א    🔗

טעמם של שינויים שמשנה סופר ביצירתו לאחר פרסומה הראשון ברבים הוא בהחלט עניינו הפרטי; ורק לעצמו חייב הוא על־כך דין וחשבון. אך טיבם של השינויים הוא כבר עניינה של הביקורת, כי לאחר פרסומה הראשון כבר יצאה היצירה מרשותו של בוראה וקיבלה חיים משלה ברשות הרבים ובקרב בתרבות.

לקראת הוצאת המהדורה החדשה של כתביו נטל לעצמו גם חיים הזז אותו היתר, שניצלוהו סופרים רבים לפניו בהזדמנויות דומות, להגיש את סיפוריו לקורא כשהם מתוקנים. ואין בלבי ספק שכוונתו של הזז היתה לטובה, שהרי אין להעלות על הדעת, כי יטול סופר ביודעין יצירה מיצירותיו, המניחה את דעתו, ויטיל מה מומים עד כדי להשחיתה. אף־על־פי כן, טיבו של השינוי – ולא כוונתו של המתקן – הוא שקובע את נפשו של הסיפור.

הואיל ורבו תיקוניו של הזז במהדורה החדשה של כתביו, מן הדין, לברר את טיבם של אלה על־ידי הבדיקה של אחד מסיפוריו המפורסמים “שלולית גנוזה” (מן הכרך “ריחים שבורים”).

 

ב    🔗

הסיפור “שלולית גנוזה” נתחבר כדי להביא שבחה של העיירה היהודית ושל דמויות שבה. לאחר שפניהם של העיירה הזו ושל אוכלוסיה הושחרו על־ידי תיאוריו החד־צדדיים של מנדלי וההולכים בעקבותיו, נחלץ הזז – כשם שעשה זאת גם עגנון בסיפורי העיירה שלו – ללמד סנגוריה ולחשוף את הגנוז במה שהוצג כשלולית רפש בלבד. טעמה של כוונה כזו קבע הזז בראש הכרך, בפתיחת הסיפור “דורות ראשונים”:

“חביבות עלי עיירות שלשעבר, אכסניות עניות אלו של כנסת־ישראל, שדור אחר דור קטרגו אותן סופרים ומליצים וחתרו תחתיהן פייטנים וחרזנים והלעיגו בהם שוטים וחכמים ונשתעבדו בהן מלכויות ושלטונות ופרצון גדודי פורעים ולסטים, עד שסוף בטלו מן העולם”.

אין לך דרך משובחת להילחם במקטרגים מאשר ללכת בדרכם. ואף הזז נטל לעצמו כגיבור של סיפורו דווקא את העלוב שבעלובים, מאלו שנסתייע בהם מנדלי לקיטרוגיו. וכמעשיו של מנדלי – פורש גם הזז בראשית סיפורו את כל מומיו כבעל־משפחה וכאיש־מעשה. בכל העיירה אין לך ירוד כאליה קוטליק, שאינו ניכר בכלום, כאותו שבא לבית־מרחץ ובין שרצונו בכך ובין שאינו רוצה הוא מזיע עם כולם. בכל מקום שהנך קובעו, שם אתה מוצא אותו נכשל ומוכה.

בשוק מתארו הזז בשפע העשייה שאינו מותיר דבר של ממש בידיו:

“כמה טרחות הוא טורח וכמה יגיעות יגע, כמה רדיפות רודף וכמה לבטים מתלבט! מהנץ החמה ועד צאת הכוכבים רועש ונרעש, הומה ומהמה ודוחק ונדחק בצואר ובכתף וזרוע ומטיל עצמו לתוך משא ומתן כנחשול שבים”.

כפל השימוש בכל פועל, ומספרם של הפעלים המוכפלים הללו, מחמירים את שיעור־גודלו של הכשלון:

“ומכולם אלמלא הקדוש ברוך הוא עצמו עושה עמו בכל עת באופנים שונים ובדרכים רחוקים שהם קרובים אל דרך הנס יותר מאשר לדרך הטבע, כבר אין לו עמידה בעולם. שעד עכשיו לא מת ברעב, הוא אשתו ובניו, מכאן שגדולים מעשי אלוהינו”.

אף בביתו אין לאליה עמידה של כלום:

אשתו “פושטת עליו פרקיה מאה פעם וסודרת לו דינה מאה פעם ופעם, ואומרת לשון של בכי בנעימה וקללות בזמרה, ותוכחה ומארה כמיני זמר. אילו נתקיימו כל קללותיה שאומרת שוב לא היה העולם עולם”.

מן הבית אנו נמלטים עם אליה לרחוב. מול גבורת עמידתו של ר' יצחק־שמחה “שהשנים יפות לו והעולם הזה בידו”, “עמד אליה כזה שאירע בו דבר. יותר מקודם לכן נראה הוא כחוש ותשוש, והיו בגדיו תלויים עליו רחבים וארוכים שלא במידה”.

הזז סודר עד תומה את הביקורת וההלעגה בנוסחתו הידועה של מנדלי, כאשר הוא מביא את גיבורו אל פתח האכסניה של ליפא פריילאך. הפרש גמור אתה מוצא בין היושבים בפתח האכסניה ובין ר' יצחק־שמחה, למשל. ולויל מגפה, בנציה קוסוקי והאחרים מצהיבים עם כל העולם. החיים לא האירו להם פנים, אף לא זכו שיתווסף התואר ר' לשמם בפי הבריות, ועסקים גדולים – ולוא גם קטנים – אינם מונעים מהם בעיצומו של יום־מעשה לישב בפתח האכסניה כדי לעסוק בלא־כלום. מתוך שהם מרוקנים מעסקיהם “עוסקים היו הם ביחיאל־מיכל זאיזדני שתלה למעלה מחנותו שלט חדש”. אפילו בין עלובים אלה, שהם כמותו, אין לאליה ראש:

“קיבלו היושבים את פניו בעסק גדול והיה אחד מקדים לו דבר של ליצנות, אחד משטה בו קמעא, אחד אנחה מתאנח עליו ואחד זמר מזמר לו”.

לוא הסתפק הזז בכך, אי־אפשר היה למנות שום חידוש תימאטי בכתיבתו על נושא העיירה היהודית בהשוואה לנוסח שקבע מנדלי. אולם הזז מציב סימני שאלה על ראייה חיצונית שכזו של גיבורו על־ידי שילוב קטעי־הרהור של אליה בין תמונת כשלון אחת לשנייה. מנקודת מבטו של אליה “כל העולם הזה והמונו ושאונו” הם הבל הבלים “פרט, אשר אולי יש תקווה לזכות על־ידי העולם הזה לעולם־הבא משהו אם הרבה או יותר מעט”. מכאן בטחונו ברחמיו של השם, ומכאן יכולתו להתייחס בהומור אל עושרו של ר' יצחק־שמחה ואל חכמתו המדופלמת של הרוקח ציפקין.

רק עתה, לאחר שהטיל ספק בכשלונותיו של אליה על־ידי חשיפתה של השקפת־עולמו המגובשת, פנוי הזז לגלות לפנינו את מלוא יופיה של נשמה יתרה זו, המהלכת בבלוייה ובחרפת כשלונותיה בתוך עולם החומר.

ר' קמצל מזדמן על דרכו של אליה ביום הקשה ביותר בחייו. בצד כשלונותיו באותו יום, מתחיל גם הרעב מציק לו. ראה ציפורים שפרנסתם מצויה מידי שמים – ונזכר בילדותו, במכות שספג מידי אביו “לפי שלא היתה פרנסה מצויה והיה לבו רע עליו”. ואליה, בנו של אותו עני, שמבקש לבכות “עשה עצמו כצוחק הרבה וביותר, כאילו אין הדמעות הללו אלא של שחוק”.

הופעתו של ר' קמצל, שחב לאליה חצי רובל כסף עוד מלפני חנוכה של אשתקד, משמשת לאליה הזדמנות יחידה לעמוד בפני מישהו מן העיירה עמידה של גבורה, אך “אליה, שיודע היה בו שעתו דחוקה הרבה ואין לו ביקש שלא לביישו”. ואף שדרכים אחדות עמדו בפניו שלא להיות לר' קמצל כנושה – כגון: לברכו – אך להתעלם מן החוב, לחלוף על־פניו מבלי ברכה ומבלי תביעה, או אף לברכו בתוספת ההערה שהחוב יכול להמתין עד שיבואו ימים טובים מאלה – העדיף אליה את הפחות נעימה מכולן. הוא “נבהל לברוח מפניו” אל תוך הסמטה המשובשת בשלולית, ונוטל על עצמו במו־ידיו פורענות שזה עתה נתכוון להחלץ ממנה: להעשות מחדש מטרה ללעגן של הבריות.

אילו נזדמן מעמד שכזה לידיו של מנדלי, היה ודאי הופכו בניין־אב לביקורתו ולחיצי־לעגו כגילוי מובהק להעדר המעשיות, לתלישות מן המציאות ולבטלנות של איש העיירה. אך בשביל אליה עלבונה של הנפש חמור יותר מעלבונו של הגוף. והוא, שנתנסה באותו יום בכל הבזיונות האפשריים לנפש אדם בעולם ההבל הזה, אינו מסוגל לגרום לזולתו גם שמץ ממה שעבר עליו. הוא יתאמץ למנוע מנפשו של ר' קמצל את תחושת העלבון הצורב שחש הוא משך כל אותו יום גם במחיר חרפת גופו.

 

ג    🔗

הצגת דמותו של אליה קוטליק נעשתה בשלושה שלבים. תחילה ראינוהו באופן שבו נהג מנדלי לראות את גיבוריו מן העיירה: בעיניים שמתרשמות ממה שגלוי מעל לפני השטח, נראה לנו אליה מכוער ודוחה. בשלב השני – התקרב מבטנו אליו – ואנו מעמידים ספק על ההתרשמות הראשונה, החיצונית. ולבסוף – חדרנו פנימה אל מה שנסתר למבט מן החוץ ודלינו משם גדלות גנוזה, שכלל לא שיערנו את הימצאותה בו, כאשר ראינו אותו לראשונה במסכת הרצופה של כשלונותיו.

תיאור בן שלושה שלבים שכזה מהווה תבנית סיפורית קבועה בתוך “שלולית גנוזה”. הוא יחזור פעמיים נוספות: בתיאור הרב של העיירה ובתיאוריה של השלולית עצמה.

אילו הסתפקנו בראייה ראשונה בלבד, היתה הערכתנו על רבה של העיירה מזדהה פחות או יותר עם דבריו של ולויל מגפה:

“לאחר מאה ועשרים שנה יישאר חייב בבית־הנחתום דמי שתייה ושלוש ככרות לחם”.

גם מראהו החיצוני היה מחזק בנו הערכה שכזו:

“קומתו צנומה וגמודה, כתפו האחת משוכה כלפי מעלה ואחרת נטוייה כלפי מטה וגבו כפוף כאילו העגילו אותו במעגילה שלושה־עשר ערבי פסח”.

אולם בפגישה שנייה עם דמותו של הרב, שנעשית מעמדה קרובה יותר ובמבט בוחן יותר, אין הכיעור החיצוני של הגוף דוחה אותנו כלל וכלל. כל אבר מגופו של הרב, שהוצג בתיאור הראשון בכל כיעורו, מקבל עתה משמעות חדשה וקדושה:

“דק וענוותן כקונטרס ישן של תשובה ומוסר, שיבת זקנו ופיאותיו טרופה כעין עירבוביה של תגי־אותיות פורחים ומבהיקים בחמה; עיניו מנצנצות ברמזי חידושים של תורה על דרך פרד”ס, פניו חולניות ומקומטות, מאירות באור של גפ“ת וצדקה בסתר, ושכמו אחת נוטה למטה והאחרת מוגבהת למעלה, משל כשתי כפות־מאזנים, כאילו היה הוא פלס ומאזני־משקל לקהילת־קודש שלו ולכל כלל ישראל”.

ואמנם הקדושה מזה וכובד האחריות מזה הופכים את הרב מטעמה של היהדות, שנתמצתה על כל חלקיה באברי גופו השונים, להיות שופטו של אליה. כאשר שומע הרב את הסברו של אליה, שאך זה יצא מתוך השלולית: "והיתה לי אימה קטנה פן אהיה לו כנושה ואעבור ב’לא תעשה' ", הוא מיד עומד על טיב המעשה, שהרי מעולם לא נדרש אדם מישראל להיות מבזה את עצמו כדי למנוע הרגשת ביזוי אפשרית מזולתו.

“מיד, כהרף עין, כפף הרב עצמו והתחיל מטפל עם שרוולי מכנסיו של אליה”. לנוכח סירובו של אליה, מצווה עליו הרב לעמוד ותוך כדי כך מטיף לו מוסר “הגם לא תלמיד חכם… אף־על־פי־כן – יהא כל אדם מקפיד על בגדיו”. תלמידי חכמים נצטוו על לבושם, ואליה שלא זכה להיות תלמיד חכם, אלא נמנה עם “כל אדם”, מן הדין שיהא אף הוא מקפיד על בגדיו. כדי לשמור על התום של אליה, שהוא החמדה הגנוזה בתוך עלוב שבעלובים זה, מסיח הרב את דעתו של אליה ממניעי מעשיו ומלמדו כלל בתחום ההיגיינה האישית. ואת הערכתו האישית למעשהו של אליה, מעשהו של מי שאינו תלמיד חכם, מצניע הרב באמצעות הוראת הכלל הזה. וכך היה הרב “כופף עליו ומכסכס לו בכליו, מקלף וגורד ומגרד, וגונח מלבו ונאנח אנחות־אנחות”.

בסיום זה של הסיפור מתאשרת לפתע הערכתו של אליה כלפי הרב, שנבלעה בשעתו בלעגם וליצנותם של חבריו בפתח האכסניה. אז הפטיר אליה לעצמו “צדיק גמור”, ונעשה בשל כך בר־פלוגתא של ולויל מגפה. וכך נתהפך לנו רב “לא־יצלח”, כפי שנתגלה לנו מבחוץ וממרחק, ל“צדיק גמור”, כשחדרנו אל תוכו והכרנו את כל שיעור־קומתו.

 

ד    🔗

תבנית זו חוזרת גם ביחס לשלולית. בראייה ראשונה, של משקיף מרחוק, כעורה ועלובה היא ככל שנצטיירו בעינינו במבט ראשון דמויותיהם של אליה ושל הרב. זוהי “שלולית רפש”, המשבשת את הסימטה שאצל בית־מרקחתו של ציפקין מסופה ועד סופה. אפילו כמי־שתייה לסוסים אין מימיה ראויים. סוסיו של הכומר – “כיון שהגיעו הסוסים לאמצעיתה של השלולית, עמדו והרכינו ראשיהם למטה לטעום מן המים”; לבסוף פטרוה בכך ש“עשו צרכיהם לתוך המים והסיעו לה לעגלה לאיטם”.

אולם בשעה שאנו מתקרבים יחד עם אליה בבהילותו אל שפת השלולית, היא מתגלה לעינינו באור חדש, המעמיד בספק את ההערכה הראשונה כלפיה כשלולית רפש בלבד. משפת השלולית עוד מספיק אליה לראות את השלולית עומדת “בשקט ובשלווה עוסקת בשמים ושמש וקושרת שורות שורות של ענני־מעלה”. ההקבלה בין עיסוקיה של השלולית, שאינם גלויים למי שצופה בה מן המרחק של בית־המרקחת של ציפקין, לבין עיסוקיו־הרהוריו של אליה על היחסים שבין העולם הזה ובין העולם הבא, וכן להליכתו המהורהרת של הרב הטעון כולו יהדות, אינה מקרית, כמובן.

אמיתה של השלולית מושגת עד תומה רק בשעה שאדם חודר, כאליה, אל תוך השלולית. כאשר אליה עומד “עד קרסוליו בתוך המים”, רק אז הוא רואה את השלולית כפי שאיש לא ראה אותה מעודו. השלולית משקפת “את בבואת עיניו בשמי שמים עליונים”. וכדאי לשים לב: היא משקפת לא את גופו ואף לא את לבושו, או כל פרט אחר שהוא גלוי לעין, כי אם את בבואת עיניו. עיניים אלו, שהם ראי לנפש טהורה עד כדי דרגת שלמות, על אף מחלצות הגוף והלבוש העלובים שלה, מתמזגת יפה בשמי שמים העליונים הנשקפים בשלולית, על־אף מראיתה החיצונית הדוחה.

 

ה    🔗

מי שמצוי אצל מהדורת כתביו החדשה של הזז ודאי כבר הבחין בכך, שכל המובאות ששילבתי בתוך האינטרפרטאציה של הסיפור נטולות מתוך הנוסח הקודם והלא המתוקן. בכך הקדמתי ברמז את המסקנה המתבקשת אצלי למראה התיקונים שהטיל הזז בסיפורו זה לקראת המהדורה החדשה. מלאכת הבדיקה של השינויים הללו מלבד שהיא מייגעת, אף אינה צופנת בחובה הנאה לעוסק בה. סיפור זה, שהיה בין המושלמים שבסיפוריו הקצרים של הזז, נשתבש בשל תיקוניו של המספר.

לבי שלם עם אותם תיקונים שהם בתחום המילוני הצר, דהיינו: החלפת מלה לועזית או מלה שנתיישנה במלה חדשה שנשתרשה בלשון. זהו תיקון שאינו מהותי ומעיקרו מבטל קושי שגרמו הזמן. “גלח” שנחלף במהדורה החדשה ב“כומר”, או “זכר” שנתחלף ב“איש” במשפט “שחבלי אשה מרובים משל איש” (שהרי זכר הוא ניגוד לנקבה ולא לאשה) – עם ההתפתחות שחלה בלשון רשאי המספר לתקן בכתביו תיקונים מילוניים שכאלה.

מסופקים בעיני החילופים של מטבעות־לשון שהיו חביבות על דור הקוראים הקודם ושהן נלעגות בעיני פרחחי־הרחוב של ימינו. תיקונים מסוג זה מורידים את הסיפור מנכסיו. “הפך פניו וראה” שבנוסח השני דל לעומת “נטל את עיניו וראה” שבנוסח הראשון. וכך נתרוששו הביטויים “וחוזר והולך” (שבא במקומו “וחוזר חלילה”), “למעלה מ” (שנתחלף ב“על” פשוט), “שקפץ עליו הרעב” (והחליפו הביטוי “שחלש לו לבו”) וכן רבים אחרים. המגמה לדלל את הלשון של הסיפור ממטבעות־הלשון הספרותיות ניכרת לא רק בחילופים שכאלה, כי אם גם בהשמטה של מטבעות רבות מבלי להמירן באחרות. וכך נשמטו “מאי נפקא מינה”, “קל וחומר”, “לא הרי אשתו כהרי הוא”, “שכך עלתה לו”, “התגלגלו רחמיו”, “לפום תורא טבחא” וכן רבות אחרות.

אולם חמורים בעיני שינויים מהותיים שהכניס הזז לגוף הסיפור אם על־ידי גריעה ממנו ואם על־ידי הוספה עליו. שינויים כאלה פוגמים בשלמותו של הסיפור ומעידים על מגמות חוץ־אמנותיות שעמדו בפני הזז בשעה שנטל את יצירתו להכינה להדפסה מחודשת.

 

ו    🔗

חלק מן התיקונים נועד לחזק את קשריו של הסיפור אל מקום ואל זמן מסוימים. בנוסח הראשון היו פרטים אלה מטושטשים למדי. בפלפול חריף ניתן היה לקבוע כפי שקבע בהט בספרו “עיוני מקרא” (עמ' 205 ואילך), שהסיפור דן “בעיירה היהודית בגולה בסוף המאה שעברה או בראשיתה של מאתנו”. ניסוח זהיר זה רק מדגיש עד כמה האיר הסיפור עיירה יהודית שאינה ניתנת לזיהוי מדויק. עיירה זו עמדה, כדרך תוכנו של הסיפור ודמויותיו, כאלטרנאטיבה ברורה לדמות העיירה כפי שציירה מנדלי ביצירותיו.

בנוסח החדש ניכר המאמץ של הזז לייחד לעיירה המתוארת בסיפורו זמן ומקום ברורים. התיקונים השונים מייעדים לסיפור תפקיד חדש, לעשות את העיירה המתוארת בו חוליה ראשונה בפרשת הגאולה; כנגד היותה בנוסח הראשון חוליה אחרונה בפרשת הגלות.

התוספות בנוסח הראשון מפרטות מלאכות של יהודים:

“מביתו של איזיק הנגר הלך קול הפטיש שהכה, מקצה הרחוב הגיע קול הריחים של גרוסות, קול מעומעם שאינו פוסק. זקנה ישבה על הפתח ובררה קטניות. ניסל הסורק ישב בצד ביתו, בתוך הסככה, וסרק לתל הגרודות שתחת רגליו קרן של פר”.

תיאורי הלבוש מקנים אף הם את תחושת הזמן והמקום:

“ליובה, בנו של איזיק, נער כבן שבע־עשרה, נאה בחולצה הרקומה שעליו, בפנסנה שעל חוטמו ובמצחיה הנוצצת של כובעו, בא לקראתו כשהוא מהלך וקורא ספר שבידו”.

תיאורי ההווי יכולים אף הם להעיד: “מינה, בתו של ניסל הסורק, הגביהה קולה בשיר, הוציאה ראשה בפתח החלון והביטה אחרי ליובה”. שלא לדבר על הופעתם של מונחים המאפשרים קביעתו של זמן מדויק כגון: “ציוניסט הוא. מן החשובים. מכאן קפצו לציונות, משם לארץ ישראל”.

לשם אותה תכלית באו גם חלק מההשמטות, שבנוסח הראשון הקדימו את זמנו של הסיפור: “באותה שעה דוגמה שלהם למה היא דומה? לבני־אדם בימי מלחמה ובשנת רעב וכיוצא בזה אונס של פורענות, שאין הפרוטה מצוייה והמזונות ביוקר, ועיניהם כלות ביגון ובאנחה ואין עצה ואין תקווה”. מטעם זה התדלדל תיאורו של ציפקין הרוקח. דמותו המשכילית שתוארה תחילה בפירוט רב: “איש בתואר דייטשל הן במהות דבור פוניה שבפיו, הן במהות מלבושיו וקיצוץ הפיאות ושער זקנו משחת מסביב בתער גלבים” – נצטמצמה בנוסח החדש לתואר דייטשל וללשון פוניה בלבד.

צורך זה לאחר את זמנו של הסיפור ולקבוע לו מקום ברור במזרח אירופה של תחילת המאה שלנו הוא שגרם לדלדול המכוון של צרופי־לשון תלמודיים, כי אנו עוסקים, בנוסח המתוקן, בתקופה שנתמעטו בה לומדי דף גמרא, כשם שמתברר מאחת התוספות לסיפור, בה משוחחים בני החבורה שבפתח האכסניה של ליפא־פריילאך (שמכונה בנוסח החדש בתואר: מלון “אודיסה”) על בנו של ר' יצחק־שמחה:

"– אבל שמואליק שלו בן־תורה, – אמר ולול מגפה.

– היה, – עיקם בנצל קוסוקי בשתי עיניו.

– עד עכשיו, אומרים, לומד דף גמרא, – לימד יוסף קרייקה עליו זכות.

– לומד תורה הקדושה בעינים טמאות, – השיב בנצל קוסוקי.

– באודיסה אין אדם צדיק.

– ציוניסט הוא. מן החשובים".

 

ז    🔗

חלק אחר של התיקונים מכניס שינויים מהותיים בארוע המרכזי שבסיפור, בפרשת הפגישה של אליה בר' קמצל. בנוסח הראשון היתה ההנמקה למעשהו של אליה מחולקת לשתיים. חלקה הראשון ראציונלי – “אליה, שיודע היה בו שעתו דחוקה הרבה ואין לו, ביקש שלא לביישו”; ואילו החלק השני של ההנמקה כבר חורג משליטתו של ההגיון ומתקשר אל הרגשת־הפנים של אליה, אל השקפת־עולמו ואל תמימות מהותית של אישיותו שמקורה באותה השקפת־עולם: “נבהל לברוח מפניו ולא היה יודע להיכן”. הספונטאניות של המעשה היא המקנה לו את גודלו המוסרי.

ואילו הנוסח המתוקן מרופף את ההישג האנושי של אליה. ההנמקה היא כאן התחום ההגיון בלבד, ועל־כן מתקבלת הקפיצה לתוך השלולית כמשגה מגוחך של אדם, שהגיונו “ביקש לעקום עליו את הדרך כדי שלא יהא נראה בא אצלו”, ואילו רגליו הוליכוהו אל שלולית־רפש.

בשל התיקונים נתפוגג גם הקשר ההדוק שהיה קיים, באמצעות התבנית הסיפורית הזהה, בין אליה, הרב והשלולית. תיקונים פוגמים בחלק השלישי של התבנית המתארת את אליה, גררו בהכרח תיקונים דומים באותו חלק של התבנית בתיאוריהם של רב העיר ושל השלולית.

כאשר עמד אליה בשתי רגליו בתוך השלולית, נאמר בנוסח הראשון: “וראה את בבואת עיניו בשמי שמים העליונים”. כבר עמדתי על עושרו של הצרוף “שמי שמים העליונים” כהיפוכה של המציאות הגופית הדלה והמכוערת בה שרוי אליה בחיי היום־יום שלו. בנוסח החדש נתחלף ביטוי זה במליצה שדופה ונטולת תהודה כ“זוהר הרקיע”, שהוא הולם, כמובן, את מי שביקש לעקום את הדרך ומצא עצמו בתוך השלולית.

ועם הסרת הגדלות מדמותו של אליה ומגניזותה של השלולית נתקפחה גם דמותו של הרב. בנוסח הראשון שואל הרב את אליה “מה זה כל־כך נתלכלכת?” – והיא שאלה נבונה יותר מזו ששם בפיו של הרב הנוסח המתוקן: “איפה נתלכלכת כל־כך?” אם באמת מעמיק איש זקן ונבון זה לראות, כפי שמלמדת תגובתו בהמשך: “מיד, כהרף עין, כפף הרב עצמו והתחיל מטפל עם שרוולי מכנסיו של אליה”, שוב אינה הולמת את דמותו שאלה אינפורמאטיבית קלושה כפי שהתיקון שם בפיו. ואמנם ההכפלה, המעידה על מהירות תגובתו, נתבטלה, ובנוסח המתוקן נאמר: "מיד כפף הרב עצמו וכו' ".

ועוד תיקון מעיב על פקחותו של הרב. בנוסח הראשון אומר הרב לאליה: “עמוד, עמוד – הגם לא תלמיד־חכם – אף־על־פי־כן – יהא כל אדם מקפיד על בגדיו –” מלים פשוטות אלו יש בכוחן להעלים מאליה את טיב מעשהו, כי מוצנע בהן עלבון מועט (כאילו נאמר לו, אינך תלמיד חכם כי אם אחד מ“כל אדם”), שעם זאת מחפה על הערכה מרובה (כי משתמע מהן: הואיל ואינך תלמיד חכם, ערכו של מעשה גדול יותר; על שום שנעשה בתום־לב של יהודי פשוט – “כל אדם” – ולא נבע המעשה מבקיאותו של תלמיד־חכם). הנוסח המתוקן החליפן בדיבור פאתיטי, שחושף בפני אליה יותר מן הראוי, וממעיט בה בשעה מפקחותו של הניסוח הראשון: “לעולם יהא אדם מקפיד על בגדיו”. בניסוח הראשון שייך הרב את אליה אל רוב הציבור (“כל אדם”), שממנו נבדלים אותם שנצטוו גם על נקיון בגדיהם, המעטים שהם תלמידי־חכמים. אליה נתבקש לנהוג כרוב הציבור. הנוסח המתוקן מזכיר לנו את הערתו של אליה כלפי ציפקין הרוקח: “המתן! אנו נראה לך אנושיות”. דבריו של הרב הפעם כאילו מציגים את האנושיות כערך בפני עצמו, ועל כן מכילים דבריו “לעולם יהא אדם מקפיד על בגדיו” שבח גלוי. שביעת־הרצון שניכרת בדבריו של הרב בנוסח המתוקן, אינה מקיימת אותה פיקחות ודקות־הבחנה שהיתה בדמות קודם שתוקן הסיפור.

 

ח    🔗

ראינו עד כה, שהתיקונים המהותיים בסיפור היו משני סוגים:

א) תיקונים שבאו לאחר את זמנו של הסיפור כדי לקבוע לו מיקום היסטורי סמוך יותר אל הציונות ויישובה של ארץ־ישראל.

ב) תיקונים שבאו לנפות מן הדמויות את התכונות העושות אותן לנדירות, את מעלת הטוהר והשלמות היתרה שהיתה בהן.

לאחר שטיפלנו בטיבם של התיקונים, שרובם היו לרעת הסיפור, מן הדין שנפנה להסביר את טעמם. בסיום הסיפור ממש, הוסיף הזז תוספת קטנה, לכאורה, שיש בה כדי להסביר את טעמם של התיקונים בסיפור “שלולית גנוזה”.

במקורו הסתיים הסיפור באנחותיו של הרב המתכופף ומטפל בשולי בגדיו של אליה. בנוסח השני נוסף המשפט הבא:

“ומלחש: אוי אוי, זרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם – מים טהורים וטהרתם…”

מלים מסיימות אלו שמלחש הרב לקוחות כלשונן מנבואתו של יחזקאל (ל"ו – 25) המתארת את הגאולה:

"ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם; וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טמאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם; ונתתי לכם לב חדש וכו' ".

הסמכתם של פסוקי יחזקאל אל סיומו של הסיפור מעלה כוונה של הזז, שהיא כבר מחוץ לסיפור ומעבר למתרחש בו, להסמיך במהדורת כתביו החדשה גם סיפור זה באופן ברור יותר אל הציר המרכזי של כלל יצירתו רבת השנים: אל הנושא של גלות וגאולה. בלבושו הראשון היווה הסיפור חוליה אחרונה בפרשת הגלות הנוראה, כי הקדמות בזמן של ההתרחשות אינה מותירה שום סיכוי לביטולו של המצב, בו גילוי אנושי מופלא כזה של אליה יישאר בלתי־מובן ונתפש כמגוחך על־ידי הסביבה. נדירותם של אליה ושל יהדות מהלכת על שתיים וחונקת באלם־פיה את המעשה (כדרך שעושה זאת הרב) היא על־כן מגילויי הטראגדיה היהודית בפרשת הגלות. משום כך היווה הסיפור לכל היותר אנטי־תיזה לדרך ההצגה של העיירה היהודית בכתביו של מנדלי.

בתיקוניו נתכוון הזז להפוך את מעשה השלולית הגנוזה לחוליה ראשונה בפרשת הגאולה. מתן סימני־זמן מאוחרים באופן ברור איפשר לו להסמיך את גיבוריו לגאולה. הפרת האלם של הרב מרמזת על הסיכוי לגאולה. כאילו אמר באמצעותו הזז: אין לך גאולה שאין ראשיתה בגלות; בה טהר היהודי בשלוליות של רפש, בעלבונות קיום, בלעגם של הגויים ובמאבק המוסרי עם ערכיו. וזאת – בדרך שהסמיך הזז בסיפור אחר, “אדם מישראל”, את הגאולה לפורענויותיה של הגלות:

"לא היו הם מחבבים לזכור דברים אלה של פורענויות ומצניעים אותם בינם לבין עצמם, כל אחד בלבו. אולם אין לך מעשה באדם מישראל בדור הזה שאין סופו באותה פורענות, וכל שמצניעים לה והולכים – היא חוזר ומבצבצת….

אין לך, כמובן, עדות טובה יותר לאופן שבו הולך להתבטל כלל זה מקבוצת חלוצים זו הנוטלת לעצמה דוגמה ממעשיו של אבא מבלי הפורענויות, בהן קופחו מעשים נפלאים אלה.

יהיו טעמיו של הזז לתקן את כתביו כאשר יהיו, במקרה הזה טיבם של התיקונים פגם קשה באחד מסיפוריו היפים, “שלולית גנוזה”, שניטל כוחו הגנוז.

(מאזנים, 1969)