רקע
יוסף אורן
העוקץ שאחר הדבש

 

א    🔗

סדרת מאמריו של נתן זך1 עומדת בסימן ההצדקה של יצירת עצמו, במסווה של דיון בענייני הספרות כולה. הסדרה היתה תערובת של השקפות על האמנות עם דברי פולמוס לשמם, של גישות אל הספרות העברית, עם ציטוטים, שאין עניינם לכאן, ושל עניינים עקרוניים עם דברים חולפים.

שני הסברים ניתן לתת לטיבה של הסדרה: א) שאת האפולוגטיקה ניסה נתן זך להצניע מפני הקורא על־ידי דיון כאילו־אובייקטיבי, אך הסתבך בין מעשה למעשה, גלש מסגנון כתיבה אחד למשנהו (החל בסגנון הפולמוס וכלה בסגנון ההרצאה המדעית, וכל גוני הביניים שבין שני הסגנונות הקיצוניים הללו) ולא הצליח להתמיד באף אחד מהם. ב) שאת הסדרה לא כתב בהמשך אחד, אלא סמך על כשרון האימפרוביזציה, ובנה מדי שבוע את ההמשך, שלא תמיד המשיך והתאים לקודמו. לכן סטה כבר החלק השני של הסדרה מן החלק הראשון והגיב על מאמר הביקורת של ישראל זמורה, ובו גלשו הדברים לפולמוס, שאינו מוסיף כבוד לשני הצדדים. החלק השלישי הגיב על מאמרו של האדריכל אלחנני, שנתפרסם ב“הארץ” יחד עם החלק השני של הסדרה, על דבר הבינוניות באמנות. כאן עברו הדברים הרחק מנקודת המוצא של הסדרה, שהחלה בנסיון לבאר את כשלון הדו־שיח, שקיימה ספרותנו עם נציגי הספרות הצרפתית. אל נושא זה חזר זך רק בסוף הסדרה, באופן מלאכותי, ואז נתגלה, שהסדרה הצליחה להבהיר את השקפותיו של נתן זך על ספרותנו ועל מצבה של התרבות העברית, אך לא הצליחה להוסיף או להסביר דבר על כשלון הדו־שיח.

כדי שלא לפרט את הדברים לפרוטות־פולמוס חסרות תועלת, אעסוק רק בכמה בעיות־יסוד, שיש להן נגיעה באישיותו הספרותית של נתן זך עצמו, ובעניינים עקרוניים של השקפת עולם ספרותית, שהעלה במאמריו.


 

ב    🔗

אחת האשמות שהעלתה הביקורת כלפי זך, המשורר והמבקר כאחד, היא, המידה המוגזמת של ההתבטלות העצמית בפני הספרות של עמים אחרים, שהיתה לו לרועץ ביצירתו. ואין זה כלל חשוב אם נתן זך עצמו סבור, שאין כאן התבטלות עצמית, כי אם השפעה חיובית – חשוב הוא, שהגילוי הספרותי של יצירתו, בשירה ובביקורת, מורה שאותה השפעה, לכאורה, מקלקלת את כשרונו העצמי. המאמר הראשון של הסדרה בא ללמד זכות על נתן זך בפני ביקורת זו. באמצעות סקירה היסטורית בלתי־משכנעת מנסה זך להוכיח, שרק פעמים ספורות ומבורכות ידעה ספרותנו קשר אל התרבות האירופית, וניתוק הקשר הזה סימן־ירידה הוא לה, וסימן חולשה ליוצריה. ואף שנושא זה הועלה לצורך ההצטדקות העצמית, יש בו עניין עקרוני, שמן הדין להבהירו היטב. דומה, שאין עוד שאלה יסודית של ספרותנו, שנחקרה פחות מדי ושחשיבותה גדולה כל כך, כמו שאלה זו. ברור, שדעתו, כי המפגש של תרבותנו עם תרבויות של עמים אחרים היה תמיד מפגש מפרה, הינה מוקדמת מדי, ואין בכוחו לבסס עליה את תביעתו, להשפעה המבורכת של ספרות העמים על הספרות העברית. רק בעקבות המחקר ניתן יהיה לקבוע אם הצדק עם זך, או שמא ההיפך הוא הנכון: כל מפגש שהיה לתרבותנו עם תרבויות זרות – מעכב היה לנו. ואפשר שהמחקר יגלה שהיתה תועלת ממפגש שכזה, אך היו גם נזקים, ואז נשקול את מידת הנזק לעומת מידת התועלת. ברם, אף אם נקבל את דעתו כבר עתה, ספק אם כל מפגש בין תרבויות, בכל התנאים, רצוי הוא לשני הצדדים ותמיד תוצאתו חיובית. ספק אם מפגש תרבותי, שמתפקידו להפרות את התרבויות הנפגשות, יכול להעשות באופן שתאר זך, ע"י מעקב אחר הנעשה בתרבות האחרת. כדי שמפגש יצליח צריך לבחון את הנכונות לקבל מה שמתגלה אצל כל צד, צריך להוכיח את הצורך לקבל אצל התרבויות הנפגשות. ומעל לכל, צריך להוכיח, שלתרבות הנותנת יש מה לתת לרעותה. ואני מתעלם כאן מהנחת היסוד של זך, שהמדובר בספרות מעולה, שמעמדה כאן הוא מעמד המעניקה בלבד, ובספרות אחרת, העברית, הפחותה, שמעמדה הוא מעמד פושט־היד הרוחני. ספק אם אפשרית ידיעה של בן תרבות אחת בספרותה של תרבות אחרת באופן אחר מכפי שתאר ביחס לסופרים שלנו: “ידיעתם בספרות האנגלית היא מקוטעת ומקרית”. כאשר צריך בן הדור שלנו להקיף תרבויות עמים כה רבים, ספק אם יימצא אדם הגון אחד, שיוכל להכריז בכנות על בקיאותו בספרות אחרת מאשר בספרות עמו, ומי כנתן זך יודע, שגם אפשרות בקיאותו של אדם בספרות העברית בלבד עדיין לא הוכחה על־ידי אנשים מרובים מדי, אף של אלו שעיסוקם בכך. ספק אם שליטה כל־שהיא והבנת “מניעיה הרוחניים והסוציאליים של הספרות האנגלית” ושל יצירות המופת בה, כאשר המדובר הוא בסופר, יש בהם כדי להגביר את כשרונו או את פריונו הספרותי.


 

ג    🔗

התלהבותו של זך מדור “טורים” ו“כתובים”, שהגיבו על נסיונותיהם של עמים אחרים ליצור אמנות, “שהרי נסיונות ליצור אמנות לא נעשו במאה העשרים רק בארץ ישראל המתחדשת בלבד”, לוקה בטעות יסודית: לא התגובה חשובה, כי אם פירותיה. חבל שבמקום לשבח את הנסיון לא בחן, ואפילו בחינה סטאטיסטית בלבד, את התוצאה: מה מכל אותה התעוררות בת־זמנה נוסף לה לספרות העברית כנכסי צאן ברזל שלה. ואף אם נסכים, שאמנם לא רק בארץ ישראל נוצרת אמנות, מן הדין להודות, שגם בה נוצרת ספרות טובה, וספק אם יימצאו לה קוראים מעבר ל“כמה עשרות אלפים קוראי ספר עברי; כמה אלפים ספורים של קוראי שירה” (מאמר חמישי). הסופר אצל עמים אחרים מוצא לו מיליוני קוראים בלשונו, הוא אינו זקוק לכבשת הרש העברית – מה טעם, אם כן, להטיף למפגש הפורה, שפוריותו מוטלת בספק, ולתבוע בקיאות בספרות האנגלית, בשעה שהספרות העברית ויוצריה, בעבר ובהווה, מצפים שהיצירה העברית תיעשה ללחם חוקם של יושבי הארץ הזאת, ובשעה שסופר העתיד של אומה זו מחפש עדיין את הצידוק האחד להולדתו – הציפייה לו מבני אומה זו. השפעה ארעית מספקת לנו בהחלט, אין צורך לחנך לקראתה (ומי יכול לתאר לעצמו מצב של השפעה תרבותית מכוונת, בלא שיזדעזע) כשישנו חשש, ולוא אחד לאלף, שהדבר יעשה על חשבון היצירה המקורית. אני מוכן להכריז כאן בפאתטיות, שאיני מתבייש להודות בקיומה: בשעה זו הנני שוביניסט ספרותי במודע, ומוכן הנני לספוג בשל כך זלזול ועלבונות כצר־אופק וכבור בספרויות עמים אחרים. כמבקר (ובלא חשש להודות – הנני כזה!) אני מגביל עצמי לספרות מקורית בלבד ולנעשה בתחומה, ובלבד שהיצירה העברית תמצא לה הד אצל קהל מבקריה וקוראיה (וביקורת אוהדת, או שוללת, כלפי יצירה מסוימת אינה בדרך כלל שאלה של טיב המבקר, כי אם, במרבית המקרים, שאלה של טיב היצירה. וחבל שזך ניסה ליצור אוירה של אי־אמון כלפי הביקורת העברית של ההווה על־ידי החלפת היוצרות; מלאכה, שההרס בצידה ודאי, והתועלת בה לעצמו מפוקפקת).


 

ד    🔗

ואם כי אין לשלול מנתן זך את תואר המבקר המגלה במאמריו הקודמים, קשה שלא להגדירו על־פי ספרו האחרון נגד אלתרמן כמבקר קטלן. מכאן, שכל אותה התקפה על הביקורת העברית ושלילתה הכמעט מוחלטת (מאמרים ב’־ד') תוך הסתמכות על דברים שכתב פרישמן בקשר לסיטואציה ספרותית אחרת לחלוטין (אילו זכה פרישמן לקרוא את הרהביליטציה, שנעשתה לו על־ידי סופר עברי במאמרים הללו, אפשר שהיה מאריך לחיות ומספיק לומר כמה דברים פחות הגונים ופחות שקולים על ספרו האחרון של זך, מכפי שאנוכי אומר בדברי־תשובה אלו…) ואפילו הזכרת נשכחות – זכותו של זך כמבקר־מגלה של שירת שטינברג ופוגל – אינם עשויים למחות את העובדה האחת: הביקורת בה זכה ספרו האחרון של זך המבקר היתה ראויה לו, והיתה הכרחית לא רק לו עצמו, כי אם לקהל הקוראים העברי, שעלול היה לטעות בשל הציטוטים וה“שמות” המרובים, בשל הלבוש הכמו־מדעי של הדברים והמינוח המקצועי המרשים, ולהגיע אל זלזולו בדור משוררים שלם, בלא סיבה שהוכחה בספרו של זך כמספקת.

השמצת הביקורת העברית בפיו לוקה בעוד מגרעת אחת, שהיא אישית, אימפרסיוניסטית ומשוחדת בתאוות־נקם עזה. עובדה היא שמרבית המוספים הספרותיים, שבהם מתפרסמים מאמרי הביקורת של המבקרים, נערכים על ידי סופרים, שללא ספק הגינותם של מבקרים כלפי מספרים ומשוררים קרובה ללבם, אליבא דדעתו של זך, יותר מאשר אל לב המבקרים. הסופרים־העורכים הללו מסננים את מאמרי הביקורת ושוקלים את פרסומם, ואילו סברו ש“מחול שדים” של רצנזטורים לפניהם, היו מפסיקים אותו בכוח סמכותם כעורכים. אפשר, אם־כן, שלא המבקרים מעוותים, אלא ראייתו של זך, הפגוע מדברי הביקורת כלפיו, אשר נטל לעצמו בזכות היותו משורר (ועל פי האופנה המקובלת בספרות האנגלית, בה מרבים המשוררים לעסוק בביקורת) איצטלה שאינה שייכת לו ממהותו, איצטלה של מבקר; והרי הוא עורך בעזרתה את מאבקו בדור המשוררים הקודם, שכבר הוכיח עצמו בהישגיו – מאבק, שמן הדין היה לעשותו באמצעות השיר ולא באמצעות מאמר הביקורת. וספק אם עיסוקו ביחסים בין הדורות (במאמר השלישי), שבו כתב: “כל מי שסבור, איפוא, כי סטיות אלו של הדורות זה מזה אינן אלא גילוי של רצון רע, חוצפת נעורים או רצון לפנות לעצמו ‘מקום תחת השמש’ אינו רואה את הבעיה באורה הנכון. גם זה קיים, אל נכון. אבל בראש וראשונה פועלת כאן חוקיות עמוקה ועל־אישית הרבה יותר: חוקיות משאלתה של האמנות להתחדש תמיד, להותיר מאחוריה את מה שמגיע לגמר בישולו, להתפתח” – דברים שנכתבו אף הם כהצטדקות בפני דברי ביקורת, שנאמרו בצאת ספרו האחרון לאור – ספק אם יש בהם כדי להניח את הדעת ולהצדיק את ספרו. אני בהחלט מאמין לזך, שאין בו רצון וחוצפת נעורים (ומודה אני לו על הגינותו להודות, שאפשר וגם אלו קיימים), כי אם חוקיות עמוקה של אמן, המבקש להביא חדש לאוצר ספרותנו; יביא־נא, אם כן, את שירתו בפני הקורא העברי ואל יבזבז את כשרונו על ביקורת בינונית, שאין עמה כל חדש וכל צורך, בשעה שכל מגמתה לבטל במחי־יד אחד את אותם משוררים בודדים, שיש להם עדיין קשר חי אל קהל קוראים בן כמה דורות.


 

ה    🔗

אפשר שאת הדברים הבאים לא הייתי כותב אלמלא עשה זך (במאמרו האחרון) מעשה מופרך, המפרט טיבה של סחורתו ומעלותיה על פני אלו של רעיו. מניין חמש עשרה נקודות ההבדל שבין שירת שני הדורות וההכרזה שנתלוותה להן: “ורק הן שייכות למה שניתן לכנות בשם ההווה של היצירה השירית בישראל. כי היתר הוא בגדר עבר, כלומר, מה ששוב אינו משפיע” – הזכירו לי המניפסטים החוזרים של כל הדורות, שעל־פיהם בלבד לא נבחנה עדיין שירה בחינה של איכות; שעל־פיהם בלבד מצטמצמים ההבדלים שבין הדורות לאפס (מספיק לקרוא לשם כך ברציפות שלושה מניפסטים של דורות סמוכים) ושמספר הסוטים מהם, ביצירה הממשית (והדבר מתבלט גם בסקירתו של זך) רב ממספר המקיימים אותם (והללו הם קטנים שביוצרי אותה תקופה). פירוט חמשה עשר האמצעים “החדשים” של שירתו ושירת דורו, שבא להצדיק את שירתו ולהכריז על שירת הדור הקודם כעל שירת העבר בטעמה ובהשפעתה, פירוט של אמצעים בלבד ושל כלים בלבד הוא, ואין בכוחו להעיד על מעשה האמנות שנעשה בעזרתם. אך יש במניין של ט“ו נקודות ההבדל חשיבות רבה כדי להסביר את שקיעתה של השירה העברית בחלקים נכבדים שלה, אחרי דורם של אורי צבי גרינברג, המאירי, שלונסקי ואלתרמן. לא ההבדלים חשובים כאן, כי אם העובדה, שזך ובני דורו חיים את תודעת ההבדלים, שחדשנותם מודעת היא כל כך. כל כך – עד שהאמצעים המנויים בט”ו הנקודות נעשו להם תכלית בפני עצמה. מרבית שירתם חדשנית עד קצה גבול היכולת. קנאותם לחידושיהם המודעים באה במרבית המקרים על חשבון ההתכוונות הרעיונית והחוויתית.

הריני רואה את עמדתו של זך כלפי דור המשוררים הקודם לא עמדה של יכולת, אלא עמדה של חולשה. לא חולשה של כשרון, כי אם חולשה במובן זה: שלא הצליחה להיות דוברת של תקופתה, ואיפשרה על־ידי כך חיים ארוכים מדי לשירת הדור הקודם, לגבי המקובל בכל ספרות אחרת, מבלי לתפוש את מקומה החוקי כשירת דור ההווה.

אביא לשם הסברת דברי דוגמה מקבילה, שאני רואה בה צורך העניין. בשעה שיצא אורי צבי גרינברג בחוברתו “כלפי 99” נגד דורו של ביאליק, ביטא בכך את חוסר־הנחת של משורר צעיר ובעל כשרון גדול כלפי דור קודם, ששוב לא ענה – לדעתו – לצרכיו הרוחניים של הדור ולעשיות הגדולות שעמד לעשות. אבל, התקפתו היתה חזיתית, בלא מאמרים פסיבדו־מדעיים, כי אם במניפסט ספרותי חריף. אף הוא הכריז “שאין עמידה ביצירה אלא התהוות מתמדת” (עמ' מ') – אך בשמה לא בא להרוס, כי אם לברוא. ובפירוש הכריז (עמ' מ"א): “כן עלי להעיר: לא לשלילת ערכי הנכסים הקלאסיים אף במשהו אני מתכוון כאן, כי איני גורס כל פולמוס־שכנגד סתם; ואיני שולל את ערך שום יש, שהחיים חייבוהו להיות”. דוגמת זך הבליט גם גרינברג את הניגודים שבין דורו לבין שירת הדור הקודם, אך ניגודים אלו הוצגו כצורך השעה ולא כשגעון־חדשנות של משורר. כלי הביטוי החדשים נולדו לו למשורר מקירבתו אל קוראיו ואל תקופתו: “נודע לו לפיטן, שאפשר לוותר על יצירה גדולה אחת שבכתב, שבציור ושבפיסול, ועל דבר שכיח כבר, חילוני, כמו הרכבת, כבר אי אפשר לוותר” (עמ' ל"ז). נקודות ההבדל שמנה זך, אף שהוא טוען כי הכרחים הם לו ולמשוררי ההווה האחרים, לא נבראו מקירבה מבורכת שכזאת (והיא, לא הקירבה לספרות אנגליה, היא הקירבה המבורכת והמפרה) – הם מוכתבים לקהל הקוראים מלמעלה, ממרומי האולימפוס של משורר־חדשן, ונכפים עליו בכוח ספר השירה, שהפך עובדה מוגמרת. האם יודע זך ומשוררי־ההווה־שבהכרזה האחרים מה דרוש לדור קוראיו? האם התעניין לדעת מה מקומה של השירה בחייהם? המרחק הנורא, שנוצר בין המשורר העברי החדש לבין קוראיו, בדורו של זך, לאחר הקירבה הגדולה שבין שירת הדור הקודם ובין קהל הקוראים שלו, הוא סם־המוות לשירה זו. עיניהם לטושות מדי החוצה ופחות מדי פנימה. ואין מניין ט“ו האמצעים החדשים שהביא, שברובם ממשיכים הם את חידושיהם של אצ”ג ובני דורו, יכול להסתמך על הרגשתו־חששו של גרינברג, על מיותרותו של הפיטן בחיים המודרניים. חשש זה נתבדה. הסתבר, שהצורך בספרות, ובאמנות בכלל, איננו זמני וארעי, אלא צורך יסודי, לא למרות החיים המודרניים, כי אם דווקא בגללם שוב אין צריכה השירה (והאמנות בכלל) לאנוס על עצמה אמצעים מרמה נמוכה יותר, כאשר קהל הקוראים מצפה להרקיע בעזרתה. הוא מחפש בה את הרעיון, את התקווה, את האמונה, את היפה ואת השלמות. אפשר שבשירת הגויים עדיין כל אלה אינם, אך הקורא העברי צמא לכל אלה. לא משם תיוושע, משורר, כי אם מכאן. עדיין לדבש אנו מצפים, אך ללא העוקץ.


(הארץ, 1966)



  1. ראה “תרבות וספרות”: 1.7, 8.7, 15.7, 22.7, 29.7.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!