א    🔗

מאז שנת 1970 – שנת פטירתו של ש"י עגנון – מתחולל לעינינו חזיון בלתי־שכיח בספרות: היקפם הכמותי של יצירותיו המתפרסמות מתוך עזבונו הספרותי עולה על היקפם הכמותי של הכרכים שפרסם הוא עצמו בחייו. מהדרורות הכתבים של עגנון בעודו בחיים כללה ח' כרכים. האחרון בהם היה “האש והעצים”, שראה אור ב־1962. ומאז פטירתו נדפסו בזה אחר זה שישה כרכים חדשים: “שירה” (1971), “עיר ומלואה” (1973), “בחנותו של מר לובלין” (1974), “לפנים מן החומה” (1975), “מעצמי אל עצמי” (1976), והאחרון לפי שעה – “פתחי דברים”.

בעשור האחרון לחייו של עגנון ציפו מוקיריו להדפסתם של ספרים חדשים מאלו ששמורים עמו. ציפייה זו גברה לאחר ש“האש והעצים” ראה אור. כרך זה היה בכללו שונה מכל סיפוריו הקודמים, ודומה שיראת־הכבוד בלבד לכרכי סיפוריו הקודמים מנעה אמירה מפורשת על טיבו. ויותר מכך: התקווה שהוא מבשר את הדפסתו של מחזור־כרכים חדש בכתביו של עגנון הגבירה את הנכונות שלא למצות את הדין עם “האש והעצים”.

אולם כידוע לא באו לאחר “האש והעצים” כרכים נוספים. מפה לאוזן סופר, כי עגנון שומר במגרותיו יצירות רבות־היקף שהשלים את כתיבתן. אותם שעלו אליו לרגל העידו מפיו, כי השמועות אינן מופרכות כלל וכלל. אף־על־פי כן, בין הדפסת “האש והעצים” ב־1962 לבין פטירתו ב־1970 לא הוציא עגנון אף כרך נוסף, למרות שהכתרתו בפרס־נובל לספרות ב־1966 הצדיקה לכאורה הוצאתם של כרכים נוספים – אילו באמת היו מוכנים לדפוס ברשותו.

החזיון המתחולל לעיניו מאז פטירתו מלמד, כי “האש והעצים” היה אמנם הכרך האחרון שעגנון עצמו הכשיר לדפוס. בערוב ימיו, ואף על מיטת חוליו, ביקש להשלים את הכנת “שירה”. אולם שאר כרכי המחזור החדש של כתביו, שנדפסו בפורמאט מוגדל ונעטפו בעטיפה שחורה, כלל לא גובשו, כנתינתם בספרים אלה, על־ידי עגנון. כרכים אלה צורפו מתוך עזבונו וגנזיו של עגנון על־ידי בתו, הגב' אמונה ירון, וכנתינתם – מוצדק לומר עליהם, ששמו של ש"י עגנון נישא עליהם לשווא.

לכל הבקיאים בתולדות הספרות ידוע שכבר היו דברים מעולם, ומקרהו של עגנון איננו המקרה הראשון, שבו עושים בנים ויורשים בעזבונו של סופר גדול שימוש הנוגד את קפדנותו בעניינים עקרוניים של כתיבה ופרסום של היצירות. בטרם נבחן טענה זו, ברצוני להקדים ולומר שאין ללמוד ממנה, כי בניו וקרובי־משפחתו של סופר פסולים להיות הקובעים והמחליטים על אופן הטיפול בעזבונו הספרותי. אינני מאמין שקירבתם ואהבתם עלולות לקלקל מראש את השורה ולהניעם לעשות מעשים, אשר מבחינת מהותה של היצירה אין להשלים עימם. אולם, זכותם לכך עומדת לבחינה על־פי תוצאות מעשיהם, ודומה שאם הגענו עד כדי “פתחי דברים” – מותר לנו להרהר על תוצאות מעשיה של הגב' אמונה ירון, ומכאן להשמיע ספקות על זכותה להמשיך לטפל בעזבונו של עגנון אביה באופן שכאלה הן תוצאות הטיפול.

אני כותב דברים קשים אלה לא רק כאחד ממעריציו הרבים של ש"י עגנון, אלא גם כמי שהיה סבור מלחתחילה, שאין מועמדת טבעית יותר לשקוד על עזבונו של עגנון מבתו. הן נודע ברבים שתחילה היתה הרעיה מסייעת לעגנון להכשיר את כתביו לדפוס, וכשתש כוחה הועיד הוא עצמו מלאכה זו לבתו. וזו, שעשתה במחיצתו וראתה אותו בעבודתו, היתה מתאימה ללא־ספק לעסוק בעזבונו של הסופר הגדול.

ואמנם בראשונה טיפלה הגב' ירון בעזבונו של אביה בחרדת־קודש ובמסגרת הגבלות קפדניות שהטילה על עצמה. אולם עד־מהרה ויתרה, ככל הנראה, על עקרונות ראשונים, שהקפידה עליהם תחילה; וכך הגענו עד “פתחי דברים” – ספר שמוטב היה אילו לא ראה אור עולם בצרופו הנתון.

ב    🔗

על סחף כזה בהקפדות של הגב' ירון ניתן ללמוד מהשוואה בין שתי עדויותיה על אופן הכנתם לדפוס של שניים מספרי הסדרה החדשה של כתבי עגנון. את העדות הראשונה פרסמה הגב' ירון לאחר הוצאתו לאור של הרומאן “שירה” (הארץ, 18.5.72). במאמרה זה היא מפרטת כיצד צירפה את חלקי הספר ואת פרקיו. מתיאורה מתברר, כי למעשה הוסיפה לחלקים א' ו־ב' של “שירה”, שכבר נתפרסמו קודם, “חלקים שלמים של ‘שירה’ מועתקים במכונת כתיבה ונתונים בתיקים, אלה חלקים שעוד אמי העתיקה לפני כעשרים שנה ––– נוסף לפרקים אלה, מצאתי עוד פרקים רבים בכתב־יד. מהם טיוטות מוקדמות ––– מהם פרקים בודדים או גם דפים בודדים. קראתי כל דבר בעיון ובחנתי כל פרק, הן מצד הצורה והן מצד העניין והתוכן, אם הוא מתקשר לספר. מן הפרקים האלה התאימו לספר שלושה פרקים, אולם הכנסתי רק שניים ––– הכנסתי אותם לספר באישורו של אבי”.

למעשה ראוי היה לכתוב: “אף אותם הכנסתי לספר באישורו של אבי”, כי עדותה מבליטה היטב ש“שירה” נערך בהשגחתו של עגנון וקיבל את אישורו. ובגלל “יראת הכבוד מפני כל מלה שאבי כתב” – כתבה – התירה לעצמה להטיל שינוי במלה רק “כשהייתי בטוחה שנפלה טעות, או כשהיתה כאן פליטת קולמוס”.

מידת זהירות זו לא נשמרה לאחר־מכן, ככל שנראה מעדותה השנייה של הגב' ירון, לרגל צאת הכרך “בחנותו של מר לובלין” (הארץ, 21.2.75). לפי עדות זאת, נתכוונה ללקט פרקים שהדפיס עגנון בחייו: “נגשתי לאסוף את כל פרקי ‘בחנותו של מר לובלין’ שבדפוס. חשבתי שאצרף לפרקים אלה עוד שניים או שלושה סיפורים, כדי להוציא כרך נוסף”. אולם בעיצומו של הליקוט חלה תפנית בתכניתה, לאחר שנתברר לה, כי “נמצאו ב’יד עגנון' שליד האוניברסיטה העברית עוד ארבע תיבות גדולות השייכות למר לובלין”. באותן תיבות היו עלי־הגהה של פרקים שעגנון הדפיס וכן הטיוטות של אותם פרקים, “אולם בתיבות מצאתי עוד הרבה עניינים והרבה מעשים ומעשיות, פרקים פרקים בכתב־יד ופרקים מועתקים במכונה שהיו מונחים בלא סדר ולא בנקל מצאתי את הקשר ביניהם ––– מכל הקטעים האלה צירפתי את הפרק השישי והפרק השביעי”.

עדות זו של גב' ירון, שנועדה לפאר את מעשיה בשדות עזבונו של עגנון, חושפת כיצד נתחלפו לה “יראת כבוד מפני כל מלה שכתב אבי” בחיבה לכל מלה שכתב אי־פעם, גם לאותן מלים שדחה מעל פניו והעבירן לגניזה במרתפי “יד עגנון” שליד האוניברסיטה העברית. מכאן שראוי לראותם לא ככתב־יד המצפה לדפוס, אלא כחומר ארכיוני לחוקרי יצירתו, שיבקשו ללמוד מהם על מעבדתו הספרותית.

אפשר שהגב' אמונה ירון רואה לעצמה שליחות נחוצה להוציא לאור כל דף וכל עמוד שתצליח לגלות לא רק בעזבונו, אלא גם בגנזיו של עגנון. אולם תוצאתה של מגמה זו עלולה להיות כרכים נוספים מאיכותו של “פתחי דברים”. בשל כבודו של עגנון ולטובת כתביו המסורתיים בעטיפה הלבנה, ששמו מתנוסס עליהם בצדק, היינו מוחלים לה על החיטוט והנבירה בתיבות נשכחות ודחויות. מה חפץ לנו בכרך “בחנותו של מר לובלין”, שרק בחלקו הוא מן הבר של עגנון ואילו חלקו האחר הוא המוץ שליקטה בשקיקה הגב' ירון.

בספרה על התקנת הספר “בחנותו של מר לובלין” לדפוס, שהיה השלישי שהגישה לפרסום, הבטיחה הגב' ירון: “ורביעי נמצא בדפוס, וחמישי ושישי בהכנה, ויש חומר לעוד ספרים”. הבטחה זו מצטיירת לי כאיום מפורש, אם אמנם “החומר” שעליו היא רומזת ישווה באיכותו לזה שכלול בכרך השישי, “פתחי דברים”, ואם יוגש לפנינו כפרי צרופיה העצמיים.

מדיניות הפרסום, שהיתה מקובלת על עגנון, מלמדת שלא היה בהול לעשות ספרים הרבה; וממה שחשפה עד כה הגב' ירון בכרכיה גם מתברר, שלא חיבב כל מלה שהעלה קולמוסו על הכתב. הבדל־גישה זה בין עגנון לבין בתו מתבלט, למשל, בבחינת השוני בין שני חלקיו של הסיפור “צבאות השם” בכרך “פתחי דברים” שלפנינו. כנתינתו בכרך מצורף הסיפור מחציתו מסיפור שעגנון הכשירו לדפוס ואף פרסמו עוד בתש"ה, ומחציתו מכתב־היד שהגב' ירון דלתה מהיכן שדלתה. האם מסוגל מעשה־הצרוף של הגב' ירון להתקיים מהבחינה הספרותית? העיון בשני חלקי הסיפור מלמד שנעשה כאן מעשה בלתי־אפשרי.

ג    🔗

החלק שפרסם עגנון בתש"ה הינו סיפור שלם היכול לעמוד ברשות עצמו. בנוסח סיפוריו היראיים הוא מספר בתום־לב ערמומי ובהומור עוקצני מעשה בעילוי ממשפחה מיוחסת, המצליח להתמודד עם גזירת החיול לשרות הצבאי. אולם התעמרות־חינם של ראשי הקהל, פרנסיו ובעלי־הבתים, על שום שנשא לאשה את בתו של שמש־הישיבה העני, מכריעה אותו, מבריחה אותו ממקומו ומעלה אותו לבסוף לארץ־ישראל.

החלק שצרפה הגב' ירון מתוך כתב־יד ממשיך לכאורה את תולדותיו של ר' שלום מרגע שהגיע לירושלים ועד יום מותו. עולם עיקרו של חלק זה בתמורה שחלה בו כעבור שישים שנות חיים, כאשר נקלע העולם למלחמה העולמית השנייה. הוא, שכל חייו עסק בתורה והודה לבורא־עולם שמילטו מהעבודה בצבאו של מלך בשר ודם נכרי “ועשה אותו איש חיל בצבאותיו. מיום שנפטר מן הצבא לא עבר עליו יום בלא תורה ותפילה ועשיית מצוות”, מדרבן בזמן המלחמה את בניו “שיצאו למלחמתם של ישראל, כדי שיהיו יכולים לקיים את התורה”.

אופיו הטיוטתי של חלק זה ניכר בעצם הסתמכותו החיצונית, המילולית, על שני המובנים של הצרוף “צבאות ה'”. בעוד החלק הראשון עומד לעצמו בשל היסוד הממחיז, המקנה לעלילה תוקף של סיפור, נגררת בחלק השני ההמחזה העלילתית אחר צרכי הדרוש על כפל מובניו של הצרוף “צבאות השם”.

אולם לענייננו מעניין מה אירע לפרק העצמאי שפרסם עגנון בתש“ה, כאשר צרפה לו הגב' ירון את ה”המשך" מתוך כתב־היד. במקום סיפור בשל, בעל איכות ורווי הומור, שאפשר שצמח מתוך טיוטה רחבה יותר, אשר נכתבה על־ידי עגנון בימי מלחמת־העולם השנייה כתגובה למאורעות, קיבלנו טקסט שמבחינת איכותו הספרותית מחציתו הראשונה משתווה אל רמת כתביו של עגנון, ואילו מחציתו האחרת מדולדלת ומצטיירת כחיקוי בלתי־מוצלח לכתיבתו.

יתר על כן: חמורה יותר הסתירה הפנימית, שנוצרת בטקסט כתוצאה מצרוף בלתי־אפשרי זה, שהוא מעשה ידיה של הגב' ירון. החלק הראשון מפנה את תשומת־לבנו אל ההשוואה בין גזירת הרשות לבין לחצה של הקהילה – השוואה שיש בה מעוקצו הטוב של עגנון. החלק השני מעתיק לפתע את תשומת־הלב להשוואה בין מעשה ההשתמטות של ר' שלום מחובת הצבא בנעוריו, כדי להיות איש־חיל בצבאות ה', לבין החלטתו באחרית ימיו לעודד את בניו להתגייס לצבא, כדי ללחום למען קיומם של ישראל והתורה.

אילו בחנה הגב' ירון את החלק השני “הן מצד הצורה והן מצד העניין והתוכן”, קודם שהזדרזה לצרף לפרק מגובש ומלוטש, שאביה העמיד מתוך טיוטה, היתה יכולה למנוע מכתביו של עגנון להגיע עד כדי “פתחי דברים”. ואותה מסקנה עולה מבחינתם של מעשי־מרכבה נוספים שכללה הגב' ירון בכרך זה.

למקרא הכרך הזה מצטייר בעיני, כי מגמה צנועה, שעמדה לעיניה של הגב' ירון בהכשרת “שירה” לדפוס – והיא המגמה להשלים מלאכת כינוס של יצירות, אשר עגנון עצמו לא הספיק להשלימה – התפתחה למידות של יומרה עצמית: לפרסם את מלוא עזבונו וגנזיו של עגנון. קלקלתו של הכרך “פתחי דברים” וספקות, שאינם לחלוטין בלתי־מבוססים בדבר שייכותם של צרופיה, כנתינתם בכרכים הקודמים, לעגנון – כל אלה מצדיקים את הפסקתה של תנופת מיפעל־ההדפסה, בתדירות ובעקביות של מיפעל תעשייתי. אם אין הגב' ירון מוכנה להסתפק במלאכת כינוס של סיפורים, שעגנון השלימם לדפוס ואף הדפיסם בחייו, ועל־ידי כך הועידם כראויים לבוא ברשות הרבים, מוטב שתצטמצם לאירגון העזבון, למיונו ולרישומו המדויק. רק לאחר שרישום כזה יעמוד לרשות קוראיו וחוקריו של עגנון, תוכל ועדת־הנאמנים של העזבון לקבוע מה מתוכו יפורסם, כיצד יפורסם ומתי יפורסם.

אולם, אם הגב' ירון תקדים לעבודת ההכנה ההכרחית הזו פרסום מזורז של כל הדפים, הטיוטות, העמודים והפתקים, שתמצא בגנזיו של עגנון, ותצרף מהם צרופים בלתי־אפשריים, פרי מרצה הבלתי־נדלה – עלול הנזק ממעשיה לעזבונו של עגנון להיות בלתי ניתן לתיקון. וחמור מכך – אנו עתידים להיות נתונים עד־מהרה במלחמה קשה בין “השחורים” ל“לבנים”, דהיינו: בין הכרכים שפרסם עגנון בחייו לבין הכרכים שייצרה עבורנו הגב' אמונה ירון מתוך גנזיו.

(ידיעות אחרונות, 1977)