.” מר דינגל ירק בקשת רחבה ושטוחה. “לזקן היה יותר איכפת מאלה הנבלות מאשר מהאנשים. אתה יודע שהוא לימד אותן לדבר? שכה אחיה, הסתגר אתן ודיבר אתן במשך שעות. אני חושב שהוא מאמן אותן לאיזה קרקס. אבל מה שהכי מוזר, שאחר-כך הוא משחרר אותן לתוך המים. נעצר על יד איזה אי מסריח, יורד בסירה לחוף ומודד עומק; אחר-כך מסתגר אצל המיכלים האלה, פותח אשנב ומשחרר את האלה הנבלות לתוך המים. בן-אדם, אלה קופצים דרך האשנב אחת אחת כמו כלבי ים מאומנים בקבוצת של עשר או שתים-עשרה – ובלילה נוסע הזקן טוך לחוף עם איזה שהם ארגזים קטנים. מה שבפנים, אסור לאף אחד לדעת. אחר-כך נוסעים הלאה. זהו זה עם הזקן טוך, ינס. מוזר. נורא מוזר.” עיני מר דינגל קפאו. “אלהים אדירים, ינס, אני פחדתי! אני שתיתי, בן-אדם, שתיתי כמו משוגע; ובלילה כשכל אלה רוקדים להם על הסיפון ומכרכרים… ועושים טסט, טסט, טסט – אז חשבתי לי, או, חביבי, זה כנראה מהשתיה הזאת. אני כבר פעם חטפתי את זה, בפריסקו, אתה הרי יודע, ינסן; אבל אז ראיתי מלא עכבישים. הזיות, אמרו הרופאים ב”סיילורס הוספיטל“. אז אני לא יודע. אבל אחר-כך שאלתי את ביג בינג, אם גם הוא ראה בלילה, והוא אמר ראיתי. בעיניים שלו ראה איך שלטאה כזאת לוקחת את ידית הדלת ופותחת ונכנסת לתא של הקפטן. אז אני לא יודע; כי גם הוא היה שותה המון. מה אתה חושב, ינס. גם בינג חטף את ההזיות האלה? מה אתה אומר?”

השוודי רק משך בכתפו.

והגרמני הזה פטרס סיפר שבאיי מניהיקי, כשהוביל את הקפטן לחוף, הוא הסתתר מאחורי הסלעים והסתכל מה עושה טוך הזקן עם הארגזונים שלו. בן-אדם, הוא מספר, הלטאות האלה פתחו אותם לבד כשהזקן נתן להם מוט ברזל. ואתה יודע מה היה בארגזים? סכינים, חבר, הוא אומר. כאלה ארוכות, וצילצלים ודברים כאלה. בן-אדם, אני לפטרס הזה לא מאמין, למה שיש לו משקפים על האף, אבל זה מוזר. מה אתה אומר?"

ורידי רקותיו של ינסן התנפחו. “אז אני אומר לך,” נהם, “שהגרמני הזה שלך דוחף את האף שלו לענינים שלא צריך להיות לו איכפת מהם כלום, אתה מבין? ואני גם אומר לך – אני גם לא מייעץ לו לעשות את זה.”

“אז תכתוב לו,” לעג האירי. “הכתובת הבטוחה היא בגיהינום. שם הוא יקבל את זה. ואתה יודע מה עוד מוזר? שהזקן טוך הולך כל פעם לבקר את הלטאות שלו במקומות ששם הושיב אותן בחוף. שכה אחיה, ינס. בלילה מורידים אותו לחוף, והוא חוזר רק לפנות בוקר. אז תגיד לי, ינסן, את מי הוא מבקר שם? ותגיד לי, מה יש שם בחבילות הקטנות שהוא שולח לאירופה? תסתכל. כזאת חבילונת קטנה, והוא מבטח את זה אפילו על אלף שטרלינג.”

“איך אתה יודע?” קדרו עיניו של השוודי.

“הבן-אדם יודע מה שיודע,” שח מר דינגל בזהירות. “ואתה יודע מאיפה הוא לוקח את הלטאות האלה? ממפרץ השדים, ינס. מהדאוויל בֵּאיי. אני מכיר שם בן-אדם אחד, הוא סוכן ואדם מלומד, והוא אמר לי, בן-אדם. אלה לא לטאות מאומנות, איפה! את זה שיספר לילדים קטנים, שאלה רק חיות. אל תאמין, בחור.” מר דינגל מצמץ בעיניו להדגשה. “ככה זה, ינסן, שתדע. לי אתה מספר שקפטן ואן-טוך בסדר?”

“תגיד עוד פעם,” חרחר השוודי הגבוה בנימת איום.

“אילו הזקן טוך היה all right, אז לא היה מוביל בכל העולם את השדים שלו, ולא היה שותל אותם בכל מקום באיים כמו פרעושים בפרווה. ינס, בזמן שהייתי אתו, פיזר מהם כמה אלפים טובים. טוך הזקן מכר את נשמתו, בן-אדם. ואני יודע מה שהשדים נותנים לו בעד זה. אבני אודם, פנינים וכאלה דברים. אתה מבין, בחינם לא היה עושה את זה.”

ינסן הסמיק. “ומה איכפת לך?” שאג והיכה באגרופו בשולחן. “ותדאג לענינים המחורבנים שלך!”

דינגל הגוץ קפץ ממקומו בבהלה. “מה אתך?” גמגם במבוכה. “מה פתאום ככה… אני רק אומר מה שראיתי, אבל אם אתה רוצה, אז חלמתי. בשבילך, ינסן. אם אתה רוצה, אגיד שזה היה הזיות. אל תכעס עלי, ינסן. אתה הרי יודע שכבר פעם חטפתי את זה בפריסקו. מקרה קשה, אמרו הרופאים ב”סיילורס הוספיטל“. בן-אדם, שכה אחיה שחלמתי איך אני רואה את הלטאות האלה או השדים או מה. אבל לא היו שם בכלל.”

“היו, פט,” אמר השוודי ברצינות. “אני ראיתי.”

“לא, ינס,” שידל אותו דינגל. “היה לך רק הזיות. טוך הזקן הוא all right, אבל לא היה צריך לפזר את השדים האלה בכל העולם. אתה יודע מה, כשאהיה בבית, אבקש לומר תפילה לעילוי נשמתו. שכך אפול פה מת אם לא אבקש.”

“בכנסיה שלנו,” נהם ינסן בכבדות, “לא עושים את זה. ומה אתה חושב, פט, זה יעזור אם מתפללים לנשמתו של מישהו?”

“בן-אדם, עוד איך!” פלט האירי מייד. “אני שמעתי על מקרים אצלנו שזה עזר… על המקרים הכי קשים. בכלל נגד שדים וכך, אתה יודע?”

"אז גם אני אבקש תפילה קתולית, "החליט ינסן. “לנשמת קפטן ואן-טוך. אבל פה, במרסיי. אני חושב שפה בכנסיה הגדולה זה יהיה יותר זול, כמו במחיר בית חרושת.”

“יכול להיות. אבל תפילה אירית יותר טובה. אצלנו, בן-אדם, יש כמרים, מה אגיד לך – שדים שיכולים לעשות מעשי נסים ממש. כמו פקירים או עובדי אלילים.”

“תראה, פט,” אמר ינסן, “הייתי נותן לך שנים-עשר פרנק בשביל התפילה הזאת. אבל אתה הרי נבלה, חבר; אתה תבזבז את זה על שתיה.”

“ינס – חטא כזה לא הייתי לוקח על עצמי. אבל חכה, שתאמין לי, אני אתן לך בעד השנים-עשר פרנק שלך שטר חוב – רוצה?”

“זה יכול ללכת,” סבר השוודי המסודר. מר דינגל ביקש עפרון ודף נייר והתפרס לכל רוחבו של השולחן. “אז מה לכתוב?”

ומר דינגל, תוך שהוא מרטיב ברוק את קצה העפרון חורץ את לשונו מרוב מאמץ, כתב בלאט:


קבלה

זה נכון שקיבלתי מיין ינסן בשבל טפילה לנישמתו של קפטן טוך שני 12 פרנק

פט דינגל


“ככה זה טוב?” שאל מר דינגל באי-בטחון. “ואצל מי צריך המסמך הזה להישאר?”

“אצלך, חמור,” אמר השוודי כאומר דבר המובן מאליו. “זה בשביל שהבן-אדם לא ישכח שקיבל כסף.”


את שנים עשר הפרנקים המיר מר דינגל כבר בלה-האבר בחינגת שתיה; חוץ מזה לא נסע לאירלנד, אלא לג’יבוטי; בקיצור אותה תפילה לא נישאה; אשר על כן לא התערבו כוחות עליונים במהלך הטבעי של הענינים.


6. יאכטה לחוף הלגונה    🔗


Mr. Abe Loeb עמעם את עיניו מול השמש השוקעת; רוצה היה לבטא איכשהו כמה זה יפה, אלא שדרלינג לי, alias Miss Lily Valley ששמה האמיתי היה Lilian Nowak, בקיצור – לי זהובת השיער, White Lily, ליליאן ארוכת הרגליים, או איך שלא תקרא לה בשבע-עשרה שנותיה, נמה לה בחול החם, עטופה במעיל רחצה שעיר, ומכורבלת כמו כלב ישן. לכן לא אמר אייב דבר על יופיו של העולם, ורק נאנח בהניעו את בהונות רגליו היחפות, כיון שגרגרי חול נתקעו ביניהן. שם בים עוגנת היאכטה הקרויה גלוריה פיקפורד; את היאכטה קיבל אייב מאבא לב בעבור שעמד בבחינות באוניברסיטה. אבא לב הוא בחור כארז. ג’סי לייב, מלך הסרטים וכן הלאה. אייב, תזמין לך כמה חברים או חברות ותצא להכיר את העולם, אמר הזקן. אבא ג’סי הוא בחור כארז, כל הכבוד. שם, אם כן, שוכבת לה על פני המים החלקים כבהט גלוריה פיקפורד. וכאן בחול החם נמה לה דרלינג לי. אייב נאנח מרוב אושר. ישנה כמו תינוק, מסכנה. מיסטר אייב הרגיש כמיהה עמומה להיות לה מגן. בעצם הייתי צריך להתחתן אִתה באמת, חושב מר לב הצעיר, ומרגיש בלבו לחץ נהדר ומייסר, המורכב מהחלטה נחושה ופחד. אמא לב כנראה לא תסכים, ואבא לב יפרוש את כפות ידיו; אתה משוגע, אייב. פשוט, ההורים אינם מסוגלים להבין, זה הכל. ומיסטר אייב, נאנח מרוב עדנה, כיסה בכנף מעיל הרחצה את קרסולה הלבנבן של דרלינג לי. זה טפשי, חשב במבוכה, שיש לי רגליים כל כך שעירות!

אלהים אדירים, כמה יפה פה, כמה פה יפה! חבל שלי אינה רואה. מיסטר אייב שם את עינו בגיזרה הנאה של מותניה, ומתוך היסק עמום התחיל להרהר באמנות. דרלינג לי היא, זאת לדעת, אמנית. אמנית קולנוע. אמנם עוד לא שיחקה, אבל החלטתה נחושה להיות לשחקנית הקולנוע הגדולה בכל הזמנים; ומה שלי מחליטה, היא מבצעת. זהו מה שאמא לב איננה מסוגלת להבין. אמנית היא פשוט – אמנית, ואיננה יכולה להיות כמו בחורות אחרות. ומלבד זאת בחורות אחרות בכלל אינן טובות יותר, החליט מיסטר אייב; למשל, זו ג’ודי שם ביאכטה, בחורה עשירה כל כך – אני הרי יודע שפרד הולך לתא שלה. כל לילה, בבקשה, בעוד שאני ולי… פשוט, לי איננה כזאת. אין עיני צרה ב-Baseball Fred, אומר בלבו אייב ברוחב-לב, הוא הלא חבר מהאוניברסיטה; אבל כל לילה – בחורה עשירה כזאת לא היתה צריכה לעשות זאת. אני מתכוון, בחורה ממשפחה כזאת כמו ג’ודי. וג’ודי אפילו איננה אמנית. (על מה מתלחשות להן הבחורות האלה לפעמים, נזכר אייב; איך הן מצחקקות ועיניהן נוצצות – אני ופרד לעולם לא מדברים על דברים כאלה.) (לי לא היתה צריכה לשתות כל כך הרבה קוקטיילים, אחר-כך אין היא יודעת על מה היא מדברת.) (כמו למשל היום אחרי הצהרים, זה היה מיותר – ) (אני מתכוון, איך היא וג’ודי רבו, למי מהן יש רגליים יותר יפות. כמובן שללי. אני יודע.) (ופרד לא היה צריך לבוא עם הרעיון המטופש הזה לערוך תחרות הרגליים היפות. את זה יכולים לעשות באיזה מקום בפאלם ביץ' אבל לא בחברה פרטית. והבחורות לא היו צריכות להרים את החצאיות כל כך גבוה. אלה כבר לא היו רק רגליים. לפחות לי לא היתה מוכרחה. ודווקא לעיני פרד! ובחורה כל כך עשירה כמו ג’ודי, גם היא לא.) (אני, כך אני חושב, לא הייתי צריך לקרוא לרב-חובל להיות שופט. זה היה טפשי מצדי. איך שהוא הסמיק וסימר את שפמו, ואמר סלח לי אדוני, וטרק את הדלת. מביך. נורא מביך. הוא לא היה צריך להיות כזה גס רוח. פרט לזאת, היאכטה שלי, הלא כן?) (אמת, הרב-חובל לא הביא אתו שום חתיכה; במה חטא, המסכן, שמראים לו דברים כאלה? אני מתכוון, כשנגזר עליו להיות לבד.) (ומדוע בכתה לי כאשר אמר לה פרד שלג’ודי יש רגליים יותר יפות? אחר-כך אמרה שפרד לא מחונך; שפרד קלקל לה את כל שמחת הנסיעה… מסכנה לי!) (ועכשיו הבחורות לא מדברות ביניהן. וכשרציתי לשוחח עם פרד, קראה לו ג’ודי אליה, כמו לכלב. פרד הוא הרי החבר הכי טוב שלי. מובן שהוא, בתור מאהבה של ג’ודי, מוכרח לומר שרגליה יפות יותר! אמת, הוא לא היה מוכרח לומר זאת בהחלטיות כזאת. זה היה חוסר טאקט כלפי לי המסכנה; לי צודקת, שפרד הוא פרחח מנופח. פרחח נורא.) (בעצם תיארתי לעצמי את הנסיעה הזאת אחרת. פרד זה – מי היה צריך אותו, לעזאזל!)

מיסטר אייב גילה לפתע שאינו מסתכל עוד בשכרון חושים אל הים המכסיף, אלא שפניו קודרים, קודרים מאוד, תוך שהוא מסנן בין ידיו חול וצדפים. לבו היה כבד עליו, ומצב רוחו שובש. אבא לב אמר, השתדל לראות משהו בעולם. האם כבר ראינו משהו בעולם? מיסטר אייב ניסה להיזכר מה בעצם ראה, אבל כל שעלה בדעתו הוא כיצד ג’ודי ודרלינג לי מראות רגליים, ופרד, פרד רחב הכתפיים, גוחן ממולן. פני אייב התקדרו עוד יותר. מה אמרו ששמו של אי האלמוגים הזה? טאראיבה, אמר הרב-חובל. טאראיבה או טאהוארה או טאראיהאטוארה-טא-הוארה. ומה אילו החלטנו לחזור מפה, ואני אומר ל-Old Jesse, אבא, הגענו עד לטאראיהטוארה-טא-הוארה. (אילו לפחות לא קראתי לקברניט הזה, רגז על עצמו מיסטר אייב.) (עלי לשוחח עם לי, שלא תעשה דברים כאלה. אלהים, איך זה קרה, שאני כל כך אוהב אותה! כשתתעורר, אשוחח אתה. אגיד לה שהיינו יכולים להתחתן – ) עיני מיסטר אייב נתמלאו דמעות: אלוהים, האם זאת אהבה או כאב, או שהכאב הנורא הזה הוא פשוט חלק מזה שאני אוהב אותה?

העפעפיים הנוצצים, מאופרי הכחל, של דרלינג לי, הדומים כל כך לצדפים, נרעדו. “אייב,” נשמע בלחש קול אחוז שינה, “אתה יודע על מה אני חושבת? שכאן על האי הזה אפשר היה לעשות סרט נ-ה-ד-ר.”

מיסטר אייב כיסה את רגליו השעירות האומללות בחול הדקיק. “רעיון מצויין, דרלינג. ואיזה סרט?”

דרלינג לי פקחה את עיני התכלת העמוקות. “נניח כך – תתאר לך, שאני הייתי רובינזון פה באי. רובינזון-אשה. נכון שזה רעיון נורא מקורי?”

“כן.” אמר מיסטר אייב בשמץ של פקפוק. “ואיך היית מגיעה לאי הזה?”

“פשוט יופי,” ענה הקול המתקתק. “אתה יודע, היאכטה שלנו פשוט היתה נטרפת בסערה בים, ואתם כולכם הייתם טובעים, אתה, ג’ודי, הקפטן וכולם.”

“וגם פרד? את יודעת, פרד יודע לשחות, משהו-משהו.”

במצח החלק נחרשו קמטים. ”אז את פרד היה טורף כריש. זה היה קלוז אפ יוצא מהכלל." מחאה דרלינג כפיים. “ופרד יש לו בשביל זה גוף משגע, נכון?”

מיסטר אייב נאנח. “ומה הלאה?”

“ואני הייתי נשטפת בגל אל החוף. הייתי לבושה בפיג’מה, זאת הכחולה עם הפסים, שכל כך מצאה חן בעיניך שלשום.” בינות העפעפים העדינים שולח המבט הצר המסויים המאותת פיתוייה של אשה. “בעצם זה צריך להיות סרט בצבע, אייב. כולם אומרים שכחול מתאים לשערות שלי, משהו לא רגיל.”

“ומי היה מוצא אותך פה?” שאל אייב שאלה לענין.

דרלינג הרהרה רגע. “אף אחד. הרי לא הייתי יכולה להיות רובינזון, לו היו פה אנשים,” אמרה בהגיון מפתיע. “לכן זה היה יכול להיות תפקיד מגניב כזה, אייב להיות כל הזמן לבד. תאר לך, לילי ואלי בתפקיד הראשי והיחידי.”

“ומה היית עושה במשך כל הסרט?”

לי נשענה על מרפקה. “אני כבר חשבתי על הכל. הייתי מתרחצת ושרה שם על הסלע.”

“בפיג’מה?”

“בלי,” אמרה דרלינג. “אתה לא חושב שזאת היתה הצלחה כבירה?”

“את הרי לא היית משחקת סרט שלם עירומה,” נהם אייב בתחושה תוססת של אי-הסכמה.

“ולמה לא?” התפלאה דרלינג בתמימות. “מה יש בזה?”

מיסטר אייב אמר משהו בלתי מובן.

“ואחר-כך,” הרהרה לי, " – חכה, אני כבר יודעת. אחר-כך תחטוף אותי כזאת גורילה. אתה יודע, כזאת נורא שעירה ושחורה."

מיסטר אייב הסמיק ושוב ניסה לכסות את רגליו הארורות בחול. “הרי אין פה גורילות,” טען בלא לשכנע.

“יש. יש פה כל מיני חיות. אתה צריך להסתכל על זה כאמן, אייב. לעור שלי היתה מתאימה גורילה שחורה, משהו כביר. שמת לב כמה רגליה של ג’ודי שעירות?”

“לא,” אמר אייב, אומלל מעצם הנושא.

“רגליים נוראיות,” אמרה דרלינג והתבוננה ברגליה היא. “וכאשר הגורילה הזאת נושאת אותי בזרועותיה, מופיע מתוך היער צעיר פרא ונהדר, והורג אותה.”

“ומה הוא לובש?”

“חץ וקשת,” החליטה דרלינג ללא היסוס. “וזר לראשו. הפרא הזה לוקח אותי בשבי ומביא אותי למחנה של קניבלים.”

“אין כאן שום קניבלים,” יצא אייב להגנת האי טאהוארה.

“יש. אלה אוכלי אדם שרוצים להקריב אותי לאלילים שלהם, ושרים שירי האוואי כאלה. אתה יודע, כאלה כמו הכושים במסעדה פרדייס. ואז הצעיר הזה, האוכל אדם, מתאהב בי,” נאנחה דרלינג ועיניה פקוחות לרווחה כמוכת חלום. “…ואחר-כך עוד פרא אחד מתאהב בי, נגיד ראש השבט של הקניבלים… ואחר-כך איזה לבן – –”

“מאין הופיע פה פתאום אדם לבן?” שאל אייב.

“הוא שבוי שלהם. נניח שהוא זמר טנור מפורסם שנפל בשבי של האוכלי אדם האלה: זה בשביל שיוכל לשיר בסרט.”

“ומה הוא לובש?”

דרלינג התבוננה בבהונות רגליה. “צריך להיות… בלי כלום. כמו הפראים.”

מיסטר אייב נענע בראשו. “דרלינג, זה לא יילך. כל הטנורים המפורסמים נורא שמנים.”

“חבל,” הצטערה דרלינג. “אולי פרד יוכל לשחק אותו, והטנור רק ישיר. אתה יודע, ככה עושים דיבוב בסרטים.”

“אבל את פרד הרי אכל הכריש.”

דרלינג התכעסה. “אל תהיה כל כך ריאליסטי, אייב. אתך בכלל אי אפשר לדבר על אמנות. וראש השבט הזה יסובב אותי לגמרי במחרוזת פנינים – –”

“איפה יקח אותן?”

“פה יש המון פנינים,” טענה לי. "ופרד ילך ויתאגרף אתו מרוב קנאה בראש הצוק מעל לים הסוער. פרד יהיה נפלא בתור צללית על רקע השמיים. לא חושב? נכון שזה רעיון נפלא? ושניהם יפלו לים – – " פני דרלינג קרנו. “עכשיו יכול לבוא הקלוז-אפ עם הכריש. איך שג’ודי תתפוצץ אם תראה אותי עם פרד בסרט! אבל אני אתחתן עם הפרא היפהפה.” לי זהובת השיער קפצה ממקומה. “אנחנו עומדים פה על החוף הזה… מול שקיעת השמש… עירומים לגמרי… והעדשה נסגרת לאטה – –” לי זרקה את מעיל הרחצה מכתפיה. “ועכשיו אני נכנסת למים.”

“…אין לך בגד ים,” הזהיר אותה אייב בבהלה, ושלח את מבטו אל היאכטה, שמא מישהו מסתכל; אבל דרלינג לי כבר דילגה בחול הלגונה.

… בעצם בבגדים היא יותר נאה, נשמעה לפתע בלבו של הצעיר בת-קול אכזרית, קרה וביקורתית. אייב נדהם מהעדר ההתלהבות-של-נאהבים שבקרבו, והרגיש כמעט רגש של אשמה; אבל… well, כאשר יש לה ללי בגדים ונעליים לגופה, זה איכשהו, well, יותר יפה.

שמא תאמר יותר מהוגן, התגונן אייב כנגד אותה בת-קול קרה.

Well, גם זה. אבל גם יותר יפה. ולמה היא מפזזת ומכרכרת כל כך? מדוע כל כך רוטט בשר רגליה? ומדוע זה ומדוע זאת…

תפסיק, התגונן אייב ונחרד. לי היא הבחורה הכי יפה שהיתה מעולם! אני אוהב אותה נורא…

…גם כשאין כיסוי לגופה? אמרה בת-קול קרה וביקורתית.

אייב הסב את עיניו והתבונן ביאכטה שליד הלגונה. כמה היא יפה, כמה היא מדוייקת בכל קו מקווי מותניה! חבל שפרד איננו כאן. עם פרד אפשר היה לדבר על כך, כמה היאכטה הזאת יפה.

בינתיים עמדה כבר דרלינג במים עד ברכיה, נשאה ידיה אל השמש השוקעת ושרה. לכל הרוחות, שתיכנס כבר למים חשב אייב בכעס עצור. אבל היה יפה כששכבה פה מכורבלת ועטופה במעילה, ועיניה עצומות. דרלינג לי. ואייב, תוך שהוא פולט אנחה נרגשת, נשק לשרוול מעילה. כן, אוהב אותה מאוד. אוהב עד כאב.

לפתע נשמע מעבר הלגונה קול זעקה חד. אייב התרומם על ברכיו בכדי לראות. דרלינג לי צורחת, מנופפת בידיה ומשקשקת רגליה במרוצה אל החוף, ניגפת ומתיזה סביבה… אייב קם על רגליו ורץ אליה. “מה קרה, לי?”

(תראה איזו ריצה משונה, הזהירה אותו בת-קול קרה וביקורתית. זורקת רגליה יתר על המידה, מנופפת יותר מדי בידיה. פשוט, לא יפה. ועוד היא כל כך מקרקרת. כן, מקרקרת.)

“מה קרה, לי?” קורא אייב ורץ לעזרתה.

“אייב, אייב,” נוקשות שיני דרלינג, וכבר היא תלויה לו על צווארו, רטובה וקרה. “אייב, היתה שם איזו חיה!”

“זה בטח שום דבר,” מנחם אותה אייב. “אולי איזה דג.”

“אבל יש לה ראש כזה נורא,” מייבבת דרלינג וחורשת באפה הרטוב את חזהו של אייב.

אייב היה רוצה לטפוח על שכמה מעשה אב, אלא שחשש מקול הטפיחה של גופה הרטוב. “נו, נו,” הוא נוהם, “תראי, אין שם כלום.”

לי הפנתה את מבטה אל הלגונה. “זה היה נורא,” נאנחה, ולפתע התחילה צורחת: “שם… שם… אתה רואה?”

אל החוף קרב לאטו ראש שחור, כשפיו נפער ונסגר. דרלינג לי פתחה בצעקה היסטרית ובבריחה נואשת הלאה מהמים.

אייב נבוך. לרוץ אחרי לי כדי שלא תפחד? או להישאר כאן, להראות לה שאני לא מפחד מהחיה הזאת? הוא החליט כמובן להעדיף את הברירה השנייה; התקרב אל הים, עד שהמים הגיעו לקרסוליו, וכשאגרופיו קמוצים הביט הישר לעיני החיה. הראש השחור חדל מלהתקרב, התנדנד בתנועה מוזרה, ואמר “טסט, טסט, טסט”.

אייב נחרד קמעא, אבל אסור לגלות זאת. “מה יש?” קרא בחריפות בכיוון הראש.

“טסט, טסט, טסט.” השמיע הראש.

“אייב, אייב, אי-יב,” צורחת דרלינג לי.

“אני בא,” קורא אייב ולאט (שמא יאמרו) צועד אל נערתו, ועוד עוצר את הליכתו ומפנה מבט חמור-סבר אל הים.

על החוף, מקום שם מצייר הים את תחרתו הנצחית והחולפת בחול, עומדת על רגליה האחוריות חיה כהה עגולת ראש, ומסובבת את גווה. אייב עמד מלכת כשלבו הולם.

“טסט, טסט, טסט,” משמיעה החיה.

“אי-יב,” גונחת דרלינג מעולפת למחצה.

אייב נסוג צעד אחר צעד, ואינו גורע מבטו מהחיה; זו אינה זזה, ורק מסובבת את ראשה בעקבותיו.

סוף סוף מגיע אייב אל דרלינג שלו, השכובה אפיים ארצה ומתיפחת באימה. “זה איזה… כלב ים.” שח אייב באי-בטחון כלשהו. “צריך לחזור לאניה, לי.” אבל לי רק רועדת.

“זה בכלל לא משהו מסוכן,” טוען אייב; היה רוצה לכרוע ברך לידה, אבל עליו לעמוד כאביר בינה ובין החיה. אלמלא הייתי רק בבגד-ים, מהרהר, לו לפחות היה לי אולר; או אולי לו היה אפשר למצוא פה איזה מקל…

התחיל להחשיך. החיה התקרבה כדי שלושים צעד ועצרה. ומאחוריה – חמש, שש, שמונה חיות כמוה עולות מן הים, ובהיסוס, בצעד מתנדנד, מפזזות אל המקום שבו שומר אייב על דרלינג לי.

“אל תביטי, לי,” לוחש אייב, על אף שזה היה מיותר, כי לי לא היתה מביטה תמורת שום דבר שבעולם.

מהים עלו צללים נוספים, ומתקדמים בחצי עיגול רחב. מספרם כבר כששים, סופר אייב. שם, הבהיר הזה, זה מעילה של לי. המעיל שבו ישנה רק לפני כמה רגעים. החיות כבר הגיעו אל הבהיר הפרוס לרוחבו על החול.

ולפתע עשה אייב דבר המובן מאליו והחסר כל מובן, כמו אותו אביר של שילר אשר ירד אל גוב האריה לחלץ משם את כפפת גברתו. מה לעשות – יש דברים המובנים מאליהם וחסרי מובן, שגברים יעשום כל עוד העולם על מכונו. בלי לחשוב, בראש מורם ואגרופים קפוצים, צעד מיסטר אייב לב אל בין החיות לחלץ את מעיל הרחצה של דרלינג לי.

החיות נסוגו קמעה, אך לא ברחו. אייב הרים את המעיל, תלה אותו על אמתו כאותו לוחם שוורים, ונעצר.

“אי-יב,” נשמע בעורפו נהי של יאוש.

מיסטר אייב הרגיש בקרבו כוח וגבורה עצומים. “אז מה?” אמר לחיות, והתקרב אליהן צעד אחר צעד. “מה אתן רוצות?”

“טסט, טסט,” מצלילה אחת החיות, ואחר-כך בנביחה צרודה כשל איש זקן: “נייף!”

“נייף!” נשמעה נביחה נוספת ממרחק מה. “נייף! נייף!”

“אי-יב!”

“אל תפחדי, לי!” קרא אייב.

“לי,” נשמעה נביחה לפניו. “לי,” “לי,” “אי-יב!”

אייב היה כחולם. “מה זה?”

“נייף!”

“אי-יב,” יללה דרלינג לי. “בוא הנה!”

“תיכף. – אתן מתכוונות ל-knife? אין לי שום סכין. לא אעשה לכן רע. מה עוד אתן רוצות?”

“טסט, טסט,” משמיעה החיה ומתנדנדת – הולכת אליו.

אייב פישק את רגליו, המעיל על אמתו, אבל לא נסוג. “טסט – טסט,” אמר. “מה את רוצה?” נדמה היה שהחיה מושיטה אליו את טלפה הקדמי, אבל אייב לא התלהב מזה. “מה?” אמר בחריפות-מה.

“נייף,” נבחה החיה והפילה מטלפה משהו לבנבן, כמו טיפות. אלא שאלה לא היו טיפות, כי זה התגלגל בחול.

“אייב,” נאנקה לי, “אל תשאיר אותי פה!”

מיסטר אייב כבר לא הרגיש כל פחד. “הצידה!” אמר והניף את המעיל כלפי החיה. החיה נסוגה במהירות ובכבדות. עכשיו יכול היה אייב להתרחק בכבוד, אבל לא! שתִראה לי, עד כמה הוא אמיץ; הוא רכן אל הלבן הזה שנשמט מטלפי החיה, כדי לראות מהו. אלה היו שלושה כדורים זעירים, קשים, חלקים ונוצצים עמומות. מיסטר אייב הרים אותן לקרבת עיניו, כי הלילה כבר כמעט ירד. “אייב,” צווחה דרלינג הנטושה, “אי-יב!”

“אני בא,” קרא מיסטר אייב. “לי, יש לי משהו בשבילך! לי, לי, תראי מה אני מביא לך!” ובהניפו את מעילה מעל לראשו, רץ אליה מיסטר אייב כמו אליל צעיר מנצח.

לי ישבה מכונסת על עקביה ורעדה. “אייב,” התיפחה ושיניה נקשו “איך יכולת… איך יכולת…”

אייב כרע לפניה בארשת חגיגית. "לילי ואלי, אלי הים, המכונים טריטונים, באו לכבדך. עלי למסור לך בשמם, כי מאז שעלתה ונוס מקצפו של הים, לא קמה עוד אמנית שתרשים אותך כמוך. לאות התפעלותם הם שולחים לך – –´אייב הושיט את ידו – – “שלוש הפנינים האלה. תסתכלי.”

“אל תפטפט, אייב,” התחנחנה לי בקול בכייני.

“ברצינות, לי. בואי תראי, אלה פנינים אמיתיות.”

“תראה לי,” ייבבה לי ושלחה את אצבעותיה הרועדות אל הכדורים הלבנבנים הזעירים. “אייב,” נשפה. “הלא אלה פנינים! מצאת אותן בחול?”

“אבל לי, דרלינג, פנינים הרי אינן נמצאות סתם בחול!”

“נמצאות,” טענה דרלינג. “ומנפים אותן. אתה רואה, אני אמרתי לך שפה יש המון פנינים!”

“פנינים נוצרות בצדפות כאלה תחת המים,” אמר אייב כמעט בבטחון. "בחיי, לי, את זה הביאו לך הטריטונים. הם הלא ראו אותך מתרחצת. רצו לתת לך אישית, אבל כשפחדת מהם כל כך – –”

”אבל הם כאלה מכוערים," התפרצה לי. “אייב, אלה פנינים נהדרות! אני כל כך אוהבת פנינים!”

(עכשיו היא יפה, אמרה בת-הקול הביקורתית. כשהיא כורעת כאן עם הפנינים האלה בכף ידה – – נו, יפה, אין להכחיש.)

“אייב, באמת הביאו לי אותן אלה – אלה החיות?”

“אלה לא חיות, דרלינג. אלה אלי הים, קוראים להם טריטונים.”

דרלינג מאנה להתפעל. “יפה מצדם, מה? הם נורא חמודים. מה אתה חושב, אייב, אלי להודות להם איכשהו?”

“כבר לא מפחדת מהם?”

דרלינג התחלחלה. “מפחדת. אייב, בבקשה, תיקח אותי מפה!”

“בואי, תראי,” אמר אייב. “עלינו להגיע לסירה שלנו. בואי, ואל תפחדי.”

“אבל… אבל הם עומדים בדרכנו,” גמגמה לי. “אייב, אולי תלך אליהם לבד? אבל אל תשאיר אותי פה לבדי!”

“אני אשא אותך בזרועותי,” הציע מיסטר אייב בארשת גבורה.

“בסדר,” לחשה דרלינג.

“אבל תלבשי את המעיל,” נהם אייב.

“מייד.” העלמה לי ישרה בידיה את שערותיה הזהובות. “האם אני לא פרועה נורא? אייב, אין לך פה אודם שפתיים?”

אייב הניח את המעיל על כתפיה. “מוטב שנלך, לי!”

“אני מפחדת,” נשפה דרלינג. מיסטר אייב הרים אותה בזרועותיו. לי חשה עצמה קלילה כענן. לכל הרוחות, זה יותר כבד משחשבת, מה? אמרה בת הקול הביקורתית והקרירה. ועכשיו שתי ידיך מלאות, בן-אדם; ואם החיות האלה יעלו עלינו – – מה אז?

“אולי נעבור את זה בריצה?” הציעה דרלינג.

“כן,” נהם מיסטר אייב כשהוא מניע בקושי את רגליו. החושך ירד במהירות. אייב התקרב אל חצי העיגול הרחב של החיות. “מהר, אייב. רוץ, רוץ מהר.” פרצה דרלינג ביללה ובעטה בהיסטריה ברגליה, ובצווארו של אייב נחרטו בחדות צפורניים צבועות בלכה מוכספת.

“לעזאזל, לי, תעזבי,” רטן אייב.

“נייף,” נבח מישהו לצידו. “טסט-טסט-טסט.” “נייף.” “לי.” “נייף.” “נייף.” “נייף.” “לי.”

הם כבר מחוץ לחצי העיגול, ואייב הרגיש שהוא שוקע בחול הרטוב. “אתה יכול להעמיד אותי על הרגליים,” נשפה דרלינג בדיוק ברגע שבו קרסו ידיו ורגליו.

אייב נשם בכבדות וניגב בידו את זיעת מצחו. “לך לסירה, מהר,” פקדה דרלינג לי. חצי העיגול של צללים כהים פנה עתה אל עבר לי והתקרב. “טסט-טסט-טסט.” "נייף. “נייף.” “לי.”

אבל לי לא צעקה. לי לא פתחה במנוסה. לי הרימה את זרועותיה כלפי השמיים, ומעיל הרחצה נשמט מכתפיה. לי העירומה נופפה בשתי ידיה כלפי הצללים המרצדים ושלחה להם נשיקות באויר. על שפתיה הרוטטות נגלה משהו שאין לכנותו אלא חיוך מקסים. “אתם כל כך מתוקים,” אמר קול קטן ומשקשק. וזרועות לבנות שוב נפרסות אל עבר הצללים מרצדים.

“בואי לעזור לי, לי,” נהם אייב בקול גס כלשהו, כשהוא דוחף את הסירה למים.

דרלינג לי הרימה את מעיל הרחצה. “שלום לכם, יקירי!” אפשר היה כבר לשמוע את הצללים משכשכים במים. “תזדרז, אייב,” סיננה דרלינג בהתקרבה אל הסירה. “הן כבר שוב כאן!” מיסטר אייב לב התאמץ נואשות לדחוף את הסירה למים. כך, ועכשיו עוד נכנסה לתוכה העלמה לי כשהיא מנופפת בידה לשלום. “זוז לצד השני, אייב, לא רואים אותי.”

“נייף.” “טסט-טסט-טסט. אי-יב.”

“נייף טסט. נייף.”

“טסט-טסט.”

“נייף!”

לבסוף התנדנדה הסירה על גלי הים. מיסטר אייב טיפס עליה בקושי, והתחיל לחתור בכל כוחותיו. משוט אחד פגע באיזה גוף חלקלק.

דרלינג לי נשמה לרווחה. “נכון שהם נורא נחמדים? ושאני הייתי נפלאה?”

מיסטר אייב חתר בכל כוחו אל עבר היאכטה. “תלבשי את המעיל, לי.” אמר בקול יבש.

“אני חושבת שזאת היתה הצלחה כבירה,” קבעה העלמה לי. “והפנינים, אייב! מה אתה חושב, כמה הן שוות?”

מיסטר אייב חדל לרגע מהחתירה. “אני חושב שלא היית צריכה להראות את עצמך ככה, דרלינג.”

העלמה לי נעלבה קצת. “מה רע בזה? רואים, אייב שאינך אמן. אני מבקשת ממך, תחתור מהר, קר לי במעיל הזה!”


7. המשך היאכטה לחוף הלגונה    🔗


אותו ערב לא היו על סיפון ה“גלוריה פיקפורד” מריבות אישיות, אך היו חילוקי דעות קיצוניים מנקודת הראות המדעית. פרד, (שנתמך בנאמנות בידי אייב) גרס בבטחון שהיו אלה לטאות, בעוד הרב-חובל ניחש כי מדובר במין יונקים. אין בים שום לטאות, טען בחום; אבל הצעירים מן האוניברסיטה לא שמו לב לנימוקיו; לטאות, איכשהו, סנסציוניות יותר. דרלינג לי הסתפקה בזה שאלה היו טריטונים, שהם פשוט נפלאים ובכלל שזאת היתה הצלחה עצומה; ולי (בפיג’מת הפסים הכחולה, אשר כל כך מצאה חן בעיני אייב) חלמה, כשעיניה קורנות, על פנינים ועל אלי ים. ג’ודי היתה משוכנעת כמובן שכל זה היה צחוק אחד גדול ותרמית, ושלי ואייב בדו את הכל מלבם, ושלחה קריצות עין רצופות וכעוסות אל פרד, שיניח כבר לעניין. אייב הרהר וחשב בלבו, שלי יכלה להזכיר, ולו במלה אחת, כיצד הוא, אייב, עשוי ללא חת צעד אל בין הלטאות להביא את מעיל הרחצה שלה; לכן סיפר שלוש פעמים, איך לי עמדה בפניהן ממש בגבורה בזמן שהוא, אייב, היה עסוק בהורדת הסירה למים, וזה עתה התחיל את תיאורו בפעם הרביעית; אלא שפרד והקפטן כלל לא הקשיבו, והמשיכו בויכוח הסוער בין גירסת הלטאות וגירסת היונקים. (כאילו זה כל כך חשוב מה הם היו, חשב אייב.) לבסוף פתחה ג’ודי את פיה בפיהוק רחב והודיעה שהיא הולכת לישון; שלחה מבט רב משמעות אל עבר פרד. אבל פרד נזכר בדיוק ברגע זה שלפני המבול חיו איזושהן לטאות מצחיקות, מה שמם לעזאזל, דיפלוסאורים, או ביגוסאורים או משהו כזה, ואלה טיילו על רגליהן האחוריות, אדוני; פרד ראה אותן במו עיניו באיזה תמונה מלומדת מצחיקה באיזשהו ספר עבה. ספר עצום, אדוני. היית צריך להכיר.

“אייב,” נשמע קולה של דרלינג לי. “יש לי רעיון נפלא בשביל הסרט.”

“איזה?”

“משהו לגמרי חדש. אתה יודע, היאכטה שלנו טובעת, ורק אני ניצולה ומגיעה אל האי הזה. שם אני חיה כמו רובינזון.”

“ומה היית עושה שם?” שאל הקברניט בספקנות.

“מתרחצת וכך,” אמרה דרלינג בפשטות. “ובין כה וכה מתאהבים בי אלה הטריטונים מהים… מביאים לי כל הזמן פנינים. אתה יודע, לגמרי על פי המציאות. זה יכול להיות אפילו סרט טבע, או סרט תעודה, לא חושב? משהו כמו טריידר הורן.”

“לי צודקת,” אמר לפתע פרד. “כדאי היה להסריט את הלטאות מחר בערב.”

“כלומר את היונקים,” תיקן הקפטן.

“כלומר אותי,” אמרה דרלינג. “איך אני ניצבת בין הטריטונים הימיים.”

“אבל במעיל רחצה,” פלט אייב.

“אני הייתי לוקחת את בגד הים הלבן,” אמרה לי. “ואני צריכה שגרטה תעשה לי תסרוקת הגונה. היום אני פשוט איומה.”

“ומי יסריט את זה?”

“אייב. שתהיה ממנו איזושהי תועלת. וג’ודי צריכה להאיר במשהו, אם יהיה כבר חושך.”

“ומה עם פרד?”

“לפרד יהיו חץ וקשת, וזר לראשו, ואם הטריטונים האלה ירצו לחטוף אותי, אז הוא יקטול אותם, לא?”

“תודה רבה,” גיחך פרד. “אני מעדיף אקדח. והקפטן, אני חושב, גם כן צריך להיות שם.”

הרב-חובל סימר את שפמו כנכון לקרב. “אל נא תדאגו. אני כבר אעשה מה שנחוץ.”

“ומה זה יהיה?”

“שלושה אנשי צוות, אדוני. וחמושים היטב, אדוני.”

דרלינג נדהמה בהנאה. “אתה חושב שזה כל כך מסוכן, קפטן?”

“אני לא חושב שום דבר, ילדונת,” נהם הקברניט, “אבל יש לי פקודות משלי מפי מר ג’סי לב – לפחות בכל הנוגע למיסטר אייב.”

האדונים שקעו בהתלהבות בפרטים הטכניים של המבצע; אייב שלח קריצה אל דרלינג. לכי כבר לישון וכיוצא בזה. לי הלכה בצייתנות. “אתה יודע, אייב,” היא אמרה בתאה, “אני חושבת שזה יהיה סרט עצום!”

“יהיה, דרלינג,” הסכים מיסטר אייב ורצה לנשק אותה.

“לא היום, אייב,” התגוננה דרלינג. “אתה צריך להבין שעלי להתרכז נורא.”

במשך כל היום שלמחרת עסקה העלמה לי בהתרכזות; ידי החדרנית המסכנה גרטה נמלאו בשל כך בעבודה, היו אמבטיות עם מלחים ותרכיזים שונים, חפיפת שיער בשמפו נורבלונד, עיסויים, פדיקור, מניקור, סלסול ותסרוקת, גיהוץ וניסויי שמלות, תיקוני תפירה ואיפור וודאי עוד הכנות רבות אחרות; גם ג’ודי נסחפה לתוך קלחת החפזון ועזרה לדרלינג לי. (יש רגעים קשים שבהם יודעות נשים להיות נאמנות להפליא, כמו למשל בהלבשה.) תוך כדי הרחש הקודח ששרר בתאה של העלמה לי התכנסו להם האדונים בינם לבין עצמם, ולאחר שכיסו את השולחן במאפרות ובכוסיות יי“ש קבעו את התכנית האסטרטגית, היכן יעמוד מי, ומה יהיה מוטל על כל אחד, אם יקרה משהו; במהלך הדיון נעלב הרב-חובל כמה פעמים בשאלת היוקרה שבפיקוד. אחרי הצהרים הורידו לחוף הלגונה את מכונת ההסרטה, מקלע קל, סל אוכל וסכו”ם, רובים, גרמופון וצרכי מלחמה אחרים; כל אלה הוסוו בקפדנות בכפות תמרים. עוד לפני שקיעת השמש תפסו עמדה שלושה אנשי צוות חמושים, והקברניט היה בתפקיד המפקד העליון. אחר-כך הובא לחוף סל ענק ובו כמה מצרכיה הפעוטים של העלמה לילי ואלי. אחר-כך הגיעה סירתם של פרד והעלמה ג’ודי. אחר-כך החלה השמש שוקעת בכל הדרה של שקיעה טרופית.

בינתיים דופק אייב בפעם העשירית בדלת תאה של העלמה לי. “דרלינג, באמת כבר מאוחר!”

“מיד, מיד,” עונה קולה של דרלינג. “אני מבקשת שלא תעצבן אותי! אני צריכה להתלבש, לא?”

בינתיים סוקר הקברניט את המצב. שם בקצה המפרץ נוצץ פס ארוך וישר המבדיל בין הים הגלי לבין מי הלגונה השקטים. כאילו היה שם מתחת למים איזה דיק או שובר גלים, הוא מהרהר; אולי זה חול או שונית אלמוגים, אבל זה נראה ממש כמו משהו מלאכותי. מקום משונה. על פני הלגונה השקטה מתרוממים פה ושם ראשים שחורים ומתקדמים אל החוף. הרב-חובל חושק את שפתיו ואוחז בעצבנות-מה באקדח. היה עדיף, הוא חושב, אילו נשארו הנשים באניה. ג’ודי מתחילה לרעוד ואוחזת בפרד כבעוית. כמה שהוא חזק, היא חושבת, אלהים, כמה שאני אוהבת אותו!

סוף סוף נפרדת הסירה האחרונה מהיאכטה. נמצאת בה העלמה לילי ואלי בבגד ים לבן ובחלוק שקוף, אשר בו כנראה תיפלט מהים כניצולה; וכן החדרנית ומיסטר אייב. “מדוע אתה חותר כל כך לאט, אייב,” נוזפת דרלינג. מיסטר אייב רואה את הראשים השחורים מתקדמים אל החוף ואינו אומר דבר.

“טסט-טסט”. “טסט.”

מיסטר אייב מעלה את הסירה אל החול ועוזר לדרלינג לי ולחדרנית לצאת. “רוץ מהר למסרטה,” לוחשת האמנית, “וכשאומר ‘עכשיו’ תתחיל להסריט.”

“אבל כבר לא רואים,” עונה אייב.

“אז ג’ודי תצטרך להאיר.” לחדרנית: “גרטה!”

ובעוד מיסטר אייב לב תופס את מקומו ליד המסרטה, משתטחת לה האמנית על פני החול כמו ברבור גווע, והעלמה גרטה מתקנת את קיפולי חלוקה. “שייראו לי קצת רגליים,” לוחשת הניצולה. “גמרנו? אז הצידה! אייב, עכשיו!”

אייב הפעיל את המסרטה. “ג’ודי, אור!” אבל שום אור לא נדלק. מהים עולים צללים מתנודדים ומתקרבים ללי. גרטה סותמת את פיה בידיה, לבל תצעק.

“לי,” קורא אייב, “לי, תברחי!”

“נייף!” “טסט-טסט-טסט.” “לי.” “לי.” “אייב.”

מישהו פותח ניצרה. “לעזאזל, לא לירות,” מסנן הקפטן.

“לי,” קורא אייב ונוטש את המסרטה. “ג’ודי, אור!”

לי קמה על רגליה בלאט ובתנועה מושכת, ומרימה את ידיה כלפי שמיים. החלוק הקליל נשמט מעל כתפיה. כעת עומדת שם לילי הבוהקת, מושיטה זרועותיה אל-על כפי שעושים ניצולים המתעוררים מעלפונם. אייב מפעיל מחדש את המסרטה. “לכל הרוחות, ג’ודי, תאירי!”

"טסט-טסט-טסט.

“נייף.”

“נייף.”

“אי-יב!”

הצללים השחורים מתנודדים וסוגרים מעגל סביב לי. רגע, רגע, זה כבר לא משחק. לי אינה מושיטה עוד את ידיה למראשותיה, אלא דוחפת משהו מעצמה וצווחת: “אייב, אייב, זה נגע בי!” ברגע זה נדלק אור מסנוור, אייב מסריט, פרד והקפטן רצים באקדחים שלופים אל לי, היושבת שפופה ומגמגמת מתוך אימה. בה בשעה נראים באור המבהיק עשרות ומאות צללים ארוכים וכהים הגולשים בבהלה לתוך הים. באותה עת זורקים שני ימאים רשת על אחד הצללים האלה. גרטה מתעלפת ונופלת כמו שק, את האויר פולחות שתיים או שלוש יריות. בים מתהווה מערבולת רותחת, שני הימאים ורשתם שוכבים על משהו המתפתל ומתבוסס מתחתם, והאור שבידי העלמה ג’ודי כבה.

הקברניט הדליק פנס כיס. “ילדה, קרה לך משהו?”

“הזהו נגע ברגל שלי,” התיפחה דרלינג, “פרד, זה היה נורא!”

כעת הגיע גם מיסטר אייב עם הפנס שלו. “הלך לך יופי, לי,” תקע בקול גדול, “אבל ג’ודי היתה צריכה להדליק את האור מייד!”

“זה פשוט לא רצה להידלק,” פלטה ג’ודי. “נכון, פרד?”

“האמת היא שג’ודי פחדה,” אמר פרד להגנתה. “בהן צדקי, היא לא עשתה את זה בכוונה, נכון, ג’ודי?”

ג’ודי נעלבה; אבל בינתיים התקרבו שני הימאים כשהם גוררים אחריהם ברשת משהו שהתפתל כמו דג גדול. “הנה זה, קפטן. חי.”

“נבלה, היא התיזה איזשהו רעל מתוכה. כל הידיים שלי מלאות שלפוחיות, אדוני. בוער כמו אש.”

“גם בי זה נגע,” יבבה העלמה לי. “תאיר, אייב! תסתכל, אין לי כאן שלפוחית?”

“לא. אין לך שם כלום, דרלינג,” הרגיע אייב. כמעט נישק את המקום ההוא מעל לברך, אשר דרלינג ליטפה בדאגה. “זה היה קרררר,” התאוננה דרלינג לי.

“איבדת פנינה, גברתי,” אמר אחד הימאים והגיש לה כדורית שהרים מתוך החול.

“אלהים אדירים, אייב,” צעקה העלמה לי, “הם שוב הביאו לי פנינים! חבר’ה, בואו לחפש פנינים! בטח יש כאן המון פנינים שהמסכנים האלה הביאו לי! נכון שהם נפלאים, פרד? הנה יש עוד פנינה!”

“וכאן!”

"שלושה פנסים הפנו את עיגולי האור אל הקרקע.

“אני מצאתי אחת ענקית!”

“זו שלי,” נפלט מפי דרלינג לי.

“פרד,” נשמע קולה של ג’ודי, קר כקרח.

“תיכף,” אמר אדון פרד תוך שהוא זוחל על ברכיו בחול.

“פרד, אני רוצה לחזור לאניה!”

“מישהו כבר ייקח אותך לשם,” מלמל פרד בהמשיכו בעיסוקו. “תראו-תראו, זה נורא מצחיק!”

שלושה אדונים והעלמה לי המשיכו לנוע בחול כמו פרות-משה-רבנו ענקיות.

“יש פה שלוש פנינים,” הודיע הרב-חובל.

“תראה לי, תראה לי,” צווחה לי בהתלהבות ומהרה לזחול על ברכיה אל הקפטן. בזה הרגע הבהיקה תאורת מגנזיום והמסרטה נכנסה לפעולה. “זהו, אתם בפנים,” הכריזה ג’ודי בקול נקם. "זה יהיה צילום עצום בשביל העתונים. ‘חברה אמריקאית מחפשת פנינים’. ‘לטאות ים משליכות פנינים על בני אדם.’ "

פרד התישב. “בחיי, ג’ודי צודקת. חבר’ה, את זה צריך להכניס לעתון!”

לי התישבה. “ג’ודי היא פשוט דרלינג. ג’ודי, תצלמי אותנו עוד פעם, אבל מלפנים!”

“זה לא יוסיף לך, יקירתי” הביעה ג’ודי את דעתה.

“ילדים,” אמר מיסטר אייב, “מוטב שנמשיך לחפש. הגיאות מתקרבת.”

צל שחור זז בחושך על שפת הים. לי צרחה:

"שם – – שם – – "

שלושה פנסים זרקו עיגולי אור על הצל. היתה זאת רק גרטה, כורעת על ברכיה, מחפשת פנינים בחושך.


על ברכיה של לי היה מונח כובעו של הקברניט, ובו עשרים ואחת פנינים. אייב מזג, וג’ודי ניגנה בגרמופון. ליל כוכבים כביר היה שרוע מעל אדוות הנצח של הים.

“אז איזו כותרת לתת לזה?” הרעים פרד.

בתו של תעשיין ממילווקי מסריטה זוחלים פוסיליים.

לטאות מימי המבול סוגדות ליופי ולנעורים,” (הציע אייב בלשון פיוטית).

היאכטה גלוריה פיקפורד מגלה יצורים לא-נודעים.” (הציע הרב-חובל). “או – מסתרי האי טאהוארה.”

“זאת רק כותרת משנה,” אמר פרד. “הכותרת צריכה לגלות יותר!”

“נניח – BASEBALL FRED לוחם במפלצות,” השמיעה ג’ודי את קולה. “פרד היה נהדר, כאשר הסתער עליהם. רק שזה ייצא יפה בסרט!”

הקברניט השמיע שיעול קל. "אני, למען האמת, יצאתי לפניו, העלמה ג’ודי; אבל נעזוב את זה. אני חושב שהכותרת צריכה להישמע מדעית, רבותי. מאופקת ו.. ו… בקיצור מדעית: – "

פאונה טרום-לו-ביאלית באי באוקיאנוס השקט.”

“טרום-לידוביאלי,” תיקן פרד. “לא; טרומבידואלי. לא, לכל הרוחות, כך איכשהו. לא, זה לא ילך. צריך לתת לזה כותרת יותר פשוטה, כדי שכל אחד יוכל לבטא את זה. ג’ודי בחורה כארז.”

“טרום-דילוביאלי,” אמרה ג’ודי.

פרד נענע בראשו. "יותר מדי ארוך, ג’ודי. יותר ארוך מהנבלות האלה, כולל הזנב. הכותרת צריכה להיות קצרה. אבל ג’ודי היא עצומה, מה? תגיד, קפטן, נכון שהיא נהדרת?

"כן, הסכים הקברניט, “בחורה מצויינת.”

“בחור טוב, הקפטן,” אמר הענק הצעיר. “חברה, הרב-חובל שלנו בחור כארז. אבל פאונה טרומלוביאלית זה שטות. זה לא כותרת בשביל עתון. מוטב ‘נאהבים על אי הפנינים’. או משהו כזה.”

שפעת פניני טריטונים מכסה את לִילִי הלבנה”, צעק אייב. “סגידת ממלכת פוסיידון! אפרודיטה החדשה!”

“טמטום!” מחה פרד ברוגזה. "מעולם לא היו שום טריטונים. לזה יש הוכחות מדעיות, בחור! וגם לא היתה שוב אפרודיטה, נכון שלא היתה, ג’ודי? התנגשות בין אנשים וקדמזוחלים! רב-חובל אמיץ תוקף מפלצות מימי המבול! “בן-אדם, לכותרת כזאת צריך להיות מיץ!”

“הוצאה מיוחדת!!” קרא אייב בקול תרועה. “אמנית קולנוע מותקפת בידי מפלצות ים! סקספיל של אשה מודרנית נוחל את נצחונו על לטאות קדמוניות! זוחלים פוסיליים מעדיפים בלונדיניות!”

“אייב,” נשמע קולה של דרלינג לי. "יש לי רעיון – – "

“איזה?”

"על סרט. זה יכול להיות משהו נפלא, אייב. תאר לך שאני מתרחצת בחוף הים – – "

“הטריקו הזה מתאים לך נורא,” מיהר אייב להשלים.

“נכון? ואלה הטריטונים מתאהבים בי וחוטפים אותי ומביאים אותי אל קרקע הים. ואני מוכתרת למלכתם.”

“על קרקע הים?”

“כן. תחת המים. בממלכתם המסתורית, אתה יודע? יש להם שם ערים ובכלל.”

“דרלינג, אבל את הרי היית טובעת שם!”

“אל תפחד, אני יודעת לשחות,” אמרה דרלינג לי באדישות. רק פעם אחת ביום הייתי עולה לחוף לקחת אויר." לי הציגה תרגיל נשימה הכרוך בהבלטת חזה ותנועות דמויות שחיה של הזרועות. “ככה בערך, אתה רואה? ובחוף יכול להתאהב בי… נגיד דייג צעיר. ואני בו. עד שגעון,” נאנחה לי. “אתה יודע, הוא היה כזה חזק ויופי של גבר. והטריטונים האלה ירצו להטביע אותו, ואני אציל אותו ואלך אתו לצריפו העלוב. והטריטונים ישימו עלינו מצור – נו, ואחר-כך אתם יכולים לבוא ולהציל אותנו.”

“לי,” אמר פרד ברצינות, “זה כל כך מטומטם, שאפשר לעשות מזה סרט, שכה אחיה. אני אתפלא אם ג’סי הזקן לא יעשה מזה סרט ענק.”


פרד צדק; בבוא העת הושלם סרטם הענק של Jesse Loeb Pictures – עם העלמה Lily Valley בתפקיד הראשי; כן הועסקו בו שש מאות נראידות, נפטון אחד ושנים עשר אלף ניצבים לבושים בתלבושות של מיני לטאות קדמוניות. אולם בטרם הגיעו הדברים לידי השלמתם, זרמו מים רבים וארעו התרחשויות לרוב, ובעיקר:


1. היצור השבוי שנשמר באמבט של דרלינג לי נהנה במשך יומיים מהתענינותם הערה של כל בני החבורה; ביום השלישי הוא חדל לנוע, והעלמה לי קבעה שהמסכן מתגעגע; ביום הרביעי אילצה הצחנה המתפשטת לזרוק אותו לים במצב של רקבון מתקדם.

2. מכל הצילומים שנעשו על יד הלגונה, רק שניים היו שמישים. באחד יורדת לי באימה למצב שפיפה ושולחת את זרועותיה בתנועות יאוש אל החיות הזקופות. כולם טענו שזהו צילום יוצא מהכלל. בצילום השני נראו שלושה גברים ונערה אחת במצב כריעה כשאפיהם על הקרקע; כולם צולמו מאחור ונראו כאילו הם משתחווים לפני משהו. צילום זה נגנז.

3. בנוגע לכותרות עתונים שהוצעו, יש לומר שכמעט כולן זכו לשימוש (כולל הפאונה הטרומדילוביאלית) במאות אם לא באלפי יומונים, שבועונים ומגזינים בארצות הברית ובעולם כולו; נוסף על כך פורסמו תיאורים של כל האירועים לרבות פרטים לאין ספור וצילומים, כגון זה של דרלינג לי בין הלטאות, צילום הלטאה הבודדת באמבט, צילום של לי בכבודה ובעצמה בבגד ים, צילומים של העלמה ג’ודי, מיסטר אייב לב, Baseball Fred, הקברניט, היאכטה “גלוריה פיקפורד”, האי טאראיבה בכבודו ובעצמו והפנינים בכבודן ובעצמן, מונחות על גבי קטיפה שחורה. בכך היתה הקריירה של דרלינג לי מובטחת; היא אפילו סרבה להופיע ב-Variety Show והודיעה לכתבי העתונות שבדעתה להקדיש את עצמה אך ורק לאמנות.

4. נמצאו אמנם אנשים שטענו, באצטלת השכלתם המקצועית, שאין המדובר – ככל שאפשר לשפוט על פי צילומים – בשום לטאות קדמוניות, אלא בזן כלשהו של סלמנדרות. מומחים עוד יותר מובהקים טענו שזן זה של סלמנדרות איננו מוכר למדע, ולכן איננו קיים בכלל. הויכוח בכתבי העת בנושא נמשך זמן רב, עד שפרופסור ג'. ו. הופקינס מאוניברסיטת ייל חתם אותו בהודעה, שהוא בדק את הצילומים וכי אין הם אלא תרמית, או צילום מפוברק ((HOAX; כי החיות המצולמות מזכירות במשהו את היצורים הידועים בשמות כגון Sieboldia maxima, Cryptobranchus Japonicus, Tritomegas Sieboldii, או אולי Megalobatrachus Sieboldii, אלא שהחיקוי בלתי מדוייק ובלתי מיומן עד כדי חובבנות. בזה ירד הענין מעל הפרק, מבחינתו של המדע, למשך זמן ניכר.

5. לבסוף נשא מיסטר אייב לב לאשה את העלמה ג’ודי, לאחר תקופת המתנה נאותה. ידידו הטוב Baseball Fred היה עד בחתונה שנערכה ברוב עם ובהשתתפות אישים בולטים מחוגי המדיניות, האמנות ושאר החוגים.


8. Andrias Scheuchzeri    🔗


אין גבול לסקרנותם של בני האדם. לא די היה להם לאנשים בכך שפרופסור הופקינס מאוניברסיטת ייל, בר סמכא החשוב בעולם בתחום הזוחלים, הכריז על הידיעה בדבר היצורים המסתוריים ההם כתרמית לא מדעית ופרי הדמיון; בעתונות המקצועית וגם בעתונות היומית החלו להתרבות הידיעות על קיומן של חיות בלתי ידועות עד כה, דומות לסלמנדרות ענקיות, במקומות שונים באוקיאנוס השקט. דווחים מהימנים יחסית ציינו אתרים באיי שלמה, באי הקרוי שוּטֶן, בבּוּריטארי קפינגאמארנגי, וכן בטפאטואָה; כמו כן בקבוצה של האיים: נוּקונוֹמו פונאפוטי ופוּקאוֹפוּ; אחר-כך גם בבהייאו אוּאָפוּ אוּהוָקה ופוּקָצה פוּקָר. אוזכרו סיפורים על שדים של אחד רב-חובל ואן-טוך (בעיקר באיזור המלנזי) ועל אלה הקרויים “טריטוני העלמה לילי” (יותר בפולינזיה); לפיכך הגיעו העתונים לידי מסקנה, שהמדובר כנראה בזנים שונים של מפלצות תת-ימיות מלפני המבול' בעיקר מכיון שהגיעה עונת הקיץ ולא היה על מה לכתוב. מפלצות תת-ימיות נוטות לקצור הצלחה בקרב הקוראים. בייחוד בארצות הברית נכנסו הטריטונים לאופנה; בניו-יורק רץ המחזמר ‘פוסיידון’, עם שלוש מאות טריטוניות, נראידות וסירנות יפהפיות במשך שלוש מאות ערבים רצופים; במיאמי ובחופי קליפורניה התרחצו בני הנוער בתלבושת טריטונים ונראידות (כלומר שלוש מחרוזות פנינים ותו לא), בעוד שבמדינות המערב התיכון התחזקה מאוד התנועה למלחמה בפריצות (הל"ב); הדברים הגיעו לידי הפגנות המוניות שבהן נספו כמה כושים – מקצתם בשריפה ומקצתם בחניקה.

לבסוף פורסם ב-National Geographic Magazine דין וחשבון של משלחת החקר של אוניברסיטת קולומביה (במימון מלגה לזכרו של ג‘.ס. טינקר, שהיה ידוע בימיו כ’מלך השימורים’); הדו“ח נחתם בידי הפרופסורים פ.ל. סמית, ו. קליינשמידט, צ’ארלס קובאר, לואיס פורגרון וד. הררו, כלומר בני סמכא בעלי מוניטין עולמי, בעיקר בתחומי טפילי הדגים, התולעים העגולות, הביולוגיה של צמחים, האצות והאמבות. להלן קטעים מהדו”ח המקיף:


…באי רקהאנגה מצאה המשלחת בפעם הראשונה עקבות רגליה האחוריות של סלמנדרת ענק בלתי ידועה עד כה. העקבות הן של רגל בת חמש אצבעות, אורך האצבע 3 עד 4 ס"מ. על פי מספר העקבות מן הדין להניח שבחופי האי רקהאנגה שורצות סלמנדרות אלה. מכיון שלא נמצאו עקבות של רגליים קדמיות (מלבד מקרה אחד של עקב בעל ארבע אצבעות, כנראה של גור), הגיעה המשלחת לידי מסקנה שסלמנדרות אלה נעות על גפיהן האחוריות בלבד.

ראוי לציין שבאי רקהנגה אין שום נהר או אף מקוה מים; הסלמנדרות חיות, לפיכך בים, והן כנראה הנציג היחיד של בני מינן בסביבה הפלאגית. כמובן ידוע שהאקסולוטל המקסיקני Amblystoma Mexicanum)) חי באגמים מלוחים; אלא שאין אנו מוצאים כל אזכור בדבר סלמנדרות פלאגיות (החיות בים), אפילו בעבודתו הקלסית של ו. קורנגולד ‘הדו-חיים בעלי הזנב’ (Urodela), ברלין, 1913.

…המתנו עד אחרי הצהרים, כדי לצוד, או לפחות לראות, דוגמה חיה, אבל לשווא. בצער נטשנו את האי היפהפה רקהנגה, שבו הצליח ד. הררו למצוא סוג חדש ונהדר של מאובן של דג שטוח…

מזלנו שיחק לנו הרבה יותר באי טונגרווה. חכינו בחוף חמושים ברובים. אחרי שקיעת השמש עלו מהמים ראשי סלמנדרות, גדולים יחסית ושטוחים קמעה. כעבור כמה זמן עלו הסלמנדרות לחוף, וצעדו בצעד מתנודד, אבל זריז למדי, על רגליהן האחוריות. בישיבה הגיע גובהן מעט מעל למטר אחד. הן התישבו במעגל רחב והחלו לסובב בתנועה מיוחדת במינה את מחצית גופן העליונה; המראה היה מראה של ריקוד. ו. קליינשמידט קם על רגליו כדי שייטיב לראות. באותו הרגע הפנו אליו הסלמנדרות את ראשיהן ולרגע קט קפאו על מקומן; אחר-כך החלו להתקרב אליו במהירות ניכרת, כשהן פולטות קולות הדומים לשריקות ולנביחות. משהגיעו למרחק של כשבע פסיעות ממנו, פתחנו עליהן באש מרובינו. הן פתחו במנוסה מהירה וקפצו לים; אותו ערב לא הופיעו עוד. בחוף נותרו רק שתי סלמנדרות מתות, ואחת אשר חוט השדרה שלה נשבר, והיא פלטה קולות מוזרים, משהו כמו “אוגוד, אוגוד, אוגוד”. מאוחר יותר מתה גם היא, לאחר שו. קליינשמידט פתח בסכין את חלל ריאתה… (וכאן באים פרטים אנטומים אשר אנו ההדיוטות ממילא לא נבין; לפיכך אנו מפנים את המומחים מבין קוראינו אל הדו"ח המאוזכר גופו.)

כפי שמתברר איפוא מהסימנים המובאים, עסקינן בזן מסדר הדו-חיים בעלי הזנב

(Urodela), הכולל, כידוע, את משפחת הסלמנדרות ממש (Salamandrida), המתחלקת לסוג סלמנדרות המים (Tritones) וסוג סלמנדרות היבשה(Salamendrae) ואת משפחת הסלמנדרות הראשניות Ichthyoidea), המתחלקת לסוג הסלמנדרות נעדרות הזימים (Cryptobranchiata) וסוג הסלמנדרות בעלות הזימים(Phanerobrachiata). הסלמנדרה שנתגלתה באי טוונגרווה נראה שהיא קרובה ביותר לסוג נעדרות הזימים; במובנים רבים, בין היתר בגודלה, היא מזכירה את סלמנדרת הענק היפנית(Sieboldii Megalobatrachus) או את הסוג האמריקאי הידוע כ“שד הביצות” hellbender) או בשמו המדעי – ­Cryptobranchus (alleganiensis, אולם היא נבדלת מאלה במשושותיה המפותחים היטב ובגפיים ארוכות וחזקות יותר, המאפשרות לה לנוע בזריזות ניכרת הן במים והן ביבשה. (וכאן באים פרטים נוספים בתחום האנטומיה המשוה.)

כאשר חקרנו את שלדי החיות שנהרגו, הגענו למסקנה המעניינת ביותר, והיא ששלדן של סלמנדרות אלה הולם בדייקנות כמעט מושלמת את המאובן של שלד סלמנדרה, אשר נמצא על לוח אבן במחצבת אוינינגן על ידי ד“ר יוהנס יעקב שויכצר (Scheuchzer), ואשר תרשימו הופיע בקונטרס “Homo Diluviitestis”, אשר הופיע בשנת 1726. לקוראים פחות בקיאים יוזכר, שד”ר שויכצר האמור חשב שהמאובן הוא משרידי האדם שלפני המבול. ‘תמונה זו המצורפת בזה,’ הוא כותב, ‘שאני מציגה בפני עולם המדע, בחיתוך עץ נאה, הנה בוודאי בבואת אדם, שהיה עד למבול המקראי: אין כאן שום קו שהיה מחייב דמיון פרוע על מנת לשוות לנגד עיני המתבונן מהשהו דומה לבן-אדם; אלא שקיימת התאמה מלאה עם שלד האדם חלק אחר חלק, וכן תואם דסטרי (סימטריה בלע"ז) מושלם. האדם המאובן מופיע כאן מלפנים, הנה הוא צלמו של המין האנושי שנכחד, נושן מכל מצבות הרומאים, היוונים ואף המצריים, וכן כל עממי המזרח.’ – – לאחר מכן זיהה Cuvier במאובן מאויניגן תדפיס שלדה של סלמנדרה מאובנת, והקצה לו את השם primaevus Cryptobranchus או גם ANDRIAS SCHEUCHZERI Tschudi, והוא נחשב למין שנכחד. באמצעות השוואה אוסטיאולוגית הצלחנו לזהות את הסלמנדרה שלנו עם הסלמנדרה הקמאית Andrias ששוער כי נכחדה. הלטאה הקדמונית המסתורית, כפי שכינו אותה בעתונות, איננה אלא הסלמנדרה נעדרת הזימים הפוסילית Scheuchzeri Andrias, או, אם אמנם דרוש שם חדש Tinckeri erectus Cryptobranchus או סלמנדרת הענק הפולינזית.

Andrias Scheuchzeri

סלמנדרה 1.png

…התעלומה נותרה בעינה, מדוע סלמנדרת הענק המעניינת הזאת חמקה עד כה מתשומת לבו של עולם המדע, על אף שלפחות באיים טונגרווה ורקאנגה שבקבוצת האיים מאניהיקי היא ממש שורצת למאות. גם רנדולף ומונטגומרי בעבודתם “שנתיים באיי מאניהיקי” (1885) אינם מזכירים אותה. תושבי המקום טוענים שבעל חיים זה– הנחשב, אגב, בעיניהם ארסי – הופיע בסביבתם רק לפני שש או שמונה שנים. הם מספרים, כי “שדי הים” יודעים לדבר (!), וכי הם בונים במפרצים שבהם הם חיים, מערכות שלמות של סכרים ודייקים המהווים מעין ערים תת-ימיות; לדבריהם המים במפרצים האלה שקטים במשך כל השנה כמו מי בריכות; וכן טוענים, שאותם בעלי חיים חופרים מתחת למים מעברים ומנהרות באורך מטרים רבים, שבהם הם שוהים במשך היום; ועוד סיפרו, שהללו גונבים בלילות בטטות וצמחי מאכל אחרים מהשדות, ושהם סוחבים מאנשים מעדרים וכלי עבודה אחרים. האנשים בדך כלל אינם אוהבים אותם, ואפילו פוחדים מהם; במקרים רבים אף העתיקו את מגוריהם בעטיים. ברור שמדובר באגדות פרימיטיבית ביותר ואמונות טפלות שהסברן לכל היותר במראן הדוחה ובהליכתן הזקופה המעין-אנושית של הסלמנדרות הגדולות שאינן מזיקות לאיש.

..זהירות רבה דרושה גם כאשר מקבלים כלשונם דיווחים של נוסעים, שעל פיהם הופיעו סלמנדרות אלה גם באיים מחוץ לקבוצת מאניהיקי. לעומת זאת אפשר לקבל ללא היסוס את הקביעה, כי טביעת הרגל האחורית אשר נמצאה בחוף האי טונגטאבי ונתפרסמה בידי קפטן קרואסֶה ב- La Nature – היא אכן עקבו של Andrias Scheuchzeri . ממצא זה חשוב במיוחד באשר הוא קושר תופעה באיי מאניהיקי אל האיזור האוסטרלי-ניוזלנדי, איזור שבו נשתמרו שרידים רבים כל כך של התפתחות הפאונה הקמאית; נזכיר במיוחד את הלטאה “שמלפני המבול” המכונה Hatterli או Tuataru החיה עד היום בסטיבן איילנד. באיים זעירים אלה, המבודדים, לרוב בלתי מיושבים וכמעט בלתי נגועים בציוויליזציה, יכלו להשתמר פה ושם שרידי מיני בעלי חיים שנכחדו כבר בכל מקום אחר. על הלטאה הפוסילית Hatterli נוספה עתה, הודות למלגה ע“ש ג'. ס. טינקר סלמנדרה מלפני המבול. ד”ר יוהנס יעקב שויכצר הטוב יכול היה לראות בתחייתו של האדם האנינגני שלו…


דין וחשבון מלומד זה היה מן הסתם מספיק כדי להאיר במלואה את תעלומת המפלצות הימיות, שכה רבות דובר בהן. אלא שלרוע המזל פורסמה באותה עת עבודתו של החוקר ההולנדי ואן הגג הוּק אשר סווג את סלמנדרות הענק נעדרות הזימים האלה למשפחת הסלמנדרות ממש, סוג סלמנדרות המים או הטריטונים, וזאת תחת השם Megatriton Mollucanus; וקבע את תפוצתן על פני האיים ההסונדיים-הולנדיים Gilolo Morotai ו-Ceram ; כמו-כן עבודתו של המלומדהצרפתי דר. מינאר אשר הסתפק בקביעת זהותן כסלמנדרות טיפוסיות והקצה להן כצור מחצבתן את האיים הצרפתיים טקרואה, ורנגיריאה וררוריאה, וכינה אותן בפשטות Crypptobranchus salamandroides; ועוד, עבודתו של ה. ו. ספנס אשר זיהה אותן כמשפחה חדשה Pelagidae שמקורה באיי ג’ילברט, והמסוגלת לפתח ישות מקצועית עצמית תחת השם Spencei Pelagotriton. מר ספנס הצליח להביא אקסמפלר אחד חי לגן החיות של לונדון; כאן הוא היה למוקד התענינות מחקרית נוספת, שממנה יצא תחת השמות Pelagobatrachus giagteus Abranchus, Salamandrops maritimus Hookeri, Amphiuma gigas ורבים אחרים. היו מלומדים שטענו, כי ה- Pelagotriton Spencei זהה עם Cryptobranchus Tinckeri וכן כי הסלמנדרה של Mignard איננה אלא Andrias Scheuchzeri; סוף דבר שנתגלעו מכל אלה ויכוחים רבים ובעיות אחרות הקשורות לטוהר המדע. כך קרה שבסופו של דבר מדעי הטבע של כל אומה ולשון יכלו להתהדר בסלמנדרות ענק משל אומתם ולאסור מלחמה מדעית עד חורמה בסלמנדרות הענק של אומות אחרות. אשר על כן לא היה אפשר לשפוך אור מדעי בהיר כל צרכו על כל הסוגיה הגדולה של הסלמנדרות, וכך נשאר הדבר עד הסוף המר.


9. Andrew Scheuchzer    🔗


ויהי באחד מימי חמישי, שעה שגן החיות של לונדון סגור לקהל, ומר תומס גרגס, פקח בביתן הלטאות, היה עסוק בניקוי הבריכה והמלונות של חוסיו; הוא היה לבדו במדור הסלמנדרות, במקום שבו היו מוצגות סלמנדרת הענק היפנית, סלמנדרת הים האמריקאית, המכונה Andrias Scheuchzeri, hellbender (Cryptobranchus alleganiensis) והמון יצורים דומים וקרובים להם. מר גרגס הניף סביבו את המטאטא וסמרטוט השטיפה, כשהוא שורק לו להנאתו את אנני ללורי; לפתע אומר מישהו מאחוריו בקול צרוד:

" – – סתכלי, אמא." מר תומס גרגס סב לאחור, אבל לא היה שם איש; רק ההלבנדר ממצמץ בבוץ, והענק השחור אנדריאס נשען בטלפיו הקדמיים על שפת הבריכה ומסובב את גופו. כנראה שרק נדמה לי, אמר בלבו מר גרגס, והמשיך לטאטא את הרצפה.

" – – סתכלי, סלמנדרה," נשמע מאחוריו.

מר גרגס הסתובב במהירות. אנדריאס השחור הסתכל בו, ומצמץ בעפעפיו התחתונים.

“איחססס, כמה הוא מכוער,” אמר לפתע אנדריאס. “בוא מכאן, חמודי.”

מר גרגס פער את פיו לרווחה. “מה??”

“האם הוא נושך?” קרקר אנדריאס.

“אתה… אתה יודע לדבר?” גמגם גרגס, כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו.

“אני מפחד ממנו,” פלט לפתע אנדריאס. “אמא, מה הוא אוכל?”

“תגיד בוקר טוב,” אמר גרגס משתאה.

אנדריאס סובב את גופו. “בוקר טוב,” קרקר. “בוקר טוב. בוקר טוב. מותר לתת לו עוגה?”

מר גרגס, מבולבל, שלח ידו לכיסו והוציא חתיכת לחמניה. “הנה, קח.”

אנדריאס לקח את הלחמניה בטלפו והתחיל לנגוס ממנה. " – – סתכלי, סלמנדרה," חרחר בשביעות רצון. “אבא, למה הוא כל כך שחור?” פתע צלל למים והוציא רק את ראשו. “למה הוא במים? למה? הוווו, איזה כיעור!”

מר תומס גרגס התגרד בעורפו מרוב הפתעה. אה, הוא חוזר על מה ששמע מהאנשים שהיו פה. “תגיד גרגס,” ניסה.

“תגיד גרגס,” חזר אנדריאס.

“מר תומס גרגס.”

“מר תומס גרגס.”

“בוקר טוב, אדוני.”

“בוקר טוב, אדוני. בוקר טוב. בוקר טוב, אדוני.” נדמה היה שאנדריאס איננו יכול לשבוע מכוח דיבורו; אבל גרגס כבר לא ידע מה לספר לו; מר תומס גרגס לא היה מהדברנים. “אז עכשיו בלום את פיך,” אמר, “וכאשר אגמור, אלמד אותך לדבר.”

“אז עכשיו בלום את פיך,” ברבר אנדריאס. “בוקר טוב, אדוני. – – סתכלי, סלמנדרה. אלמד אותך לדבר.”


אלא שהנהלת גן החיות לא ראתה בעין יפה שפקחים ילמדו את החיות מעשי קונדס; פילים עוד איכשהו, אבל יתר החיות נמצאות כאן לשם הרחבת ההשכלה ולא לשם הצגות קרקס. לפיכך בילה מר גרגס את שעותיו במדור הסלמנדרות פחות או יותר תחת מעטה סוד, כאשר התרוקן המדור ממבקריו. מכיון שהיה אלמן, לא התפלא איש על שהוא מתבודד בביתן הלטאות. לכל אדם התחביבים המיוחדים לו. יתרה מזו, במדור הסלמנדרות ביקרו רק מעטים; חביב יותר על המבקרים היה התנין ואילו אנדריאס בילה את ימיו בבדידות יחסית.

פעם אחת, בשעות בין הערביים, כאשר החלו לסגור את הביתנים, סייר מנהל הגן, סר צ’רלס ויגאם בין כמה מחלקות על מנת לבדוק שהכל בסדר. בעברו במחלקת הסלמנדרות, נשמע קול שקשוק מים מאחת הבריכות ומישהו אמר בקול צרוד: “ערב טוב, אדוני.”

“ערב טוב,” ענה המנהל בהפתעה, “מי שם?”

“סלח לי, אדוני,” ענה הקול הצרוד. “זה לא מר גרגס.”

“מי שם?” חזר המנהל על שאלתו.

“אנדי. אנדרו שויכצר.”

סר צ’רלס התקרב לבריכה. ישבה שם רק סלמנדרה זקופה ללא ניע. “מי דיבר כאן?”

“אנדי, אדוני,” אמרה הסלמנדרה. “ומי אתה?”

“ויגאם,” נפלט מפי סר צ’רלס המשתאה.

“נעים מאוד,” אמר אנדריאס בנימוס. “מה שלומך?”

“לכל הרוחות,” צעק סר צ’רלס. “גרגס! היי, גרגס!” אנדריאס זינק כחץ מקשת והתחבא במים.

מבעד לדלת מתפרץ פנימה מר תומס גרגס, נושף ונרגש. “כן, אדוני?”

“גרגס, אולי תסביר לי?”

“קרה משהו, אדוני?” גמגם גרגס בחוסר בטחון.

“החיה הזאת כאן מדברת!”

“סלח לי, אדוני,” אמר גרגס בקול מדוכדך. “זה לא עושים, אנדי. אמרתי לך אלף פעמים שאסור להיטפל לאנשים עם הדיבורים האלה שלך. – אני מבקש את סליחתך, אדוני. יותר זה לא יקרה.”

“זה אתה שלימדת אותו לדבר?”

“אבל הוא התחיל, אדוני,” התגונן מרק גרגס.

“אני מקוה שאכן זה לא יקרה עוד, גרגס.” אמר סר צ’רלס בחומרה. “אשים עליך עין.”


כעבור זמן ישב סר צ’רלס עם פרופסור פטרוב ושוחח עמו על מה שקרוי אינטליגנציה של בעלי חיים, על רפלקסים מותנים ועל הערכת היתר של הפעילות השכלית של בעלי החיים הנפוצה בדעת הקהל. פרופסור פטרוב הביע את ספקותיו ביחס לסוסי אלברפלד, אשר עליהם נאמר כי הם מסוגלים לא רק לספור, אלא גם לחשב חזקות ושורשים; הרי אפילו אדם נורמלי ומשכיל איננו יודע להוציא שורש, אמר המלומד הגדול. סר צ’רלס נזכר בסלמנדרה המדברת של גרגס. “יש לי פה סלמנדרה,” אמר בהיסוס. “זה אנדריאס שויכצרי הידוע; הוא למד לדבר כמו תוכי.”

“בלתי אפשרי,” אמר המלומד. “הלשון של הסלמנדרות הלא צמודה ללסת.”

“אז בוא תראה,” אמר סר צ’רלס, “היום מנקים שם, אז לא יהיו שם אנשים.” והלכו.

בכניסה לסלמנדרות נעצר סר צ’רלס. מבפנים היה אפשר לשמוע קול שפשוף של מטאטא וקול חדגוני דקלם משהו.

“חכה,” לחש סר צ’רלס ויגאם.

“היש אנשים במאדים?” דקלם הקול החדגוני. “לקרוא את זה?” “משהו אחר, אנדי,” ענה קול אחר.

“האם ינצח השנה בדרבּי פלהאם ביוטי או גוברנאדור?”

“פלהאם ביוטי,” אמר הקול השני. “אבל תקרא.” סר צ’רלס פתח בהשקט את הדלת. מר תומס גרגס טאטא את הרצפה; ובבריכת מי הים ישב לו אנדריאס שויכצרי ובקול צרוד ומקוטע הקריא מתוך עתון ערב שהחזיק בטלפיו הקדמיים.

“גרגס,” קרא סר צ’רלס. אנדריאס זינק ונעלם מתחת לפני המים. “אני מבקש סליחה, אדוני,” גמגם גרגס המסכן. “אנדי מקריא לי בשעה שאני מטאטא, וכשהוא מטאטא, אני מקריא לו.”

“ומי לימד אותו?”

"הוא בעצמו מחקה, אדוני. אני… אני נותן לו את העתון, שידבר פחות. הוא כל הזמן רצה לדבר, אדוני. אז חשבתי שכדאי שלפחות ידבר באופן תרבותי – – "

“אנדי,” קרא סר צ’רלס.

על פני המים מופיע ראש שחור. “כן, אדוני,” קרקר.

פרופסור פטרוב בא לראות אותך."

“נעים מאוד, אדוני. שמי אנדי שויכצר.”

“מאין אתה יודע ששמך אנדריאס שויכצרי?”

"פה זה כתוב, אדוני: ".‘Andreas Scheuechzer – Gilbert Islands’

ובעתון אתה קורא לעתים קרובות?"

“כן, אדוני. מדי יום ביומו, אדוני.”

“ומה מענין אותם ביותר?”

" ‘מאולם בית המשפט’, מרוצי סוסים, כדורגל – "

“ראית כבר כדורגל?”

“לא, אדוני.”

“או סוסים?”

“לא ראיתי, אדוני.”

“אז למה אתה קורא על זה?”

“כי זה כתוב בעתון, אדוני.”

“פוליטיקה איננה מעניינת אותך?”

“לא, אדוני. תהיה מלחמה?”

“אף אחד לא יודע, אנדי.”

“גרמניה בונה טיפוס חדש של צוללות,” אמר אנדי בדאגה. “קרני מוות מסוגלות להפוך יבשות שלמות למדבר ציה.”

“את זה קראת בעתון, לא?” שאל סר צ’רלס.

“כן, אדוני. האם ינצח השנה בדרבי פלהאם ביוטי או גוברנאדור?”

“ומה אתה חושב, אנדי?”

“גוברנדור, אדוני; אבל מר גרגס חושב שפלהאם ביוטי.” אנדי נענע בראשו. קנו סחורה בריטית, אדוני. החגורות של סניידר הן הטובות ביותר. האם קנית כבר טרנקרד ג’וניור חדש, ששה צילינדרים? מהיר, זול, אלגנטי."

“תודה, אנדי. זה מספיק.”

“איזו שחקנית קולנוע הכי יפה בעיניך?”

פרופסור פטרוב סימר את שיער ראשו וזקנו. “סלח לי, סר צ’רלס,” נהם, “אבל עלי ללכת.”

“טוב, נלך. אנדי, האם היית מתנגד לו שלחתי אליך כמה אדונים מלומדים? אני חושב שהיו נהנים לשוחח אתך.” יהיה לי נעים מאוד, אדוני," קרקר אנדריאס. “להתראות, סר צ’רלס; להתראות, פרופסור.”

פרופסור פטרוב נמלט מהמקום, תוך שהוא נוהם ונושף ברוגזה. “סלח לי, סר צ’רלס, אבל אולי תוכל להראות לי איזה בעל חיים שאיננו קורא עתונים?”

האדונים המלומדים היו סֵר דרק ברטראם, M.D פרופ. אבינגהאם, סֵר אוליבר דודג', מר ג’וליאן פוקסלי ואחרים. להלן קטע מהפרוטוקול של הניסוי עם אנדריאס שויכצרי.


ש. מה שמך?

ת. אנדרו שויכצר.

ש. בן כמה אתה?

ת. לא יודע. את רוצה להראות צעירה? לבשי מחוך “ליבלָה”.

ש. איזה יום היום?

ת. יום שני. מזג אויר יפה, אדוני. השבת ירוץ באפסום גיברלטאר.

ש. כמה זה שלוש כפול חמש?

ת. למה?

ש. אתה יודע חשבון?

ת. כן, אדוני. כמה זה שבע עשרה כפול עשרים ותשע?

ש. הנח לנו לשאול, אנדרו. נקוב בשמות נהרות אנגליה.

ת. התמזה…

ש. ועוד?

ת. התמזה.

ש. אחרים אינך יודע, מה? מי הוא מלך בריטניה?

ת. King George. God bless him.

ש. טוב, אנדי. מי הוא הסופר האנגלי הגדול ביותר?

ת. קיפלינג.

ש. טוב מאוד. האם קראת משהו משלו?

ת. לא. מה דעתך על מיי ווסט?

ש. מוטב שאנחנו נשאל אותך, אנדי. מה אתה יודע על תולדות אנגליה?

ת. הנרי השמיני.

ש. מה אתה יודע עליו?

ת. הסרט הכי טוב בשנים האחרונות. תפאורה יוצאת מן הכלל. חזיון כביר.

ש. ראית אותו?

ת. לא ראיתי. אתה רוצה לראות את אנגליה? קנה לך “פורד בֵּיבִּי”.

ש. מה היית רוצה לראות, אנדי?

ת. תחרות קיימברידג'-אוקספורד, אדוני.

ש. כמה הם חלקי תבל?

ת. חמישה.

ש. טוב מאוד. ואיזה הם?

ת. בריטניה והיתר.

ש. ומי הם היתר?

ת. הבולשביקים, הגרמנים, הערבים והאיטלקים.

ש. איפה נמצאים איי ג’ילברט?

ת. באנגליה. אנגליה לא תתן יד לקשירת ידיה בקונטיננט. לאנגליה דרושים עשרת אלפים מטוסים. בקרו בחופי הדרום של אנגליה.

ש. מותר לנו לראות את לשונך, אנדי?

ת. כן, אדוני. נקו את שיניכם במשחת “פליט”. היא החסכונית, היא הטובה, היא האנגלית. אתה רוצה שלפיך יהיה ריח נעים? השתמש במשחת שיניים “פְליט”.

ש. תודה, זה מספיק. וכעת תאמר לנו, אנדי…


וכן הלאה. פרוטוקול השיחה עם אנדריאס השתרע על פני ששה עשר עמודים שלמים ופורסם בכתב העת Natural Science . בסיום הפרוטוקול סיכמה ועדת המומחים את תוצאות הניסוי כדלקמן:


  1. אנדריאס שויכצרי, סלמנדרה המוחזקת בגן החיות של לונדון, יודע לדבר, אם כי קולו מקרקר במידת מה; הוא שולט בכארבע מאות מלים; הוא אומר רק מה שהוא שמע או קרא. על מחשבה עצמית אין כמובן מקום לדבר. לשונו קלת תנועה יחסית; את מיתרי הקול לא הצלחנו לבדוק באופן יסודי בתנאים הנתונים.

  2. הנ"ל יודע לקרוא, אבל רק עתוני ערב. הוא מתעניין במה שמעניין את האנגלי הממוצע, ומגיב עליהם באופן דומה, כלומר בכיוון הדעות הרווחות, המקובלות והקבועות. חיי הרוח שלו – עד כמה שאפשר לדבר על כאלה – סובבים סביב המושגים וההשקפות המקובלות באותה עת.

  3. אין צורך להפריז בהערכת האינטליגנציה שלו, שכן אין היא עולה בשום פנים על זו של האדם הממוצע בן ימינו.


על אף חוות הדעת המאופקת הזאת של המומחים, היתה “הסלמנדרה המדברת” לסנסציה בהא הידיעה של גן החיות של לונדון. אנשים שרצו לקשור שיחה עם אנדי החביב על כל מיני דברים, החל ממזג האויר וכלה במשבר הכלכלי והמצב המדיני – שמו עליו מצור. בתוך כך הוא קיבל ממבקריו כמות כזאת של שוקולד וסוכריות, עד שחלה קשה בדלקת הקיבה והמעיים. לבסוף היה הכרח לסגור את מדור הסלמנדרות, אבל אז היה כבר מאוחר מדי; אנדריאס שויכצרי, המכונה אנדי, נפל חלל על מזבח תהילתו. ללמדך שהתהילה סופה להשחית אפילו סלמנדרה.


10. חגיגה בעיירה    🔗


מר פובונדרה, השוער לבית בונדי, בילה הפעם את חופשתו בעיירת הולדתו. למחרת נועדה חגיגת יום השנה לחנוכת הכנסיה; ובצאת מר פובונדרה מפתח הבית, כשהוא מוליך בידו את בנו בן השמונה, פראנטיק היה ניחוח של עוגות פרוס על פני העיירה, והרחוב הראשי המה בנשים המביאות את עוגותיהן הבלתי אפויות אל המאפיה. בכיכר הספיקו כבר שני אופי ממתקים להציב את דוכניהם; וכן ניצבו בה דוכן לממכר כלי זכוכית וחרסינה, ודוכן סדקית, בדים וסחורות אחרות של אשה אחת שהכריזה בקולי קולות על מרכולתה. ועוד היה שם ספק-צריף-ספק-אוהל סגור ומסוגר מכל העברים. ברנש גוץ עמד לידו על סולם והיה עסוק בקביעת איזה שלט.

מר פובונדרה נעמד מלכת, לראות מה יקרה כאן.

הגוץ המצומק קמעה ירד מהסולם והתבונן בסיפוק בשלט שתלה, ומר פובונדרה קרא מופתע:


רב חובל י. ואן-טוך

מציג

סלמנדרות מאולפות


מר פובונדרה נזכר בגבר הגדול והשמן שלראשו כובע הימאים, שאותו הכניס בשעתו לבית מר בונדי. כך חולפת תפארתו של עולם, אמר בלבו מר פובונדרה, מתוך השתתפות בצער הזולת; רב-חובל גדול, ועכשיו הוא מסייר בעולם עם קרקס כזה מסכן ועלוב! איזה אדם חסון ובריא היה! צריך להיכנס ולומר שלום, חשב מר פובונדרה, נרגש.

בינתיים תלה הגוץ ליד הכניסה שלט נוסף:


לטאות מדברות!!

הסנסציה המדעית הגדולה בתבל!!

דמי כניסה 2 כתרים

לילדים בלוית הוריהם – בחצי המחיר


מר פובונדרה היסס. שני כתרים וכתר בעד הילד, זה קצת הרבה. אבל פראנטיק הלא תלמיד טוב והכרת בלי חיים מארצות רחוקות, היא חלק מההשכלה. מר פובונדרה היה נכון להקריב קורבן למען ההשכלה, ולכן ניגש אל הברנש הגוץ והמצומק. “ידידי,” אמר, “הייתי רוצה לדבר עם קפטן ואן-טוך.”

הגוץ מתח את חזהו הנתון בגופיית פסים. “זה אני, אדוני.”

“אתה הוא קפטן ואן-טוך?” השתומם מר פובונדרה.

“כן, אדוני,” אמר הגוץ והראה עוגן מקועקע על זרועו.

מר פובונדרה מצמץ בעיניו שקוע בהרהורים. שככה בן-אדם יצטמק? הרי זה בלתי אפשרי. “כלומר, אני מכיר את קפטן ואן-טוך אישית,” אמר. “אני פובונדרה.”

“זה משהו אחר,” אמר הגוץ. “אבל הסלמנדרות האלה, אלה באמת של קפטן ואן טוך, אדוני. לטאות אוסטרליות אמיתיות באחריות, אדוני. אנא היכנס פנימה. בדיוק מתחילה ההצגה הגדולה,” קרקר בהרימו את יריעת האוהל שכיסתה את הכניסה.

“בוא, פראנטיק,” אמר אבא פובונדרה, ונכנס פנימה. מאחורי שולחן קטנטן ישבה אשה גדולה ושמנה להפליא. איזה זוג מוזר, השתומם מר פובונדרה בלבו תוך שהוא מושיט את שלושת הכתרים שלו. בתוך המבנה לא היה כלום, להוציא צחנה בלתי נעימה במקצת ואמבט פח.

“איפה הסלמנדרות שלך?” שאלה מר פובונדרה.

“באמבטיה הזאת,” אמרה הגברת הענקית באדישות.

"אל תפחד, פראנטיק, שח פובונדרה האב וניגש אל האמבט. בתוך המים שכב משהו שחור ואדיש, משהו בגודל שפמנון מבוגר; רק בירכתי הראש אפשר היה להבחין בתנועת התנפחות והרפיה מחזורית רפה.

“אז זהו זה הסלמנדר מלפני המבול, שעליו כתבו בעתונים,” אמר אבא פובונדרה, מבלי לגלות שמץ מאכזבתו. (שוב סדרו אותי, חשב, אבל הילד אסור שירגיש. חבל על שלושת הכתרים!)

"אבא, למה הוא במים?” שאל פראנטיק.

“כי הסלמנדרות חיות במים, אתה מבין?”

“אבא, ומה הוא אוכל?”

“דגים ודברים כאלה,” השיב אבא פובונדרה. (משהו הוא מוכרח לאכול.)

“ולמה הוא כל כך מכוער?” לחץ פראנטיק.

מר פובונדרה לא ידע מה לומר; אבל בזה הרגע נכנס הגוץ. “בבקשה, בבקשה, גבירותי ורבותי,” פתח בקול צרוד.

“ורק אחד יש לך?” אמר מר פובונדרה בנימת נזיפה. (אילו היו לפחות שניים, הרהר, הייתי מקבל יותר תמורת כספי.)

“השני מת,” אמר הגוץ. “אז זהו אנדריאש המפורסם, גבירותי ורבותי, לטאה נדירה וארסית מאיי אוסטרליה. בסביבתה הטבעית היא מגיעה לגודל של בן-אדם והולכת על שתיים. נא,” אמר ודקר במקל את השחור והאדיש הזה שהיה מונח ללא ניע באמבט. השחור זז במקצת, ובמאמץ התרומם מהמים. פראנטיק נסוג קמעה, אבל מר פובונדרה לחץ את כף ידו. “אל תפחד, אני אתך.”

עכשיו הוא עומד על רגליו האחוריות, ונשען בטלפיו הקדמיים על קצה האמבט. הזימים בירכתי הראש מתכווצים כבעווית ופה שחור נפער לשאוף אויר. עורו משופשף עד דם ורפוי מדי, זרוע יבלות, עיניו עיני צפרדע עגולות, הנעצמות מפעם לפעם במה שנראה ככאב, על ידי עפעפיים תחתונים דמויי קרום.

“עיניכם הרואות, גבירותי ורבותי,” המשיך הגוץ הצרוד, “חיה זו חיה במים; לכן יש לה גם זימים וגם ריאה, שתוכל לנשום כשהיא יוצאת לחוף. ברגליה האחוריות יש לה חמש אצבעות על כל רגל, ובקדמיות ארבע, ויודעת לקחת בהם עצמים שונים גם. נא.” החיה סגרה באצבעותיה על מקל והחזיקה בו כמו שרביט עלוב.

“גם יודעת לקשור קשר בחבל,” הודיע הגוץ, לקח את המקל, והגיש לחיה חתיכת חבל מלוכלך. החיה החזיקה בחבל ולבסוף אכן הצליחה לקשור קשר.

“גם יודעת לתופף ולרקוד,” קרקר הגוץ והגיש לחיה תוף ילדים ומקל תיפוף. החיה הכתה כמה פעמים בתוף וסובבה את מחצית גופה העליונה; תוך כדי כך שמטה את הקנה למים. “לכי לעזאזל, נבלה,” התפרץ הגוץ ומשה את הקנה מהמים.

“החיה הזותי,” הוסיף בהרימו בחגיגיות את קולו, “היא כל כך אינטליגנטית ומוכשרת, שהיא יודעת לדבר כמו בן-אדם.” ותוך כדי מחא כף.

“Guten Morgen,” קרקרה החיה ומצמצה בכאב בעפעפיה התחתונים. “בוקר טוב.”

מר פובונדרה כמעט נבהל, אבל על פראנטיק לא עשה הענין רושם מיוחד.

“ומה תאמרי לקהל הנכבד?” שאל הגוץ בחריפות.

“ברוכים הבאים,” קדה הסלמנדרה; הזימים נסגרו בעווית. “Willkommen. Ben venuti.”

“חשבון את יודעת?”

“יודעת.”

“כמה זה שש כפול שבע?”

“ארבעים ושתיים,” חרחרה הסלמנדרה במאמץ רב.

“אתה רואה, פראנטיק,” העיר אבא פובונדרה, “איך היא יודעת חשבון.”

"גבירותי ורבותי, צפר הגוץ, “תוכלו להציג לה שאלות משלכם.”

“תשאל אותה משהו, פראנטיק.” זרז אותו מר פובונדרה.

פראנטיק הסתובב ונבוך. “כמה זה שמונה כפול תשע?” הפליט לבסוף; זו היתה בעליל השאלה הקשה ביותר שעלתה על דעתו.

הסלמנדרה מצמצה בעיניה בלאט. “שבעים – ושתיים.”

“איזה יום היום?” שאל פובונדרה.

“שבת,” אמרה הסלמנדרה.

מר פובונדרה הניד את ראשו בפליאה. “באמת, כמו בן-אדם. – מה שם העיר הזאת?”

הסלמנדרה פערה את פיה ועצמה את עיניה. “היא כבר עייפה,” הסביר הגוץ בחפזון. “מה תאמרי לאדונים?”

הסלמנדרה קדה קידה. “לכבוד היה לי. תודה מקרב לב. שלום. להתראות.” והתחבאה מהר במים.

“זאת החיה – חיה מוזרה,” התפעל מר פובונדרה; אבל מכיון ששלושה כתרים הם בכל זאת המון כסף, הוסיף: “ויותר אין לך מה להראות לנער?.”

הגוץ משך במבוכה בשפתו התחתונה. “זה הכל,” אמר. “פעם היו לי גם קופים קטנים, אבל אתם זה היה ככה – –” הסביר סתמית. “ואולי היית רוצה לראות את אשתי. היא האשה הכי שמנה בעולם, לשעבר. מארושקה, בואי הנה!”

מארושקה התרוממה בקושי. “מה יש?”

תראי את עצמך לאדונים, מארושקה."

האשה השמנה ביותר בעולם לשעבר היטתה את ראשה אל כתפה כמתחנחנת, הקדימה רגל והרימה את חצאיתה מעל לברכיה. אפשר היה לראות גרב צמר אדום ובו משהו נפוח ועצום כמו קותל חזיר. “היקף הרגל למעלה משמונים וארבעה סנטימטר,” הסביר הגוץ המצומק. “אבל היום יש תחרות גדולה, ומארושקה כבר לא האשה הכי שמנה בעולם.”

מר פובונדרה משך החוצה את פראנטיק המוכה תמהון. “Kuess die Hand”, נשמע קול צרוד מתוך האמבט. Auf Wiedersehen“. תבואו שוב.”

"נו, פראנטיק, שאל מר פובונדרה כשהיו בחוץ. “למדת משהו?”

“למדתי,” אמר פראנטיק. “אבא, למה יש לגברת הזאת גרביים אדומים?”


11. על זחלאדמים    🔗


היתה בכך בלי ספק משום גוזמה לטעון, כי באותה תקופה לא דובר ולא נכתב על שום דבר זולת הסלמנדרות. דובר ונכתב גם על המלחמה הבאה, על המשבר הכלכלי, על תחרויות הליגה, על ויטמינים ועל האופנה; אף-על-פי-כן נכתב על הסלמנדרות המדברות הרבה מאוד, ובמיוחד באורח לא מקצועי. מכיוון שכך, כתב המלומד הדגול, פרופסור ד"ר ולדימיר אוהר מאוניברסיטת ברנו, מאמר עבור “עתון העם”, שבו הצביע על כך, שכושרו המדומה של אנדריאס שויכצרי לדבר דיבור הגוי, כלומר לחקות כתוכי את צליל המלים המדוברות, איננו, מהבחינה המדעית, מענין כל כך, ועל כל פנים הרבה פחות מאשר שאלות אחרות הנוגעות לדו-חיים מיוחד זה. את התעלומה המדעית של אנדריאס שויכצרי יש לחפש בתחום אחר לגמרי: למשל, מאין בא; היכן סביבתו הטבעית, שבה שרד במשך כמה עידנים גיאולוגיים; מדוע הוא נשאר בלתי ידוע זמן כה רב, כאשר היום מדווחים על המצאותו בהמוניו כמעט מכל איזורי קו המשוה במרחב האוקיאנוס השקט. נראה שבזמן האחרון הוא מתרבה במהירות מדהימה; מאין אותה חַיּוּת כבירה ביצור הטרציארי אשר קיומו עד לזמן האחרון לא היה ידוע, הווה אומר ככל הנראה ספורדי באורח קיצוני ואולי אף מבודד מהבחינה הטופוגרפית? הנשתנו אולי באופן כלשהו תנאי החיים של סלמנדרה פוסילית זו בכיוון המקדם אותה מן הבחינה הביולוגית, כך שהשריד המיוקני הנדיר נכנס לעידן חדש, מבשר הצלחה מופלאה? אזי לא מן הנמנע, שאנדריאס לא זו בלבד שיתרבה מן הבחינה הכמותית, אלא שגם יתפתח מן הבחינה האיכותית, והמדע שלנו יזכה בהזדמנות מיוחדת במינה להיות עד, לפחות לגבי מין אחד מן החי, לתהליך המוטאציוני האדיר בשעת מעשה. העובדה שאנדריאס שויכצרי מקרקר כמה תריסרי מלים ומסוגל ללמוד כמה מעשי קונדס, הנראית להדיוט כביטוי לאינטליגנציה כלשהי, איננו מן הבחינה המדעית בגדר נס; אולם נס היא אותה תנופת חיים אדירה, אשר החייתה במפתיע כל-כך ולמכביר יצור מפגר מבחינה התפתחותית שכמעט ונכחד. קיימות כאן נסיבות מיוחדות אחדות: אנדריאס שויכצרי הוא הסלמנדרה היחידה החיה בים, וחשוב יותר – הסלמנדרה היחידה המתקיימת באיזור האתיופי-אוסטרלי, הלא הוא אתר ארץ למוריה המיתולוגית. האין לומר כמעט, שהטבע בחר כעת להשלים, בקדחתנות, את אחת מאפשרויות החיים וצורות החיים, שאותה זנח או שנבצר ממנו לפתחה באיזור זה? ועוד: היה זה מוזר, לולי נמצאה באיזור האוקיאנוס, המצוי בין סלמנדרות הענק היפניות מצד אחד והסלמנדרות האליגאניות מצד שני, שום חוליה מקשרת. אלמלא אנדריאס, היינו צריכים לשער את קיומו ממש במקומות שבהם נמצא; דומה הדבר כאילו הוא ממלא חלל שבו חייב היה להימצא מאז ומתמיד על פי ההקשרים הגיאוגרפיים וההתפתחותיים. יהא אשר יהא, סיים הפרופסור המלומד את מאמרו, בתחייתה ההתפתחותית של הסלמנדרה המיוקנית הזאת אנו נוכחים לדעת וביראת כבוד ובהתפעלות, שגניוס ההתפתחות שעל הפלנטה שלנו רחוק עדיין מלהשלים את מעשה הבריאה.


מאמר זה ראה אור למרות דעתה השקטה אך הנחרצת של המערכת, שברבורים מלומדים כאלה בעצם לא מתאימים לעתון. בעקבות הפרסום קיבל פרופסור אוהר מכתב מאת קורא:


אדוני הנכבד מאוד,

אשתקד קניתי בית בכיכר המרכזית של העיר צ’אסלב. בעת בדיקת הבית מצאתי בעליית הגג ארגז ובו כתבים עתיקים, כנראה מדעיים ויקרי ערך, כמו למשל שני שנתונים של כתב העת Hyllos מהשנים 1821–22, ‘עולם היונקים’ של י.ס. פרסל, ‘יסודות הפיסיקה’ משל סדלאצ’ק, תשעה עשר כרכים של ‘כתב העת המדעי הכללי’ ושלושה עשר כרכים של שנתון המוזיאון הצ’כי. בתרגום ה’מסה על תהפוכות מעטה האדמה' (משנת 1834) של Cuvier מצאתי, בתורת סימניה, קטע מעתון ישן כלשהו, שבו הודפסה ידיעה על איזושהו לטאות משונות.

למקרא מאמרו המצויין של כב' על הסלמנדרות המסתוריות, נזכרתי באותו קטע עתון, חיפשתיו ומצאתיו. חושב אני שהוא יוכל לענין את כבודו, ומשום כך אני מצרפו כאן כחובב טבע נלהב וקוראו הנאמן.


בכבוד רב,

י.ו. ניימן


בקטע העתון שצורף לא צוינו שם העתון או שנת הופעתו; על פי סוג הכתב, הכתיב והסגנון דומה היה שמקורו בשנות העשרים או השלושים של המאה הקודמת; הוא היה כל כך בלוי ומצהיב, שבקושי היה אפשר לקוראו. פרופסור אוהר כבר התכונן לזרוק אותו לסל, אלא שהיה נרגש משום מה למראה עתיקות היומין של הדף המודפס; לפיכך החל לקוראו. רגע אחד לאחר-מכן לחש בהפתעה “אל-אלהים!” ויישר בהתרגשות את משקפיו. בקטע היה כתוב לאמור:


על זחלדאמים


אי קטון בימה של ארץ אוסטראליא, כן. מקוה מים שמימיו מלוחים. לפי זה זה היה אי אלמוגים, אטול אשר הלגונה במרכזו אינה נושקת את מרחבי הים, והדרך אליה חתחתים; בדיוק מקום שבו היתה יכולה פוסיליה כזאת להשתמר בבידוד מסביבה מתקדמת יותר מבחינת דרגתה ההתפתחותית. כמובן היא לא יכלה להתרבות יתר על המדה, מכיון שבמקום המים שמימיו מלוחים על אף שאינם נושקין את מרחבי הים, לא יכלה למצוא מזון מספיק. על זאת אין עוררין, אמר בלבו הפרופסור, הלכה פסוקה היא. בעל חיים שמראהו כמראה זוחלי על גחונם, אבל קרח מקשקשין ומהלך על שתיים כדרך שמהלכין בני האדם: ובכן – או שזה ממש אנדריאס שויכצרי, או שזה זוחל מזוחלי על גחונם אשר לו ידמיון. והיה ונניח שזה אנדריאס שלנו. והיה ונניח שאותם מלחים ארורים הרגו בהם הרג גדול מאד, עד כי רק זוג אחד בעודו בחיים אל ספינתם הגיע; שניים אשר באישון לילה, בחולפם על פני האי הגדול סומאטרא, ויברחו אל הים ואינם. הוה אומר ממש על קו המשוה, בתנאים ביולוגיים עדיפים ובסביבה שופעת מזון אין גבול למו. הייתכן שאותו שינוי סביבה יעניק ליצור המיוקן הלזה אותו דחף התפתחותי עצום? הלא בטוח הוא שחי במים מלוחים; נתאר לנו את מקום מושבו החדש במפרץ שקט, נושק למרחבי הים הגדול, אשר מימיו ישרצו שרץ נפש חיה אשר יאכל הימנו וישבע; מה יקרה? הוא יפרה וירבה וימלא את המים, בהיותו שתול לפתע בתנאים אופטימליים, בדחף חיים עצום. ככה זה, צהל המלומד. הזחל שלנו יסתער בנתיב ההתפתחות בתאוות חיים אין שיעור למו; ידהר לחייו החדשים כמו משוגע; יפרה וירבה כחול אשר על שפת הים, יען כי לביציו וראשניו אין אויבים ספציפיים בסביבה החדשה. וילך מאי אל אי וישב שם – אם כי צריך עיון, מדוע יש איים שהוא כאילו מדלג עליהם. פרט לזאת לפנינו מיגרציה טיפוסית בעקבות מזון. – מתיצבת השאלה: מדוע זה מאן הוא להתפתח כבר קודם? האין זה קשור אולי לעובדה ששום זוחלי על גחונם מן הסוג אשר למו ידמיון אין מוצאין כמותם באזור האוסטרלו-אתיופי? שמא ארעו באיזור הזה בתקופת המיוקן שינויים ביולוגיים עוינים להתפתחותם? זה מכל מקום אפשרי. ייתכן אולי שקם והיה למו אויב ספציפי שעלה והכחידם מגוי. רק באי קטון אחד ויחיד, במקוה מים שמימיו אינם נושקין את מרחבי הים הגדול, נשתמר היצור נצר ימי המיוקן – כמובן במחיר התאבנות התפתחותו; דרכו האבולוציונית נחסמה; והיה כקפיץ גמיש ומתוח שצר עליו עולמו מהיפתח. לא מן הנמנע הוא שנכונו לו בנבכי המחשבה-תחילה של הטבע ימים גדולים, שאמור היה להתפתח הלוך ועלה, הלוך וגדול, מי יודע עד היכן… (פרופסור אוהר חש בצינת אימה בתארו לו עד היכן: מי יודע, שמא בעצם נועד אנדריאס שויכצרי להיות האדם של המיוקן!)

ואולם – ויהי באישון לילה ליד האי הגדול סומאטרא ויפרוץ היצור שהתפתחותו נעצרה, לתוך סביבה הרבה יותר מבטיחה; הקפיץ שצר עליו עולמו מהיפתח משתחרר – ובאיזו תאוות חיים, באיזו תנופה מיוקנית מסתער אנדריאס בנתיב ההתפתחות! באיזה להט הוא דולק להחזיר לעצמו את אובדן רבבות – מיליוני השנים שהחמיץ! היעלה על הדעת שיסתפק בדרגת ההתפתחות שאליה הגיע היום? היבוא על סיפוקו בהשגיו שאנו עדים להם – או שמא אין הוא אלא על סף התפתחותו ורק בראשית עלייתו – מי לא יירא, מי לא יחרד – לאן?


עד כאן לשון הקטע. אל-אלהים! חזר שוב פרופסור אוהר על קריאתו בהתרגשות. מדוע אין פה שום תאריך או שם העתון שממנו נגזר הקטע? ואיזה כתב עתים מכתבי העתים של אומות העולם זה היה, ומה שמו של אותו קאפיטאן, ואיזו אניה מאניות ארץ אנגליה? ואיזה אי קטון בימה של ארץ אוסטראליה? האם לא יכלו האנשים האלה להיות קצת יותר מדוייקים ו-נו, כן, קצת יותר מדעיים? הרי לפנינו תעודה היסטורית בעלת ערך שאין לו שיעור.

אי קטון בימה של ארץ אוסטראליה, כן. מקוה מים שמימיו מלוחים. לפי זה זה היה אי האלמוגים אטול אשר הלגונה במרכזו אינה נושקת את מרחבי הים, והדרך אליה חתחתים; בדיוק מקום שבו היתה יכולה פוסיליה כזאת להשתמר בבידוד מסביבה מתקדמת יותר מבחינת דרגתה ההתפתחותית. מובן שהיא לא יכלה להתרבות יתר על המידה, מכיוון שבמקוה המים שמימיו מלוחים על אף שאינם נושקין את מרחבי הים, לא יכלה למצוא מזון מספיק. על זאת אין עוררין, אמר בלבו הפרופסור, הלכה פסוקה היא. בעל חיים שמראהו כמראה זוחלי על גחונם, אבל קרח מקשקשים ומהלך על שתיים כדרך שמהלכים בני האדם; ובכן – או שזה ממש אנדריאס שויכצרי, או שזה זוחל מזוחלי על גחונם אשר ידמה לו. ואם נניח שזה אנדריאס שלנו, ואם נניח שאותם מלחים ארורים הרגו בהם הרג גדול מאוד, עד כי רק זוג אחד בעודו בחיים אל ספינתם הגיע; שניים אשר באישון לילה, בחולפם על פני האי הגדול סומאטרה, ברחו אל הים ואינם. הוה אומר ממש על קו המשוה, בתנאים ביולוגיים עדיפים ובסביבה שופעת מזון לאין גבול, הייתכן שאותו שינוי סביבה יעניק ליצור המיוקן הזה אותו דחף התפתחותי עצום? והרי אין ספק שחי במים מלוחים; נתאר לנו את מקום מושבו החדש במפרץ שקט נושק למרחבי הים הגדול, אשר מימיו ישרצו שרץ נפש חיה אשר יאכל הימנו וישבע; מה יקרה? הוא יפרה וירבה וימלא את המים, בהיותו שתול לפתע בתנאים אופטימליים, בדחף חיים עצום. ככה זה, צהל המלומד. הזחל שלנו יסתער בנתיב ההתפתחות בתאוות חיים שאין לה שיעור; ידהר כמשוגע לחייו החדשים; יפרה וירבה כחול אשר על שפת הים, יען כי לביציו ולראשניו אין אויבים ספציפיים בסביבה החדשה. וילך מאי אל אי וישב שם – אם כי צריך עיון, מדוע יש איים שהוא כאילו מדלג עליהם. לבד מזאת לפנינו נדידה טיפוסית בעקבות מזון. – – עולה השאלה: מדוע זה לא התפתח כבר קודם? האין זה קשור אולי לעובדה ששום זוחלי-על-גחונם מן הסוג אשר לו ידמה אין מוצאים כמותם באיזור האוסטרלי-אתיופי? שמא ארעו באיזור הזה בתקופת המיוקן שינויים ביולוגיים עוינים להתפתחותם? זה מכל מקום אפשרי. ואולי היה להם אויב ספציפי שעלה והכחידם. רק באי קטון אחד ויחיד, במקוה מים שמימיו אינם נושקין את מרחבי הים הגדול, נשתמר היצור מימי המיוקן – כמובן במחיר התאבנות התפתחותו; דרכו האבולוציונית נחסמה; והיה כקפיץ גמיש ומתוח שצר עליו עולמו מהיפתח. לא מן הנמנע הוא שנכונו לו בנבכי המחשבה-תחילה של הטבע ימים גדולים, שאמור היה להתפתח ולגדול, מי יודע עד היכן… (פרופסור אוהר חש בצינת אימה כשדימה לעצמו עד היכן: מי יודע, שמא בעצם נועד אנדריאס שויכצרי להיות האדם של המיוקן!

ואולם – ויהי באישון לילה ליד האי הגדול סומאטרה ויפרוץ היצור שהתפתחותו נעצרה, לתוך סביבה הרבה יותר מבטיחה; הקפיץ שצר עליו עולמו מהיפתח משתחרר – ובאיזו תאוות חיים, באיזו תנופה מיוקנית מסתער אנדריאס בנתיב ההתפתחות! באיזה להט הוא דולק להחזיר לעצמו את אובדן רבבות – מיליוני השנים שהחמיץ! היעלה על הדעת שיסתפק בדרגת ההתפתחות שאליה הגיע היום? היבוא על סיפוקו בהשגיו שאנו עדים להם – - או שמא אין הוא אלא על סף התפתחותו ורק בראשית עלייתו – מי לא יירא, מי לא יחרד – לאן?

אלה היו המחשבות, זה היה החזון אשר כתב פרופסור אוהר כשהוא רוכן על פס הנייר המצהיב, כולו נרעד בלהט ההתלהבות האינטלקטואלית של בעל תגלית. אכניס את זה לעתון, אמר בלבו, כי עתונות מדעית איש איננו קורא. שכולם ידעו איזה פלא מפלאי הטבע מתרחש לנגד עינינו! ואתן לזה את הכותרת:

היש עתיד לסלמנדרות???

אלא שעורך “עתון העם” התבונן במאמרו של פרופסור אוהר ונענע בראשו: שוב הסלמנדרות האלה! אני חושב שלקוראים שלנו הם כבר יוצאים מהאף. הגיע הזמן לבוא עם משהו אחר. וחוץ מזה חיבורים מלומדים כאלה בעצם לא מתאימים לעתון.

ולפיכך המאמר על התפתחותן של הסלמנדרות ועתידן לא ראה אור כל עיקר.


12. Salamander Syndicate    🔗


היו"ר ג.ה. בונדי צלצל בפעמון וקם על רגליו. “אספה נכבדה,” פתח ואמר. "לכבוד הוא לי לפתוח אספה כללית זו שלא מן המנין של חברת היצוא הפאציפית בערבון מוגבל. אני מקדם בברכה את כל הנוכחים ומודה להם על השתתפותם הפעילה.

“רבותי,” המשיך בקול נרגש, "נפלה בחלקי החובה המעציבה למסור לכם הודעה מצערת. רב-חובל יאן ואן-טוך איננו. הלך לעולמו, אפשר לומר, מיסדנו, אבי הרעיון המוצלח לקשור קשרי מסחר עם אלפי איים באיזור האוקיאנוס השקט, רב-חובל שלנו ראשון, חבר נלהב ונאמן לעבודתנו. הוא מצא את מותו בתחילת שנה זו על סיפונה של ספינתנו א.ק. שארקה, בקרבת האי פנינג; מת משבץ לב בשעת מילוי תפקידו. " (איזו מהומה הוא בטח עשה, המסכן, עבר אותו רגע הרהור במוחו של מר בונדי.) “אבקשכם לכבד את זכרו בקימה.”

האדונים קמו על רגליהם, תוך רשרוש הכסאות, ועמדו בדומיה חגיגית, כששולטת בהם המחשבה המשותפת: האם האספה הכללית הזאת לא תארך יתר על המידה? (מסכן חבר ונטוך, הרהר בהתרגשות כנה מר בונדי. איך הוא נראה עכשיו? כנראה שזרקו אותו מעל קרש משופע לים – איזה גל הוא עשה! נו, מה לעשות, הוא היה אדם טוב, והיו לו עינים תכולות כאלה – – )

“אני מודה לכם רבותי,” הוסיף בקצרה, “על שהואלתם לכבד את זכרו של קפטן ואן-טוך, ידידי האישי. אבקש את מנהלנו, מר וולבקה, למסור לנו על הסיכויים הכלכליים הנפתחים לפני חי”פ במשך השנה הקרובה. המספרים אינם סופיים, אבל אבקשכם לרשום לפניכם שאין לצפות לשינויים מהותיים עד סוף השנה. בבקשה."

“אספה נכבדה,” פתח מר וולבקה בקול מזמזם, והתחיל מגלגל את דבריו במהירות. "המצב בשוק הפנינים הוא בלתי משביע רצון. אחרי השנה שעברה, שבה הכפלנו את הייצור כמעט פי עשרים יחסית לשנת השיא הקודמת, התחילו מחירי הפנינים לרדת בשיעורים קטסטרופליים, והירידה הגיעה עד ששים וחמישה אחוז. לפיכך החליטה מועצת המנהלים, שלא להוציא את יבול הפנינים של השנה לשוק כלל, ולאחסנו עד התאוששות הביקוש. לצערנו בסתיו יצאו הפנינים מן האופנה, כנראה בשל הירידה התלולה במחירן. בסניפנו באמסטרדם מאוחסנות לעת הזאת מאתיים אלף פנינים, שלעת עתה אינן ניתנות למכירה.

“לעומת זאת,” המשיך קולו המזמזם של מר וולבקה, "ניכרת השנה ירידה משמעותית בייצור הפנינים. היה צורך לוותר על שורה ארוכה של אתרי דלייה, כי תשואתם איננה כדאית ואינה מצדיקה שליחת ספינות למרחקים האלה. אתרים שנפתחו לפני שנתיים או שלוש – נראה שמוצו פחות או יותר. לפיכך החליטה מועצת המנהלים להפנות את תשומת לבה לאוצרות אחדים של מעמקי הים, כמו אלמוגים, צדפים ופטריות ים. אמנם הצלחנו להחיות את שוק תכשיטי האלמוגים וקישוטים אחרים, אלא שנהנים מקוניונקטורה זו יותר האלמוגים האיטלקיים מאשר אלמוגי האוקינוס השקט. נוסף לכך לומדת מועצת המנהלים את אפשרויות הדייג האינטנסיבי במעמקי האוקיאנוס השקט. הבעיה העיקרית היא, כיצד לשנע את הדגים משם לשוקי אירופה ואמריקה; תוצאות הבדיקות עד כה אינן מעודדות ביותר.

“ואולם לעומת זאת,” קרא המנהל בקול מורם, “ניכר מחזור ער מעט יותר במסחר בסחורות לוואי, כגון יצוא טקסטיל, כלי אמייל, מקלטי רדיו וכפפות אל איי האוקיאנוס השקט. מסחר זה פתוח לזירוז והעמקה נוספים; כבר השנה יהיה הגרעון זעום יחסית. מן הנמנע הוא, כמובן, שבסוף השנה תשלם חי”פ דיווידנדים כלשהם על מניותיה; לפיכך מודיעה מועצת המנהלים מראש, כי לגבי הפעם היא מוותרת על טנטיאמים או תגמולים אחרים כלשהם…"

באולם הושלך הס. שקט כבד ומתארך (איך זה נראה שם בפנינג אילנד, הרהר ג.ה. בונדי. מת מות ימאים, הבחור הטוב הזה ונטוך. חבל עליו, היה בחור כארז. ועוד לא היה כל כך זקן… אפילו לא זקן ממני…) הנה ד"ר הוּבְּקָה מבקש את רשות הדיבור; ואנו נצטט את פרוטוקול האספה הכללית שלא מן המנין של חברת היצוא הפאציפית בערבון מוגבל:


ד"ר הובקה שואל, האם נשקל פירוקה של חי"פ

ג.ה. בונדי משיב שמועצת המנהלים החליטה להמתין בענין זה להצעות נוספות.

מר לואי בונפאן מצביע על כך שדליית הפנינים באתרים לא נעשתה באמצעות סוכנים קבועים, שישבו דרך קבע במקום כדי לבדוק האם מבוצעת הדלייה באינטנסיביות ובמקצועיות מספקת.

המנכ"ל וולבקה מעיר שהענין הזה נשקל, אולם נמצא שפתרון כזה היה מעלה יתר על המידה את הוצאות המפעל. היו נדרשים לכך לכל הפחות שלוש מאות סוכנים קבועים בתשלום; כמו כן יש להביא בחשבון את השאלה, כיצד לפקח על אותם סוכנים, האם הם מוסרים את כל הפנינים שנדלו.

מר ה. ברינקלאר שואל האם אפשר לסמוך על הסלמנדרות שימסרו באמת את כל הפנינים שמצאו, או שמא הן מספקות אותן לגורמים אחרים זולת הסוכנים המוסמכים של החברה.

ג.ה. בונדי קובע שזו הפעם הראשונה שמוזכרות כאן בפומבי סלמנדרות. עד כה היה נקוט הכלל שלא לנקוב במקום זה שום פרטים על אורח דליית הפנינים. הוא מעיר שדווקא בשל כך נבחר השם הסתמי “חברת היצוא הפאציפית”.

מר ה. ברינקלאר מציג את השאלה, האם אכן אסור לדבר כאן על ענינים הנוגעים לאינטרסים של החברה, והידועים בלאו הכי מזמן לקהל הרחב.

מר ג.ה. בונדי עונה, שאין זה אסור, אבל זה חדש. הוא מברך על כך, שמכאן ואילך אפשר יהיה לדבר יותר בגלוי. אשר לשאלה הראשונה של מר ברינקלאר, יש בידו להשיב שלמיטב ידיעתו אין צורך לפקפק בדבר יושרן של הסלמנדרות המועסקות בדליית הפנינים והאלמוגים ובדבר כושר העבודה שלהן. ברם, עלינו לקחת בחשבון שאתרי הדלייה שנוצלו עד כה הולכים ומתמצים, או שיתמצו בעתיד הנראה לעין. אשר לאתרים חדשים, הרי שחברנו הבלתי נשכח רב-חובל ואן-טוך אכן מצא את מותו בתורו אחרי אפשרויות באיים שעד כה לא נוצלו. בינתיים אין לאל ידנו להעמיד במקומו אדם בעל אותו נסיון, אותו יושר מוצק וכן אותה אהבה לענין.

קולונל ד.וו. ברייט מוקיר את זכויותיו של רב-חובל ואן-טוך המנוח. אולם יש לציין שהקפטן, שאת הסתלקותו כולנו מבכים, פינק את הסלמנדרות יתר על המידה. (הסכמה.) הרי לא היה צורך לספק לסלמנדרות סכינים וכלים אחרים מסוג א' מובחר, כפי שעשה זאת ואן-טוך, עליו השלום. לא היה צורך להאכיל אותן במזון יקר כל כך. אפשר היה להפחית את ההוצאות הכרוכות באחזקת הסלמנדרות במידה ניכרת ובכך להעלות את תשואת מפעלנו. (מחיאות כפיים.)

סגן היו"ר מר ג' גילברט מסכים לדברי קולונל ברייט, אולם מעיר שבחיי רב-חובל ואן-טוך לא היה הדבר בר-ביצוע. רב-חובל ואן-טוך היה טוען שיש לו התחייבויות משלו כלפי הסלמנדרות. מסיבות שונות לא היתה אפשרות, ואף לא היה רצוי, להתעלם בענין זה ממבוקשו של הקשיש.

האדון קורט פון פריש שואל, האם אי אפשר להעסיק את הסלמנדרות במשימות אחרות, ואולי רווחיות יותר מאשר דליית פנינים. צריך היה לקחת בחשבון את כשרונן הטבעי, אם לומר כך, הביברי – לבנות סכרים ומבנים אחרים מתחת למים. אולי אפשר היה להשתמש בהן להעמקת נמלים, בניית מזחים ומשימות טכניות אחרות במים.

מר ג.ה. בונדי מודיע שמועצת המנהלים שוקלת את הדבר ברצינות; בכיוון זה עשויות להיפתח אפשרויות גדולות. הוא מציין שמספר הסלמנדרות שבבעלות החברה מגיע כעת בערך לששה מיליונים; אם ניקח בחשבון שזוג סלמנדרות מוליד בשנה, נאמר, מאה ראשנים, נוכל להשתמש בשנה הבאה במשהו כמו שלוש מאות מיליון סלמנדרות; בתוך עשר שנים יהיה מספרן ממש אסטרונומי. ג.ה. בונדי שואל, מה בדעת החברה לעשות במספר העצום הזה של סלמנדרות, שכן כבר עכשיו שומה עליה להזין אותן בחוות הגידול המלאות עד אפס מקום, בתנאי מחסור במזונן הטבעי, בתוספות של שומר, תפוחי אדמה. תירס וכדומה.

מר ק. פון פריש שואל האם אפשר לאכול אותן.

מר ג'. גילברט: לא. גם בעורן אין כל שימוש.

מר בונאפאן מציג שאלה באוזני מועצת המנהלים, מה אם כן בדעתה לעשות.

מר ג.ה. בונדי (גם על רגליו). “רבותי הנכבדים, כינסנו אסיפה כללית זו שלא מן המנין בכדי להסב, בגילוי לב, את תשומת לבכם לסיכויים המאוד לא מזהירים של חברתנו, אשר – הרשו לי להזכיר – הפרישה בשנים שעברו בגאווה דיווידנדים בשיעור עשרים עד עשרים ושלושה אחוזים, נוסף על קרנות שמורות מבוססות היטב ופחת נדיב. עתה אנו ניצבים על פרשת דרכים; אורח העסקים שהוכיח את עצמו בשנים שעברו קרב עתה לקיצו; אין לנו ברירה אלא לחפש דרכים חדשות.” (כל הכבוד!)

“הייתי אומר, אולי זהו רמז הגורל שדווקא ברגע זה הלך מאתנו רב-חובלנו וחברנו המצויין י. ואן-טוך. באישיותו נקשר אותו סחר זעיר, רומנטי, יפה – ואומר בכנות, תם במקצת – בפנינים. אני סבור שזהו פרק סגור בתולדות מפעלנו; היה בו, אם לומר כך, קסם אקזוטי, אבל הוא לא התאים לעולם המודרני. רבותי הנכבדים, פנינים לא יוכלו לעולם להיות בסיס למפעל גרנדיוזי, בנוי אופקית ואנכית. אשר לי, ענין זה של הפנינים לא היה אלא אפיזודה קטנה, פחות או יתר משעשעת” – (מלמולים). “כן, רבותי; אפיזודה משעשעת אשר הכניסה לכם ולי סכומי כסף נאים. מלבד זאת היה בסלמנדרות האלה בשלבי הפתיחה איזשהו, איך אומר, קסם שבחידוש. לשלוש מאות מיליון סלמנדרות כבר לא יהיה שום קסם.” (צחוק.)

“אמרתי, דרכים חדשות. כל עוד היה ידידי הטוב רב-חובל ואן-טוך בחיים, היה זה מן הנמנע לחשוב על מתן אופי אחר למפעלנו, אופי שונה ממה שהייתי מכנה סגנונו של קפטן ואן-טוך.” (מדוע?) “מכיוון שאני ניחן בטעם טוב מדי מכדי לערבב סגנונות שונים, אדוני. הסגנון של קפטן ואן-טוך היה, אם להתבטא כך, סגנון ספרי ההרפתקאות. זה היה סגנון של ג’ק לונדון, יוזף קונרד ואחרים. סגנון ישן, אקזוטי, קולוניאלי, כמעט הירואי. אין אני מכחיש שהוא הקסים אותי על-פי דרכו. אלא שלאחר מותו של רב-חובל ואן-טוך, אין אנו רשאים להמשיך ברוח הנעורים ההרפתקנית הזאת. מה שניצב לפנינו איננו פרק חדש, אלא תפיסה חדשה, רבותי, אתגר לדמיון חדש ושונה במהותו.” (אתה מדבר על זה כמו על רומן!) “כן, אדוני, אתה צודק. המסחר הוא בעיני מעשה אמן. בלי שמץ של אמנות – לעולם לא יעלה בדעתך משהו חדש. עלינו להיות משוררים, אם רצוננו לקיים מהלכו של עולם.” (מחיאות כפיים.)

ג.ה. בונדי קד קידה קלה. “רבותי, בצער אני חותם את הפרק שהייתי מכנה אותו עידן ואן-טוך; מיצינו את כל הילדותי וההרפתקני שבלבנו. הגיע הזמן לסיים את סיפור הפנינים והאלמוגים. אביר סיפורי אלף לילה ולילה מת ונקבר, רבותי. השאלה היא, מה עכשיו?” (זה מה שאנחנו שואלים אותך!) “טוב, אדוני: אנא קח עפרון וכתוב. ששה מיליון. רשמת? כפול בחמישים. זה שלוש מאות מיליון, נכון? כפול שוב בחמישים. זה חמישה עשר מיליארד, נכון? וכעת, רבותי, עוצו נא לי עצה, מה נעשה בעוד שלוש שנים בחמישה עשר מיליארד סלמנדרות. במה נעסיק אותן, במה נאכיל אותן, וכן הלאה.” (אז תן להן להתפגר!) “כן, אבל האם לא חבל עליהן? האין אתם חושבים שכל אחת ואחת מהסלמנדרות היא יחידת ערך כלכלית כלשהי, יחידת כוח עבודה המצפה לניצולה? רבותי, לכלכל ששה מיליון סלמנדרות עוד אפשר איכשהו. שלוש מאות מיליון – זה יהיה יותר קשה. אבל חמישה עשר מיליארד סלמנדרות, רבותי, זה יותר מדי. הסלמנדרות יבלעו את החברה. ככה זה.” (על זה תתן אתה את הדין! אתה התחלת את כל ענין הסלמנדרות!)

ג.ה. בונדי זקף את ראשו. “אני נושא באחריות זו במלואה, רבותי. כל הרוצה יכול להיפטר מייד ממניות חברת היצוא הפאציפית. אני מוכן לפרוע תמורת כל מניה…” (כמה?) “את ערכה המלא, אדוני.” (התרגשות. הנשיאות מתירה הפסקה של עשר דקות.)

אחרי ההפסקה מבקש ה. ברינקלאר את רשות הדיבור. הוא מביע את קורת רוחו מכך שהסלמנדרות מתרבות בקצב כזה, שכן בכך גדל רכוש החברה. כמובן, רבותי, תהיה זו איוולת גמורה לגדלן סתם ככה; אם אין לנו עבורן תעסוק מתאימה, אני מציע בשם קבוצת בעלי מניות למכור אותן פשוט ככוחות עבודה לכל דורש שיחפוץ להעסיקן בכל עבודה שהיא, במים או מתחת למים. (מחיאות כפיים.) מנת המזון היומית של סלמנדרה עולה כמה סנטים; אם יימכר זוג סלמנדרות, נאמר, במאה פרנק, ואם תחזיק סלמנדרת-עבודה מעמד, נניח, רק שנה אחת, תהיה זו השקעה שתשתלם לכל יזם, ממש משחק ילדים. (קריאות הסכמה.)

ג' גילברט קובע שהסלמנדרות חיות יותר משנה אחת; מה הוא למעשה אורך חייהן – לקביעה כזאת אין לנו עדיין לאמיתו של דבר, נסיון ארוך די הצורך.

ה. ברינקלאר מתקן את הצעתו לאמור שמחיר זוג אחד יעמוד על שלוש מאות פרנקים פו"ב.

ס. וייסברגר שואל איזה עבודות מסוגלות בעצם הסלמנדרות לבצע.

המנכ"ל וולבקה: מצד נטיותיהן הטבעיות והודות ללמדנותן הטכנית הסלמנדרות מתאימות בעיקר לבניית סכרים, דייקים ומזחים, לסילוק שרטונים ואדמות סחף בוציות ולפינוי נתיבי שייט; הן מסוגלות לחזק ולישר חופי ים, להרחיב את היבשה וכדומה. בכל המקרים האלה המדובר הוא בעבודות המוניות הדורשות מאות ואלפים כוחות עבודה; בעבודות כל כך נרחבות שאפילו הטכנולוגיה החדישה ביותר לא תוכל להתמודד אתן אלא אם יעמדו לרשותה כוחות עבודה זולים ביותר. (זהו זה! כל הכבוד!)

ד"ר הובקה מסתייג, מכיוון שהחברה, במוכרה סלמנדרות, היכולות אולי להתרבות גם במקומותיהן החדשים, תקפח את המוניפולין שלה על הסלמנדרות. הוא מציע שגדודי עבודה רק יוחכרו לקבלני עבודות בניה במים, לאחר שאומנו והוכשרו, וזאת בתנאי שצאצאיהן האפשריים יישארו גם להבא רכוש החברה.

המנהל וולבקה מצביע על חוסר האפשרות לפקח במים על מיליוני, ואולי מיליארדי סלמנדרות, לא כל שכן על מה שהן משריצות; יש להצטער שכבר נגנבו סלמנדרות רבות בשביל גני חיות וקרקסים.

קולונל ד.ו. ברייט: צריך למכור או להחכיר רק זכרים, כך שלא יוכלו להתרבות מחוץ לחוות שהן רכוש החברה.

המנכ"ל וולבקה: לא נוכל לטעון שהחוות הן רכוש החברה. אין אפשרות לקנות בעלות או זכות חכירה על קטע מקרקעית הים. השאלה המשפטית, למי הבעלות על הסלמנדרות החיות במים הריבוניים של, נאמר, הוד מלכותה מלכת הולנד, אין לה מענה חד וחלק, והיא יכולה לגרום לסכסוכים רבים. (מלמולים.) ברוב המקרים לא מובטחות לנו אפילו זכויות דייג; אנחנו ייסדנו את חוות הסלמנדרות שלנו באיי האוקיאנוס השקט בעצם במחתרת, רבותי. (מלמולים גוברים.)

ג'. גילברט עונה לקולונל ברייט, שהנסיון עד כה מראה שזכרים מבודדים מאבדים כעבור זמן מה את ערנותם ואת כושרם לעבוד; הם נעשים עצלים, אדישים ולעתים קרובות גוועים מגעגועים.

פון פריש שואל, האם אי אפשר לסרס או לעקר את סלמנדרות בטרם הוצאתן לשוק.

ג' גילברט: זה יקר מדי; פשוט אין דרך למנוע בעד הסלמנדרות הנמכרות להתרבות.

ס. וייסברגר דורש, כחבר אגודת צער בעלי חיים, שמכירת הסלמנדרות תבוצע בעתיד בדרך הומנית, ובאופן שלא ייפגעו רגשי אנוש.

ג' גילברט מודה על פניה זו; מובן מאיליו שתפיסתן והובלתן של הסלמנדרות תבוצע רק בידי צוות מיומן תחת פיקוח מתאים. כמובן שאין אנו יכולים לערוב לכך, כיצד ינהגו בהן הקבלנים שיקנו אותן.

ס. וייסברגר מודיע שנחה דעתו בעקבות הבטחתו של סגן היו"ר ג' גילברט. (מחיאות כפיים).

ג.ה. בונדי: “רבותי, ננטוש נא מראש את הרעיון שנוכל לשמור בעתיד על המונופולין על הסלמנדרות. לצערנו אין במסגרת הכללים הנוהגים כל אפשרות להוציא עליהן פטנט.” (צחוק.) “את מעמדנו הייחודי בסחר הסלמנדרות נצטרך וגם נוכל להבטיח בדרך אחרת; יש כמובן תנאי מוקדם הכרחי, והוא שניגש לעסקינו בסגנון אחר ובקנה-מידה גדול בהרבה מזה שנקטנו עד כה.” (שמעו!) "כאן מונחת, רבותי, חבילה שלמה של חוזים פרלימינריים. מועצת המנהלים מציעה שיוקם טראסט ורטיקלי חדש תחת השם Salamander Syndicate. כחברים בסינדיקאט הסלמנדרות באים בחשבון מלבד חברתנו מפעלים גדולים מסויימים וכן קבוצות חזקות מבחינה פיננסית: למשל קונצרן ידוע, שייצר כלי מתכת מיוחדים לסלמנדרות, מוגנים בפטנט – " (אתה מתכוון ל-MEAS?) “כן, אדוני, אני מתכוון ל-MEAS. כמו-כן מדובר בקרטל מוצרים כימיים ומוצרי מזון, אשר ייצר מזון זול, אף הוא מוגן בפטנט, בשביל הסלמנדרות; קבוצה של מפעלי תחבורה, אשר תקבל – על סמך ניצול הנסיון שנרכש – פטנט על מיכלים היגייניים להובלת הסלמנדרות; סינדיקט של חברות ביטוח שיקבלו את ביטוח החיות שנרכשו, ביטוח נגד תאונות ומוות הן במהלך ההובלה והן באתרי העבודה; ועוד מעוניינים אחרים מתחומי התעשייה, היצוא והפיננסים, אשר נבצר ממני לנקוב בשמותיהם מטעמים כבדי משקל. אולי יהיה די לכם, רבותי, אם אומר, שהסינדיקאט יחלוש בתחילתו על ארבע מאות מיליון לירות שטרלינג.” (התרגשות.) “הנה חבילה זו, רבותי, אלה החוזים שצריך רק לחתום עליהם כדי להקים את אחד המפעלים הכלכליים הגדולים ביותר של תקופתנו. מועצת המנהלים מבקשת מכם, רבותי, ליפות את כוחה לחתום על הקמתו של קונצרן ענקי זה, שתפקידו יהיה גידולן וניצולן הרציונלי של סלמנדרות.” (מחיאות כפיים וקולות מחאה.)

“רבותי, אנא שוו בנפשכם את יתרונותיו של שיתוף פעולה זה. סינדיקאט הסלמנדרות יספק לא רק את הסלמנדרות עצמן, אלא גם את מכלול הכלים והמזונות שלהן, כולל תירס, צמחי עמילן, חלב בקר וסוכר למיליארדים של חיות; וכן הובלה, ביטוח, פיקוח וטרינרי וכן הלאה, הכל במחירים נמוכים ביותר אשר יבטיחו לנו אם לא מונופולין, הרי לפחות עדיפות מוחלטת על פני כל תחרות עתידה שתנסה למכור סלמנדרות. שמישהו יעז להתחרות בנו, רבותי; הוא לא יצליח. להתחרות בנו לא יצליח.” (כל הכבוד!) "אבל זאת ועוד. סינדיקאט הסלמנדרות יספק את כל חמרי הבנין לעבודות במים שיבצעו הסלמנדרות; מסיבה זו ניצבות מאחורינו גם תעשיות כבדות, מלט, עצים לבנין ואבן – " (אתה עוד לא יודע, איך הסלמנדרות יעבדו!) “רבותי, בזה הרגע שניים עשר אלף סלמנדרות עובדות באיזור נמל סייגון בהקמת רציפים, בריכות וסכרים חדשים.” (את זה לא אמרתם לנו!) “לא. זה הנסיון הראשון בקנה מידה גדול. נסיון זה, רבותי, עלה יפה ומשביע רצון ביותר. כיום עתידן של הסלמנדרות מובטח מעבר לכל ספק.” (תשואות סוערות.)

"ולא רק זאת, רבותי. בכך לא תמו תפקידי סינדיקאט הסלמנדרות. הסינדיקאט יעסוק בכל העולם בחיפוש עבודה עבור מיליוני סלמנדרות. הוא יספק תכניות ורעיונות לשליטה מלאה בימים. הוא יעסוק בקידום אוטופיות וחלומות אדירים הוא יספק פרוייקטים לחופים חדשים ותעלות, דייקים לחיבור יבשות, לשרשרות איים מלאכותיים לקליטת תעופה טראנס-אוקיאנית, להקמת יבשות חדשות בלב האוקיאנוסים. שם עתידו של המין האנושי. רבותי, ארבע חמישיות של שטח כדור הארץ מכוסות בים; וזה, ללא ספק, יותר מדי; פני עולמנו, מפת הימים והיבשות טעונים תיקון. אנחנו ניתן לעולם את פועלי הים, רבותי. זה כבר לא יהיה סגנונו של רב חובל ואן-טוך; במקום סיפור ההרפתקאות על פנינים תבוא שירת הימנון העבודה. או שנעסיק בסחר-מכר, או שנעסוק ביצירה; אבל אם לא נחשוב במונחים של יבשות ואוקיאנוסים, לא נצא ידי חובת האפשרויות הנפתחות לפנינו פה. בבקשה, דובר על כך בכמה יש למכור זוג סלמנדרות. הייתי רוצה שנחשוב במיליארדים של סלמנדרות, במיליוני מיליונים של כוחות עבודה, בשינוי פני כדור הארץ, במעשי בראשית חדשים ובעידנים גיאולוגיים חדשים. בכוחנו כיום לדבר על אטלנטיס של העתיד, על היבשות הישנות שיתפשטו יותר ויותר לעומק הימים, על עולמות חדשים, אשר האנושות תבנה לעצמה – אתכם הסליחה, רבותי, שמא נראה הדבר בעיניכם כאוטופיה. כן, אנחנו באמת בשערי אוטופיה. אנחנו כבר בתוך תוכה, ידידי. עלינו רק לחשוב עד תום על עתיד הסלמנדרות מהבחינה הטכנית – " (והכלכלית!)

כן. ביחוד מהבחינה הכלכלית. רבותי, חברתנו קטנה מדי משתוכל לנצל בכוחותיה היא מיליארדים של סלמנדרות; אין זה לפי כוחנו הפיננסי – ולא המדיני. שינוי מפת הימים יעניין גם את המעצמות הגדולות, רבותי. אבל על זה לא נדבר; לא נזכיר את הגורמים הבכירים, המגלים כבר כיום יחס חיובי מאוד כלפי הסינדיקאט. אולם ברצוני לבקשכם, רבותי, שלא להסיח את דעתכם מהיקפו האדיר של הענין שעליו תתבקשו להצביע." (מחיאות כפיים סוערות וממושכות. כל הכבוד! כל הכבוד!)


על אף הכל היה הכרח להבטיח לקראת ההצבעה על הסינדיקאט, שמניות חי"פ ישאו אותה שנה דיווידנד של לפחות עשרה אחוז לחובת הקרנות השמורות. בעקבות זאת הצביעו שמונים ושבעה אחוז של המניות בעד, ורק שלושה עשר אחוז נגד. לפיכך נתקבלה הצעת מועצת המנהלים. ה-Salamander Syndicate קם והיה. ג.ה. בונדי מקבל את מברכיו.

“יפה דיברת, מר בונדי,” שיבחו זיגי וייסברגר הזקן. “יפה מאוד. ותאמר לי בבקשה, מר בונדי, כיצד זה הגעת בעצם לרעיון הזה?”

“כיצד?” אמר ג.ה. בונדי במבוכה. “בעצם, לומר את האמת, אדון וייסברגר, זה היה בגלל ואן-טוך הזקן. הוא כל כך דבק בסלמנדרות שלו – מה היה אומר, המסכן, אילו הנחנו לטאפא-בויס האלה שלו להתפגר או להישמד?”

“איזה טאפא-בויס?”

“נו, אלה הנבלות, הסלמנדרות. עכשיו לפחות ינהגו בהן בהגינות, אם יהיה להן מחיר. ולשום דבר אחר הנבלות האלה אינן מתאימות, אדון וייסברגר, אלא לעשות אתן איזו אוטופיה.”

“בזה אני לא מבין,” אמר מר וייסברגר. “וראית כבר איזו סלמנדרה, מר בונדי? אני לא יודע אפילו מה זה. תאמר לי בבקשה, איך זה נראה?”

“לא אוכל להגיד, אדון וייסברגר. אני יודע מה זה סלמנדרה? לי יש זמן לדאוג איך מה נראה? אני רק יכול לשמוח שסגרנו את הענין עם הסינדיקאט.”


נספח: על חיי המין של הסלמנדרות    🔗


אחת הפעולות החביבות על בני האדם היא לנסות להעלות בדמיון, כיצד ייראה העולם והמין האנושי בעתיד הרחוק, אילו פלאי טכניקה יתרחשו, אילו בעיות חברה ייפתרו, עד לאן יתקדמו המדע, הארגון החברתי וכן הלאה. רוב האוטופיות האלה אינן שוכחות לייחד התעניינות ערה לשאלה, מה יהיה – באותו עולם טוב יותר, מתקדם יותר או לפחות מושלם יותר מבחינה הטכנית – בסופו של מוסד כה נושן, אך מקובל תמיד, כמו חיי המין, הרביה, האהבה, הנשואין, המשפחה, שאלת הנשים וכדומה. ראה בענין זה בספרות הרלוונטית, למשל אצל פאול אדם, ה.ג. וולס, אלדוס האכסלי ורבים אחרים.

בהסתמך על דוגמאות אלה סבור המחבר כי בבואו לעסוק בעתידו של כדור הארץ שלנו, חובתו לדון גם בשאלה כיצד יעוצב בעולמן העתידי של הסלמנדרות הסדר הסקסואלי הנוהג. ייעשה הדבר כבר עתה, לבל יהיה צורך לחזור לענין מאוחר יותר. חיי המין של אנדריאס שויכצרי תואמים כמובן בקווים כלליים לתהליך הרביה האופייני לדו-חיים בעלי זנב אחרים; אין כאן הזדווגות במובן הפשטני של המלה; הנקבה מטילה את ביציה בכמה שלבים, הביצים המופרות מתפתחות במים לראשנים וכן הלאה; פרטים נמצאים בכל ספר לימוד במדעי החיים. ברצוננו רק לעמוד על כמה מן הדברים הבלבדיים שנצפו אצל אנדריאס שויכצרי בנידון.

בתחילת אפריל, מספר ה. בולטה, מתקרבים הזכרים אל הנקבות; במשך עונת רביה אחת נצמד בדרך כלל כל זכר לנקבה מסויימת, ואינו מש ממנה אפילו צעד אחד במשך כמה ימים. במשך הזמן הזה איננו מקבל שום מזון, בעוד שהנקבה מגלה תאות אכילה ניכרת. הזכר רודף אחריה במים ומשתדל להתקרב בראשו אל ראשה. ברגע שהוא מצליח בכך, הוא מציב את פיו מרחק קצר לפני אפה, אולי בכדי למנוע את בריחתה, ומתקשח. במצב זה, בנגעם זה בזה רק בראשיהם, בעוד גופותיהם יוצרים זוית של כשלושים מעלות, שטים שניהם במים ללא תנועה. מפעם לפעם מתחיל הזכר להתפתל בעוצמה כזו, עד שמתניו מכים במותני הנקבה; אחר-כך שוב מתקשח, כשרגליו פשוקות לרווחה, והוא עדיין נוגע בחברתו ראש אל ראש, בעוד שהיא אוכלת באדישות כלשהי כל מה שנקרה בדרכם. התחברות זו – אם ניתן לומר: נשיקה זו – נמשכת כמה ימים; לפעמים נקרעת ממנה הנקבה ברדיפה אחרי מזון, ואזי הזכר רודף אחריה בהתרגשות ניכרת, עד כדי זעם. לבסוף חדלה הנקבה מהתנגדותה, אינה בורחת, והזוג ירחף במים בלא ניע, דומה לשני בולי עץ שנקשרו יחדיו. לפתע עוברת בגוף הזכר שורת התכווצויות עוויתיות שבמהלכן הוא פולט לתוך המים כמות גדולה של זרע דביק במקצת. מייד אחר-כך הוא עוזב את הנקבה ומתחבא בין האבנים, תשוש לגמרי; לעת כזאת אפשר לקטוע לו רגל או את הזנב, מבלי שיראה תגובת הגנה.

בינתיים נשארת הנקבה עוד פרק זמן במצבה הקשוח ובלא תנועה; אחר-כך היא מתכופפת בחוזקה ומתחילה לפלוט שלשלות של ביצים מצויידות במעטפת קולואידית; לעתים היא עוזרת לפליטה ברגליה האחוריות, בדומה לקרפדות. מספר הביצים הוא ארבעים עד חמישים, והן דבוקות לגוף הנקבה כמו אשכול. כך היא שוחה אל מקום מבטחים ומדביקה את הביצים אל עשב ים או אל צמחים אחרים, ואף אל אבנים. כעבור עשרה ימים היא מטילה סדרה שנייה של עשרים עד שלושים ביצים, מבלי לפגוש בזכר בתקופת הביניים; נראה שהפריית הביצים ארעה בתוך בית הפרש. בדרך כלל חוזרת הטלת ביצים שלישית ורביעית כעבור שבוע – הפעם חמש עשרה עד עשרים ביצה שכולן מופרות. כעבור שבוע עד שלושה שבועות בוקעים מהן ראשנים קלי תנועה מצויידים בזימים דמויי ענפים. כבר כעבור שנה גדלים הראשנים לסלמנדרות בוגרות המסוגלות להתרבות, וחוזר חלילה.

מאידך גיסא ערכה מדמואזל בלנש קיסטמאקרס תצפיות בשתי נקבות וזכר אחד בתנאי שבי. בתקופת הייחום התקרב הזכר רק לאחת הנקבות ורדף אחריה בברוטליות ניכרת; כאשר ניסתה להימלט מפניו, הוא היכה אותה בזנבו בחוזקה. הוא לא ראה בעין יפה כשהיא קבלה אוכל, וניסה להרחיקה מן המזון; היה ברור שהוא רוצה שהיא תהיה רק שלו, והוא הפעיל עליה, בפשטות, טירור. לאחר פליטת זרעו הוא התנפל על הנקבה השנייה וניסה לאכול אותה; היה צורך להרחיק אותו מהבריכה ולהעבירו לבריכה אחרת. אף על פי כן הטילה גם הנקבה השנייה ביצים מופרות שמספרן הכולל היה ששים ושלוש. אצל שלוש החיות נצפו על-ידי הגב' קיסטמאקרס נפיחויות ניכרות באיזור בית הפרש. לפיכך נראה, כותבת גב' קיסטמאקרס, שהפרייה של הסלמנדרות איננה תוצאה של הזדווגות, וגם לא של הפריית הביצים שהוטלו למים, אלא הפרייה באמצעות משהו שאפשר לכנותוmilieu sexuel. כפי שאפשר להיוכח, אין אפילו צורך בזיווג זמני לשם הפריית הביצים. רעיון זה הוביל את החוקרת הצעירה לידי ניסויים מעניינים נוספים. היא הפרידה בין המינים; בהגיע הרגע המתאים היא סחטה את הזרע מהזכר והכניסה אותו לבריכת המים של הנקבות. הנקבות התחילו להטיל ביצים מופרות. בניסוי הבא סיננה גב' קיסטמאקרס את נוזל הזרע והכניסה למי בריכת הנקבות את התסנין שסולקו ממנו תאי הזרע (היה זה נוזל שקוף, חומצתי במקצת); הנקבות התחילו שוב להטיל ביצים, כל אחת כחמישים, אשר רובן היו מופרות והפיקו ראשנים נורמליים. תופעה זו היא שהביאה את גב' קיסטמאקרס לטביעת המושג של הסביבה המינית, שהיא המעבר הסגולי שבין הפרתנוגנסים והריבוי המיני. הפריית הביצים מתרחשת פשוט על ידי שינוי כימי של הסביבה (התחמצות מסויימת שעדיין לא עלה בידי איש לחוללה באופן מלאכותי), שינוי הכרוך בדרך כלשהי בפונקציה המינית של הזכר. ברם, בעצם אין כלל צורך באותו תפקוד עצמו; העובדה שהזכר מזדווג עם הנקבה, היא כנראה שריד של דרג התפתחות קמאי יותר, כאשר ההפרייה של אנדריאס התרחשה באותו אופן כמו אצל הסלמנדרות האחרות. הזדווגות זו איננה, בעצם, כפי שמציינת בצדק הגב' קיסטמאקרס, אלא אשליה מורשת של אבהות; במציאות הזכר איננו אבי הראשנים, אלא רק גורם כימי מסויים, בעל אופי בלתי אישי לחלוטין, של הסביבה המינית, שהיא-היא הגורם המפרה. אילו החזקנו בבריכה אחת מאה זוגות מזדווגים של אנדריאס, היינו סבורים שלפנינו מאה מעשי רביה אינדיבידואליים; במציאות זהו אקט אחד ויחידי, דהיינו סקסואליזציה קולקטיבית של הסביבה הנתונה, או ליתר דיוק: חימוץ מסויים של המים, שעליו מגיבות הביצים הבשלות של אנדריאס בהפיכתן לראשנים. הרכב באופן מלאכותי את הגורם החומצתי הבלתי ידוע, ולא יהיה צורך בזכרים. בזה האופן מתגלים חיי המין של אנדריאס המופלא כאשליה רבתי; להיטותו האירוטית, נישואיו ורודנותו המינית, נאמנותו הזמנית, הנאתו האיטית והמגושמת, כל אלה בעצם אינם אלא פעולות מיותרות שאבד עליהן הכלח ובעלות אופי סמלי וטקסי, המלוות ומקשטות, אם לומר כך, את המעשה הזכרי הבלתי-אישי, שתמציתו יצירת הסביבה המינית המפרה. האדישות המיוחדת של הנקבות, שבה הן מקבלות את החיזור האישי המטורף של הזכרים, אשר אין לו תכלית, מעידה בבירור שהן חשות אינסטנקטיבית את האופן הפולחני גרידא של המבוא לאקט הזיווג האמיתי, שבו הן מתמזגות עם הסביבה המינית המפרה. אפשר לומר שהנקבה תופסת את מצב הענינים בבהירות יתרה וחווה אותו באורח עניני יותר ובלי אשליות אירוטיות.

(הניסויים של גב' קיסטמאקרס הושלמו על-ידי סדרת ניסויים נוספת ומעניינת של האב בונטמפלי המלומד. הוא ייבש וטחן את זרעו של אנדריאס והכניס את התוצר למי הבריכה של הנקבות; גם עתה הטילו הנקבות ביצים מופרות. אותה תוצאה הושגה על-ידי ייבוש וטחינה של אברי המין של הזכר, וכן על-ידי הוצאת תרכיז כוהלי מהם, עם או בלי בישול התרכיז, והכנסתו לבריכת הנקבות. הוא חזר על הניסוי בתרכיז יותרת המוח, ואפילו בהפרשות בלוטות העור שנסחטו בתקופת הייחום, והכל באותה תוצאה. בכל המקרים לא הגיבו הנקבות בתחילה לתוספות אלו למי בריכתן; רק כעבור זמן מה חדלו לתור אחרי מזון ונשארו תקועות במים ללא ניע, ואף תוך התקשחות גופן, ותוך מספר שעות החלו להפריש ביצים בגודל גללי חזיר, נתונות במעטה הקולואידלי.)

בקשר לכך יוזכר גם טקס מוזר המכונה ריקוד הסלמנדרות. (אין כאן הכוונה ל-Salamander Dance שנכנס לאופנה בשנים האחרונות בעיקר בחברה הגבוהה, ואשר כונה על-ידי ההגמון חירם “ריקוד זימה שכזימתו טרם נשמע”.) כאן מדובר בתופעת יציאתם של זכרי אנדריאס בלילות הירח המלא (מלבד בתקופת הייחום) אל החופים, שם היו מתישבים במעגל ופותחים בסיבוב חלקי גופם העליונים בתנועה גלית מיוחדת במינה. זו היתה תנועה אופיינת לסלמנדרות גם בתנאים אחרים; אלא שבשעת ה“ריקודים” האמורים הם התמסרו לפולחנם בפראות, בתאוותנות ועד כלות הכוחות, כמו הדרוישים המרקדים. היו מלומדים אשר סברו שהסיבוב והפרכוס המטורף הזה הוא פולחן הירח, כלומר טקס דתי; אחרים לעומתם ראו בו ריקוד אירוטי ביסודו, והסבירו אותו בסדר המיני המסויים שכבר דנו בו לעיל. אמרנו שאצל האנדריאס שויכצרי הגורם המפרה הוא מה שכונה milieu sexuel כמתווך קיבוצי ואנונימי בין הפרטים מבין הזכרים לבין הנקבות. נאמר גם שהנקבות מקבלות את היחס המיני האנונימי בגישה הרבה יותר ריאליסטית ומובנת מאליה מאשר הזכרים, השואפים – כנראה מתוך גנדרנות ותוקפנות זכרית יצרית – לקיים לפחות דימוי של כיבוש מיני, ולכן הם משחקים את משחק האירוסין והבעלות. זוהי אחת האשליות האירוטיות הגדולות ביותר, שבאה על תיקונה באורח מעניין דווקא בחגיגות האלה של הזכרים, האמורות להיות מאמץ אינסטינקטיבי ליצירת תודעה עצמית של הקולקטיב הזכרי. טוענים שאותו ריקוד המוני נועד להתגבר על אותה אשליה אטביסטית ונואלת של אינדיבידואליזם מיני זכרי; אותה להקה מסובבת גוו, שיכורה ומטורפת איננה אלא הזכר ההמוני, החתן הקולקטיבי המזדווג הגדול הרוקד את ריקוד החתונה שלו ומתמסר לטקס הנשואין – תוך היעדרות מוזרה של הנקבות שבינתיים נהנות באדישות מאכילת דג או ספיה שצדו. צ’רלס ג'. פאול המפורסם, המכנה את חגיגות הסלמנדרות “מחול הפרינציפ הזכרי”, כותב: "האם אין בטקסים הזכריים השיתופיים עצם שורשו ומקורו של הקולקטיביזם המופלא של הסלמנדרות? נזכור שחיי שיתוף של ממש בעולם החי מצויים רק באותם המינים שאצלם המשך החיים והתפתחותם אינם בנויים על הזוג המזדווג: אצל הדבורים, הנמלים והטרמיטים. קולקטיב הדבורים ניתן לאפיון במלים: אנכי, הכוורת האם. קולקטיב הסלמנדרות מושתת על יסוד אחר לגמרי: אנחנו, הפרינציפ הזכרי. רק כל הזכרים יחד, המפרישים, וכמו מזיעים, ברגע נתון את הסביבה המינית המפרה, הם הם הרב-זכר, החודר לנבכי גופן של הנקבות ומרבה בנדיבות את החיים. אבהותם קולקטיבית; לכן גם טבעם עצמו הוא קולקטיבי ומתבטא בעשייה משותפת, בעוד שהנקבות, משנפטרו מתפקיד הטלת הביצים, ממשיכות את חייהן עד האביב הבא מפוזרות ובודדות. רק הזכרים הם קהיליה. רק הזכרים מבצעים משימות משותפות. אצל שום מין בעולם החי אין לנקבות תפקיד כה משני כמו אצל אנדריאס; הן נמצאות מחוץ לעשייה השיתופית, ואף אין להן כל ענין בה. שעתן שלהן מגיעה כאשר הפרינציפ הזכרי מרווה את סביבתן בחומציות המסויימת שהיא בקושי על סף האבחון במכשירי מעבדותינו, אולם החודרת עד עמקי חייהן, עד שהיא משפיעה גם בתנאי הדילול הקיצוניים שגורמים הגיאות והשפל. דומה כאילו האוקיאנוס עצמו הפך לזכר המפרה בחופיו מיליוני נבטי חיים.

“על אף כל גאוות השכוים,” ממשיך צ’רלס ג' פאול, “העניק הטבע אצל רוב מיני החי משקל יתר דווקא לנקבות. הזכרים חיים על מנת להפיק הנאה לעצמם ולהרוג בזולתם. הם פרטים נפוחי גאווה, בעוד שהנקבות מייצגות את המשפחה בעוצמתה ובמעלותיה הקבועות. אצל אנדריאס (וחלקית אצל האדם) היחס שונה מיסודו; על-ידי יצירת הקולקטיב הזכרי והסולידריות שלו רוכש הזכר עוצמה ביולוגית יתרה והוא קובע את התפתחות הגזע במידה מכרעת הרבה יותר מאשר הנקבה. ייתכן שדווקא בשל הכיוון הזכרי המובהק של ההתפתחות, באים לידי ביטוי אצל אנדריאס בעוצמה כה רבה הכישורים הטכניים, כלומר הזכריים הטיפוסיים. אנדריאס הוא טכנאי מלידה בעל נטיות לעשייה המונית: סימני היכר משניים אלה, המאפיינים את הגבר, הוה אומר, הכשרון הטכני והחוש לארגון, מתפתחים אצלו לנגד עינינו ממש במהירות ובהצלחה כזו, ששומה היה לדבר על נס בטבע אלמלא ידענו את עוצמת השפעתם החיונית של הדטרמיננטים המיניים. אנדריאס שויכצרי הוא animal faber ותוך תקופה שאולי כבר נראית בעין, עשוי הוא לעלות מן הבחינה הטכנית על האדם עצמו, וכל זאת אך ורק בתוקף העובדה הביולוגית שעלה בידיו ליצור את הקולקטיב הזכרי הטהור.”


 

שער שני: במעלות הציביליזציה    🔗


1.מר פובונדרה קורא עתונים    🔗


יש האוספים בולים, ויש האוספים הדפסים עתיקים. מר פובונדרה, השוער לבית ג.ה. בונדי, לא מצא שנים רבות את תכלית חייו; במשך שנים לא יכול להחליט האם להתעניין בקברות עתיקים או ביחסים בינלאומיים; עד שערב אחד נתגלה לו לפתע פתאום, מהו שחסר לו עד כה, מהו הדבר אשר יוכל למלא את חייו בתוכן. דרכם של דברים גדולים לבוא במפתיע.

אותו ערב קרא מר פובונדרה בעתון. הגברת פובונדרה תיקנה את גרביו של פראנטיק, ופראנטיק העמיד פנים שהוא לומד על יובלי הדנובה מצד שמאל. היה שקט נעים.

“שגעון,” נהם מר פובונדרה.

“מה יש לך?” שאלה גברת פובונדרה בעוד היא מנסה להשחיל חוט.

“אה, אלה הסלמנדרות,” שח אבא פובונדרה. “פה כתוב, שברבע השנה האחרונה נמכרו מהן שבעים מיליון יחידות.”

“זה הרבה, נכון?” אמרה גברת פובונדרה.

“ועוד איך. זהו מספר עצום, אמא. תחשבי, שבעים מיליון!” מר פובונדרה הפנה את ראשו. “מזה בטח עושים כסף כמו זבל. – וכל העבודות שמבצעים עכשיו,” הוסיף אחרי רגע של הרהור. “פה כתוב שבכל מקום מקימים עכשיו אחת-שתיים ארצות חדשות ואיים חדשים. אני אומר, עכשיו יכולים האנשים לבנות יבשות, כמה שירצו. זה עסק גדול, אמא. אני אומר לך, שזאת התקדמות יותר גדולה מאשר גילוי אמריקה.” מר פובונדרה שקע בהרהורים. "תקופה חדשה, את מבינה? מה לעשות, אמא, אנחנו חיים בזמנים גדולים.

שוב השתררה דומיה ביתית ארוכה. לפתע הגביר אבא פובונדרה את קצב שילוח ענני העשן ממקטרתו. “ולחשוב שלולי אני, כל הענין הזה לא היה!”

“איזה ענין?”

“העסק הזה עם הסלמנדרות. העידן החדש. אם לדייק, בעצם אני הוא ששידך את הכל.”

גברת פובונדרה הרימה את מבטה מהגרב הקרוע. “ותגיד לי, איך?”

“זה שהכנסתי אז את הרב-חובל ההוא אל מר בונדי. לולי הייתי הולך להודיע עליו למר בונדי, הוא לעולם לא היה פוגש אותו. לולי אני, אמא, לא היה יוצא מזה כלום. שום כלום.”

“אולי היה הרב-חובל הזה מוצא את מישהו אחר,” הסתייגה גברת פובונדרה.

אבא פובונדרה חרחר בבוז במקטרתו. “מה את מבינה! עסק כזה יכול לעשות רק ג.ה. בונדי. זה רואה רחוק. יותר רחוק מאני-לא-יודע-מי, אחרים היו רואים בזה רק שגעון, או רמאות; אבל מר בונדי, איפה! לזה יש אף, חביבי!” מר פובונדרה שקע במחשבות. “וזה הקפטן, איך קראו לו – ונטוך, אפילו לא היה נראה כך. כזה דוד שמן היה. שוער אחר היה אומר לו, לאן, בן-אדם, האדון לא בבית, ובכלל; אבל אני, היתה לי תחושה כזאת, או משהו. אלך להודיע, אמרתי בלבי; אדון בונדי אולי יתן לי מנה, אבל אני לוקח את זה עלי והולך להודיע. אני תמיד אומר, שוער צריך שיהיה לו חוש ריח לאנשים. לפעמים מצלצל בן-אדם, נראה כמו רוזן, וזה רק סוכן של מקררים. ופעם אחרת מופיע כזה אבא שמן, ותראי מה שיש בו. הבן-אדם צריך להתמצא באנשים,” פרס מר פובונדרה את הגיגיו. “מזה אתה יכול לראות, פראנטיק, מה יכול לעשות גם בן-אדם במעמד זוטר. קח לך את זה לדוגמה ותשתדל תמיד למלא את חובתך, כמו שאני עשיתי.” מר פובונדרה נענע בראשו בחגיגיות ובהתרגשות. “אני יכולתי לגמור עם הקפטן הזה ישר בשער, והייתי חוסך לעצמי את העליה במדרגות. שוער אחר היה מתנפח וטורק לו את השער ישר בפרצוף ובזה היה גומר עם כל הקידמה הזאת הנפלאה בעולם. תזכור, פראנטיק, אילו כל אדם היה ממלא את חובתו, היה העולם שגעון. ותקשיב טוב, כשאני מספר לך משהו.”

“כן, אבא,” רטן פראנטיק המסכן בלחש.

אבא פובונדרה השתעל. “תני לי את המספריים, אמא. צריך לגזור את זה מהעתון, שיישאר אחרַי פעם איזה זכרון.”


כך אם כן קרה הדבר, שמר פובונדרה החל לאסוף קטעי עתונות על הסלמנדרות. לתשוקתו האספנית אנו חבים חוב תודה על חומר רב, אשר בלעדיו היה שוקע בתהום הנשיה. הוא גזר ושמר כל מה שמצא בכתובים על הסלמנדרות; אין זה סוד שלאחר היסוסים התחלתיים מסויימים הוא למד לבזוז בבית הקפה האהוב עליו את העתונים המצויים שם, בכל פעם שמצא איזכור כלשהו של הסלמנדרות, והוא התעלה לדרגת וירטואוזיות מיוחדת של קוסם בבואו לקרוע את הדף הנכסף מהעתון מבלי לעורר תשומת לב, ואף להכניסו לכיס ממש לנגד עיניו של רב-המלצרים. כידוע, כל האספנים נכונים לגנוב או לרצוח כשמדובר בהוספת פריט חדש לאוספם; דבר אשר בשום פנים איננו גורע ממעלתם.

עתה היתה תכלית לחייו, שכן הם היו חיי אספן. ערב ערב סידר וחזר וקרא את גזרי העתונים שלו, לעיניה הרחומות של גברת פובונדרה אשר ידעה שכל גבר הוא קצת משוגע וקצת ילד קטן; מוטב שישחק לו עם הקטעים האלה ולא ילך לפונדק לשחק קלפים. היא אפילו פינתה מקום בארון הלבנים בשביל הקופסאות שלו, שהכין במו ידיו בעבור האוסף היקר לו; האם אפשר לבקש יותר מרעיה ועקרת בית?

אפילו ג.ה. בונדי בכבודו ובעצמו הופתע בהזדמנות אחת מאוצר הידע האנציקלופדי של מר פובונדרה בכל הנוגע לסלמנדרות. מר פובונדרה הודה, מבוייש במקצת, שהוא אוסף כל מה שנדפס בעולם על הסלמנדרות, והראה למר בונדי את קופסאותיו. ג.ה. בונדי שיבח באדיבות את האוסף; מה לעשות, רק גדולי עולם מסוגלים להיות כה נדיבים ולגרום אושר לזולתם מבלי שהדבר יעלה להם פרוטה; טוב להם, בכלל, לגדולי עולם. למשל מר בונדי פשוט הורה במזכירות הסינדיקאט לשלוח לפובונדרה את כל קטעי העתונות הדנים בסלמנדרות ושאין צורך לתייקם; לפיכך קיבל מר פובונדרה, מאושר ונדהם קמעה, מדי יום ביומו חבילות שלמות של מסמכים בכל לשונות העולם; ובהם עתונים המודפסים באותיות קיריליות, יווניות, עבריות, ערביות, סיניות, בנגליות, טאמיליות, בירמניות ולשונות יאווה וטאאליק, אשר מלאו את לבו ברגש של יראת כבוד. “ולחשוב,” היא אומר, כולו מתפעם ממראם, “שכל זה לא היה קם בלעדי!”

כפי שכבר אמרנו, הכיל אוספו של מר פובונדרה שפע של חומר היסטורי על הסיפור בדבר הסלמנדרות; בזה לא התכוונו לומר, שהוא היה יכול להשביע את רצונו של היסטוריון ואיש מדע. ראשית, מר פובונדרה, שלא זכה בהשכלה ומיומנות במדעי העזר ההיסטוריוגרפיים ובשיטות גניזה, לא צרף לקטעים את איזכור המקור או שנת ההוצאה, כך שלרוב אין אנו יודעים, היכן ומתי ראה אור מסמך זה או אחר. שנית, הודות לשפע החומר שנערם תחת ידיו, שמר מר פובונדרה בעיקר על מאמרים ארוכים, היותר חשובים בעיניו ואילו ידיעות קצרות ומברקים מצאו את דרכם הישר לסל; כתוצאה מכך נשמרו בידינו רק ידיעות ועובדות מעטות על כל התקופה. שלישית, התערבה בהתפתחות הענינים במידה גדושה ידה של גברת פובונדרה; כאשר התמלאו הקופסאות והלכו, היתה מוציאה בשקט חלק מהחומר ושורפת אותו בחשאי. וכך עשתה כמה פעמים בשנה. היא חסה רק על אלה שלא תפחו כל כך, כמו למשל קטעים בכתב המאלאבארי, הטיבטי והקופטי; אלה נותרו כמעט בשלמותם, אלא שבגלל חסר מסויים בהשכלתנו תועלתם מוגבלת. החומר הדן בתולדות הסלמנדרות אשר בידינו, הוא לפיכך מקוטע למדי, בערך כמו ספרי האחוזה מהמאה השמינית לספירה, או כמו כל כתבי המשוררת סאפפו; רק באקראי נשתמר קטע זה או אחר על אותן התרחשויות הרות עולם, אך אנו ננסה, על אף חללים ריקים ניכרים, לסכמן תחת הכותרת “במעלות הציביליזציה”.


2. במעלות הציביליזציה (תולדות הסלמנדרות) 3    🔗


בתקופה ההיסטורית אשר אותה בישר ג.ה. בונדי באספה הכללית הזכורה לטוב של חברת היצוא הפאציפית בדבריו הנבואיים על האוטופיה הנפרשת לעינינו,4 אין אנו יכולים למדוד את ההתפתחות ההיסטורית לא במאות ולא בעשורים, כפי שנעשה הדבר בתולדות העולם עד כה, אלא ברבעונים שבסיומם רואות אור הסטטיסטיקות הכלכליות הרבע-שנתיות.5 זאת לדעת כי בימינו מופעל ייצור ההיסטוריה, אם מותר לומר כך, בקנה מידה גדול; לפיכך מואץ קצב ההיסטוריה בשיעור בלתי רגיל (על פי האומדן הרווח – בערך פי חמישה). כיום לא נוכל, פשוט, לחכות כמה מאות שנים כדי שיקרה בעולם משהו טוב או משהו רע. למשל, נדידת העמים שנמשכה בעבר כמה דורות, היתה יכולה להתבצע בתנאי ארגון התחבורה של ימינו הכל-בכל-מכל-כל במשך שלוש שנים; אחרת אין הדבר יכול להיות רווחי. דומה הדבר לעניין חיסולה של האימפריה הרומית, הקולוניזציה של היבשות, השמדת האינדיאנים וכן הלאה. כיום היה אפשר לבצע כל זאת במהירות יתרה בלא השוואה, במיוחד אילו הופקדו המשימות בידי יזמים עתירי הון. בכגון אלה מראה ההצלחה האדירה של סינדיקאט הסלמנדרות והשפעתו הכבירה על תולדות העולם את כיוון דרכם של בני העתיד.

תולדות הסלמנדרות אם כן, מצטיינות, מראשיתן בכך שהיו מאורגנות היטב ובאופן רציונלי; זכות ראשונים שייכת בלא ספק לסינדיקאט הסלמנדרות, אם כי אין הוא יחיד; יצויין שגם חלקם של המדע, הפילנטרופיה, מוסדות התרבות, העתונות וגורמים אחרים בהתרחבותן המדהימה והתקדמותן של הסלמנדרות אינו זעום. אף על פי כן היה זה סינדיקאט הסלמנדרות אשר כבש כמעט מדי יום ביומו יבשות חדשות וחופים חדשים למען הסלמנדרות. גם אם היה עליו להתגבר על מכשולים שהיה בהם כדי לבלום התפשטות זו.6 הדו"חות הרבעוניים מראים, כיצד מישבים בזה אחר זה את הסלמנדרות בנמלי הודו וסין; כיצד מפעל יישוב הסלמנדרות שוטף את חופי אפריקה ומדלג משם ליבשת אמריקה, שבה מוקמות במהירות חוות גידול חדשות ומודרניות ביותר, בייחוד במפרץ מקסיקו; כיצד לצד גלי היישוב הרחבים האלה משוגרות קבוצות קטנות יותר של סלמנדרות בתור חיל חלוץ של יצוא העתיד. כך למשל העניק הסינדיקאט לוואטר סטאט של הולנד כמתנה אלף סלמנדרות סוג א'; לעיר מרסיי תרם שש מאות סלמנדרות לשם ניקוי הנמל הישן, ועוד כהנה במקומות אחרים. פשוט, להבדיל מהתפשטות המין האנושי על פני כדור הארץ, התפשטות הסלמנדרות התרחשה על פי תכנית, ובהיקף גדול; אילו הושארה בידי הטבע, היה הענין נסחב ודאי מאות, אם לא אלפי שנים; מה לעשות, הטבע איננו ומעולם לא היה כה יוזם ותכליתי כמו הייצור והמסחר של בני האדם. נראה שהביקוש הער השפיע אפילו על פריון הסלמנדרות; תפוקת הנקבות עלתה עד כדי מאה וחמישים ראשנים לשנה ליחידה. אבדות מסויימות וקבועות שנגרמו בקרב הסלמנדרות משיני כרישים פסקו כמעט כליל כאשר סופקו לסלמנדרות אקדחים תת-מימיים וכדורי דום-דום להגנתן מפני דגים טורפים.7

התפשטותן של הסלמנדרות לא התרחשה כמובן באותה קלות בכל מקום; היו מקומות שבהם גילו חוגים שמרניים התנגדות עזה להכנסת כוח עבודה חדש כזה, מתוך טענה שהן מהוות תחרות בלתי הוגנת לעבודת האדם.8 אחרים הביעו חשש שהסלמנדרות הניזונות מדגת הים הזעירה יסכנו את הדייג; ועוד אחרים טענו שמנהרותיהן וחפירותיהן התת-ימיות חותרות תחת יסודות האיים והחופים בכלל. למען האמת, היו אנשים רבים למדי אשר ממש הזהירו מפני הכנסת הסלמנדרות לשימוש; אלא שידוע מאז ומעולם, שכל חידוש וכל התקדמות נתקלים בהתנגדות ובאי-אימון; כך היה לגבי הכנסת המכונות לבתי החרושת, וכך חזר על עצמו הדבר עם הסלמנדרות. במקומות אחרים ארעו מקרי אי-הבנה מסוג אחר,9 אבל הודות לסיועה המסיבי של העתונות העולמית, אשר העריכה נכונה הן את האפשרויות הכבירות של סחר הסלמנדרות, והן את הרווחיות של מסע פרסומת אדיר שיהיה כרוך בו, נתקבלה הכנסת הסלמנדרות בכל חלקי תבל לרוב בהתעניינות ערה, ואפילו בהתלהבות.10

סחר הסלמנדרות היה ברובו שמור בידי סינדיקאט הסלמנדרות, אשר הפעיל אותו באמצעות מיכליותיו שנבנו במיוחד למטרה זו; מרכז העסקים ומשהו כמו בורסת סלמנדרות היה ה-Salamander Building בסינגפור.

הנה תיאור אובייקטיבי מפורט, החתום א"ו, מיום 5 באוקטובר:

S – TRADE

"Singapore, Oct. 4. Leading 63. Heavy 317. Team 648. Odd 26.35. Trash 0.08. Spawn 80–132.

ידיעה מעין זו ימצא קורא העתונים מדי יום במדור הכלכלי של עתונו בין המברקים על מחירי הכותנה, האבץ או החיטה. ברם, האם ידוע לך כבר פירושם של המספרים והמלים המסתוריות האלה? כמובן, זהו סחר הסלמנדרות, הידוע בשם S-Trade; אבל מה אופיו ומראהו האמיתי של המסחר הזה – על זאת יש לבריות רק מושג מעורפל. ייתכן שהם מתארים לעצמם שוק ענק ההומה אלפי אלפים של סלמנדרות, וביניהם סובבים קניינים בכובעי שעם טרופיים או בתרבושים, בודקים את הסחורה המוצעת ולבסוף מראים באצבע על סלמנדרה צעירה, בריאה ומפותחת כדבעי ואומרים: “תן לי את זאת; כמה עולה?”

במציאות נראה שוק הסלמנדרות אחרת לגמרי. בבנין השיש של ה-S-Trade בסינגפור לא תראה אפילו סלמנדרה אחת, אלא רק פקידים פעלתניים ואלגנטיים בחליפות לבנות המקבלים פקודות בטלפון. “כן, אדוני. Leading עולה 63. כמה? מאתיים יחידות? כן, אדוני. עשרים heavy ומאה ושמונים Team. או-קיי, הבנתי. האניה מפליגה בעוד חמישה שבועות. Right? – Thank you, Sir” כל הארמון מלא רחש של שיחות טלפון; ייקל עליך להתרשם שאתה באיזה משרד או בנק, מאשר בשוק; אך הבנין הלבן הבנוי לתלפיות ומקושט בשדרת עמודים בסגנון היוני הוא מרכז שיווק עולמי, יותר משהיה הבאזאר שבבגדד בימי הארון אל-ראשיד.

ואולם, נחזור נא אל הדיווח היומי שצוטט לעיל בכל הדר עגת הסוחרים שבו. LEADING – הלא הן סלמנדרות מובחרות, אינטליגנטיות, לרוב בנות שלוש שנים, שאומנו בקפידה להיות מנהלי עבודה ומפקחים בפלוגות העבודה של הסלמנדרות. הן נמכרות ביחידות, בלי שים לב למשקל הגוף; ערכן כולו באינטליגנציה שלהן. ה-Leading של סינגפור, המדבר אנגלית טובה, נחשב סוג א' ומהימן ביותר; פה ושם מוצעים גם דגמים מובחרים אחרים של סלמנדרות, כגון Foremander, Malaian Chief, Engineer, Capitanos ואחרים, אבל Leading מוערכים יותר מכולם. ערכם כיום נע סביב ששים דולר ליחידה.

Heavy הן סלמנדרות כבדות, אתלטיות, בדרך כלל בנות שנתיים, משקלן נע בין מאה עד מאה ועשרים ליטראות. הן נמכרות בכיתות (המכונות bodies) המכילות שש יחידות. אימונן מכשיר אותן לעבודות הקשות ביותר מבחינה גופנית, כגון ניפוץ צוקים, גלגול סלעים ועבודות דומות. אם מצאנו במובאה “317 – Heavy”, פירושו שכיתת השש (body) של הסלמנדרות הכבדות נמכרת בשלוש מאות ושבעה עשר דולר. לכל כיתה של כבדות מצורף בדרך כלל Leading אחד בתורת מנהל עבודה ומפקח.

Team הן סלמנדרות עבודה רגילות במשקל של 80 עד 100 ליטראות, הנמכרות רק במחלקות (teams) בנות 20 יחידות; הן מיועדות לעבודות המוניות ומשתמשים בהן בעיקר לעבודות חפירה, בניית דייקים, סכרים וכדומה. בראש Team של עשרים עומד Leading אחד.

Odd Jobs הן סוג בפני עצמו. אלה סלמנדרות שמסיבות שונות לא קיבלו הכשרה מקצועית, למשל מכיוון שגדלו מחוץ לחוות הגידול הגדולות המנוהלות ברמה מקצועית גבוהה. אלה בעצם סלמנדרות חצי-פראיות, אם כי לעתים קרובות מוכשרות מאוד. הן נקנות לפי יחידה או בתריסרים ומשתמשים בהן לעבודות עזר שונות ומלאכות משניות, שלא כדאי להשקיע בהן עבודת team או body. אם ה-Leading יכול להחשב כאליטה בין הסלמנדרות, הרי ה-Odd jobs הן מעין פרולטריון זעיר. בזמן האחרון נסחרים ה-Odd jobs כחומר גלם שממנו מטפחים על ידי מיון ואימון Team, Heavy, Leading או Trash.

Trash, או פסולת, הן סלמנדרות נחותות, חלשות או בעלות מומים, הנמכרות לא ביחידות ולא בקבוצות שבהן מספר נקוב של יחידות, אלא בתפזורת לפי משקל, בדרך כלל במשלוחים של עשרות טון; קילוגרם של משקל חי מוערך כיום בשבעה עד עשרה סנט. בעצם לא ידוע למה הן משמשות ולשם מה הן נקנות, – אולי בשביל עבודות קלות כלשהן במים; כדי שלא להביא לכלל אי-הבנה יצויין שהסלמנדרות הן בלתי אכילות לחלוטין לבני אדם. Trash נקנה בהמונים בידי סוחרים סיניים; לאן הם מובילים אותם, לא הוברר מעולם.

Spawn הם, פשוט, שרצי הסלמנדרות, ליתר דיוק ראשנים בני פחות משנה. הם נמכרים לפי מאות והביקוש להם טוב, בעיקר מכיוון שהם זולים והובלתם חסכונית ביותר; רק במקום היעד מגדלים אולם עד היותם מסוגלים לעבודה. הובלות הראשנים נעשית בחביות, מכיוון שאין הם יוצאים מהמים, כפי שחייבות הסלמנדרות הגדולות לעשות אחת ליום. לעתים קורה שמבין ה-Spawn מתבלטים יחידים בעלי כשרונות יוצאי דופן, ואלה עשויים לעלות ביכולתם אפילו על הטיפוס התקני של Leading; ועובדה זאת היא הנותנת למסחר ב-Spawn את הענין המיוחד. המוכשרים מבין אלה נמכרים לבסוף בכמה מאות דולר היחידה; המיליונר האמריקאי דניקר שילם לא פחות מאלפיים דולר עבור סלמנדרה שדיברה ברהיטות תשע שפות, והוא הביא אותה באניה חכורה למיאמי; ההובלה עלתה כמעט עשרים אלף דולר. בזמן האחרון נקנה ה-Spawn ברצון בידי מה שקרוי “אורוות” לסלמנדרות שבהן ממיינים ואחר-כך מאמנים סלמנדרות מהירות לצרכי ספורט; את אלה רותמים אחר-כך בשלשות לסירות שטוחות דמויות צדפים. תחרות הצדפים האלה, משוכים בידי סלמנדרות, הן האופנה האחרונה והבילוי המועדף של אמריקניות צעירות בפאלם ביץ' ובהונולולו; קוראים לזה Triton Races או Venus Regatta. בצדף קל ומקושט, המחליק על פני המים, עומדת המתחרה לבושה בבגד ים קצרצר ומקסים ומחזיקה במושכות משי הנקשרות אל שלוש סלמנדרות; התחרות היא פשוט על התואר “ונוס”. ג’י. ס. טינקר הידוע בתור “מלך השימורים”, קנה עבור בתו החמודה שלישיה של סלמנדרות מירוץ, פוסידון, הנגיסטה וקונג אדוארד, במחיר של לא פחות משלושים וששה אלף דולר. אולם כל זה כבר חורג ממסגרת ה-S-Trade עצמו, המצטמצם באספקת סלמנדרות סולידיות מסוג Leading,Heavy ו-Team לעולם כולו.

הזכרנו כבר את חוות הסלמנדרות. אל לו לקורא לדמות בנפשו רפתות גידול ענקיות מוקפות גדרות; מדובר בכמה קילומטרים של חוף ריק, שעל פניו פזורים פחונים מפח גלי. פחון אחד נועד לווטרינר, אחד למנהל והשאר לסגל הפיקוח. רק בשעות השפל אפשר לראות דייקים ארוכים הנמשכים תוך הים ומחלקים את החוף לכמה בריכות. אחת מאוכלסת בידי השרצים, אחרת בידי Leading וכן הלאה; כל סוג ניזון ומתאמן בנפרד. שתי פעולות אלה מתרחשות בלילה. עם ערב יוצאות הסלמנדרות ממחילותיהן אל החוף ומתאספות סביב מוריהן; אלה הם בדרך כלל חיילים משוחררים. פותחים בשיעור דיבור; המורה הוגה בקפידה מלים, למשל “לבעוט”, ומסביר לתלמידיו על דרך ההמחשה את משמעותן. אחר-כך הוא מסדר אותם בשלשות ומלמדם לצעוד בסך; לבסוף חצי שעה של התעמלות ומנוחה במים. אחרי ההפסקה מלמדים את השימוש בכלי עבודה וכלי נשק שונים; שלוש שעות נוספות מוקדשות לעבודה מעשית בבניה תת-מימית בהשגחת המורים. לסיום חוזרות הסלמנדרות למים ומקבלות ארוחת צנימי סלמנדרות המכילים בעיקר קמח תירס וחלב; Leading ו-Heavy מקבלים תוספת בשר. העונש על עצלנות וחוסר משמעת הוא שלילת מזון, עונשים גופניים אחרים אין; רגישות הסלמנדרות לכאב היא, אגב, זעומה. עם זריחת החמה משתררת בחווה דומיית מוות; האנשים הולכים לישון והסלמנדרות נעלמות מתחת לפני הים.

מהלך זה של הענינים משתנה רק פעמיים בשנה. פעם בתקופת הייחום, שבה מניחים את הסלמנדרות לנפשן במשך שבועיים, ופעם שנייה שעה שמגיעה מיכלית של סינדיקאט הסלמנדרות המביאה למנהל הזמנה, כמה מכל סוג יש להטעין. ההטענה נעשית בלילה; קצין הסיפון, מנהל החווה והווטרינר ישובים ליד שולחן שעליו מוצב פנס, בעוד מפקחים ואנשי צוות המיכלית סוגרים את דרך הנסיגה לים בפני הסלמנדרות. אז ניגשות הסלמנדרות, בזו אחר זו, אל השולחן, ושם מחליטים על כל אחת הכשירה היא או לאו. הסלמנדרות הכשירות עולות לסירות המביאות אותן אל המיכלית. לרוב הן עושות כן מרצונן, כלומר בהענות לפקודה נמרצת גרידא; רק לפעמים נדרשת מידה מתונה של אלימות, כגון כבילה. ה-Spawn, כלומר השרצים, נידוגים כמובן ברשתות.

אותה מידה של הומניות והיגיינה מציינת את הובלת הסלמנדרות במיכליות עצמן; בכל יום שני מוחלפים המים במיכלים במשאבות, והסלמנדרות מקבלות מזון עשיר ככל האפשר. התמותה במהלך הנסיעה מגיעה בקושי לעשרה אחוז. לפי בקשת אגודת צער בעלי חיים נוכח בכל מיכלית איש כמורה המפקח על הטיפול האנושי בסלמנדרות, ומדי לילה בלילה הוא דורש באוזניהן דרשות, שבהן הוא חורת על לוח לבן בראש ובראשונה את חובת כיבוד האדם, התודה והמשמעת ואף אהבה כלפי מעבידיהן לעתיד, אשר אינם חפצים אלא לדאוג דאגה אבהית לשלומן. קשה כמובן להסביר להן דאגה אבהית מה היא, מכיוון שמושג האבהות עצמו בלתי מוכר להן. בין הסלמנדרות המשכילות יותר נפוץ הכינוי “פאפא סלמנדר” לציון אנשי הכמורה הנלווים לאוניות. הצלחה ניכרת היתה גם לסרטים החינוכיים, שבהם הוצגו לפני הסלמנדרות במהלך הנסיעה מצד אחד פלאי הטכניקה האנושית, ומצד שני עבודתן וחובותיהן לעתיד.

יש אנשים, הנוהגים לפרש את הקיצור S-Trade (Salamander Trade) כ- Slave Trade, כלומר סחר עבדים. ובכן, כצופים אובייקטיביים נוכל לומר, שאילו נעשה בשעתו סחר העבדים בארגון כה משופר ובתנאים היגייניים כה מעולים כמו סחר הסלמנדרות של ימינו, יכלו העבדים דאז רק להתברך בזה. בייחוד זוכים הסוגים היקרים יותר לטיפול הוגן ומתחשב באמת, כבר מן הסיבה הפשוטה שהרב-חובל והצוות ערבים במשכורותיהם לחיי הסלמנדרות שהופקדו בידם. מחבר מאמר זה היה עד לכך שאפילו הימאים הקשוחים ביותר של המיכלית S.S.14היו נרגשים עד עומק נשמתם, כאשר מאתיים וארבעים סלמנדרות סוג אלף-אלף בבריכה אחת חלו בשלשולים קשים. הם היו מבקרים אצלן על שפת הבריכה כשדמעות נקוות בעיניהם, ונתנו ביטוי לחמלה האנושית במלים המחוספסות: “שיאכל אותה מי שהכניס לנו פה את החרא הזה של נבלות!”

לצד מחזור העסקים המתרחב ביצוא הסלמנדרות התפתח כמובן גם שוק שחור; לא היה לאל ידו של הסינדיקאט להשתלט ולפקח על כל אתרי הרביה שהמנוח רב-חובל ואן-טוך פיזר בייחוד באיים הזעירים והרחוקים של מיקרונזיה, פולינזיה ומלנזיה, כך שמפרצים רבים נותרו בבדידותם כשהיו. כתוצאה מכך התמסד לצד הגידול הרציונלי גם ציד סלמנדרות פראי שקיבל ממדים ניכרים, ציד שהזכיר במובנים רבים את המצודים בימים עברו של כלבי ים; הציד היה בלתי חוקי במקצת, אבל מכיוון שלא היו בנמצא חוקים להגנת הסלמנדרות, היה אפשר לפעול נגד הציידים לכל היותר בשל הסגת גבולה של מדינה ריבונית זו או אחרת; ומכיון שהסלמנדרות באיים האלה התרבו בקצב מדהים וגרמו פה ושם לנזקים כלשהם בשדות ובמטעים של הילידים, החלו להתיחס למסעי הצייד הפראיים בשתיקה, כאל מכניזם מווסת טבעי של תהליך רביית הסלמנדרות.

אנו מביאים תיאור אותנטי מפי עד ראייה:


הבוקנירים של המאה העשרים

מאת א.א.ק. 11

השעה היתה אחת עשרה בערב, כאשר קברניט האניה שלנו ציוה להוריד את דגל מדינת האם מהתורן ולהתיר את הסירות. הלילה היה ליל ירח עטוף בערפל של כסף; האי הזעיר שאליו חתרנו היה, נדמה לי, גארדנר אילנד שבאיי פניקס. בלילות ירח כאלו נוהגות הסלמנדרות לעלות לחוף ולרקוד; אתה יכול להתקרב אליהן ולא ישמעו, כך הן מתמסורת לריקודן ההמוני והאילם. עשרים איש עלינו לחוף ומשוטינו בידינו, היינו פזורים בשורה חזיתית והתחלנו להקיף את הערימה האפלה הרוחשת בחוף לאור הירח החיוור.

קשה לתאר את הרושם שמשאיר ריקוד הסלמנדרות. כשלוש מאות מהן ישובות על רגליהן האחוריות במעגל מדוייק להפליא כשפניהן פונים פנימה; פנים העיגול ריק. הסלמנדרות אינן זזות, כאילו הן מאובנות; דומה הדבר לגדר כלונסאות עגולה סביב איזה מזבח עטוף מסתורין; אלא שאין לא מזבח ולא אל. לפתע פולטת אחת החיות צליל כמו “טסט-טסט” ומתחילה לסובב בתנועה גלית את פלג גופה העליון; תנועה מתנודדת זו מנתרת הלאה והלאה, ומקץ כמה שניות מסובבות כל הסלמנדרות את פלג גופן העליון, מבלי לזוז ממקומן, מהר יותר ויותר, בלי קול, בלהט גובר, במערבולת מטורפת וכמו מסוממת. כעבור כרבע שעה תחלש אחת מהן ותרפה, ושנייה, ושלישית, עוד תתנודד מעט באפיסת כוחות ותקפא על מקומה; שוב יושבות כולן בלא זיע, כמו פסלים; ושוב כעבור שעה קלה יישמע מכיוון אחר “טסט-טסט” שקט, סלמנדרה אחרת תפתח בסיבוב, וריקודה מנתר ביעף על כל יושבי המעגל. אני יודע שתיאור זה נשמע מכני מאוד אבל הוסף לכך את אור הגיר של הירח ואת רחש הגאות הארוך והקצוב; היה בכל אלה משהו מאגי עד מאוד ואיכשהו מכושף. ניצבתי שם כשגרוני חנוק בתחושת אימה והשתאות. “בן-אדם, תזיז את הרגליים,” נזף בי שכני הקרוב, “שלא תעשה חור באדמה!”

צמצמנו את המעגל שסגרנו סביב המעגל המרקד של החיות. החברה החזיקו את משוטיהם לרוחב ודיברו בלחש, יותר בשל עצם הלילה מאשר מחשש שהסלמנדרות ישמעו אותם. “אל המרכז, בריצה!” פקד הקצין המפקד. פתחנו בריצה אל עבר המעגל המתערבל; המשוטים חבטו בחבטות עמומות בגבות הסלמנדרות. רק עכשיו הן נבהלו, נסוגו למרכז או שניסו לחמוק בינות המשוטים אל עבר הים, ואז ספגו מכת משוט שהחזירה אותן אחורנית, צורחות מכאב ופחד. לחצנו אותן במקלות אל המרכז, דחוסות, נערמות וזוחלות זו על גבי זו בכמה וכמה שכבות; עשרה גברתנים סגרו עליהן במכלאת המשוטים, ועשרת הנותרים דחפו והיכו במשוטיהם באלה שניסו לחמוק ולברוח. היתה זאת פקעת של בשר שחור, מתפתל, מבולבל ומקרקר, שספג מהלומות עמומות. אחר-כך נפתח פתח בין שני משוטים; בעד הפתח החליקה סלמנדרה ווהועלפה במכת אלה בעורפה; אחריה שנייה ושלישית, עד אשר שכבו שם כעשרים. “לסגור,” פקד הקצין, והפתח בין המשוטים נסגר. Bully Beach ובן הכלאיים Dingo תפסו בכל יד רגל של סלמנדרה מעולפת אחת וגררו אותן בחול אל הסירות כמו שקים דוממים. קרה שהגוף הנגרר נתפס בין אבנים; אז משך הימאי את הרגל במשיכת פתע נזעמת והיא נקרעה. “זה כלום,” נהם מייק הזקן שעמד לידי. “תצמח לה אחרת, בן-אדם.” אחרי שהטעינו את הסלמנדרות המעולפות לסירות, פקד הקצין ביובש: “להכין עוד!” ושוב ניתכו מהלומות האלות בעורפי הסלמנדרות. הקצין הזה, בֶּלאמי היה שמו, היה אדם משכיל ושקט, שחמטאי מעולה; אבל מה שהתרחש פה היה צייד, או אולי נכון יותר – עסק, אז מה פתאום צמחונות. כך נצודו כמאתיים סלמנדרות מעולפות; כשבעים נותרו במקום, כנראה מתות, ולא היה כדאי לגרור אותן.

באוניה נזרקו הסלמנדרות לבריכות. האניה היתה מיכלית נפט ישנה שהוצאה מכלל שימוש; הבריכות שלא נוקו דיין הסריחו מנפט והמים שבהן היו מכוסים שכבה שמנונית ששחקו בה צבעי הקשת; רק התקרות סולקו כדי שייכנס קצת אויר; כאשר לתוך כל זאת נזרקו הסלמנדרות, היה המראה מגעיל ודחוס, כמין מרק אטריות שחורות; פה ושם ראית תנועה חלושה ופאתטית, אבל הניחו להן יממה שלמה להתאושש. למחרת באו ארבעה גברתנים מצויידים בדוקרנים ארוכים והתחילו לדקור בהן בתוך המרק, (בחוגי המקצוע במאת קוראים לזה “soup”); הם בחשו את הגופות השמנות לראות אילו מהן זזות ומאילו מתחילות להתפורר חתיכות בשר; האחרונות הוצאו מהמיכל בווים ארוכים. “המרק נקי?” שאל הקפטן. “כן, אדוני.” “תוסיף מים.” “כן, אדוני.” על ניקוי המרק היה הכרח לחזור מדי יום; בכל פעם נזרקו לים שש עד עשר יחידות “סחורה מקולקלת”, כפי שהם מכנים זאת; לספינתנו היה ליווי צמוד של שיירת כרישים מפוטמים היטב. ליד הבריכות השתרר סרחון נורא; למרות החלפות המים מפעם לפעם היה צבעם צהוב ופניהם זרועים הפרשות וצנימים; בתוכם זעו או שכבו בעלפון גופות שחורות ונושמות בכבדות. “פה טוב להן,” טען מייק הזקן. “אני ראיתי אניה שבה הובילו אותן בחביות פח מבנזול; שם התפגרו כולן.”

כעבור ששה ימים הטענו סחורה חדשה באי נאנומאה.

אלה, אם כן, פני סחר הסלמנדרות; אמת, סחר בלתי חוקי, ליתר דיוק פיראטיות מודרנית שצמחה בן לילה. אומרים שכמעט רבע מכלל הסלמנדרות הנסחרות ניצודו בדרך זו. יש אתרים שבעיני הסינדיקאט לא כדאי להחזיק בהם חוות גידול קבועות; באיים הקטנים של האוקיאנוס השקט התרבו הסלמנדרות עד כדי כך, שהן הופכות למטרד; הילידים אינם אוהבים אותן וטוענים שהן ממוטטות איים שלמים בחפירות מנהרותיהן; לכן השלטונות הקולוניאליים והסינדיקאט עוצמים את עיניהם למול ביזה זו של אתרי הגידול. מעריכים שיש עד ארבע מאות אניות פיראטיות העוסקות רק בביזת סלמנדרות. לבד מן הקבלנים הזעירים עוסקות בעסקי בוקנירים אלה חברות אניות ממש, שהמפורסמת בהן Pacific Trade Co. הרשומה בדאבלין; נשיאה הוא מר צ’ארלס ב. הארימן המכובד מאוד. אשתקד היו התנאים גרועים יותר; אז היה איזה ליסטים סיני בשם טאנג מתנפל בשלוש ספינות על חוות הגידול של הסינדיקאט עצמו, ולא היסס לחסל את הצוותים אם נתקל בהתנגדות מצדם; בנובמבר אשתקד טובע טאנג זה, על צִיוֹ הקטן, בידי ספינת התותחים האמריקנית מינסוטה ליד איי מידוואי. מאז לבשה פעילות הפיראטים צורה פחות פראית, והיא נהנית מפריחה נמשכת לאחר שהושג הסכם שבשתיקה על דרכי פעולה (modalities) הנסבלים בשקט: כך, למשל הנוהג להוריד בשעת פלישה לחוף זר את דגל מדינת האם מהתורן; להימנע מסחר בסחורות אחרות תחת מסווה סחר הפיראטים בסלמנדרות; להימנע ממכירת הסלמנדרות השדודות במחירי היצף, ולציין אותן במהלך העסקים כסוג ב'. הסלמנדרות בשוק השחור נמכרות בעשרים עד עשרים ושניים דולר היחידה; הן נחשבות כסוג נחות, אבל חסון ביותר בהתחשב בעובדה שהן שרדו אחרי הטיפול הניתן באניות הפיראטים. מעריכים שממוצע ההשרדות בהובלה כזאת מגיע לעשרים וחמישה עד שלושים אחוז של הסלמנדרות הניצודות; אבל אלה השורדות, יכולות לעמוד כמעט בכל דבר. בעגה המסחרית הן ידועות כ“Maccaroni” ובזמן האחרון הופיעו פירוטים לגביהן גם בדיווחי השווקים התקניים.

חודשיים לאחר מכן שיחקתי שחמט עם מר בלאמי באכסדרת מלון פראנס שבסייגון; אז כבר לא הייתי ימאי שכיר, כמובן.

“תראה, בלאמי,” אמרתי לו," “אתה בן-אדם הגון וכמו שאומרים, ג’נטלמן. אף פעם לא נרתעת מזה שאתה משרת במשהו שהוא ביסודו סחר עבדים נבזי?”

בלאמי משך בכתפיו. “סלמנדרות הן סלמנדרות,” נהם והשתמט מתשובה.

“לפני מאתיים שנה אמרו שכושים הם כושים.”

“וזה לא נכון?” אמר בלאמי. “שח!”

במשחק הזה הפסדתי. היה נדמה לי פתאום שכל מהלך על לוח השחמט הוא בעצם ישן ומישהו כבר שיחק אותו במקום כלשהו. אולי גם ההיסטוריה שלנו כבר שוחקה פעם, ואנחנו מזיזים את הכלים שלנו באותם מהלכים לאותן מפלות כמו פעם. אפשר שבלאמי שכזה, הגון ושקט, היה צד לפנים כושים בחוף השנהב והיה מוביל אותם להאיטי או ללואיזיאנה, וחציים התפגרו בסיפון התחתון. הוא לא התכוון אז לרע, אותו בלאמי. בלאמי לעולם איננו מתכוון לרע. לכן אין לו תקנה.

“השחור הפסיד,” אמר בלאמי וקם, שבע רצון, להתמתח.

מלבד הארגון הטוב של סחר הסלמנדרות ומסע התעמולה הנרחב של העתונות, היה הגל האדיר של אידיאליזם טכנולוגי חובק עולם, הדבר שלזכותו יש לזקוף את התפשטות הסלמנדרות. ג.ה. בונדי חזה נכונה, כיצד תחל רוח האדם לעסוק מעתה ביבשות חדשות ובגילויין של אטלנטידות. מאז עידן הסלמנדרות התלהט בין חכמי הטכנולוגיה הויכוח, האם יש לבנות יבשות כבדות שחופיהן בנויים ביטון מזויין, או יבשות קלות בשיטת שפיכת חול ים. כמעט מדי יום ביומו צצו פרוייקטים חדשים בעלי ממדי ענק; מהנדסים איטלקיים הציעו הקמתה של איטליה רבתי שתתפשט כמעט על כל שטחו של הים התיכון בואכה טריפוליטניה, הבליארים והדוד קנז, וכן ייסוד יבשת חדשה, שכינוה למוריה, ממזרח לסומליה, במקום שבו היה לפנים האוקיאנוס ההודי. ואף הוקם אי קטן חדש ממול לנמל מוגדישו, תוך הפעלת גייס שלם של סלמנדרות, ובשיטת השפיכה, אי ששטחו שלושה עשר וחצי אקרים. יפן תכננה וביצעה חלקית הקמת אי גדול באתר קבוצת איי מאריאנה לשעבר; כן הוכן חיבורם של איי קרוליין ואיי מרשל לכדי שני איים גדולים, שנועד להם מראש השם New Nippon; הכוונה היתה אפילו לכונן שם הר געש מלאכותי, שיזכיר לתושבי העתיד את הר פוג’יאמה הקדוש. כן רווחו שמועות שמהנדסים גרמניים בונים בסתר בים סארגאסו יבשה כבדה מביטון שנועדה להיות אטלנטיס החדשה, והיו שראו בכך איום על מערב אפריקה; אולם ככל הנראה לא חרגו הדברים מעבר להנחת תשתית. בהולנד ניגשו לייבוש זילאנד; צרפת חיברה באיזור גואדלופ את האיים גרנדטר, בס טר ולה דיז’רד לאי אחד מבורך; ארצות הברית התחילה לבנות בקו האורך ה-37 אי תעופה ראשון (בשתי קומות, עם מלון ענקי, איצטדיון, לונה-פארק וקולנוע לחמשת אלפים צופים.) היה נראה בפשטות, שעתה נפלו המשוכות האחרונות שהציב עד כה הים בפני ההתפתחות האנושית; נפתח העידן המתרונן של התכניות הטכנולוגיות המדהימות; האדם החל להתוודע לרעיון שרק עתה נעשה לאדון העולם, הודות לסלמנדרות אשר עלו על במת העולם ברגע הנכון, מתוך מה שניתן לפרש ככורח ההיסטוריה. אין ספק שהתפשטותן האדירה של הסלמנדרות לא היתה מתרחשת, לולי הכינה בעבורן התקופה הטכנולוגית שלנו תפקידים כה רבים ושדה פעולה ותעסוקת קבע בקנה מידה כה כביר. עתידם של “פועלי הים” נראה עתה מובטח למאות שנים.

תפקיד חשוב בהתפתחותו הברוכה של סחר הסלמנדרות מִיִלא גם המדע, שהפנה כבר בשלב מוקדם את תשומת לבו למחקר הסלמנדרות, הן מהבחינה הגופנית והן מהבחינה הרוחנית.

להלן דו"ח תמציתי על קונגרס מדעי בפאריס, פרי עטו של עד ראיה, ר.ד.:

ler CONGRES D’URODELES

לשם קיצור קוראים לו קונגרס הדו-חיים בעלי הזנב, בעוד שכינויו הרשמי הוא ארוך קצת יותר: הקונגרס הבינלאומי הראשון של זואולוגים למחקר פסיכולוגי של הדו-חיים בעלי הזנב. אלא שהפריזאי מבטן איננו אוהב שמות ארוכים כאורך הגלות; המלומדים האלה היושבים שם באמפיתיאטרון של הסורבון, הם לדידו בפשטות Messieurs les , כלומר האדונים הדו-חיים, וחסל. או עוד ביתר קיצור ועוד בפחות יראת כבוד: Ces Zoos-lȧ.

הלכנו, אם כן, להתבונן ב -ces Zoos-lἀ יותר מתוך סקרנות מאשר מתוך תחושת חובת דווח של עתונאים. מתוך

סקרנות, זאת לדעת, שלא נגעה לאותם בני סמכא אוניברסיטאיים ממושקפים שרובם כבר מעבר לגיל העמידה, אלא דווקא לאותם… יצורים (מדוע ממאן העט לכתוב “חיות”?), שכבר כל כך הרבה נכתב עליהם, החל בחוברות מדעיות וכלה בשירי הבולוואר, ואשר – על פי דיעה אחת – אינם אלא תרמית עתונאית, ועל פי דיעה אחרת – בעלי כשרונות העולים במובנים רבים על אלה של נזר הבריאה, כפי שמכנים גם כיום (אני מתכוון לאחר מלחמת העולם ומאורעות היסטוריים אחרים) את האדם. קוויתי שהאדונים הדגולים המשתתפים בקונגרס למחקר חיי הנפש של הדו-חיים בעלי-הזנב יזכו אותנו, ההדיוטות, בתשובה ברורה וסופית, מה בעצם טיבה של אותה למדנות מפורסמת של אנדריאס שויכצרי; שיגידו לנו: כן, זהו יצור בעל כושר חשיבה, או לפחות כשיר לציביליזציה כמוני וכמוך; לפיכך יש להביאו בחשבון העתיד, כשם שיש להביא בחשבון עתידה של האנושות גזעים שנחשבו בעבר פראים ופרימיטיבים… עלי לקבוע ששום תשובה כזאת לא ניתנה, יתר על כן, גם לא נשאלה; המדע של ימינו יותר מדי… מקצועי, משיעסוק בבעיות מהסוג האמור.

ובכן נלמד נא משהו על מה שמכונה בלשון המדע חיי הנפש של החיות. האדון הגבוה, בעל זקן-של-קוסם מתעופף, המרעים כרגע על הבמה הוא פרופסור דיבוסק הידוע לתהילה; נראה שהוא מפריך איזו תיאוריה סוטה של אחד הקולגים הנכבדים, אלא שאין ביכולתנו לעקוב אחרי טעוניו. רק כעבור זמן מה נוכל להבין, שדברי בעל האוב המתלהב נוגעים לרגישותו של אנדריאס לצבעים וכושרו של הלה להבחין בין גוונים שונים. אינני יודע האם תפסתי נכון, אבל יצאתי משם ברושם שאנדריאס שויכצרי אולי עיוור צבעים במידה מסויימת, בעוד שפרופסור דיבוסק בלי ספק קצר ראיה עד להחריד, לפי שנאלץ לקרב את ניירותיו ממש עד למשקפיו העבים והנוצצים לכל עבר. אחריו דיבר המלומד היפני החייכן ד"ר אוקאגאווה; אמר משהו על קשת תגובות, וכמו כן על מה שקורה כאשר מנתקים איזה נתיב סנסורי במוחו של אנדריאס; אחר-כך תיאר כיצד אנדריאס מתנהג כאשר מועכים לו את האיבר המקביל למבוך האוזן. אחר-כך הסביר פרופסור רהמן בפרטי פרטים, כיצד מגיב אנדריאס על גירויים חשמליים. אחר-כך פרץ איזה ויכוח סוער בינו ובין פרופסור ברוקנר, C’est un type, זה הפרופסור ברוקנר: קטן, חם מזג ובעל חיות כמעט טראגית; בין היתר הוא טען, שמבחינת החושים ציודו של אנדריאס דל ממש כמו זה של האדם, וכי הוא מצטיין באותו רפיון אינסטינקטים; מהבחינה הביולוגית הטהורה הוא יצור מנוון כמו האדם, ובדומה לו משתדל הוא לשפות את נחיתותו הביולוגית על ידי מה שמכונה אינטלקט. עם זאת נראה ששאר המומחים לא התיחסו אל פרופסור ברוקנר ברצינות, כנראה מפני שנמנע מלנתק נתיבים סנסוריים או לשגר התפרקויות חשמליות לתוך מוחו של אנדריאס. אחר-כך תיאר פרופסור ואן דיטן בלאט ובמעין פולחן את ההפרעות השונות המופיעות אצל אנדריאס כאשר כורתים לו את אונת המוח הקדמית מצד ימין, או את הפיתול העורפי מצד שמאל של המוח. אחר-כך הרצה הפרופסור האמריקאי דאווריאנט –

סלחו לי, באמת אינני יודע, על מה הוא הרצה; כיוון שבאותו רגע עבר לי בראש ההרהור, איזה הפרעות היו מופיעות כנראה אצל פרופסור דווריאנט, לו כרתי לו את אונת המוח הקדמית מצד ימין; כיצד היה מגיב ד"ר אוקאגאווה החייכן, אילו גיריתי אותו במהלומות חשמל, וכיצד היה מתנהג פרופסור רהמן, אילו מעך מישהו את מבוך האוזן שלו. כן חשתי מידה כלשהי של אי בטחון, בשאלה מה בעצם קורה להבחנת הגוונים שלי, או לגורם, שבתגובותי המוטוריות. התיסרתי בספקות, אם יש לנו (מן הבחינה המדעית הטהורה) הזכות לדבר על חיי הנפש שלנו (כלומר של בני האדם), כל עוד לא עקרנו זה את אונות המוח של זה, ולא ניתקנו אהדדי את הנתיבים הסנסוריים. בעצם היינו צריכים להתנפל איש על אחיו באזמלי מנתחים שלופים, כדי לחקור אהדדי את חיי הנפש של הזולת. אשר לי, הייתי מוכן, למען הענין המדעי, לשבור את משקפיו של פרופסור דיבוסק או לפרוק מטענים חשמליים על גבי קרחתו של פרופסור ואן דיטן, ולפרסם לאחר מכן מאמר המתאר את תגובותיהם. למען האמת, אני יכול לתאר אותן לעצמי. פחות נהיר לי, מה התרחש במהלך הניסויים האלה בנפשו של אנדריאס; אבל אני משער שהוא יצור סבלני וטוב לב מאין כמוהו; שכן אף אחד מן המאורות המרצים לא דיווח ולו על מקרה אחד של התקף חימה מצד אנדריאס המסכן.

אין לי ספק שהקונגרס הראשון על הדו-חיים בעלי הזנב היוה משום הצלחה מדעית כבירה; אבל משיזדמן לי יום של חופשה, אלך לג’רדן דה פלאנט, הישר לבריכתו של מיודענו אנדריאס שויכצרי, ואומר לו בהשקט: “אתה, בן-הסלנמדרה, כאשר יבוא יומך… אל יעלה על דעתך לערוך מחקר מדעי על חיי הנפש של בני האדם!”

– – – הודות למחקרים המדעיים האלה חדלו האנשים לראות בסלמנדרות פלא כלשהו; לאורו המפוכח של המדע הן איבדו הרבה מהזוהר הראשוני של ייחוד ושל תופעה יוצאת דופן; משהיו למושא של מבדקים פסיכולוגיים, הן הראו תכונות ממוצעות מאוד ובלתי מעניינות; את כשרונותיהם הגדולים הגלה המדע אל ממלכת האגדות. המדע גילה את הסלמנדרה הנורמלית המצויה, אשר התגלתה כיצור מוגבל למדי ובסך-הכל משעמם; רק העתונות עדיין המציאה מפעם לפעם את הסלמנדרה המופלאה, היודעת להכפיל בראשה מספרים בני חמש ספרות, אבל גם זה התחיל לשעמם, במיוחד כשהתברר שבעזרת מידה מספקת של אילוף אפשר להביא לידי כך גם סתם בן-אדם. האנשים פשוט התחילו להתיחס לסלמנדרות כאל משהו מובן מאליו, כמו מכונת חישוב או אוטומט אחר; כבר לא ראו בהן משהו מסתורי שעלה ממעמקים נעלמים, מי יודע למה ומדוע. לבד מזאת אין האנשים נוטים ליחס מסתורין למשהו המשרת אותם ומועיל להם, אלא רק לדברים המזיקים להם או מאיימים עליהם; ומכיוון שהסלמנדרות, כפי שהתברר, היו יצורים שיש בהם תועלת רבה ומגוונת, הן נתקבלו, בפשטות, כדבר מה ששייך למהלך הענינים השוטף והרציונלי.

את תועלתיותן של הסלמנדרות חקר במיוחד החוקר וורמאן מהמבורג, אשר מבין מאמריו אנו מצטטים את זה שהוכתר


BERICHT ÜBER DIE SOMATISCHE

VERANLAGUNG DER MOLCHE


הניסויים שערכתי בסלמנדרת הענק הפציפית (Andrias Scheuchzeri Tschudi) במעבדתי שבהמבורג, היו מיועדים למטרה ברורה לחלוטין: לבדוק את כושר התנגדותן של הסלמנדרות לשינויים סביבתיים והתערבויות אחרות מבחוץ, ולהוכיח בכך את שימושיותן המעשית באיזורים גיאוגרפיים שונים ובתנאים משתנים מבחינות רבות.

סדרת הניסויים הראשונה נועדה לקבוע, כמה זמן מסוגלת הסלמנדרה להחזיק מעמד מחוץ למים. חיות הניסוי הוחזקו בקדרות יבשות בחום של °40-°50. כעבור כמה שעות הן הראו עייפות נראית לעין; משהותזו עליהן טיפות מים, חזרו לחיים. כעבור עשרים וארבע שעות הן שכבו בלא ניע, בהניען רק את עפעפיהן; הולם הלב הואט, כל הפעילות הגופנית הורדה לרמת מינימום. החיות סובלות בעליל, ותנועה קלה שבקלה עולה להן במאמץ רב. כעבור שלושה ימים מתפתח מצב של צפידות קטלפטית (xerosa); החיות אינן מגיבות, גם כשצורבים אותן במצרב חשמלי. אם מעלים את הלחות של האויר, הן מתחילות לגלות לפחות סימני חיים כלשהם (עוצמות עיניים לנוכח אור חד וחזק וכד'). כאשר נזרקה סלמנדרה מיובשת כזאת כעבור שבעה ימים למים, חזרה לאיתנה כעבור זמן; ואולם לאחר ייבוש שנמשך זמן רב, נכחד מספר רב של חיות הניסוי. באור שמש ישיר הן מתות כבר כעבור כמה שעות.

חיות ניסוי אחרות הוכרחו לסובב גלגל בחושך ובסביבה יבשה מאוד. כעבור שלוש שעות החלה תפוקתן לרדת, אבל היא עלתה שוב לאחר התזת מים. בהתזות חוזרות ונשנות החזיקו החיות מעמד והמשיכו בסיבובי הגלגל במשך שבע עשרה, עשרים, ובמקרה אחד עשרים ושש שעות בלי הפסקה, בעוד שהאדם ששימש לביקורת התעייף באותה פעילות כבר אחרי חמש שעות. מניסויים אלה מותר להסיק, שהסלמנדרות שמישות היטב גם לעבודות ביבשה, כמובן בשני תנאים: שלא ייחשפו לשמש ישירה, ושמפעם לפעם יותזו מים על כל שטח גופן.

סדרה שנייה של ניסויים עסקה בכושר התנגדותן של הסלמנדרות, שהן חיות ממוצא טרופי, כלפי קור. בצינון פתאומי של המים היו נכחדות על ידי הצטננויות מעיים חריפות, אבל בהתאקלמות אטית לסביבה קרירה יותר נצפה על נקלה תהליך התרגלות; כעבור שמונה חודשים נשארו ערניות גם בטמפרטורה של C 7°, כל עוד סופקו להן במזון כמויות נוספות של שומנים (150 – 200 גרם ליום ליחידה). כאשר הורדה הטמפרטורה אל מתחת ל-C °5 הן שקעו בצפידות קפיאה (gelosa); במצב זה אפשר היה להקפיאן ולשומרן בהקפאה בבלוק קרח במשך כמה חודשים; אם הופשר הקרח וטמפרטורת המים עלתה על מעל °C5, החלו להופיע מחדש סימני חיים, ובשבע עד עשר מעלות התחילו לתור בערנות אחרי מזון. מכאן ניתן להסיק, שהסלמנדרות מסוגלות להתאקלם בקלות יחסית גם בתנאים האקלימיים של גרמניה ועד אזורי נורווגיה ואיסלנד. לגבי תנאי האקלים של איזור הקוטב היו נדרשים ניסויים נוספים.

לעומת זאת מגלות הסלמנדרות רגישות ניכרת להשפעות כימיות; בניסויים שנערכו בתמיסת בורית מדוללת, שפכים תעשייתיים, חומרי עיבוד בורסקאיים וכו', היו נושרות מגופן פיסות עור, וחיות הניסוי נפלו קורבן למעין שחפת הזימים לפיכך הן בלתי שמישות למעשה במימי נהרותינו.

בסידרה נוספת של ניסויים הצלחנו לקבוע, כמה זמן יכולות סלמנדרות להחזיק מעמד בלי מזון. הן מסוגלות לרעוב שלושה שבועות ויותר, מבלי שיגלו יותר מסימני רפיון מסויימים. במקרה אחד הנחתי לסלמנדרה אחת לרעוב במשך ששה חודשים; בשלושת החודשים האחרונים היא שקעה בתרדמה וישנה בלי הפסק ובלא ניע; כאשר זרקתי לה לבסוף מנה של כבד קצוץ, היא היתה כה חלשה עד שלא הגיבה כלל והיה צורך להאכיל אותה באופן מלאכותי. כעבור כמה ימים אכלה כרגיל, והיה אפשר להשתמש בה לניסויים נוספים.

הסידרה האחרונה של הניסויים עסקה בכושר הרגנרטיבי של הסלמנדרות. אם יקוצץ לסלמנדרה הזנב, יצמח לה חדש בתוך שבועיים; במקרה אחד חזרנו על הניסוי שבע פעמים באותה תוצאה. כן מתחדשות אצלה גם רגליים שנקטעו. אצל חיית ניסוי אחת קטענו את כל ארבע הרגליים והזנב; תוך שלושים יום היא היתה שלמה. אם שוברים לסלמנדרה עצם ירך או עצם כתף, תנשור הגפה בשלמותה וחדשה תצמח תחתיה. כן מתחדשת עין שנוקרה או לשון שהורחקה בחתך; מעניין שסלמנדרה שלשונה נכרתה, שכחה את הדיבור וצריך היה ללמדה לדבר מחדש. אם כורתים את ראשה או מבתרים את גופה בין הצוואר לבין עצם האגן, תמות החיה. לעומת זאת אפשר להרחיק את הקיבה, חלק מהמעיים, שני שלישים מהכבד ואיברים אחרים, מבלי שתפקודי החיים שלה יופרעו, כך שאפשר לומר שסלמנדרה אשר קרביה הוצאו ממנה כמעט כליל, עדיין מסוגלת להמשיך לחיות. שום בעל חיים אחר איננו ניחן בכושר התנגדות כזה לפציעות כמו הסלמנדרה. מבחינה זו היתה יכולה לשמש חיית מלחמה מאיכות מעולה ובעלת אי-שמידות כמעט מוחלטת; יש להצטער ששימוש זה נמנע בשל שלוותנותה וחוסר היכולת המולד שלה להתגונן.

מלבד הניסויים האלה בדק האסיסטנט שלי, ד“ר וואלטר הינקל, את ערכן של הסלמנדרות מבחינת חומרי גלם שמישים. הוא מצא, שגוף הסלמנדרה מכיל אחוז גבוה במיוחד של יוד וזרחן; אין זה מן הנמנע שהיה אפשר להפיק את היסודות החשובים האלה מגופן, במקרה הצורך, בקנה מידה תעשייתי. עור הסלמנדרה גרוע כשלעצמו, אבל ניתן לטוחנו ולדוחסו בלחצים גבוהים; עור מלאכותי המיוצר בתהליך זה הוא קל, חזק למדי, ויכול היה לשמש תחליף לעור בקר. שמנן בלתי אכיל בגלל טעמו המבחיל, אבל הוא שמיש כשמן סיכה, מכיוון שהוא קופא בטמפרטורות נמוכות ביותר. גם בשרן היה נחשב בלתי אכיל, ואפילו רעיל; אם הוא נאכל בלתי מבושל הוא גורם לכאבים עזים, הקאות ותעתועי חושים. ד”ר הינקל קבע לאחר ניסויים רבים שערך בגופו שלו, כי התופעות המזיקות נעלמות אחרי חליטת הבשר הקצוץ ברותחים (בדומה לסוגים מסויימים של פטריות ארסיות), שטיפתו היסודית וכבישתו במשך עשרים וארבע שעות בתמיסה חלשה של היפרמנגן. אחר כך אפשר לבשל או לטגן אותו, וטעמו כשל בשר בקר גרוע. כך אכלנו סלמנדרה אחת שקראנו לה הנזי; היא היתה חיה משכילה וחכמה, בעלת כשרון מיוחד לעבודה מדעית; היא עבדה במעבדתו של ד"ר הינקל בתור לבורנטית, ואפשר היה להפקיד בידיה גם אנליזות כימיות עדינות יותר. בילינו אתה בשיחות ארוכות לעת ערב, והשתעשענו בצמאונה הבלתי נרווה לדעת. לדאבון לבנו נאלצנו להכחיד את הנזי שלנו לאחר שנתעוורה במהלך ניסוי הקידוח שלי. בשרה היה כהה ודמוי פטריה, אבל לא הותיר שום תופעות לוואי בלתי נעימות. אפשר לומר בבטחון שבשעת חירום בעטיה של מלחמה יוכל בשר הסלמנדרות לשמש תחליף רצוי וזול לבשר בקר.


ככלות הכל טבעי הוא שהסלמנדרות חדלו להיות בגדר סנסציה כאשר מספרן הִגִיעַ לַמאות מיליונים; ההתענינות העממית שהיתה מנת חלקן בשעה שהיו עוד איכשהו בחזקת חידוש, המשיכה עוד זמן מה להכות גלים בסרטי גרוטסקה (סלי ואנדי, שתי הסלמנדרות הטובות) ועל בימות הקאבארטים, שעל קרשיהן הופיעו זמרים וסוברטות בעלי קול גרוע במיוחד, בתפקידים שאין לעמוד בקסמם – של סלמנדרות מקרקרות ומדברות בעגה עילגת. אולם ברגע שהיו לתופעה המונית ונפוצה, החלה להשתנות, אם אפשר לומר כך, הפרובלימטיקה שלהן12.

האמת ניתנת להאמר שסנסציית הסלמנדרות נמוגה במהירות ניכרת כדי לפנות את מקומה למשהו אחר, סולידי יותר במובנים רבים, הוה אומר ל“בעיית הסלמנדרות”. חלוץ בעיית הסלמנדרות היתה – ולא בפעם הראשונה בתולדות הקידמה האנושית – אשה כמובן. היתה זאת מדאם לואיז צימרמן, מנהלת פנימיית בנות בלוזן, אשר פעלה במרץ בלתי רגיל ובהתלהבות בלתי נלאית במסע תעמולה ברחבי העולם למען סיסמתה האצילית: הבו חינוך מוסרי סדיר לסלמנדרות! במשך זמן רב היא נתקלה בחוסר הבנה מצד הציבור. כאשר הסבה בלא ליאות את תשומת הלב ללמדנותן הטבעית של הסלמנדרות מצד אחד, ולסכנה העלולה לארוב לציביליזציה האנושית אם יישלל מהסלמנדרות חינוך קפדני בתחום המוסרי והשכלי, מצד שני. “כפי שהתרבות הרומית עברה מן העולם בעקבות פלישת הברברים, עלולה גם תרבותנו לכלות אם תהיה אי בים של יצורים משועבדים מבחינה רוחנית, שנשלל מהם חלקם באידיאלים הנשגבים ביותר של האנושות בת ימינו.” כך ניבאה וקראה במהלך ששת אלפי שלוש מאות חמישים ושבע הרצאותיה במועדוני הנשים ברחבי אירופה ואמריקה, וכן ביפן, בסין, בתורכיה ובמקומות אחרים. "אם תרבותנו אמורה להתקיים, עליה להיות תרבות הכל. אין אנו יכולים להנות בנחת מהנאות הציביליזציה ומפירות תרבותנו, כל עוד קיימים סביבנו מיליונים על מיליונים של יצורים אומללים ומושפלים המוחזקים באופן מלאכותי ברמת קיום אנימלית. כשם שסיסמת המאה התשע עשרה היתה שחרור האשה, כך חייבת תקופתנו לדבוק בסיסמה: “תנו לסלמנדרות בתי ספר תקניים!” וכן הלאה. הודות לכושר דיבור ועקשנותה שלא תיאמן, הצליחה מאדאם צימרמן לגייס נשים ברחבי העולם ולרכז אמצעים כספיים מספיקים לייסוד בית הספר התיכון (Lyceum) הראשון לסלמנדרות אשר בבְּאוּאָלוֹ (ליד ניס); שם לימדו את בני הרקק של הסלמנדרות שעבדו במרסיי ובטולון את הלשון הצרפתית וספרותה, ריתוריקה, התנהגות בחברה, מתמטיקה ותולדות התרבות.13 להצלחה מוגבלת יותר זכה בית הספר לבנות הסלמנדרות שבמנטון, שבו נתקלו בעיקר הקורסים במוסיקה, בבישול דיאטטי ובעבודות יד עדינות (שמאדאם צימרמן עמדה עליהם בעיקר משיקולים פדגוגיים) בחוסר נכונות בולט ללמוד, אם לא ממש בחוסר ענין עיקש מצד בנות הסלמנדרות הצעירות. לעומת זאת זכו הבחינות הפומביות הראשונות של בני הסלמנדרות הצעירים מייד להצלחה כה מפתיעה, שהוקם לאלתר (מכספי אגודת צער בעלי חיים) פוליטכניון ימי לבני הסלמנדרות בקאן ואוניברסיטה לסלמנדרות במרסיי; ובה הגיע לאחר מכן אחד מבני הסלמנדרות לראשונה לתואר דוקטור למשפטים.

שאלת חינוך הסלמנדרות עלתה עתה על דרך של התפתחות נורמלית ומהירה. כנגד בתי הספר לדוגמה מבית מדרשה של גב' צימרמן הועלו הסתייגויות רבות וכבדות מפי מורים מתקדמים יותר; במיוחד טענו שאין להיזקק בחינוך דור הסלמנדרות הצעיר לשיטות ההוראה ההומניסטיות המיושנות היפות לנוער האנושי; בהחלט יש לדחות את לימודי הספרות וההיסטוריה, והומלץ לייחד את מירב המקום והזמן למקצועות המעשיים והמודרניים, כגון למדעי הטבע, לעבודה בבתי המלאכה הלימודיים, לאימון טכני, לחינוך גופני וכן הלאה. על זרם החינוך הריפורמי, או בית הספר לחיי מעשה, כפי שכונה, הכריזו מלחמת חורמה חסידי ההשכלה הקלאסית והם טענו שלא ייתכן לקרב את הסלמנדרות אל נכסי התרבות האנושית אלא על ברכי התרבות הלטינית, ושאין די בכך ללמדן לדבר, מבלי להקנות להן את היכולת לצטט משירי משוררים ולנאום על פי כללי הריתוריקה של קיקרו. התפתח סכסוך מר וממושך, והוא נפתר לבסוף בכך שבתי ספר לסלמנדרות הולאמו ובתי הספר לנוער האנושי זכו לריפורמה שנועדה לקרבם ככל היותר לאידיאל של בית הספר הריפורמי לסלמנדרות.

טבעי הוא שגם במדינות אחרות נשמעו עתה קריאות לחינוך חובה סדיר לסלמנדרות בפיקוח ממלכתי. הדבר הוגשם בהדרגה בכל ארצות הים (כמובן לבד מבריטניה הגדולה); ומכיוון שמוסדות החינוך לסלמנדרות היו חופשיים ממעמסת המסורות הקלאסיות הישנות של בתי הספר לבני אדם ויכלו על כן להשתמש בכל השיטות החדישות של הפסיכוטכניקה, החינוך הטכנולוגי, האימון הקדם-צבאי וכל מיני המצאות חדשות בתחום הפדגוגי, התפתחה מהם ברבות הימים מערכת החינוך המודרנית והמתקדמת ביותר מן הבחינה המדעית, שאליה נשאו את עיניהם, מתוך קנאה מוצדקת, כל הפדגוגים והתלמידים מקרב בני האדם.

עם התפתחות רשת החינוך לסלמנדרות עלתה גם שאלת הלשון. איזו מבין לשונות העולם יש להקנות לסלמנדרות תחילה? הסלמנדרות הקמאיות מאיי האוקיאנוס השקט דיברו כמובן ב-Pidgin English, כפי שקלטו אותה מפי הילידים והימאים; רבים דיברו מלאית ועגות מקומיות אחרות. הסלמנדרות שגודלו לשוק של סינגפור הודרכו ב-Basic English, אותה אנגלית מפושטת באורח מדעי שדי לה בכמה מאות מלים בלי המהומה המיושנת של כללי דקדוק; לכן גם החלו לכנות את האנגלית הסטנדרטית המפושטת Salamander English. בבתי הספר לדוגמה מבית מדרשה של מאדאם צימרמן התבטאו הסלמנדרות בלשונו של קוֹרניי, לא כל כך מסיבות לאומיות, אלא כיוון שזה שייך להשכלה גבוהה; לעומת זאת בבתי הספר הרפורמיים לימדו אספראנטו כשפת הדיבור. מלבד זאת נוצרו באותה עת חמש א שש שפות אוניברסליות חדשות, אשר נועדו לבוא במקום אותו מגדל בבל של שפות אנוש, ולהעניק שפת אם אחת משותפת לעולם האנשים והסלמנדרות גם יחד; התגלעו כמובן סכסוכים רבים בנושא, איזו מבין השפות הבינלאומיות האלה היא התכליתית, הערבה-לאוזן והאוניברסלית ביותר. לבסוף נגמר הענין, כמובן, בכך, שכל אומה ולשון הטיפה ללשון אוניברסלית משלה. 14

הלאמת חינוך הסלמנדרות פישטה את כל הענין; כל מדינה חינכה את הסלמנדרות שלה בשפתה היא. למרות שהן למדו שפות זרות בקלות יחסית ובהתלהבות, נתגלו בכשרונותיהן הלינגוויסטיים פגמים מיוחדים, מצד אחד – בכושר התאמת אברי הדיבור, ומצד שני – על רקע יותר נפשי; כך, למשל, ידעו לבטא אך בקושי מלים מרובות הברות וביקשו לצמצמן להברה יחידה שהיתה נפלטת בקצרה במעין קרקור; הן בטאו ‘ל’ במקום ‘ר’ והתקשו להבחין בין היגוי האותיות האנגליות s ו-th; הן היו שומטות את סופיות המלים. מעולם לא הצליחו ללמוד את ההבדל בין “אני ו”אנחנו", וגילו אדישות גמורה להבחנה הדקדוקית בין זכר לבין נקבה ( – אולי הדבר מבטא את קרירותן המינית מחוץ לעונת הייחום).

כל שפה שהיא היתה, בפשטות, לובשת צורה אחרת ואופיינית בפיהן, ומצטמצמת באורח מעין-רציונלי לצורותיה הפשוטות ביותר והבסיסיות ביותר. ראוי לציין שחידושי הלשון שלהן, דרך היגויין והפרימיטיביות של דקדוקן נקלטו במהירות מצד אחד בפי האספסוף בנמלים, ומצד אחר אצל מה שמכנה סוֹלתה ושמנה של החברה האנושית; משם התפשט אותו אורח התבטאות לעתונות וברבות הימים היה לנחלת הכלל. גם בני האדם התחילו להתעלם מן המין הדקדוקי, לשמוט סופית של מלים ולנוון את הנטיה; בני הנוער האופנתי הטילו חרם על ה’ריש' ולמדו לשפתת את ה-s על דרך ה-th; ובקושי מצאת בקרב אנשים משכילים כאלה שידעו לומר מה הוא אינדטרמיניזם או טרנסצנדנטלי, פשוט מכיון שהמלים האלה נעשו ארוכות מדי ובלתי ניתנות להיגוי גם בפי בני האדם.

בקיצור, לטוב או לרע, ידעו הסלמנדרות לדבר כמעט בכל לשונות תבל, על-פי החופים שבהן חיו. באותה עת התפרסם בצ’כיה (נדמה לי ב’האומה') מאמר אשר שאל (וודאי בצדק) מתוך מרירות, מדוע אין מלמדים את הסלמנדרות גם צ’כית, שהרי כבר קיימות בעולם סלמנדרות דוברות פורטוגלית, הולנדית ולשונות אחרות של עמים קטנים. “עמנו אמנם לא זכה לפיסת חוף ים משלו,” הודה המאמר, “ולכן אין בארצנו סלמנדרות ימיות; אבל גם אם ים משלנו אין לנו, אין נפקא מינה שאין חלקנו עם תרבות העולם. ואנו נבדלים מאומות אחרות רבות שאת לשונותיהן לומדות סלמנדרות לאלפי אלפיהן. הצדק דורש שהסלמנדרות יתוודעו אל אוצרות חיי הרוח של עמנו; אבל כיצד זה יתוודעו אליהם, כשאין בקרבן אף אחת שתשלוט בלשוננו? אל נצפה שמישהו בעולם יכיר בחוב תרבותי זה ויקים קתדרה ללשון הצ’כית ולספרות הצ’כוסלובקית באחד מבתי האולפנא של הסלמנדרות. כדברי המשורר – ‘העולם כולו נגדנו, אך אנחנו נתגבר’; נדאג אנחנו לתיקון המעוות.” קרא המאמר. “את כל הצלחותינו השגנו תמיד בכוחנו! זכותנו היא ואף חובתנו לעשות נפשות גם בקרב הסלמנדרות; ברם נדמה שמשרד החוץ שלנו אינו מתעניין באמת בעשיית שם לעצמנו ולמוצרינו בקרב הסלמנדרות, ואילו אומות אחרות וקטנות מאתנו משקיעות מיליונים בפתיחת אוצרותיהן התרבותיים לפניהן, ואגב כך גם בהפצעת מוצרי התעשיה שלהן בקרבן.” – – המאמר זכה לתשומת לב ניכרת, בעיקר בשורות התאחדות בעלי התעשייה, והביא בעקבותיו לפחות לידי פרסומו של קונטרס “צ’כית לסלמנדרות” משובץ במופתי הספרות היפה הצ’כוסלובקית. לא ייאמן כי יסופר, אבל קונטרס זה נמכר באמת בשבע מאות עותקים; בסך הכל היתה זאת הצלחה ראויה לציון. 15

שאלת הלשון והחינוך לא היתה כמובן אלא פן אחד של בעיית הסלמנדרות הגדולה, אשר הלכה ותפחה, אם אפשר לומר כך, תחת ידיהם של בני האדם. כך למשל צפה ברבות הימים השאלה, כיצד בעצם יש לנהוג בסלמנדרות מן הבחינה, נאמר, החברתית. בשנים הראשונות, הקדם-היסטוריות כמעט, של עידן הסלמנדרות שקדו כמובן אגודות צער בעלי חיים להבטיח לבל יטפלו בסלמנדרות באורח אכזרי ובלתי אנושי; הודות להתערבויותיהן החוזרות ונשנות הושג כמעט בכל מקום פיקוח השלטונות על כך שיקויימו ביחס לסלמנדרות תקנות משטרתיות

ווטרינריות שהיו בתוקף לגבי כל סוגי הבהמות. גם המתנגדים מתוך עקרון לניתוחי בעלי חיים בעודם בחיים, לצרכי מחקר, חתמו על עצומות ומחאות רבות

כדי להביא לידי איסור ניסויים בסלמנדרות חיות לצרכי המדע; ומדינות רבות אכן חוקקו חוקים כאלה.16 ואולם עם עליית רמת ההשכלה של הסלמנדרות הורגשה

מבוכה גוברת והולכת מהכללתן תחת הכותרת של הגנה על בעלי חיים; נראה

היה שמסיבות כלשהן, לא ברורות כל צרכן, היה הדבר בלתי הולם. אז נוסדה “הליגה הבינלאומית להגנת הסלמנדרות” (Salamander Protection League) בחסות הדוכסית מהדֶרספילד. ליגה זו שהיו בה למעלה ממאתיים אלף חברים, בעיקר באנגליה, עשתה למען הסלמנדרות גדולות ונצורות; הישגה המיוחד היה הקמת מגרשי משחקים לסלמנדרות בחופי הימים, שם יוכלו לקיים, בלא עינם הרעה של צופים סקרנים, “מפגשי ואירועי ספורט” (משמע כנראה מחולות הירח הכמוסים); הכללת פנייה חוזרת אל מצפון התלמידים בכל בתי הספר (ובכללם אפילו אוניברסיטת אוקספורד, לבל יסקלו את הסלמנדרות; פיקוח כלשהו על כך שלא יכבידו אל הראשנים הצעירים את עול הלימודים בבתי הספר לסלמנדרות יתר על המידה; ולבסוף גידור אטום וגבוה סביב מקומות המגורים והעבודה של הסלמנדרות, שיגן עליהן מפני הטרדות שונות, ובעיקר יבדיל כדבעי בין עולם הסלמנדרות ועולמם של בני האדם.17


ואולם, יוזמות פרטיות אלה, ראויות לשבח ככל שיהיו, אשר השתדלו להסדיר את יחסה של החברה האנושית כלפי הסלמנדרות בדרך הומנית והוגנת, שוב לא היה בהן די. היה אמנם קל יחסית להקצות לסלמנדרות, כפי שאומרים, את מקומן בתהליכי הייצור, אבל הרבה יותר קשה ומסובך היה להכליל אותן באיזה שהוא אופן בסדרים החברתיים הקיימים. האנשים השמרניים יותר אמנם טענו שאין כאן מקום לדבר על בעיות ציבוריות או משפטיות; הסלמנדרות הן, לדידם, בפשטות קניינו של מעבידן, הנושא באחריות לנזקים אפשריים העלולים להיגרם בידי הסלמנדרות שלו. והוא אף ערב להן; למרות האינטליגנציה שלהן, שאיננה מוטלת בספק, אין הסלמנדרות אלא מושא משפטי. לשון אחר: רכוש. וכל התערבות תחיקתית בנוגע להן תהיה, מבחינתם, פלישה מחבלת לתחום המקודש של הקנין הפרטי. לעומת אלה טען הצד שכנגד, כי הסלמנדרות, בהיותן יצורים אינטליגנטיים ובעלי כושר אחריות ניכר, מסוגלות להפר בזדון ובאופנים שונים את החוקים התקפים. כיצד יוחזק בעל סלמנדרות אחראי על עבירות אפשריות שיבצעו הסלמנדרות שלו? סיכון שכזה וודאי שיחתור תחת היזמות הפרטית במגזר עבודות הסלמנדרות. בים אין גדרות, אמרו; את הסלמנדרות אי אפשר לסגור כך שיהיו תחת פיקוח צמוד. לכן הכרחי ליצור חבות חוקית ישירה של הסלמנדרות עצמן, ולחייבן לכבד את מערכת המשפט האנושית ולהתנהג על פי התקנות שיושתו עליהן.18

עד כמה שידוע, חוק הסלמנדרות הראשון חוקק בצרפת. סעיף 1 קבע את חובותיהן של הסלמנדרות במקרה גיוס כללי ומלחמה; סעיף 2 (הידוע כ-Lex Deval) צווה על הסלמנדרות להתישב אך ורק באתרי חוף שיוקצו להן בידי בעליהן או בידי רשות מוסמכת; סעיף 3 קבע את חובת הציות הבלתי מותנית של הסלמנדרות לתקנות המשטרה ולהוראותיה; במקרה סירוב או המנעות יהיו מוסדות המשטרה רשאים להענישן על ידי כליאתן במקום יבש ו/או מואר, או אפילו על ידי שלילת עבודה לתקופת מה. בעקבות זאת הגישו מפלגות השמאל באספה הלאומית הצעה לסדר היום, שתידון ותעובד חקיקה סוציאלית בעבור הסלמנדרות, אשר תגדיר את חובותיהן בעבודה ותטיל על מעבידיהן התחייבויות מסויימות כלפי הסלמנדרות העמלות (למשל חופשת שבועיים בעונת הייחום באביב); לעומת זאת דרש השמאל הקיצוני לגרש את הסלמנדרות בהיותן אויבי העמלים, שהרי הועבדו בשירות הקפיטליזם יותר מדי וכמעט בחינם, ובכך הן מסכנות את רמת חייו של מעמד הפועלים. לחיזוק תביעה זו פרצה שביתה בברסט, ובפריז התקיימו הפגנות גדולות; היו פצועים רבים, וממשלת דיוואל נאלצה להתפטר. באיטליה הועמדו הסלמנדרות תחת שליטתה של קורפורציית סלמנדרות שהוקמה לצורך זה, בה היו מיוצגים המעבידים והשלטונות. בהולנד הן היו בסמכותו של המשרד לעבודות מים; בקיצור, כל מדינה פתרה את בעיית הסלמנדרות בדרכה שלה; אבל מספר המסמכים הרשמיים שבאמצעותם הוסדרו חובותיהן הציבוריות של הסלמנדרות, והוגבלו כיאות זכויותיהן האנימליות, מספר זה היה פחות או יותר שווה בכולן.

מובן מאליו, שמייד עם צאת החוקים הראשונים נמצאו אנשים שטענו בשם ההגיון המשפטי, כי כשם שהחברה האנושית מטילה חובות מסויימות על הסלמנדרות, היא חייבת להעניק להן גם זכויות כלשהן. מדינה הנותנת חוקים לסלמנדרות, מכירה בהן ipso facto כביצורים אחראיים ובני חורין, בעלי אישיות משפטית, וייתכן גם כאזרחי המדינה; במקרה כזה הכרחי להסדיר בדרך כלשהי את זכויות האזרח שלהן במדינה שתחת סמכותה המחוקקת הן חיות. היתה כמובן גם אפשרות לראות בהן אוכלוסיית מהגרים; אבל אז לא תוכל המדינה להטיל עליהן שירותים מסויימים וחובות אחרות במקרה של גיוס כללי או מלחמה. כפי שקורה בכל ארצות התרבות (חוץ מאנגליה). אנחנו בלי ספק נדרוש מהסלמנדרות שיגנו, במקרה סכסוך מלחמתי, על חופינו; אבל אז אל לנו לשלול מהן זכויות של אזרחות, כגון זכות ההצבעה, זכות ההתכנסות, זכות הייצוג בגופים ציבוריים וכיוצא בזה.19 אפילו הוצע שהסלמנדרות ייהנו ממעין אוטונומיה תת-ימית כלשהי, אבל רעיונות אלה ואחרים נשארו בתחום האקדמי גרידא; שום פתרון מעשי לא הושג, בעיקר מכיוון שמעולם לא הוצגה שום דרישה לזכויות אזרח לסלמנדרות בידי הסלמנדרות עצמן.

במקביל התפתח ויכוח גדול בתחום אחר, ואף הוא בלא התעניינות ישירה או התערבות של הסלמנדרות; ויכוח זה נסב על השאלה, אם אפשר להטביל את הסלמנדרות לנצרות. הכנסיה הקתולית נקטה מראשיתו של הויכוח עמדה שלילית עקבית; מכיוון שהסלמנדרות, באשר אינן מזרע אדם ראשון, לידתן איננה מהחטא הקדמון, אין הן יכולות להיטהר מחטא זה על ידי טבילה בקודש. הכסא הקדוש אינו חפץ להחליט לכאן או לכאן בשאלה, אם יש לסלמנדרות נשמה בת נצח או חלק אחר במלכות שמיים; אין הוא, הכסא הקדוש, יכול אלא להביע את רגשי חמלתו כלפיהן בכך, שהן יוזכרו בתפילה מיוחדת שתיאמר בימים מסויימים עם התפילה בעבור החוזרים בתשובה הממתינים לגאולתם, ותפילת השידולין בעבור הכופרים.20 פחות פשוטה היתה הבעיה שעמדה לפני הכנסיות הפרוטסטנטיות; הן אמנם ייחסו לסלמנדרות את סגולת התבונה, ולפיכך את הכושר להבין את ההלכה הנוצרית, אבל היססו להכניסן תחת כנפי הכנסיה ובכך להכיר בהן כאחים לישו. לכן הן הסתפקו בהוצאה לאור של כתבי הקודש (בנוסח מקוצר) בשביל הסלמנדרות, על נייר עמיד במים, והפיצו אותם במיליונים רבים של עותקים; נשקלה גם הצעה לחבר עבורן (באנלוגיה לBasic-English) משהו שכונה Basic Christian. הוה אומר תורת הנצרות, בסיסית ומפושטת; אלא שהנסיונות שנעשו בכיוון זה עוררו פולמוסים תיאולוגים כה רבים, שההצעה נגנזה בסופו של דבר.21 כתות דתיות אחרות (בייחוד אמריקניות) היו פחות מאופקות: אחדות שיגרו אל הסלמנדרות מיסיונרים שינחו אותן אל תורת האמת האחת, ואלה היו מטבילים אותן לנצרות, כמו שנאמר בברית החדשה: “בלכתכם בתבל כולה, למדו תורה לעממיה”. אולם רק מיסיונרים מעטים הצליחו לעבור את הגדר האטומה שהבדילה בין עולם הסלמנדרות לבין עולם בני האדם; המעסיקים היו מונעים את גישתם אל הסלמנדרות, לבל יפריעו להן בהטפותיהם בעבודה. לפיכך היה אפשר לראות פה ושם מטיף, אשר בעומדו ליד הגדר המרוחה בזפת בין הכלבים הנובחים בחרי-אף אל אויביהם בנפש שמעבר לגדר, היה מסביר ומפרש בלהט דברי אלהים חיים.

עד כמה שידוע, זכתה תורת המוניזם בהצלחה גדולה קצת יותר בקרב הסלמנדרות, ומקצת סלמנדרות גם האמינו במטריאליזם, בסטנדרד הזהב, ובדוגמות מדעיות אחרות. פילוסוף אחד פופולרי מאוד בשם גיאורג סקוונץ חיבר אפילו הלכה דתית מיוחדת לסלמנדרות, שעיקרה המרכזי והעליון היה האמונה בסלמנדר הגדול. אמונה זו אמנם לא היכתה שורש בקרב הסלמנדרות, אך לעומת זאת מצאה חסידים רבים בקרב בני האדם, בעיקר בערים הגדולות, שבהן צצו בן-לילה המון מקדשים חשאיים של פולחן הסלמנדר.22 הסלמנדרות עצמן קיבלו לאחר מכן אמונה אחרת, שנתפשטה בקרבן כמעט כליל, איש אינו יודע אפילו מאין צצה; עיקרה היה פולחן המולך,23 שדמותו תוארה כסלמנדרת ענק בעלת ראש אדם; סופר שיש להן פסלי אליל תת-ימיים ענקיים מיציקה, שאותם הזמינו אצל ארמסטרונג או קרופ; אבל פרטים נוספים על טקסיהם הפולחניים – האכזריים והחשאיים מאין כמוהם על פי הסיפורים – לא נתגלו לעולם, מכיוון שהתנהלו מתחת לפני המים. נראה שאמונה זו פשתה בשל הדמיון בין השם “מולך” לבין הכינוי המדעי (molche) או הגרמני (Molch), כאמור.


כפי שמתברר מהסעיפים הקודמים, הועלתה שאלת הסלמנדרות בראשונה רק במשמעות, האם ובאיזו מידה מסוגלות הסלמנדרות, כיצורים בעלי תבונה ובעלי דרגת ציוויליזציה ניכרת, להיות נושאות זכויות אנוש מסויימות, ולו רק בשולי החברה האנושית והסדר האנושי; לשון אחר, היתה זו שאלה שבתחום עניניה הפנימיים של כל מדינה, שפתרונה במסגרת המשפט האזרחי. במשך שנים איש אפילו לא העלה על דעתו, ששאלת הסלמנדרות יכולה לקבל משמעות מרחיקת לכת בתחום הבינלאומי, ושאולי יהיה צורך לשאת ולתת עם הסלמנדרות לא רק בתורת יצורים נבונים, אלא גם בתורת קולקטיב הסלמנדרות או בתורת אומה. למען האמת, את הצעד הראשון לעבר התפיסה הזאת של שאלת הסלמנדרות עשו אותן כתות נוצריות יוצאות דופן קמעה, שניסו להטביל את הסלמנדרות לנצרות בהסתמכן על דברי הברית החדשה: “בלכתכם בתבל כולה, למדו אותרה לעממיה”; אז נאמר לראשונה בפירוש, שהסלמנדרות הן משהו כמו עם או אומה.24 אולם ההכרה הראשונה, עקרונית ובינלאומית במלוא מובן המלה, בסלמנדרות כאומה, באה רק מצד האינטרנציונל הקומוניסטי בגילוי דעת שנחתם בידי החבר מולוכוב, ופנה אל “כל בני-הסלמנדרות המדוכאים והמהפכניים בעולם כולו”.25

גם אם לא היתה לגילוי הדעת הזה, כנראה, כל השפעה ישירה על הסלמנדרות, הוא עורר בכל זאת הד ניכר בעתונות העולמית, ובעקבותיו באו אחרים, לפחות בכך שעל ראשי הסלמנדרות ניתך מטר של קריאות נלהבות מצדדים שונים לחלוטין, שיצטרפו כציבור סלמנדרות גדול לפרוגרמה אידיאית, פוליטית או חברתית זו או אחרת של החברה האנושית26.

כעת החל לעסוק בבעיית הסלמנדרות גם ארגון העבודה הבינלאומי בג’נבה. שם התנגשו שתי גישות: אחת הכירה בסלמנדרות כמעמד עמל חדש ותבעה את הרחבתה והחלתה עליהן של כל מערכת חוקי העבודה, בכל הנוגע לשעות העבודה, חופשות בתשלום, ביטוח זקנה ונכות וכן הלאה; לעומת זאת טענה הגישה האחרת, שבסלמנדרות מתהווה תחרות מסוכנת לכוח העבודה האנושי, ושיש לנקוט קו תקיף כלפי עבודתן, כתופעה אנטי-סוציאלית, ופשוט לאסרה. נגד הצעה זו התגייסו לא רק נציגי המעסיקים, אלא גם נציגי הפועלים, בהצביעם על כך, שהסלמנדרות אינן עוד צבא עבודה חדש גרידא, אלא גם צרכן גדול, שחשיבותו גדלה והולכת. כפי שטרחו לציין, גדלה בעת האחרונה בשיעור שלא היה כמותו התעסוקה בענף המתכת (כלי עבודה, מכונות ופסלי אליל ממתכת לסלמנדרות), בענף התעשיות הצבאיות והכימיות (חמרי נפץ תת-ימיים), בתעשיית הנייר (ספרי לימוד לסלמנדרות), מלט, עץ מזון מלאכותי (Salamander food) וענפים רבים אחרים; תפוסת האניות עלתה, ביחס לתקופה הטרום-סלמנדרית, ב-27%, תפוקת הדלק ב-18.6%. באורח בלתי ישיר, באמצעות עליית רמת התעסוקה והרווחה בכלל בקרב בני האדם, גדל מחזור העסקים גם בענפי תעשיה אחרים. לבסוף, החלו הסלמנדרות בעת האחרונה להזמין בעצמן חלקי מכונות שונים לפי תרשימים ומיפרטים משלהן; מהם הן מרכיבות בעצמן מתחת למים מקדחות פניאומטיות, פטישים, מנועים תת-ימיים, מכונות דפוס, משדרים תת-מימיים ומתקנים אחרים על פי תכנונן. בעד החלקים הן משלמות בתפוקה מוגברת; כיום תלויה כבר חמישית מכלל הייצור העולמי בענפי התעשייה הכבדה והמכניקה העדינה בהזמנותיהן של הסלמנדרות. העבר את הסלמנדרות מן העולם, ותוכל לסוגר חמישית מכל בתי החרושת; במקום הגיאות הקיימת היום, יהיו לך מיליוני מובטלים. ארגון העבודה הבינלאומי לא היה יכול כמובן להתעלם מכל הטיעונים האלה; לבסוף הושג, אחרי משא ומתן ארוך ומייגע, לפחות פתרון פשרה, שעל פיו “המועסקים מסוג S (דו-חיים) הנזכרים לעיל לא יועסקו אלא מתחת לפני המים, או על כל פנים במים, ולכל היותר בחוף עד מרחק של עשרה מטר מקו הגיאות הגבוהה ביותר; אסור להם להפיק נפט או פחם מקרקעית הים; אסור להם לייצר, לתצרוכת יבשתית, נייר, סחורות טקסטיל או עורות מלאכותיים מאצות” וכן הלאה; הגבלות אלה שהוטלו על הייצור בידי הסלמנדרות, נוסחו בתקנון ובו תשעה עשר פרקים, שאין אנו מביאים אותו כלשונו בעיקר מכיוון שאיש לא שם לב אליו, כמובן; עם זאת היה התקנון יצירה מרשימה וראויה לציון בתורת פתרון גרנדיוזי, בעל ממדים בינלאומיים באמת, של בעיית הסלמנדרות בהיבטה הכלכלי והסוציאלי.

אטית מעט יותר היתה ההכרה בסלמנדרות בתחום אחר, הווה אומר בתחום המגעים התרבותיים. כאשר פורסמה בעתונות המקצועית התיזה “המבנה הגיאולוגי של קרקעית הים ליד איי בהאמה” חתומה בידי אחד ג’ון סימאן, שצוטטה בהרחבה במקומות שונים, לא ידע כמובן איש, שהמדובר בעבודה מדעית של מלומד מבני הסלמנדרות; אבל כאשר החלו להגיע לכתובתם של קונגרסים מדעיים ושל אקדמיות ואגודות מדעיות דינים וחשבונות ומחקרים של חוקרים-סלמנדרות בתחומי האוקיאנוגרפיה, הגיאוגרפיה, ההידרוביולוגיה, המתימטיקה הגבוהה ומדעים מדוייקים אחרים, השתררה אי נוחות ניכרת, ואפילו אי רצון, אשר בפי ד“ר מארטל הגדול נתבטא במלים: “השרצים האלה רוצים ללמד אותנו?” המלומד היפני ד”ר אונושיטה, שהעז לצטט דין וחשבון של בן-סלמנדרה אחד (היה זה משהו על התפתחות כיס החלמון אצל הראשנים של דג המעמקים Argyropelecus hemigymnus Cocco), הוחרם בחוגים המדעיים והתאבד בחרקירי; מבחינת המדע האוניברסיטאי היה זה ענין של כבוד וגאווה מעמדית שלא לרשום לפניו שום עבודה מדעית של סלמנדרה. ולפיכך עוררה תשומת לב (אם לא זעם) מחוות ה- Centre Universitaire de Nice בכך שהזמין להרצאה מדעית את ד“ר שארל מרסייה, בן-סלמנדרה מלומד עד מאוד מנמל טולון, אשר הרצה בהצלחה ראויה לציון על תיאוריית חתכי החרוט בגיאומטריה הלא-אויקלידית.27 במופע נכחה, כנציגת הצלב האדום הבינלאומי, מאדאם מאריה דימיניאני; גבירה מצויינה וגדולת רוח זו היתה כה נרגשת מהתנהגותו הענווה ומלמדנותו של ד”ר מרסייה (“Pauvre petit”, אומרים שהתבטאה, “il est tellement laid”), שנשבעה להקדיש את חייה הפעלתניים בלא ליאות להכנסתם של בני הסלמנדרות לחיק חבר הלאומים. לשווא הסבירו המדינאים לגבירה הנמלצת והנמרצת, כי הסלמנדרות, באשר אין להן בשום מקום בעולם טריטוריה או ריבונות משלהן, אינן יכולות להתקבל כחבר בחבר הלאומים. מאדאם דימיניארי התחילה להטיף לרעיון להעניק לסלמנדרות טריטוריה חופשית כלשהי ומדינה תת-ימית. רעיון זה היה כמובן בלתי רצוי למדי, אם לא מפוקפק; לבסוף נמצא הפתרון הגואל, שעל פיו יקים החבר “ועדה ללימוד בעיית הסלמנדרות”, שאליה יוזמנו גם שני נציגים של הסלמנדרות; הראשון היה, על פי לחץ שהופעל על ידי מאדאם דימינארי, הד"ר שארל מרסייה מטולון, השני אחד דון מאריו, בן-סלמנדרה שמן ומלומד מקובה, שעבודתו המדעית התרכזה בתחום הפלנקטון והחיים הפלאגיאליים. בכך מגיעות הסלמנדרות לשיא הכרתן הבינלאומית עד אותה עת.28

אנו רואים, אם כן, את הסלמנדרות בתהליך גידול עצום ונמשך. מספרן כבר נאמד בשבעה מיליארדים, אף על פי שפריונן פוחת במהירות עם התקדמות הציוויליזציה (עד כדי עשרים עד שלושים ראשנים לכל נקבה לשנה). תחום מושבן כבר משתרע על ששים אחוז של חופי העולם; רק חופי הקוטב עדיין בלתי מיושבים. אבל סלמנדרות קנדיות התחילו ליישב את חופי גרינלנד, בלוחצן אפילו את האסקימוסים פנימה אל תוך היבשה, וכן נטלו לידיהן את הדייג ואת המסחר בשמן דגים. בד בבד עם התרחבותן החומרית מתקדם גם תהליך הציוויליזציה שלהן; הן נקלטות בשורת האומות המשכילות בהפעילן חינוך חובה, וגאוותן על מאות רבות של עתונים תת-ימיים משלהן, המתפרסמים במיליוני עותקים ועל מערכת מוסדות מדע בנויים לתלפיות, וכן הלאה. מובן מאליו שעליה תרבותית זו לא התרחשה בכל התחומים ובכל המקומות בלי חיכוך ובלא התנגדות פנימית; ידוע לנו אמנם מעט מאוד על עניניהן הפנימיים, אבל על פי סימנים שנתגלו (למשל מציאתן של גופות סלמנדרות שאפיהן או ראשיהן ננגסו) נראה שבמשך תקופה ארוכה למדי השתולל מתחת לפני המים סכסוך אידיאי עז ומתמשך בין עדת זקני סלמנדרות ועדת צעירי סלמנדרות. צעירי הסלמנדרות היו, כפי הנראה, חסידי קידמה בלי הסתייגות והגבלות, ותבעו להשיג מתחת לפני המים את כל נכסי התרבות היבשתית, הכל בכל מכל כל, ובכלל זה כדורגל, פלירט, פאשיזם וסטיות מיניות; לעומת זאת דבקו זקני הסלמנדרות, כנראה, מתך שמרנות, בסלמנדראות טבעית, ולא אבו לוותר על המנהגים והאינסטינקטים החייתיים הטובים מימים ימימה; בלי ספק הם דנו בלהט לכף חובה את התאווה לחידושים וראו בה תופעה של ניוון ובגידה באידיאלים סלמנדריים מורשת האבות; גם אין ספק שהם התקוממו נגד השפעות זרות שהנוער של היום, המודח בקלות כזו לחטא, נופל להן קורבן מתוך עוורון, והם שאלו האם החיקוי הזה, מעשה קוף-אחרי-בן-אדם, יאה לסלמנדרות גאות המודעות לערך עצמן.29 נוכל לתאר לעצמנו שהופרחו גם סיסמאות כגון “חזרה למיוקן!” או “הלאה הבאים לאנש אותנו!” או “קומו למלחמת הסלמנדראות הטהורה!” וכן הלאה. היו בנמצא, בלי ספק, כל הנתונים למלחמת דורות ערה ולמהפכה רוחנית מעמיקה ומשנה ערכים בהתפתחות הסלמנדרות; צר לנו שאין ביכולתנו למסור פרטים על כך; אבל הבה נקווה שהסלמנדרות הפיקו מסכסוך זה את כל שהיה ניתן להפיק.

במעקב אחרי התפתחות הסלמנדרות, אנו באים, אם כן, אל שיא פריחתן; אבל גם עולמם של בני האדם נהנה מגיאות שלא היתה כמוה. בקדחתנות נבנים חופי יבשות חדשים, המדפים הקדומים הופכים ליבשות, בלב האוקיאנוס קמים איי תעופה מלאכותיים; אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת תכניות הענק של בינוי מחדש של כל כדור הארץ, הממתינות רק למימון הולם. הסלמנדרות עובדות בלא ליאות בכל הימים בחופי כל היבשות, במשך כל הלילה; נראה שהן מרוצות ואינן מבקשות לעצמן אלא מקום לעבוד בחופים ולקדוח בהם חורים ומחילות מגורים אפלות. יש להן ערים משלהן מתחת לים וליבשה, כרכי מעמקים, בירמינגהמים ואסנים משלהן על קרקע הים, בעומק של עשרים עד חמישים מטר; יש להן איזורי תעשייה מלאים עד להתפוצץ, נמלים, קווי תחבורה ומצבורי אוכלוסיה בני מיליונים; קיצורו של דבר יש להן עולם משלהן, בלתי ידוע פחות או יותר,30 אבל ככל הנראה מפותח ביותר מהבחינה הטכנית. אמנם אין להם כורים ותנורי היתוך, אבל בני אדם מספקים להן מתכות תמורת עבודתן. אין להן חומרי נפץ מתוצרתן, אבל את אלה מוכרים להן בני אדם. מקור האנרגיה שלהן הוא הים, על כוחות הגיאות והשפל, זרמי המעמקים והבדלי הטמפרטורות שבו; את הטורבינות אמנם סיפקו בני אדם, אבל הסלמנדרות יודעות להפעילן; האין הציוויליזציה אלא הכושר להשתמש בדברים שהמציאו אחרים? גם אם אין להן לסלמנדרות, נאמר, רעיונות משלהן, אין זאת אומרת שאין להן מדע. אמנם אין להן מוסיקה או ספרות, אבל הן מסתדרות בלעדיהן ללא קושי; ובני אדם מתחילים לגרוס, שדווקא זה נעשה אצלן מודרני מאוד. ראו נא ראו, כבר יכול האדם ללמוד מהן דברים – ואף אין זה פלא: האין הסלמנדרות מופת של הצלחה, ומה הוא שינחה את בני האדם אלא הצלחות? מעולם בתולדות המין האנושי עוד לא ייצרו, בנו והרויחו כה הרבה כמו בתקופה גדולה זו. אין מה להגיד, עם הסלמנדרות קמה והיתה קידמה עצומה ונולד האידיאל המכונה כמות. “אנו, אנשי עידן הסלמנדרות,” אומרים בגאווה מוצדקת; איפה העידן האנושי המיושן עם שחקוקיו האיטיים, המצחיקים וחסרי התועלת הקרויים תרבות, אמנות, מדע טהור ומה עוד! בני האדם האמתיים, בעלי ההכרה, של עידן הסלמנדרות לא יבזבזו עוד את זמנם בהגות על מהותם של דברים; הם יתעסקו אך ורק בכמותם ובייצורם ההמוני. כל עתיד העולם תלוי בהעלאה מתמדת של הייצור והצריכה; לכן הכרחי שיהיו עוד סלמנדרות שיוכלו לייצר ולאכול יותר. הסלמנדרות הן התגלמות עקרון ההמון; המעש הגדול, מחולל העידן, שיש לזקפו לזכותן הוא העובדה שהן רבות כל כך. רק כעת יכול גאון האדם לעבוד במלוא יכולתו. מאחר שהוא עובד בסיטונות, ובנפח ייצור מתוח עד קצה היכולת ובמחזורי שיא מהבחינה הכלכלית; בקיצור, זהו עידן גדול. – מה, אם כן, עוד חסר להגשמת עידן האושר החדש, שעת הרצון וגיאות לכל? מה המכשולים בדרכה של האוטופיה המיוחלת, שבה ייאספו פירות כל ההישגים הטכנולוגיים הכבירים וייפתחו האפשרויות הנהדרות לפני שגשוגם של בני האדם וחריצותם של בני הסלמנדרות, הלאה והלאה עד אופקים מי ישורם?

אכן, אין; כי מעתה יוכתר סחר הסלמנדרות גם כמעשה של תבונה מדינית שתכליתו למנוע חריקה אפשרית בעתיד בגלגלי העידן החדש. בלונדון מתכנסת ועידת המדינות הימיות המעבדת ומאשרת את “אמנת הסלמנדרות הבינלאומית”. הוד מעלת הצדדים לאמנה מתחייבים אהדדי שלא ישגרו את הסלמנדרות שלהם למים הריבוניים של מדינות אחרות; שלא יניחו לסלמנדרות שלהם לפגוע בדרך כלשהי בשלמות הטריטוריאלית או במרחב האינטרסים המוכר של כל מדינה אחרת; שבמקרה של התנגשות בין סלמנדרות שלהם ושל מדינה זרה הם מקבלים עליהם את בוררותו של בית הדין הבינלאומי בהאג; שלא יחמשו את הסלמנדרות שלהם בנשק כלשהו שהקליבר שלו חורג מזה של האקדח התת-מימי הרגיל נגד כרישים (המכונה Safranek-gun או Shark-gun); שלא יניחו לסלמנדרות שלהם לקשור קשרים כלשהם עם סלמנדרות הנתונות לריבונות של מדינות אחרות; שלא יבנו בעזרת סלמנדרות יבשות חדשות ולא ירחיבו את הטריטוריה שלהם בלא אישור מוקדם של הועדה המתמדת לעניני הימים בז’נבה, וכן הלאה. (הדבר השתרע על פני שלושים ושבעה סעיפים.) לעומת זאת נדחתה הצעה בריטית להתחייבות הדדית של המעצמות הימיות שלא להשית על הסלמנדרות שלהן חובת אימון צבאי; הצעה צרפתית לבינאום הסלמנדרות והכפפתן למרות של "משרד סלמנדרות בינלאומי להסדרת מי העולם'; הצעה גרמנית שלפיה יוטבע בכל סלמנדרה סימן היכר של המדינה שהיא נתונה למרותה; הצעה גרמנית נוספת להתיר לכל מדינה ימית מספר מסוים של סלמנדרות ביחס מספרי שייקבע; הצעה איטלקית, להקצות לכל מדינה שיש לה עודפי סלמנדרות חופים חדשים ליישובן, או חלקות בקרקעית הים; הצעה יפנית, שהשליטה בסלמנדרות (שהן שחורות מן הטבע) תופקד בחזקת מנדט בידי האומה היפנית כנציגת הגזעים הצבעוניים.31 רוב ההצעות האלה נדחו לדיון בועידה הבאה של המעצמות הימיות, אשר מסיבות שונות כבר לא נתכנסה מעולם. “מסמך בינלאומי זה,” כתב מר ז’יל זאורשטוף ב-Le Temps, "מבטיח את עתיד הסלמנדרות והתפתחות שלווה של האנושות במשך עשורים ארוכים. הבה נשלח את ברכתנו לועידת לונדון לרגל סיום מוצלח של דיוניה הקשים; ברכתנו גם לסלמנדרות הזוכות, במסגרת התקנון שאושר, להגנתו של בית הדין של האג; הן יכולות עתה להקדיש את עצמן בהשקט ובבטחה לעבודתן ולקידמתן התת-ימית. יודגש שהדפוליטיזציה של בעיית הסלמנדרות, שבאה לידי ביטוי בועידת לונדון, היא אחת הערובות החשובות ביותר לשלום העולם; במיוחד פרוק הנשק של הסלמנדרות מקטין את מידת סבירותם של סכסוכים תת-ימיים בין המדינות. עובדה היא שאפילו נמשכים חילוקי הדעות הבינמעצמתיים על גבולות ואזורי השפעה כמעט בכל היבשות, לא נשקפת שום סכנה אקטואלית לשלום העולם, לפחות מצד הים. אבל גם ביבשה נראה השלום מובטח עתה יותר מבכל זמן אחר; המדינות הימיות נתונות ראשן ורובן בבניית חופים חדשים ויש בידן להרחיב את גבולן אל תוך מרחבי הים במקום שיעשו להזזת גבולותיהן ביבשה. לא יהיה עוד צורך להילחם בפלדה ובגאזים על כל שעל אדמה; די במכושי הסלמנדרות ובאתיהן לבנות לכל מדינה את כל הטריטוריה שהיא זקוקה לה; ועבודה שלווה זו של הסלמנדרות למען שלומן ושגשוגן של כל האומות היא שהובטחה באמנת לונדון. מעולם עוד לא היה העולם כה קרוב לשלום בר-קיימא ולפריחה, שקטה אמנם, אבל מזהירה, כמו בימינו אלה. במקום בעיית הסלמנדרות, שכל כך הרבה דובר ונכתב עליה, ידובר אולי מעתה בצדק על “תור הזהב הסלמנדרי.”


3. מר פובונדרה שב וקורא עתונים    🔗


אין לך דבר שישווה לנגד עיניך את חלוף הזמן כמו ילדים. איפה פראנטיק הקטן שעזבנו אותו (נדמה שלא מזמן!) דוגר על יובלי הדנובה מצד שמאל?

“איפה פראנטיק שוב הפעם?” נוהם מר פובונדרה תוך שהוא פותח את עתון הערב.

“זה ברור, כמו תמיד,” אומרת גברת פובונדרה, רכונה על מלאכת תפירה.

“זאת אומרת שהלך לראות את הבחורה,” אומר אבא פובונדרה בגערה. “פרחח אחד! בקושי בן שלושים וערב אחד איננו יושב בבית!”

“וכמה גרביים שהולכות לו,” נאנחת גברת פובונדרה תוך שהיא שבה ומלבישה גרב חשוך תקווה על פטריית עץ. “ומה לעשות בזאת?” היא מהרהרת מעל לחור רחב ממדים על פני העקב, חור דמוי האי ציילון. “אולי לזרוק,” היא אומרת בלבה מתוך גישה ביקורתית; אף על פי כן היא נועצת, לאחר שיקול אסטרטגי ממושך, את מחטה בתנועה החלטית בחופה הדרומי של ציילון.

השתררה דממה משפחתית רבת הוד, כה יקרה ללבו של אבא פובונדרה; רק העתון מרשרש, והחוט המשתחל עונה אחריו.

“תפסו אותו כבר?” שואלת גברת פובונדרה.

“את מי?”

“את הרוצח הזה שהרג את האשה.”

“מה איכפת לי הרוצח שלך,” מחרחר מר פובונדרה במידה של גועל. “פה אני קורא שיש מתיחות בין יפן וסין. זה ענין רציני. שם זה תמיד רציני.”

“אני חושבת שכבר לא יתפסו אותו,” סוברת גברת פובונדרה.

“את מי?”

“את הרוצח הזה. אם אחד הורג אשה, אז לא כל כך מהר תופסים אותו.”

“הענין הוא שהיפני לא כל כך אוהב שסין מתעלת את הנהר הצהוב. אז זאת היא פוליטיקה. כל זמן שהנהר הצהוב הזה עושה להם שם שמות וכל רגע יש שם שטפון ורעב, זה מחליש את הסיני, את מבינה? תני לי את המספריים, אמא, אני אגזור את זה.”

“למה?”

“כי אני קורא כאן שבנהר הצהוב הזה עובדות שני מיליון סלמנדרות.”

“זה הרבה, נכון?”

“ועוד איך! כנראה שאמריקה משלמת בעד זה, מותק, ולכן המיקאדו הזה רוצה להכניס לשם סלמנדרות משלו. – - תראו, תראו!”

“מה יש לך?”

“פה כותב הפטי פריזיין שצרפת איננה יכולה להשלים עם זה. וזה נכון, גם אני לא הייתי משלים.”

“עם מה לא היית משלים?”

“שאיטליה תרחיב לה את האי למפדוזה. זהו מוצב אסטרטגי חשוב נורא, את מבינה? כי האיטלקי יכול לאיים על טוניס מהלמפדוזה הזאת. ופה אומר הפטי פריזיין כאילו האיטלקי רוצה להפוך את למפדוזה הזאת למבצר ימי ממדרגה ראשונה. אומרים שיש לו שם ששים אלף סלמנדרות חמושות – זה רציני. ששים אלף, זה כמו שלוש דיביזיות, אמא. אני אומר, בים התיכון, שם פעם עוד משהו יתפוצץ. תני, אני רוצה לגזור גם את זה.”

בינתיים נעלם והלך האי ציילון מתחת לידה האמונה של גברת פובונדרה, והצטמק בערך לממדיו של האי רודוס.

“והנה אנגליה,” המשיך אבא פובונדרה בהרהוריו, גם לה יהיו קשיים. בבית הנבחרים דברו על זה שבריטניה הגדולה מפגרת אחרי המדינות האחרות במבנים הימיים האלה. אומרים שמעצמות קולוניאליות אחרות בונות בקדחתנות חופים ויבשות חדשים, בעוד שהממשלה הבריטית מתוך אי אמונה השמרני בסלמנדרות – – זה נכון, אמא, האנגלים נורא שמרנים. אני הכרתי אחד משרת בשגרירות הבריטית, זה לא היה מכניס לפה בעד שום דבר שבעולם חתיכת נקניק כבד צ’כי. אומר שאצלם לא אוכלים את זה כך, אז גם הוא לא יאכל. אז אני לא מתפלא שמדינות אחרות מקדימות אותם." מר פובונדרה הניד את ראשו ברצינות רבה. “וצרפת מרחיבה את חופיה באיזור קלה. עכשיו עושים העתונים באנגליה רעש, שצרפת תוכל לירות אליהם מעבר לתעלה, אם היא תהיה יותר צרה. הנה מה שיוצא להם מזה. יכלו להרחיב את החופים שלהם ליד דובר ולירות על צרפת.”

“ולמה שיצטרכו לירות?” שאלה גברת פובונדרה.

“את זה את לא מבינה. זה מסיבות צבאיות. אני לא הייתי מתפלא, לו התפוצץ שם משהו באחד הימים. או שם או במקום אחר. זה מובן, עכשיו בגלל הסלמנדרות האלה המצב בעולם לגמרי אחר, אמא. לגמרי אחר.”

“אתה חושב שאולי תפרוץ מלחמה?” שאלה גברת פובונדרה בדאגה. “אתה יודע, בגלל פראנטיק שלנו, שלא יצטרך ללכת.”

“מלחמה?” סבר מר פובונדרה. “תצטרך להיות מלחמת עולם, שהמדינות יוכלו לחלק ביניהן את הימים. אבל אנחנו נהיה נייטרליים. מישהו הרי צריך להשאר נייטרלי כדי שיוכל לספק נשק והכל לאחרים. ככה זה,” החליט מר פובונדרה. “אבל בזה אתן הנשים לא מבינות כלום.”

גברת פובונדרה חשקה את שפתיה, ובתפרים מהירים סיימה את חיסולו של האי ציילון שבגרבו של מר פראנטיק הצעיר.

ואם אני חושב על זה, נשמע קולו של אבא פובונדרה בגאווה שבקושי השכיל להסתירה, "שהמצב המאיים הזה לא היה לולי אני! אילו אז לא הכנסתי את הרב-חובל הזה אל מר בונדי, אז כל ההיסטוריה היתה נראית אחרת. שוער אחר אולי לא היה מכניס אותו, אבל אני אמרתי בלבי, אני אקח את זה על עצמי. ועכשיו, תסתכלי, איזה קשיים יש מזה למדינות כמו אנגליה וצרפת! ואנחנו עוד לא יודעים מה יצא מזה הלאה – – "מר פובונדרה משך בהתרגשות מציצה מתוך מקטרתו. "ככה זה, יקירתי. העתונים מלאים בסלמנדרות. פה שוב פעם – – ” אבא פובונדרה הניח את המקטרת. “פה כתוב שליד העיר קנקסנטוריי שבציילון התנפלו הסלמנדרות על איזה כפר; נאמר כאילו הילידים שם הרגו לפני כן כמה סלמנדרות. הוזעקה המשטרה ומחלקה של צבא הילידים.” הקריא מר פובונדרה בקול. "ובעקבות זאת התפתחו חילופי אש של ממש בין הסלמנדרות ובני האדם. בצד הצבא היו כמה פצועים – " אבא פובונדרה הניח את העתון. “זה לא מוצא חן בעיני, אמא.”

“למה?” התפלאה גברת פובונדרה, תוך שהיא נוקשת בידית המספריים ומחליקה בקורת רוח את המקום ששם היה לפנים האי ציילון. “מה כל כך נורא בזה?”

“אני לא יודע,” הפליט אבא פובונדרה והתחיל לפסוע בהתרגשות לרוחב החדר. “זה לא מוצא חן בעיני, לא, זה לא לפי טעמי. חילופי אש בין אנשים וסלמנדרות, זה לא היה צריך לקרות.”

“אולי הסלמנדרות רק התגוננו,” ניסתה גברת פובונדרה להרגיעו, והניחה את הגרביים.

“זהו בדיוק העניין,” נהם מר פובונדרה באי שקט. “ברגע שהנבלות האלה מתחילות להתגונן, יהיה רע. זאת הפעם הראשונה שעשו את זה… לכל הרוחות, זה לא טוב!” מר פובונדרה נעצר כמהסס. “אני לא יודע, אבל… אולי בכל זאת לא הייתי צריך להכניס אותו!”


 

שער שלישי: המלחמה בסלמנדרות    🔗


1. הטבח באיי הקוקוס    🔗


בפרט אחד טעה מר פובונדרה: חילופי האש ליד העיר קנקסנטורי לא היתה ההתנגשות הראשונה בין אנשים וסלמנדרות. הסכסוך האלים הראשון הידוע להיסטוריה התרחש כמה שנים קודם לכן באיי הקוקוס, עוד בתור הזהב של מסעות ציד הסלמנדרות הפירטיים; אבל גם הוא לא היה התקרית הראשונה מסוגה, ובאיי האוקיאנוס השקט הלכו-סבבו סיפורים למכביר על מקרים מצערים מסויימים שבהם גילו הסלמנדרות התנגדות פעילה כלשהי אפילו ל-S-Trade רגיל; מובן שעל זוטות כאלה לא כותבים בהיסטוריה.

אשר לאיי הקוקוס, או איי קיילינג, הרי הדברים שהיו כך היו: לאיים הגיעה ספינת הצייד מונטרוז של חברתו הידועה של הארימן פאסיפיק טרייד בפיקודו של רב-חובל ג’יימס לינקלי לציד סלמנדרות רגיל, מטיפוס מאקארוני (ראה עמ' 122). באיי הקוקוס היה מצוי מפרץ ידוע עשיר מאוד בסלמנדרות, שיושב עוד בשעתו בידי רב-חובל ואן-טוך, אלא שבשל ריחוקו הושאר, כמו שאומרים, לחסדי שמיים. רב-החובל לינדלי לא לקה בשום חוסר זהירות, אפילו לא בכך שהצוות ירד לחוף בלתי חמוש. (באותם ימים, זאת לדעת, היה סחר החמס בסלמנדרות נתון כבר בהסדרים פורמליים; האמת היא שדווקא לפני כן היו אניות הפירטים וצוותיהן חמושים במכונות יריה ואף בתותחים קלים, אמנם לא נגד הסלמנדרות, אלא נגד מתחרים בלתי הוגנים מקרב הפירטים האחרים. באי קאראקֶלונג התנגש פעם צוות מאנשי הארימן בצוות של אניה דנית שמפקדה חשב את האי לאיזור הצייד שלו; באותה הזדמנות הסדירו שני הצוותים חשבונות ישנים ביניהם, בעיקר סכסוכי יוקרה וסחר, ובפנותם עורף לסחר הסלמנדרות פתחו באש זה בזה מרובים ומקלעי הוצ’קס; הדנים אמנם ניצחו ביבשה בהסתערות סכינים, אבל ספינת הארימן פתחה אחר-כך בהצלחה באש תותחים על הספינה הדנית והטביעה אותה על כל אשר בה, ואף רב החובל נילס בכלל; הלא זאת התקרית הידועה המכונה Karakelong incident. אז נכנסו לתמונה גם הרשויות והממשלות של המדינות הנוגעות בדבר; על אניות הפירטים נאסר מאז ואילך השימוש בתותחים, במכונות יריה וברימוני יד; נוסף על זה חולקו בין החברות העוסקות בצייד הפראי שטחי הצייד שכונו ‘חופשיים’. כך שכל אתר הוקצה לביקורי ספינת שודדים מסויימת אחת; (הסכם ג’נטלמני זה של השודדים הגדולים נתקיים באמת, וכיבדו אותו גם קבלני השוד הקטנים.) אבל כדי לשוב אל רב-החובל לינדלי, הרי הוא נהג לחלוטין על פי הנהגים המסחריים והימיים שהיו אז בתוקף, וברוחם, כאשר שלח את אנשיו באיי הקוקוס לצוד סלמנדרות כשהם חמושים רק במקלות ובמשוטים; והחקירה הרשמית שנערכה בעקבות התקרית טיהרה את הקפטן ההרוג לחלוטין.

הצוות שעלה אותו ליל ירח לחוף באיי הקוקוס היה בפיקודו של סגן אדי מק-קארת, בעל נסיון בסוג זה של צייד. נכון שעדר הסלמנדרות שהוא מצא בחוף היה גדול מהרגיל, על פי האומדן שש מאות עד שבע מאות זכרים בוגרים וחזקים, בעוד שלפקודתו היו רק ששה עשר גברים; אבל אין להאשימו שלא חזר בו ממשימתו, ולו מכיוון שעל פי הנוהג שולמה לקצינים ולחוגרים בספינות הצייד פרמיה על פי מספר היחידות הנצודות. בחקירה קבע משרד הצי הסוחר, כי “סגן מק-קארת אחראי אמנם למקרה המצער,” אך “בתנאים הנתונים לא היה כנראה איש נוהג אחרת”. להיפך, הקצין הצעיר האומלל הוכיח תושיה ניכרת בכך שבמקום הקפה איטית של החיות, שממילא לא יכלה להיות מלאה נוכח היחס המספרי שהיה בעוכריו, פקד על התקפת פתע חזיתית שהיתה אמורה לנתק את הסלמנדרות מהים, להודפן פנימה לתחום האי ולאפשר לעלפן אחת אחת במכות האלות והמשוטים. לרוע המזל נקרעה שלשלת התוקפים תוך כדי המתקפה המתפתחת, וכמעט מאתיים סלמנדרות חמקו לים. בעוד התוקפים עבדו על הסלמנדרות שדרכן לים נותקה, החלו לבקוע מגבם נקישות חדות של ירי מאקדחים תת-ימיים (shark-guns); איש לא שער שסלמנדרות “טבעיות”, פראיות אלה שבאיי הקוקוס חמושות באקדחים נגד כרישים, ולעולם לא הוברר, מי בעצם סיפק להן את הנשק.

הימאי מיכאל קלי שניצול מהאסון מספר: “כאשר התחילו היריות, חשבנו שיורה עלינו צוות אחר שבא גם הוא לצוד סלמנדרות. סגן מק-קארת פנה מייד וצעק: ‘מה אתם עושים, חמורים, זהו צוות המונטרוז!’ ובו ברגע נפצע במותן, אבל עוד שלף את אקדחו ופתח באש. אחר-כך קיבל עוד אחת בצוואר ונפל. רק אז ראינו שהיורים הן סלמנדרות, ושהן מתכוונות לנתק אותנו מהים. אז קם לו Long Steve, הרים משוט והתנפל על הסלמנדרות בצעקות מונטרוז! מונטרוז! גם אנחנו התחלנו לצעוק מונטרוז! והרבצנו בנבלות האלה במשוטים איך שיכולנו. איזה חמישה משלנו נשארו שם שוכבים, אבל היתר הצליחו להגיע לים. Long Steve קפץ למים והתחיל לרוץ אל הסירה; אבל פתאום קפצו עליו כמה סלמנדרות ומשכו אותו אל מתחת למים. גם את צ’רלי הטביעו: הוא צעק אלינו: ‘חברה, למען השם, חברה, אל תשאירו אותי כך’. אבל אנחנו לא יכולנו לעזור. החזירים האלה ירו לנו בגב; בודקין הסתובב וקיבל אחת בבטן, אמר רק ‘אבל לא’ ונפל. אז שוב נסינו להגיע אל תוך האי; כבר שברנו על הנבלות את כל המקלות והמשוטים, ואז רק רצנו כמו ארנבות. אז כבר היינו רק ארבעה. פחדנו להתרחק יותר מדי מן החוף כדי שנוכל אחר-כך לחזור לאניה; הסתתרנו מאחורי סלעים ושיחים, והיינו מוכרחים להסתכל איך שאלה הורגות את החברים שלנו. הטביעו אותם כמו גורי חתולים, ואם אחד ניסה לשחות, נתנו לו במוט ברזל על הראש. אני רק אז הרגשתי שיש לי נקע ברגל ושאני לא יכול להמשיך.”

נראה שבינתיים שמע הקברניט לינדלי, שנשאר על סיפונה של המונטרוז! את כל היריות מן האי; בין שחשב שמשהו קרה בין אנשיו לבין הילידים, ובין שהסיק שיש שם סוחרי סלמנדרות אחרים, הוא לקח פשוט את הטבח ושני מכונאים שהיו באניה, הורה לטעון לסירה שעוד נותרה לו את מכונת היריה שהסתיר בבטנה של המונטרוז! מתוך ראיית הנולד, אם כי בניגוד לאיסור חמור, ושט לעזרת צוותו. הוא היה זהיר שלא לעלות לחוף; רק העלה את הסירה, שבחרטומה היתה מוצבת מכונת היריה, על השרטון, וניצב “בשילוב ידיים”. ניתן לימאי קלי להמשיך בסיפורו.

"לא רצינו לקרוא לקפטן, כדי שהסלמנדרות לא ימצאו אותנו. מר לינדלי עמד בסירה בשילוב ידיים וקרא: ‘מה קורה כאן?’ אז פנו הסלמנדרות אליו. בחוף היו כמה מאות מהן. ומצד הים נוספו כל הזמן חדשות, והתחילו להקיף את הסירה. ‘מה קורה כאן?’ אומר הקפטן. ואז ניגשת אחת מהסלמנדרות אליו ואומרת לו: ‘סע בחזרה!’

"הקפטן הביט בה, רגע לא אמר כלום, ואחר-כך שאל: ‘את סלמנדרה?’

" ‘אנחנו סלמנדרות,’ אמרה הסלמנדרה. ‘סע בחזרה, אדוני!’

" 'אני רוצה לדעת, מה עשיתם לאנשים שלי," אומר הזקן שלנו.

'לא היו צריכים להתנפל עלינו," אמרה הסלמנדרה. ‘תחזור לספינה שלך, אדוני!’

"הקפטן שוב השתתק לרגע, ואחר-כך אמר בשקט שכזה: ‘טוב, ג’נקינס, אש’.

“וג’נקינס המכונאי פתח באש לתוך שורות הסלמנדרות במכונת היריה.”

(בתום החקירה הרשמית הודיע משרד צי הסוחר בזו הלשון: “בענין זה נהג קפטן ג’יימס לינדלי כפי שיש לצפות מקצין ים בריטי.”)

“הסלמנדרות היו צפופות בהמון,” ממשיכה עדותו של קלי. “והן נפלו כמו תבואה בשדה. אחדות ירו מהאקדחים שלהן על מר לינדלי, אבל הוא עמד בשילוב הידים שלו ולא זז אפילו. ברגע זה הגיחה מהמים מאחורי הסירה סלמנדה שחורה שהחזיקה בטלפה משהו כמו קופסת שימורים, ביד השניה קרעה משהו מהקופסה, וזרקה אותה למים מתחת לסירה. עד שתספור עד חמש פרץ במקום עמוד של מים ונשמע קול נפץ עמום אבל חזק, עד שהאדמה רעדה לנו תחת הרגליים.”

(על פי עדותו של קלי הגיע המשרד החוקר לידי מסקנה שהמדובר בחומר הנפץ “3W” אשר סופק לסלמנדרות שעבדו בביצור סינגפור, לשם פיצוץ סלעים מתחת למים. אבל כיצד זה הגיעו המטענים מידי הסלמנדרות שם לאיי הקוקוס, דבר זה נשאר בגדר תעלומה; לפי השערה אחת הובילו אותם אנשים, לפי השערות אחרות היה לסלמנדרות כבר אז איזה שהוא סוג של תקשורת ותעבורה. דעת הקהל דרשה אז שתיאסר מסירת חמרי נפץ כה מסוכנים לידי הסלמנדרות; אבל הרשות המוסמכת הודיעה, כי “לפי שעה אין אפשרות להחליף את חומר הנפץ היעיל ביותר והבטוח יחסית 3W באחר”; וכך נותרו הענינים כשהיו.)

“הסירה עפה באויר,” ממשיכה עדותו של קלי. “ונקרעה לגזרים. במקום התאספו הסלמנדרות שנותרו בחיים. לא יכולנו להבחין אם מר לינדלי עודו בחיים; אבל כל שלושת חברי – דונובן, בירק וקנדי – זינקו ורצו לעזרתו כדי שלא יפול בידים של הסלמנדרות. גם אני רצית לרוץ, אבל היה לי נקע בקרסול, ואז התישבתי והתחלתי למשוך בשתי הידיים את כף הרגל כדי להחזיר את הפרקים למקומם. לכן אני לא יודע מה קרה באותו הרגע, אבל כשהרמתי את עיני, שכב קנדי כשפניו בחול, ולדונובן ובירק לא היה זכר; רק מתחת למים עוד היתה איזו מהומה.”

הימאי קלי ברח אחר-כך לעומק האי, עד שמצא כפר של ילידים; אבל הם התנהגו אליו בצורה מוזרה ולא רצו לתת לו אפילו קורת גג; אולי פחדו מהסלמנדרות. רק כעבור שבעה שבועות מצאה ספינת דייג את מונטרוז! שדודה ועזובה, עוגנת במימי איי הקוקוס, והצילה גם את קלי.

כמה שבועות לאחר מכן הגיעה אל חופי איי הקוקוס ספינת התותחים של הוד מלכותו הבריטי פיירבול, והמתינה על עוגניה ללילה. שוב היה ליל ירח מלא ולבן; מן הים עלו סלמנדרות, התישבו בחוף בעיגול גדול ובפתחו במחולן החגיגי. אז ירתה פיירבול פגז ראשון למרכז העיגול. הסלמנדרות שלא נקרעו לגזרים נשארו לרגע קט כתקועות על מקומן, ואחר-כך פתחו במנוסה למים; ברגע זה הרעימה מכת אש נוראה מששה קני תותח, ורק עוד כמה סלמנדרות שסועות זחלו אל המים. אחר-כך מכת אש שנייה ושלישית.

עתה נסוגה ספינת הוד מלכותו פיירבול בחצי מיל ימי והחלה לירות לתוך המים, תוך שהיא שטה לאורך החוף. זה נמשך שש שעות, ונורו כשמונה מאות פגזים. אחר-כך שבה פיירבול על עקבותיה. יומיים אחרי עזיבתה עוד היו פני הים ליד איי הקוקוס מכוסים בסלמנדרות קרועות לאלפיהן.

באותו לילה ירתה אנית הקרב ההולנדית ון-דיק שלושה מטחים לתוך המון סלמנדרות באי הזעיר גונונג; הסיירת היפנית האקודייט שילחה שלושה פגזים אל איי הסלמנדרות אילינגלאפלאפ; ספינת התותחים הצרפתית בשאמֶל פזרה בשלושה מטחים מחול סלמנדרות באי ראוואיוֹואי. היתה זאת אזהרה לסלמנדרות. היא לא היתה לשווא; מקרה דומה (הוא זכה לכינוי Keeling-killing) לא ארע שוב, וסחר הסלמנדרות הסדיר והפראי כאחד יכול היה לשוב ולפרוח לברכה ובלא הפרעה.


2. התנגשות בנורמנדיה    🔗


אופי אחר היה להתנגשות בנורמנדיה שהתרחשה זמן מה לאחר מכן. הסלמנדרות שם, שעבדו בעיקר בשרבורג והתגוררו בחופים שסביבה, נשאו את עיניהן לתפוחי עץ; אבל מכיוון שמעבידיהן מאנו לספקם להן מעבר למכסת המזון לסלמנדרות (טענו שהדבר היה מעלה את עלויות הבניה מעל לתקציב שנקבע), היו הסלמנדרות יוצאות למבצעי סחיבה במטעים הקרובים. האיכרים התלוננו במינהל המחוז, והוצא איסור חמור על הסלמנדרות לשוטט בחוף מחוץ למה שהיה ידוע כאיזור הסלמנדרות. אבל דבר לא הועיל; הפרי במטעים המשיך להעלם. וסופר שנעלמו גם ביצים מהלולים. מספר כלבי השמירה שנמצאו כל בוקר הרוגים הלך ורב. אז החלו האיכרים להציב שמירה משלהם במטעים, חמושים ברובים ישנים, והיו יורים במסיגי הגבול. זה, בסופו של דבר, היה יכול להישאר ענין מקומי; אלא שאיכרי נורמנדיה, מרוגזים כפי שהיו כבר בשל העלאת המסים וייקור התחמושת, החלו לשנוא את הסלמנדרות שנאת מוות, ויצאו לגיחות נגדן בחבורות חמושות. כאשר הגיעו הדברים לידי ירי המוני על סלמנדרות גם במקומות העבודה, התלוננו הפעם קבלני עבודות המים אצל הממונה על המחוז, והממונה ציווה להחרים מידי האיכרים את כלי המשחית החלודים. האיכרים התנגדו כמובן והתפתחו סכסוכים לא נעימים עם הז’נדרמריה: הנורמנדים קשי העורף התחילו לפתוח באש לא רק על הסלמנדרות, אלא גם על ז’נדרמים. מפקדת הז’נדרמריה שיגרה תגבורת לנורמנדיה, ובוצעו חיפושים מבית לבית.

בדיוק אז התרחש ארוע בלתי נעים עד מאוד: בסביבת קוטאנס התנפלו נערי הכפר על סלמנדרה שהתגנבה בנסיבות מחשידות אל לול תרנגולות, הקיפו אותה, כפתו אותה כשגבה אל קיר הגורן, והתכוננו לסקול אותה בלבנים. הסלמנדרה הפצועה הושיטה את ידה וזרקה לארץ משהו דומה לביצה; ארעה התפוצצות שקרעה לגזרים את הסלמנדרה, אבל גם שלושה נערים: פייר קאז’יס בן אחת עשרה, מארסל בֶּראר בן שש עשרה לואי קרמאדק בן חמש עשרה; נוסף על זאת נפצעו חמישה ילדים, פחות או יותר קשה. הידיעה עשתה לה כנפיים בכל הסביבה; כשבע מאות איש התקבצו באוטובוסים מהסביבה הקרובה והרחוקה והתנפלו על מושבת הסלמנדרות שבמפרץ באס קוטאנס כשהם חמושים ברובים, קלשונים ומחבטי דייש. כעשרים סלמנדרות נהרגו בטרם הצליחו הז’נדרמים להשתלט על ההמון הזועף. יחידת חיל ההנדסה שהובאה משרבורג הקיפה את המפרץ בגדרות תיל; אבל בלילה יצאו הסלמנדרות מהים, פוצצו ברימוני יד את המכשול וכנראה נערכו לחדירה אל פנים היבשה. רכב צבאי הביא בחפזון כמה פלוגות של חיל רגלים עם מקלעים, ושרשרת של אנשי צבא ניסתה להפריד בין הסלמנדרות לבין בני האדם. בינתיים עשו האיכרים שמות במשרדי מס ההכנסה ובתחנות הז’נדרמריה, וגובה מס אחד שנוא על הבריות נתלה על פנס רחוב ועליו שלט “הלאה הסלמנדרות!” העתונים, בייחוד עתוני גרמניה, כתבו על מהפיכה בנורמנדיה; אולם ממשלת פריז נקטה צעד נמרץ של הכחשה חד-משמעית.

בעוד מדלגות התנגשויות הדמים בין האיכרים והסלמנדרות לאורך חופי קאלוואדוס, פיקארדי ופב-דה קאלה, הפליגה מנמל שרבורג המשחתת הצרפתית הישנה ז’יל פלאמבו אל חופה המערבי של נורמנדיה; היה מדובר, כפי שנטען לאחר מכן בתוקף, רק בכך שנוכחותה תשפיע השפעה מרגיעה הן על בני המקום והן על הסלמנדרות. המשחתת נעצרה כמיל וחצי מחוף מפרץ קוטאנס משירד הלילה, הורה מפקדה לירות, להגברת הרושם, נורים צבעוניים. אנשים רבים בחוף התבוננו במחזה המרהיב; לפתע נשמעה נהמת שריקה חדה וליד חרטום המשחתת פרץ עמוד מים ענק; הספינה נטתה על צידה, וברגע זה נשמעה התפוצצות אדירה. היה ברור שהמשחתת טובעת; תוך רבע שעה חשו סירות מנוע מכל הנמלים שבסביבה ובאו לעזרה, אבל לא היה צורך בהן; חוץ משלושה ימאים שנהרגו בשעת ההתפוצצות ניצל כל הצוות, וז’יל פלאמבו טבעה חמש דקות לאחר שמפקדה נטש אחרון את הסיפון בהשמיעו את המלים הזכורות לתהילה “אין מה לעשות”.

ההודעה הרשמית שפורסמה עוד באותו לילה הודיעה כי “המשחתת הישנה ז’יל פלאמבו שעמדה להיות מוצאת מהשירות בשבועות הקרובים, עלתה על שרטון בשעת הפלגה לילה, וכתוצאה מהתפוצצות הדוודים טבעה”; אבל העתונות מאנה להינחם; בעוד שהעתונות הרשמית למחצה טענה שהספינה עלתה לאמתו של דבר על מוקש גרמני מטיפוס חדיש, הופיעו בעתוני האופוזיציה ובעתונות חוץ כותרות של קידוש לבנה:


משחתת צרפתית טורפדה בידי הסלמנדרות

התרחשות מיסתורית בחוף נורמנדיה!

מרד הסלמנדרות!!


“אנו תובעים לדין ההיסטוריה את אלה,” כתב בלהט בעתונו ציר האספה הלאומית בארתלמי, “אשר חימשו חיות נגד אנשים; את אלה ששמו בטלפי הסלמנדרות פצצות להרוג בהן איכרים צרפתיים וילדים תמימים בשעת משחקם; את אלה אשר הנפיקו למפלצות הים את הטורפדות המודרניות ביותר לטבע בהן את הצי הצרפתי בשעה שכך יעלה על דעתן. אומר אני – לדין ההיסטוריה; אבל יתנו נא את הדין גם עלי אדמות על רצח, יובאו לפני בית דין צבאי על בגידה במולדת; יש לחקור כמה קיבלו מתעשייני הנשק בעד דאגתם לחימוש מפלצות הים בכלים שיופנו נגד ציי כל ארצות התרבות!” וכן הלאה; בקיצור נוצרה אווירת בהלה כללית, ההמונים התגודדו ברחובות והתחילו להקים מתרסים; בבולבארים של פריז הוצבו צלפים מסנגאל עם רובים ערוכים לקרב, בפרוורים המתינו טנקים ומשוריינים. אותה שעה עמד על דוכן האספה הלאומית שר הצי, מר פראנסואה פונסו, חיוור אך נחוש בדעתו, והודיע: הממשלה מקבלת את האחריות לחימושן של הסלמנדרות שבחופי צרפת ברובים, מקלעים תת-מימיים, סוללות תת-ימיות ומטולי טורפדות. אולם בעוד שהסלמנדרות הצרפתיות חמושות רק בתותחים קלים בעלי קליבר קטן, הרי הסלמנדרות הגרמניות חומשו במרגמות תת-ימיות ענקיות בקוטר 32 ס"מ; בעוד שבחופי צרפת מוצבים מחסנים תת-ימיים של רימוני יד, טורפדות וחומרי נפץ בצפיפות ממוצעת של אחד לכל עשרים וארבעה קילומטר, קיימים בחופי איטליה מחסני מעמקים של חומרי מלחמה בצפיפות אחד לעשרים. ובחופי גרמניה אחד לשמנה עשר. צרפת לא תוכל להניח ולא תניח לחופיה להיות בלתי מוגנים. צרפת אינה יכולה לוותר על חימוש סלמנדרותיה. השר הורה כבר עכשיו על חקירה נמרצת ביותר בכדי לוודא, מי אחראי לאי ההבנה הגורלית בחופי נורמנדיה; נראה שהסלמנדרות חשבו שהנורים הצבעוניים הם אות לפתיחת התערבות צבאית ורצו להתגונן. בינתיים פוטרו הן מפקד הז’יל פלאמבו והן הממונה על מחוז שרבורג; ועדה מיוחדת מונתה לברר כיצד נוהגים קבלני עבודות המים בסלמנדרות; בעתיד יהיה גם בתחום הזה פיקוח צמוד. הממשלה מביעה את צערה העמוק על אובדן חיי אדם; לגיבורי האומה הצעירים פייר קאז’יס, מארסל בֵּראר ולואי קרמאדק יוענקו עיטורים והם ייקברו על חשבון המדינה, והוריהם יזכו בגמלת כבוד. בפיקוד העליון של הצי יחולו שינויים חשובים הממשלה תתיצב להצבעת אימון באספה מייד כשיהיה בידיה להניח על שולחנה דין וחשבון מפורט. – והממשלה הודיעה על ישיבתה הנמשכת עד להודעה חדשה.

בינתיים הציעו העתונים – כל אחד על פי צבעו הפוליטי – מסע עונשין, השמדה, כיבוש או מסע צלב נגד הסלמנדרות, שביתה כללית, התפטרות הממשלה, מעצר קבלני עבודות הסלמנדרות, מעצר מנהיגי הקומוניסטים וסוכניהם, ועוד הצעות רבות אחרות להצלת האומה. משנפוצו שמועות על סגירתם האפשרית של החופים והנמלים, התחילו האנשים לאגור בקדחתנות דברי מזון, ומחיר כל המצרכים עלה במהירות מסחררת; בערים התעשייתיות פרצו מהומות נגד היוקר; הבורסה נסגרה לשלושה ימים. קיצורו של דבר, היה זה המצב המתוח והמאיים ביותר בשלושה או בארבעה חדשים. לפתע התערב במצב בזריזות מפליגה שר החקלאות מר מונטי. הוא הורה שבחופי צרפת יישפכו לים פעמיים בשבוע כך וכך מאות קרונות רכבת של תפוחי עץ בשביל הסלמנדרות, כמובן על חשבון המדינה. הוראה זו השביעה מאוד את רצונן של הסלמנדרות והרגיעה את מגדלי הפרי בנורמנדיה ובמקומות אחרים. אבל מר מונטי לא הסתפק בכך: מכיוון שכבר מזמן היו קשיים ותסיסה עמוקה ומדאיגה בחוגי הכורמים שסבלו מהעדר שווקים, הורה מר מונטי שהמדינה תשתתף בהחזקת הסלמנדרות בכך, שכל אחת מהן תקבל מדי יום חצי ליטר יין לבן. הן לא ידעו תחילה מה לעשות ביין, כי הוא גרם להן לשלשולים חזקים, והיו שופכות אותו לים; אבל במשך הזמן כנראה התרגלו, ולימים התברר, שהסלמנדרות הצרפתיות מזדווגות מאז ביתר התלהבות, אם כי בפריון מופחת, מאשר קודם לכן. כך נפתרה במכה אחת בעיה חקלאית ותקרית הסלמנדרות; המתח המאיים רפה, וכאשר פרץ כעבור זמן קצר משבר ממשלתי חדש בגלל השערוריה הפיננסית סביב מאדם טופלר, נתמנה מר מונטי הזריז, אשר הוכיח את יכולתו, לשר הצי בממשלה החדשה.


3. תקרית בלאמאנש    🔗


כעבור זמן מה שטה אוניית הנוסעים הבלגית אאודנבורג מאוסטנדה לרמסגייט. בהיותה באמצע מיצרי קלה, הבחין הקצין התורן שכחצי מיל מדרום לנתיב הרגיל “משהו מתרחש במים”; מכיוון שלא היה יכול להבחין האם אין שם מישהו טובע, ציוה לשוט אל המקום ההוא הגועש בחוזקה. כמאתיים נוסעים צפו מצד הספינה הפונה אל הרוח במחזה המוזר: פה ושם ניתזו המים בקילוח אנכי, פה ושם הגיח מהם משהו כמו גוף שחור; יחד עם זאת נטלטלו פני המים כמרקחה בקוטר של כשלוש מאות מטר, ומהמעמקים נשמעו רעשים חדים דמויי צפירה ורעמים. “זה היה כאילו התפרץ מתחת לפני הים איזה הר געש קטן.” כאשר התקרבה אאודנבורג לאטה אל המקום, פרץ לפתע כעשרה מטר מחרטומה גל אדיר וניצב ונשמעה התפוצצות נוראה. כל הספינה התרוממה בתנועה חדה, ואל הסיפון ניתך מטר מים כמעט רותחים: יחד אתו נפל בקידמת הסיפון גוף שחור וחסון מתבוסס ומתכווץ בעויתות ופולט זעקות אימים; היתה זאת סלמנדרה שבורה וכוויה. המפקד התורן הורה על קיטור מלא לאחור, כדי שהאניה לא תיכנס לליבו של הגיהינום המתפוצץ; אבל בינתיים התפשטו ההתפוצצויות סביב סביב, ופני הים כוסו גזרי גופן של סלמנדרות קרועות. לבסוף עלה בידי הצוות לסובב את האניה, והאאודנבורג נמלטה במלוא הקיטור צפונה. לפתע הרעימה התפוצצות איומה כשש מאות מטר מירכתיה, ומן הים התפרץ עמוד מים וקיטור לגובה של מאה מטר, אולי. אאודנבורג פנתה לעבר הארויץ' ושידרה לכל עבר אזהרה אלחוטית: “הקשב, הקשב, הקשב! בקו אוסטנדה-רמסגייט סכנה חמורה של התפוצצויות תת-ימיות. אין יודעים מה זה. עצתנו לכל הספינות להתרחק!” בינתיים נמשכו קולות הרעם והנפץ. כמעט כמו בשעת תמרונים ימיים; אבל לא היה אפשר לראות דבר בגלל המים הניתזים והקיטור. אותה שעה כבר הפליגו מדובר ומקאלה טרפדות ומשחתות במלוא הקיטור ואף כוונו למקום להקי מטוסים צבאיים; אבל כשהגיעו למקום לא מצאו שם אלא פני ים עכורים בבוץ צהוב ומכוסים בדגים מתים וסלמנדרות קרועות לגזרים.

בתחילה דובר על התפוצצות מוקשים כלשהם בתעלה; אבל לאחר שמשני צדי התעלה נסגרו החופים בשרשרות צבא, וראש ממשלת בריטניה הפסיק, בפעם הרביעית בתולדות העולם, את סוף השבוע שלו וחזר בשבת בחפזון ללונדון, החלו לחוש שמדובר בארוע רציני ביותר בעל משמעות בינלאומית. העתונות מלאה שמועות מרעישות ביותר, אבל למרבה הפלא פיגרו הפעם הרחק אחרי המציאות; איש לא שער שבמשך כמה ימים קריטיים עמדה אירופה ואתה עולם ומלואו על עברי פי פחת של תבערת מלחמה. רק כעבור כמה שנים, כאשר חבר ממשלת בריטניה דאז, סיר תומס מלברי נכשל בבחירות לפרלמנט, וכתוצאה מכך פרסם את זכרונותיו המדיניים, היה אפשר להוודע, מה בעצם התרחש בימים ההם; אלא שאז כבר לא התענין בזה איש, למעשה.

העניין שהיה כך היה: הן צרפת והן בריטניה התחילו, כל אחת בעבר תעלת לאמאנש מזה, לבנות ביצורי סלמנדרות תת-ימיים, שבעזרתם היה אפשר לחסום את התעלה כולה במקרה של מלחמה. אחר-כך, כמובן, האשימו שתי המעצמות זו את זו שהאחרת התחילה; אבל האמת ניתנת להאמר ששתיהן פתחו בעבודות בעת ובעונה אחת, מתוך חשש שמא הצד שכנגד, המדינה השכנה והידידה, תעשה זאת ראשונה. בקיצור, מתחת לפני מיצרי קאלה צמחו זה כנגד זה מבצרי בטון ענקיים חמושים בתותחים כבדים, מטולי טורפדות, מוקפים שדות מוקשים ובכלל מצויידים בכל ההמצאות המודרניות ביותר שיד הקידמה האנושית השיגה עד אז בתחום אמנות המלחמה; בצד האנגלי היה קו הביצורים האימתני מאוייש (אם זאת המלה) בשתי דיביזיות של סלמנדרות כבדות ובכשלושים אלף סלמנדרות עבודה, בצד הצרפתי בשלוש דיביזיות של סלמנדרות מלחמה סוג א'.

נראה שביום הקריטי נפגשה סמוך למרכז התעלה על קרקעית הים פלוגת עבודה של סלמנדרות בריטיות בסלמנדרות צרפתיות, וארעה ביניהן איזושהי אי-הבנה. בצד הצרפתי טענו שהסלמנדרות שלהם, שהיו עסוקות בעבודתן השלווה, הותקפו בידי הבריטיות שרצו לגרש אותן; הבריטיות החמושות היטב, נאמר, ניסו לחטוף כמה סלמנדרות צרפתיות, אשר התגוננו כמובן. בעקבות זאת פתחו הסלמנדרות הצבאיות הבריטיות באש אל הסלמנדרות-הפועלות והטילו בהן רימונים ופגזי ררנ"ט, כך שהצד הצרפתי נאלץ להשתמש באותם אמצעים עצמם. ממשלת צרפת רואה חובה לעצמה לדרוש מידי ממשלת בריטניה שיפוי מלא ופנוי גיזרת המריבה התת-ימית, וכן הבטחה שמקרים מסוג זה לא יישנו.

לעומת זאת הודיעה ממשלת בריטניה לממשלת צרפת בשדר מיוחד שהסלמנדרות אשר חויילו לצבא צרפת חדרו למחצית הבריטית של התעלה ונערכו להנחת מוקשים. הסלמנדרות הבריטיות הזהירו אותן שהן נמצאות בשטח ריבוני לא להן; הסלמנדרות הצרפתיות, החמושות מכף רגל עד ראש, השיבו במטח רימוני יד והרגו כמה סלמנדרות-פועלות בריטיות. ממשלת הוד מלכותו מצטערת על שהיא נאלצת לדרוש מממשלת הריפובליקה הצרפתית שיפוי מלא ובטחונות שלהבא לא יפלשו סלמנדרות צבאיות צרפתיות למחצית הבריטית של תעלת לאמאנש.

בתשובה הודיעה ממשלת צרפת שאין היא יכולה עוד לסבול שהמדינה השכנה תבנה ביצורים תת-ימיים בקרבתם הבלתי אמצעית של חופי צרפת. אשר לאי-ההבנה בקרקעית התעלה, מציעה ממשלת הריפובליקה שהענין שבמחלוקת יוגש, בהתאם להוראות אמנת לונדון, להכרעת בין הדין הבינלאומי בהאג.

ממשלת בריטניה השיבה, שאין היא יכולה ואין היא מתכוננת לעשות את בטחון חופי בריטניה תלוי בשום החלטה מבחוץ. כמדינה המותקפת היא דורשת מחדש, ובכל התקיפות, התנצלות, שיפוי הנזקים ובטחונות לעתיד. בה בעת הפליג צי הים התיכון של בריטניה ממקום מעגנו ליד מלטה, במלוא הקיטור מערבה; לצי האטלנטי ניתנו פקודות להתרכז ליד פורסטמות ויארמות.

ממשלת צרפת הורתה על גיוס חמישה שנתונים של מילואי חיל הים.

נדמה היה שאף אחת משתי המדינות איננה מסוגלת עוד לסגת; סוף כל סוף היה ברור שמדובר בלא פחות ולא יותר מאשר בשליטה בתעלה כולה. ברגע קריטי זה קבע סר תומס מלברי את העובדה המדהימה שבצד הבריטי לא קיימות בעצם שום סלמנדרות, לא צבאיות ולא אזרחיות (לפחות de jure), מכיוון שבאיים הבריטיים עדיין תקף האיסור שנחקק בשעתו בימיו של סר סמיואל מנדֶוויל ושלפיו אסור להעסיק אפילו סלמנדרה אחת בחופים ובמים הריבוניים של האיים הבריטיים. לפיכך לא יכלה ממשלת בריטניה להניח רשמית שסלמנדרות צרפתיות תקפו סלמנדרות בריטיות; כל העניין הצטמק איפוא לשאלה, הסיגו הסלמנדרות הצרפתיות את גבול המים הריבוניים של בריטניה האם בשוגג או במזיד. שלטונות הריפובליקה הבטיחו שיחקרו בדבר; ממשלת בריטניה אפילו לא הציעה שהסכסוך הזה יונח על שולחנו של בית הדין הבינלאומי בהאג. לבסוף הסכימו מפקדות הציים הבריטית והצרפתית, שבין הביצורים התת-ימיים בתעלת לאמאנש יושאר איזור נייטרלי ברוחב חמישה קילומטר, צעד שחיזק עוד יותר את ידידותן של שתי המדינות.


4. Der Nordmolch    🔗


כמה שנים לאחר ייסוד מושבות הסלמנדרות הראשונות בים הצפוני ובים הבלטי מצא החוקר הגרמני ד"ר הנס טירינג שהסלמנדרה הבלטית מראה – כנראה בהשפעת הסביבה – תכונות גופניות חורגות אחדות: כך, לטענתו, היא בהירה קצת יותר, צועדת זקופה יותר ומדד הגולגולת שלה מעיד על גולגולת ארוכה יותר וצרה יותר מראשיהן של סלמנדרות אחרות. וזן זה כונה לפיכך der Nordmolch או Der Edelmolch Andrias Scheuchzeri var. nobilis erectus Thüring)).

בעקבות התפתחות זו התחילה העתונות הגרמנית לעסוק בהתלהבות רבה בסלמנדרה הבלטית. דגש מיוחד הושם על כך שדווקא בהשפעת הסביבה הגרמנית התפתחה סלמנדרה זו לטיפוס גזעי שונה ומורם מאחרים, העולה בלי ספק על כל הסלמנדרות האחרות. בנימת בוז היו מזכירים את הסלמנדרות המנוונות מאיזור הים התיכון, המפגרות מבחינה גופנית ומוסרית כאחד, את הסלמנדרות הפראיות מהאיזורים הטרופיים, ובכלל את הסלמנדרות נמוכות הדרג, החייתיות והברבריות של אומות אחרות. ‘מסלמנדרת הענק אל סלמנדרת-העל-הגרמנית’ – זו היתה לשון הסיסמה שעשתה לה כנפיים באותה עת. האין מקור המקורות של הסלמנדרה בת ימינו מצוי על אדמת גרמניה? האם לא עמדה עריסתה ליד אנינגן, שם מצא המלומד הגרמני ד"ר יוהנס יעקב שויכצר את עקבותיה הנפלאות כבר בעידן המיוקן? על כן אין שום ספק ולו הקטן ביותר, כי אנדריאס שויכצרי המקורי נולד לפני עידנים גיאולוגיים ארוכים על אדמה טווטונית; אם התפזר אחר כך לימים ולאזורים אחרים, שילם על כך בנסיגה התפתחותית ובניוון; אולם ברגע שחזר אל צור מחצבתו, הרי הוא חוזר להיות אשר היה בראשיתו: בן-סלמנדרה מבית שויכצר – נורדי ואצילי, בהיר, זקוף וארוך גולגולת. אין זאת אלא שרק על אדמת גרמניה יכולה הסלמנדרה לשוב אל הטיפוס הטהור והעליון, כפי שמצאה יוהנס יעקב שויכצר הגדול במאובני מחצבת אנינגן. לפיכך זקוקה גרמניה לחופים חדשים וארוכים יותר, למושבות, לים פתוח חובק עולם, כדי שבכל מקום יוכלו להתפתח במים גרמניים דורות חדשים של סלמנדרות טהורות גזע מן האב-טיפוס הגרמני. אנו זקוקים למרחבים חדשים בשביל סלמנדרותינו, כתבו העתונים הגרמניים; וכדי שעובדה זו תאיר את עיני העם הגרמני תדיר, הוקמה בברלין אנדרטת ענק של יוהנס יעקב שויכצר. הדוקטור הגדול היה מפוסל כשספר עב כרס בידו; ולמרגלותיו יושבת, זקופה, סלמנדה נורדית אצילית, נושאת עיניה למרחקים, אל מרחבי חופי האוקיאנוס שעין לא תשורם.

בשעת הסרת הלוט מעל אנדרטה לאומית זו נישאו כמובן נאומים חגיגיים, אשר עוררו תשומת לב בלתי רגילה בעתונות העולם. “גרמניה שוב מאיימת!” קבעו בעיקר הקולות מבריטניה. “אמנם כבר התרגלנו לנימה שכזאת, אבל כאשר מדברים במעמד רשמי כל כך ואומרים שגרמניה זקוקה בתוך שלוש שנים לחמשת אלפים קילומטר חופי ים חדשים, עלינו להשיב בלשון הברורה ביותר: טוב, נסו! בחופי בריטניה תשברו את שיניכם. אנו מוכנים, ונהיה מוכנים עוד יותר בתוך שלוש שנים. לבריטניה דרוש, ויהיה לה, מספר ספינות מלחמה שווה לזה של שתי המעצמות הקונטיננטליות הגדולות ביותר יחד; יחס כוחות זה נקבע ואיננו ניתן להפרה לעולם. אם אתם רוצים שתשתולל תחרות מטורפת בחימוש ימי, ניחא; שום בריטי לא יסבול שאנחנו נפגר, ולו בצעד זעיר אחד.”

“אנו מקבלים את קריאת התיגר הגרמנית,” הכריז בבית הנבחרים הלורד הראשון של האדמירליות סר פרסיס דרייק בשם הממשלה. “כל מי שישלח את ידו אל אחד הימים לכובשו, ייתקל בשריון ספינותינו, בריטניה הגדולה חזקה דיה להדוף כל התקפה על מאחזיה ועל חופי הדומיניונים והמושבות. כהתקפה כזו תיחשב גם בנייתם של איים ויבשות חדשים, ביצורים ובסיסי תעופה בכל הימים שמימיהם נושקים, ולו בקטע חוף קצרצר, לטריטוריה בריטית. תהא זו האזהרה האחרונה לכל מי שחשקה נפשו להזיז ולו ביארד אחד את חופי הימים.” בתגובה אישר בית הנבחרים את בנייתן של ספינות מלחמה חדשות בהקצבה משוערת של חצי מיליארד לירות שטרלינג. היתה זאת תגובה מרשימה לכל הדעות על הקמת האנדרטה המתגרה לזכר יוהן יעקב שויכצר אשר בברלין; אם גם הקמתה של אנדרטה זו עלתה רק שנים עשר אלף מרקים גרמניים.

לגילויים אלה השיב הפובליציסט הצרפתי המצויין המרקיז דה סאד, בעל מקורות מידע מהימנים, כדברים האלה: לורד האדמירליות הבריטי הכריז שבריטניה הגדולה מוכנה לכל התפתחות אפשרית. טוב ויפה; אולם האם ידוע ללורד רם המעלה, שגרמניה מחזיקה, בדמות הסלמנדרות הבלטיות שלה, בצבא קבע עצום וחמוש להחריד, המונה כיום חמישה מיליון סלמנדרות כשירות לקרב, אשר ביכולתה לתפעלו לאלתר בפעולה מלחמתית במים ובחוף? הוסף לכך כשבעה עשר מיליון סלמנדרות בשירותים טכניים ושירותי עורף, המוכנים להתיצב בכל רגע כצבא מילואים וצבא כיבוש. כיום נחשבים בני-הסלמנדרות כטובים שבחיילים בעולם; לאחר הטיפול הפסיכולוגי שניתן להם, הם רואים את המלחמה כשליחותם האמתית והעליונה; הם ילכו לקרב בהתלהבות של קנאי, בתחכום קר של טכנאי ובמשמעת מזויעה של תוצר האימון הפרוסי.

האם ידוע ללורד האדמירליות הבריטי, שגרמניה בונה בקדחתנות ספינות תובלה המסוגלות להעביר חטיבת סלמנדרות לוחמות בהפלגה אחת? הידוע לו שגרמניה בונה מאות על גבי מאות צוללות כיס שטווח פעולתן שלושת אלפים עד חמשת אלפים קילומטר, שצוותן על טהרת הסלמנדרות הבלטיות? הידוע לו שהיא מקימה בחלקים שונים של האוקיאנוסים מיכלי ענק תת-ימיים לאחסון דלקים? ובכן, נחזור ונשאל: האם האזרח הבריטי בטוח, שארצו הגדולה מוכנה באמת היטב לכל אפשרות?

לא קשה לתאר, המשיך המרקיז דה סאד, מה פירוש תפעול הסלמנדרות במלחמה הבאה, כשהן מצויידות בתותחים תת-ימיים מסוג ‘ברטה השמנה’, מטולי רקטות וטורפדות להטלת מצור ימי; חי נפשי, לראשונה בהיסטוריה אין לאיש סיבה להתקנא בבריטניה בשל היותה פרוסה על פני איים. אבל אם כבר נגענו בשאלות האלה, האם ידוע לאדמירליות הבריטית גם זאת, שהסלמנדרות הבלטיות מצויידות במכשיר שוחר שלום לכאורה, המכונה מקדח פניאומטי; וכי מקדח זה, המודרני מכולם, נוגס לעומק עשרה מטרים לשעה אחת בגרניט השוודי המשובח ביותר, ולעומק של חמישים עד ששים מטר באבן גיר אנגלית? (הדבר הוכח בקדיחות ניסוי שנערכו בחשאי על ידי המשלחת הטכנית הגרמנית בלילות ה-11, 12 ו-13 בחודש שעבר בחופי אנגליה בין היית ופולקסטון, כלומר מתחת לאפו של מבצר דובר.) אנו ממליצים לפני ידידינו שמעבר לתעלה לערוך לעצמם חשבון, כמה שבועות דרושים לכרסם, על ידי קדיחת חורים מתחת לפני הים, את המסד שעליו יושבות קנט או אסקס, עד שידמה לכיכר גבינה. עד כה הסב תושב האיים הבריטיים את עיניו בדאגה אל השמיים, שרק מהם יכולה להתרחש פורענות כלשהי על עריו הפורחות, על Bank of England שלו, או על הקוטג’ים השלווים החמודים כל כך כשהם טובלים בירק ובקיסוס. מעתה מוטב לו להצמיד את אוזנו לארץ שעל פניה משחקים ילדיו: הלא ישמע מבטנה היום או מחר את חריקת הלהב הנורא והבלתי נראה של מקדחת הסלמנדרות, החודרת ומעמיקה חדור צעד אחר צעד, הסוללת את דרכם של מטעני נפץ שלא ידענו כמותם? כבר לא מלחמה באויר, אלא מלחמה מתחת לפני הים ומתחת לפני האדמה היא המלה האחרונה של תקופתנו. שמענו על המלים המלאות בטחון עצמי מגשר הפיקוד של אלביון הגא; כן, עדיין זו ספינה אדירה הנישאת על פני הגלים ומושלת בהם; אבל פעם עלולים הגלים האלה להיסגר עליה כשהיא נמעכת ושוקעת במצולות ים. האם לא היה עדיף להתיצב אל מול פני הסכנה הזאת בעוד מועד? כעבור שלוש שנים יהיה כבר מאוחר מדי!

אזהרה זו של הפובליציסט הצרפתי המבריק עוררה באנגליה התרגשות עצומה; למרות כל ההכחשות שמעו אנשים ברחבי אנגליה חריקות תת-קרקעיות של מקדחות הסלמנדרות. מובן שהחוגים הגרמניים הרשמיים דחו והכחישו בתוקף את המאמר הנזכר. בכנותם אותו הסתה פרועה ותעמולה עויינת מאלף עד תו; אולם בו בזמן נערכו בים הבלטי תמרונים משולבים גדולים של הצי הגרמני בשילוב כוחות הקרקע וכוחות של סלמנדרות לוחמות. במהלך התמרונים האלה פוצצו פלוגות חיל ההנדסה הסלמנדרי לעיני הנספחים הצבאיים הזרים ליד ריגנוולדה קטע של דיונות חול בשטח כולל של ששה קילומטרים רבועים, שתחתיתן נקדחה קודם לכן. המחזה היה מרהיב, כשהאדמה התרוממה בקול נהמה גדולה “כמו קרחון שנשבר” – ורק אחר כך התפזרה ויצרה קיר עצום של עשן, חול וסלעים מתעופפים; החשיך כמעט כמו בלילה והחול שהתרומם שקע לאטו בשטח שקוטרו כמעט מאה קילומטר, ואף ירד כעבור כמה ימים בצורת רביב חול באזור ורשה. באטמוספירה נותרה אחרי הפיצוץ המרהיב כמות כה גדולה של חול ושל אבק מרחף, ששקיעות החמה באירופה כולה היו יפות להפליא כל אותה שנה, אדומות כדם ואש כפי שלא היו מעולם.

הים שכיסה את נתח החוף שפוצץ כונה לאחר מכן Scheuchzer-See והיה ליעד מועדף של טיולי בית ספר לאין ספור ומסעי חינוך לילדים גרמניים שהיו שרים את הימנון הסלמנדרות שהתחבב על הכל:

Solche Erfolche erreichen nur Deutsche Molche.


5. וולף מיינרט מחבר את יצירתו    🔗


ייתכן שהיו אלה דווקא אותן שקיעות שמש מרהיבות וטראגיות שהוזכרו, אשר היו מקור השראתו של הפילוסוף המתבודד בן העיר קניגסברג – וולף מיינרט – בחיבור יצירתו המונומנטלית “שקיעת המין האנושי”. יש לאל ידנו לדמותו לנגד עינינו מהלך על שפת הים, גלוי ראש ולבוש גלימה מתבדרת, בוהה בעיניים קסומות אל תוך שטף זה של דם ואש החובק מחציתו של רקיע. “כן,” מלחש הוא אחוז קסם. “כן; הגיע הזמן לכתוב אחרית דבר לתולדות האדם!” עמד וכתב אותה.

“מסתיימת והולכת טראגדיית המין האנושי”, פתח וולף מיינרט. “אל תטעה אותנו יזמתו הקדחתנית ושפעת הטכניקה שבידו; זהו אודם הקדחת בפניו של אורגניזם שאותות המות כבר טבועים בו. מעולם לא עברה על האנושות גיאות חיים כזו של היום; אבל הביאו לי אדם אחד שיהא מאושר; הראו לי מעמד שיהא שמח בחלקו, או אומה שלא תחוש באיום על עצם קיומה. בינות לדורוני הציביליזציה, בתוך תוכו של עושר דמוי עושרו של קריזוס בנכסי רוח וחומר, נתקפים אנו יותר ויותר בתחושת אי-בטחון שאין לגבור עליה, תחושת לחץ ואי-נוחות.” וולף מיינרט מנתח בלא רחם את הלוך רוחו של העולם של היום, אותו ערב רב של פחדים ושנאות, אי אימון ושגעון הגדלות, ציניות ונכאות רוח: במלה אחת – ייאוש, סיכם וולף מיינרט בקצרה. תסמונת טיפוסית של הסוף. גסיסה מוסרית.

השאלה היא: המסוגל האדם, האם היה מסוגל אי פעם, להיות מאושר? האדם בוודאי, ככל יצור חי; האנושות – לאו. כל אסונו של האדם הוא בכך, שנגזר עליו להיות לאנושות – או, מאידך, שהדבר קרה באיחור, לאחר שהיה כבר מפורד במסגרות של אומות, גזעים, אמונות, מעמדות ורבדים, נבדל לעשירים ועניים, למשכילים ולחסרי השכלה, לשולטים ולנשלטים. כנסו בעדר אחד סוסים, זאבים, כבשים וחתולים, שועלים וצבאים, דובים ועזים; כִלאו אותם במכלאה אחת והכריחו אותם לחיות באספסוף חסר טעם זה שייקרא “סדר חברתי” ולקיים כללי חיים משותפים; יהיה זה עדר אומלל ובלתי מרוצה, מפולג באורח פאטאלי, שבו לא יחוש אף אחד מהיצורים האלה כבביתו. זאת היא בסך הכל תמונה מדוייקת של העדר הגדול וההטרוגני עד יאוש הקרוי אנושות. אומות, מעמדות, רבדים, אינם יכולים לחיות לאורך ימים במשותף, מבלי שיצרו זה על זה ויפריעו זה לזה עד מאוס; הם יכולים לחיות לאורך ימים או אלה מחוץ לאלה – דבר שהיה אפשרי רק כל עוד העולם גדול דיו בשבילם – או זה נגד זה, במאבק לחיים ולמוות. מבחינת מכללים אנושיים ביולוגיים, כגון אומה, גזע או מעמד, יש רק דרך אחת טבעית אל אושר הומוגני ובלתי מופרע: להכין מקום רק לעצמו ולהשמיד את האחרים. וזהו בדיוק הדבר שהמין האנושי החמיץ. היום כבר מאוחר מדי. התקנו לעצמנו דוקטרינות רבות מדי והתחייבויות שבהן אנחנו מגינים על “האחרים”, במקום להיפטר מהם; המצאנו סדר מוסרי, זכויות אדם, חוזים, חוקים, שויון, אנושיות ומה לא; יצרנו את הפיקציה של אנושות הכוללת אותנו ואת ה“אחרים” באיזו שהיא ישות רעיונית גבוהה יותר. איזו טעות גורלית! העלינו את החוק המוסרי מעל לחוק הביולוגי. הפרנו את ההנחה הטבעית של כל חיי צוותא: כי רק חברה הומוגנית יכולה להיות חברה מאושרת. את האושר הזה שהיה ניתן להשגה הבאנו קורבן לחלום גדול, אבל בלתי אפשרי: ליצור אנושות אחת וסדר אחד לכל האנשים, האומות, המעמדות והרמות. היתה זאת איוולת עם גודל רוח. היה זה הנסיון היחיד של האדם הראוי, בדרכו שלו, להוקרה, להתעלות על עצמו. ובעבור אידיאליזם עילאי זה משלם עתה המין האנושי בחורבן שלא ניתן עוד למנעו.

התהליך שבאמצעותו מבקש האדם להתארגן איכשהו לאנושות ימיו כימי הציביליזציה עצמה, כימי חוקיו הראשונים וקהילותיו הראשונות; אם לבסוף הושג מקץ אלפי שנים רבות כל כך רק זאת, שהתהומות בין הגזעים, האומות, המעמדות והשקפות העולם העמיקו בחריפות כזו ובלא תקוה, כפי שאנו עדים לכך בימינו, לא נוכל עוד לעצום את עינינו נוכח ההכרה שהנסיון ההיסטורי האומלל לעצב מכל האנשים מין אנושות – נכשל כשלון סופי וטראגי. סוף כל סוף אנו מתחילים לתפוס את הדבר; מכאן אותם נסיונות ותכניות לאחד את החברה האנושית בדרך אחרת, בכך שבאמצעים רדיקלים יוכן מקום רק לאומה אחת, מעמד אחד, או אמונה אחת. אבל מי יוכל לומר עד כמה אנו נגועים בחולי החשוך מרפא של הדיפרנציאציה? במוקדם או במאוחר תתפרק כל שלמות הומוגנית כביכול לקומץ הטרוגני של אינטרסים מתנגשים, מפלגות, מעמדות וכן הלאה, אשר או שיילחמו זה בזה עד חורמה, או שיסבלו שוב מכורח חייהם בצוותא. אין כל מוצא. אנו נעים במעגל קסמים; אלא שלא לעולם תיסוב ההתפתחות במעגל. לזה דאג הטבע עצמו בכך, שהקצה בעולם מקום לסלמנדרות.

אין זה מקרה, הרהר וולף מיינרט, שהסלמנדרות הגשימו את חיותן רק בתקופה שבה החולי הכרוני של האנושות, אותו אורגניזם ענק שלא עלה בידו להתאחות והתפרק כל העת, עובר לשלב הגסיסה. מלבד סטיות חסרות משמעות מתיצבות הסלמנדרות כישות אחת כבירה והומוגנית; עד כה הן לא יצרו שום שבטים, אומות, לשונות, מדינות, אמונות, מעמדות או כתות הנבדלות זו מזו התבדלות של ממש; אין בהן אדונים ועבדים, בני חורין וצמיתים, עשירים ועניים; יש אמנם הבדלים מסויימים הנגזרים מחלוקת העבודה, אבל מצד עצמה זוהי מסה אחידה, עשויה חומר אחד והומוגנית, מבחינה ביולוגית פרימיטיבית באותה מידה בכל חלקיה, שציודה הטבעי לקוי אבל שווה, משועבדת באותה מידה, וחיה ברמת חיים נמוכה ואחידה. אחרון הכושים או האסקימוס הנידח ביותר חי בתנאים טובים יותר בלא כל השוואה, ונהנה מנכסי חומר ורוח שופעים לאין שיעור מאשר אותם מיליארדי סלמנדרות מאוזרחות. ואף על פי כן אין כל סימן שהסלמנדרות סובלות מכך. להיפך. עינינו הרואות שאין להן שום צורך בכל אשר בו מבקשים להיושע מן האימה המטאפיזית ומלחץ החיים של האדם; אין להן צורך בפילוסופיה, בחיי נצח או באמנות; אין הן יודעות דמיון מהו, הומור, מיסטיקה, משחק או חלום; הן ריאליסטיות קיומיות מוחלטות. הן רחוקות מאתנו בני האדם ממש כמו הנמלים או החילקים; 32הן נבדלות מהם רק בכך שהתנחלו בתנאי חיים שונים, דהיינו בציביליזציה האנושית. התנחלותן בה דומה להתנחלות הכלב במגורי האדם; אין הן יכולות להתקיים בלעדיה, אבל אין הן חדלות להיות בשל כך מה שהנן;משפחת בעלי חיים פרימיטיבית מאוד בדרגת דיפרנציאציה נמוכה. די להן לחיות ולרבות; הן יכולות להיות אפילו מאושרות, כי לא מפריעה להן שום תחושת אי שויון בינן לבין עצמן. הן פשוט הומוגניות. לכן הן יכולות להגשים בלי קושי באחד הימים, כן – ממש בכל יום שיבוא – את אשר לא יכלו לעשות בני האדם: את אחדות סוגן בכל העולם, את אחידותן העולמית. במלה אחת את הסלמנדריות האוניברסלית. באותו יום תסתיים הגסיסה בת אלפי השנים של המין האנושי. על פני כוכב הלכת שלנו לא יהיה די מקום לשתי המגמות השואפות להשתלט על העולם. אחת מהן – דינה לסגת, ואנו יודעים, איזו תיסוג.

כיום חיות בעולם כעשרים מיליארד סלמנדרות מאוזרחות, קרוב לפי עשר ממספר בני האדם. מזה נובע, בתוקף הכרח ביולוגי והגיון היסטורי, כי הסלמנדרות, בהיותן משועבדות, יהיו חייבות להשתחרר; כי בהיותן הומוגניות, יהיה עליהן להתאחד; וכי בהיותן בכך הכוח הגדול ביותר שהעולם ראה מימיו, אחת דתן לתפוס את השלטון על העולם. החושבים אתם שיתפתחו לחוס על האדם? החושבים אתם שיחזרו על שגיאתו ההיסטורית בכך שתמיד שעבד את העמים והמעמדות שנוצחו במקום להשמידם? שמתוך אנוכיות הציב תמיד הבדלים חדשים בין בני האדם, רק כדי לנסות לגשר עליהם אחר-כך מתוך גודל רוח ואידיאליזם? לא, באיוולת היסטורית כזו לא ישגו הסלמנדרות, מכריז וולף

מיינרט. ולו מכיוון שספרי הוא שיזהירן! הן יירשו את כל הציוויליזציה האנושית; כל שעשינו אנחנו יפול לחיקן, כל אשר נסינו ברצותנו להשתלט על העולם; אבל הן היו פועלות נגד טובתן אילו ניסו לקנות יחד עם מורשתנו גם אותנו עצמנו. עליהן להיפטר מהאנשים אם רצונן לשמור על הומוגניותן. לולי עשו כך, היינו אנחנו מכניסים לשורותיהן במוקדם או במאוחר את נטייתנו ההרסנית הכפולה: ליצור הבדלים ולסבול אותם. אבל אין לנו ממה לחשוש; שום יצור שימשיך את תולדות האדם לא יחזור עוד על שגיונות ההשמדה העצמית של המין האנושי.

אין ספק שעולם הסלמנדרות יהיה מאושר משהיה עולמם של בני האדם; הוא יהיה אחיד, הומוגני ונשלט ברוח אחת. סלמנדרה לא תיבדל מסלמנדרה בשפה, בהשקפות, באמונה או בדרישות מן החיים. לא יהיו ביניהן הבדלי תרבות או מעמד, אלא רק חלוקת עבודה. אף אחת מהן לא תהיה אדון או עבד, כי כולן ישרתו את הישות הסלמנדרית הגדולה, שתהיה אל, שליט, מעסיק ומנהיג רוחני כאחד. תהיה רק אומה אחת ורמה אחת. יהיה זה עולם טוב יותר ומושלם יותר משהיה עולמנו. יהיה זה עולם האושר החדש, שלא תיתכן זולתו. ובכן, הבה נפנה לו מקום; אין האנושות ההולכת וכבה מסוגלת עוד לעשות דבר אלא להחיש את סופה – ביופי טראגי, כל עוד לא יהיה מאוחר מדי גם לזאת.


– – – אנו מוסרים כאן את השקפותיו של וולף מיינרט בצורה מובנת ככל האפשר; אנו מודעים לעובדה שבכך יאבד הרבה מקסם השפעתו ועומק הגותו, שבהם הקסים בשעתו את אירופה כולה ובמיוחד את הנוער, אשר קיבל בהתלהבות את האמונה בשקיעתו ובסופו הקרב של המין האנושי. ממשלת גרמניה אמנם גזרה איסור על תורתו של הפסימיסט הגדול בגלל מסקנות מדיניות מסויימות, וּוולף מיינרט נאלץ לגלות לשוויץ; אף על פי כן קנתה לה התיאוריה של גסיסת האנושות שביתה בחוגי המשכילים; הספר (שהכיל 632 עמוד) יצא לאור בכל לשונות העולם והופץ במיליוני עותקים, לרבות בקרב הסלמנדרות.


6. X מזהיר    🔗


אולי גם זאת היתה תולדת דבר הנבואה אשר למיינרט, שהאוואנגארד הספרותי והאמנותי שבחוגי המשכילים יצא בסיסמה: אחרינו הסלמנדרות! העתיד לסלמנדרות! הסלמנדרות הן הן המהפיכה התרבותית! ומה איכפת שאין להן אמנות משלהן? לפחות אין מכבידים עליהן אידיאלים מטומטמים, מסורות מיובשות וכל דקדוקי העניות והשיירים הרקובים והמשעממים שקוראים להם שירה, מוסיקה, ארכיטקטורה, פילוסופיה ובכלל תרבות – מלים זקנות המעוררות בנו גועל נפש. מה טוב שעד כה הן לא נכשלו בהעלאת הגירה של האמנות האנושית שאבד עליה כלח: אנחנו ניצור עבורן אמנות חדשה. אנחנו הצעירים סוללים את דרכו של הסלמנדריזם העולמי לעתיד: אנו נהיה הראשונים. אנו סלמנדרות המחר! וכך קמה והיתה תנועת המשוררים הצעירים, הסלמנדריאנים, הנצה מוסיקת הטריטונים (שלושה צלילים בלבד), הציור הפלאגי, שביסוד השראתו היו תצורות המדוזות, השוניות והאלמוגים. מלבד זאת נתגלתה מלאכת התקנת הסכרים של הסלמנדרות כמעין חדש של יופי ושל המונומנטלי. נמאס לנו הטבע, יצאה הקריאה; הבו לנו חופי בטון חלקים במקום הצוקים הפראיים מימים עברו! הרומנטיקה מתה; יבשות העתיד ישורטטו בקווים ישרים נקיים ויעוצבו כמשולשים ספיריים וכמעויינים; העולם הגיאולוגי הישן יפנה את מקומו לעולם גיאומטרי. בקיצור, שוב בא משהו חדש ועתידי, סנסציה רוחנית חדשה ומניפסטים תרבותיים חדשים; ולעומתם אלה אשר החמיצו את העלייה בעוד מועד על דרך הסלמנדריזם הממשמש ובא, הרגישו מתוך מרירות שהם מפגרים אחרי תקופתם, והתנקמו בכך שהחלו להטיף לאנושיות נקיה, לשיבה אל האדם ואל הטבע, וסיסמאות ריאקציונריות אחרות. בווינה הוטבע קונצרט של מוסיקה טריטונית בשריקות בוז; בסלון הבלתי תלויים שבפריז חתך אלמוני לגזרים תמונה פלאגית שכונתה Capriccio en bleu; הסלמנדריזם פשוט זכה למצעד נצחון שאינו ניתן לעצירה.

לא חסרו כמובן קולות של ריאקציונרים שהתקוממו נגד “טירוף הסלמנדרות”, כפי שנהגו לכנות את התופעה. העקבי שבהם היה עלון אנגלי שיצא בעילום שם תחת הכותרת " Xמזהיר". החוברת זכתה לתפוצה ניכרת, אבל זהות מחברה לא נודעה לעולם; אנשים רבים טענו שכתב אותה איזה איש כמורה רם דרג, וזאת בהסתמך על כך שהאנגלים משתמשים באות X כסמל מקוצר לשמו של ישו הנוצרי.

בפרק הראשון ניסה המחבר את כוחו בסטטיסטיקת הסלמנדרות, תוך התנצלות על אי דיוק המספרים שהוא מביא. כך כבר אומדן המספר הכולל של כל הסלמנדרות הוא כיום בין כפולת שבע וכפולת עשרים של מספר כל האנשים בעולם. אותה מידת אי-ודאות שוררת בכל הנוגע למספר בתי החרושת, בארות הנפט, החוות לגידול אצות, המדגרות לצלופחים, מתקני השימוש באנרגיית המים ואוצרות טבע אחרים שמתחת לפני הים; אין בידינו אפילו נתונים משוערים על כושר הייצור של תעשיית הסלמנדרות; פחות מכל ברור לנו, מה פני חימושן והיקפו. אנחנו יודעים אמנם שהסלמנדרות תלויות בבני האדם בכל הנוגע לצריכת המתכות, חלקי חילוף, חמרי נפץ וכימיקלים רבים; אבל מצד אחד כל המדינות שומרות בסודיות גמורה כל מידע על סוגי הנשק וכמויותיו כמו גם סוגי מוצרים אחרים שהן מספקות לסלמנדרות שלהן, ומצד שני קלושות ידיעותינו על כך, מה בעצם מיצרות הסלמנדרות במעמקי הים מחומרי הגלם ומוצרי הביניים שהן קונות מבני האדם. ודאי הוא שאין הן חפצות כי נדע; בשנים האחרונות נספו בטביעה או בחניקה אמודאים כה רבים שהורדו למצולות הים, עד כי אין עוד ליחס את האסונות למקרה. זה כשלעצמו הוא תופעה מדאיגה הן מהבחינה התעשייתית והן מהבחינה הצבאית.

קשה להעלות על הדעת, המשיך X בסעיפי תזכירו, מה הוא שהסלמנדרות מבקשות לקחת מבני האדם. אין הן יכולות לחיות ביבשה, ואין אנו יכולים, בסך הכל, להפריע להן לחיות מתחת לפני המים כרצונן. סביבת החיים שלנו ושלהן מופרדות זו מזו בקפידה ולעולמים. נכון אמנם שאנו דורשים מהן מילוי אי אלה משימות עבודה; אבל בתמורה אנו מאכילים אותן לרוב ומספקים להן חומרי גלם ומוצרים, שבלעדינו לא היו מגיעות אליהם כלל, כגון מתכות. אבל גם באין סיבה מעשית לאנטגוניזם כלשהו בינינו לבין הסלמנדרות, קיים, אם אפשר לומר כך, ניגוד מטאפיזי: לעומת היצורים של פני השטח קיימים יצורי מעמקים (“abyssal”); ישויות הלילה לעומת ישויות היום; מעמקי מים חשוכים לעומת אדמה יבשה ובוהקת. הגבול בין המים והיבשה חד איכשהו משהיה לפנים: המים שלהן נוגעים ביבשה שלנו. יכולנו להתקיים לעולמי עד אלה בצד אלה ורק להחליף בינינו שירותים ומוצרים מסויימים; אבל קשה להשתחרר מן התחושה המדכאת שהדבר כנראה לא יעלה בידנו. מדוע? אינני יכול לנקוב בסיבות מפורטות אך התחושה קיימת: אולי אתה חש וחוזה, שביום מן הימים יתיצבו המים האדירים מול פני היבשה, כדי להכריע אחת ולתמיד ידו של מי על העליונה.

מתוודה אני, ממשיך X, שתחושת המצוק האופפת אותי היא אירציונלית קמעה; אבל הייתי חש הקלה, לו יצאו הסלמנדרות והציגו לאנושות דרישות כלשהן. אפשר היה לשאת ולתת אתן, אפשר היה להגיע אתן לידי ויתורים הדדיים, חוזים ופשרות; אבל שתיקתן מעוררת אימה. אני פוחד מאיפוקן הבלתי מובן. יכלו למשל לדרוש לעצמן יתרונות פוליטיים מסויימים; אליבא דאמת, חוקי הסלמנדרות הקיימים בכל המדינות מיושנים במקצת ואינם עוד לכבודם של יצורים כה מתורבתים שכוחם במספרם. היה זה רק הוגן להסדיר מחדש את זכויות הסלמנדרות וחובותיהן, בכיוון להרחבת יתרונותיהן; היה אפשר לחשוב על מידה זו או אחרת של אוטונומיה בעבורן; היה זה צודק להיטיב את תנאי עבודתן ולשלם להן שכר עבודה הולם יותר. במובנים רבים היה אפשר, אם כן, להיטיב את גורלן, אילו רק דרשו זאת. היה אפשר לוותר להן במשהו ולקבוע אתן הסדרי פיצוי נאותים; לכל הפחות הינו זוכים במרווח של זמן במשך שנים ארוכות. ואולם הסלמנדרות אינן דורשות דבר; הן רק מעלות את פריון עבודתן ואת היקף הזמנותיהן; היום כבר עלינו לשאול את עצמנו, היכן ייעצרו אי פעם שני אלה. פעם דיברו על סכנה צהובה, שחורה או אדומה; אבל אלה היו לפחות אנשים, ולגבי אנשים נוכל פחות או יותר לחזות מה יוכלו לרצות. ברם, אם גם אין לנו עדיין מושג, כיצד ונגד מה בעצם תצטרך האנושות ביום מן הימים להתגונן, מוכרח להיות ברור לפחות הדבר האחד: כי אם בצד אחד יעמדו הסלמנדרות, תעמוד מנגד האנושות כולה.

בני האדם נגד הסלמנדרות! הגיע הזמן שהדברים ינוסחו סוף-סוף כך. הלא אליבא דאמת האדם הנורמלי שונא את הסלמנדרות איסטינקטיבית, נגעל מהן – ופוחד מהן. על כל האנושות מוטל מעין צל אימה מקפיא. מה אם לא זה היא אותה זללנות מטורפת, הצמא שאינו יודע רוויה לבידור והנאות, ההשתוללות האורגיאסטית, שתקפו את בני ימינו? לא היתה עוד הדרדרות מוסרית דומה מאז הימים שבהם עמד להתרגש על האימפריה הרומית נחשול פלישת הברברים. אלה אינם רק פירות העושר החומרי שטרם היה כמוהו, אלא פחד ההתפוררות והכליה שאומרים להטביעו מתוך ייאוש בשאון התענוגות. הבו כוס אחרונה בטרם יקיץ עלינו הקץ! איזו בושה, איזה שגעון! נראה שאלוהים ברחמיו הנוראים מניח לאומות השועטות אל חורבנן להתנוון תחילה. החפצים אנו לקרוא את כתב האש ‘מנה מנה תקל ופרסין’ הרשום למראשות הילולת האנושות? ראו את כתובות הנורות הזוהרות בלילות מעל קירות הערים הזוללות והוללות! במובן זה אנו, בני האדם, כבר מתקרבים אל הסלמנדרות: שכן אנו כבר מרבים לחיות בלילה מביום.

אילו רק הסלמנדרות האלה לא היו כה ממוצעות, נפלטה מעטו של X אנחת דכאון. כן, הן משכילות פחות או יותר; אבל בכך הן מוגבלות עוד יותר, מכיוון שרכשו מתוך הציוויליזציה האנושית רק את אשר הוא ממוצע ותועלתני, מכני ובר-חזרה. הן עומדות לצד האנושות כאותו שוליה ואגנר לצדו של פאוסט: לומדות מאותם ספרים כמו פאוסט האדם. אלא שדי להן בכך: לא מכרסמים בהן שום ספקות. הנורא מכל הוא שריבויין הפיץ את הטיפוס הלמדן, המטומטם וזחוח הדעת של הבינוניות המתורבתת בקנה מידה גדול. במיליונים ומיליארדים של יחידות שוות; אבל לא, טעיתי: הנורא מכל הוא שהן כל כך מצליחות. הן למדו להשתמש במכונות ובמספרים, ומתברר שדי בזה להיות אדוני עולם ומלואו. הן שמטו מהציביליזציה האנושית כל שהיה בה בלתי תכליתי, שחקוקי, דמיוני ועתיק; בכך הוציאו ממנה כל מה שהיה בה אנושי וקיבלו רק את צדה הטכני, התועלתני והמעש ללא כחל ושרק. והקריקטורה העלובה הזאת של הציביליזציה האנושית עושה חיל; בונה פלאי טכניקה, מחדשת את פני כוכב הלכת הנושן שלנו ולבסוף מתחילה לקסום לאנושות עצמה. מפי תלמידו ומשרתו ילמד פאוסט את סוד ההצלחה והבינוניות. או שהאנושות תצא למלחמת גורל לחיים ולמוות בסלמנדרות, או שאחת דתה להסתלמנדר. אשר לי, הסיק X בנימת עצב, הייתי מעדיף את האפשרות הראשונה.

אם כן, X מזהירכם, המשיך הכותב האלמוני, עוד אפשר לפרוץ את המעגל הקר והחלקלק הנסגר והולך על כולנו. עלינו להיפטר מהסלמנדרות. הן רבות מדי; הן חמושות וביכולתן להפנות נגדנו מאגרי ציוד מלחמתי שעל עוצמתו הכוללת איננו יודעים כמעט כלום; אבל סכנה נוראה מזו שבמספרם וכוחם היא בעבורנו, בני האדם, נחיתותן המצליחה והטריומפאלית. אינני יודע ממה לחרוד יותר: מתרבותן האנושית או מאכזריותן הערמומית, הקרה והחייתית; אבל שני אלה מצטברים יחד למשהו מחריד עד אימה וכמעט שטני. בשם התרבות, בשם הנצרות, בשם האנושות, עלינו להשתחרר מהסלמנדרות. ובקול גדול קרא הנביא האלמוני:

משוגעים, חדלו סוף סוף לתת לסלמנדרות אוכל!

חדלו מלהעסיקן, ותרו על שירותיהן, הניחו להן ללכת לכל מקום שם יוכלו להתפרנס בעצמן ככל הדגה אשר במים! הטבע עצמו כבר ישליט סדר ויטפל בשפע המוניהן: רק שהאנשים, הציביליזציה האנושית וההיסטוריה האנושית ימאנו להמשיך לעבוד לסלמנדרות.

וחדלו לתת להן נשק, הפסיקו לאלתר את אספקת המתכות וחומרי הנפץ, אל תשלחו להן מכונות ומוצרי תעשיות האדם! לא תספקו לנמרים שיניים או לנחשים את ארסם; לא תלבו אש בלועות הרי הגעש וסכרים מפני שטפון לא תקעקעו. יוכרז על איסור אספקה בכל הימים, יוצאו הסלמנדרות אל מחוץ לחוק, ארורות יהיו ויוקעו מעולמנו.

יוקם חבר עמים נגד הסלמנדרות!

תתכונן האנושות כולה להגן על קיומה בנשק ביד; תכונס ביוזמת חבר העמים או מלך שוודיה או האפיפיור ברומא ועידה עולמית של עמי התרבות לכרות ברית עולם, או לפחות ברית העמים הנוצריים נגד הסלמנדרות! היום הוא רגע הגורל, יום הרת עולם, שבו יוכל להתגשם תחת הלחץ הנורא של סכנת הסלמנדרות ותחת נס האחריות הכלל-אנושית, מה שלא עלה בידי מלחמה עולמית על קורבנותיה הרבים מספור להגשים: הקמת ארצות הברית של העולם. מי יתן! אם כזאת יצלח, הרי שלא באו הסלמנדרות לשווא, כי חרב אלהים היו.


חוברת פתטית זו עוררה הדים תוססים בחוגים רחבים ביותר של הציבור. גבירות מבוגרות יותר הסכימו בייחוד לטענה שחלה הדרדרות מוסרית שלא היתה כמותה. לעומת זאת הצביעו המוספים הכלכליים של העתונים בצדק על כך, שאי אפשר להגביל את האספקה לסלמנדרות, כי הדבר יהיה כרוך בירידה תלולה של הייצור, ומשבר קשה בענפים רבים של תעשיות בני האדם. גם החקלאות בנויה כיום בהכרח על שיווק עצום של תירס, תפוחי אדמה ומוצרי שדה אחרים למאכל הסלמנדרות; לו הופחת מספר הסלמנדרות, היו המחירים בשוקי המזון יורדים פלאים, והחקלאים היו מוצאים עצמם על סף החדלון. האיגודים המקצועיים החשידו את מר X בגישה ריאקציונית והודיעו שלא יתנו לבלום את יצואן של סחורות כלשהן אל שוקי הסלמנדרות; זה עתה זכה ציבור העובדים בתעסוקה מלאה ובפרמיות ייצור, ומר X חשקה נפשו לחמוס מהם את פת לחמם; מעמד הפועלים סולידרי עם הסלמנדרות ודוחה כל נסיון להוריד את רמת חייהן ולהסגירן מרוששות וחסרות מגן טרף לקפיטליזם. אשר לחבר העמים נגד הסלמנדרות, העלו כל המוסדות הפוליטיים הרציניים את הטענה, שחבר כזה הוא מיותר; הארגון הבינלאומי הכללי הרי קיים, ויש אמנת לונדון שבמסגרתה התחייבו המדיניות הימיות שלא לספק לסלמנדרות שלהן נשק כבד. מובן שקשה לדרוש פירוק נשק כזה מצד מדינה החסרה את הבטחון שמעצמה ימית אחרת לא תחמש בחשאי את הסלמנדרות שלה ולא תגדיל בכך את יכולתה הצבאית על חשבון שכנותיה. כמו כן לא תוכל שום מדינה ושום יבשת להכריח את הסלמנדרות שלה לעבור לחיות במקום אחר, פשוט מכיוון שעל ידי כך היו גדלים הן השיווק התעשייתי והחקלאי, והן הפוטנציאל הצבאי של מדינות או יבשות אחרות. ונימוקים כאלה, שכל בר דעת יכיר בתוקפם, הושמעו למכביר.

למרות זאת לא החטיאה החוברת . X מזהיר לחלוטין את המטרה. כמעט בכל הארצות התרחבה התנועה העממית נגד הסלמנדרות ונוסדו אגודות להדברת הסלמנדרות, מועדוני אנטי-סלמנדריאנים, ועדים להגנת האנושות וארגונים רבים אחרים מסוג זה. בנציגי הסלמנדרות בז’נבה הוטחו עלבונות כאשר צעדו אל אולם הישיבות שבו נתקיימה הישיבה האלף-מאתיים-ושלוש-עשרה של הועדה ללימוד בעיית הסלמנדרות. הגדרות שבחופי הימים כוסו בכתובות מאיימות כמו ‘מוות לסלמנדרות!’ ‘הלאה הסלמנדרות!’ וכדומה. סלמנדרות רבות נסקלו עד מוות. שום סלמנדרה לא העיזה עוד להוציא את ראשה מן המים בשעות היום. אף על פי כן לא באו מצדן שום גילויי מחאה או מעשי נקם. הן פשוט חדלו מהראות, לפחות ביום; והאנשים שהציצו מבעד לגדרות, ראו רק ים אינסופי נוהם באדישות. “תראו את הנבלות,” היו האנשים אומרים בשנאה. “אפילו את פרצופן לא מראות!”

ואל תוך הדממה המדכאת הזאת נפל לפתע רעמה של רעידת האדמה בלואיזיאנה.

7. רעידת האדמה בלואיזיאנה    🔗


באותו יום – היה יום אחד-עשר בנובמבר, בשעה אחת לפנות בוקר – הורגש בניו אורלינס זעזוע אדמה עז; כמה צריפים ברובעי השחורים התמוטטו; האנשים יצאו בבהלה אל הרחובות, אבל הזעזועים לא נשנו; רק ציקלון נוהם וקצר הלם במכה כמו מטורפת, שבר חלונות וטאטא גגות בסימטאות הכושים; כמה עשרות בני אדם נהרגו; לבסוף ירד מטר עז של בוץ.

בעוד כבאי ניו-אורלינס יוצאים לעזרת הרחובות הפגועים ביותר, תקתקו במברקות קריאות ממורגן סיטי, פלאק מיין, בטון רוז' ולאפאייט S.O.S!! שלחו יחידות הצלה! נסחפנו ברעידת האדמה ובסופה! סכרי המיסיסיפי מאיימים להישבר! שלחו מייד חפרים, אמבולנסים וכל מי שמסוגל לעבוד! – מפורט ליווינגסטון הגיעה רק השאלה הלקונית: האלו, האם גם אצלכם יש אסון כזה? – ועוד מברק מלאפייאט: הקשיבו, הקשיבו! ניו אייביריה נפגעה קשה! נראה שאין קשר בין אייביריה ומורגן סיטי. שלחו לשם עזרה! – ועוד קריאת טלפון ממורגן סיטי: אין לנו קשר עם ניו אייביריה. כנראה נותקו הכביש ומסילת הברזל. שילחו אניות ומטוסים לוֶרמיליון ביי! לנו כבר לא נחוץ כלום. יש לנו שלשים הרוגים ומאה פצועים. – אחר-כך מברק מבטון רוז‘: לידיעתנו הכי גרוע בניו-אייביריה. דאגו בעיקר לניו-אייביריה. אלינו רק פועלים, אבל מהר, הסכרים ייפרצו. עושים מה שאפשרי. – אחר-כך: האלו, האלו, אלכסנדריה, נקיטוֹש שריוופורט, פסקגולה, שולחות רכבות סיוע לניו-אייביריה. האלו, האלו, ממפיס, ויינונה, ג’קסון שולחות רכבות בכיוון אורלינס. כל המכוניות מסיעות אנשים בכיוון סכר בטון רוז’. – האלו, כאן פסקגולה. יש לנו כמה הרוגים. האם אתם צריכים עזרה?

בינתים יצאו כבר מכוניות הכבאים, אמבולנסים ורכבות הסיוע לכיוון מורגן-סיטי – פטרסון – פראנקלין. לאחר השעה ארבע לפנות בוקר הגיעה הידיעה הראשונה המדוייקת יותר: המסילה בין פראנקלין וניו-אייביריה, שבעה קילומטר מערבית מפראנקלין, נותקה בנחשול מים; נראה שנבעתה שם פרצה עמוקה בעקבות רעידת האדמה, והיא מחוברת לוורמיליון-ביי ומוצפת במי הים. עד כמה שאפשר לקבוע עד כה, מתקדמת הפרצה מוורמיליון-ביי בכיוון מזרח-צפון-מזרח, ליד פראנקלין פונה צפונה, נשפכת לגראנד לייק וממשיכה לכיוון צפון עד לקו פלאקמיין-לאפאייט, שם היא מסתיימת באגם הישן; ענף שני של הפרצה מחבר את גראנד-לייק לכיוון מערב עם אגם נאפוליאונויל. האורך הכולל של הקרע הוא כשמונים קילומטר, רוחבו שניים עד אחד-עשר קילומטר. כאן, כך נראה, היה מרכז הרעש. אפשר לציין את העובדה המדהימה שבמקרה עקפה הפרצה את כל מקומות היישוב הגדולים יותר. אף על פי כן ממדי אובדן החיים כנראה ניכרים. בפראנקלין הגיע גובה הבוץ שהומטר על המקום עד 60 ס“מ, בפטרסון 45 ס”מ. אנשים מאטצ’פליה ביי מספרים שבשעת הרעש נסוג הים בשלושה קילומטר בערך, ואחר-כך שב ונפל אל מול החוף בגל שגובהו שלושים מטר. יש חשש שבחוף נספו אנשים רבים. עדיין אין כל קשר עם ניו-אייביריה.

בינתיים הגיעה לניו-אייביריה מצד מערב רכבת המשלחת של נקיטוש; הידיעות הראשונות שהגיעו בדרכי עקיפין דרך לאפאייט ובטון-רוז' היו נוראות. כבר כמה קילומטר בואכה ניו-אייביריה לא יכלה הרכבת להמשיך, ממזרח לעיר נפער הר געש של בוץ, אשר פלט בבת אחת כמויות עצומות של רפש דליל וקר; לדבריהם נעלמה ניו-אייביריה כליל תחת מבול הבוץ. ההתקדמות בחושך ותחת המטר הכבד קשה ביותר. עם ניו-אייביריה לא הצלחנו להקים קשר.

בה בעת הגיעו ידיעות מבטון-רוז':


בסכרי המיסיסיפי עובדים כבר כמה אלפי אנשים סטופ אילו לפחות פסק הגשם סטופ דרושים לנו מכושים אתים עגלות אנשים סטופ אנחנו שולחים עזרה לפלאקמיין הם בבוץ עד הברכיים אלה הבטלנים סטופ


מברק מפורט ג’קסון:


בשתיים וחצי בבוקר שטף לנו גל הים שלושים בתים לא יודעים מה זה היה בערך שבעים איש נשטפו פנימה רק עכשיו תיקנתי המכשיר בית הדואר נשטף גם האלו הבריקו מהר מה זה בעצם היה פקיד המברקה פרד דאלטון האלו תמסרו למיני לאקוסט שלא קרה לי כלום רק ידי נשברה והבגדים הלכו העיקר שהמכשיר אוקיי פרד


מפורט אידס הגיעה הבשורה התמציתית ביותר:


יש לנו הרוגים באריווד נשטפה כולה לים


בינתיים – היה זה סמוך לשמונה בבוקר – החלו לחזור ראשוני המטוסים שנשלחו אל האיזור הפגוע. הם דווחו שכל החוף מפורט ארתור, טקסס, ועד סביבת מובייל, אלאבאמה, נשטף בלילה בגל ים אדיר; בכל מקום רואים בתים מוצפים או ניזוקים. דרום מזרחה של לואיזיאנה (מכביש לייק צ’ארלס – אלכסנדריה – נאצ’יז) ודרומה של מיסיסיפי (עד לקו ג’קסון – האטיסבורג – פאסקאגולה) סחופים בוץ. בוורמיליון-ביי חדר לתוך היבשה מפרץ חדש, ברוחב שלושה עד עשרה קילומטר, המתפתל פנימה כמו פיורד ארוך כמעט עד פלאקמיין. ניו-אייביריה נפגעה כנראה קשה, אבל רואים אנשים רבים מפנים את הבוץ מן הבתים ומן הדרכים. לא היתה אפשרות לנחות. האבדות הקשות ביותר יהיו כנראה לאורך חוף הים. מול חוף Point au Fer טובעת אנית קיטור, כנראה מקסיקנית. ליד צ’נדלר איילנדס מכוסה הים במיני שברים. הגשם בכל האיזור הולך ונחלש. הראות טובה.

ההוצאות המיוחדות הראשונות של עתוני ניו-אורלינס יצאו כמובן כבר לאחר השעה ארבע בבוקר; בהמשך היום נוספו הוצאות חדשות ובהן פרטים נוספים; לקראת השעה שמונה בבוקר הביאו כבר עתונים צילומים של האזורים הפגועים ומפות של המפרץ החדש. בשמונה וחצי פורסם ראיון עם הסייסמולוג של אוניברסיטת ממפיס, ד"ר ווילבור ר. בראונל, על סיבות הרעש בלואיזיאנה. לפי שעה אין אנו יכולים להסיק מסקנות סופיות, הודיע המלומד המפורסם, אבל נדמה, שאין לזעזועים האלה קשר לפעילות הוולקנית הערה עדיין אשר באיזור הגעשים המקסיקני התיכון, ממש ממול לאיזור הפגוע. ברקע הרעש של היום כנראה שינויים טקטוניים, כלומר הוא נגרם בלחץ המסות של ההרים: מצד אחד הרי הרוקי והסיירה מאדרה, מצד שני הרי האפלאצ’ים, הלוחצים על השקע הנרחב של מפרץ מקסיקו, אשר המשכו הוא השפלה המשתרעת לאורך ערוצו התחתון של המסיסיפי, הקרע היוצא כעת מאיזור וורמיליון-ביי הוא רק שבר חדש, ויחסית קטן, אפיזודה זעירה בתהליך הגיאולוגי שיצר את מפרץ מקסיקו ואת הים הקריבי, ובכלל זה הזר של האנטילים הגדולים והקטנים, שאינם אלא שארית של רכס הרים רצוף. אין ספק שתהליך השקיעה של מרכז אמריקה יימשך ויתרחשו זעזועים, שברים וקרעים נוספים; אין להוציא מכלל חשבון שקרע וורמיליון אינו אלא פתיחה להחיאת התהליך הטקטוני שמרכזו במפרץ מקסיקו; במקרה זה נוכל להיות עדים לקטסטרופות גיאולוגיות ענקיות העלולות להפוך כמעט חמישית משטח ארצות הברית לקרקעית הים. בתמורה לכך נוכל לצפות בסבירות קרובה לוודאות, שאם אמנם כך יקרה, תתחיל קרקעית הים שבאיזור האנטילים להתרומם, ואולי גם מעט מזרחה משם, במקומות שבהם מבקש מיתוס ישן לחפש את יבשת אטלנטיס השקועה במצולות.

לעומת זאת, המשיך המלומד, שמלותיו פז, בנימת הרגעה, אין צורך להתיחס ברצינות לחששות שבאיזור הפגוע תתעורר פעילות וולקנית; מה שנראה כלועות פולטי בוץ איננו אלא התפרצויות של גאז הביצות שארעו בקרע של וורמיליון. אין להתפלא אם יתברר שבאיזור הסחף של המיסיסיפי מצויות בועות ענק של גאזים העלולות להתפוצץ במגע עם האויר ולהרים אתן מאות אלפי טונות של מים ובוץ. כמובן שלהסבר סופי תהיינה דרושות, חזר והדגיש ד"ר ו.ר. בראונל, התנסויות נוספות.

שעה שתחזיותיו של בראונל בדבר קטסטרופות נוספות סובבו בקרבי מכונות הדפוס הרוטציוניות של העתונים, קיבל מושל מדינת לואיזיאנה את המברק הבא מפורט ג’קסון:


מצטערים על אובדן חיי אדם סטופ נסינו לעקוף את עריכם אבל לא לקחנו בחשבון הרתע ועוצמת הלם מי הים בשעת ההתפוצצות סטופ ודאנו שלוש מאות ארבעים וששה קורבנות לאורך כל החוף סטופ משתתפים בצערכם סטופ Chief Salamander סטופ האלו האלו כאן פרד דאלטון בית הדואר פורט ג’קסון כרגע עזבו שלוש סלמנדרות נכנסו לפני עשר דקות לבית הדואר לשלוח מברק כוונו אלי אקדחים אבל כבר הלכו נבלות מגעילות שילמו ורצו אל המים רדף אחריהם רק הכלב של הרוקח צריך לאסור עליהן להסתובב בעיר אחרת אין חדש דרישת שלום למיני לאקוסט שולח לה נשיקות פקיד המברקה פרד דאלטון.


שעה ארוכה נד מושל מדינת לואיזיאנה בראשו למראה המברק. איזה לץ, זה פרד דאלטון, אמר לבסוף. מוטב לא לתת את זה לעתונים.


8. Chief Salamnder מציג את דרישותיו    🔗


שלושה ימים אחרי הרעש בלואיזיאנה נודע על קטסטרופה גיאולוגית חדשה, הפעם בסין. תוך זעזוע אדיר ומהדהד נקרע חוף הים בחבל קיאנג-סו מעט צפונית לנאנקין, בערך באמצע הדרך בין שפך היאנג-טסה והערוץ הקדום של הונג-סו; לתוך הקרע חדר הים, והוא התחבר עם האגמים הגדולים הונג-צ’או ופן-ז’ון; בין הערים פוגיאנג והווינג. נראה שכתוצאה מהרעידה נוטש היאנג-טסה את ערוצו בירכתי נאנקין, וזורם בכיוון האגם טאי והלאה לעבר הונג-צ’או. לפי שעה אין כל אפשרות אפילו לאמוד את היקף האבדות בנפש. מאות אלפים בורחים לפרובינציות הצפוניות והדרומיות. אניות מלחמה יפניות קיבלו פקודה להפליג אל האיזור הפגוע.

על אף שזעזועי האדמה בקיאנג-סו עלו הרבה בהיקפם על האסון בלואיזיאנה, הוקדשה להם תשומת לב מעטה, מכיוון שהעולם הורגל כבר לקטסטרופות בסין, ונראה שחיי מיליון בני אדם שם אינם מעלים ואינם מורידים; מלבד זאת היה ברור מן הבחינה המדעית, שמדובר ברעידת אדמה טקטונית גרידא, הקשורה בשבר המעמקים הקרקעי בסביבת איי ריוקיו והפיליפינים. אבל כעבור עוד שלושה ימים רשמו הסייסמוגרפים של אירופה רעשים נוספים, שמרכזם היה אי-שם ליד איי קַפ ורדה. ידיעות מפורטות יותר בישרו שרעש כבד פקד את איזור החוף של סנגמביה דרומית לסן לואיס. בין למפול ואמבורו נפער שקע עמוק שכוסה בים והמשיך להתקדם בואכה מרינגן ועד ואדי דימאר. לפי עדויות ראיה פרץ מתוך האדמה ברעש איום עמוד של אש וקיטור שהטיל למרחקים גדולים חול ואבנים; לאחר מכן נשמעה יללת הים כאילו היה מטיל עצמו לתוך השקע הפתוח. אובדן חיי אדם איננו ניכר.

זעזוע שלישי זה של האדמה עורר כבר תגובה הדומה לבהלה. המתעוררת פעילות וולקנית של כדור הארץ? שאלו עתונים. מעטה האדמה מתחיל להתבקע זעקו עתוני הערב. מומחים העלו את הסברה, שאולי נוצר “הבקע הסנגמבי” רק כתוצאה מהתפוצצות עורק וולקני הקשור להר הגעש פיקו שבאיי פוגו בקבוצת האיים של קפ ורדה; הר געש זה היה פעיל עוד בשנת 1847 ומאז נחשב כבוי. לפיכך אין קשר בין רעידת האדמה במערב אפריקה ובין התופעות הסיסמיות בלואיזיאנה ובקיאנג-סו שהן כמסתבר בעלות אופי טקטוני. אלא שלבני האדם לא היה איכפת, כנראה, אם האדמה מתבקעת מסיבות טקטוניות או וולקניות. עובדה היא שבאותו יום מלאו כל בתי התפילה המוני מתפללים; בכמה חבלי ארץ היה צורך לפתוח אותם גם בלילה.

בשעה אחת בלילה (זה היה בעשרים בנובמבר) קלטו חובבי רדיו ברוב חלקי אירופה הפרעות חזקות, כאילו פעלה תחנה חדשה, חזקה מאוד. מצאו אותה באורך גל של מאתיים ושלושה מטר; היה אפשר לשמוע משהו כמו שקשוק של מכונות או גלי ים; לתוך הרשרוש הנמשך והאינסופי חתך לפתע קול איום ומקרקר (הכל תארו אותו באורח דומה: קול חלול, מחרחר, כאילו מלאכותי ועוד מוגבר ללא נשוא על ידי רמקול); וקול צפרדע זה קרא בהתרגשות:


“Hullo, hullo, hullo! Chief Salamander speaking! Hullo, Chief Salamander speaking. Stop all broadcasting, you men! Stop your broadcasting! Hullo, Chief Salamander speaking!”


אחר כך שאל קול אחר, מוזר וחלול: Ready?" –

“Ready.” ונשמע תקתוק, כאילו מחברים קוו; ועוד קול אחר, חנוק שלא כדרך הטבע, קרא:

“Attention! Attention! Attention!” “Now!” “Hullo!”


וכעת נשמע קול צרוד, עייף, אבל בכל זאת קולו של מפקד, לתוך דממת הלילה: "האלו, אתם בני אדם! כאן לואיזיאנה, כאן קיאנג-סו, כאן סנגמביה. אנו מצטערים על חיי אדם שאבדו. לא נגרום לכם אבדות מיותרות. אנחנו רק רוצים שתפנו את חופי הים במקומות שנציין לכם מראש. אם תעשו זאת, תימנעו מתאונות מצערות. להבא נודיע לכם לפחות שבועיים מראש, באיזה מקום נרחיב את ימנו. עד כה ערכנו רק ניסויים טכניים. חומרי הנפץ שלכם עמדו יפה במבחן. אנחנו מודים לכם.

"האלו, אתם, בני אדם. שמרו על השקט. אין לנו כוונות עוינות כלפיהם. אנחנו רק זקוקים ליותר מים, יותר חוף, יותר מרדדים לקיומנו. אנחנו רבים מדי. כבר אין לנו די מקום בחופיכם. לכן עלינו לפרק את יבשותיכם. נעשה מהן רק איים ומפרצים. בכך אפשר להכפיל את אורך חופי העולם פי חמישה. נבנה גם מרדדים חדשים. אין אנו יכולים לחיות במים עמוקים. נזדקק ליבשותיכם כחומר גלם למילוי המעמקים. אין לנו שום טינה אליכם, אבל אנחנו רבים מדי. אתם יכולים בינתיים לעבור אל פנים היבשות. אתם יכולים להימלט להרים. את ההרים נפרק רק בסוף.

“אתם רציתם אותנו. אתם הפצתם אותנו בכל העולם. עכשיו אנחנו חלק מעולמכם. אנחנו רוצים להסתדר אתכם בטוב. אתם תספקו לנו פלדה בשביל המקדחות והפטישים שלנו. אתם תספקו לנו חומרי נפץ. אתם תספקו לנו טורפדות. אתם תעבדו בשבילנו. בלעדיכם לא היינו יכולים לסלק את היבשות הישנות. האלו, אתם, בני אדם, Chief Salamander מציע לכם, בשם כל הסלמנדרות בעולם, שיתוף פעולה. אתם תעבדו אתנו בהריסת עולמכם. אנחנו מודים לכם.”

הקול העייף והצרוד נשתתק, ותחתיו נשמעה רק הנהמה הנמשכת כמו של מכונות או ים. “האלו, האלו, אתם, בני אדם,” חזר ונשמע הקול המקרקר,“עכשיו נשמיע לכם מוסיקה קלה מהתקליטים שלכם. בתכנית – מארש הטריטונים מהסרט עתיר התפאורה פוסיידון.”


מובן מאליו שהעתונים כינו את השידור הלילי “מהתלה גסה ומטופשת” של איזו תחנת שידור פיראטית; למרות זאת חיכו מיליוני בני אדם בלילה שלאחריו ליד מקלטיהם, לשמוע אם אותו קול נורא ישוב וישמע, סוחף ומקרקר. ואכן הוא נשמע בדיוק בשעה אחת בליווי הנהמה המשכשכת, הממלאת את החלל.

“Good evening, you people” קרקר בעליצות. “תחילה נשמיע לכם מעל גבי תקליט Salamander Dance מהאופרטה שלכם Galathea.” בתום המוסיקה הצרחנית והנלוזה, נשמע שוב אותו קרקור מזויע במעין שמחה. “האלו, אתם, בני אדם! זה עתה טובעה בטורפדו ספינת התותחים הבריטים ארבּוס אשר ניסתה להשמיד בלב האוקיאנוס האטלנטי את תחנת השידור שלנו. הצוות טבע. האלו, אנחנו קוראים אל המקלט את ממשלת בריטניה. האניה אמנחוטפ, נמל הבית פורט סעיד, סרבה למסור לנו בנמל שלנו מקלאהו את חומרי הנפץ שהזמנו. לדבריהם קיבלו פקודה להפסיק אספקה נוספת של חומרי נפץ. האניה טובעה, כמובן. אנו מייעצים לממשלת בריטניה לבטל את הפקודה עד מחר בצהריים באלחוט, אחרת יטובעו האניות ויניפג, מאניטובה, אונטריו וקויבק המובילות דגנים מקנדה לליברפול. האלו, אנו קוראים לממשלת צרפת. החזירו את סיירות הקרב השטות בכיוון לסנגמביה. אנחנו צריכים להרחיב את המפרץ שנוצר שם זה עתה. Chief Salamander הורה לי להעביר לשתי הממשלות את הבעת רצונו הבלתי מעורער לקשור אתן קשרי ידידות הדוקים ככל האפשר. זהו סוף החדשות כעת נשמיעכם מעל גבי תקליט את השיר שלכם’Salamandria, Valse Erotique'.”

למחרת אחרי הצהריים טובעו מדרום-מערב ל-מייזן הד האניות ויניפג, מאניטובה, אונטריו וקויבק. גל של חיל ורעדה עבר בעולם. בערב הודיע הבי.בי.סי. שממשלת הוד מלכותו אסרה על אספקת חומרי מזון כלשהם, מוצרים כימיים, כלים, נשק ומתכות לסלמנדרות. בלילה, בשעה אחת, קרקר על גלי האתר הקול הנרגש:

“Hullo, hullo, hullo! Chief Salamander speaking! Hullo, Chief Salamander is going to speak!”

וכבר נשמע הקול העייף, הצרוד והזועף: “האלו, אתם, בני אדם! האלו, אתם, בני אדם! האלו, אתם, בני אדם! אתם חושבים שניתן לכם להרעיב אותנו? עזבו את השטויות שלכם! כל מה שתעשו יפנה נגדכם! בשם כל הסלמנדרות אני קורא לבריטניה הגדולה. אנו מכריזים החל משעה זו מצור ימי בלתי מוגבל על האיים הבריטיים, חוץ ממדינת אירלנד החופשית. אני סוגר את תעלת לאמאנש. אני סוגר את תעלת סואץ. אני סוגר את מיצר גיברלטר לכל האניות. כל נמלי בריטניה סגורים. כל אניה בריטית בכל הימים תטובע. האלו, אני קורא לגרמניה. אני מעלה את שיעור הזמנותי לחומרי נפץ פי עשרה, אספקה מיידית, יעד בסיס אספקה מרכזי, סקאגראק. האלו, אני קורא לצרפת. ספקו בהול טורפדות מוזמנות למבצרים התת-ימיים 3C, BFF, ו-Quest 5. האלו, אתם בני אדם! אני מזהיר אתכם. אם תגבילו את אספקת המזון בשבילנו, אקח אותו בעצמי מאניותיכם. אני מזהירכם מחדש.” שיעור הקול העייף ירד כדי חרחור מובן אך בקושי. “האלו, אני קורא לאיטליה. הכינו פינוי האיזור ונציה – פאדובה – אודינה. אני מזהירכם פעם אחרונה, בני אדם. די לנו בשטויות שלכם.” השתררה דממה ארוכה, ובה רק רחש כמו של ים שחור וקר. ושוב נשמע הקול המקרקר והשמח: “ועכשיו נשמיע לכם מתקליטיכם את הלהיט האחרון Triton-Trot.”


9. ועידה בואדוז    🔗


היתה זאת מלחמה משונה, אם בכלל אפשר לכנותה מלחמה; שכן לא היתה קיימת שום מדינת סלמנדרות או ממשלת סלמנדרות מוכרת שהיה אפשר להכריז עליה רשמית מלחמה. המדינה הראשונה שמצאה עצמה במצב מלחמה עם הסלמנדרות היתה בריטניה הגדולה. כבר בשעות הראשונות טיבעו הסלמנדרות כמעט את כל אניותיה שעגנו בנמלים; את זאת לא היה אפשר למנוע. רק האניות בלב ים היו לעת עתה חסינות יחסית, לפחות אלה ששייטו מעל למעמקים; כך ניצל חלק מצי המלחמה הבריטי, אשר פרץ את הסגר הסלמנדרות באיזור מלטה והתרכז מעל לשקע היוני; אבל גם יחידות אלה אותרו במהרה על ידי צוללות כיס של הסלמנדרות וטובעו בזו אחר זו. תוך ששה שבועות איבדה בריטניה הגדולה ארבע חמישיות מכל נפח ספינותיה.

לג’ון בול זומנה שוב הזדמנות היסטורית להוכיח את קשי עורפו המפורסם. ממשלת הוד מלכותו לא נכנסה למשא ומתן עם הסלמנדרות, ואת איסורי האספקה לא ביטלה. “ג’נטלמן בריטי,” הכריז ראש הממשלה בשם האומה כולה, “ג’נטלמן בריטי פורס את חסותו על בעלי חיים, אך איננו נושא ונותן אתם.” כבר כעבור כמה שבועות נוצר באיים הבריטיים מחסור נואש במזון. רק ילדים קיבלו פרוסת לחם אחת וכמה כפיות תה או חלב ליום; העם הבריטי נשא את מחסורו באומץ שאין לו דוגמה. גם לאחר שהמחסור במזונותיו הביאו עד כדי אכילת כל סוסי המירוץ שברשותו. הנסיך מוויילס חרש במו ידיו את התלם הראשון במגרשי רויאל גולף קלאב, לשם זריעת גזר עבור בתי היתומים של לונדון. במגרשי הטניס של וימבלדון נזרעו תפוחי אדמה, בזירת מרוצי הסוסים של אסקוט נזרעה חיטה. “נקריב כל קורבן, גם קורבן עליון,” הכריז בבית הנבחרים מנהיג המפלגה השמרנית, “אבל את כבוד בריטניה לא נפקיר”.

מכיוון שהמצור על חופי בריטניה היה מלא, נותרה לה רק דרך אחת פתוחה לאספקה ולקשר עם קהיליית העמים הבריטית, והיא דרך האוויר. “מוכרחים להשיג מאה אלף מטוסים,” הכריז שר האויריה, וכל מי שידיים ורגלים לו נרתם למשימה; נעשו הכנות קדחתניות לאפשר ייצור יומי של אלף מטוסים; אלא שכאן התערבו ממשלות יתר מדינות אירופה במחאה חריפה נגד הפרה זו של האיזון האווירי; ממשלת בריטניה נאלצה לוותר על התכנית האווירית שלה ולהתחייב שלא תבנה יותר מעשרים אלף מטוסים, וזאת במשך חמש שנים. לא נותר אלא להמשיך לרעוב או לשלם מחירי עתק בעבור מזון שסופק במטוסי שאר המדינות; ליטרת לחם עלתה עשרה שילינג, זוג עכברושים גיני אחד. קופסת קאביאר עשרים וחמש לירות שטרלינג. היה זה בפשטות תור הזהב לסחר מדינות היבשת, תעשייתן וחקלאותן. מכיוון שצי המלחמה הוצא מן המערכה מראשיתה, התנהלו המבצעים הצבאיים נגד הסלמנדרות רק מן היבשה ומן האויר. חילות היבשה המטירו אש תותחים ומקלעים לתוך המים מבלי לגרום, ככל שניתן לקבוע, אבידות ניכרות לסלמנדרות; למעט יותר הצלחה זכו פצצות אויר שהוטלו לים. הסלמנדרות השיבו באש מתותחים תת-ימיים אל עבר האיים הבריטיים שנמליהם הפכו במהרה לעיי חורבות. מתוך שפך התימזה הן הרעישו גם את לונדון; אז ניסתה מפקדת הצבא להכחיד את הסלמנדרות בחידקים, בנפט ובחומצות שנשפכו לתוך התימזה ולכמה מפרצים. הסלמנדרות השיבו במטח גאזים רעילים לאורך מאה ועשרים קילומטר בחופי בריטניה. היתה זו רק הדגמה, אבל היא הספיקה; ממשלת בריטניה נאלצה בפעם הראשונה בתולדותיה לבקש התערבותן של מעצמות אחרות, בהסתמכה על איסור מלחמה בגאזים.

בלילה שלאחר מכן נשמע באלחוט קולו הצרוד, הכבד והזועף של Chief Salamander: “האלו, אתם, בני אדם! שאנגליה תחדל לעשות שטויות! אם אתם תרעילו את מימינו, אנחנו נרעיל את אווירכם. אנחנו משתמשים רק בנשק שלכם. אנחנו לא ברברים. אנחנו לא רוצים להלחם בכם. אין אנו רוצים אלא לחיות. אנחנו מציעים לכם שלום. אתם תספקו לנו את מוצריכם ותמכרו לנו את היבשות. אנחנו מוכנים לשלם תמורתן ביושר. אנחנו מציעים לכם יותר משלום. אנחנו מציעים לכם עסק. אנחנו מציעים לכם זהב תמורת ארצותיכם. האלו, אני קורא לממשלת בריטניה. הודיעו לי מחירה של דרום לינקשייר סביב מפרץ ווש. אני נותן לכם שלושה ימים להרהור. עד אז אני מפסיק את כל פעולות האיבה פרט למצור.”

באותה שעה פסק רעם התותחים התת-ימיים לאורך חופי בריטניה. גם תותחי היבשה נדמו. השתרר שקט מוזר, כמעט מאיים. ממשלת בריטניה הודיעה בבית הנבחרים, שאין בדעתה לשאת ולתת עם הסלמנדרות. תושבי האיזור סביב מפרץ ווש ולין-דיפ הוזהרו, שיש לצפות להתקפה כבדה מצד הסלמנדרות, ומומלץ לפנות את איזור החוף ולעבור לפנים הארץ; ואולם הרכבות, המכוניות והאוטובוסים שהוכנו לכך פינו רק את הילדים וכמה נשים. הגברים נשארו במקום כאיש אחד; פשוט לא נכנס להם לראש שאנגלי יוכל לאבד את אדמתו. דקה אחת לאחר תום הפסקת האש בת שלושת הימים נורתה היריה הראשונה; היתה זאת יריה מתותח אנגלי, והיא נורתה על ידי תותחני ה-Loyal North Lancashire Regiment, כשתזמורת החטיבה מנגנת תוך כדי כך את הימנון החטיבה “הוורד האדום”. בו ברגע הרעימה התפוצצות אדירה. שפך הנהר Nen שקע עד בואכה וויסבק והוצף בים מכיוון מפרץ ווש. בין היתר שקעו במצולות השרידים המפורסמים של כנסיית וויסבק, וכן טירת הולנד, פונדק סט. ג’ורג' והדרקון, ואתרים מהוללים אחרים.

למחרת היום הודיעה ממשלת בריטניה בבית הנבחרים בתשובה לשאילתא כי מבחינה צבאית ננקטו כל האמצעים הדרושים להגנת חופי בריטניה; כי אין להוציא מכלל חשבון התקפות נוספות ומקיפות הרבה יותר על אדמת בריטניה; וכי, עם זאת, אין ממשלת הוד מלכותו יכולה לשאת ולתת עם אויב שאינו חס על חיי אזרחים ואפילו נשים (תשואות). אין זה גורלה של אנגליה בלבד המוטל היום בכף, אלא של כל העולם התרבותי. בריטניה הגדולה מוכנה לחשוב על ערובות בינלאומיות שישימו סכר בפני ההתקפות הנוראות והברבריות, המאיימות על כלל האנושות.

כמה שבועות לאחר מכן נתכנסה ועידת מדינות העולם בואדוז.


ואדוז נבחרה משום שבמרומי הרי האלפים לא היתה סכנת סלמנדרות; וכן מכיוון שכבר קודם לכן נמלטו לשם רוב האנשים העשירים וחשובי החברה מארצות הים. הועידה ניגשה, כפי שהודו כולם, במרץ לפתרון כל הבעיות העולמיות השוטפות והלוחצות. ראשית כל, כל המדינות (חוץ משויץ, אתיופיה, אפגניסטן, בוליביה ומדינות פנים-יבשתיות אחרות) סרבו עקרונית להכיר בסלמנדרות כבמעצמה לוחמת' בעיקר מכיון שבהסתמך על כך היו גם הסלמנדרות שלהן יכולות להגדיר את עצמן כנתינות מדינת הסלמנדרות; אף אין זה מן הנמנע, שמדינת הסלמנדרות, משהוכרה, היתה מבקשת להחיל ריבונות על כל המים והחופים שבהם חיות סלמנדרות. מסיבה זו אין אפשרות משפטית ומעשית להכריז מלחמה על הסלמנדרות, או להפעיל נגדן לחץ בינלאומי אחר; כל מדינה רשאית לפעול רק נגד הסלמנדרות שלה; זה ענין פנימי לחלוטין. לכן אין מקום כלל לדבר על צעדים דיפלומטיים או צבאיים משותפים נגד הסלמנדרות. למדינות המותקפות על ידי הסלמנדרות אפשר להגיש סיוע בינלאומי רק על ידי אישור מלוות חוץ לשם חיזוק הגנתן.

בעקבות זאת הגישה בריטניה הצעה, שלפחות יתחייבו כל המדינות להפסיק לספק לסלמנדרות נשק וחומרי נפץ. ההצעה נדחתה לאחר שיקול ממצה, ראשית מכיוון שאותה התחייבות כבר כלולה באמנת לונדון; שנית, אי אפשר למנוע ממדינות לספק לסלמנדרותיהן לתצרוכת פנימית בלבד" ציוד טכני ונשק להגנת חופיהן; שלישית, למדינות הים “חשובה מטעמים מובנים מסכת יחסים טובים עם תושבי הים”, ולכן הן רואות לנכון “להמנע לפי שעה מכל צעד שהיה יכול להתפרש אצל הסלמנדרות כצעד עוין”; אף על פי כן מוכנות כל המדינות להבטיח שיספקו נשק גם למדינות שהסלמנדרות יתקיפו.

בדיון בלתי רשמי וכמוס נתקבלה הצעת קולומביה לפתוח עם הסלמנדרות לפחות במגעים בלתי רשמיים. Chief Salamander יוזמן לשגר אל הוועידה את נציגיו. נציג בריטניה הסתייג כך בתוקף, בהודיעו שיסרב להסב לשולחן אחד עם סלמנדרות; לבסוף הסתפק בהודעה שיפרוש לפי שעה לאנגדין מטעמי בריאות. אותו לילה שודרה בצפנים הרשמיים של כל מדינות הים הזמנה אל הוד מעלתו מר Chief Salamander למנות את נציגיו ולשגרם לואדוז. התשובה היתה “כן” צרוד; “הפעם עוד אבוא אליכם; בפעם הבאה יבואו נציגיכם אלי למים.” ובעקבות זאת הודעה רשמית: “הנציגים המוסמכים של הסלמנדרות יגיעו מחרתיים בשעות הערב באוריינט-אקספרס לתחנת בוחס.”

בחפזון מסחרר נעשו כל ההכנות לבואן של הסלמנדרות; הוכנו האמבטיות המפוארות ביותר שבואדוז, ורכבת מיוחדת הביאה במיכלים מי ים למלא בהם את האמבטיות עבור משלחת הסלמנדרות. לערב נועדה רק קבלת פנים בלתי רשמית כביכול בתחנת הרכבת; שוגרו לשם רק מזכירי המשלחות, נציגי השלטונות המקומיים וכמאתיים עתונאים, צלמים ומסריטים. בדיוק בשעה 18:25 נכנסה הרכבת לתחנה. מקרון הפאר ירדו לשטיח האדום שלושה אדונים תמירים ואלגנטיים, ובעקבותיהם כמה מזכירים מושלמים ומצוחצחים נושאי תיקים כבדים. “ואיפה הסלמנדרות?” שאל מאן דהוא בקול מעומעם. שניים או שלושה אישים רשמיים צעדו בהיסוס לקראת שלושת האדונים; וכבר אמר אחד מהם מהר וכמו בלחש: “אנחנו משלחת הסלמנדרות. אני פרופסור דוקטור ואן דוט מהאג. עו”ד רוסו קטסלי, עורך דין מפריז. דוקטור מנואל קרווליו, עורך דין מליסבון." האדונים קדו קידות קלות והציגו עצמם. “אז אתם לא סלמנדרות,” הפטיר המזכיר הצרפתי בנשימה עצורה. “כמובן שלא,” אמר ד"ר רוסו קסטלי. “אנחנו פרקליטיהם. סליחה האדונים כאן אולי רוצים להסריט.” ומשלחת הסלמנדרות המחייכת הצטלמה והונצחה בסרט שוב ושוב. גם מזכירי המשלחות הנוכחים גילו סימנים ברורים של שביעות רצון. זה בכל זאת נכון והגון מצדן של הסלמנדרות לשלוח כנציגיהן בני אדם. עם אנשים קל יותר לדבר. ובעיקר נחסכת מאתנו מבוכה חברתית מסויימת.

עוד אותו לילה נערכה ההתיעצות הראשונה עם משלחת הסלמנדרות. על סדר היום השאלה, כיצד ניתן היה להשיב על כנו במהירות האפשרית את השלום בין הסלמנדרות ובריטניה הגדולה. פרופסור ואן דוט ביקש את רשות הדיבור. אין ספק, אמר שהסלמנדרות הותקפו בידי בריטניה הגדולה; ספינת התותחים הבריטית ארבוסו תקפה בלב ים את תחנת השידור של הסלמנדרות; האדמירליות הבריטית פגעה בקשרים המסחריים השלווים עם הסלמנדרות בכך שמנעה מהאניה אמנחוטפ לפרוק את המשלוח המוזמן של חומרי נפץ; שלישית, לבסוף, פתחה ממשלת בריטניה, על ידי איסור אספקה כולל, במצור על הסלמנדרות. הסלמנדרות לא יכלו לעתור כנגד מעשי האיבה האלה לא בהאג, באשר אמנת לונדון מאנה להעניק להן את זכות העתירה, ולא בז’נבה, מכיוון שאין הן חברות בארגון בינלאומי; לא נותר להן אלא להיזקק להגנה עצמית. למרות זאת מוכן Chief Salamander להפסיק את פעולות האיבה, כמובן בתנאים האלה: 1. בריטניה הגדולה תתנצל לפני הסלמנדרות על העוולות הנ"ל שנגרמו להן; 2. תבטל את כל איסורי האספקה לסלמנדרות; 3. בתור פיצוי תדאג להעברת שפלת החוף בפאנג’אב לרשות הסלמנדרות בלי תמורה כספית, לשם התקנת מערכת מפרצים חדשה. – יושב ראש הועידה הודיע שיעביר את התנאים האלה לידיעת ידידו הנכבד, נציג בריטניה הגדולה, שאיננו נוכח, לצערנו; אולם הוא לא הסתיר את חששו שתנאים כאלה יהיו קבילים רק בקושי; עם זאת יש לקוות שאפשר לראותם כבסיס למשא ומתן נוסף.

אז הועלתה לסדר היום תלונת צרפת בענין חופי סנגמביה שפוצצו הסלמנדרות תוך פגיעה באינטרסים צרפתיים חיוניים. רשות הדיבור ניתנה לבא-כוח הסלמנדרות, עורך הדין הפריזאי המהולל ד“ר ז’וליאן רוסו קסטלי. תוכיחו זאת, אמר. מומחים מהשורה הראשונה בעולם בתחום הסייסמוגרפיה מעידים, שרעידת האדמה בסנגמביה היתה ממקור וולקני, ושהיא קשורה לפעילות הוולקנית של הר הגעש פיקו שבאי פוגו. כאן, קרא ד”ר רוסו קסטלי בקול גדול בהקישו בכף ידו על התיק שלפניו, כאן בידי חוות הדעת המדעיות שלהם. אם יש בידכם הוכחות שרעידת האדמה בסנגמביה היתה תוצאת פעולותיהם של מרשי, בבקשה; אני ממתין לראותן.


נציג בלגיה, Chief Salamander: M. Creux שלכם הודיע בכבודו ובעצמו שהסלמנדרות עשו זאת!

פרופסור ואן דוט: הודעתו היתה בלתי רשמית.

עו"ד רוסו קסטלי: הוסמכנו להכחיש את ההודעה האמורה. אני דורש שיישמעו המומחים הטכניים, ויגידו אם אפשר לגרום באופן מלאכותי קרע במעטה האדמה באורך ששים ושבעה קילומטר. אני מציע שיוצג בפנינו ניסוי מעשי בקנה מידה דומה. כל עוד אין הוכחות לכך, רבותי, נדבר על פעילות וולקנית. אף על פי כן מוכן Chief Salamander לקנות מאת ממשלת צרפת את המפרץ שנבעה בקרע הסנגמבי, והמתאים ליישובן של סלמנדרות. הוסמכנו להגיע עם ממשלת צרפת לידי הסכם בדבר המחיר.

נציג צרפת, השר דֶוואל: אם נוכל לראות בכך שיפוי הנזק שנגרם, יש על מה לדבר.

עו"ד רוסו קסטלי: טוב מאוד. ממשלת הסלמנדרות תדרוש עם זאת, שחוזה המכר הנידון יכלול גם את איזור לאנד משפך הנהר ז’ירונד בסביבת באיון בשטח כולל של ששת אלפים שבע מאות עשרים קילומטרים רבועים. לשון אחר, ממשלת הסלמנדרות מוכנה לקנות מאת ממשלת צרפת קטע זה של דרום המדינה.

השר דֶוואל (יליד באיון, ציר האספה מטעם העיר באיון): כך שהסלמנדרות שלך יוכלו להפוך אדמה צרפתית לקרקעית ים? לעולם, לעולם לא!

ד"ר רוסו קסטלי: צרפת עתידה להצטער על דבריך, אדוני, היום עוד דובר על מחיר.


בשלב זה הופסקו הדיונים.

כשהתחדשה הישיבה הועלתה לדיון הצעה בינלאומית גדולה לסלמנדרות: במקום לגרום לנזקים בלתי נסבלים ליבשות הישנות המאוכלסות בצפיפות, יואילו נא לבנות לעצמן איים וחופים חדשים; במקרה זה יובטח להן אשראי נרחב; האיים והיבשות החדשים יוכרו אחר-כך כשטח עצמאי וריבוני שלהן.

ד"ר מנואל קרווליו, הפרקליט הדגול מליסבון, הודה על ההצעה ואמר כי יעבירנה לממשלת הסלמנדרות; ברם, כל ילד יבין, אמר, שבניית יבשות חדשות היא תהליך הרבה יותר ממושך ויקר מאשר הריסת היבשות הישנות. “מרשינו זקוקים לחופים חדשים ומפרצים חדשים תוך פרק זמן קצר ככל האפשר. האנושות היתה מיטיבה לעשות לו קיבלה את הצעתו הנדיבה של Chief Salamander המוכן עדיין לקנות את העולם מידי בני האדם במקום להשתלט עליו בכוח. מרשינו מצאו תהליך להפקת הזהב המצוי במי הים; כתוצאה מכך הם שולטים על אמצעים כמעט בלתי נדלים; הם יכולים לשלם לכם עבור עולמכם מחיר טוב, מחיר ממש מצויין. קחו נא בחשבון שמבחינתם ילך ערך העולם וירד, במיוחד אם יתרחשו בו, כפי שיש לצפות, קטסטרופות נוספות בעלות אופי וולקני או טקטוני, נרחבות הרבה יותר מאלה שהיינו עדים להן עד כה, וכתוצאה מכך יקטן בהרבה שטחן הכולל של היבשות. היום עוד אפשר למכור את העולם בהיקפו המלא הנוכחי; כאשר לא יישארו ממנו מעל פני המים אלא שברי פסגות ההרים, איש לא יתן לכם תמורתו פרוטה שחוקה. אני מופיע אמנם לפניכם כבא-כוחן ויועצן המשפטי של הסלמנדרות, קרא ד”ר קרווליו, ועלי להגן על האינטרסים שלהן; אבל אני אדם כמוכם, רבותי, וטובת האנושות קרובה ללבי לא פחות מללבכם. לכן אני מייעץ לכם, לא, אני משביעכם: מכרו את היבשות כל עוד לא מאוחר מדי! תוכלו למכרן כחטיבה אחת, או ארץ ארץ, כרצונכם. Chief Salamander שאורח מחשבתו הנדיב והמודרני כבר מוכר כיום לכל, מתחייב שבמהלך השינויים ההכרחיים של פני האדמה יחוס, ככל האפשר, על חיי אדם; הצפת היבשות תבוצע בהדרגה ובמגמה למנוע בהלה ואסונות מיותרים. הוסמכנו לפתוח במשא ומתן עם ועידה עולמית נכבדה זו במקובץ, או עם המדינות היחידות. נוכחותם של אנשי משפט דגולים כמו פרופסור ואן-דוט או דוקטור רוסו קסטלי יכולה לשמש לכם ערובה שבצד עניניהם הצודקים של מרשינו, הסלמנדרות, נגן יד ביד אתכם על היקר לנו לכולנו מכל: תרבות האדם וטובת המין האנושי כולו.

במצב רוח קודר כלשהו הועלתה לסדר היום הצעה חדשה: שיועבר לידי הסלמנדרות, לצורך הטבעה, מרכזה של סין; בתמורה יתחייבו הסלמנדרות לערוב לעולמי עד לשלומם של חופי מדיניות אירופה ומושבותיהן.


ד"ר רוסו קסטלי: לעולמי עד, זה קצת ארוך מדי. נאמר לשתים-עשרה שנה. פרופסור ואן-דוט: מרכז סין, זה קצת מעט. נאמר בתוספת הפרובינציות פונג-טיֵין, צ’י-לי, קיאנג-סו, הונאן ואנגנהואי.


נציג יפן מוחה על מסירת הפרובינציה פונג-טיֵין, שבסביבותיה יש ליפן אינטרסים משלה. נציג סין מקבל את רשות הדיבור, אבל למרבה הצער אי אפשר להבין את דבריו. באולם הישיבות משתרר אי שקט גובר; כבר אחת בלילה.

ברגע זה נכנס לאולם מזכיר המשלחת האיטלקית ולוחש משהו על אוזנו של נציג איטליה, הרוזן טוסטי. הרוזן טוסטי מחויר, קם על רגליו, ומבלי לשים לב לכך שנציג סין עודנו מדבר, קורא בקול צרוד: “אדוני היושב ראש, אני דורש את רשות הדיבור. ברגע זה הגיעתני הידיעה, שהסלמנדרות הטביעו בים את חלקה של פרובינציית ונציה בכיוון אל פורטוגרוארו.”

נשתררה דממה נוראה, רק נציג סין המשיך בדבריו.

Chief Salamander" הרי הזהיר אתכם מזמן," רטן ד"ר קרווליו.

פרופסור ואן-דוט סב בכסאו באי סבלנות והרים את ידו. “אדוני היושב ראש, אולי נוכל לחזור לענין. על סדר היום פרובינציית פונג-טיֵין. אנו מוסמכים להציע לממשלת יפן פיצוי בזהב. שאלה אחרת היא, מה יתנו המדינות המעונינות למרשינו בעד סילוקה של סין.”


אותה שעה האזינו חובבי שידורי הלילה לשידורי הסלמנדרות. “זה עתה האזנתם מעל גבי תקליטים לצלילי הברקרולה מתוך סיפורי הופמן.” קרקר הקול. “האלו, האלו, אנחנו מעבירים את השידור לאור ונציה שבאיטליה.”

ולא נשמע אלא שכשוכם השחור לאין קץ של מים עולים.


10. מר פובונדרה נוטל אחריות    🔗


מי היה אומר שכה הרבה מים ושנים חלפו עברו! הלא אפילו מר פובונדרה שלנו כבר איננו שוער לבית ג.ה. בונדי; כיום הוא כבר, אם אפשר לומר כך, ישיש נשוא פנים היכול ליהנות בשקט מפירות חיי שקידתו הארוכים, בדמות גמלה צנועה; אך כיצד זה יספיקו כמה מאות שכאלה, כשהיוקר משתולל כל כך! לא דבר של מה בכך הוא אם הבן-אדם תופס לו פה ושם איזה דג קטן; יושב הוא בסירה עם חכה ביד ומסתכל; – כמה מים זורמים להם כך במשך היום, ומאין באים כל המים הרבים האלה! לפעמים ייתפס לך בחכה איזה אוקונוס, לפעמים דג-קרס; בכלל הדגים האלה עכשיו איכשהו יותר רבים, כנראה מפני שהנהרות הם כיום קצרים הרבה יותר. למען האמת, אוקונוס כזה גם כן לא רע; אמנם מלא עצמות, אבל לבשר יש קצת טעם של שקדים. ואמא יודעת להכין אותם. מר פובונדרה אפילו איננו יודע שאמא מכלכלת את האש מתחת לאוקונוסים שלו בקטעי העתונות האלה שפעם היה אוסף וממיין. נכון, מר פובונדרה הניח את ידו מהאיסוף כאשר יצא לגמלאות; במקומו רכש לו אקוואריום, ובו הוא מגדל מלבד קרפיוני זהב ננסיים גם סלמנדרות מים ננסיות; שעות על גבי שעות יכול היה להתבונן בהן, לראותן שוכבות במים ללא ניע או זוחלות אל החוף שהוא בנה להן מאבני חצץ; אחר-כך היה מניד ראשו ואומר: “ומי היה אומר את זה עליהן, אמא!” אבל הבן-אדם איננו מסוגל רק להסתכל; לכן שלח מר פובונדרה את ידו בדייג. מה לעשות, הגברים חייבים להתעסק במשהו כל הזמן, חושבת אמא פובונדרה בלבה במשהו כמו חמלה. יותר טוב כך מאשר ללכת לפונדק ולעשות פוליטיקה.

נכון, הרבה מים חלפו כבר, למכביר. הלא גם פראנטיק כבר איננו תלמיד הלומד גיאוגרפיה, גם לא צעיר הקורע את גרביו בהתרוצצו אחרי הבלי עולם. גם הוא כבר גבר הקרב לגיל העמידה, פראנטיק זה; תודה לאל, הוא פקיד זוטר בדואר - בכל זאת היתה תועלת בשקידתו על לימודי הגיאוגרפיה. גם הוא כבר מתחיל להיות נבון, חושב מר פובונדרה בלבו, ומניח לסירתו להסחף קצת נמוך יותר אל מתחת לגשר הגדודים. היום הוא יבוא אלי; ראשון בשבת הוא ואין לו תורנות. אקח אותו לסירה ונשוט במעלה הנהר אל קצה אי הקלעים; שם הדגים תופסים יותר; ופראנטיק יספר לי מה כתוב בעתונים. ואחר-כך נלך הביתה, וכלתי תביא את הילדים… מר פובונדרה התענג לרגע באושרו הרוגע של סב. ומה, בשנה הבאה כבר תלך מאריינקה לבית-הספר, הוא שמח; ופראנטיק הקטן, לאמור הנכד, כבר הגיע למשקל שלושים קילו - - מר פובונדרה נשטף רגש חזק ועמוק שעל אף הכל, העולם שרוי בסדר גדול וטוב.

הנה, שם כבר מחכה הבן על שפת הנהר ומנופף בידו. מר פובונדרה חותר אל החוף. “סוף-סוף הגעת,” אמר בקמצוץ של גערה. “תיזהר שלא תיפול למים!”

“תופסים?” שואל הבן.

“מעט,” נוהם הישיש, “ניסע למעלה, לא?”

זוהי שעת אחרי צהריים שקטה של ראשון בשבת; עוד לא השעה שבה מתחילים המטורפים והלא-יוצלחים מהכדורגל ושטויות אחרות כאלה לעבור בדרכם הביתה. העיר פראג ריקה ושוקטת; רק כמה אנשים מתהלכים על רציף הנהר ועל הגשר, בלי חיפזון ובצעדים מהוגנים ואומרי כבוד. אלה אנשים טובים ונבונים שאינם מתגודדים ואינם לועגים לדייגים שעל פני הנהר. אבא פובונדרה שב וחש את תחושת הסדר העמוקה.

“אז מה אומרים בעתונים?” הוא שואל בקפדנות אבהית.

“בסך הכל כלום, אבא,” אומר הבן. “רק פה אני קורא שהסלמנדרות כבר מתקרבות לעיר דרזדן.”

“אז הגרמני אכל אותה,” קובע הישיש. "אתה יודע, פראנטיק, הגרמנים האלה היו עם נורא משונה. אני הכרתי גרמני אחד, היה נהג באיזה בית חרושת; והוא היה גס רוח, הגרמני הזה. אבל המכונית שלו מוחזקת – כל הכובד.

  • תראו, תראו, אז גם גרמניה כבר נעלמה ממפת העולם," הרהר מר פובונדרה. “וכמה שהיא עשתה רוח! איום ונורא זה היה: הכל צבא והכל מלחמה - איפה, על הסלמנדרות אפילו הגרמני לא יכול לטפס. אתה הרי יודע, את הסלמנדרות אני מכיר. אתה זוכר איך הראיתי לך אותן כשהיית כזה קטן?”

“שים לב, אבא,” אמר הבן, “דג תופס לך.”

“זה רק איזה שרץ,” מלמל הזקן והזיז את החכה. תראו, תראו, גם גרמניה, חשב בלבו. ככה, הבן-אדם כבר לא מתפלא מכלום. איזה צעקות שהיו פעם, כאשר הסלמנדרות האלה הטביעו איזו מדינה! גם אם זה היה בארם נהריים או בסין שמה, העתונים היו מלאים. היום כבר לא לוקחים ללב, הוגה מר פובונדרה בקוטוב של מרה שחורה, תוך שהוא ממצמץ בעיניו בלאט מעל חכתו. האדם מתרגל, מה לעשות. זה לא אצלנו, אז מה; רק לו לא היה יוקר כזה! מה שהיום דורשים בעד קפה – אמת, גם ברזיל כבר נעלמה בגלים. בכל זאת מרגישים את זה בעסקים, כאשר חתיכה כזאת של העולם טובעת!

מצוף החכה של מר פובונדרה רוקד לו על פני האדוה. כמה הסלמנדרות האלה כבר הציפו בים, נזכר הישיש. הנה מצריים והודו וסין - וגם עם רוסיה העזו; ואיזו מדינה גדולה זו היתה, רוסיה! אם חושבים שהים השחור עכשיו כבר משתרע עד למעלה לחוג הקוטב הצפוני, – איזה כמויות של מים! האמת חייבת להאמר, הרבה מהיבשות כבר נגסו לנו! רק תודה לאל שהם מתקדמים כל כך לאט

“אתה אומר,” נשמע קולו של הישיש, “שהסלמנדרות האלה כבר הגיעו לדרזדן?”

“ששה עשר קילומטר משם. כנראה שכל סכסוניה כבר מחת למים.”

“פעם הייתי שם עם מר בונדי,” שח אבא פובונדרה. “זאת היתה ארץ נורא עשירה, פראנטיק, אבל שאכלו שם טוב, את זה אי אפשר להגיד. אחרת הם היו עם הגון, יותר טובים מהפרוסים. איפה, איך אפשר להשוות.”

“וגם פרוסיה כבר הלכה.”

“לא מתפלא,” סינן הישיש. “אני את הפרוסים לא אוהב. אבל הצרפתי עכשיו חוגג, כשהגרמני הלך. זה ינשום לרווחה.”

“לא כל כך, אבא,” השיב פראנטיק. “לא מזמן היה בעתון שגם מצרפת כבר שליש לפחות מתחת למים.”

“יא,” נאנח הזקן. “אצלנו, כלומר אצל מר בונדי, היה אחד צרפתי, משרת, קראו לו ז’אן. הוא רדף נשים, בושה וחרפה. אתה יודע, זה מתנקם, כזאת קלות דעת.”

“אבל עשרה קילומטר מפריז אומרים שהביסו את הסלמנדרות,” דיווח פראנטיק. מספרים שהיו להן שם המון מינהרות ופוצצו להן את הכל. שתי אוגדות של סלמנדרות הלכו שם לגמרי."

“אה, כן, הצרפתי הוא חייל טוב,” חִווה מר פובונדרה את דעתו. ההוא, ז’אן, גם ידע לעמוד על שלו. אני לא יודע מאין זה בא לו. הריח כמו חנות תמרוקים, אבל כשהתקוטט, אז התקוטט. אבל שתי אוגדות של סלמנדרות, זה מעט. אם אני ככה מסתכל על זה." שקע בהרהורים. “אז נגד בני אדם ידעו בני אדם להילחם יותר טוב וגם זה לא לקח כל כך הרבה זמן. עם הסלמנדרות האלה כבר מתעסקים שתים-עשרה שנה. וכלום, רק כל הזמן מכינים עמדות עדיפות - מה יש להגיד. בימי היו נלחמים! אז היה מצד זה שלושה מיליון אנשים, ומצד זה שלושה מיליון אנשים,” הישיש המחיש בתנועות ידיים עד שהסירה התחילה להתנדנד. “ועכשיו לכל הרוחות, קדימה זה על זה – –עכשיו אפילו אין זאת מלחמה כמו שצריך!” רטן אבא פובונדרה, “רק יותר ויותר ביצורי בטון. אבל איזה התקפת כידונים, זה לא. איפה!”

"אבל בני אדם וסלמנדרות הרי לא יכולים לשים יד זה על זה, אבא, " הגן מר פובונדרה הצעיר על שיטת הלחימה המודרנית. “התקפת כידונים לתוך המים, זה הרי בלתי אפשרי.”

“בדיוק,” נהם מר פובונדרה בבוז. “הם לא יכולים על האחרים כמו שצריך. אבל תן לאנשים להילחם באנשים, ותראה למה הם מסוגלים. מה אתם בכלל יודעים על מלחמה!”

“רק שזה לא יגיע הנה,” אמר פראנטיק הבן באופן בלתי צפוי. "אתה יודע, כשיש לבן-אדם ילדים – "

“מה ז’תאומרת הנה,” פלט הישיש בנימת רוגזה. “אתה מתכוון הנה, לפראג”?

“בכלל לצ’כיה,” אמר פובונדרה הצעיר בדאגה. “אני ככה חושב, כשהסלמנדרות האלה כבר נמצאות ליד דרזדן – –”

“חכם בלילה,” גער בו מר פובונדרה. “ואיך יגיעו הנה? מעל להרים?”

“נגיד דרך האלבה – ואחר-כך במעלה הוולטבה.”

אבא פובונדרה נשף בזעם. “מה אתך, דרך האלבה! היו מגיעות עד לאיזור פודמוקלי, ונגמר. שם, חביבי, יש סלעים עצומים. אני הייתי שם. איפה, להנה הסלמנדרות לא יגיעו, לנו טוב. וגם לשווייצי טוב. זה יתרון עצום, שאין לנו חוף ים, אתה מבין? היום מי שיש לו ים, הוא מסכן.”

“אבל הים הלא כבר מגיע עד דרזדן עכשיו –”

“שמה זה גרמנים,” הכריז הישיש בפסקנות. “זהו ענינם. אבל אלינו הן לא יכולות להגיע, זה ברור כשמש. קודם היו צריכות לסלק את הסלעים האלה; ואין לך מושג, איזו עבודה זאת היתה!”

“מה עבודה,” הסתייג בקצף פובונדרה הצעיר. “על זה הן יודעות ללכת! שמעת הרי איך הטביעו בגואטמלה רכס הרים שלם.”

“זה משהו אחר,” שח הזקן בהחלטיות גמורה. “אל תדבר שטויות, פראנטיק! זה היה בגואטמלה ולא אצלנו. כאן יש תנאים אחרים.”

פובונדרה הצעיר נאנח. “איך שאתה חושב, אבא. רק אם נזכרים, שהנבלות כבר הטביעו כחמישית של כל היבשות –”

“ליד הים, טיפש, לא במקום אחר. אתה לא מבין בפוליטיקה. המדינות האלה שלחופי הימים, אלה נלחמות אתן, אבל אנחנו לא. אנחנו מדינה נייטרלית, ולכן הן לא יכולות אתנו. ככה זה. ואל תדבר כל הזמן, ככה אי אפשר לתפוס דגים.”

היה שקט על פני המים. העצים שבאי הקלעים הטילו כבר צללים ארוכים על פני הנהר. על הגשר צלצלה חשמלית, על הרציף טיילו אומנות עם עגלות ילדים, ואנשי ראשון בשבת נינוחים –

“אבא,” נשם פובונדרה הצעיר כמעט בנימה של ילד.

“מה יש?”

“האם זה שמה לא שפמנון?”

“איפה?”

מתוך הנהר, למול בנין התיאטרון הלאומי, הציץ מתוך המים ראש שחור גדול והתקדם לאטו נגד הזרם.

“זה שפמנון?” חזר פובונדרה הצעיר.

הישיש הניח את החכה. “זה?” הוציא מגרונו, בהצביעו באצבע רועדת. “זה?”

הראש השחור נעלם מתחת לפני המים.

“זה לא היה שפמנון, פראנטיק,” אמר הישיש בקול-שאינו-שלו. “נלך הביתה. זה הסוף.”

“איזה סוף?”

“סלמנדרה. אז הן כבר פה. נלך הביתה,” חזר, וקיפל בידיים לא בוטחות את חכתו. “אז זהו הסוף.”

“אתה רועד כולך,” נבהל פראנטיק, “מה יש לך?”

“נלך הביתה,” מלמל הישיש בהתרגשות, וסנטרו נשמט עד לעורר חמלה. “קר לי, קר לי. זה היה חסר לנו! אתה יודע, זה הסוף. הן כבר פה. לעזאזל, איזה קור! צריך ללכת הביתה.”

פובונדרה הצעיר חקר אותו במבטו ותפס את המשוטים. “אקח אותך, אבא,” אמר גם הוא בקול-שאינו-שלו, ובמשיכות משוט חזקות חתר אל האי.

“עזוב, אני כבר אקשור אותה.”

“איך זה שכל כך קר?” השתומם הישיש כששיניו נוקשות.

“אני אחזיק אותך, אבא. בוא, נלך.” עודד אותו הצעיר ותפס אותו מתחת לבית השחי. “אני חושב שהצטננת במים. זה היה איזה בול עץ.”

הישיש רעד כעלה נידף. “אני יודע, בול עץ. אתה מספר לי! אני יודע יותר מכולם, מה זה סלמנדרות. עזוב!”

פובונדרה הצעיר עשה, מה שטרם עשה בחייו: קרא למונית. “לרובע השישי,” אמר, ודחף את אבא לתוך המכונית. “אני אקח אותך, אבא. כבר די מאוחר.”

“אמת, מאוחר,” נקש אבא פובונדרה בשיניו. “מאוחר מאוד; הסוף פראנטיק. זה לא היה בול עץ. אלה הן.”

פובונדרה הצעיר נאלץ כמעט לשאתו במעלה המדרגות. “תפתחי את המיטה, אמא,” לחש מהר בדלת. “צריך להשכיב את אבא, הוא חולה.”

כך, ועכשיו שכוב לו אבא פובונדרה עטוף פוך; אפו מזדקר באורח מוזר מתוך פניו והשפתיים דובבות וממלמלות מבלי הבן; כמה הוא נראה זקן, כמה הוא נראה זקן!

עכשיו נרגע מעט –

“יותר טוב, אבא?”

למרגלות המיטה מושכת אמא פובונדרה באפה ובוכה לתך סינרה; הכלה מסיקה את התנור, והילדים, מאריינקה ופראנטיק, נועצים עיניים רחבות ובוהות בסבא, כאילו מתקשים להכירו.

“לא היית רוצה רופא, אבא?”

אבא פובונדרה מביט בילדים ולוחש משהו; לפתע פרצו דמעות מעיניו.

“אתה רוצה משהו, אבא?”

“זה אני, זה אני,” לוחש הישיש. “שתדע, זה אני אשם בכל. אילו אז לא הכנסתי את הרב-חובל הזה אל מר בונדי, כל זה לא היה קורה – –”

“הרי לא קרה שום דבר, אבא,” ניחם פובונדרה הצעיר.

"אתה לא מבין כלום, חרחר הישיש. “זהו הסוף, אתה מבין? סוף העולם. עכשיו יבוא הים גם הנה, אם הגיעו הסלמנדרות. את זה אני עשיתי; לא הייתי צריך להכניס אותו – – שפעם ידעו האנשים, מי אשם בכל.”

“שטויות,” נשמע קולו המחוספס של הבן. “אל תכניס לך לראש דברים כאלה, אבא. עשו את זה כל האנשים. עשו את זה המדינות, עשה את זה הקפיטל. – כולם רצו שיהיו להם סלמנדרות, מה שיותר. כולם רצו להרויח מזה. גם אנחנו שלחנו להן נשק ומה לא - אנחנו כולנו אשמים.”

אבא פובונדרה הסתובב באי-שקט: “בכל מקום היה לפנים ים, ושוב יהיה. זהו סוף העולם. פעם סיפר לי אדון אחד, שגם ליד פראג היתה פעם קרקעית הים – אני חושב שגם את זה עשו הסלמנדרות. אתה יודע, לא הייתי צריך אפילו להודיע עליו. משהו בפנים אמר לי, אל תעשה את זה – אבל אחר-כך חשבתי, אולי יתן לי הרב-חובל הזה איזה תשר – – מה תגיד? לא נתן. ככה מביא הבן-אדם בחינם את סוף העולם –” הישיש בלע משהו כמו דמעות.

“אני יודע, אני יודע טוב מאוד, שהקיץ עלינו הקץ. אני יודע, שמי שעשה את זה, זה אני – –”

“סבא, לא היית רוצה תה?” שאלה גברת פובונדרה הצעירה ברגש.

“אני רק הייתי רוצה,” נשם הישיש בלחש, “אני רק הייתי רוצה, שהילדים האלה יסלחו לי.”


11. המחבר משיח עם עצמו    🔗


“ואתה תשאיר את זה כך?” נשמע במקום זה קולו הפנימי של המחבר.

למה אתה מתכוון? שאל כותב הדברים בקורטוב של אי בטחון.

תניח למר פובונדרה למות כך?”

ובכן, התגונן המחבר, אינני עושה זאת בשמחה, אבל סוף-כל-סוף מר פובונדרה כבר שבע ימים; נאמר שהוא כבר הרבה מעל לשבעים -

“ואתה תניח לו כך להתיסר בנפשו? אפילו לא תאמר לו: סבא, לא רע עד כדי כך; העולם לא יגווע מחמת הסלמנדרות, והאנושות תציל את עצמה, רק חכה עוד קצת ועיניך תראינה? בבקשה ממך, הלא תוכל לעשות למענו משהו?”

אז אשלח לו רופא, הציע המחבר. הישיש ודאי סובל מקדחת עצבים; בגילו יכולה אמנם להתפתח מזה דלקת ריאות, אבל אולי הוא יתגבר בעזרת אלהים; אולי עוד ירקיד על ברכיו את מאריינקה הקטנה וישאל מה למדה בבית-הספר – שמחות זקנה, אל-אלהים: תן לישיש משמחותיה!

“יופי של שמחות,” לעג הקול הפנימי. “יחבק אותה בידיו הזקנות ויחזיקנה בפחד, בן-אדם, בפחד מוות שגם היא תמצא עצמה ביום מן הימים בורחת מפני המים הגועשים המציפים בלי רחם את העולם כולו; באימת מוות יקמט את מצחו וילחש: זאת עשיתי אני, מאריינקה, זאת עשיתי אני – – שמע, אתה מתכוון באמת להניח לכל האנושות לגווע?”

פני המחבר הרצינו. אל תשאל אותי, מה אני רוצה. אתה חושב שמרצוני מתפוררות יבשותיו של אדם לאבק, אתה חושב שאני רציתי את הסוף הזה? זהו פשוט הגיון המאורעות; מי אני שאתערב בו? עשיתי כל שיכולתי; אני הזהרתי את האנשים בעוד מועד; אותו x, זה הייתי חלקית אני. הטפתי, אל תתנו לסלמנדרות נשק וחומרי נפץ, הפסיקו את העסקים המגעילים אתן ובכלל - ואתה יודע במה זה נגמר. לכולם היו אלף נימוקים כלכליים ופוליטיים נכונים לחלוטין, מדוע זה בלתי אפשרי. אני אינני מדינאי ולא כלכלן; והרי אני לא אוכל לשכנע אותם. מה לעשות, אולי העולם יפול וישקע במצולות; לפחות זה יקרה מסיבות מדיניות וכלכליות שהכל מכירים בנכונותן, לפחות ייעשה הדבר בעזרתם של המדע, הטכנולוגיה ודעת הקהל, תוך השקעת כל הגאון האנושי! שום קטסטרופה קוסמית, אלא רק סיבות מעצמתיות של מעשי מדינה, סיבות כלכליות ואחרות – נגד זה אין מה לעשות.

הקול הפנימי השתתק לרגע. “ולא צר לך על האנושות?”

חכה, לא כל כך מהר! הרי לא נגזר על כל האנושות לגווע. הסלמנדרות זקוקות רק ליותר חופים, לגור שם ולהטיל את ביציהן. אולי הן יהפכו את היבשות, במקום גושים רציפים גדולים לשורה של אטריות ארוכות להשגת מירב אורך חוף. נאמר שעל גבי פסי היבשה האלה יחזיקו מקצת בני אדם מעמד, לא? וייצרו מתכות ודברים אחרים בשביל הסלמנדרות, הן הלא אינן יכולות לעבוד בעצמן באש, זוכר?

כלומר האנשים יהיו משרתי הסלמנדרות.”

יהיו, אם ברצונך לכנות זאת כך. פשוט יעבדו בבתי החרושת כמו עכשיו. רק אדוניהם יהיו שונים. סוף כל סוף, אולי לא ישתנה בכך כל כך הרבה * * *

“ולא צר לך על האנושות?”

אל-אלהים, עזוב אותי! מה אני צריך לעשות? הרי בכך רצו האנשים; כולם רצו שיהיו להם סלמנדרות, רצו בהן המסחר והתעשיה והטכניקה, רצו בהן המדינאים ומפקדי הצבאות – גם פובונדרה הצעיר אמר כך: אנחנו כולנו אשמים. שמע, הכיצד לא אצטער על האנושות? צר היה לי עליה ביותר משראיתי כיצד היא מסתערת במו ידיה ובכל מחיר אל תוך כליונה. אתה רוצה לצעוק בראותך אותם בכך. אתה רוצה לצרוח ולהרים את שתי ידיך, כמי שרואה רכבת העולה על פסים לא-לה. עכשיו כבר אין מה לעצור. הסלמנדרות ימשיכו להתרבות, וימשיכו וימשיכו לפורר את היבשות הנושנות – רק תיזכר, כיצד הוכיח זאת וולף מיינרט: שנגזר על האנושות לפנות את מקומה לסלמנדרות; ורק הסלמנדרות הן שיקימו עולם של אושר, אחדות ואחידות –

“עזוב את וולף מיינרט! וולף מיינרט הוא אינטלקטואל. האם מצאת כבר משהו כל כך נורא, כל כך רצחני וכל כך מטומטם שלא יימצא אינטלקטואל כלשהו שירצה לגאול בזה את העולם? נו, עזוב! האם אתה יודע, מה עושה ברגע זה מאריינקה?”

מאריינקה? אני חושב שהיא משחקת בשכונה. תהיי בשקט, אמרו לה, סבא ישן. אז היא איננה יודעת מה לעשות ומשעמם לה נורא – –

“ומה היא עושה?”

אינני יודע. כנראה שמנסה לנגוע בקצה לשונה בקצה אפה.

“אתה רואה? ואתה היית מרשה שיבוא משהו כמו מבול חדש?”

אז תפסיק כבר! האם אני יכול לעשות נסים? שיקרה מה שמוכרח לקרות! שיתרחשו הדברים במסלול שאין מנוס ממנו! גם זו חצי נחמה: כי מה שקורה, ממלא אחרי הכרח משלו וחוקיות משלו.

“אז אי אפשר לעצור איכשהו את הסלמנדרות?”

אי אפשר. הן רבות מדי. צריך לפנות בעבורן מקום.

“כלום אי אפשר שהן ייכחדו איכשהו? נגיד שתפקוד אותן איזו מחלה, או איזה ניוון –”

יותר מדי זול, אחא. האם מוטל על הטבע לתקן כל הזמן את אשר בני האדם עוללו לעצמם? והאם להסיק מדבריך שגם אתה אינך מאמין עוד שהם יעזרו לעצמם? אתה רואה, אתה רואה; בסופו של דבר הייתם רוצים שוב לסמוך על כך שמישהו או משהו יבוא לגאלכם! אומר לך משהו: האם אתה יודע, מי הוא שעוד עכשיו, כאשר חמישית של יבשת אירופה כבר טבעה, מספק לסלמנדרות חומרי נפץ וטורפדות ומקדחות? האם אתה יודע, מי הוא העובד בקדחתנות יומם ולילה במעבדות, כדי להמציא מכונות וחומרים יעילים יותר לפיצוצו של העולם? האם אתה יודע, מי הוא המלווה לסלמנדרות כסף, מי הוא המממן את סוף העולם, את המבול החדש, בגדול?

“יודע. כל בתי החרושת. כל הבנקים. כל המדינות.”

הא לך. אילו היו רק סלמנדרות נגד בני אדם, אולי היה אפשר עוד להושיע; אבל בני אדם נגד בני אדם, את זאת, בן-אדם, אין לעצור.

“– – – חכה, בני אדם נגד בני אדם! משהו עולה על דעתי. אולי אפשר שבסוף יעמדו סלמנדרות נגד סלמנדרות?”

סלמנדרות נגד סלמנדרות? למה אתה מתכוון?

“למשל… מכיוון שהסלמנדרות רבות מדי, אפשר שיגיעו ביניהן לידי מריבה על איזה קטע של חוף, או איזה מפרץ, או משהו; אחר כך כבר ימשיכו להילחם על חופים יותר ויותר נרחבים; לבסוף יגיעו לידי מלחמה על חופי העולם, נכון? סלמנדרות נגד סלמנדרות! מה דעתך, האין זה הגיונה של היסטוריה?”

  • - או, לא. זה בלתי אפשרי. סלמנדרות אינן יכולות להילחם נגד סלמנדרות. זה נוגד את הטבע. הסלמנדרות הלא הן מין אחד.

“גם בני אדם הם מין אחד, בן-אדם. ואתה רואה, זה לא מפריע להם; מין אחד, ועל מה אינם נלחמים! כבר לא על יותר מקום לחיות בו, אלא על עוצמה, על יוקרה, על השפעה, על תהילה, על שווקים, ומי יודע על מה עוד! מדוע שלא יילחמו ביניהן גם הסלמנדרות, נאמר, על יוקרה?”

לשם מה יעשו זאת? תגיד לי, מה יצא להן מזה?

“שום דבר אלא זאת, שלאלה יהיו זמנית יותר חופים ויותר עוצמה מאשר לאחרות. ובעוד זמן מה יתהפך הגלגל.”

ולמה שתהיה לאלה יותר עוצמה מאשר לאחרות? הלא הן כולן שוות זו לזו, כולן סלמנדרות; לכולן אותו שלד, כולן שוות בכיעורן ובבינוניותן - לשם מה ירצחו נפש אלה את אלה? תגיד, בשם מה יילחמו?

“רק הנח להן, משהו כבר יימצא. שים לב, אלה גרות בחופים המערביים ואלה בחופים מזרחיים; נניח שינסו להדביר את האחרות בשם המערב נגד המזרח. הנה לך הסלמנדרות האירופיות, ושם למטה האפריקניות; יקחני האופל אם בסוף לא ירצו אלה להיות יותר מהאחרות! ומה, יילכו להוכיח להן את עדיפותן בשם הציביליזציה, או ההתפשטות, או מי יודע מה; תמיד אפשר למצוא איזה סיבות רעיוניות או מדיניות, שבגללן הטיל הגורל על הסלמנדרות שכאן לשחוט את הסלמנדרות ששם. הסלמנדרות מתורבתות כמונו, בן-אדם; לא יחסרו להן נימוקים מעצמתיים, כלכליים, משפטיים, תרבותיים או אחרים.”

והן חמושות. אל תשכח, שהן חמושות להפליא.

“כן. יש להן נשק למכביר. אתה רואה? נראה אותן שלא ילמדו מבני האדם איך לעשות היסטוריה!”

חכה, חכה רגע! (המחבר קפץ ממקומו והתחיל לצעוד אנה ואנה לרוחב חדר עבודתו.) נכון, מעשה שטן, אם לא יצליחו! אני כבר רואה. מספיק להסתכל במפת העולם – לעזאזל, איפה יש פה איזו מפת עולם?

“אני רואה אותה.”

טוב, הנה האוקיאנוס האטלנטי, בשוליו הים התיכון והים הצפוני. כאן אירופה, וכאן אמריקה – – ובכן פה ערש התרבות והציביליזציה המודרנית. אי-פה אטלנטיס הנושנה ששקעה במצולות – –

“ועכשיו הסלמנדרות מטביעות שם את אטלנטיס החדשה.”

זהו. והנה לפניך – האוקיאנוס השקט והאוקיאנוס ההודי. המזרח הקדום והמסתורי, בן-אדם. ערש המין האנושי, כפי שאומרים. כאן באיזה מקום מזרחית לאפריקה טבעה למוריה האגדית. כאן סומאטרה ומעט מערבית ממנה –

“– – האי הזעיר טנא-מסא. ערש הסלמנדרות.”

כן. ושם מולך King Salamander, המנהיג הרוחני של הסלמנדרות. כאן עודם חיים ה-tapa-boys של רב-חובל ואן-טוך, הסלמנדרות המקוריות הפציפיות, הפראיות למחצה. האוריינט שלהן, מבין? כל האיזור הזה מכונה למוריה, בעוד שהאיזור השני, המתורבת, מאומרק ומאורפ, המודרני והבשל יותר מהבחינה הטכנולוגית, הוא האטלנטיס. שם שולט הדיקטטור Chief Salamander, כובש, מהנדס וחייל גדול, ג’ינגיס חאן של הסלמנדרות ומהרס היבשות. אישיות מופלאה, בן-אדם.

(“… שמע, האם הוא באמת בן-סלמנדרה?”)

(… לא. Chief Salamander הוא בן-אדם. שמו האמיתי הוא אנדריאס שולצה, ובמלחמת העולם היה סמל באיזה מקום.)

“הבנתי.”)

(נו, כן. ככה זה.) אז כאן היא אטלנטיס, וכאן למוריה. חלוקה זו מבוססת על סיבות גיאוגרפיות, מינהליות, תרבותיות…

"…ולאומיות. אל תשכח את הסיבות הלאומיות. הסלמנדרות הלמוריות מדברות Pidgin English, בעוד שהאטלנטיות מדברות Basic English."

טוב, במשך הזמן חודרות האטלנטיות דרך מה שהיתה תעלת סואץ לתוך האוקיאנוס ההודי –

“כמובן. הנתיב הקלסי למזרח.”

נכון. לעומת זאת נדחפות הלמוריות סביב כף התקוה הטובה אל החוף המערבי של מה שהיתה אפריקה. זאת לדעת שלטענתן שייכת כל אפריקה ללמוריה.

“כמובן.”

הסיסמה היא למוריה ללמורים, הלאה הזרים, וכדומה. בין האטלנטיות והלמוריות מעמיקה והולכת תהום של אי אימון ואיבה עד סוף כל הדורות. איבה לחיים ולמוות.

“לשון אחר, הן היו לאומות.”

כן. האטלנטיות בזות ללמוריות ומכנות אותן פראים ומלוכלכים; הלמוריות מצדן שונאות את האטלנטיות שנאה קנאית ורואות בהן אימפריאליסטים, שטני המערב ומפירי הסלמנדריות הנושנה, הטהורה, המקורית. Chief Salamander שם את עינו בזכיונות בחופי למוריה, לדבריו בשם היצוא והציביליזציה. הישיש נשוא הפנים, King Salamander נאלץ לוותר, אם כי באי-רצון; שהרי הוא חמוש פחות. במפרץ חידקל, לא רחוק מהמקום שבו היתה לפנים העיר בגדד, העסק מתפוצץ: הלמורים בני המקום מתנפלים על זכיון אטלנטי והורגים שני קצינים אטלנטיים, כנראה בגלל איזה עלבון לאומי. כתוצאה מכך –

“פורצת מלחמה, כמובן.”

כן. מלחמת עולם של סלמנדרות נגד סלמנדרות.

“בשם התרבות והצדק.”

בשם סלמנדריות של אמת. בשם תהילת האומה וגדולתה. הסיסמה: או הם או אנחנו! הלמוריות החמושות ברמחים מלאיים וסכיני היוגים, שוחטות בלי רחמים את הפולשים האטלנטיים; בתגובה מטילות האטלנטיות, המתקדמות יותר ובעלות ההשכלה האירופית, רעלים ותרביות של חיידקים נושאי מוות לתוך המים הלמוריים, בהצלחה מלחמתית כה כבירה, שכל הימים בעולם יוצאים נגועים. הים מאולח בדֶבֶר זימים מלאכותי. וזה הסוף, בן-אדם. הסלמנדרות ייכחדו.

“כולן?”

כולן עד אחת. יהיו מין שנכחד. מה שיישאר מהן יהיה רק המאובן הנושן ממחצבות Oeningen של אנדריאס שויכצרי.

“ומה על בני האדם?”

בני האדם? אה, כן, בני האדם. נו, אלה יתחילו לחזור לאיטם מן ההרים אל חופי מה שנותר מהיבשות; אבל האוקיאנוס עוד יסריח ימים רבים מהתפרקות הסלמנדרות. היבשות שוב יגדלו בסחף הנהרות; הים ייסוג צעד אחר צעד והכל ישוב על מקומו, כמעט כמשכבר הימים. ולאוויר העולם תזנק אגדה חדשה על מבול גדול אשר בו פקד אלהים את בני האדם בעבור חטאותיהם. יסופרו סיפורים על ארצות של מסתורין ששקעו במצולות ושהיו לפי האגדה ערש התרבות האנושית; ויירקמו מעשיות על איזה אנגליה או צרפת או –

“ואחר-כך?”

– – – יותר מזה אינני יודע.


אחרית דבר: קארל צ’אפק על מקור יצירתו    🔗


הוצגה לי השאלה, כיצד זה הגעתי לרעיון לכתוב את “המלחמה בסלמנדרות”; וגם שאלו מדוע בחרתי דווקא בסלמנדרות להפכן לנושא מה שקרוי הרומן האוטופי על הכחדת הציביליזציה האנושית. ובכן אם עלי לתאר בגילוי לב, כיצד עלה הרעיון, חובתי לומר ביושר שמלכתחילה בעצם לא התכוונתי לכתוב שום אוטופיה. אין לבי יוצא במיוחד לאוטופיות; בטרם התחלתי לכתוב את ה“הסלמנדרות”, התכוונתי לכתוב רומן אחר לגמרי; הגיתי את דמותו של אדם מהוגן, קצת בצלמו של אבא עליו השלום, דמותו של רופא כפרי בקרב מטופליו; הכוונה היתה לאידיליה רפואית, ובה, עם זאת, מקצת מן הפתולוגיה החברתית. ניגשתי אל החומר במידה של שמחה, ובמשך שבועות וחודשים ערכתי אותו בראשי; אולם כל אותה עת נמנע ממני להשקיע עצמי בתוכו לגמרי. היתה לי הרגשה עמומה של ספק, האומנם יש לרופא הטוב הזה מה לעשות בעולם מבולבל כל כך, כפי שהיה אז ועודנו היום. כן, הוא היה יכול לרפא את בני האדם ומכאוביהם; אבל הוא היה חסר מגע עם החוליים והמכאובים שמהם סובל עולמנו. הגיתי ברופא הטוב בעוד כל העולם משיח במשבר הכלכלי, בהתפשטות הלאומנות ובמלחמה הבאה. לא יכולתי להזדהות הזדהות מלאה עם הדוקטור שלי, כי גם אני – אף על פי שהדבר איננו נדרש כנראה מידי סופרים – הייתי עודי מלא דאגות על מה שמאיים על המין האנושי. אמת נכון, ככלל אינני יכול למנוע את מה שמאיים על הציביליזציה האנושית; אבל לפחות אינני יכול שלא להביט באיום ושלא לחשוב עליו כמעט ללא הפסק. אותה עת – זה היה אשתקד באביב, כאשר התחזיות הכלכליות היו רעות מאוד, והתחזיות המדיניות עוד גרועות מהן – כתבתי אי שם לרגל הזדמנות כלשהי את המשפט: “אסור לנו לחשוב, שההתפתחות שהובילה לצורת החיים שלנו, היתה האפשרות ההתפתחותית היחידה על כוכב הלכת הזה.” – והנה זה בא: המשפט הזה הוא שגרם לכך שכתבתי את “המלחמה בסלמנדרות”.

הלא האמת היא: אי אפשר לשלול את האפשרות שבתנאים מתאימים יכול היה טיפוס אחר של חיים, נאמר בעל חיים אחר, להיות לנושא של התפתחות תרבותית. האדם, על תולדותיו, תרבותו והציביליזציה שלו, התפתח ממחלקת היונקים, משפחת הפרימטים; והלא ניתן לחשוב שאנרגיה התפתחותית דומה היתה יכולה להצמיח כנפיים להתפתחותו של מין חיים אחר. לא מן הנמנע, שבתנאי חיים מסויימים היו הדבורים או הנמלים יכולות להתפתח ליצורים בעלי אינטליגנציה גבוהה, שכישוריהם התרבותיים לא היו נופלים מאלה שלנו. אין הדבר בלתי אפשרי גם במינים אחרים. בתנאים ביולוגיים מיטיבים יכולה היתה לקום איזו ציביליזציה אחרת, לא נחותה מזו שלנו, גם במעמקי המים.

זאת היתה המחשבה הראשונה, והשניה היתה: אִילו מין חיים אחר היה מתעלה לדרגה המכונה ציביליזציה, מה דעתך: האם היה עושה את אותן השטויות שעשה המין האנושי? האם היה נלחם מלחמות כמוהו? האם היה נתון לאותן פורענויות היסטוריות? ואיך היינו אנחנו משקיפים על אימפריאליזם של הזוחלים, על לאומנות של טרמיטים, על התפשטות כלכלית של שחפים או חילקים? מה היינו אומרים, אילו מין חיים זולת האדם היה מודיע, שבהתחשב בהשכלתו ובמניינו נתונה רק לו הזכות ליישב את כל העולם ולשלוט בכל מערכות החיים?

ובכן, עימות זה עם תולדות האדם, ותולדותיו האקטואליות ביותר, הוא שהושיב אותי אל שולחן הכתיבה לכתוב את “המלחמה בסלמנדרות”. הביקורת סווגה אותה כרומן אוטופיסטי. אני מתקומם נגד המלה הזאת. זאת לא אוטופיה, זה הוא היום הזה. זאת לא ספקולציה על משהו בעתיד, אלא הבבואה של מה שקיים ושאנו חיים בתוכו. זאת לא היתה פנטזיה; מזאת אני מוכן לספק לכל דורש חינם אין כסף ככל שיבקש ויותר; לי חשובה המציאות. אינני יכול אחרת, אבל ספרות שאיננה רוצה להגיב למציאות זו בכל הכוח שהמלה והמחשבה רק ניחנו בו, ספרות שכזו איננה משאת נפשי.

ובכן זה הכל: כתבתי את הסלמנדרות שלי, כי חשבתי על בני האדם; בחרתי בדמותן דווקא - לא מפני שאהבתי אותן יותר או פחות מאשר ברואי אלהים אחרים, אלא מפני שפעם באמת נחשב מאובן של סלמנדרת ענק טרציארית בטעות כמאובן של אבי המין האנושי; לפיכך יש לסלמנדרות מכל החיות הזכות ההיסטורית המיוחדת לעלות על הבמה כצלמנו. אבל גם אם הן היו רק העילה לתיאור עניניו של האדם, חש המחבר צורך לחוות אפילו את חיי הסלמנדרות; היתה זאת התנסות סגרירית קמעה, אבל ככלות הכל עתירת קסם ונוראה לא פחות מאשר לחוות את קיומם של בני האדם.


תמונה כתב יד.png

  1. צ'כית: הידד, ועוד הידד.  ↩

  2. זהו, בהאי לישנא, ניב בשפת המקום לציין מאחז איתן (המתרגם).  ↩

  3. 1. cf. G. Kreuzmann, Geschichte der Molche; Hans Tietze, Der Molch des XX. Jahrhunderts; Kurt Wolff, Der Molch und das deutche Volk; Sir Herbert Owen. The Salamanders and the British Empire; Giovanni Focaja, L'evoluzione degli anfibii durante il Fascismo; Leon Bonnet, Les Urodèles et la Société des Nations; S. Madariaga, Las Salamandras y la Civilización, etc. etc.  ↩

  4. 2. השווה המלחמה בסלמנדרות, שער ראשון, פרק 12.  ↩

  5. 3. כראיה לכך ישמש כבר הקטע הראשון מאוספו של מר פובונדרה:

    שוק הסלמנדרות

    (לע"מ) על פי הדו"ח האחרון שהוציא סינדיקאט הסלמנדרות לסוף הרבעון, עלה שיווק הסלמנדרות בשלושים אחוז. במשך שלושה חדשים סופקו כמעט שבעים מיליון סלמנדרות, בייחוד לאמריקה הדרומית והתיכונה, להודו–סין ולסומליה. לזמן הקרוב מוזמנות עבודות העמקה והרחבה בתעלת פנמה, ניקוי נמל גואיאקויל וסילוק שרטונים וצוקים במיצר טורז. רק עבודות אלה כוללות, לפי אומדן גס, שינוע של תשעה מיליארד מטר מעוקב של עפר. בנייתם של איי תעופה מסיביים בקו מדיירה–ברמודה אמורה להתחיל רק באביב הבא. שפיכת העפר באיי מאריאנה בחופי יפן נמשכת; עד כה נוצרו שמונה מאות ארבעים אלף אקרים של יבשה חדשה, המכונה קלה, בין איי טיניאן וסייפאן. בשים לב לביקוש הגובר נשאר מחירן של הסלמנדרות יציב מאוד ונרשמו 61 – Leading, 620 – Team. רמת המלאי מספיקה.  ↩

  6. 4. על מכשולים כאלה תעיד, למשל, הידיעה הבאה שנגזרה מעתון בלא תאריך:

    בריטניה נועלת שעריה בפני הסלמנדרות?

    (רויטר.) בהשיבו לשאילתא של חבר בית הנבחרים, מר ג', לידם, הודיע היום סר סמואל מאנדוויל, כי ממשלת הוד מלכותו סגרה את תעלת סואץ בפני מטעני סלמנדרות; יתרה מזו, אין כוונה להרשות שתועסק ולו סלמנדה אחת בחופי בריטניה או במים הטריטוריאליים שלה. הסיבה להוראות אלו, הדגיש סר סמואל, היא מצד אחד הדאגה לבטחון חופי בריטניה, ומצד שני העמידה האיתנה על תוקפם של חוקים מדור – דור ושל אמנות בדבר הדברת סחר העבדים.

    לשאלה נוספת של חבר הפרלמנט מר ב. ראסל הודיע סר סמואל שאין עמדה זו נוגעת כמובן לדומיניונים ולמושבות הבריטיות.  ↩

  7. למטרה זו שמשו כמעט באופן בלעדי אקדחים פרי המצאת המהנדס מירקו שפראנֶק, המיוצרים במפעלי הנשק בעיר ברנו.  ↩

  8. השוה ידיעה עתונאית זו: שביתות באוסטרליה

    (HAVAS) מנהיג האיגודים המקצועיים של אוסטרליה, הרי מק–נאמארה, הכריז על שביתה כללית של כל עובדי הנמלים, התחבורה, החשמל ואחרים. המדובר בדרישת האיגודים לקבוע מכסות קפדניות לגבי יבוא סלמנדרות–עבודה לאוסטרליה, וזאת על פי חוקי ההגירה. לעומת זאת חותרים נציגי החקלאים לליברליזציה של יבוא הסלמנדרות, מכיוון שצרכי הזנתן יש בהם כדי לעודד את שיווק התירס ושמנים מן החי, בעיקר חלב כבשים. הממשלה מנסה להגיע לידי פשרה; הסינדיקאט מציע לשלם לאיגודים סובסידיה של ששה שילינג תמורת כל סלמנדרה מיובאת. הממשלה מוכנה לערוב שהחיות יועסקו רק במים, ושהן לא יצאו מן המים (מטעמי צניעות) כדי גילוי יותר מ–40 סנטימטר מגופן, האיגודים עומדים על 12 ס"מ ועל 10 שילינג. נראה שהפשרה, לחובת אוצר המדינה, אכן תושג.  ↩

  9. השווה לתעודה הראויה לתשומת לב מאוספו של מר פובונדרה: סלמנדרות מצילות חיי 36 טובעים בים

    (מאת שליחנו המיוחד)

    מאדראס, 3 באפריל, בנמל דכאן התנגשה א.ק. אינדיאן סטאר במעבורת שבה הוסעו כ–40 ילידים, והמעבורת טבעה מייד. בטרם היה אפשר לשגר סירת הצלה של המשטרה, מהרו להגיש עזרה הסלמנדרות שעבדו בסילוק קרקעית הבוץ בנמל והעבירו לחוף 36 מהטובעים. סלמנדרה אחת לבדה משתה מהמים שלוש נשים ושני ילדים. כאות תודה על מעשה הגבורה נשלחה אליהן איגרת הוקרה מאת השלטונות המקומיים במעטפה אטומה למים.

    לעומת זאת – ניכרה באוכלוסיית הילידים התפרצות זעם סוערת, מכיוון שהסלמנדרות הורשו לגעת בטובעים שהשתייכו לכתות המיוחסות. הילידים מתיחסים לסלמנדרות כאל יצורים טמאים ומוקצים מחמת מיאוס. בנמל התגודדו כמה אלפי ילידים בהפגנה למען הרחקת הסלמנדרות מהנמל. המשטרה מקיימת את הסדר הציבורי; רק שלושה נהרגו ומאה ועשרים נעצרו.

    לקראת השעה עשר בערב הוחזר השקט על כנו. הסלמנדרות ממשיכות בעבודתן.  ↩

  10. השווה קטע עתון זה, המעניין ביותר כשלעצמו, אלא שבשל היותו כתוב בשפה בלתי מזוהה, לא ניתן לתרגמו, למרבה הצער:

    SAHT NA CHRI TE SALAAM ANDER BWTAT

    Saht gwan t‘lap ne Salaam Ander bwtati og t’cheni bechri ne Simbwana na m‘bengwe ogandi sukh nba moi–moi opwana Salaam Ander sri m’oana gwen‘s. Og di’limbw, og di bwtat na Salaam Ander kchri p‘we ogandi p’we o‘gwandi te ur maswali sukh? Na, ne ur lingo t’ Islami kcher oganda Salaam Andrias sahti. Bend op'tonga kchri Simbwana medh, salaam!  ↩

  11. אלה הם ראשי תיבות שמו של Egon Erwin Kisscht מי שנחשב בזמנו לאחד מטובי הכתבים באירופה.  ↩

  12. תיעוד אופייני לכך מצוי במשאל דעת קהל שערך העתון דיילי סטאר על הנושא: "האם יש לסלמנדרות נשמה? אנו מצטטים מתוך הסקר (כמובן מבלי לערוב למהימנותו) את תשובותיהם של כמה אישים בולטים:

    Dear sir.

    ידידי, הכומר ה.ב. ברטרם, ואנכי התבוננו בסלמנדרות במשך זמן רב במהלך עבודות הבנייה של מזח בעדן; כמו–כן שוחחנו אתן פעמיים או שלוש, אולם לא מצאנו אצלן שום סימן של רגשות נעלים, כמו כבוד, אמונה, אהבת מולדת או רוח ספורטיבית. ומה אם לא אלה, אני שואל, מותר לכנותו בצדק נשמה?"

    Yours truly

    קולונל ג'ון ו. בריטון

    לא ראיתי מימי שום סלמנדרה; אבל אני משוכנע שיצורים שאין להם מוזיקה משלהם, אין להם גם נשמה. טוסקניני

    הבה נניח לסוגיית הנשמה; אולם ככל שיכולתי להתבונן באנדריאס, הייתי אומר שאין להם שום אינדיבידואליות; נדמה שהם שוים זה לזה, כולם חרוצים, כולם מוכשרים – ובאותה מידה כולם חסרי הבעה אישית. במלה אחת: הם מקיימים אידיאל ידוע של הציביליזציה המודרנית, הלא הוא הממוצע.

    אנדרה ד'ארטוא

    בהחלט אין להם נשמה. בזה הם אינם נבדלים מהאדם. שלכם ג'.ב. שאו

    שאלתכם מביכה אותי. אני יודעת, לדוגמה, שהכלבון הסיני שלי, ביבי, הוא בעל נשמה קטנה ונפלאה; כך גם החתלתולה הפרסית שלי סידי חנום, ועוד איזו נשמה נהדרת ואכזרית! אבל סלמנדרות? כן, הן מאוד מוכשרות ואינטליגנטיות, המסכנות האלה; יודעות לדבר, לספור ולהיות נורא מועילות; רק אילו לא היו כל כך מכוערות!

    שלכם מדלין רוש

    שיהיו סלמנדרות, העיקר שלא יהיו מרקסיסטים! קורט הובר

    אין להם נשמה. אילו היתה, היה עלינו להעניק להם שויון כלכלי עם בני האדם; וזה אבסורד. הנרי בונד

    אין להן סקס–אפיל, לכן גם אין להן נשמה. מיי ווסט

    נשמה להן, כשם שנשמה לכל יצור חי וגם לכל הצומח, כשם שנשמה לכל אשר רוח חיים בו. גדולים מסתרי החיים. סנדרבהרטא נאת

    יש להן טכניקה מעניינת וסגנון מיוחד בשחיה; נוכל ללמוד מהן הרבה, בייחוד בשחיה למרחקים ארוכים. טוני וייסמילר  ↩

  13. Mme. Louise Zimmermann, sa vie, ses idees, son oeuvre (Alcan); פרטים בספר –

    נצטט מתוך יצירה זו דברים נלבבים לזכרה מפי אחד מבני הסלמנדרות שהיה אחד מתלמידיה הראשונים:

    "היא היתה מדקלמת באוזנינו את משלי לאפונטן בשבתה ליד קדרתנו הפשוטה אך הנקיה והנוחה; היא סבלה, אמנם, מן הרטיבות, אבל לא שמה לב לכך מתוך שהקדישה את עצמה במלואה לתפקידה החינוכי. היא היתה קוראת לנו petits Chinois, מכיוון שלא ידענו, ממש כמו הסינים, לבטא את האות ר. כעבור זמן התרגלה לכך עד שהיתה מבטאת שמה שלה: מאדאדם צימלמן. אנחנו כראשנים הערצנו אותה ממש; הקטנים שטרם התפתחו אצלם ריאות ולכן לא יכלו לצאת מהמים, היו בוכים על שאינם יכולים להתלוות אליה בטיוליה בגן

    בית הספר. היא היתה כה מתונה וענוגה, שלא התכעסה – לפי מיטב ידיעתי – אלא פעם אחת; זה קרה, כאשר ביום קיץ חם לבשה מורתנו הצעירה להיסטוריה, בגד ים ונכנסה אלינו לבריכה להרצות לנו על מלחמות החופש של ארצות השפלה, כשהיא טובלת עד צוואר במים. אז אחז במאדאם צימלמן שלנו זעם של אמת: “לכי מייד לעשות אמבטיה. Mademoiselle לכי, לכי!” צעקה כשעיניה זולגות דמעות. בעבורנו זה היה שיעור עדין אך מובן, שעל אף הכל אין מקומנו בין בני האדם; אחר כך החזקנו למיטיבתנו תודה, על שידעה לטפח את מודעותנו לכך באורח כה נחרץ ובמידה כזו של טאקט.

    אם הצלחנו בלימודינו היתה מקריאה לנו, כגמול מיוחד, שירה מודרנית, כגון שירי François Coppéa.“זה אולי יותר מדי מודרני,” היתה אומרת, “אבל סוף כל סוף גם זה שייך היום להשכלה טובה.” בסוף שנת הלימודים נערכה אקדמיה פומבית שאליה הוזמנו הממונה על המחוז ואישים רשמיים אחרים בעלי שם. תלמידים מוכשרים ומתקדמים יותר, שהיו להם כבר ריאות, יובשו בידי השרת והולבשו במין חלוקים לבנים; אחר כך דקלמו מאחורי מסך דק (בכדי שהגבירות לא יבהלו מהם) את משלי לאפונטן, נוסחאות מתימטיות ואת סדר מלכי בית קפֶּה בצירוף התאריכים המתאימים. אחר כך הביע הממונה על המחוז בנאום ארוך ונמלץ את תודתו והערכתו למנהלתנו היקרה, ובכך בא יום השמחה לידי סיום. תשומת לב לא פחותה מזו שהוקדשה להתקדמותנו הרוחנית ניתנה גם לרווחתנו הגופנית; אחת לחודש היה בודק אותנו הוטרינר המקומי, ואחת לחצי שנה היו שוקלים כל אחד מאתנו להיוכח האם משקלנו תקין. מנהיגתנו הנערצת טרחה גם לחזור ולשנן לנו לחדול מן המינות שבנוהג המגעיל של מחול הירח; אני מתבייש לומר, שעל אף הכל היו אי אלה חניכים, מבין הבוגרים יותר, חוטאים בחשאי, בלילות הירח המלא, בזוועה הזאת.אני תקווה שהדבר לא נודע מעולם לידידתנו האמהית; לבה האצילי הגדול השופע אהבה, היה בלי ספק נשבר בקרבה."  ↩

  14. בין היתר הציע הפילולוג הדגול Curtius בספרו Janua Iinguarum aperta לאמץ כשפת הדיבור את השפה הלטינית של תור הזהב של ורגיליוס. היום בכוחנו, כך הכריז, להחיות את הלטינית, אותה הלשון המושלמת, העשירה בכללי הדקדוק והמעובדת ביותר מהבחינה המדעית, ולהפכה שוב לשפה חיה ועולמית. אם האנושות תחמיץ את ההזדמנות הזאת, עשו זאת אתן עצמכן, Salamandrae. אתן gens maritima; אמצו כשפת אמכן eruditam Linguam, latinum, הלשון היחידה הראויה לכך שידבר בה orbis terrarium כולו. לא תכלה תהילתכן, Salamandrae, אם תאבו לעורר לחיים חדשים את הלשון הנצחית של אלים וגיבורים; שכן לשון זו תנחיל לכן, gens Tritonum באחד הימים את נחלת העולם של ממלכת רומי.

    לעומתו המציא פקיד מברקה מלטויה, אחד וולטראס, יחד עם הכומר מנדליוס, לשון מיוחדת לסלמנדרות שכינה אותה pontic lang; הוא השתמש בהרכבתה ביסודות מכל שפות תבל, במיוחד מעגות אפריקה. ה“סלמנדרית” הזאת (כפי שכינוה רבים) זכתה לתפוצה מסויימת במדינות הצפון, למרבה הצער רק בין בני האדם; באופסלה הוקמה אפילו קתדרה ללשון הסלמנדרית, אבל מבין הסלמנדרות לא דיברה בה, עד כמה שידוע, אפילו אחת. למען האמת, השפה הנפוצה ביותר בין הסלמנדרות היתה Basic English, שהיתה לאחר זמן לשפתן הרשמית.  ↩

  15. השווה רשימה מפרי עטו של הסופר יארומיר זיידל–נובומצקי שנשמרה באוספו של מר פובונדרה.

    ידיד באיי Galapagos

    בעת מסע שערכתי עם רעייתי המשוררת הנרייטה זיידל–חרודיצסקה מסביב לעולם, כדי לשכך, ולו במשהו, את כאב אובדנה של דודתנו הנערצה, הסופרת בוהומילה ינדובה סטרשוביצקה בקסם רשמים חדשים ושובי נשמה בניכר, הגענו עד איי גלפגוס המבודדים שאגדות כה רבות שזורות בשמם. עמדו לרשותנו רק שעתיים, ולפיכך החלטנו לבלותן בטיול בחופי האי השומם.

    “שורי והביטי בשמשו של יום זה השוקעת,” אמרתי לרעיתי. “האין זאת כאילו שמיים ומלואם טבעו בשטף זהם ודם?”

    “האין זאת כי אדוני מצ'כיה?” נשמע לפתע בירכתינו קול בצ'כית צחה.

    מופתעים שלחנו את מבטינו אל מקום הקול. לא היה שם איש, רק סלמנדרה גדולה ושחורה ישובה על סלע והחזיקה בידה משהו שנראה כמו ספר. במסענו בעולם ראינו כבר כמה סלמנדרות, אך טרם זימן לנו מזלנו לפתוח אתן בשיחה. לפיכך יבין הקורא הנכבד את פליאתנו, כשפגשנו בחוף עזוב ושומם כל כך באחד מבני הסלמנדרות, ולא זו בלבד אלא ששמענו שאלה בלשון מולדתנו.

    “מי מדבר כאן?” שאלתי–קראתי בצ'כית.

    “אני הוא שהעזתי, אדוני,” ענה בן–הסלמנדרה תוך שהוא קם בנימוס. “לא יכולתי לעמוד בפיתוי בשומעי לראשונה בחיי שיחה בצ'כית.”

    “הכיצד,” התפעמתי, “אתה יודע צ'כית?”

    “זה עתה השתעשעתי בנטיית הפועל החריג ‘היה’,” השיב בן–הסלמנדרה. “פועל זה חריג, כך מתברר, בכל הלשונות.”

    “כיצד, היכן ומדוע,” התמדתי לשאול, “למדת צ'כית?”

    “המקרה זימן לי את הספר הלזה,” משיב הוא בהגישו לי את הספר שהחזיק בידו; היה זה “צ'כית לסלמנדרות,” ודפיו נשאו עדות לשימוש מתמיד ותדיר. “הוא הגיע הנה במשלוח ספרי לימוד והשכלה. יכולתי לבחור גם ”גיאומטריה לכיתות הגבוהות של החינוך התיכון,“ ”תולדות הטקטיקה המלחמתית,“ מורה דרך בדולומיטים” או “סודות הבימט–ליזם”. ברם, בחרתי בקונטרס זה שהיה לי לרעי החביב. ידעתיו כבר כולו בעל–פה, אך מוצא אני בו שוב ושוב מקור חדש לבידור והשכלה."

    גברתי ואנכי הבענו את שמחתנו הכנה וכן את התפעלותנו מהגוי הנכון וכמעט מובן.

    “למגינת לבי אין פה איש שאוכל לשוחח אתו בצ'כית,” אמר ידידנו החדש בענוה, “ואפילו אינני בטוח, האם הנטיה השביעית שם השם סוס – kun – הוא koni או konmi”.

    “konmi,” אמרתי.

    “או, לא, koni,” קראה רעייתי במרץ.

    “התואיל, אדוני, לומר לי,” שאל בן–שיחנו החביב בערנות, “מה נתחדש בפראג אמנו ועירנו רבת המגדלים?”

    “צומחת, ידידי, צומחת,” עניתי, גא בהתענינותו, ושרטטתי לפניו בכמה מלים את דבר פריחתה של בירתנו אשר כולה זהב.

    “מה רבה שמחתי מהידיעות שבפיך, אדוני,” אמר בן–הסלמנדרה באושר בלתי מוסתר. “האם עדיין תלויים בראש מגדל הגשר ראשיהם הכרותים של הרוגי המלכות?”

    “כבר מזמן לא,” אמרתי לו, מופתע קמעה (אודה) משאלתו.

    “חבל על דאבדין,” אמר בן–הסלמנדרה הסימפטי. “היתה זו מזכרת היסטורית יקרה. דואב הלב, כמה עתיקות מצויינות נכחדו כלא היו במלחמת שלושים השנה! אם איני טועה, הפכה בימים ההם ארץ צ'כיה למדבר שממה, רוויית דם ודמעות. עוד מזל, שלא נכחדה אז סמיכות השלילה. בספרי זה כתוב לאמור, שהיא הולכת ונעלמת. הייתי מצטער על כך, אדוני.”

    “ובכן גם תולדותינו ריתקו אותך,” קראתי בשמחה.

    “בוודאי, אדוני,” ענה בן–הסלמנדרה. “בייחוד השואה בהר הלבן והשיעבוד בן שלש מאות השנים. קראתי בהם רבות בספר זה. גאים אתם וודאי על שעבודכם בן שלוש מאות השנים. היתה זו תקופה גדולה, אדוני.”

    “כן, תקופה קשה,” הסכמתי “תקופה של דיכוי וגורל מר.”

    "ונאנקתם?” שאל ידידנו בהתעניינות תאבה.

    “נאנקנו בסובלנו סבל לא–יתואר תחת עולם של מדכאים אכזריים.”

    “אני שמח,” נשם הוא לרווחה. "בספרי זה כתוב באלה המלים. אני שמח שזאת אמת. זהו ספר מצויין,

    אדוני, יותר טוב מגיאומטריה לכיתות הגבוהות של החינוך התיכון. משתוקק הייתי להניח את כף רגלי במקום שבו נערפו הרוגי המלכות, כמו גם באתרים אחרים של עוול אכזר."

    “אתה צריך לבוא אלינו,” הצעתי לו מקרב לבי.

    “תודה על הזמנתך האדיבה, אדוני,” קד בן–שיחתנו קידה. “לצערי אין אני בן–חורין לחלוטין בקשר לתנועותי…”

    “אולי לו היינו קונים אותך,” קראתי אליו. “רצוני לומר, אולי יכולנו להשיג על ידי מגבית לאומית את האמצעים שהיו מאפשרים לך…”

    “תודה רבה מקרב לב,” מלמל ידידנו נרגש בעליל. “אלא ששמעתי שמי הנהר וולטאבה אינם טובים. זאת לדעת שאנו עלולים לסבול במי נהרות משלשולים מלווים באי נוחות רבה.” הוא שקע בהרהור קל והוסיף: “גם קשה היה לי לעזוב את גינתי האהובה.”

    “או,” קראה גברתי, “גם אני גננת נלהבת! מה רבה היתה תודתי, לו הראית לנו מפריחת הצמחיה של סביבה זו!”

    “בשמחה רבה, גברתי הנכבדה,” אמר בן–הסלמנדרה תוך קידה אדיבה. “אלא אם יפריע לך שגינת הנוי שלי הנה מתחת לפני המים.”

    “מתחת למים?”

    “אכן כן. יוד–בית אמות.”

    “ואיזה פרחים אתה מגדל שם?”

    “כלניות הים,” אמר ידידנו, “בכמה זנים נדירים. כמו כן כוכבי ים וקישואי ים, אם לא למנות את שיחי האלמוגים. אשרי האיש אשר פרח אחד, חוטר יחיד למולדת הצמיח, כדברי המשורר.”

    לדאבון לבנו הגיעה שעתנו להיפרד, שכן ספינתנו אותתה כי היא יוצאת לדרך. "ומה היית מוסר, מר – –, מר – – ´ אמרתי מתוך שנעלם מידיעתנו שמו של חברנו החביב.

    “שמי הוא בולסלב יבלונסקי,” הציג עצמו בן–הסלמנדרה בביישנות מה. “זהו לדעתי שם יפה מאוד, אדוני. בחרתיו מתוך ספרי.”

    “ומה מסר היית מוסר לעמנו, מר יבלונסקי?”

    בן–הסלמנדרה שקע לרגע בהרהורים. “אמור לבני ארצך,” אמר לבסוף נרגש עד עומק לבו, “אמור… לבל יפלו טרף לריב אחים… ושיזכרו לעולם מתוך הכרת תודה את מפלתם בקרב ליפאני ובמיוחד את לקח ההר הלבן! צאתכם לשלום,” סיים לפתע בנסותו להתגבר על רגשותיו.

    יצאנו לדרכנו בסירה, שקועים בהרהורים ונרגשים. ידידנו ניצב על הסלע ונפנף בידיו; היה נדמה שהוא קורא משהו.

    “מה הוא קורא?” שאלה גברתי.

    “אינני יודע,” אמרתי “אבל זה נשמע כמו ”ומסרו דרישת שלום לראש עירית פראג, הדוקטור באקסה היקר!"  ↩

  16. בייחוד בגרמניה נאסרו כל הסוגים של ניתוחי מחקר של בעלי חיים בעודם בחיים, כמובן רק על חוקרים יהודיים.  ↩

  17. נראה שהיו מעורבים גם שיקולי מוסר מסויימים. בניירותיו של מר פובונדרה נמצא מנשר מודפס בשפות רבות, שפורסם כנראה בכל עתונות העולם, חתום בידי הדוכסית מהאדרספילד בכבודה ובעצמה, ובו נאמר:

    הליגה להגנת הסלמנדרות פונה במיוחד אליכן, נשי העולם, ומבקשת שתתרמו בעבודות כפיכן למען שמירת המידות והמוסר, למפעל הגדול שמטרתו לספק לסלמנדרות לבוש מתאים. הפריט ההולם ביותר למטרה זו היא חצאית באורך 40 ס“מ רוחב 60 ס”מ במותן, רצוי עם חגורת גומי תפורה בשוליים העליונים. מומלצת חצאית עם קיפולים (Plisse), התואמת יפה ומאפשרת חופש תנועה ניכר. לאיזורים הטרופיים יספיק סינור עם סרט לקשירה במותן, עשויה מבד מתכבס פשוט, אפשר גם מחלקים משומשים של בגדיכן. ביכולתכן לסייע לסלמנדרות המסכנות לבל ייאלצו להיראות בעובדן בקרבת בני אדם, כשהן מעורטלות מכל לבוש, דבר הפוגע בלי ספק ברגשי צניעותן ומעליב כל אדם מהוגן, במיוחד כל אשה ואם.

    לפי כל הסימנים לא זכה המפעל להצלחה הרצויה; לא ידוע מקרה שבו הסכימו הסלמנדרות ללבוש חצאיות או סינורים; כנראה שהבגד מפריע להן מתחת למים, ואף ייתכן שלא היה מחזיק על גופן. לאחר שהופרדו הסלמנדרות מבני האדם בגדרות האטומות, נעלמו כמובן בשני הצדדים כל הסיבות לביישנות כלשהי או לרגשות אי נוחות.

    אשר להערה שהיה צורך להגן על הסלמנדרות מהטרדות שונות, הכוונה היתה בעיקר לכלבים, אשר מעולם לא השלימו עם הסלמנדרות ורדפו אותן בחימה אפילו מתחת למים, עד כדי התעלמות מכך שריריות פיותיהם היו נצרבות בנשכם סלמנדרה נמלטת. לפעמים גם התגוננו הסלמנדרות, ולא אחת הומת כלב יקר מציאות במכות טוריה או מכוש. בין הכלבים והסלמנדרות התפתחה איבת עולם, איבה עד מוות, אשר לא פגה; יתרה מזו, אולי אף התחזקה והעמיקה לאחר הקמת הגדרות בינם. זה מה שקורה, ולא רק אצל כלבים. דרך אגב, הגדרות המרוחות בזפת שנמשכו במקומות רבים לאורך מאות קילומטרים רבות במקביל לקו החוף, נוצלו גם לצרכים חינוכיים; לכל אורכן צויירו עליהן כתובות וסיסמאות מותאמות לסלמנדרות, כמו למשל:

    עבודתך – הצלחתך

    הערך כל שנייה! רק 86400 שניות ביממה!

    אין ערכו של כל אחד אלא כערך עבודתו

    מטר של דָיָק תוכל להקים ב–57 דקות!

    העובד משרת את כולם

    המתרחק מהעבודה – ירחק גם מאוכל!

    וכן הלאה. אם ניקח בחשבון שהגדרות התמשכו בכל העולם לאורך כולל של שלוש מאות אלף קילומטר של חופי הים, נוכל לקבל מושג, כמה סיסמאות המרצה מועילות–לכל מצאו בהן מקום.  ↩

  18. השווה דו“ח של משפט הסלמנדרות הראשון שהתקיים בדרבן וצוטט ממנו רבות בעתונות העולם (ראה באוסף הקטעים של מר פובונדרה). רשות הנמל בא‘ העסיקה פלוגת עבודה של סלמנדרות. אלה התרבו במשך הזמן עד כדי כך שלא מצאו כבר מקום בכל הנמל כולו; כתוצאה מכך התנחלו כמה מושבות ראשנים לאורך החוף בסביבה. החוואי ב’ שקטעי החוף האמור היו בבעלותו, דרש שרשות הנמל תרחיק את הסלמנדרות שלה מהחוף הפרטי שלו, מפני שהוא מחזיק שם אתר רחצה. רשות הנמל טענה שאין הדבר מעניינה; ברגע שהסלמנדרות התנחלו בחלקה של המתלונן, הן היו לקניינו הפרטי. במהלך הדיונים האלה שנתמשכו פרק זמן ניכר, כמקובל, התחילו הסלמנדרות (הן מתוך יצר מלידה, והן מתוך להיטות לעבוד שהוטבעה בהן על ידי חינוכן) לבנות סכרים ומעגנים, בלא פקודה ובלא רשיון, בחופיו של מר ב‘. אז הגיש מר ב’ תביעה כנגד רשות הנמל על הנזק שהיא גרמה לרכושו. בערכאה הראשונה נדחתה תביעתו בהנמקה שרכושו של מר ב‘ לא ניזוק על ידי הסכרים אלא טוייב. הערכאה השנייה הצדיקה את התובע בכך, שאין איש חייב לסבול במקרקעיו חיות בית של שכנו, ושרשות הנמל בא’ ערבה לכל הנזקים שגרמו הסלמנדרות, כשם שאיכר נדרש לשפות את שכניו על נזקים שגרמו להם עדריו. הנתבעת השיבה כמובן שאין היא יכולה לערוב לסלמנדרות, כי אין לה אפשרות לסגור אותן בים. על כך קבע השופט שלפי דעתו יש להשקיף על הנזקים שנגרמו על ידי הסלמנדרות בדומה לנזקים שנגרמו על ידי תרנגולות, שגם אותן אי אפשר לסגור, כי הן מסוגלות לעוף. בא כוח רשות הנמל שאל, כיצד על שולחיו לסלק את הסלמנדרות או לשדלן שיפנו בעצמן את חופו הפרטי של מר ב‘. השופט השיב שאין זה מענינו של בית המשפט. בא כוח הנתבעים שאל בהמשך, כיצד היה בית המשפט הנכבד רואה את האפשרות שהנתבעת תורה להרוג את הסלמנדרות העודפות ביריות. השופט השיב שבתור ג’נטלמן בריטי היה רואה את הנוהל כבלתי הולם ביותר, מלבד שיש בכך משום פגיעה בזכויות הצייד של מר ב'. לפיכך חייבת הנתבעת מצד אחד לסלק את הסלמנדרות מקניינו הפרטי של התובע, ומצד שני לשפות בעין על הנזקים שנגרמו באתר הנ”ל על ידי הסכרים ויישור החוף וזאת בכך שתחזיר את מצב קטע החוף האמור לקדמותו. בא–כוח הנתבעת שאל בתגובה, האם מותר להשתמש בביצוע ההריסות בסלמנדרות. השופט השיב שתשובתו לפי מיטב שיקולו שלילית, אלא אם כן יסכים לכך התובע, אשר הסלמנדרות מעוררות באשתו גועל נפש והיא אינה יכולה להתרחץ בים השורץ סלמנדרות. הנתבעת טענה שאין כל אפשרות לסלק את הסכרים שמתחת למים בלי סלמנדרות. בתגובה לכך סיכם השופט, שבית המשפט אינו רוצה ואינו יכול להחליט בפרטים טכניים; בתי המשפט קיימים כדי להגן על זכויות הקניין, ולא כדי להחליט מה ניתן לבצע ומה לא.

    בכך נגמר הענין מהבחינה המשפטית; לא ידוע כיצד חילצה את עצמה רשות הנמל בא' ממצבה המביך; אבל המקרה כולו היה בו כדי להוכיח שלא יהיה מנוס, על אף הכל, מהסדר שאלת הסלמנדרות גם באמצעים משפטיים חדשים.  ↩

  19. היו שפירשו את שוויון הזכויות לסלמנדרות פירוש מילולי עד כדי כך שדרשו שהן תוכלנה לשרת בכל משרה ציבורית שהיא במים וביבשה (קורטו) – או שיש להקים גדודים תת–ימיים בחימוש מלא תחת פיקודם של אלופי–מעמקים (גנרל [מיל.] דספור); או אפילו שיש להתיר נשואי תערובת בין בני אדם וסלמנדרות (עו"ד לואי פיירו). אנשי מדעי הטבע אמנם הסתייגו באומרם שנשואין כאלה הם בלתי אפשריים בתכלית; אבל ע"ד פיירו הכריז שלא באפשרות טבעית עסקינן, אלא בעקרון משפטי, ושהוא עצמו מוכן לשאת לאשה נקבה מבין הסלמנדרות בכדי להוכיח שהרפורמה המוצעת של חוקי הנשואין לא תישאר על הנייר גרידא. (עו"ד פיירו היה אחר–כך לפרקליט מבוקש ביותר לעניני גירושין).

    (יוזכר בהקשר זה שפה ושם הופיעו בעתונות, בעיקר האמריקנית, ידיעות על נערות שנטען כי נאנסו על ידי בני סלמנדרות בשעת רחצה בים. לפיכך רבו בארצות הברית מקרים שבהם נתפסו בני סלמנדרות ונעשו בהם שפטים [lynch], לרוב על ידי העלאה על מוקד. לא הועילו גילויי הדעת של מלומדים נגד אותו נוהג עממי, גילויי דעת שבהם נאמר שמסיבות אנטומיות פשע זה מצד בני הסלמנדרות הוא בלתי אפשרי פיזית; בחורות רבות העידו בשבועה שבני סלמנדרות עשו בהן מעשים מגונים, ובכך היה הענין סגור וברור לכל אמריקאי מהוגן. מאוחר יותר הוגבלו ההעלאות למוקד של סלמנדרות לפחות כדי כך שמותר היה לבצען רק בימי ששי ותחת פיקוחם של מכבי אש. אז גם הוקמה התנועה למניעת שפטים בסלמנדרות, אשר בראשה עמד הכומר הכושי רוברט ג'י. וושינגטון ושהקיפה מאות אלפי חברים. כמובן כמעט בלי יוצא מן הכלל כושים. העתונות האמריקאית החלה לטעון שתנועה זו היא תנועה פוליטית וחתרנית; לפיכך הגיעו הדברים עד כדי התנפלויות על שכונות הכושים, וכושים רבים נשרפו בכנסיותיהם בשעת תפילתם למען “האחים בני המים”. ההתמרמרות כלפי הכושים הגיעה לשיאה כאשר האש, שהועלתה בכנסיית הכושים בגורדונוויל, לואיזיאנה, אחזה בעיר כולה. אבל זה שייך לתולדות הסלמנדרות רק בדרך עקיפין.)

    מבין התקנות והזכויות שהיו מנת חלקן של הסלמנדרות נזכיר לפחות אחדות: כל סלמנדרה נרשמה בפנקס מרשם מיוחד לסלמנדרות ובפנקס עובדים במקום עבודתה; היא חוייבה ברשיון שהייה; בתשלום מס גולגולת שנגבה במקור במקום העבודה ונוכה ממזונה (שכן הסלמנדרות לא קיבלו שכר בכסף); היה עליהן לשלם דמי חכירה עבור קטע החוף שאותו איכלסו, וכן היטלים עירוניים, אגרות על הגדרות האטומות, אגרות חינוך וכל מיני היטלים ציבוריים; עלינו להודות בפשטות ובאמונה, שבענינים אלה נהגו בהן ממש כמו באזרחים האחרים, כך שהן זכו בכל זאת לשויון זכויות כלשהו.  ↩

  20. ראה האנציקליקה של האב הקדוש Mirabilia Dei Opera.  ↩

  21. בענין זה ראתה אור ספרות עצומה, שרק הביבליוגרפיה שלה היתה ממלאת שני כרכים עבים.  ↩

  22. ראה בין ניירותיו של מר פובונדרה קונטרס בעל גוון פורנוגרפי חזק שעליו טענו כי הוא תעתיק של דוחות משטרתיים בב* * *, סיפורי אותו “תדפיס פרטי שפורסם למטרות מדעיות טהורות” אינם ניתנים לציטט בספר הגון. נביא רק כמה פרטים:

    מקדש פולחן הסלמנדר, הנמצא ברחוב XXX מס' XXX, מכיל במרכזו בריכה גדולה, מרוצפת בשיש אדום כהה. המים בבריכה מבושמים בבשמים ריחניים, מחוממים ומוארים מלמטה באורות צבעוניים מתחלפים תדיר, מלבד זאת שורר במקדש חושך. תוך שירת קינות הסלמנדרות נכנסים לבריכה, שמשחקים בה צבעי הקשת, במורדות מדרגות השיש, סלמנדרים וסלמנדריות מאמינים, נזירים ממלבוש, מצד זה הגברים ומצד זה הנשים, כולם משמנתה ומסולתה של החברה; נזכיר במיוחד את הרוזנת מ., שחקן הקולנוע ס, השגריר ד. ואישים רבים אחרים. לפתע נדלק זרקור כחול ומטיל אלומת אור על סלע שיש ענק הבולט מן המים, שעליו שוכב בן–סלמנדרה גדול, שחור וזקן, המכונה Master Salamander. לאחר רגע של דומיה מתחיל ה–Master לדבר; הוא קורא למאמינים להקדיש את כל מאודם וכל נשמתם לפולחן ריקוד הסלמנדרות שיתחיל מייד, ולכבד את סלמנדר הגדול. אחר–כך הוא קם ומתחיל להתנדנד ולסובב את חצי גופו העליון. אז מתחילים גם הגברים שבין המאמינים, הטבולים עד צוואר במים, להתנדנד ולהסתובב בלהט, יותר ויותר מהר, כמו שנאמר, במטרה ליצור את הסביבה המינית; באותה עת פולטות הסלמנדריות קריאות חדות טסט–טסט–טסט וקרקורי אנקה. אחר כך כבים האורות שמתחת למים אחד–אחד ומתפתחת אורגיה כללית.”  ↩

  23. בגרמנית, סלמנדרה – Molch.  ↩

  24. גם התפילה הקתולית שהוזכרה כבר הגדירה אותן בתור Dei creaturae de gente Molche (ברואי אלהים מעם המולך).  ↩

  25. בגילוי הדעת, שנשמר בניירותיו של מר פובונדרה, נאמר:

    לחברינו הסלמנדרות!

    המשטר הקפיטליסטי מצא את קורבנו האחרון. כאשר רודנותו התחילה להישבר על סלעי התעשתותו של הפרולטריון בעל התודעה המעמדית, רתם הקפיטליזם הרקוב למרכבתו אתכם, פועלי הים, שיעבד אתכם רוחנית בכבלי הציביליזציה הבורגנית, השית עליכם את חוקיו המעמדיים, שלל מכם כל שמץ של חירות ועשה הכל לניצולכם האכזר, ובלא עונש

    (14 שורות מצונזרות)

    בני–הסלמנדרות העמלים! קרב הרגע שבו תתחילו לחוש את כל כובד העבדות שבה אתם חיים

    (7 שורות מצונזרות)

    ולהחזיר לעצמכם את זכויותיכם כמעמד וכעם!

    חברים, בני הסלמנדרות! הפרולטריות המהפכני של כל העולם מושיט את ידו

    (11 שורות מצונזרות)

    בכל האמצעים. יסדו מועצות עובדים, בחרו בנציגים מוסמכים, הקימו קרנות שביתה! סמכו על מעמד הפועלים בעל ההכרה שלא ינטוש אתכם במלחמתכם הצודקת ויד ביד אתכם יצא למתקפה האחרונה

    (9 שורות מצונזרות)

    בני–הסלמנדרות המדוכאים והמהפכנים של כל העולם, התאחדו! הקרב האחרון ממשמש ובא!!

    על החתום: מולוכוב  ↩

  26. באוספו של מר פובונדרה מצאנו רק כמה כרוזים שכאלה; את היתר שרפה כנראה במשך הזמן הגברת פובונדרה. מתוך החומר ששרד אנו מביאים כמה דוגמאות של כותרות:

    סלמנדרות, השליכו הנשק! (מניפסט הפציפיסטים)

    Molche, werft die Juden raus! (סלמנדרות, זרקו את היהודים החוצה!)

    (עלון גרמני)

    חברים, בני הסלמנדרות! (גילוי דעת של קבוצת אנארכיסטים ע"ש בקונין)

    חברות, סלמנדרות! (כרוז של צופי–ים)

    אזרחים בני הסלמנדרות!

    (Dieppe (קול קורא של הסיעה הריפורמית האזרחית ב–

    סלמנדרות, ידידים! (פנייה פומבית של מרכז אגודות בעלי האקוואריונים ומגדלי חיות המים)

    ידידים, סלמנדרות! (קריאת האגודה לתחיה מוסרית)

    עמיתים בני הסלמנדרות, הצטרפו לשורותינו! (אגודת עזרה הדדית של ימאים בדימוס)

    עמיתים, בני הסלמנדרות! (מועדון השחיינים באז'יר)

    חשיבות מיוחדת יש ליחס לקריאה שלהלן (לפחות על פי העובדה שמר פובונדרה טרח להדביקה על תחתית נוקשה), שאנו מביאים אותה ככתבה וכלשונה:  ↩

  27. באוספו של מר פובונדרה נשמר תיאור פלייטוניסטי ושטחי למדי של החגיגה ההיא; למרבה הצער רק מחציתו; החצי השני אבד איכשהו.

    "ניצה, 6 במאי.

    בבניינו הנאה והשופע אור של המכון ללימודי הים התיכון אשר בפרומנד דז אנגלה שוקקים היום החיים; שני שוטרים מפנים על המדרכה את דרכם של האישים המוזמנים הצועדים לאורך השטיח האדום אל תוך האמפיתיאטרון הנוח והקריר. אנו רואים את ראש העיריה החייכן של ניצה, את הממונה על המחוז במגבעתו דמויית הגליל, גנרל במדים מבריקים, אדונים עטורי הכפתור האדום של לגיון הכבוד, גבירות בגיל מסויים (הצבע השולט השנה באופנה הוא terracotta ), תת–אדמירלים, עתונאים, פרופסורים, וישישים נשואי פנים מבני כל העמים, הממלאים תמיד בהמוניהם את הקוט ד‘אזיר. לפתע תקרית זעירה: בין המכובדים האלה מנסה לפלס לו דרך בביישנות חמקנית יצורון מוזר; מראשו עד לפני הקרקע עוטה הוא מין גלימה שחורה וארוכה, על עיניו משקפיים שחורים עצומים, והוא פוסע בחפזון ובאי בטחון בולט אל האכסדרה המלאה עד אפס מקום. ’He, vous‘ – צועק אחד השוטרים, ’Qu‘ est ce que vous cherchez ici?’; אבל ממש באותו רגע ניגשים אל המבוהל מקרוב–בא כמה נכבדים מהאוניברסיטה ו–cher docteur פה, cher dotceur שם. זהו אם כן הדוקטור שארל מרסייה, בן–הסלמנדרה המלומד, האמור להרצות היום לקהל שמנו וסולתו של חוף התכלת! מהר פנימה, אולי עוד נתפוס מקום דחוק בקהל ההומה בהתרגשות חגיגית! על הבמה תופסים את מקומם האדון ראש העיריה, פול מלורי, המשורר הדגול, הגברת מריה צימיניאנו, נציגת המוסדות הבינלאומיים והמכון לשיתוף פעולה אינטלקטואלי, רקטור המכון ללימודי הים התיכון ואישים רשמיים אחרים; לצד הבמה ניצב דוכן למרצה ומאחוריו – נו, כן, אמבט פח אמיתי. אמבט פח פשוט, כפי שתמצאם בחדרי רחצה. שני עסקנים מביאים אל הבמה יצור ביישן עטוף בגלימה ארוכה. נשמעות מחיאות כפיים הססניות. ד“ר שארל מרסייה משתחווה בענווה ותר בעיניו מתוך אי בטחון למצוא מקום ישיבה. ‘Voila, Monsieur’ לוחש אחד העסקנים, ומצביע על האמבט. ‘זה בשבילך.’ רואים שד”ר מרסייה מתבייש נורא, אין הוא יודע איך להשיב ריקם תשומת לב כזאת; הוא מנסה לתפוס את מקומו באמבט בדרך שלא תעורר תשומת לב יתרה, אלא שהוא מסתבך בגלימתו ונופל לתוכו בהתזה רועשת. רבים מהאדונים על הבמה נרטבו, אבל הם מעמידים פנים שלא קרה כלום; בקהל נשמע צחקוק היסטרי, אבל האדונים בשורות הראשונות מסתובבים לאחור בגערה ומשמיעים פסססט! מדומם. בו ברגע קם על רגליו האדון ראש העיריה וציר האסיפה הלאומית ונטל את רשות הדיבור. ‘גבירותי ורבותי,’ הוא אומר, 'נפל בחלקי הכבוד לקבל על אדמת העיר יפת הנוף ניס את דוקטור שארל מרסייה, נציג דגול של חיי המדע אצל שכנינו הקרובים, תושבי מעמקי הים. (ד"ר מרסייה מגיח עד מחצית גופו מהמים ומשתחווה.) זאת הפעם הראשונה בתולדות הציביליזציה, שהיבשה והים מושיטים את ידיהם זה לזה לשם שיתוף פעולה אינטלקטואלי. עד כה נחסמו חיי הרוח במחסום בלתי חדיר: האוקיאנוס העולמי. יכולנו לדלג עליו, יכולנו לחרוש את מימיו בספינותינו אנה ואנה, אבל אל מתחת לפניו, גבירותי ורבותי, לא יכלה הציביליזציה לחדור. פיסת היבשה הקטנה שעליה חיה האנושות, היתה עד כה מוקפת ים בתולים פראי; זו היתה מסגרת נהדרת, אבל זה היה גבול אחרון עתיק יומין; בצד אחד הציביליזציה המעפילה, בצד האחר הטבע הנצחי שאינו משתנה. מחסום זה, קהל נכבד ויקר, נופל עתה לעינינו. (מחיאות כפיים). אנו, בני עידן גדול זה, זכינו לאושר הבלתי רגיל להיות עדי ראיה לתהליך שבו גדלה מולדתנו הרוחנית בחורגה מחופיה, ברדתה אל גלי הים ובכובשה את מעמקי המים, והיא מספחת אל היבשה העתיקה עתירת התרבות את האוקיאנוס המודרני והמתפתח. איזה מחזה מרהיב עין! (בראבו!) גבירותי ורבותי, רק בלידתה של תרבות האוקיאנוס, שאת נציגה הדגול יש לנו היום הכבוד לברך בקרבנו, היה כדור הארץ שלנו לגרם שמיים בן תרבות באמת ובתמים! (מחיאות כפיים! ד"ר מרסייה קם באמבט ומשתחווה.)

    דוקטור יקר ומלומד דגול, פנה אחר כך אדון ראש העיריה וציר האסיפה הלאומית אל ד"ר מרסייה אשר נשען על שולי האמבט, כשזימיו מפרפרים בכבדות מתוך התרגשות, תוכל למסור לאחיך ורעיך אשר על קרקע הים את ברכותינו, את התפעלותנו ואת רגשותינו החמים ביותר. אמור להם שבכם, שכנינו הימיים, אנו מברכים את חיל החלוץ של הקידמה והתרבות, חיל אשר ילך ויישב את מרחבי הים האינסופיים ויקים על קרקעית האוקיאנוס עולם תרבות חדש. רואה אני כבר כיצד צומחות להן שם במעמקי הים, אתונות חדשות, רומי חדשה; רואה אני את פריחתה של פריז חדשה ולובר תת–ימי וסורבון תת–ימית, עיר ששער נצחון, וקבר חייל אלמוני חדש, תיאטראות ובולבארים בקרבה; והרשה לי להביע גם את הגיגי הכמוסים ביותר: מקוה אני שלמול ניס זו, היקרה לנו מכל, תצמח בתוך גלי הים התיכון ניס חדשה ומפוארת, ניס שלכם, אשר תקשט בשדרותיה התת–ימיות הנהדרות, בגינותיה וטיילותיה את חופי התכלת הנצחיים שלנו. עז רצוננו להכירכם, ורצוננו שאתם תכירו אותנו; משוכנע אני אישית, שהמגע המדעי והחברתי הקרוב שאנו חונכים היום במזל כה טוב יוביל את אומותינו לשיתוף פעולה תרבותי ומדיני מתהדק והולך, לטובת כל האנושות, לטובת שלום העולם, הרווחה והקידמה. (מחיאות כפיים ממושכות.)

    עתה קם ד"ר שארל מרסייה ומנסה להודות בכמה מלים לראש העיריה של ניס וחבר האסיפה הלאומית; אלא שהוא נרגש יותר מדי, וגם מבטאו מיוחד במקצת; לא תפסתי מנאומו אלא כמה מלים שגם הן נהגו אך בקושי; אם אינני טועה, היה זה ‘קשרי תרבות’ ו'ויקטור איגו''. לבסוף, מבוייש בעליל, שקע שוב באמבטו.

    רשות הדיבור עוברת לפול מלורי; דבריו אינם נאום, אלא שיר מעלות מקרין פילוסופיה עמוקה. מודה אני לגורלי, על שהחייני לראות בהתגשמותה ואישורה של אחת האגדות הנפלאות ביותר בתולדות האנושות. מוזרים האישור וההתגשמות: במקום אטלנטיס הנעלמה במים רואים אנו בהשתאות אטלנטיס חדשה העולה מן המעמקים. עמיתי היקר מרסייה, אתה, משורר הגיאומטריה המרחבית, ורעיך המלומדים, אתם השגרירים הראשונים של עולם חדש זה המגיח מן המים, לא אפרודיטה ילודת הקצף, אלא Pallas Anadyomene. ואולם מופלא יותר וכמוס יותר ללא כל השוואה הוא, כי לאותו (הסוף חסר)  ↩

  28. בניירותיו של מר פובונדרה נשמר תצלום מטושטש קמעה מעתון, שבו עולים נציגי הסלמנדרות האמורים במעלה גרם המדרגות מחוף אגם ז'נבה ל–Quai du Mont–Blanc, בדרכם לישיבת הועדה. נראה לפיכך שהם שוכנו רשמית במימי Lac Leman.

    אשר לועדת ז‘נבה ללימוד בעיית הסלמנדרות, נעשתה בה עבודה רבה וראויה לשבח, בעיקר בכך, שידעה לעקוף בקפדנות את כל השאלות הבוערות בשדה המדיניות והכלכלה. היא ישבה דרך קבע במשך שנים ארוכות, וקיימה למעלה מאלף שלוש מאות ישיבות, שבהן נידונה בחריצות שאלת ההאחדה הבינלאומית של הטרמינולוגיה בעניני הסלמנדרות. בענין זה, יש לומר, שרר תוהו ובוהו חשוך תקווה; מלבד הכינויים המדעיים Molche, Batrachus, Salamandrae וכדומה (כינויים שדבק בהם טעם של חוסר אדיבות) הוצעו שמות אחרים בהמוניהם; אמורים היו להשתמש בשמות כמו טריטונים, נפטונידים, טתידיים, נראידות, אטלנטידים, אוקיאנידים, פוסיידונים, לימוריים, פלאגים, ליטורלים, פונטיקים, באתידים, אביסיאים, הידריונים, זַ’נדֶמֶרים (Gens de mer), סומארינים ועוד ועוד; הועדה ללימוד בעיית הסלמנדרות היתה אמורה לבחור את השם המתאים ביותר, ועסקה בכך במסירות ובהתלהבות עד לעצם סופו של עידן הסלמנדרות; למסקנה סופית וחד–משמעית לא הגיעה, כמובן.  ↩

  29. מר פובונדרה כלל באוספו גם שניים או שלושה מאמרים שהופיעו ב“נארודני פוליטיקה”, ושם דנו בנוער של ימינו; כפי הנראה ייחס אותם בטעות לתקופה זו של תרבות הסלמנדרות.  ↩

  30. אדון אחד מהרובע התשעה–עשר של פראג סיפר למר פובונדרה, כיצד התרחץ בחוף ימה של קטוייק אמ–זיי. בהיותו שוחה אל לב ים, קרא אליו המציל לחזור. האדון הנ“ל (אחד מר פריהודה, סוכן מסחרי) התעלם מהקריאה והמשיך לשחות; או אז קפץ המציל לסירה והתחיל לחתור בעקבותיו. ”היי, אדוני,“ אמר לו, ”פה אסור להתרחץ."

    “ולמה?” שאל מר פריהודה.

    “פה יש סלמנדרות.”

    “אני לא פוחד מהן,” טען מר פריהודה.

    “אבל יש להן פה מתחת למים איזה בתי חרושת או מה,” נהם המציל.,פה לא מתרחצים, אדוני."

    “ולמה לא?”

    “כי הסלמנדרות לא אוהבות את זה.”  ↩

  31. ההצעה הזאת היתה קשורה, כנראה, במסע התעמולה הגרנדיוזי שאחד ממסמכיו החשובים מצוי בידנו הודות לפעילותו האספנית של מר פובונדרה. המסמך טוען לאמור:

    תמונה טקסט ביפנית.png  ↩

  32. חילק הוא אחד ממיני הפגים הטהורים. יש המזהים אותו כמליח.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49322 יצירות מאת 2726 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!