א 🔗
זכותו של משה דור כמבקר, או אף כמשורר, להתפלמס עם דברי. לא מצאתי בדברי הפולמוס שלו אף תשובה הסותרת את דברי הביקורת שהעליתי כלפי טיבה של השירה הנכתבת כיום. לעומת זאת העמיד משה דור על ספסל הנאשמים את הביקורת. זהו אולי עניין נכבד לדון בו בנפרד, אבל כדאי לזכור שבאמצעות השחרת פניה של הביקורת לא הצליח משה דור להלבין כהוא־זה את פרצופה של השירה העברית הנכתבת כיום.
דור לא פרט מי נכלל אצלו בחבורה “אורן וחבריו־להשקפה”. לא ברור לי מדוע נתכבדתי להיות אביה של אסכולה חדשה בביקורת הלאומית. תמוה עלי במה הוא ממלא את המושג “ביקורת לאומית”. לא מובן לי מדוע ביקורת לאומית היא שלילית מראש ובאופן מוחלט. קשה עלי מדוע הכרזה בלתי מוכחת שלו, שדור הפייטנים החדשים בזכות ‘תפיסת המועט’ שלהם גרמו ל“התקדמות הגדולה שנתחוללה בשירה העברית”, יש בכוחה לדחות טענות מוכחות שלי אך ורק בכוח התווית ‘ביקורת לאומית’?
כמשורר היה ודאי דור מרוצה יותר מביקורת שהיתה יוצאת בהלל גדול על כל “פך קטן” שנכתב בשירה העברית כיום. ודאי מצער מאוד, אותו ואת משוררי דורו, בשעה שמבקר בא ונוטל "טנא־נפילים”, כלשונו של מתתיהו שהם, ומצליח על־ידי כך לחשוף את “בציר הגמדים” שמגישה כיום השירה העברית לקהל קוראיה בלשון זו. אך אינני יכול להעלות בדמיוני מצב יותר מזעזע ופחות בריא בשביל ספרות של עם מאשר ביקורת הניגשת אל היצירה באמות מידה גמדיות ופוצחת לאחר מכן בציוץ־התפעלות ארוך על גדלותה.
ב 🔗
אינני תמים לחשוב שאפשרית ביקורת אובייקטיבית. המבקר מתחייב על הסובייקטיביות שלו. משום כך הביקורת היא יצירה בפני עצמה, כי משוקע בה משהו מן ה“אני” של המבקר, בין בטמפראמנט ובין בהשקפת־עולם. ביקורת שחותרת לאובייקטיביות, במובן זה שהיא מטשטשת את ה“אני” של המבקר, היא מראש ביקורת שקר.
יחד עם זאת אינני אוהב נאמנות שוטה לעקרונות בתחום התרבות. משום כך אינו נראה לי בטחונו של דור בעקרון השירה על ‘הנושא הקטן’. דבקות בעקרונות מביאה לדריכה במקום אחד, שהיא סם־מוות לתרבות של ממש. צרכי ההווה מזה וכיווני ההתפתחות ההכרחיים לעתיד מזה, מחייבים להחליף לפי הצורך כל־פעם את העקרון. רק עירנות כזאת של הביקורת יכולה להבטיח עשייה פורה בתחום היצירה הספרותית.
אסביר את דברי בדוגמאות מתחום התרבות העברית. עירנותה של התרבות היהודית נקבעת בעיקר בזכות המתח הפורה שקיים בה בין קוטב היחיד ובין קוטב הכלל; בין הקוטב האוניברסלי ובין הקוטב הלאומי. היצמדות עיקשת אל אחד הקטבים יוצרת קפאון ביצירה העברית. שעותיה היפות של התרבות העברית הן שעות התפנית מקוטב אחד לרעהו. כוחה המעורר בתרבות העברית של תנועת ההשכלה היה בכך, שהיא שינתה את כיוון המחשבה של היצירה מן הקוטב הלאומי – שכל התרבות שקדמה לתקופת ההשכלה נוצרה בהשראתו – אל הקוטב האוניברסלי.
כוחה המפרה של הספרות בתקופת התחייה היה בכך שהיא עשתה את התפנית ההכרחית מן האוניברסליזם ההשכלתי (וכל תפיסה אוניברסליסטית מבקשת לקעקע את תחושת הבידול של הציבור ושל הכלל, ועושה זאת על־ידי הפניית תשומת־הלב אל היחיד ואל נקודות השיתוף והמגע שבינו ובין יחידים מכללים־חברתיים אחרים) אל הראייה הלאומית.
בתש“ח פנתה הספרות מן הלאומיות של ספרות התחייה והחלה להתגדר באוניברסליזם מן הרווח בשוקי התרבות בעולם. עניין לויכוח נפרד היא השאלה, אם תש”ח היה המועד המתאים ביותר למהפכה הזאת. דעתי האישית היא, שלא צורך תרבותי גרם לעזיבת הקוטב הלאומי קודם זמנו, כי אם קוצר ראות תרבותי של דור מקימי המדינה, אשר שילמנו בגללו מחיר יקר למדי במשך עשרים שנותיה הראשונות של המדינה.
סמוך לחילופי הקטבים ישנה שמחת־יצירה ממשית בתרבות העברית ואף הישגים נאים וחשובים, אך לאחר מכן מתחילה הקביעות ליד אותו קוטב לתת את אותותיה בתרבות. מתלווים לה כל הסימנים של הדריכה במקום אחד ושל הכמישה האיטית והמתמשכת מדי. תפקידה של הביקורת הוא אז לגלגל את התהליך של מעבר מקוטב אחד למשנהו ביתר זריזות כדי לחסוך בכוחות יצירה ובסבל הנגרם לתרבות. המבקר משער את קיצה של הדרך מהר יותר – על שום כך הוא מעלה עליו את זעמם של הסופרים שזה לא כבר שריינו להם מקום כבוד בקוטב המקובל על דורם והחלו זה עתה ליהנות מן הפירות של התהילה. בדורנו, מלבד שההיתפסות לאוניברסליזם (היחיד ופכיו הקטנים) היתה שלא בעיתה, ועל המבקר מוטלת החובה לתקן את המעוות, כורח השיבה מודגש עתה יותר מתמיד. וטיבה של השירה הנכתבת כיום הינה העדות הטובה ביותר לכך.
ג 🔗
קובצי השירה הראשונים שיצאו לאור החל מתש"ח ובשנות החמישים המוקדמות של המדינה היו בהם הרעננות וכנות החוויה שמתלווים תמיד אל ראייה חדשה, בהשוואה למקובל ולשגור קודם לכן. הביטוי שהיה בהם, לזעקת היחיד, היה ביטוי אמת (וראה לשם כך את שירתם של אמיר גלבוע, עוזר רבין, יהודה עמיחי ואפילו בשירתו המוקדמת של נתן זך ובקובץ שיריו הראשון של משה דור). כמקובל באמנות מצאו להם התכנים החדשים של שירה זו גם לבושי צורה חדשים. לאחר ההתחלה המלהיבה באה השיגרה, המשוררים חיזקו לכל היותר את מודעות הפואטיקה שלהם על “שירת־היחיד” ועל כללי הצורה המקובלים עליה (כך עשה בזמנו נתן זך בספרו “זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית” ובסידרת מאמרים שפירסם בעקבותיו מעל דפי “הארץ”).
הצמידות הממושכת מדי לנושא האחד הביאה עמה מבול של ספרי שירה, שמרביתם עוסקים בחוויות שכבר מוצו מזמן. ישנה אחידות מופלאה ומרגיזה בין ספרי השירה האלה. השיר כיום איננו עוד קולו של היחיד השר, כי אם קול העדר בתרועתו. עמקות החוויה אינה מושגת בשירה הנכתבת כיום, כי שירה זו איבדה לחלוטין את אחד היסודות החשובים ביותר של שירת אמת: את כוחה ההגותי, את אותו נצנוץ המחשבה שיש בכוחו להצית את הלהבה אצל הקורא. החוויה הקלושה, השטחית, הרופפת ונטולת־החיות נסעדת משום־כך בשכלול מוגזם של הצורות. הטכניקה של כתיבת שיר כל־כך נשתכללה אצל המשוררים המוציאים את קבצי השירה בשנים האחרונות, שהקורא הממוצע נלכד ברשת המאחזת־עיניים, שפורשים המשוררים לרגליו, לחשוב שלפניו שירת אמת. הכל פוסחים כיום מטור אחד לשני ואינם חשים שהשיר מדדה על קביים. הכל מפצחים וגורסים את המליצות החביבות של המקרא ואינם חשים שהשיר הוא פרודיה מגוחכת ואוסף מרוסק של מלים בלא משמעות. הכל מתחרים ביצירת הדימוי המדהים והנועז ושכחו שהשיר דומה לזקן עייף המחזר בנשימות כבדות אחר גימנזיסטית קלת־רגליים.
משום כך אינני רואה דרך טובה יותר לשינוי פני הדברים מאשר פתיחתו של מעגל חדש בתרבותנו, דהיינו: זניחת הפינה השלווה שחיממו לעצמם משוררינו ליד קוטב האוניברסליזם שפשט את הרגל, ופנייה לשירה על החוויות הגדולות שצפויות ליד הקוטב הלאומי.
איני רואה עתה שום דרך אחרת לרענן את התרבות העברית מאשר פתיחתו של מעגל חדש שראשיתו בהדגשת הלאומיות. תחום הנושאים שהיה עד כה מוקצה מחמת מיאוס טומן בתוכו חוויות רעננות ואמיתיות בשביל הספרות. המחשבה החדשה תבקש לה ודאי גם לבושי צורה חדשים. וכשם שהסיפורת והביקורת כבר הפיקו מן התפנית תועלת מרובה, כן עשויה ללא־ספק גם השירה העברית לחדש את זרימת הדם בעורקיה מן החידוש הזה. מיותר לציין שכל שיבה אל קוטב זה או אחר הוא בסופו שיבה אל קוטב חדש, כי ההתקדמות היא תמיד מעגלית וספירלית – זהו אחד התהליכים המקסימים שקיימים בתרבות. יכול אני לנחם את משה דור, שכשם שאני עיקש עתה בתביעה האמורה, אהיה הראשון לתובעים את השיבה מן הלאומיות אל היחיד ופכיו הקטנים בשעה שארגיש כי פסקה פוריותה של היצירה בהשראת הקוטב שלמענו אני מטיף עתה.
(על המשמר, 1967)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.