פיודור דוסטויבסקי, 1821–1881

גרדום־עץ ניצב בלב כיכר העיר פטרבורג, ודוסטויבסקי עמד והמתין לתורו. אותו יום, 22 בדצמבר 1849, היה קר, הטמפרטורות ירדו למינוס 20, מה שלא הרתיע את האספסוף מלהצטופף סביב ולהתבונן בהצגה המתוכננת. אל הכיכר נגררו הנידונים למוות: “חבורת פטרשבסקי”, סוציאליסטים צעירים, אשר נהגו להתווכח על נושאים חברתיים והטיפו לחירות פוליטית, לזכויות אדם, לשחרור האיכרים. ברוסיה של אמצע המאה הקודמת נחשבה גם הפעילות הלא־אלימה הזאת של אנשים יפי־נפש, מרידה במולדת.

פיודור דוסטויבסקי כבר הוכר אז כסופר צעיר ומבריק, אך כשנעצר כחבר בקבוצה השמאלנית, לא הגן עליו פרסומו ממוות. בחולצתו לעורו, רועד מקור ומאימה, נפרד מ־28 שנות חייו וציפה ללחיצה על ההדק. קראו באוזניהם פסק־דין מוות, הגישו אל שפתיהם את הצלב לנשיקה והכינו את התכריכים הלבנים. שלושת הנידונים הראשונים כבר נקשרו אל עמודי־העץ, עיניהם מכוסות, והחיילים לפתו את רוביהם והמתינו לפקודת “אש”. דוסטויבסקי היה השישי בתור.

אלא שאז תקעה החצוצרה, אחד הקצינים הבכירים נופף במטפחת לבנה, והנידונים הותרו מחבליהם. איש לא ידע, כי הצאר ניקולאי הראשון החליט עוד מראש להמתיק את דין המהפכנים הצעירים, אך התעקש שהחנינה תינתן להם רק בשיאו של טקס ההוצאה להורג. ואולם הנזק כבר נעשה. דעתו של אחד הצעירים נטרפה עליו לעולמים, ושערותיו של האחר הלבינו כשלג בבת־אחת. גם את חייו של דוסטויבסקי גזר האירוע הזה לשניים.

כמעט עשרים שנה יחלפו עד שיאזור עוז לכתוב את “אידיוט” ולתאר בפרוטרוט את אימת ההוצאה להורג שחווה אז:

“אפשר שהכאב הגדול, הנורא מכולם, כלל אינו בפצעים, אלא בעצם הדבר שאתה יודע בוודאות גמורה, שהנה בעוד שעה, ואחר־כך בעוד עשר דקות, ואחר־כך בעוד חצי דקה, ואחר־כך הנה עכשיו, כרגע, תפרח נשמתך מגופך, ולא תהיה אדם יותר, וכל זה – בוודאות. זה העיקר – בוודאות. הנה אתה מניח את הראש תחת הסכין ממש, ואתה כבר שומע איך היא מחליקה וצונחת על ראשך – ורבע השנייה הזה, הוא הוא הנורא מכול”.

גזר־דינו הומר לארבע שנות מאסר ועבודת־פרך ובארבע שנים נוספות של שירות צבאי בצבא הצאר בסיביר. הספר היחיד, שהותר לו לקרוא בשנים אלה, היה הברית החדשה. המפגש בכלא עם פושעים אלימים זעזע אותו עמוקות. הוא מאס בחזון הקדמה הסוציאליסטי, נואש מהאמונה האוטופיסטית בניצחון ההיגיון וטוב־לבו של האדם, אשר קודם האמין בהם בדבקות, ונעשה שמרן, לאומני ודתי.

“מאז הוא שנא בתי־משפט ועורכי־דין, והאמין שהצדק האמיתי נמצא באדם עצמו”, אומר פרופ' דימיטרי סגל מהחוג ללימודים רוסיים באוניברסיטה העברית. “מצד שני, הוא ידע שחוויית ההוצאה להורג העשירה את חייו, כיוון שבזכותה זכה לחיים חדשים. כל יצירות־המופת שלו – ‘החטא ועונשו’, ‘אידיוט’, ‘שדים’ ו’האחים קרמאזוב' – נכתבו במחצית הזו של חייו, ובכולן מוטיבים של תחייה רוחנית. לכן, עם כל קדרותן, יצירותיו של דוסטויבסקי אינן פסימיות. לפי אמונתו, גם אם אדם נמצא בתחתית שאול, עדיין יש זיק של תקווה”.

כל הרומנים הגדולים של דוסטויבסקי תורגמו לעברית יותר מפעם אחת, אך לעתים קרובות השפה קשה, כבדה, מיושנת, רצופת ביטויים כמו “אבא רחימאי” ושאר סרבולים רוסיים־כביכול, שאינם מאפשרים ליהנות משטף העלילה ומדקות האבחנה הפסיכולוגית, המאפיינת את דוסטויבסקי.

“אידיוט”, בתרגומה של נילי מירסקי (הוצאת “הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה”, 1993) הוא רומן קריא מאוד על אהבה, אמונה, מחלה, מוסר, כסף ומוות. “דוסטויבסקי יוצר עלילה סוחפת, קצרת־נשימה, שמושכת אותך קדימה, אבל השפה פרועה ולא מלוטשת”, אומרת מירסקי, “הוא כתב בחיפזון, הרומנים התפרסמו כפרקים בהמשכים בכתבי־עת, ולעתים הוא בחר לא במלה המדויקת, אלא במלה ‘על־יד’. כדי לשמור על הרוח המחוספסת במקור, ובכל־זאת שהעברית תהיה טבעית וזורמת, נדרש ממני הרבה יותר מאמץ ושיקול־דעת. יותר קל לתרגם סופר, ששפתו מלוטשת כמו יהלומים”.

לפופולריות עצומה הגיע דוסטויבסקי בעיקר במאה ה־20, לא רק בספרות, אלא גם בקולנוע: “אידיוט” זכה לכמה וכמה עיבודים קולנועיים, ביניהם של הבימאי אקירה קוראסאווה, אשר העתיק את העלילה ליפן. אולי סוד הנצחיות שלו טמון במשפט, שכתב דוסטויבסקי לאחיו, בגיל 18: “האדם הוא חידה: אם כל חייך תנסה לפתור אותה, אל תאמר שבִזבזת חייך לריק. אני עוסק בחידה זו, כי רצוני להיות אדם”.

“אידיוט” הוא כינויו של הנסיך לב מישקין, גבר עדין ויפה־תואר בן 27, חולה מחלת הנפילה, החוזר לרוסיה מקץ ארבע שנות טיפול רפואי בסנטוריום בשוויץ. ברכבת הוא פוגש את רוגוז’ין, איש־עסקים צעיר ומושחת, היפוכו בכל דבר. אם מישקין הוא טוב, רוגוז’ין הוא רע. מישקין, ישו מודרני הנושא עליו את חטאי העולם, הוא ניסיונו של דוסטויבסקי לבחון מה קורה כאשר אדם טהור, שאינו יודע רוע מהו, נופל לתוך חברה, המונעת על־ידי תככים, בצע־כסף ותאווה.

“לא במקרה, העניק לנסיך מישקין את מחלת הנפילה, אשר דוסטויבסקי עצמו סבל ממנה קשות כל חייו”, אומרת נילי מירסקי, “למחלה הזו ייחס דוסטויבסקי קדושה וציין, כי היא נחלתם של נביאים, כפי שהנביא מוחמד היה חולה־נפילה, וראה חזיונות דתיים בשעת ההתקף. דוסטויבסקי שיתף את גיבורו האהוב בבדידות האיומה, שהמחלה הזו כפתה עליו, וגם בהארה הנפשית שהעניקה לו. ואולם דבר אינו פשוט אצלו, ואותה מחלה עצמה ‘הדביק’ גם לגיבור הנתעב ביותר שיצר מימיו – סמרדייקוב ב’האחים קרמאזוב”'.

פרום' דימיטרי סגל: “נראה לי, כי דמותו של הנסיך לב ניקולאיביץ מישקין היא רמז כלפי הגראף לב ניקולאיביץ טולסטוי, שהיה אז סופר נודע, מבוסס, בעל מעמד, ודוסטויבסקי חש יריבות כלפיו. לא במקרה נבחרו השמות הפרטיים הזהים. טולסטוי נכח בהוצאה להורג ותיאר את שאט־הנפש שלו. דוסטויבסקי, אשר קרא את תיאורו, מרמז לו: ‘אתה לא עברת את זה, אין לך מושג מה זה באמת’. טולסטוי הטיף לגאולת־הנפש באמצעות חיים פשוטים, ודוסטויבסקי מראה דרך עלילת הספר, שמסתיימת באסון ובמוות, שבעולם אכזר כזה, דבר לא יועיל. אפילו אדם טהור כמישקין, ‘ישו השני’, כאשר מגיע לעולמנו, רק יכול להזיק”.

בשיחתם המקרית ברכבת מספר רוגוז’ין על תוכניותיו להשתדך לנסטאסיה, יפהפייה צעירה, אהובתו של בעל אחוזה קשיש, ותוך זמן קצר מוצא עצמו גם מישקין קשור לאותה אשה. נסטאסיה התייתמה בגיל שבע וגדלה אצל בעל האחוזה, מכר של הוריה, שתחילה לא שם לב אליה במיוחד, אך בגיל 12, ראה שהיא “שובבה, חביבה, פיקחית וצופנת הבטחה ליופי נדיר: בכגון דא היה אפנאסי איוונוביץ ידען גדול, שאינו טועה לעולם”.

בעל האחוזה השקיע בחינוכה, טיפח אותה, בנה לה קץ־אהבים והפך אותה לפילגשו. אחרי כמה שנים מאס בה וביקש להקים משפחה עם בחורה הגונה, עשירה ומיוחסת. כדי להיפטר ממנה בלי יותר מדי שערוריות, מנסה המאהב הקשיש למכור אותה, בצירוף פיצוי על אובדן תומתה: נדוניה בסך 75,000 רובל, לגבר שיסכים לשאתה לאשה.

הנושא של ניצול מיני ואונס ילדות בידי גברים מבוגרים, ריתק וזעזע את דוסטויבסקי. מארק סלונים, בספר “שלוש אהבותיו של דוסטויבסקי” (הוצאת “עם עובד”, 1983, תרגם: עמינדב דיקמן), כותב: “זה לא היה איזה דחף רגעי, אלא תאווה שתקפה אותו שוב ושוב ועינתה את נפשו, שאם לא כן, לא היה חוזר אליה בעקשנות כה רבה ברומנים שלו. האם היו בחייו ילדה בת עשר או שתים־עשרה, אונס, בית־מרחץ, אומנת – זאת אין אנו יודעים, וכנראה, לא נדע לעולם. אבל אין ספק, שהזיה מינית מסוג זה ניעורה בו והציקה לו עד מאוד”.

נילי מירסקי: “שמועות עליו היו. ברור שנמשך לנושא של עינוי ואינוס ילדות, והוא תיאר זאת בהמון כאב – אבל אתה חש שהכאב הזה גורם לו סערה ועונג וריגוש לא טהור. דוסטויבסקי היה אדם של ניגודים, והיה בו מן הסאדיסטי והמרושע. שוב ושוב, בכל ספריו, הוא כותב על המאבק בין הטהרה לבין הטומאה. דוסטויבסקי, אשר הכיר על בשרו את הטומאה, היטלטל בין שני הקטבים כמו בכף־הקלע. הוא עצמו אמר, שאלוהים נלחם עם השטן, כאשר זירת הקרב היא נפש האדם. היו לו כיסופים עזים, ערגה תובענית, יצרית, תאוותנית, של אדם המחפש את הטוהר, אף שהוא יודע שהוא חוטא”.

נסטאסיה, שהוצעה למכירה, דוחה את אהבתו של הנסיך מישקין, אף שהיא מאוהבת בו: היא התנסתה באובדן התום ואינה רוצה להשחית את הנסיך, כפי שהשחיתו אותה. דוסטויבסקי מתאר את כאבה הנורא ותחושת ההשפלה הגורמים לרצף האירועים הטראגיים שמביאים את מותה: היא בורחת מתחת לחופה, שבה היתה אמורה לבסוף להינשא למישקין, ורצה אל סכינו של רוגוז’ין.

“שם משפחתה, ‘ברשקובה’, פירושו ברוסית ‘שה’; ‘טלה’. דוסטויבסקי ראה בה קורבן תמים: של החברה, של יופייה, קורבן של הגבר באשר הוא”, אומר פרום' דימיטרי סגל. “אלמלא חיללו את תומתה, כנערה, ומנעו ממנה חיים של כבוד, יכלה ביופייה ותבונתה, להניע את העולם. החטא שנכפה עליה, הרס אותה. דוסטויבסקי היה פמיניסט והאמין, שכל הנשים, לא רק אלה שנוצלו מינית, הן קורבן של הגברים”.

מוטיב ההוצאה להורג – הנושא שזעזע כל־כך את דוסטויבסקי מניסיונו האישי – שזור בספר לכל אורכו: כולנו עתידים למות, אבל רק הנידון למוות יודע במדויק את שעת מותו. הסופר זורע רמזים תכופים, שלפיהם ברור כבר מההתחלה, שסופה של נסטאסיה היפה, ‘השה התמים’, להישחט. “דווקא משום כך, יש בספר מתח רב, כי המוות תלוי בצורה מעורפלת, ולא ברור לך מדוע ואיך יתבצע הרצח”, אומרת נילי מירסקי. מאות העמודים דוהרים לקראת ההוצאה להורג הזו. הסופר הודה, כי “אידיוט” נכתב למען הרצח שבסופו.

פיודור דוסטויבסקי, אחד משבעת ילדיו של רופא, נולד ב־1821. המוות האלים נכנס לחייו בשלב מוקדם, כאשר אביו, ד"ר מיכאיל דוסטויבסקי, נרצח. דוסטויבסקי האב היה קמצן, רגזן וקנאי, והתפרצויות־הזעם שלו נגד אשתו היו לשם דבר – אם כי את ילדיו לא היכה מעולם. לאחר מות אשתו במחלת השחפת הפך לאלכוהוליסט, עזב את בית־החולים במוסקבה והתיישב באחוזתו שבכפר. הוא לקח לו את המשרתת שלו לפילגש ונהנה להתעלל באריסיו האיכרים, לכלוא אותם במרתפים ולענות אותם. ב־1839 התנפלו עליו 15 מאריסיו, אשר לא יכלו לשאת עוד את עריצותו, ורצחו אותו. פיודור דוסטויבסקי היה אז תלמיד באקדמיה הצבאית.

במשך השנים נמנע מדיבור על רצח אביו וביקש, שלא ישאלו אותו על כך, ורק בספרו האחרון “האחים קרמאזוב”, שכתב ב־1879, היה מסוגל להתמודד עם הנושא. אבל גם לפני־כן, כל חייו, העסיק אותו נושא הרצח מאוד. “הוא גזר ושמר קטעי עיתונים, שסיפרו על מעשים מזעזעים במיוחד: שש נפשות, שנרצחו בלי סיבה, או אדם שרצח את חברו בגלל ריב על שעון”, אומרת נילי מירסקי. “באחד מקטעי העיתונות האלה, מצא את הגרעין לרומן ‘אידיוט’. הכרוניקה הפלילית הציתה את דמיונו. הוא גם אהב לקרוא ספרות בלשית – הרי ‘החטא ועונשו’ הוא ספר בלשי. אין אף ספר בספריו הגדולים, שאין בו איזה רצח נוטף־דם”.

הוא גם העריץ את דיקנס, אשר היה פופולרי מאוד ברוסיה. היסוד הדיקנסי – המלודרמה, המתח וחיי העוני – נמצא בכל ספריו.

פרויד טען, כי דוסטויבסקי השתוקק בסתר למות אביו, אשר את אכזריותו הכיר וידע. כאשר התממש הרצון הזה, נתמלא רגשי אשמה וחרטה, ולכן התגברה מחלת הנפילה שלו. פרויד, אשר הסתייג מדעותיו הלאומניות והשמרניות של דוסטויבסקי, אחרי שובו ממושבת־העונשין, טען כי הסופר נעשה בנה הנאמן של הכנסייה והצאר, כיוון שחש עצמו כרוצח אב, ובתת־הכרתו ביקש להשתחרר מנטיותיו הנפשעות האלה. אין זה מקרה, סבר פרויד, ש“האחים קרמאזוב” סובב כולו סביב רצח אב, ושכל יצירתו של דוסטויבסקי מוקדשת לשאלות של חטא ועונש.

בכל יצירותיו עסק דוסטויבסקי בפתרון חידת אישיותו. תמיד נמשך אל צורת הווידוי: מכלול יצירתו הוא וידוי אחד גדול. הוא סופר של דיאלוגים, ואין בכתביו תיאורי נוף: הטבע לא עניין אותו, רק מסתורי הנפש. “הוא אהב לפרק את תכונות האישיות והפרטים הביוגרפיים שלו ושל מקורביו, ולפזר אותם ברומנים שלו, אבל לא העתיק אחד לאחד”, אומרת נילי מירסקי.

דוסטויבסקי היה אדם חסר־ביטחון ושחצן בלתי־נסבל בעת ובעונה אחת. הוא חשד שמקנאים בכשרונו, וראה בכל מלת ביקורת ניסיון לרדוף אותו. הוא היה רודף כבוד, אנטישמי, מהמר כפייתי ובזבזן חסר־תקנה. הביוגרפים שלו תמימי־דעים, שהיו לו מוזרויות מיניות – אותן אינם ששים לפרט – ושהיה בעל דחף מיני מוגבר. “הייתי שוקע בזימה מרתפית, אפלה, מאוסה”, כותב דוסטויבסקי על עצמו, “לא זימה – זוהמה. תאוותי העלובות חריפות היו ולהטו באש רתחנותי החולנית הבלתי־פוסקת. התפרצויותי היו היסטריות, מלֻווֹת דמעות ועוויתות”.

“חייו האירוטיים הסתבכו תמיד בשל מחלות, חששנות־יתר ומלנכוליה”, כותב מארק סלונים ב“שלוש אהבותיו של דוסטויבסקי” ומספר, כי הסופר הרבה לבקר אצל זונות. “הוא לא האמין, שיצליח אצל נשים, וחשש מאימפוטנציה – תכונה אשר הצמיד לנסיך מישקין, גיבור ‘אידיוט’. הוא האמין באמונות תפלות, והלך לדרוש במגדת־עתידות”. בעִתות חולי היה משאיר על השולחן פתק, ובו דרש שלא להיקבר אלא חמישה ימים אחרי מותו, כיוון שפחד שמא ימצאו אותו מעולף, ויקברו אותו חי.

* * *

ב־1854 שוחרר דוסטויבסקי מכלאו ונשלח לארבע שנים נוספות של שירות צבאי בסיביר. שם התיידד עם איסאייב, לשעבר מורה בגימנסיה, אשר הידרדר לשתייה, ובשעת שכרותו היה נואם נאומים מליציים ורבי־שאיפות. את תווי־דמותו של השיכור הנאצל יאמץ בכמה מספריו. מאריה, אשתו הנאה, הקפריזית וההיסטרית בת ה־28 של איסאייב, קסמה לדוסטויבסקי. דווקא הסבל שלה בחברת בעלה השיכור היה עבורו גורם של משיכה.

מארק סלונים: “הוא עמד בשנה ה־34 לחייו, ומעולם לא היתה לו חברה או מאהבת. הוא חיפש אהבה, האהבה היתה לו אז צורך חיוני. הרגישות לסבל הזולת היתה מגבירה באופן מוזר את יצרו המיני. משיכות סדיסטיות ומזוכיסטיות התמזגו אצל דוסטויבסקי באורח המופלא ביותר. הפעם היה התענוג העילאי טמון בהקרבה, בהקלת ייסוריה של זו שלמענה היה מוכן לעשות הכול”.

לא בשמחה נישאה לו מאריה, אחרי מות בעלה: דוסטויבסקי היה איש חמום־מוח, שסבל תמיד מחסרון־כיס. אבל קידומו לדרגת סגן־משנה בצבא ותוספת המשכורת עזרו לה להחליט. ב־1857 נישאו, ודוסטויבסקי ניאות לגדל את בנה מנישואיה הראשונים. בליל הכלולות, מרוב התרגשות, לקה בהתקף נפילה, והיא, שלא ידעה אפילו על מחלתו, היתה מזועזעת.

חייהם המשותפים היו כישלון מוחלט, במיוחד, כפי שמציינים הביוגרפים של דוסטויבסקי, בתחום חיי המין. שניהם הציקו זה לזה בהתקפי קנאה – ככל הנראה, ניהלה במקביל לנישואיהם, רומן עם גבר צעיר – ובכל־ זאת לא יכלו להיפרד. “ככל שנעשינו אומללים יותר, כן נקשרנו יותר זה אל זה”, כתב דוסטויבסקי לחבר שלו.

ב־1860 תם עונש הגלות שלו, והוא הורשה לעזוב את סיביר ולהשתקע בפטרבורג. יחד עם אחיו החל להוציא לאור ירחון, “ורמיה” (“זמן”). הוא היה דמות ידועה בחוגים הספרותיים, אבל מסוגר ומוזר. הִרבה לנסוע באירופה, ביקר בגרמניה, בשוויץ ובאיטליה, כאשר אינו פוסח על בתי־הקזינו.

באותה תקופה נכנסה לחייו סטודנטית צעירה, פאולינה סוסלובה. היא היתה אשה משוחררת, מרדנית, ושלוש שנותיהם יחד, במקביל לנישואיו, לא ידעו שקט: אהבה, מריבות, בגידות והתפייסויות. היא היתה סוערת, גאה, וקווי דמותה הונצחו כעבור זמן אצל כמה מגיבורותיו, בהן נסטאסיה מ“אידיוט”. הזרימה בין החיים ובין הספרות היתה דו־סטרית: דוסטויבסקי לא חיקה ביצירותיו את הביוגרפיה שלו, אלא היה בוחר בנשים, שהתאימו לחלומותיו הכמוסים, שאותם העלה על הכתב. משולשים רומנטיים בווריאציות שונות, כמו אלה שהוא היה שותף להם, שבים ומופיעים בסיפוריו. ב־1864 נפטרה מאריה אשתו משחפת. “החולים, ובעיקר הנשים השחפניות שבכתביו, בעלות הלחיים החיוורות, המבט הקדחתני והתנועות החדות – דומים לה בקווים כלליים”, מסביר מארק סלונים.

דוסטויבסקי היה תמיד במצוקה כספית בגלל הימוריו הכבדים. חובותיו גדלו, כאשר נפטר אחיו מיכאיל, שהיה שותפו לעריכת כתב־העת, והיה עליו לפרנס את אלמנת האח ואת ילדיהם. את ספריו כתב בחלקים, והם נדפסו בכתבי־עת בהמשכים, כמו אלה של דיקנס ובלזק, שני סופרים שאהב.

ב־1866, כדי להשתחרר מחובותיו, לקח על עצמו משימה: לכתוב בבוקר את פרקי “החטא ועונשו”, ובערב את פרקי “הקוביוסטוס”, ולסיים 30 גיליונות־דפוס בארבעה חודשים. כדי לייעל את התהליך החליט לקחת קצרנית. הצעירה שהופיעה, אנה גריגוריבנה, בת 20, הסכימה לשכר דחוק, ובלבד שתהיה בחברת הסופר הנערץ עליה.

דוסטויבסקי היה אז אלמן בן 45, ללא ילדים משלו, וכבר נואש מאושר משפחתי. בלילות היה כותב, וביום היה מכתיב לאנה את מה שכתב. אחר־כך היתה מפענחת את התקציר ומעתיקה אותו, ודוסטויבסקי היה מגיה אותו. בתוך 24 יום הושלם “הקוביוסטוס”, ואז הציע לה נישואין.

14 שנים חיו יחד, וארבעה ילדים נולדו להם. מהם מתה בת אחת בינקותה, ובן מת בגיל שלוש ממחלת הנפילה שירש מאביו. אנה דוסטויבסקי היתה עזר כנגדו, טיפלה בו ועמדה תמיד לשירותו. היא השלימה גם עם התפרצויות הקנאה שלו, כאשר היה מאשים אותה, על לא עוול בכפה, שהביטה בגברים שעברו ברחוב. במסירותה אף משכנה את מעיל החורף ואת טבעת הנישואין שלה כדי לספק לו כסף להימורים. כשנפטר דוסטויבסקי ב־1881, בגיל 60, היתה אנה רק בת 35, ועד מותה, 37 שנים אחר־כך, נשארה נאמנה לו והקדישה את חייה להוצאת כתביו.

“אידיוט” הושלם ב־1868, שנתיים אחרי נישואיהם, ועקבותיהן של אהובותיו הקודמות של דוסטויבסקי טבועים שם, בדמויות נסטאסיה ואגלאיה הקפריזיות והמסעירות. דווקא אשתו השנייה אנה, אשר בנאמנותה השקטה אפשרה לו ליצור, אינה נמצאת בשום מקום בספריו. אולי היתה טובה מדי, משעממת מדי ומובנת מאליה, מכדי שתהפוך לגיבורה ספרותית.