רקע
אליעזר שטיינמן
מדרש לילה

“ידע מה בחשוכא” – דניאל ב' כ"ב


 

א    🔗

כל מקום שנאמרה בו הבדלה ונעשתה חלוּקה נפגעת מידת הצדק והשויון. צא וּלמד מפרשת בראשית שבתורה. החושך קדמון הוא, כדברי ה“זוהר”, ש“הרי־חושך נקראו הררי־קדם”. אבל לאחר שהבדיל אלהים בין האור ובין החושך וקרא לאור יום ולחושך לילה נמצא כתוב “ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”. כללותם של ערב ובוקר היא יום. הכל נקרא על שם היום. היום לקח את חלק הארי לא רק במאור הגדול. נתמעטה דמותו של הלילה, כשם שהירח מיעט את עצמו. מעכשיו ואילך כל תולדות האדם והעולם קרויים בשם דברי ימי האדם ודברי ימי העולם, כאילו ללילה אין כל תולדות. אף חגים ומועדים קרויים ימים טובים.

אך כלום יושר יש בדבר? ממה נפשך, אם חג ענינו שמחה אין שמחה אלא בלילה. כי השמחה ביום מתביישת מפני צל עצמה. ואם טוב משמעו עמקות, מתיקות, התעטפות בלבושין חדתין, בגוף ובנשמה, הרי הלילות עמוקים ומתוקים וחידושיים הרבה יותר מן הימים. יום ליום יביע אומר, רק אומר, קציר האומר, הגיון־בן־חלוף, דיבור למעשה, אך לילה ללילה יחוה דעת רחבה, בלילה אנו מטפסים ועולים בסנסיני עץ הדעת. אור היום הגדול מכהה את עין השׂכל. גלגל החמה המנסר בהמונו של יום מחריש קול דממה דקה שבלב, שמתוכו המחשבה צומחת ויוצאת. פרש היום עומד על גב רוח באנוש ומצליף עליו בשוטו: אַל תעמיק הגות. שׂטה ועבור. לך ושחר לטרף. התגבר כארי למלחמת הקיום. אריות וטורפים אינם בהגיון־דעות, אף כי גם הם מביעים מסתמא פתגמי־חכמה מהירים, ואולי גם אמרי־יושר. ובוודאי שאריות וטורפים אינם עוסקים בתורה לשמה, חשש לביטול זמן למלאכה. אמר אדם יש הגיון, בינה, בימים, תאמין. אמר לך יש בם דעת אַל תאמין. אך בלילה אנו קונים דעת, וקודם כל, דעת עצמנו, לפי שרק בלילה יש לנו זמן, הזמן הוא שלנו ולא אנו שלו. רק בלילה הזמן עולה לכלל פנאי ולא לסך־הכל של טרדות, ובשעת הפנאי אנו נפנים לעיון־מחשבה, היינו, לעיון בחדרי־לבנו, לחשבון־נפשנו. בלילה אנו נעשים רואי־חשבון לעצמנו. נמצא שהחושך אינו אפל לגמרי. אלא הוא כדברי ה“זוהר” “האש החזקה בכל אש”, או כפי שנאמר שם: “חושך הוא אש, ואין הוא אש חשוכה אלא כשהוא מחזיק בתוהו, וזהו סוד ותכהינה עיניו מראות”. כלומר, יש חושך שאינו של תוהו, ולפיכך אינו אפלי אלא, אדרבה, בהיר ומבהיר ביותר, קורע חלונות הלב, פוקח עיני השכל. אפשר לומר, שיש מן חושך שהוא חכם גדול, אף חכם מחוכם.

אף־על־פי־כן הכל אומרים חכם כיום או חכם כשמש, ומטבע של לשון: אור הדעת ותורה אור. לכל שאנו פונים הלילה מקופח.


 

ב    🔗

רבים חיברו יומנים; לא מצאנו רושמי רשומות, הקרויים לילנים. מחברי היומנים שמו להם כל עיקרם לחוק לכתוב בספר כל מקרי־ימיהם, פרשת עמידתם בשער בת רבים, הליכותיהם בקודש או בחול, תמיד בתשואות, עליותיהם בסולם המעלות, העושר או הכבוד, אף ירידותיהם ודרדוריהם במדרון, נצחונותיהם ומפלותיהם, כל שכשוּכם במשברי ים החיים בהמון דכיים ובהמית רעשם. אף כותבים הם את החיים כפי שמתרחשים בשווקים. בכל השווקים לממכר סחורות, של חומר ושל רוח. מתארים את החיים העוברים לסוחר או לחייל הלוחם, החיים בקול, בהיתקע קול השופר לתרועת מלחמה או לתרועת שלום. לעולם הם כותבים בקול מקול קול. אבל כמה מעטים הם כותבים בספר את לילותיהם, את פרשת עמידתם בשער בת יחיד, פנים אל פנים עם אני העני ממעשׂ שלהם, בתוך הדמי והדומיה, ב“שעפים מחזיונות לילה” “בנפול תרדמה על אנשים”, בשעה חרישית זו עליה סח אליפז התימני “פּחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד, ורוח על פני יחלוף, תסמר שׂערת בשרי”, “דממה וקול אשמע”. בשעה כבדת־תוכן וקלת־תנופה זו, חשוכה מלבר ומארה מלגו, בה נעצמות עיני הבשר ונפקחות עיני הרוח להיות כל אחד צופה במערומי עצמו, לשאול לנתיבות עולמו, אף לעשות חשבון כל המוצאות אותו ואת דורו, לזכור ראשונות, לתהות על הבאות. לקרוא אל הגלגל החוזר: דום למועד קטן!

תמה אני: פּחד בלילות זה למה הוא? בריחה זו מן הלילה על שום מה? אָכן. צפּרניים ללילה והן שורטות את הנפש. אך גם כנפיים צומחות לנו מן הלילה. ומכנף הלילה זמירות נשמע, זמרת הארץ, שירת מעינות־סתר. כמה שנאמר בתהלות דוד בן ישי “יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי”. וכמו שנמצא כתוב בספר ה“זהר”: “שהרי בשעה שנכנס הלילה מיד נפרדים שלושה גדודי מחנות לשלוש רוחות העולם, ובכל גדוד וגדוד אלף אלפים ורבוא ורבבות, וכולם ממונים על השירה”. לא די שהלילה חכם מן היום, הוא פיטן גדול ממנו. ללמדך שטועים הסבורים כי חכמה ופיוט הם תרתי דסתרי וכי גזירה היא על פייטנים להיות קטני־מוחין. לילה, לילה, באמונה שלי, יש לך מוח רחב כפתחו של עולם, ולב מעין הנובע שירים, ושניהם שרויים אצלך יחד ואינם צוררים זה את זה. לילה, לילה. אם היום הוא ים החיים, אַתה סמבטיון של חיים, גליך מכים בעוז ובתעצומות. היטב אדע זאת. כל משבריך עלי עברו.

ועדיין הבריות אומרים מזמור שיר של יום ושירת הימים ואינם מודים ומתוודים, שעיקרה של שירה הם שותים ממעינו של לילה. האם שוגגים או מזידים הם בהתכחשם ללילה אבי כל הזמירות? ילדי היום ילדי־שעשועים הם וילדי הלילה נפלים?


 

ג    🔗

הבו גודל ליודעי־חן, שהפליאו והשגיאו עלילות הלילה וקבעו אותו שעת־רצון לתפילות ולתחנונים על גלות השכינה ועל תיקון הנפש. קבלה היא בידם מפי נעים זמירות ישראל שהגיד לדור ולדורות: “חצות לילה אקום להודות לך”. אחריו החזיק נעים קינות ישראל: “קומי רוני בלילה לראש אשמורות”. אין זאת כי בלילה אף הקינה היא מעין רינה. ואפילו חכמי התלמוד בהגיונם יצאו ואמרו, שלא נברא הלילה אלא לגירסה, ובבית־מדרשם נוצרה האגדה המתוקה על כנורו של דוד המנגן מאליו בחצות בפרוט עליו רוחות הלילה. והמקובלים דרשו את הכתוב “יוצר אור ובורא חושך” וגילו בו כוונה לספר כוחו וגבורתו של החושך, שהרי הבריאה היא דרגה גבוהה מן היצירה.

שוב מצאתי בספר ישן תירוץ על הקושיה: מפני מה נאמר על אור יוצר ועל חושך בורא? הרי יצירה היא למטה מבריאה. כי אור זה, שהכתוב מדבר בו, הוא אור שאפשר להשיג אותו, אבל חושך הוא אור גדול כזה שאי אפשר כלל להשיגו והוא טמיר ונעלם. היינו, אור סתם הוא אור גשמי, אבל חושך הוא רוחני, אור המשומר.

ברם, אף מי שאין לו עסק בנסתרות ראוי לו לעיין בדבר: איזו שעה ביממה הומיה שפע חיים כשעת־דממה זו של לילה בה אדם יושב לבדד? אימתי נפתחת בנו בינה יתירה והננו מרגישים בחוש טעמה של נשמה יתירה, השכל רץ אורח והלב מתרפק על אהבות נידחות, אם לא בשעפים על משכבנו? אימתי מחריפים חושינו וכוח־זכרוננו משוה רגליו כאילות לקפץ על הררי ימים ולדלג על תלי־תלים של מניעות כדי להקיץ נרדמים של דמויות ומעשים בחביון העבר, אם לא בדמי הלילה? אדם ער בלילה הוא מעין מכשף. מתים קמים לפניו ומתהלכים כאילו הנשמה באפם, ידידים ורעים, שפרשו משכבר לעולם האמת, חוזרים ונשזרים חוליות בתוך השלשלת, ספר הזכרונות נפתח ומאליו ייקרא, חיוכים שדעכו, מבטים שכבו, צחוקים שנדמו, רמיזות שירדו לטמיון, צפים ועולים כמו חיים. ללמדך שאין טמיון. אף החי הוא בלילה חי יותר. שפע עליון ושפע תחתון, כל צנורות החיות, זורמים ביתרון־עוז. השמחה ממריאה לאיגרא רמא והעצבות מתגלגלת לבירא עמיקתא, הגעגועים מוצצים והכיסופים מסחררים, גדלות המוחין פורצת כל גבולין ונפילות המוחין מביאה עד דכא. העזות מחוצפה ביותר והבושה מנקרת כל גיד וגיד, האהבה כיונה הומיה בלב והקנאה מנקרת בו כעורב. הירוק עינו עז ומחלחל את ירקותו בכל והאדום בוער בצבעי הגהינום. הוי, הדמעות יש בהן רתיחות יתירה, לרגע, וכל הבריאה רוחצת פעמיה בנחלי־דמעות, או כי היקום כולו הוא נהר־די־דמע. זהו לילה. הוא כולו בחינת לעילא ולעילא או לתתא ולתתא. אמת היא, שר החיים בלילה עושה את מלאכתו במשנה כוח ומרץ. ושמא רשאים אנו לומר, כי יותר ממה שהחיים שואבים כוח ואייל ממקור האור הם יונקים ממעינות החושך.

אף־על־פי־כן אנו מצמידים תמיד את החיים אל האורה. מטבעות של לשון: אור החיים, אופל המות. שוכני הקברים נודעים בשם יושבי חושך וצלמות. חכמי הלב ורבי השיר זה שמם וזה זכרם עלי אדמות: המאורות הגדולים.

לבי אומר לי כי חכמה חופרים רק ממטמוניות החושך וכי כל ניצוץ של בינת־אדם גנוב מן החשיכה, אור מאופל. אני ללילה אנעים זמירותי, כי אף הלילה מנעים לי את זמירותיו.


 

ד    🔗

“שומר, מה מלילה? אמר שומר: אתא בוקר וגם לילה”. זכור לטוב רק בוקר זה, שזוכר מלבד עצמו גם את הלילה, שאינו מסיח דעתו מן הלילה, כי סוף הכל לילה. החושך הוא לא רק קדמון, הוא גם אחרון, סוף לכל תחילה. הוא “בטרם כל יצור נברא” ו“אחרי ככלות הכל”, “לבדו ימלוך נורא”. הלילה מחוז־חפץ גדול וכולל, שאין כמותו בכל החפציות של היום. אין האדם נדון אלא לפי חייו הליליים ואין הוא נדון אלא בלילה. תמצית אמת מתוך עצמו ועל עצמו הוא יונק רק מעטיני הלילה. בימים הוא עובר־אורח, אך הוא נוטה ללון. בימים הוא צף כגולגולת על פני המים, ורק בלילה הוא מגיע לידי מידה של דביקות, מתקרב לאיזה חוף, מחפש לו התקרבות, טורח מכל מקום להתקרב אל עצמו.

שומר, מה מלילה? וזה ענינו של ליל־שימורים, ליל נדודי־שינה. בליל־שמורים אדם שומר דבר־מה בלבו, בליל זה הוא נשמר על ידי מי־שהוא, נחרד מפני יש מי שומר. ליל־שימורים הוא ליל־בירורים, ליל־סיפורים, ליל־כיפורים. עקוב ועקום לב היום; אך תם וישר לב הלילה; עסקן היום מן הלילה, אך הלילה עמקן מן היום, אף ארכן ממנו לאין ערוך. ליל־נדודים קצר ביותר ארוך לאין־שיעור מן היום הארוך ביותר. פריון היסורים של ליל־נדודים אחד יכול שיהא רב־כמות, ששבעה או שבעים ושבעה ימים לא יכלוהו. ואדם ביסורים חי. במידה שהוא צולל ויורד לתהום היסורים הוא מתרומם והולך במעלה החיים. מי יעלה בהר החיים ומי יקום במקומו אם לא בעלי היסורים? מי ישתה לרויה את כוס החיים אם לא השותים את קובעת הצער? הצער הוא צוהר לחיים של מעלה, לחיים של שפע, של כוח, של גבורה, של אמת, שהיא מרה תמיד ואפילו כשהיא מתוקה. בליל־נדודים אחד יכול שיעשה אדם מסע מהיר מסביב לכדור הארץ של נפשו, לשחר את כל מוצאיו ומבואיו ולהציץ מן החרכים לתוך כל פינות־סתר של עצמו, לנער ככברה את האני. ליל־נדודים הוא ליל הדין.

ליל־נדודים הוא בחינת אלול של הזמן האישי, הפרטי. בלשון מקובלים אפשר לומר: אלול ראשי תיבות אני ללילי ולילי לי. ליל־נדודים הוא ליל הדין הגדול והנורא. ואף־על־פי־כן הכל אומרים יום הדין דווקא. שיגרא דלישנא: ימים נוראים. ימים? ובלילה מה אעשה כשמזמינים אותי לדין? בלילה מה אעשה? שומר, מה מלילה?

רבי יצחק מדרוהביץ, בן־דורו של הבעש“ט, רגיל היה להירדם בלילה מיד לאחר ברכת המפיל, וכל פעם שהיתה שנתו נטרדת הבין שעליו לפשפש במעשיו, כי מסתמא קלקל אותו יום דבר־מה. פעם אחת התהפך על משכבו שעה ארוכה ולא יכול היה לעצום עין. נתייגע הרבה בהרהורי־תשובה עד שנזכר, כי אותו יום שמע מפי אנשים דברי־ליצנות על הבעש”ט ולא מיחה בידם. עגלון – קרא – שׂאֵני חיש־חיש, ואי עגלון ישׂאני הלילה חיש־חיש לפייס איזה בעל־שם שגזל את שנתי?


 

ה    🔗

גדולים חקרי לב, המתהפך על משכבו בחבלי־שינה בלילה. רבים תיארו מסעי הגופים בערים ובארצות, אלה בכלי־רכב ואלה ברגל, אך מעטים שבמעטים כתבו בספר מסע הנשמות, העוברות ארחות ימים ויבשות בדלת אמות של מיטותיהן. נעות ונדות ואין להן מנוח, שוכנות חררים, יוצאות וכלות למעט טל של שינה, לקורטוב תנומה. מדרש אדם בלילה לא נכתב עדיין. מי שאמר “לא נברא הלילה אלא לשינה” דיבר מסתמא בלשון סגי־נהור, שהרי אין זה מתקבל כלל על הדעת להפוך הר־געש של חיים לבית־מרגוע או לכר של תנומה. אך אנשי־מעשה – אף חוקרים ולמדנים יש שהם אנשי־מעשה ואינם גורסים מדרש אלא אם כן עיקרו מעשה – דרכם להפטיר בלעג: כלום יש משנה גם לשינה? אדם ישן כל זמן שהוא ישן. ומה ענין של חקירה כאן? אך אמת היא ולא אכחד, שינה טובה תורה היא, וכל המתנסה בנדודי־שינה, הריהו פשוט גולה למקום־תורה.

באמת אמרו: “מתוקה שנת העובד”. אולם פסוק זה עשוי כולו לפי מידתם של בינונים. ואילו עובד, שאינו במדה זו, שנתו לאו דווקא מתוקה. תמצא לומר: מה לנו וליוצאי־דופן? העולם הוא של בינונים. תדע לך שאין זה כך. רוב מנין הבריות אינם כלל בינונים, הם למעלה או למטה ממידת הבינוניות, אבל אינם במידתה.

הריני שרוי בעיצומו של לילה, פנאי שיש לי הרבה, כיוון שאיני לן בטובה של שינה ראוי לי ללון בסוגיה זו ולהחוורה כל שהוא. פשיטא שתופסי־מרובה, בעלי התשוקות הנפרזות, המתהלכים בגדולות, הרוצים כל מה שאינם יכולים או הרוצים רק מה שאינם יכולים, אינם בגדר הבינונים. אלא שהללו אם אף בלילה לא שכב לבם לא הם בוני העולם ולא על ידיהם ייהרס. הוא הדין אין קלקול גדול יוצא לעולם על ידי עשרה, או עשר פעמים עשרה, בטלנים, המצויים בכל עת ובכל ציבור, האוכלים ואינם עושים, החובקים בטלה או עוסקים רק באמנויות של תפנוקים, המתהלכים כחולמים או חולמים שמתהלכים בהליכות־עולם. ולפי שהם עושים ימים כלילות בהזיות נהפכים עליהם לילותיהם להיות ערים כימים וכל תוכם יקיצת־תמיד ובני־מעיהם מתחתכים להם בלילות על מעט שנת לעינם. אך שוב, מה לנו ולהם, חלבנה שבמין האדם?

ברם, סברה זו אינה משלי, לדידי אין כלל חלבנה במין האדם. לדידי צרת רבים וצרת אחד היינו הך. כל צרת־לב של יחיד עשויה להיהפך למכת הציבור. לדידי כל אימת שאנו תוהים על מסתורין שבנפש או על חולי טמיר ונעלם דין פרט כדין כלל. אין כאן גדר של רוב ומיעוט. נפש אחת שקולה כעולם מלא. הלכה זו מתחוורת בחידודים לתוך הנפש והבשר ממש בלילה דווקא. דממת הלילה אינה מנוחה לבודד המתהפך על משכבו לעשות טיולים ארוכים למרחבי הבעיות העולמיות, אלא כופה עליו את ההתבוננות בעולמו הקטן ומביאתו לידי מגע הדוק עם עצמו. כל הויות העולם הרחב נדרשות רק בסמוכין לחידות קיומנו הפרטי הצר. השואל אותה שעה העוטה דממה לנתיבות רבות עלול לאַבד אף את השביל האחד לנפשו יחידתו. ומבחינת אני עצמו רוב הבריות אינם כלל במעלת הבינונים. אפילו ענוי־עולם, דלי־מעש וחסרי־ישע שבבריות, שאינם שואפים לכאורה לגדולות ולשונם אינה מדברת גדולות, מאמינים בסתר לבם שנועדו לגדולות והם שותקים בתוכם גדולות.

מכאן אנו למדים, שהבינונים אינם רוב, אלא, להיפך, מיעוט, ואולי מיעוט שבמיעוט, ברואים יקרי המציאות, כשם שבריאים כל צרכם הם מעשה נדיר. טלו כל מנין אנשים, תינוקות או נוער, אנשי־עמידה או זקנים, בין הם עשירים בין עניים, בין גברים, בין נשים, בין אנשי־כפר, בין בני־עיר, בין הדיוטות ובין משכילים, אפילו מלומדי השרירים וגיבורי־כוח למראית עין, הסתכלו בהם מצד בריות הגוף ותראו כי רק אחד מני אלף בריא לגמרי ללא מיחוש, ללא כל סירכה של מחלה או ליקוי כל שהוא. הבריא הגמור בגוף יקר המציאות ממש כאדם השלם בנפש. לא, העולם אינו של בינונים. מתוקה שנת העובד – במה דברים אמורים באדם הבינוני שיש לחפשו בנרות או בלפידים. רוב הבריות, כשם שהם קשי־יום הם קשי־לילה. לחמם מר עליהם כזית, ואף שנתם לא תמתק ביותר. ואם נכניס לתום־מושגה של השינה אףאת המנוחה, הרי יודעי־מנוחה כי נעמה מנינם קטן אף מן המתענגים על שינה טובה ומתוקה. אין בין שינה למנוחה אלא זו, שהכל רודפים אחרי שינה טובה ונעימה, גאולה מן החלומות הרעים ומן הסיוטים הקשים, מבוערה מכל חמץ נוקשה של מהומת הימים, רודפים אחריה ואינם משיגים אלא מין שינה טרופה, שהיא חזרה רעה על מקרי יום תמול או טיוטה פחותה של מאורעות יום מחר, כף הקלע המשולה לגיהינום בהקיץ, או כף המבשלים של סיר המעשים הנפוח. ואילו מן המנוחה בורחים הכל, כדרך שהם סולדים ומרתיעים ומתחלחלים מפני הדממה. בורחים מן הדממה לתוך הרעש והמהומה, לתוך השעשועים, השיכרות והשיכחה ו…לתוך השינה. אך השינה, שנועד לה תפקיד של מקלט מפני הפחד, סופה שהיא גופה נעשית קן של פּחדים.


 

ו    🔗

הפחד בלילות אינו חלקם של השבעים והולכי־בטל בלבד. אף דאגות העניים תופחות בדמי הלילה. כל החליים כופלים את עצמם בלילה. עיני הפחד גדולות, אבל ראיתן מחריפה בחשיכה דווקא. סטירת־לחי, מתנת היום, צלצלי קולה גוברים והולכים בהילוכו החרישי של הלילה. עלבונות של יום, בדומה לתרנגולות ולאַווזים, משמינים בלילה. כל מיץ הבאשים, הנוטף כשרף מעץ החיים בימים, תוסס וגואה ועובר על גדותיו באגן הלילה. משואות התאוות מתלקחות והולכות בחשכת הלילה. היצר־הרע מרקיח את כל פיגוליו בעצם הלילה. לא רק זדים ועריצים מתהפכים בתחבולותיהם על משכבותיהם בלילה. אף חלכאים ונדכאים מתהפכים במכאוביהם על משכבותיהם בלילה, כדבר האמור עליהם בספר התהלות: “יגעתי באנחתי, אשחה בכל לילה מטתי, בדמעתי ערשי אמסה”.

ספר התהלות, ספרם של עניים ואביונים, ספר הדוי, שרוי כמעט כולו בתחומי הלילה. כל דף ודף שלו מבשר ואומר לילה. ספר התהלות שמו, והוא כל עיקרו ספר הקינות והווידויים, הטבוע בחותמו של שר הלילה. שום שר גדול שבשרים או משורר גדול שבמשוררים אינו מסוגל לחבר ספר מעין זה, אלא אם כן יטבול תחילה ש"י טבילות במעינו של לילה. מעט מדי יש בספר הזה מן התהלות והזמירות, אבל רב מדאי מן האנקות והבכיות. לקיים מה שנאמר: “כי לערב ילין בכי”. בספר התהלות יגון ולילה חד הוא, כשם שחסיד ובודד, יושב־בית והולך־ישר, הם היינו הך. ובספר הזה כתוב: “בחנת לבי, פקדת לילה, צרפתני”. כל בחינת אדם ועולם, כל צירוף הנפש, זיכוך המידות וזיקוק הדעת, נעשים בפקודת הלילה. בלב הלילה קבוע אורלוגין המצפון. ממעינות הלילה אנו שואבים כל דעה צרופה. כל מידה נכונה, כל שכל טוב, כל סגולה ישרה, כל תכונה נאמנה.

צאו וראו, אימתי תוהה אדם על הראשונות, זוכר נשכחות, בוחן את הבאות, שוקל מעשיו, מחשב הגיונו, מהרהר חרטה או מתחרט על הרהור, מאזין לקול ממעמקי לבו, אף משגיח בבת־קול היוצאת מחורבות זרות או מחורבות של עצמו, אם לא בלילה? אימתי נפשו רוחצת בעדנים לאור ירח אשר זרח עידן ועידנים? אימתי הוא טועם שנית את הטעם הטוב של סוד שיח בווידוי־אהבה מלפנים, חוזר ומקשיב לציוץ־צפרים, אשר הנעימו בנעוריו, צופה ומביט מחדש במוקדי זריחה ושקיעה, אשר נחזו לו בעבר הרחוק, רואה שוב כבמחזה כל מה שהיה היה במתן־משנה, שפרוש עליו צעיף החלום, מעין מהדורה מתוקנת בהידור שבהידור של כל המעשים, הפגישות, הצפיות החביקות והנשיקות, כל יפה־נוף וטוב־טעם־מאכל, כל שנקטף ונחטף, כל שנגנב ונמחק, כל שזרח ודעך, כל שפרח וככוכב דרך, כל שפיתה והוליך שולל, כל שחי ונסתם עליו הגולל? אימתי, אימתי, האדם הוא שוב הוא, אם כי כלל לא הוא, הוא זה ולא זה, הוא עצמו ולא כל עצמו, זקן מצד זה ובחור מצד זה, בר ביב רב והוא גופו רב, סבא של עצמו וילד מתחטא, אימתי, אימתי אף הבישן שבבישנים, שמימיו לא העז מחמת אימת הציבור לעלות על שום דוכן, אימתי הוא זה הפחדן ומוג הלב דורך בעוז על כל במה גבוהה ונושא דבר להמונים והוא לעצמו רב־ישחק? ואימתי אדם חש בנשימת היקום, אף בנשימת אַפו, נשמת היש, נשמת זה הנותן נשמה בכל יש, מרגיש לרגע כהרף־עין את קרבת יוצר כל היש, אם לא בדמי הלילה, בו “שפת־אלים חרישית יש, לשון־חשאים, לא קול ולא הברה לה, אך גווני־גוונים”, “בלשון זו יתודע אל לבחירי־רוחו ובה יהרהר שר העולם את הרהוריו”, כדבר הפייטן, או כדבר שנאמר בספר ה“זוהר” להבדיל בין תוהו לבוהו, שה“תוהו הוא מקום שאין בו לא גוון ולא צורה ולא נכלל בסוד הצורה, הנה יש לו צורה וכשמסתכלים בו אין לו צורה כלל”, ואילו הבוהו “לו יש לבוש וצורה”. כן, אימתי נדלק באמת ובאמת במוחנו הרעיון האלהי כגון לידת האור וכווית האש, ואימתי אנו זוכרים כל חזיון וחויון דק ורך וענוג, שמעיקרו, בעצם התרחשותו וחיונו, תוך כדי חיותו, לא היה אלא בחזקת זכירה של משהו עמום, רחוק, קדום, מקוים לפני קיומנו האישי. אימתי פוקדים אותנו כל הדברים הערבים והנעימים, המהולים ביגון מכאובים מתוקים, אם לא בשׂעיפים על משכבנו?

ואף־על־פי־כן אומרים ואומרים: אֶזכרה ימים מקדם, כאילו קדמו יום ללילה ואור לחושך ובוהו לתוהו. ואילו זכרנו רק ימים, רק ימים, היה אוצר זכרוננו מלא וגדוש רק מרירי־יום. אשרינו ומה טוב חלקנו, שמנורת המאור של זכרוננו מאירה פלאי־הויות שקדמו לימים, אף לימים מקדם.


 

ז    🔗

כנהר היוצא מן העדן להשקות את גן הטיולים של אדם וחוה, כך יוצא מעדן הלילה נהר להשקות את גן מעדני־אנוש. כל טוב־טעם, בדומה לכל קורטוב חכמה, בינה ודעת, יונק מן הלילה. אך גם כל חלחלה גנוזה בחיק הלילה. אין דאגה וחרדה, שאינה עולה לכלל בלהה בעיטופה של כסוּת הלילה. כל ששרשו לילה טומן בחובו מגור. רחש שבלילה הוא נחש ואזהרה, אות או אתראה. מן האופל הלילי יוצא מן אור־בלהות עז ומסנוור, המכה את הנפש בתמהון והופך את קערתה על פניה, עד כי בהלם זעזועיה היא זורקת שופכין שבה החוצה, ובהם כל פסולת היצרים וזוהמת התאוות שבקרבנו, כל עקשות המוחין ועקמומיות הלב שלנו, כל סחי ומאוד שבמעשינו. כל חלאה שבהרהורינו. אפשר יש מי שאינו מגלה אפילו לעצמו באור הימים טפח משפלות־נפשו, מגניבת הדעת של עצמו; אפשר יש מי שחושים יש לו, אך אינו חש ואינו מרגיש את קופת השרצים התלויה לו מאחוריו; אפשר יש מי הבורח תמיד מקול מצפונו ומתעלם מבשרו התופח ומשמין גאוה, מרוחו השואף לגדולות ומשתכשך בקטנות, מלשונו המדברת גדולות ומזילה תמיד ריר של לשון הרע זוטא ורכילות קטנונית, הרי מובטח לו שפעם בלילה יגיחו מתוך מחבואיהם כל נכליו ותככיו היומיים ויתיצבו לפניו במערומיהם הליליים. בלילה אַתה אדם ערום. בלילה אי אתה מורם מעם. אין לובשים בגדי־כהונה במיטה. אין ישנים במדים. אין עונדים שום כתר לראש הרובץ על הכר. אין נשיאים ומלכים, מושלים וגיבורים, חכמים ומלומדים, במיטות. במלכות הלילה אין בחירים. כאן הכל מלכים והכל עניים ואביונים. ובתוך חשכת הלילה הכל כה שקוף ובהיר להחריד, כל חשאי־חשאין יוצא לפרהסיה.

תמה אני שיש מפחדים מפני החלומות, המתהווים ומתעבים עתים למראות־בלהות, לסיוטים. מפני־מה אין הם מפחדים מפני חלומותיהם בהקיץ, בהתהפכם על משכבותיהם ללא שנת? יש חלום בהקיץ, הדומה למקוה של שופכין, לשלולית דלוחה, למיכל של כל העכור־העכור, המצטבר במטמוניות נפשנו. כל השוחה בו יוצא מבוייש ומלוכלך, חימת מלאה זוהמה.

פשיטא שאין אדם מספר, אף אינו רואה, דברים כהוויתם ממה שמראים לו בחלום־שנתו או בחלומו בהקיץ. האומר שהוא סח לאחרים חלום או חזיון שבדמיון כצורתו אינו אלא בדאי. כל אחד מתקן את הרהורי־לבו, לוטשם ומסגננם, עוקר את העשבים השוטים מתוכם, כוסח ומספר, פוסח ומגיד, עושה עיטורים ושיפורים, מכשירם לדפוס הנימוס המוסכם ומקובל. כל מדבר בעדו ועל עצמו הוא במחילה קצת שקרן. אין שקרן בינו לבין עצמו עין בעין עם הלילה, האופף את הגוף ואת הנשמה. והואיל ואין אדם יכול לשאת ומרגיש את עצמו בליל־נדודים אומלל ועלוב. מדמה הוא שאינו חי כיוון שאינו נושא את עצמו. משכב־לילו נהפך לו לעשר־דוי. חוסר־שינה מקובל על הבריות כמחלה קשה, גדולה מזו, כפגע רע. אדם דואג ומצטער על כל מחלה המקננת בקרבו, אבל אינו מתבייש בה, ואילו ממחלה של נדודי־שינה הוא סופג חרפת־בושה, משל גנב או מעל בשל עצמו או בשל אחרים. כך נהגו דורות רבים בשגעון, שדנו אותו כמין נגע צרעת, “דיבוק” רחמנא ליצלן, ותחת לרפא את טירוף הדעת בהרחבת הדעת, בשעשועים ובמנעמים, נטרו איבה למשוגעים, כעסו עליהם ועשו בהם נקמות. אף מי ששנתו נטרדת בא לכלל כעס, מייסר את עצמו בעברה וזעם, יותר ממה שהוא שבע־מכאובים הוא שבע כעס ורוגז.

כיוון שאין הקפדן מלמד, אף אינו לומד, אין לומדים תורת השינה ואין מלמדים אומנות המנוחה. לומדים ומלמדים אכילה, הוא הדין עבודת האדמה, כיוצא בכך מלאכת הציד והדיג, הריקוד וההתעמלות, הבישול והציור, הניגון והכתב, אבל אין לומדים ואין מלמדים שינה טובה ומנוחה נעימה. תוהים על שיפור הקול ואין חוקרים שופרא דשופרא האצורה בדממה; מטכסים עצה ותחבולה להגדיל אור, לייצר תאורה, לאחד אחודים ולצרף צירופים בגיוון המאורות ואין אומרים הבה נתחכמה להפיק מתוך האפלולית את פלאי־מיציה וחמדת־מנעמיה; מעמידים רמקולים על כל במה ואין מייצרים עמעמת להגביר דום ולהעמיק דממה. שבעים לשונות קנינו לנו בחפזנו ואת לשון הדממה זנחנו; על יום בהיר בשחקים אנו מתרפקים, אך לילה בהיר בעמקי־עמקים מהלך עלינו אימים. לא ניתנה השינה אלא כדי לחדש בנו תום ואמונה בחיי־נפש. שמא עתיד תבלין טוב זה, ששמו שינה, להתקפח בידינו על שום מיעוט אמונתנו בזכותנו לחיי־נפש?

“גברתי, אומר מונטסקיה באגרותיו, למה אַת גוזלת שינה מעיניך בשביל ללמוד פילוסופיה? מוטב תעסקי בפילוסופיה בשביל ללמוד שינה”.


 

ח    🔗

ביראנו את היערות, קיצצנו ברוב נטיעות, הקטנו את שטחי הגנים, גירשנו את הצפרים, השמדנו את החיות, סללנו כבישים אף במדבריות, הרסנו מחיצות והקרבנו רחוקים, פרצנו את כל הצינעה, עקרנו הבדלות, איבדנו בידים הרבה נופים יפים, בין נופי־שממה בין נופי פרי ופרחים, רצחנו את הדממות ומעל לכל החשאין הקימונו לשכות־מודיעין, הנושאות בכנפיהן כל לחש־סתר מסוף העולם ועד סופו. ועדיין לא אמרנו די. והנה יצאנו לקדש מלחמה על עצם הלילה, אבי הדממות ומקור השפע של המנוחות. הלילה, הלילה, הננו שונאיו בנפש. גמרנו אומר להילחם בו עד רדתו, לעקרו מן השורש, שלחנו אש בכל קמותיו. הננו משרפים ומטרפים אותו. כלה ונחרצה מאתנו לחשמלו עד כלה, לקעקע את בירתו מעיקרה. שוב אין אנו גורסים את דבר הבראשית “ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”, אלא מתאוים אנו ליום שכולו בוקר או כולו צהרים, כולו אור עז וקורע עיניים. דמדומים כל שהם מהלכים עלינו אימים; אפלולית מעט מחרידה אותנו; הננו מכבים את הלילה, כלומר, מאירים אותו מלגו, במפולש. אבל אם העברנו מן העולם את הלילה בחינת חשיכה, כלום העברנו אותו גם בחינת אימה גדולה? לילה שאיננו לילה מאויים הרבה יותר מלילה גמור, כשם שנים־ולא־נים פחות במעלתו מן הער או הישן לגמרי.

עולם ללא לילה יהיה גם עולם ללא שינה; עולם ללא שינה הוא גם עולם ללא יקיצה. עולם ללא יקיצה הוא עולם שאין בו פינת־סתר, אין בו עיר־מקלט, לא בית־מקלט, אף לא משכב־מקלט. לא עוד יחוש אדם במיטה אחד מששים מטעם גן־עדן. משכבו יהיה הגיהנום שלו. עולם שיצאו מתוכו כל הדממות, כלום אף החיים אין עתידים לצאת מתוכו? עולם ללא חושך־לילה הוא עולם חשוּך־מסתורין, כולו נגלה, מוקע, פרוע לשמצה. באין חזיון־דממה ייפרע אדם.

אמר רבי ישראל מריזין: הכתוב אומר מזבח אדמה תעשה לי. אַל תקרא אדמה אלא דממה. מזבח דממה תעשה לי.


 

ט    🔗

משבח אני את חכמי ה“זוהר”, שרמזו וידעו מה רמזו. בוא ושמע מה שאמר רבי אלעזר: “עשרה דברים נבראו ביום ראשון, מהם מידת לילה ומידת יום”. דברי פי חכם חן ושׂכל טוב. פשיטא שאינה דומה מידת־זמן של לילה למידת־זמן של יום. קל־וחומר מידת־זמן של לילה בנדודי־שינה. זמן בנדודי שינה בלילה משול לעור הצבי, המתפשט והולך לאין שיעור, כל רגע שלו רחב־מידות. פעמים חמש דקות בליל־שימורים יש להן מכילתא של סבל וכליון־נפש, המיה וחרדה, רוגז־עצבים והתרגשות, שאין כשיעורם אפילו בשעה ארוכה של יום. לא מסברה המצאתי דיבור זה, מבשרי חזיתיו. הה, רגעים אטיים, זחלניים אלה, שגדלם כתולעים ועקיצתם כשל נחשים. הם אינם נוהרים, אף אינם זוחלים כלל, אלא ניגרים ומטפטפים טפין־טפין צלצלניים לתוך איזה אגן ריק. כל אחד מהם צורם את האוזן ומסליד את הנפש, כל אחד מהם מין איבר מדולדל, תלוש כזה, עלה נידף, לא עלה מעץ החיים, אף לא עלה מן הלוח, אלא עלה־טרף לעצמו, שאינו מצטרף לשום חשבון. ויש מהם הנושרים כגון טפין־טפין של סמי־רפואה לתוך הכפית. נמצא, המתהפך על משכבו בכליון־נפש למעט סם של שינה לא די שהוא עצמו נגוע־חולי ומיטתו ערש־דוי הריהו טועם את הזמן גופו כמין מחלה. זמן חולה, אנה מפניך אֶברח?

פליאה היא ואינה פליאה. כל פעם שאני נס מנוסת־טרף בלילה מן הזמן החולה איני מחפש לי מחבואים בקרב אנשי־שלומי בני הזמן הזה להגות בספריהם, כדרך רבים, הפותחים ספר בן־יומו כתרופה לפיזור הדעת ולהרגעת העצבים או להשקטת הנפש. מה יתנו ומה יוסיפו לי הגיגיהם של בני דורי ומה סממנים יש בבית־מרקחתם לרפא תחלואי־לב? אמני הזמן הזה לא בית היוצר להם, כי אם בית ההורס. לא מצאתי דפים בספריהם, הראויים לשמש עלים לתרופה. אין בכל שיחם ושיגם לא טוהר האמת של אור היום הגדול והנכון ולא עומק אָפלו של ליל־חרדות לאמתו, הרושׂ על הנפש ברדתה לעמק יהושפט לדון דין עצמה; הם לא יחצבו באמריהם לא להבות אש קודש ולא להבות אש זרה לחמם בה נפש הקופאת בקור בדידותה בלילה. אין בהם לא אורים ולא תומים, אף טומאָה כהלכתה אין בהם, רק בשוליהם תשכון הטומאה ותוכם ניחר, או כי תוכם רק תוך ומרמה, אבק־דברים, אף לא קורטוב מאבקות־רוכל. חוש אומר לי, כי ממקור הלילה באים כל מעדני הזמר ועדייוֹ וממעין הדממה תשתינה כל בנות השיר. עולם ללא לילה וללא דמי ודממה שוב אינו מתעבר בשירים, בזמירות ובמנגינות. עולם שיש בו זמן חולה הוא כולו חולה ונופל. שוב אינו מסוגל למעשה יצירה.

פּרקי־יצירה, רבותי – דובר, לא, משווע, מתוך גרוני קול בלילה – אינם בגדר נובלות־חיים, מין של מותרות וקישוט, סרח העודף של תענוגות הבשרים והנאות הגוף. לא, הם עצם החיים, תמצית כוחם וגברותם. עולם האצילות אינו שובל של עולם העשיה, אלא הוא עולם בפני עצמו, קומה שלימה. שקר החן והבל היופי, שאינם תכלית לעצמם. אמנות חיה וניזונה מיסודה שלה. הרי אמנות לעומת חיים כהרי לילה לעומת יום. כל חן ושכל שאינם באים ממקור הלילה אין מקורם ברוך. יצירה שאינה יונקת ממקור האופל אין בה אף קרן־אורה. מלאכת מחשבת, שלא נילושה במיצים ליליים, שלא ספגה לתוכה טללי הלילות, אין בה אף קורטוב לחלוחיות, אין בה טעם נשמה. אולם רק דור, שלא נתקפח בברכת הלילה, שלא ניטלה ממנו סגולת הדממה, שיש לו יום ומלואו, ערוך ומתוקן בשני חלקיו, היומי והלילי, דור שיש לו לילה, הוא בגדר דור־דעה, המסוגל להוציא מתחת ידו פרקי־יצירה מתוקנים, היונקים ממקור החיים והנותנים חיים. אין יצירה אלא בתפארת; אין תפארת אלא בגבורה; אין גבורה אלא בשלימות: אדם שלם, זמן שלם, יום כהלכתו, יום שהלילה מקופל בתוכו כאוצר בתוך המטמון, ככינור בנרתיק.


 

י    🔗

אין עומדים על טיבו של ספר אלא אם כן קוראים בו בעיון־קריאה של לילה, בליל־נדודים הדברים אמורים, בשעה של מצוקה נפשית ומיחוש המוחין, שהשכל בּוהה והלב תוהה, נכסף וּמתאַוה לדיבור מחיה, הנפש הומה ומשתוקקת לא לאמרי־שפר, כי אם לפסוקי־יושר, לכתב אמת, לפתשגן של נחמה. ספרים עבי־כרס במהומה של יום נראים פעמים קלים כנוצות בדומית הלילה.

הרבה מידות בקריאת ספרים. אנו קוראים בהם כדי לאגור ידיעות או בשביל לאַבּד זמן; לקיים או להחיות בזכרון מעשים שהיו ואישים שהלכו לעולמם, או לשכוח את עצמנו ולהתעלם מעורנו ומבשרנו; לחדד את השכל או לטמטמם את החושים, שאינם באים על סיפוקם; לזמן לתוכנו חיים זרים, מדומים, ולמלא בהם את הריקניות שבלבנו, או למלט מעל נפשנו משא חיינו ומערבל רגשותינו; לעלות על דפיהם במעלות ההשכלה או לרדת לתהומם של יצרים אפלים ולטעום בהשערות ובניחושים טעם של ממש. הרבה מידות ואין בכולן אף אחת שהיא מידה נכונה, שתועלת ממנה לגוף ומזון לנשמה. אין טעם ואין ממש בקריאה, שכל עיקרה בליעה, שפשוף המוח במחשבות זרות ופינוק הנפש ברגשות שאולים מאחרים. כל קריאה סורה רע. אין בה כלום מיגיעת הרוח ומברכת המקור. אפילו היא משעשעת את הדמיון אינה מפרנסת את הנפש ואינה מפרה את השכל. הדברים כבליעתם כן פליטתם. משולים הם לרוח־תזזית הנכנסת מכאן ויוצאת מכאן. אין קריאה נכונה אלא אם כן יש עמה עיון־קריאה, לימוד ומאמץ, מעין נשיקת הנשמות, ואין קריאה נאותה לתעודתה אלא אם כן יש בה מיסוד הדביקות. זה הכלל, כל תורה שאינה בגדר תפילה אף תורה איננה.

אך אמת היא ואין להכחישה, שאין קריאה בחינת לימוד ותפילה אלא בספרי קדמונים, בגוילים בלים כביכול, שהוד עתיק חופף עליהם וטעם ראשונים עומד בהם. הגיוני־לב חיים וקיימים, שלא נאכלו בשני הזמן, שנתנסו במבחן הדורות, שאָצלו מרוחם על בני אדם בתקופות רבות, שלא נס ליחם וריחם לא פג במרוצת העתים, שמתוך אמריהם בוקעים ויוצאים הדי הימים הרחוקים, כוחם, אורם ואמתם עמם גם בלילות־ללא־שנת, ואין הם מתבלים אפילו בחיק הזמן החולה. אדרבה, האצלה של רוחניות גדולה, אף של בריות גופא, של נהורא מעליא, יוצאת מהם על זמננו החולה, על ימינו התלויים ברפיון ועל לילותינו המרחפים על פני תהום. ומה בכך שאבק הדורות מכסה את הגוילים הבּלים. אין זה אבק של עובש. זה אבק של זהב; זהב התום של דורות תמי־דרך, תמי־רגש מכל מקום, תמימי־דעים על כל פנים. תום וענוה הם עיקרי מידתם של הספרים העתיקים. תום וענוה של הכנעה. הם חיברו ספרים לא על מנת לקבל פרס או לזכות לשם טוב ולתהילה. בדורות ההם היו מלמדים תורה בחינם ולא במעלות התהילה עלו בזכות פרקי־תורה, כי אם על הרוב במעלה הגרדום. ספרים נכתבו בקדושה ובטהרה. הם סברו לפי תומם, אף הסיחו זאת לפי תומם: ברוח הקודש. לא היו מחברים עולים על האבניים בשביל לתת שפע של רוחם לזולתם, כי אם, להיפך, על מנת לקבל שפע עליון לעצמם. הם לא ביקשו אלא לשמש כלי־קיבול, וכלל לא עלה במחשבתם רעיון־פיגול להיות כלי־שרת בידי מי שהוא. קדמונים אפילו חוצבים להבות ומדברים גבוהה־גבוהה אין בהם שגעון הגדלות. נפתים הם להתגלות והם מוכים תעתועים, אבל אינם עושים בלהטים ואין עמהם תעתועים. נכנעים הם ושפלי־ברך, נמוכים כעשב, מפני הוד־מוראו של הנצח. והם מימיהם לא העלו דברים על הכתב בחפזם, מתוך מהומת החולפות, בשטף הרץ ואינו שב. הם כל מעיניהם היו בנצח. ובפני הנצח אין רהב, אין גאוה, אין להג, אין מלאכה קלוקלת, אין פחיתות הנפש, אין פטפוט. קדמונים לא הוציאו הגה מן השפה ולחוץ. כובד־ראש חותמם. לפיכך מוצא אַתה באוצרם הרבה אמרי־יושר, המעוררים בנו את יסוד התום וחמדת הדביקות. כל ספר קדמון, כגון כתבי סיניקה, מרקוס אברליוס, מונטין, כתביהם של חכמי ישראל בהלכה ובאגדה, במוסר ובחסידות, במדרש וביראת־שמים, יש בהם לחש־דשאים המרענן את הנפש ונוסך ריפאות לנשמה.

לפיכך כל פעם שזמן של לילה מתפשט לפני כעור הצבי, או, להיפך, רגעיו הזחלניים נכרכים מסביב לצוארי כטבעות הנחש ואני חש מחנק, הריני מחזר על בתי המרקחת של הקדמונים למצוא בהם סם־רפואה לנפשי החולה. בני־דורי בעלי הגאוה לא יתנו לי כל צרי. רק הענוה תשכך את סערת־רוחנו.

בואו ונחזיק טובה למחברים קדמונים. הואיל והם נמוכים כדשאים אנו מוצאים בספריהם מיני עשבים לריפוי תחלואינו.


 

יא    🔗

מה טובו אהליך יעקב איש תם, אותך לבדך מאבות ימי־קדם מצאתי נאמן־רוח לדמי הלילה, היודע להתהלך עם הלילה ולהאזין לסוד־לחשיו. איש בוקר־אור, חכם התשואות, היה אברהם, אב המון גויים, כדבר ר' אלעזר בספר ה“זוהר”, שפתח ואמר: “ה' בוקר תשמע קולי, בוקר אערך לך ואצפה. מהו בוקר? אלא זה בוקר של אברהם המתעורר בעולם, שכתוב וישכם אברהם בבוקר”. כל מקום שבא אברהם בספר הספרים בא בוקר עמו. מן הבוקר ועד צהרי היום משתלשל והולך נתיבו של אברהם. שהרי כך נאמר “וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום”. אף מחזות שדי יחזה רק כצאת השמש בגבורתו בהיות יום בהיר בשחקים. פעם אחת הוציאו אלהים החוצה כדי שיביט השמימה ויספור הכוכבים “ויאמר לו כה יהיה זרעך”. סתם הכותב ולא פירש איזו שעה היתה אז בעולם, שהרי בסמוך לספירת הכוכבים נאמר שם: “ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו”. כיוון שערב היום על אברהם מיד חשך עליו העולם ואימה גדולה אפפתו. חכם היה אברהם ביום. גיבור היה רק פעם אחת בלילה, כשנשבה לוט אחיו “וירק את חניכיו” “ויחלק עליהם לילה” ויך “את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו אל עמק שוה הוא עמק המלך”. אך אין מביאים ראיה משעה טרופה של מאבק ומלחמה, שכל אדם יוצא מגדרו ומשנה את טבעו וטעמו. דרך כלל אברהם שרשו בוקר. והוא שתיקן תפילת שחרית. איש הדמדומים, חכם בין־השמשות, היה יצחק, כמה שנאמר: “ויצא יצחק לשוח בשבה לפנות ערב וישא עיניו וירא”. יש מי שטביעות־עינו חדה לשעת בין־השמשות דווקא. עיני יצחק כהות היו. הוא היה שרוי תמיד בזמן של ספק יום ספק לילה. ש“בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו של יצחק והיו רשומות בתוך עיניו”, לפיכך כהות היו. ולפי שעיניו כהות היו אף דעתו לא היתה שקולה כל צרכה, כי השכל והדעת – עיני הרוח – יונקות תמיד מתוך עיני הבשר ומכוונות כנגדן. שני בנים בלבד היו ליצחק ודעתו היתה חוככת ומהססת ביניהם, לא תיכן רוחו של זה ולא של זה, לא השכיל להבדיל בין מזג זה למזג זה ולהכריע ביניהם. עשיו בנו צד אותו בפיו וסובבו בכחש. הואיל וחוש הראיה שלו היה לקוי שאב את מלו סמכותו מתוך חוש הריח בלבדו ונתבשם מריח השדה אשר ברכו ה', הנודף מבגדי בנו. יצחק לא היה בגדר אדם השלם, שאין אדם השלם אלא אדם השלם ובריא בכל חושיו. אף דעתו לא היתה שלימה כל צרכה, אלא חצויה או כפולה. ובדין אמר לו עשיו בנו: “הברכה אחת היא לך אבי?” לפיכך תיקן יצחק תפילת מנחה. אך אַתה יעקב הגדלת מהם, שתיקנת תפילת מעריב, שזמנה כל הלילה. כל מקום שאַתה בא לילה בא עמך, כמה שנאמר: “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא”. רק עזבת את ארצך ומולדתך ובית־אביך ירד עליך הלילה, אך אַתה לא חרדת, לא נבהלת, עמדת שקט ובוטח, פנים אל פנים עם הלילה. אַתה ראשון בין אנשי־קדם נתיצבת במערכה עם הלילה, כדרך שאַתה ראשון באדם נתיצבת להיאָבק עם איש, הוא מלאך, הוא “אלהים ואנשים” עד עלות השחר, היינו, בעצם הלילה. חידות ידברו אלינו הכתובים בדבר מאבקך, יעקב, בלילה ההוא. הנה נאמר שם “ויאבק איש עמו” והנה אומר הכתוב “כי שרית עם אלהים ועם אנשים”, ושוב שואל אַתה יעקב: “הגידה נא שמך” ואין איש או אלהים רוצה לגלות לך את השם. אבל מי זה? לבי אומר לי: שר הלילה הוא אותו פלאי. עמו נאבקת, יעקב. לא פחדת, לא חרדת. אמיץ ובוטח היית. נהגת בטוב טעם ודעת, כי חכם הלילה אַתה. לקחת לך קצת מאבני המקום ושמת מראשותיך – והרי לפניך מטתך המוצעת. איש ששנתו מתוקה על כר של אבנים, חזקה עליו שמיטתו לא תהיה לו כף הקלע בשום זמן ובשום מקום. אימה לאברהם, פחד ליצחק, אבל לא באלה חלקך, יעקב. הפחדים הללו, האופפים אותנו בליל־שמורים, כלום מנין הם מגיחים עלינו? ממקור־אימים קדום, מקור אדם הראשון, ש“כיוון ששקעה עליו חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים”, ממקור הדברים שנבראו בין השמשות, ומזיקים ביניהם. אבל אתה יעקב אף בשנתך רואה מלאכי אלהים עולים ויורדים בסולם. איש־לילה אתה לפי שורש־נשמתך. חכמים קדמונים, שדרשו על כל קו בדיוקנך קוים ותגים הרבה, ניחשו וידעו מה ניחשו, כשראו בעין יעקב זיו־ברקם של טללי־אורות בלילה. שכך אמרה אליך רבקה, לפי הכתוב במדרש: “בני, הלילה הזה אוצרות טללים נפתחו בו, הלילה הזה עליונים אומרים שירה, עשה מטעמים לאביך”. שוב יצאו חכמינו ודרשו: “כשהגיע יעקב לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כשנתן דעתו לחזור – קפצה לו הארץ. מיד ויפגע במקום. כשהתפלל ביקש לחזור. אמר הקדוש־ברוך־הוא: צדיק זה בא לבית מלוני וייפטר בלא לינה. מיד בא השמש”. ושוב יצאו ודרשו: “כי בא השמש – כיבה השמש, מלמד שהשקיע הקדוש ברוך הוא גלגל חמה שלא בעונתה, בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצנעא. משל לאוהבו של מלך שבא אצלו לפרקים, אמר המלך: כבו הנרות, כבו הפנסים, שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצנעא”. לילה, לילה, יסובבך תמיד, יעקב. אַך אַתה מאיר תמיד, כמה שנאמר עליך במדרש: “ויצא יעקב מבאר־שבע, יציאת הצדיק מן העיר עושה רושם. כל זמן שהצדיק בעיר הוא זיווה, הוא שבחה, הוא הדרה, יצא משם – פנה זיוה, פנה שבחה, פנה הדרה”. אור כזה, השופע מהדר־זיוך, יעקב, הוא אור הזורח מתוך מעמקי־אפלם של אנשי־לילה. זה אור חוסן הבטחון, אור האמונה, אור שלוות הנפש, אור טוב ומיטיב. המוציא בעצם הלילה את החמה מנרתיקה ושם חושך לאור. היטב אדע מנין בך אור זרוע זה, יעקב. מן הלילות שהיית רועה צאן לבן בעברו רחל, מהם שאבת חוסן ישועות ליעקב. מן הלילות עליהם אמרת “הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני”. מן הקרח בלילה; מנדודי־שינה בלילה. ובעבור רחל. אמת היא, יעקב, יותר ממה ששנתך נדדה בלילות בגלל הצאן נדדה בשל רחל. יחידי התהלכת שבע שנים ושבע שנים בלילות בעבור רחל. בדד היתה עין יעקב בלילות בעבור רחל. בדד היה קול יעקב בלילות בהגותו שם רחל. אַתה ספרת לא כאברהם את הכוכבים, כי אם את הלילות, השעות, הרגעים, בעבור רחל. כל לילה ולילה ספרת את השעות והרגעים בשם רחל. שבע פעמים שס“ה לילות ושוב שבע פעמים שס”ה לילות ספרת שעות ורגעים בעבור רחל באהבתך לה. בלילות ההם, יעקב, למדת שלוות הנפש, אורך הרוח, בטחון האני, חוסן היש בעמדך פנים אל פנים עם מערומי עצמך. בלילות ההם, יעקב, העמקת הגות, חכמת למאד, ירדת לתהום המושכלות, קנית דעה רחבה ושקולה, עלית למרום ההשגה ושבית שם שבי בבינת אדם. כיוון שהסתכלת באיצטגנינות הלילה ראית הכל באור בהיר וחזק. שום אופל לא עממך ולא שיבש את סברתך. לא שני בנים כליצחק אביך, כי אם י"ב שבטים יצאו מחלציך, אך עיניך לא כהו אף לרגע מלראות כל אחד מהם איש לפי תכונתו. וכשהגיעה שעתך להיפטר מן העולם וכינסת אותם להגיד להם “את אשר יקרא אתכם באחרית הימים” אף על ערש מותך לא ניטלה ממך בינתך היתירה והגדרת בדברים נכונים, מתלהמים ובוטחים, את טיב־מזגו של כל אחד מהם, איש על מראהו ואיש על טבעו, דיבורים הקולעים אל השערה. בראובן בנך בכורך החילות. רק פתחת את פיך והאירה חכמתך, היונקת ממקור הלילה העמוק: “פחז כמים”. ראובן הבכור לקה בבכור החטאים: פּחזוּת! אוי לאיש חפזי, לקצר־הרוח, אוי לו מנדוּדי־לילה. עיקר חטאם של הנודדים בלילה באני־שיט קטן בין משברי הרגעים פחזותם הנואלה לקפיצת הדרך בזמן. אך אַתה יעקב, שנס נעשה לך פעם וקפצה לך הדרך ובגעת במקום, היטב ידעת שנסים בזמן אינם מתרחשים ואין קפיצת הדרך בשעות שכול וכשלון לבודד בלילה. הדר־זיוך מאיר לנודדים הבודדים בישימון הלילה.


 

יב    🔗

רצונך לדעת קיצור הענין מה בין עולם־חזיונותיו הקדום של ישראל לבין עולם החזיונות של עמי־קדם אחרים, או בין עולם החומש לבין עולם אגדות־יון, למשל, בוא, שמע: אלהי ישראל אלהי בוקר הוא; עמים אחרים עובדי כוכבים ומזלות היו. ספר החוּמש מולדתו בבוקר השכם ואור היום הגדול שפוך על דפיו; אגדות־יון יונקות הרבה מתהומו של אופל. ישראל אומר אחד, “ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”. אף הלילה נבלע לתוך היום כדי לעמוד על אחד. עמים אחרים מניחים מאז ומקדם שתי רשויות או הרבה רשויות בטבע ובאדם, ואין צריך לומר שרבים מהם אומרים ללילה אבינו אַתה. ראינו את אברהם החובש את חמורו בבוקר השכם. הוא, אָב להמון גויים, משמש מכל מקום בנין־אָב לאָפיו של ישראל וכל מעשיו סימן הם ליסוד קדמון, המשמש כוח הפועל בכל הליכותינו עלי במות העולם. מכל מקום תו הבוקר טבוע בישראל הקדום, בדיוקן הנער שלו, כפי שהוא נחזה לנו על דפי בראשית. יצחק הוא חולית־ביניים בשרשרת האבות. יעקב חותם את השרשרת והוא חותמנו. לילו של יעקב אינו ליל חושך ואפילה. אף הוא זרוע אור נכון כנכון היום. זהו לילה מואר, בקריי מאד, כפי שהוא מתרחש לפעמים בחלום, שהזמן מתהפך בלהטיו ובתחבולותיו ומשמש בכמה גוונים בבת־אחת, והוא זמן והיפוכו. משל אין הזמן רקע, שטח, מישור, אלא מעין סולם שבחלום יעקב, שמלאכים עולים ויורדים בו תחת להיות יורדים ועולים בו, זמן שבנס ולא שבדרך הטבע. אבל סתם זמן שבחומש בוקר במשמע. צא וראה מה שנאמר בספר ה“זוהר” על שני המלאכים עזא ועזאל לאחר שנברא אדם וחטא ויצא בדימוס ובאו שני המלאכים לפני הקדוש ברוך הוא וקטרגו עליו. מיד “הפילם מן המדריגה הקדושה שלהם מן השמים”. ועל עזא נאמר, ש“העמיקו הקדוש־ברוך־הוא בעומק החושך וישב בעומק עד ערפו” “וחושך נזרק בפניו” “ועל כן נקרא נופל, נפל פעם אחת מן השמים ונפל פעם אחרת אחר כך בעומק החושך”. ואילו החיים התנ“כיים מתרחשים על הרוב לאור היום. רק בשעת הרת עולם, במבואי עלילה גדולה חורצת גורל, לוקה המאור הגדול ובאה חשיכה של ארעי לעולם, כגון תרדימה שירדה על אדם בבריאת חוה, ועל אברהם בברית בין הבתרים, הענן הכבד על ההר במתן־תורה. יום צח ובהיר בשחקים הוא יום התנ”ך וכל הנפשות הפועלות בו, כיוון שהן פותחות פיהן מיד מאירים דבריהן בשפה צחה וברורה. מזל צחות שולט כאן בכל. אמנם, אוזן בוחנת שומעת בת־קול של הטמיר והנעלם עולה מתוך כל הקולות, כי הפלאי חולש על כל הקורות ומכוון את המעשים מאחורי הפּרגוד, אך הקולות עצמם צלולים הם. זהו יקר סגולתו של התנ"ך, שהסוד נחבא לו, הנגלה כביכול מדבר בעדו ועומד על מכונו בכוחו שלו לכאורה. “הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו”. עין ההשגחה צופיה, אך הרשות נתונה לבן־אדם להיות אדון הארץ, למלא אותה, לכבשה ולרדות בכל יצוריה. רק למלאך הנופל, המקטרג, נזרק חושך לעינים. אך אור זרוע לאדם.

ענין אחר חזיון־יון, שנגלה ונסתר פתוכים בו זה לתוך זה ושרויים בערבוביה, שמש וירח, יום ולילה, משמשים בכתר אחד, ואין אחד מהם ממעט את דמות עצמו. אפשר משום כך מתמעטת בתחומי תרבות־יון דמות האדם. מכל מקום תורת האדם בצלם אלהים יצאה מבית מדרשו של ישראל, של יעקב איש תם, הרואה בחלומו מלאכי אלהים יורדים ועולים דווקא. ושוב אין חלום יעקב בגדר חלום. כשם שאין לילה שלו לילה סתם. חלום יעקב הוא מציאות, מה שאין כן יון, שהמציאות בה נראית כעין חלום. לכאורה אין ביון זו מן התוהו, שעליו נאמר בספר ה“זוהר”, ש“הנה יש לו צורה וכשמסתכלים בו אין לו צורה כלל”. אדרבה, היא כל עיקרה צורה ולבוש וכל אישיה אנשי־צורה הם. אבל יש ביון מן הבוהו שה“זוהר” אומר עליו “לו יש ציור וצורה”. יש ציור וצורה וגווני־חן למאליפות, ואף־על־פי־כן אין זה עולם של מציאות ממש, היינו, לא עולם של אבות, כעולמו של ישראל, אלא עולם של אברכים, גיבור־כוח, רבי־שרירים, חכמי־לשון, ברוכי־כשרון, מפליאים לעשות בסיוף, בשלח, בקשת, בחליל ובמצלתיים, בשיר ובאגדה, אף־על־פי־כן אברכים, לא אבות, המעניקים על ראשם גלגל חמה של שבטים ודורות, העתידים להיברא. הם חיים חיי־שעה שגיאי־כוח, ולא חיי־עולם. הם מנעימים זמירות ואורגים שירים לשמש, לירח, לכוכבים, למזלות, לאיתנים, לבני־שחף, לגיבורים, לאלים קטנים וגדולים, מנצחים או כושלים, למלכים, כן, גם למלכים ולשליטים. אך לא לאל יחיד ומיוחד, עילה ראשונה, לטמיר ונעלם, השופך את מלכותו על כל בשר, אדון כל הרוחות, כל המזלות, כל האלים. הם לא אמרו שיר היחוד לא לאל ואף לא לאדם, לא לאדם כמות שהוא, כפי שנברא, בצלם אלהים. אדם שר, מלך, גיבור, דרקון, בן השמש – מהיכי תיתי. אבל אדם סתם, פשוט, לא שר, לא אל, לא גיבור ולא מלך, מה הוא ומה חייו כי נשיר לו שיר? זאת חכמת יון. זה משפט אברכים מחוננים. אכן, יון היא מלכות החלום. ערב מציאות ודמיון. אין בה תוהו, אבל בוהו יש ויש בה. הנעלה ונקלה עולה בה בקנה אחד. שמא ערבוביה זו מקורה בדמדום נפשי, בבין־השמשות ארוך. לילה של יעקב הוא לילה יומי, ואילו יום של יון לילי הוא. בסולם יעקב יורדים ועולים מלאכים. ואילו בסולם־יון מעורבים בני־אלים ובני־שחץ כאחד. יעקב נאבק פעם אחת עם פניאל ויצא צולע עד עלות השחר. כל חיי־יון הם מאבק וצליעה. אראלים ומצוקים, ענקים, נפילים וזוחלי־עפר, נימפות, סיראֶנות ומפלצות, דרקונים ואַמזונות, שדים ומלאכים יחפזון כולם יחד. בישראל היתה התגלות אחת בקולו וברקים. ביון הקולות והברקים של ציאוס אינם פוסקים כמעט. שם מרוצה ומהומה ומבוכה לאין שיעור. כל הברואים כולם, דרי־מעלה ודרי־מטה ויצורי־תפתה יחדיו מחובקים ומבוללים יוצאים במחולות המחניים, מחול הכלולות ומחול השגעונות. פשעים וצדקות, תבונות ושגעונות, מעללי גיבורים המזהירים כזוהר הרקיע ומזימות נוכלים שפלים ושטנים נקלים, יהיו כאן לאחדים. מה כאן? חלום? אכן, חלום. לא כי סיוט. כל אגדות־יון יונקות מן החלום, שנדלח והעכיר ונעשה סיוט. שגיון הוא, אם לא שגעון, שגעון של גאון, ובכל זאת שגעון. וכי לא ממקור הסיוט המטורף צמח סיפור המעשה על טאַנטאַלוס, שלקח את בנו יחידו ובשלו מאכל־תאוה לבני־אלמות? והיכן כאן השה? היכן המלאך שאמר לאברהם “אַל תשלח ידך אל הנער ואל תעשׂ לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה”? היכן הזה לעולה ביון? אף הם הקריבו פרים וכבשים, שחטו, אכלו. הה, זללו. זכרו את פרשת האורחים בבית פנלופה, בהיות אודיסיאוס האיש רחוק בדרך. אבל הם לא הקריבו את השה לעולה כפּרה על האדם. לא מרחמיהם על החי לא חשכו בני־אלמות את בנו של טאנטאלוס, אלא ממיעוט רחמיהם על האדם. הם שחטו את האדם ואף את השה משכו ולקחו. לא היתה יראת־שמים ביון. זהו קיצור ההבדל בין עולם־חזיונותיו של ישראל לעולם־חזיונותיה של יון. כדבר אברהם אל אבימלך בגרר: “כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי”, דייק הכתוב לשון “רק” כלומר, הכל יש מסתמא בגרר: חכמה, השכלה, תרבות, כשרון, כן כשרון, כשרון, אבל רק אין יראת אלהים במקום הזה. ובאמת, אמר לך אדם חכמה יש ביון, אמת יש, כוח יש, גאון־יוצרים, תאמר: כן, יש, בוודאי יש. כל צרור המור הזה יש. חכמים הם ביום, חכמים בלילה. אבל ראשית חכמה לא היתה שם. לא די לו לטאנטאלוס, שנצטוה או נתבקש או נרמז על ידי האלים לשחוט את בנו ולבשלו מאכל־תאוה בעבורם, עמדו הם או אחיהם האלים והוציאו עליו פסק־דין דרקוני לעמוד בלב בריכה מושכת מים חיים. לחצות את המים עד צוארו. עד סנטרו ממש. ועל חופי הבריכה שתולים עצים נושאי פרי־מגדים ערבים לחיך וענפי העצים פרושים ותלויים מתחת לחטמו וכל פעם שטאנטאלוס משפיל ראשו לרוות את צמאונו מיד המים כלים והולכים עד שאין לפניו אלא הקרקעית השחורה. כיוו שהרים ראשו שבים המים לעזוז דכיים ועולים ומגיעים כמעט עד שפתיו, כמעט, עד ולא עד בכלל. אותה רוח רעה משחקת את מהתליה גם בין טאַנטאַלוס ופרי העץ. שלח את לשונו הרימו העצים את צמרותיהם עד למרומי העבים; החזיר את לשונו אל פיו העצים פורחים ועולים ועליהם כל פרי־מגדים. איזה עולם אכזרי ורע־מעללים, המתמלא ומתרוקן חליפות כדי להשביע את האדם ממרומי הרעב והצמאון. אין עולם רע זה מייסר את האדם בשוטים ובעקרבם, אלא בפרי־הילולים, בבאר מים חיים, בחזיונות־שרב או בדמיון נפרז, בכוח היוצר של לעילא ולעילא, ההופך את כל מראות היקום לחזיונות־שרב. אין בידי טאנטאַלוס עתיר־הרוח וגאון־התנובה אלא מפח־נפש שאינו פוסק. מי איש ולא עברתו שואָה זו בשנתו או בנדודי־שנתו, בחלום־תנומתו או בחלומותיו בהקיץ, ששופתים למראה עיניו סיר נפוח של תענוגות, הניתן לפניו רק כדי חוט השערה מהישג־ידו. אין זה נסיון עקידה לבוקר אחד. כי אם עקידת־תמיד, עינויים ממשיים על ידיד תענוגות מדומים, צער שבתקוה ויסורים שבתוחלת, מפח נפש שבכליון־נפש.

זהו עולמה של תרבות יון, לא, של כל תרבות, של תרבות, העושה לה פסל מסכה של אלהי היצירה, ללא יראת־שמים. אמת עתיקת־יומין, אך לא אמת של היום החדש, אף לא אמת של יום. אמת זו מתבהרת לנו בחומרת משמעותה רק מתוך עמקו של לילה, כמה שנאמר בספר ה“זוהר”: “אמר רבי יצחק, בשעה שהקדוש־ברוך־הוא ברא את העולם וביקש לגלות עומק מתוך סתר ואור מתוך חושך היו כלולים זה בזה, ולפיכך מתוך החושך יצא אור ומתוך הסתר יצא ונתגלה העומק”. מתוך הסתר, מתוך שפריר החביון של ליל־שמורים, יוצא ומתגלה ודאי אחר, ודאי שלאור היום אין אנו משיגים אותו כל צרכו.


 

יג    🔗

שמא תאמר שטאַנטאַלוס הוא מעשה יוצא־דופן בחזיונה של יון? אדרבה, אין הוא אלא סימן ודוגמה לכלל מראותיה של יון המעטירה. לא מחזות שדי יחזו סבי דבי אתונה, כי אם חזיונות־בלהות. אף על גני־עדניהם פרושים צללי־בלהות. אף חלומותיהם המתוקים סיוטים מרים הם. נתקיים בהם מה שראה פעם רבי אבא, לפי ספר ה“זוהר” “אילו אחד, שפריו נעשה עוף שפרח ממנו. היה רבי אבא בוכה ואומר: אילו היו בני־אדם יודעים למה רומזים היו קורעים מלבושיהם עד טבוריהם על שנשכחה החכמה מהם”. בכה רבי וידע למה בכה. הוא על תרבות, שפירותיה נעשים עופות הפורחים ממנה, נשא את קינתו, על תרבות מתה, שאין בה נשמת אלהים חיים, נשא את קינתו, על תרבות, שהיא כולה בבחינת “ויקו לעשות ענבים ויעש באושים”, על תרבות שהיא מסיטרא דלילה, שכל שיש בה הוא בה במידה אין בה, על תרבות שעץ־החיים ועץ־הדעת הם אילנות שנים ולא אחד. וכך אמר ר' יוסי בספר ה“זוהר”: “אותם אילנות שנראית מהם החכמה כולם בהרכבה אחת הורכבו. כל העושים פירות, חוץ מתפוחים, סוד אחד הם, רק השבילים נפרדים”. כל הפירות חוץ מתפוחים, כלומר, חוץ מחקל תפוחין קדישין. כל יתר העצים הם חזיון־שרב. כולם חושך הלילה ישופם. “רק השבילים נפרדים”.

אם לא תדעי לך היפה בנשים לקבל לקח מסיפור המעשה על טאנטאלוס צאי לך בעקבי אגדת פרומיתיאוס. אגדה זו, בגירסותיה השונות, צמחה ללא ספק מתוך חלום־בלהות, שפקד פעם בימים מקדם בן־תמותה אחד ומאז היום היא פוקדת רבים בין ישנים בין ערים בלילות. פרומיתיאוס של אסכילוס נכבל בידי שני האלים כוח ועזוז ונצמד לסלע שומם על עברי פי תהום להיות ניצב שם במלוא קומתו תמיד “ללא שינה” ולהקשיב נצח לשקשוק כבלי הברזל, רתוקות זרועותיו, ולהמית גלי הים הזידונים המחרישים את אזניו. מה נורא החרון אשר ניתך על ראש האל גומל הטוב לבני אדם. לא כטאַנטאַלוס ששוחט בנו היה פרומיתיאוס. אדרבה, הוא טוב ומיטיב. ואף הוא בא על העונש האכזרי אשר אין משלו אף באגדות הקודרות, אבל יש משלו במציאות חיינו. ויש משלו במציאות חלומנו. מי איש לא אחזתו הבעתה בחלומו באשר יחוש את הכבלים המרתקים אותו אל משכבו? הוא נצמד, אך משכבו נישא באויר ומרחף מעל לתהום. במאמצים יחתור לקום ולא יעצור כוח. גיוו כמו הושם בנחושתיים ורגליו בסד. המעט לפרוממתיאוס ברחפו על עברי פי התהום, מרותן אל צוק הסלע, בא נשר ומנקר בחזו וטורף את כבדו.

נופך נוסף זה במרי־עניו־ועינוייו של פרומתיאוס, יותרת הכבד, הנתון למקורו הנושך של הנשר, הוא מעין רבית קצוּצה ונשך לגזל החיים בתרבות זו, היוצרת אור ובוראה חושך בערבוביה משונה, הטורפת את הטובים והרעים כאחד, העונשת את הטוב במנת־פגעים כפולה ומכופלת. זו היא רבית קצוצה של תרבות רעה קוצצנית וקטלנית.

לכן אני זה דברי: מי זאת עולה מן המדבר כתימרות־עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, אך רוח חיי־עולם אין בה? הוי אומר: זו תרבות יון. שחורה היא ונאוה. שחורה לא על שום שנשתזפה בשמש היום הגדול, כי אם לפי שהשחירה מצללי הלילה הכבדים הרובצים עליה. אסורה היא בחבלי־תנומה וחלומות מתרחשים בה. כל מה שהגדילו והקטירו למיתוס הנסוך בה לא נתכוונו אלא לחלום הפרוש עליה. אין בין חלום למיתוס אלא מה שיש בין יחיד לרבים], בין פרט לכלל], בין בודד בלילה על משכבו להמון חוגג וצועד בסך ואף הוא נחזה כחולם. היחיד רואה בחלומו גן פורח והעמים צפו בחזיון המיתוסים גנים פורחים או תפתה ערוך, קרבות איתנים, רהב מוץ את הים, נימפות, בנות הים, המושכות אחריהן בנועם זמירותיהן עוברי ימים לתוך המצולות. עמים חלמו בציבור, כדרך שהם מתפרעים בצוותא ויוצאים לתרבות־רעה ולשגעון בקהל רב. אך מי בודד על משכבו בלילות לא הלך בחלומו אחרי הזמר המפתה לטפס במעלה ההר עד תאוות גבעות עולם ולרדת תהומות למצולות החמדה? כך במציאות שבחלום. אך שבעתים אוי ואבוי לתרבות שהיא כל עיקרה חלום שבמציאות.

אך אנו כולנו בנערינו ובזקנינו, אנו כולנו, בני־דורנו ובני הדורות הקודמים, אף בני הדורות האחרונים בישראל במשמע, יורשי תרבות־יון הננו. אף אנו בני ישראל לא למדנו עיקרי התורה של יעקב איש תם. על כל כזית תורת ישראל יש בנו כמה וכמה זיתים תורת יון. אגדות־יון הן תמצית מציאותנו הנפשית. מן החלום הלילי צמחו אגדות־יון וחלום הזה רובץ כסיוט על כל מערכי־רוחנו. הניצוץ הישראלי הקדום דעך, דועך. לאש זרה של תרבות־יון אנו מקטירים. זאת אדע אל נכון בעצם הלילה, בשעת סילוק שכינת השינה מעיני. אדע. אף אחוש זאת. כאש תוקד בעצמותי הדעת הזאת. אדע ואחוש, אך נבצר ממני לתקן את הדבר. את עצמי לא אוכל לתקן, קל וחומר אין באוצרי סם־תרופה לתיקון העולם. נדבה אני מבקש, למתנת־חנם אני מושיט את ידי: מעט סם־שינה, קורטוב מרגוע לרוחי הנסערה, טיפה של שלוה. אך מה תקוה לנו מתרבות זרה, נעורה מכל דעת מה בחשוכא? תרבות זו בשני אופנים עשתה את העולם כמצולה הומה תענוגות, שעשועים, זיקוקין של צחוק וקלות־ראש, הילולות מפתיעות, תשואות של תהלוכות המוניות ורעש כלי־רכב וצלצלי משדרים ורמקולים ולהטים של מוקיונים ולולינים, שאין בה דג חי לרפואה. מכאן צרה לו צורה של סיר נפוח ולהטוטים של צלמינוע על הבד וכך תפרה בד אל בד למסכת בדים בחוטי עצבות ומרה־שחורה. ומכאן שלחה כרוזים להודיע בקול מבשר בכל השווקים, שכל המהומה הזאת אינה אלא ריקנות מבהילה, ונמצא שאף הצעקות על המהומה הריקנית מרבות מהומה והצעקות על הצעקות הגורמות למהומה מוסיפות גם כן קורטוב של מהומה, עד שהמהומה על מהומה יוצרת מהומה על לא מאומה.

אוי, מי יחיה מישימון־אל? מי יחיה מעט־קט את חיי נפשו בדור שהכל חיים רק את הכל ושום אחד לא את עצמו ותחת חיי עצמו מתפטמים רבים, רבים מאד, בחיים זרים. הרי כל כזית של חיים זרים הנכנס לתוך האני תופס מקומם של חיי עצמו. זהו הענין. הוא נתחוור לי בחומרת משמעותו מתוך אפלו הבהיר של ליל־שימורים.


 

יד    🔗

אמרתי “מה טוֹבוּ אהליך יעקב”, ארד גם לסיפא של הכתוב “ומשכנותיך ישראל”, היינו, ישראל סבא. ישראל סבא מיסודם של יהודים יראים, חרדים עם אל ועם קדושי הצדיקים והחסידים, הקמים בלילה לערוך תיקון־חצות. אף הם נגעו בכף ירך יעקב ועמדו כמוהו על סוד הלילה. ודאי משום שהם יהודי החורבן היו וקדם להם המקונן ואמר “בכוֹ תבכה בלילה ודמעתה על לחיה”. מאז יהדות זו, היושבת בגולת רוסיה ופולין “ודמעתה על לחיה”, מעמיקה חקר בסתרו של לילה. זהו הטעם. ונוסף לו טעם שני. יהדות זו של גלות רוסיה ופולין היתה יהדות של “זוהר”. היא למדה “זוהר”, קראה ב“זוהר”, אמרה “זוהר”. ובספק ה“זוהר” כך נאמר: “אור שברא הקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית היה אורו עולה מסוף העולם ועד סופו ונגנז. מה הטעם שנגנז? כדי שלא יהנו ממנו רשעי־עולם, והוא גנוז לצדיקים לעתיד לבוא, שכתוב,אור זרוע לצדיק ולישרי־לב שמחה'. ואז יתבשמו העולמות והכל יהיה אחד, ועד יום העולם הבא הוא טמיר וגנוז”. ואילו גירסה אחרת אומרת שהאור נגנז בתורה. פשיטא שיהודי התורה חיפשו את האור הגנוז בתורה, חיפשוהו תמיד, לקיים מה שנאמר “והגית בה יומם ולילה”. מאחר שהם עשו לילות כימים לתורה נעשו להם הלילות כימים לאורה.

רבי פנחס מקוריץ, חכם עמוק כלילה, באמת הפליא להוקיר את ספר ה“זוהר” עד שהיה בכל יום אומר שבח והלל לבורא, שהביאו לעולם לאחר שספר ה“זוהר” ראה אור. והוא שאמר: הגלות היא כל כך קשה שאין לי סם־מרפא אלא ספר ה“זוהר”.

ואני בלילה הזה הקיצותי ולא קמתי, יען כי לא קמתי לא לתיקון־חצות ולא לשום תיקון, כי אם מחמת קלקול שיש בי, שזה ימים ושנים, אהה, לילות ושנים, נשיתי שינה טובה. ויש לי בלילה הזה פנאי לרוב. כבר טיפסתי בסנסיני עץ־הדעת של ישראל הקדום, אף לגינת הביתן של חכמות יון ירדתי מעט־קט. ועדיין צללי הלילה כבדים ושחורים מני שחור. אָנה מפניך אֶברח, לילי האטום? הוי, עיור אַתה אין עינים. מי יהיה לי לעינים בגלות החל הזה של לילי השחור? אזכרה ימים מקדם, בהיות ישראל הוא יעקב רואה מחזות שדי בחלומו. הבה רועי עדרים כיעקב בשעתו, רועי צאן קדשים. אם לא תדעי לך היפה בנשים, מלכת החלום, סם־תרופה לשינה מאַין אמצא, צאי לך בעקבי רועי הצאן. הם אנשי תיקון־חצות, הבוכים בלילה על גלות השכינה, חקרו היטב את רוח הלילה והגיעו עד תכונתו. אלכה לי אל הגוילים הנושנים של ספרי יראים וחסידים. פתחתי ספר ספורי המעשיות על רבי יעקב יצחק מלובלין, המכונה החוזה. ולמה נקרא שמו “החוזה”? כך היה מעשה. מברייתו נתברך בחוש־ראיה הצופה למרחוק. אילולא אני חושש מפני המלעיגים אני אומר מה שחסידים אומרים עליו, שבדומה לאדם הראשון מסוגל היה להביט מסוף העולם ועד סופו. אפ־על־פי שמשקלקל אדם הראשון נגנז האור הקדמון לצדיקים לעתיד־לבוא זכה “החוזה” באור זה והיה צופה ברוח־הקודש למרחקים. כך ראה החוזה, והוא ינוקא, למרחקי תבל. אויה, מה ראה בעיניו הפקוחות לרווחה? ראה עולם מלא שחיתות ורוע. ראה נחלי־דמים, נחלי־בליעל, שוצפים ועוברים פני תבל. נבעת. התפלל לבורא העולם ליטול את רוח־הקודש מעיניו. צמצם הבורא יתברך את טביעות־עינו של ר' יעקב־יצחק לכדי תחום קטן יותר. היה ר' יעקב־יצחק רואה מכל מקום למרחקים שלעיני בשר ודם פשוט לא היתה שליטה בהם. תפילה עושה מחצה, עושה שליש, עושה משהו, ולא הכל. ר'' יעקב־יצחק על כרחו היה צופה ורואה יותר מכפי שיעורו של בשר ודם ועל שום כך נקרא “החוזה” מלובלין.

הנה אף “החוזה” מלובלין טעם טעמם של לילות־נדודים. ענין זה מתיישב דווקא על השכל. אין בעיני־בשר אלא מה שיש בעיני־רוח, וכן להיפך. מי שעיני־בשרו היו צופות למרחקים, אף עיני־רוחו כך. רוח ערה אינה מניחה לישון. רוח ערה פעמים קשה לשינה אף מן הלב הער. שולמית היתה ישנה ולבה ער. כיוון שקול דודה דפק לה “פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל, קווּצותי רסיסי לילה”, מיד הקיצה. לא הקיצה, שלא היתה ישנה כלל. רבי יעקב־יצחק קול דודו שבשמים דפק לו תמיד מתוך לבו וגזל ממנו את שנתו. כך שכלי אומר לי, שׂכלי הער בעצם הלילה הזה. אבל בספר הפתוח לפני כתוב כך: “דרכו בקודש היה, שלא היה רשאי להלין בביתו שום מעות, אף פרוטה אחת, כי אם לפזר הכל לעניים. וכן הורגל במידה זו, שלא היה יכול לישון בשום אופן, באם היה מונח באיזה מקום או באיזו תיבה שום מטבע. וכן קרה כמה פעמים, שהיה מתעורר בשנתו בלילה ואינו יכול לישון עד שהוכרחו לחפש בחורים ובסדקים, שמא ימצאו איזו מטבע קטנה מונחת בשולי הכיס של איזה מלבוש, כדי לבער את המטבע, היינו, לשלחה לאיזה עני, ואז הלך לישון. וכן ידוע ומפורסם לכל גודל הפלגת צדקת פזרונו ונדבת לבו אשר אין לשער וכל אשר לו נתן לעניים. פעם אחת בא איש חסיד אחד מפולין, ולפי שבא לעיר אחרי חצות הלילה, והימים ימי חורף, חושך ואפילה וגשם גדול על פני הארץ, לזאת לא הלך החסיד באותו ערב לבית מרן הרבי לקבל פניו. והמנהג שאם חסיד נוסע אל הרבי כל החסידים נותנים בידו פקדונות אל הרבי, כי הנסיעות קשות מכובד הדרכים. והרבי הקדוש כאשר רצה לישון בעת ההיא הרגיש שיש ברשותו מעות, שלא חלקן לעניים, ואינן מניחות לו לישון. לזאת התחילו כולם בביתו לחפש בכל המקומות שאפשר מונחות שם מעות, ולא מצאו מאומה. אז אמר הרבי מרן הקדש: אולי בא איש חסיד לאיזו אכסניה שהביא בעבורי מעות ודינן כשלי ואינן מניחות לי לישון. על כן לכו וחפשו ושאלו באכסניות שחסידים באים לשם וחפשו אולי בא מי מן החסידים. הלכו וחיפשו ושאלו בכל האכסניות, עד שמצאו את החסיד שהגיע אותו יום לעיר”.

אמת היא שסיפור המעשה במלוא ענינו מתחיל רק כאן, לאחר שמצאו את החסיד ונתפרשו כמה וכמה ענינים העומדים ברומו של עולם התיקון. אך לא אוכל להאריך בזה. כבדו ידי. אף כבדו עיני. אהה, אף צללי הלילה עודם כבדים רב מדאי. ימים עוברים, שבועות חולפים, שנים נגוזות, חיי אדם, הם כולם, עפים ממש כעדת צפרים בצאתן למסעיהן אל הארצות החמות. ואילו ליל־נדודים אחד על עמדו יעמוד; כנציב־מלח בעיניים יעמוד; כגזלן קר הוא ניצב לנגדך וחרבו השלופה בידו. ארוך הוא כאורך הגלות, כתרפ“ט חדשי אלול בבת אחת. כן, צללי הלילה הכבדים רובצים עלי. לא אפן לספורי־מעשיות. אני רק נחמה אחת מצאתי לי בליל עניי ומרודי, שאף רבי יעקב־יצחק לא שבע מן הסתם נחת מלילות־נדודים שפגעו בו. אך כלום צרת הרבי היא נחמתי? רבי יעקב־יצחק כל אימת ששנתו נדדה עליו ידע על שום מה נדדה. בדומה לכך מסופר על רבי אחר בספר “זכרון טוב”, שמסופרים בו שבחי הצדיק מנסכיז, ש”בלילה היה כל ימיו נר דולק בחדרו בשעת השינה, וכשכבה הנר היה מיד מתעורר. וכשהיתה שנתו נודדת היה תולה את מניעת השינה בדבר זה, שיש מסתמא צער בעולם, או לצדיק הדור, או לאיזה חולה. ועל הרוב היה נודע שכך הוא הדבר. פעם אחת נדדה מאד שנתו, אמר שבוודאי יש באיזה מקום צער גדול, בלשונו ממש, יש מסתמא באיזה מקום חבילי־חבילין של צרות".

הנה כך הוא הדבר. יהודים יראים, מנהיגי עדות בשראל, כוון שקפץ עליהם פגע רע זה של טירודי־שינה ידעו לחפש את מקורו. הם תלו במיעוט צדקה, במציאת המטבע, בצרות ישראל. אנו, אחרונים שבאחרונים, כשהננו מתהפכים בלילות על משכבותינו ומרגישים כליון החיות לטיף־טיף של שינה, על מה ולמה באה עלינו הרעה הזאת? על חטא איזה מטבע או אסימון ניתך עלינו חרון אף זה?

מי יגלה לנו רז זה? מי ישקנו מעט סמי־נחמה? לא אדע על מה ולא אבין עד מי.

ועל כך יאמר הקונן: בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה. או שמא אספיג מעט מן הדמע לתוך מדרש לילה?!


 

טו    🔗

בליל־נדודים הזמן צועד לאט.

ואיני יודע טעם לדבר. אפשר לא כל השעות שוות הן ואפשר אין האדם שווה בכל השעות. אפשר ילדי הזמן נבדלים זה מזה, מהם כנשרים קלו ומהם כצפרדעים יזחלו. ואפשר מהלך העתים נוהר למישרים תמיד, אלא שבאדם מתחולל איזה קלקול כגון, למשל, דרדקאות בבית־הספר, שהם לעולם הם, אבל יוצאים לתרבות־רעה כל פעם שנכנסת חולשת הדעת במורה ואינו ממלא את תפקידו בבטחון ופוקעת מרותו ומתרופפת המשמעת וגוברת החוצפה והכיתה נעשית אותה שעה למהפכת אלהים. כאילו לא תינוקות חובשים את הספסלים. אלא כתין של מחבלים ומזיקים. הוא הדין ילדי הזמן, שהם פורקים כל עול ועושים להכעיס כל פעם שתש כוחו של אדם ושוב אין המושכות בידו. צריך להיות אומן פדגוג לזמן. צריך להיות חזק בזמן. על החלשים בזמן אין רחמנות. הזמן הוא סוס עיקש ועקשן. במעלה ההר הוא מסתרב, זוקף את רגליו הקדמיות, בועט. אך אדם בליל־שמורים צועד במעלה ההר, ולא ברגלי הגוף, כי אם ברגלי הנפש, הוא מעפיל כל עוד רוחו בו, מטפס ונפשו בכפו. דופק בצפרדע הזוחל. הוא עצמו זוחל, ובזחלו ירדוף אחרי צפור השינה. לכן הזמן סוס ממרה הוא בליל־נדודים. טחנות הזמן טוחנות לאט, ולא רגעים יוצאים בקמח הטחון, כי אם דקים, כל דק דק מן הדק, אך אורלוגין הזמן שואג בקולי־קולות תיק־תק. קול בליל־נדודים אין זה קול שביום. הוא עז יותר, אף מחוצף הרבה. ואיני יודע טעם לדבר. אפשר שכשם שאינו דומה קול וקול אין קול דומה אף לעצמו, לפי שקול אינו נושא רק את עצמו, אלא נושא גם את נושאו, כשם אין הוא משמיע את עצמו בלבד, אלא משמיע גם את מקומו וזמנו. אינו דומה קול בהר לקול בבקעה, קול ביום בהיר לקול ביום מעונן, קול בכוח לקול ברפיון־רוח, קול העומדים על הפיגום ואנך הבנין בידם או קול הבוצרים וקוראים “הידד” לקול שיח באפס־מעשה או לקול אנקה בפי אבל. אך קול בליל־נדודים הוא בליל של קולות, אנקות ומצהלות, תשואות ונכאים, הידד ואללי. קול חתן וקול כלה, קול עולל הגועה לרסיסי חלב האם, כשם שאני גועה לרסיסי חלב השינה, וקול מבכים על המת, הכל שוקק והומה מכל קול המנסר בליל־נדודים. ואיני יודע טעם לדבר. אפשר לפי שכל קול ניגר לתוך דממה כבדה ומוצא לפניו מרחב־מחיה להשתפך במשנה־כוח. אף יונק מדממות הרבה, משמין מתוכן ומתעשר מפסלתן. ואפשר לפי שאין בקול אלא מה שיש באוזן השומעת אותו, היינו, באדם גופו. האדם צר צורה לכל ונותן נשמה בכל, ואת נשמתו הנסערה בליל־נדודים, את נשמתו החפזית והפוחזה, הוא מפיח לתוך הקול. ולפי שהמתהפך בחבלי־שינה על משכבו בלילה הוא רשות פרוצה לכל הרוחות וספוג לכל רחשי־תבל ונפשות רבות נכנסות לתוכו ומוחו כוורת זכרונות ודמיונו מעובר חיים הרבה, רוחו הר־געש של חזיונות ורבות מחשבות בלבו ושוב אינו בגדר רשות היחיד אלא רשות הרבים וכל הויות העולם מתלבשות בהויתו, לפיכך גם כל קול הוא כפטיש המפוצץ צלצלי קולות ובנות־קול למכביר. ויש אף בקול דממה דקה קול המון העם ברעו, קול־חרדות, קול בכי חרישי בפי העולל בבית השכן, קול אנקת הזקן מאחורי הקיר, קול יללת חתולים במדריגות הבית, קול אובד ונידח המשווע לעזרה, קול מלמד הדרדקי שלי בגערו בי הקונדס, קול אנקת פצוע בשדה, קול הגווע, קול הטובע. הלא בליל־נדודים אף חריקת הדלתות חריפה יותר וכל הרשרושים הם רעשים. ואיני יודע טעם לדבר. אפשר חלל הלילה מחריף הכל, ואפשר מדבר השממה שבלב האדם, שנפשו מייחלת בכיסופים לתנומה־מעט, מטיל טעם של חריפות בכל. המדבר חריף ושנון הוא, שאין בו ליח, אין בו לחלוחיות, אין בו סם־שיקוי להרוות את הצמאון, אין בו מים חיים. אך המדבר הומה ותוסס יין הדמיון, יין השרב, המדבר חריף ושנון הוא. במדבר אין ממש, המדבר כולו מן. במדבר הלילה כל הדלתות חורקות יותר. וכשאדם נע ונד בשנתו בלילה ומהלך דל"ת אמות ועובר מחדר לחדר, פולח בלאט דלת הרי זו סובבת על צירה ביללת־תנים. ואיני יודע טעם לדבר. אפשר לפי שתנים מקננים בקרב לב אדם והם מתנים תמיד אתנו ובנו נכאם. ודאי גם לפי שאדם המצעד בלילה נזהר הרבה ופוסע בלאט וחושש להפיק קול רעש והוא נוגע ואינו נוגע בשום כלי מכלי הבית, לכן אף הדוממים מתמרדים עליו ומכריזים על עצמם. כל כלי, כל חפץ, כל דלת, קוראים “הננו!” לפי ששום דבר אינו רוצה להיות בטל במציאות ואינו מוותר על קורטוב ממש שיש בו. הואיל ואתה, צל־אדם המשוטט בלילה, מתנקש בקיומנו, הננו עליך והרינו חורקים באזניך ומכריזים ומודיעים שאנו חיים וקיימים. בליל־נדודים כל העצמים עושים קטטה עם האדם ומתגרים בו.

הלא דבר הוא. איש נע ונד ללא שנת בלילה איש ריב ומדון הוא לכל הארץ ולכל ילדי היש, אף לילדי הזמן. עולם מלא אויבים ואורבים לו. כרוֹ מתחת לראשו שונאו בנפש. לא כר כי אם אבן למראשותיו. עיניו יבשות מרסיס־שינה, אף מרסיס דמע. כל החולים בוכים, אך אין בכי לחולי־שינה. ואיני יודע טעמו של דבר. אפשר לפי שאף הבכי הוא סימן הכוח והשוכב בתענית־שינה סחוט לגמרי וכוח אין בו ללדת דמעה; ואפשר לפי שאין העיניים בוכות אלא אם כן יש בכי בלב, אך מי שכרו אבן לבו נהפך לאבן – ואבנים אינן בוכות. בליל־נדודים אין בכי. חיים אף בבכי. אך המנודה על ידי שר השינה אינו חי, כשם שאינו ישן וכשם שאף ער איננו, משול הוא כאילו כל עיקר איננו, ואין הוא ישנו אלא כדי קיום של יסורים. ברחפו באויר על עברי פי תהום הוא קשור להויה בחבל דק, חבל הכסף, חבל של כוסף וכליון־נפש לשינה.

הנה הם חבלי־שינה.


 

טז    🔗

הבכי לשולמית בלילה: שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך?

ושוּב היא ממררת בבכי חרישי: על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו.

הלכה שולמית לשוטט בעיר בשוקים וברחובות לבקש את שאהבה נפשה. מצאוּה השומרים הסובבים בעיר, הכוּה, פּצעוּה, נשאוּ את רדידיה מעליה שומרי החומות.

לא יאָמן כי יסוּפּר, כי יקומו שומרים בישראל, שומרי החומות, להכות בת־נדיב עדינה, “הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה”.

באמונה שלי, לא הכו את השולמית; לא ניחתה בה יד בשר ודם; מוכת תעתועים היתה בחלום שנתה או בנדודי־שנתה. ילדי חלומה, סיוטיה הרעים הצמיחו את המזיקים ושדי הבלהות, אשר שלחו בה ידים, שרטו בצפרניהם את נשמתה, נענעוה בכף הקלע טלטלת אשה, חולת אהבה. מתוך דמיונה הבהול והמבוהל צמח מטה הזדון, מקל החובלים, אשר הכה אותה הכה ופצוע, והיא לא ידעה. כאשר ישׂבּע האדם רב מדאי מרירי־לילה בכליון־לב לתנומה מעט לא עוד ידע את נפשו ואת בשרו לא יחוש וברוב נדודיו מעצמו והלאה לא עוד ישיג תחומי ישותו היכן מסתיימים ומה גבול לו גופו, שממנו אילך מתחילה הוייה הזולתית, הוא ולא־הוא משמשים יחד בערבוביה, אני ועולם נושקים זה את זה.

ואני מפחד בלילות הייתי כעוטיה על עדרי ספרי יראים.

הקשבתי קול ענות נכאים של חכם יהודי העורך חצות. דפקתי על אשנבו. פתח לי את דלתו ובאתי בצל קורתו. ראיתי את צורתו המאירה של רבי פנחס מקוריץ. אהבתי מאד חן שיחו. כל פעם שרבי פנחס סח אני משׂים אזני כאפרכסת. היטב תיכן את רוח הלילה ולן כהלכה בסוגית שינה בלילה. הוא שאמר: שוטה ישן הרבה. והוא שאמר: בשמחה אי אפשר לישון, ובשמחת בית השואבה לא היו ישנים, כי היתה שם שמחה גדולה. כי השמחה היא בסוד מוחין, ואילו השינה היא הסתלקות המוחין. ושוב אמר: האוהב שינה הרבה אינו יכול להגיע אל האמת. הוסיף ואמר: בכל הנבראים יש שינה, ואפילו המים ישנים, ואם לא יישנו יתקלקלו, אלא שהמים יש להם חיוּת מעט, לכן הם ישנים מעט. רצה לומר, כל הנבראים לפי חיותם שנתם. והאדם שיש לו חרוּת מרובה על כל הנבראים ישן יותר מכולם כדי שיתחדש יותר. וגם מלאכים יש בהם דורמיטא, והיא בחינת שינה, על דרך אני ישינה ולבי ער. והעצה היעוצה לאדם להיות בסוד דורמיטא להתחדש היא שיקטין עצמו כל כמה שאפשר עד שיהיה בגדר אין ממש, והוא בסוד מוחין דקטנות, ותימשך לו שינה טובה.

הוא שאמרתי: העמיק רבי פנחס לתוך ענינה של השינה, בחן, חיקר ואיזן כל שביליה ודקדוקיה, עד שיצא ואמר: מי החפץ בשינה מתוקה יהיה אין ואפס.

רבי פנחס מקוריץ, יפה דרשת.


 

יז    🔗

תפלה עושה משהו ושפע מעט של טל־תנומות ירד לעפעפי.

…הוּא דבר אלי נחוּמים וכה אמר הפּלאי:

מה לך מתהלך קודר בלחץ יגונך עד כי תגזול שינה מעיניך? ולמה תגיד עם לבך, כי זר אתה לכל, נכרי לאחיך, גר הנך בארץ? הכי לא תדע כי קרובים בסתר לך והם אולי יאהבוך מעט קט? טוב כי לא תחמוק מהם. אַל תחמוק. אַל תברח. הנה, לא תביט אל אדם, לא תראה פני איש. נחבאת לך.

הוא שחרני חסד במבט דורש־טוב ועל פניו השתפכה רוח חן ותחנונים. לשונו נזלה כטל. וכה אמר הפּלאי:

אני הגבר חי חי הנני ודברי לך נאמן כי אוהבך נדבה. בשגם יקרת לי מאד. נפשך זרועה אור, אך בתארך ילין החושך. יום בהיר בחוּבך, ועל פניך פרושׂ מסך הלילה. לבך ישר, אף כי מעגלותיך עקלקלות. אף את רוחך תיכנתי היטב. במסתרים תאמר ואהבתי לרעי כמוני, אך בפיך תזעם. הכרת פניך לא תען בך תום רגשך, כאשר מליך המתלהמות לא תבענה לאשורם את שרעפיך המסוּלאים. חיץ תמיד הקימות בין ניבך להגיגך. ככה גם מאור־רוחך לא נשקף מבין מפלשי העננים העוטפים את מראיך. יגון לבשת כשריון ושצף־זעמך שמת כפורת על חדוות־עולמים אשר תפעמך. איש־רוּח־קטב־מרירי הנך לעיניים; אך במעמקיך שלוֹת מאד. רק איש בער לא ידע ולא יבין את תכונתך, כי לא יראה ללבך, ולזאת יביא את דיבתך רעה לאמר: ראו לזה גבה־עיניים. אך רוחך שפלה בקרבך ואתה על זאת תתעצב כי דלות לנפשך. זה גורל כל שפל־רוח אשר בושת־פניו תהיה במשוגת הרואים לעזות־מצח ודממת־שפתיו לרוע־לב ולצרוּת־עין. שנאת רעש ובתשואות מאסת, לכן תיחבא לך לצעוד בלאט וקצרי־דעה יביאוך בפלילים על חטא התהלכך חרש כמרגל. אדם ביקר, היטב ידעתי מה מרה רוחך עליך לדעת מה מאד הרשיעוך בדין וסילפו כל הגיון נכון בך. כל שאיפה נאצלה בך עשו במשוגתם לנעוה. יעוותו את הישרה בך כאשר יעשו למישור כל עקלקלה בשופטיך. על שתים רעות אלה תהגה נכאים ברוחך. אך לאט לך, רעי כאח, אַל נא תתעצב ככה על זאת ועל כל אשר כזאת. עולמנו טוב. וטוב האדם. כל אשר תדמה בנפשך כי רשע הוא אך כסל הנהו. רבה המשוגה עד בלי די – הנה שורש פּורה כל רוש. וזו היא עילה לכל תלונה וטענה. נואלנו בני אדם מלחקור לכל תכלית, לכל תכלית גוי ואדם, לכל תכלית כל האדם וּלכל תכלית אחד האדם. לא יהגו בך, לכן לא יבינוך ולא ישחרוך. לולא מריך הרב, רוע מראיך חשרת ענניך על פניך, שצף זעמך ומוּסר־תוכחתך, הלא גם לך יתנו כבוד ושאו לך כנהר שלום. אך פחדים תהלך עליהם ברוגזך, במריך, ברוח־עצב אשר בך, רוּח־קדים אשר לעצב, רוח לוהט אשר לו, לכן ישטו ויעברו ממך כמו לא איש הנך. יען סכות עליך בענן אף הם יסובבונך בעב הענן אשר לדממת־מגוֹר. אך מה לך נזעם? הלא חמדת בדממה ואת הרעש שנאת. שקט שקט תרדוף. ומה לך כי נתעצבת? הכי ירע עליך לבך על כי לא הובלת בתוּפים ובמחולות אל כסא הכבוד אשר כה מאסת בו?

כזאת וכזאת דיבר הפלאי ברוך קולו ובשפע הנועם המפעמהו. נפלאתי מאד על הדובר בי. איש־חמודות במראהו. לא ראיתי משלו מעודי בין החיים. הכי בשר ודם הנהו? אך הלא מראהו מלאך או שרף. חי לא חי. רגע אור ורגע חושך, הנה בשר והנה רוח. אך בכל חליפות מראותיו נחזה לי ללא הפוגה בתואר מיודעי מאז, איש כלבבי, רע כאח לי, כאשר כנני בדברו אלי. אפס שמו נשכח ממני. אדמהו, אכנהו, ולא ידעתיו. אזכרה ימים, ימים, בהם התהלכנו שנינו יחדיו בקרב החיים. אהבתיו הרבה, כאשר יאהבני גם הוא בדברו אלי נחומים. נפלאה אהבתי לו מאהבת כל רעיון נאצל, מאהבת כל חזיון קרוא על דפי הספר. ואם הוא ספר הלא לא אקרא בו, כי אם אקרא אותו, אשקנו מנשיקות פי, כאשר אקרא לעתים ספר־סגולה של מחבר נערץ עמי בסוד נשיקת הנשמות בעצם הקריאה במגילת לבו.

היה טוב. אף אני הייתי טוב. השמחה היתה במעוני ורוחי גאתה, שאבתי מים של שינה בששון. ערבה לי שנתי עד בלי די, ולפתע הקיץ הקץ. הקיצותי בחתף ואדע חיש מהר, כי חלום חלמתי, חלום טוב חזיתי. חלום טוב, אשר ניביו הושמו בהגיוני מפי איש אחד אשר קם מעם המתים לנחמני. זה היה הפלאי. לא מלאך, לא שׂרף, אף לא איש חי, כי אם בר־מינן, לפנים בין החיים, וכעת שוכן־עפר הוא נחמני, הוא נשקני, הוא פייסני, הוא הרווני מעדנים והחניפני. בנוע־מתק דיבר עלי לעודדני, כי לא פיגול ונותר אני ליד שולחן הערוך אשר לקרואים החוגגים. בין־רגע חיל ורעדה אחזוני בזכרי כי מת נשקני. בושתי וגם נכלמתי שככה לי, ובין כל החיים עלי אדמות לא נמצא איש, אף מליץ־יושר אחד, לגונן עלי. ויהיה בהגותי בזאת נהפך עלי לבי חיש מהר ויהי משושי לאבל. ואדבר אל נפשי בנהמת־רוחי: וי לי וי לי כי אחד מבין המתים עורר את רחמיו עלי וענד לראשו זר השבח והברכה. לא המתים יהללו יה, אך המתים יהללו אדם חלכה, אשר אין לו מהלל. ומה בצע במהללי המתים? המתים נדיבי־לב המה. אחרי מות האדם קדושים יאמר לכל. כל מת חונן ונותן. אך, אהה, שבחי מתים כזבחי מתים פיגול הוא. המוות הכל ימית. נמשל המת למלאך, אשר לא אדם הנהו, בלתי אם מלאך זך, לא בשר ולא יצר לו, אין לו כי אם הרוח. אך מה יתן ומה יוסיף לנו מהלל הרוח לרוח? חשקנו כי כל בשר יאהבנו. אין זאת, אמרתי, כי אף מלאך זך אך זד מתחפש הנהו, אשר בא לנסותני, למען אראה ואדע עד מאד מה גבה בי לבי ומה אחשק הרבה להקשיב לדברי־חונף ולתשבחות־שקר.

בושתי ונכלמתי מן החלום הזוהר ושמחתי הרבה להתעורר מתוך הזוהר המפתה בנחם־חסד אל ההיקץ המר בחיק הלילה השחור, אשר צלליו רבצו על עפעפי בכבדו ללא זיע.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35598 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!