“יום מיתתם של צדיקים הוא יום חופתם”. – זוהר

 

א    🔗

רצוני לדבר על הקץ, הנשקף לכל אדם מלפניו ואורב לו מאחוריו, הפרוש מעל לראשו כחופה שחורה ומתרפד מתחתיו כמשכב רימה ותולעה, כאילו עדיין לא קראנו לו בשמו המחריד לבבות המבשר את האבדן הגמור, אלא כל עיקרו מקרה מוּפלא, סתום ולא חתוּם, סוד כמוס מאתנו מאז ועד עתה ולא תעלומה, אשר תעמוד בעינה עד סוף כל הזמנים. רצוני לדבר על זה, ששיווינו לו דמות של מלאך רע מעללים, הניצב כנגדנו על כל מדרך כף רגלנו וחרבו שלופה בידו והוא משחיז את חלפו סמוך לצוארנו, כאילו לא קיפל עדיין לתוכו את הפחדים והיגונות ולא נתחבר עדיין בקשר של סיבה ומסובב עם כל הפּגעים הרעים ומרעין בישין המלווים אותו והמחישים את בואו, כגון הזקנה, הבליה, המחלות, רפיון הכוח וחולשת הדעת, התחשכות הרואות וביטול הטוחנות והתאפסות כל חמדה עד ל“וישחו בנות השיר” ו“ניתוק חבל הכסף”. רצוני לדבר על המות כאילו אינו כלל מות. היינו, לא חיסול, אלא פטירה, לא חורבן האדם אלא תיקון נשמתו, לא בוא אפל כי אם באר, לא תהום לרדת כי אם סולם לעלות, לא דין מר ונמהר, אלא חשבון, היינו, פועל־יוצא של מישחק הכוחות ושׂידוד המערכות, לא השלכה מארץ החיים, כי אם העתק־משכן, לא שער חירוק השנים, כי אם דרך לעבור גאולים. רצוני לדבר על המות ללא קינה או תלונה, ללא דמעות וגניחות¹, ללא מחאה ורוגזה, ללא בקשת רחמים על ההולכים ולא חיפושי־תנחומים לנותרים המתאבלים עליהם, ללא קורטוב מרירות והרגשת הקיפוח והעלבון לבשר־ודם, שרוֹעי האמונות מצאו שילומים להם בחבלים הנעימים אשר יפלו בידי המתים הצדיקים לעולם הבא בשפע הטוב הגנוז בגן־עדן. אלו ואלו, בין התם והישר, הצדיק אשר באמונתו יחיה, בין אנשי אפּיקור האומרים אין דין וחשבון בשאול ואין אחרי הקבר ולא כלום, בחינת “כלה ענן וילך”, נוטרים טינה כבושה בלבם למלאך המות, מתפלצים למראהו ולזכרו לבד בשרם נעשה עליהם חידודים־חידודים, נשוא לא יוכלו את סבלו אף בחזיון־דמיונם. אדיר חפצם להשכיחו מלבם, לטבעו אם במ“ם טי”ת סאה של דמעות ותפילות, ואם בנחלי תענוגות, לטרדו אף מחדרי חדרים של הלב והזכרון, להמיתו בהל החם של ההנאות או בהבלי הבלים של סמי שכרון ושעשועים, אימה גדולה וחשוכה נופלת עליהם לראות עין בעין את מלאך החבלה, הזרוע כולו עינים. אבל אולי ראוי לנו לדבר על זה, שאומרים עליו שאינו בגדר חי, כאילו גם הוא חי הנושא את עצמו וראוי לשמש נושא לעצמו, היינו, נושא של הגיוני־רוח ועיון־מחשבה, לא צד שכנגד לחיינו עלי אדמות, קל־וחומר לא יריב ומשׂטין, אלא עמית שבסתר לכוח־החיים, שמא גם שאור שבעיסתו, ולא רק טעם־לווי לחיינו אלא עצם טעמם, יינם המשומר. לא די שאינו נחש עקלתון על דרכנו, הרי הוא הסוס השוטף הנישא במרוצתו על במות החיים. ואין צריך לומר שהמות עומד ומצווח עלינו דרשוני, פרשוני, חקרוני, בינו לי.

בינה במות תפארת לאדם והיא יסוד לחיי־אנוש נושאי ברכה ואומרי כבוד. שום בעיה אינה מתישבת אף כחוט השערה על ידי שמסיחים את הדעת ממנה, מה גם כשבורחים ממנה ונחבאים מפניה כמפני פגע רע. והרי כלל גדול הוא לא רק לגבי הכבוד, אלא גם לגבי כל דבר הנושא לנו אי־כבוד, או מאיים עלינו בצרות ובפורענויות, שכל הבורח ממנו הוא רודף אחריו. חלקו של המות בהברחת האדם גדול משל כל הדברים שבעולם, לכן המות מהלך אחרינו כמרגל, מנקר במוחנו כיתוש, מתפרש כצל בין הערבים על כל שטחי חיינו, מסתפג לתוך מאכלותינו ומשקאותינו וכלל תענוגותינו. אנו נושמים מות וסבורים בכל זאת לפי תוּמנו, שהננו מצליחים להתחמק מפניו. אבל שמא אין לנו מסתור ומחסה מפניו אלא בסתר כנפיו. זהו הענין; סתרו של המות הוא אולי גילויו של כוח החיים, השגת מהותו מדעת ומרצון אפשר עשויה לפעול כנטפי היין הטוב, הנמזגים לתוך כוס, המשנים את צבעם, טעמם וריחם של המים שבתוכה. הרי בינה במות כהרי בינה בחיים. יכול אדם לראות חיים בעולמו אף בלי תבונה, להיות, ככתוב, כסוס כפרד אין הבין, וייתכן שעל־ידי חוסר־דעת הוא נפטר מכמה וכמה מכאובים, אבל כלום נבוא מתוך כך לשדל את הבריות לכבות את מאור שׂכלם ולרעות כל ימיהם על מי מנוחות של השטות והאוולת? כך לא מן הדין הוא להיות שוטה במות. אשרי הנבונים לירד לגן המות וללקוט שושנים כדי לעשות מהם זר של נוֹי וחמדה לחיים. הנבונים הללו אינם משל או דמיון, הם מצויים בכל דור ודור. מספרם קטן, אבל הם היו, הווים ויהיו. היו שכתבו את הגיוני המות על ספר, ומרובים מהם כתבו אותם על לוח לבם, נשאו אותם בחביון רוחם, באלם המבורך, חזו מחזות שדי ללא אומר ודברים, ואף אילו ביקשו לתת ניב־שפתים להגות סתומה זו, אשר הפרתה את מחשבתם והשקתה את כל עצמותיהם לא היו יכולים, כי עמוק־עמוק היה חזיונם מכל ארשת. “ובחינה זו אין מכיר איכותה והיא משוללת ההכרה, לא מפי מין האנושי ולא מפי כתבו, ולא תושג בהשערות מושכל הגשם”. – בעל “אור החיים” בפרשת ויקרא מסיח חזיון המות הטמיר בסמיכות למיתת נדב ואביהו בני אהרן. אבל דרך־כלל המות הוא בהשגותיהם של הבריות מחבל, צורר, נוכל ואורב בסתר, שליח־ציבור של כל משלחת המלאכים הרעים, סוף אכזרי, היינו, לא זו בלבד שהוא בא אחרי החיים לעשותנו אין ואפס, אשפת־עולם, אלא פגיעתו קשה בנו גם בזמן חיינו, בכל עת ובכל שעה, קטב מרירי הוא להטיעמנו ממרורים. ושוב אין כלל שני צדדים, חיים לחוּד ומות לחוּד, אלא יד הצד השני, המות, על העליונה וכל החיים אינם נערכים ונעשים, אלא בחינת מערכה של התאמנות והתכשרות לקראת המות, מעין פתיחה נוצצית קצרה למחזה אפל לאין קץ, כדרך שאמר אותו צדיק מפּשיסכה, שכל חייו לא עשה כביכול שום דבר אלא למד תורת המות. וקדם לו בהגיון זה חכם קדמון מחכמי אומות העולם, סיניקה, שיותר ממה שהיה חכם מכל אדם היה עצוב מכל אדם.

וי למי שאינו יודע להתהלך עם החיים, כל צעד שלו מדריכו לכשלון. אך כלום אין רוב כשלונות בחיינו צומחים מתוך כך, שאיננו יודעים להתהלך עם המות? חושבני שדבר זה מרומז גם בכתוב בספר בראשית ה', כ“ב, כ”ג, כ“ד: “ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים”. פעמיים חוזר הכתוב ויתהלך חנוך את האלהים, שלוש פעמים מוזכר בכתובים אלה שם אלהים, ואילו המות לא נזכר ולא נפקד כאן. מהללאל מת, ירד מת, כל אבות־אבותיו של חנוך מעיד עליהם הכתוב שמתו, ועל חנוך הוא אומר “ואיננו”. אין כאן מיתה. חנוך לא מת, כי הוא ידע להתהלך את האלהים, השכיל להתהלך עם המות, לגרש כל פחד מלבו מפניו, לכן לקח אותו אלהים, הוא נפטר מכל הצרות והבזיונות והתחלואים הרעים, הכרוכים במיתת בשר־ודם. אמנם, חנוך חי בסך הכל חמש וששים שנה ושלוש מאות שנה, ואילו אבותיו ואבות אבותיו האריכו שנים עד שמונה מאות בערך, מתוּשלח בנו הגיע לשיא של אורך החיים מבני כל הדורות, כי “כל ימי מתושלח היו תשע וששים שנה ותשע מאות שנה”, לא קם כבן הזה לחנוך לשיכון ארוך על האדמה הזאת. ומה בכך? כלום הפסיד חנוך במיעוט ימיו? שלוש מאות שנה ללא ידיעת מות, או בידיעה מחוכמת להתהלך עמו, הן הרבה יותר מאלפי שנות חיים, האכולים מרירות המות. רגע חיים בלי מות הוא נצח שלם. וחנוך השיג מדריגה זו. וכאילו בשביל להשכילנו מה רב טוב צפוּן בחיים קצרים ללא קורטוב מות הפחית בורא־העולם כמה מאות שנה ממנת החיים של חנוך. חנוך לא הפסיד ואנו הרווחנו על ידו דעת־מה בסוגית אורך החיים וקיצור הימים. ומה שהפסיד ואנו הרווחנו על ידו דעת־מה בסוגית אורך החיים וקיצור הימים. ומה שהפסיד חנוך בחייו שלו ניתן כפיצוי למתושלח בנו. כל אב מוכן להקריב קרבן זה להוסיף מחלקו על של בנו. אמנם, רש”י בפירושו על הכתוב דורש מעשה חנוך מקצת לגנאי. וכך לשונו: “צדיק היה חנוך וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקדוש־ברוך־הוא וסילקו והמיתו קודם זמנו. וזה ששינה הכתוב לכתוב ואיננו בעולם למלאות ימיו”. אף־על־פי שרש"י מסתמך על דעת רבותינו חכמי המדרש, אין לשון הכתובים נראית לי הולמת את סברתו. לא קל בדעתו היה חנוך, אלא קל בכנפיו והיה מרחף על פני ערבות המות כדבורה זו, המוצצת דבש מתוק מכל פרחי מור.

ואף השכל מחייב כך. תנאי לנועם החיים נעימת הפיוס בשיח ושיג עם מלאך־המות, פיזור ענני היגונים מלנגד העינים, גירוש הפחד מן הלב. אשרי אדם שאינו מפחד מפניו. אדם בפחדו בן־מות הנהו אף כל זמן שהנשמה בקרבו. הפחד הוא חצי הכנעה, כתב־התקשרות לקבלת מרות; לא רק פוקח עיני הדמיון לרווחה, אף פותח לרווחה את הלוע של הטורף, מעמיק את התהום. הפחדן בכל הרף־עין מת להרף־עין. מחזר רגעיו הוא מחזור אבדניו. כל החיים הם בעיניו גלגל החוזר של המות. לא תזרח לו השמש, כי לשקיעה מהלכה, לא תשיר לו הציפור, כ אם תשיר כל צליל וצליל משלה לתוך חביון הדמי, כל קול אינו משתמע לו אלא כמעין בת־קול של האלם. אין לפניו אלא גויעה אריכתא. לא זו אף זו. אסור לראות את המות כמאפליה וכעמק־רפאים, ואינו דין לצפות ולייחל לו כלמלאך הגואל, אין הוא גיהנום ולא גן־עדן. תאמר גיהנום, הרי אנו עושים את החיים גיהנום, שכן תוכם רצוף מות. תאמר כאיוב שהוא מגן ומחסה לנו, זבול המנוחה, שם ינוחו כל יגיע כוח, סופנו לקלל כאיוב יום היולד גבר. מות בחינת משיח החיים מחייב להיסח־הדעת, שאין משיח בא אלא מתוך היסח־הדעת. וכאן מעגל־קסמים. אנו מצפים למשיח ומסיחים את הדעת ממנו, זיקתנו למות נעשית כמין משחק של הערמות ועקיפין, משחק במחבואים, טלטולי־שוא ונדנודי־סרק, שאינם הולמים את מעלת האדם ואינם ממתיקים לו שום דין. הם רק מוסיפים יגון ומפּח־נפש על עצבונותיו, עושים את האדם כעלה נידף וכטלה נרדף, כשה אובד. משיח החדלון סוף־סוף בא עליו כחתף. אדם שרוּי תמיד במחיצתו, נתון למרותו, בורח ומפחד, כביכול מתגונן, ובכל זאת נחטף וכדי בזיון ורוגז.

דור דעה יהיה דור שיתרבו בו המבקשים לדעת את המות. לחקרו לא חיקור פרוטרוטי וניקור במראות־נגעיו, אלא מתוך יגיעת הרוח לירד לתוך נבכיו, לבוא בסודו ולעשותו איש־סודנו, אחיעזר, אם לא אחיסמך. דעת המות פירושה מאמץ רב אונים, ויהא רב יגונים, של המוחין, בחינת בכל נפשך, להשיגו מתוך עמקו ורחבו וכולליותו, יקומיותו וקוממיותו, מלפני לפנים. בדקתי ומצאתי שאין תרופה טובה כנגד מוראיו, כנגד כל צללי־מגורו, אלא מוחין דגדלות והרחבת הדעת. ל“דע את עצמך” – כלל קדמון, שיש לו גם תוקף אחרון – חייבים אנו להוסיף “דע את מותך”.

 

ב    🔗

יכול שיהא המות לא רק אבידת־עולם אלא גם מציאת־עולם, ולא רק בחזיון דמיוננו, אלא גם במעין תפיסה בבשר־ובדם, דהיינו, שנשיגו בהכרה חושנית בפועל, אלא שהכרה זו, הטבועה, אמנם, בתוכנו, נתונה לנו כמין חוש עמום, נחרד ומבוהל, נסוג־אחור, כמין פקע שעדיין לא נתפתח, ככלי שלא נתלטש עדיין לגמר־צורתו עד כדי לשמש כלי שרת במלחמת הקיום ובטעם החיים. המות מדמדם בחובנו ומלחיש בלחש מבוּייש: “להנחיל לאוהבי יש לי רב”. אבל האוהבים אינם אוהבים אותו, כלומר, לא למדו עדיין את אמנות אהבתו, כי ראשית אהבה דעת, ובאין דעת, גנזי־אהבה מניין. והכיצד נגיע לדעת, כשהפחד מבריחנו מנושא לימודי זה? תמה אני אם רבים מסוגלים להישיר את מבטם לנוכח עיני המות, ואם אפילו המעטים השכילו לשלשל לתוכו את חכת־מחשבתם לרגע קטן. אמרו על סוקראטס שהיה מסוגל להעמיק הגותו לתוך ענין אחד לשעה ארוכה. ופעם היה מעשה שעמד על רגליו עשרים וארבע שעות רצופות צמוד להגיון אחד. אך מה צמידות חלה על נושא מחשבתי אחד, אם אין זה נעוץ בסוגית המות? הרי היא לבדה בגדר נושא הנושא את עצמו כולו והכולל הכל, נקודה הנעה ללא הרף בה ומתוכה. כל נושא אחר שבעולם שוטף לא בו ומתוכו, כי אם ממנו והלאה. למות אפשר להשתלשל כמו לתוך באר שאין לה סוף, כי הוא יש־אין או אין כולו יש. מסתבר שסוקראטס התייר ללא חת וללא יגע הפליג במאמץ מחשבתי נועז וממושך לתוך רציפות ההתחדלות, השוקקת התהווּת שאינה פוסקת עד למצולות הנירואַנה, שרק טועמיה חיים זכו. אך סוקראטס הוא איש לעצמו, אדם מיבדל, לא דגם ולא מופת, כי אם ניסוי חד־פעמי של המלאך הממונה על הנשמות, לא קם כמוהו, כשם שלא קם כמשה, עמקן ומגלה טמירין. לא איש המופת היה סוקראטס, אך נס הטבע, לגמרי לא ממין זה האדם, ואין מביאים ראיה מיוצא־דופן. הטבע האנושי דרך כלל אינו משיג זאת, אינו מבין ואינו משתוקק כלל להבין, כלומר, לדעת, לא את עצמו ולא את מותו. דעת עצמו ודעת מותו היינו הך, כי סוקראטס השמיע על דעת עצמו בכפל מובן. אך תמה אני, אם כל אדם בינוני – ואף המכונים גדולים במושגינו החילוניים הם בכלל בינוני – מסוגל להיות שרוי אף רגע כמימרה על דרך הדביקות במחיצתו של המות. מורשת הפחדים הטבועה בדמנו, נחלי הבכיות, הדמעות, האנקות והקינות על מר־המות, עומדים בינינו לבינו. אין אנו יכולים מפחד ומפינוק ומחמת רכרוכיות המוחין, להיכנס מלכתחילה לתוך אקלימו החד והנוקב. יכול אדם לכשירצה לדמות לו מות הזולת בפועל, את מות עצמו אינו תופס אלא במופשט, בדמדום, במרוחף. מבין הוא שאין העולם נמצא נפסד כלום משום נעדר, אבל כל העולם נהפך לפניו לתוהו ובוהו לאלתר, כיוון שהוא נועץ את חוד דמיונו בתוך העדר עצמו מן הקיום. תמצא לומר הרי מצויים הרבה יראים ובעלי סיגופים, המודדים על עצמם מפעם לפעם את המות בפועל בכל תפילה ובכל צום, מוציאים את נשמתם באחד ואף מקיימים בעצמם ארבע מיתות בית־דין, כדי שלא יחסר להם המזג של קידוש השם, כדרך שאומרים מאה ברכות בכל יום. אולם טעימת מיתה בחיים שלהם אינה לאמיתו של דבר אלא טעימה כלשהי, המתת עצמו מדומה על־מנת לבוא תיכף על שכרו ולזכות בעד המעשה הטוב בחיי־עולם ובשמחת־עולם מאת זה שבראנו לכבודו והממיתנו לרצונו. אין זה מות בפועל, שנכנסים לתוכו כמו לתוך גן־עדן של חים גנוזים, אלא מות על תנאי, מיתה בהקפה שנותנים לרבונו־של־עולם, פקדון בידו, בחינת בידך אפקיד רוחי על מנת שנתקיימנו לאלתר לחיים טובים וארוכים. אוירו של מות זה אינו מחכימנו, אם כי אף הוא, המותנה, מטהר כלשהו את לבנו, ויראים הטועמים כמה פעמים ביום מיתה על תנאי, ואפילו לשם קבלת שכר, הם בכל־זאת שלמים ומאושרים יותר מאחרים, כי מאחר שהם נכנסים לתוך המות כמו לתוך סוכת ארעי מצויה השמחה יותר במעונם ואף פניהם מזהירים לעתים כזוהר הרקיע. זה כוחו של המות, שכל הנתון אף לשעה קטנה בסתר כנפיו, ואפילו לא לשמה, לא לשם תורת המות ולא על מנת לבוא לבינת החיים, אלא בשביל לקבל כפרה על העוונות ולהתחבב על הבורא, בכל זאת הוא עולה בסולם ולבו נעשה כמעין המתגבר עוז וגבורה ובטחון, ומן הלב זורם חוט של חן וזוהר על פרצוף האדם וכל המסתכל בפני־היראים, הקדושים אשר בארץ, מתחמם לאורם ונהנה מזיום, הוא נכנס למעגל הזוהר. ואינו כן בבני אדם, שאינם מתחטאים לפני קונם ואין להם עסק בחיפוש חטאים אצל עצמם ובבקשת סליחה ומחילה, כי הם אינם עובדי אלהים אלא עובדי החיים. הללו אף רעיון חולף על המות מטיל בהם חלחלה. עריקים הם תמיד ממערכתו של מלאך־המות, עריקים לתוך תענוגות־בשרים או יגיע הרוח, לתוך שיכרות או לתוך שכיחה, לתוך שעשועים ולתוך זעזועים כל שהם, ובלבד לשכך בלבם חרדות המות. הם מרבים בהתחלות כדי להתעלם מן הסוף האחד, נושאים נשים, נוטעים כרמים, עושים מלחמות, הורסים ומשברים ואף הורגים, ובלבד לעקור מלבם זכר המות, להיות פטורים מלדעת אותו. אך דעת דבר הרי היא כל עיקר הנחת הדבר על הדעת, עיון המחשבה לעמקו, התלבשות בו, היצמדות אליו, ויהא דרך ארעי. דא עקא, כל המיתות אדם רואה חוץ ממיתת עצמו. גלוי וידוע לפניו שכל פלוני נידון בכל שעה ורגע לצאת בדימוס מן העולם, הוא עצמו לאו. יבוא גם לו יום פקודה, אבל רחוק הוא.

אין בנו דעת המות, אבל הבדלה עשינו בין הקיום וההעדר, בין העיון והאין, כאילו הן שתי רשויות נפרדות, או שני הפכים ממש, עד שלא יעלה כלל על הדעת, שיכול ויהא אדם קושר מעל לראשו את חופת־מותו, לארושׂ לו מיתה באהבה וברחמים, להציע לו בהיות בחיים חיתו את ערשׂ מותו כערשׂ־דודים, להיות נעדר בגוף ובכל משיגי הגוף ולחזות את הסתלקותו בטעימה מפרי עץ־החיים והמות, היינו, ניחוש המות בחינת חיים, ניחוש המות כבשימה דקה מן הדקה, כבשורה רחוקה של יציאה ממסגר האני וכניסה לתוך רחבי היקום, חיים שבמות, אחד מששים שבטעם עולם־הבא. ניחושים מעין אלו אנו שומעים מפי בעל “אור החיים” בפירושו על התורה. זה ר' חיים בן עטר יודע־חן היה, ולו השגות עמוקות, ובין השטין הוא סח לנו בלשון מגומגמת אולי במתכוון ואולי מחמת סערת הנפש וגדישותה, העוצרת את הניבים, על כבשוני החיים, על המות שבתוך החיים והחיים שבתוך חזיון המוות. כגון שהוא אומר בפרשת “אחרי מות” על נדב ואביהו, ששני האחים לא ביקשו כלל להקריב אש זרה, אלא אש חשק היתה בהם לגשת אל הקודש ולהכנס לפני ולפנים. והכתוב מדייק בוא"ו של “וימותו” להודיע "שלא יחשוב כי יצאה מחשבתם אל הפועל, שנכנסו לפנים, אלא שנדחפו ומתו. והכוונה בהודעה זו לשלול לבל יחשוב האדם לפרוץ ולהתקרב הגם שימות, ודבר זה ימצא בבחינת החושק שיתן נפשו על הדבר הגם שידע שימות… ושוב מברר הוא ואומר: “והוא סוד הנשיקה שבה מתו הצדיקים, והנה הם שווים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם, ואילו הם נתקרבו לה. ורמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם בהם”. ושוב אמר הוא: “ובחינה זו, היינו של דביקות מתוקה אין מכיר איכותה היא משוללת הכרה לא מפי מן האנושי ולא מפי כתבו ולא תושג בהשערות מושכל הגשמי, ולמשיג חלק מהשגה זו תבדיל ממנו המונע אותם מהתקבל ומכירהו על ידי סימנים… לפעמים תמאסהו הנפש ותריבהו מריבה גדולה והוא סוד הוללות הנביאים, ולכשתרבה בחינה זו בפנימיות תגעל הנפש את הבשר ויצאה מעמה ושבה אל בית אביה… והשכילו המשכילים… בסוד נשמה לנשמה, ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכסאם וכי יש חיים מעל לחיים, שעליהם אמר משה ובחרת בחיים בית המודעת ושוללת חיים הנשתוים… ויבורך אלהים חיים, אשר סגל סגלוה זו לסגולתו”. סתומים דברי בעל “אור החיים” ואינם חתומים. גמגומו לנו כאור בהיר ודילוגיו עלינו אהבה. הוא סח לנו על גילוּי שכינת החיים בחלום חזיונו בתוך המות, על ערימות מתיקוּת נעימות של ההתקרבות אל הנשיקה, על מיאוס הנפש בחיים הנשתווניים, בלשוננו, חיי הרגל ושיגרה, ללא חזיון עולם וללא הלך־נפש, ללא קפיצות הנפש, ללא כלות הנפש. הוא סח לנו על הדביקות המתוקה, על בחינה זו בפנימיות כשתגעל הנפש את הבשר, על סוד הוללות הנביאים, על אילו סימנים שאפשר להכיר על פיהם אותו נועם הגויעה, על איזו איכות המשוללת הכרה לא מפי מין האנושי ולא מפי כתבו, על חזיון מופלא, אשר לא עוד חזיון הנהו, כי הוא עצם המהות וכל המשיג אותה הוא כמלך ביפיו ועטרה לראשו. אך כלום חזיון־עולם חולמני זה הוא נחלתם של יחיד סגולה בלבד, בעלי מוחין קדישין, כענקים להשגה, וראיה לדבר שלא מצאנו אותו הגוּי ומבוטא בבהירות ובשפת הצחצחות אפילו על ידי רבי המליצה שבכל דור ודור? או שמא היפוכו של דבר נכון, שיכול כל אדם להגיע למדריגה זו, ואולי אין לך אדם שאינו זוכה לגילוי זה ולעליה זו בסתימו, אלא לפי שאין לביטוי שליטה על מחוז־אלם זה שבנפש, לא שמענו על כך מפי רבים ואבותינו לא סיפרו לנו על זאת?

תמוה ביותר, ואין הדעת סובלת זאת כלל, שמיתה זו שנקנסה על האדם על חטא עץ־הדעת ושכל עיקרה אולי נעוצה בתחום הדעת, לא תהא לדעת כל שליטה עליה לא בידיעה ברורה ולא בהשגה עמומה, לא כדי לגימה ואף לא בטעימה כלשהי. כלום ייתכן שאין באדם חוש גנוז, כושר סמוי גם מהכרתו, סגולה בלשון “אור החיים”, להתרומם, ולוּ לרגע כהרף עין, מעל לחושיות המוכרת אל ההכרה החושנית, לעלות כאד מעל הגשם של עצמו ולחזות בנועם הרוחני הטהור, משל הוא לא רק נעלה כי אם גם מסולק מעל לבית־חמרו, לנגוע בקצות קרני המישוש של נשמתו בספירות הזכות, כדרך שהשמש מתכסה לרגעים בעננים? לשמש בגבעון נאמר דום. וכך יאמר גם אדם: שמים טהורים כסוּני, ואתה נוּל החומר, הסובב־הולך, עמוד לרגע דום. כלום אין האדם ראוי לעלות ולהיראות אל ארץ הבחירה לרגע קטן לחיות שם את החיים מעל לחיים, היינו, את החיים בתוך המות? או שמא קללת המות כללה בתוכה קללה נוספת והיא העדר הכושר לרכוש לו את הסגולה ההיא או לקיימה בתוכו, לאחר שהיתה טבועה בו עד שאכל מפי עץ־הדעת? השערה היא, שכל מה שנאמר על המכאובים המלפפים את הדעת מכוון כלפי מכאובי המות או מכאובי הפחד מפני המות, ואולי גם מכאובי השעמום, שאף הוא אינו אלא פחד מפני המות, היינו, פחד מפני הזמן. הפחד מפני הזמן הוא פחד מפני חזיון הנצח, שאין הזמן אלא נצח מחופש או נצח מקורע. פורפוריה של הנצח העשויה קרעים־קרעים היא זמן. אבל תדע לך, שהשעמום אינו צמח־בר אלא פרי־עץ הדר של התרבות. בורים ועמי־הארצות משתעממים פחות ומחוננים יותר מבני־תרבות בסגולת ההתבוננות, שבה אדם כורך את מבטו בכל מעוף ציפור, מירוץ גל ומרוצת גלגל ומסע ענן במרום ומרחש רמש וזחל למטה וכל התרחשות של סתם מבלי שתקוץ הנפש בהוויה חדגונית ומבלי שתחשוק בשעשועים. פשוטי־אדם מעוטי־דעה מסוגלים אולי יותר מבעלי־מוחין לחזות מחזות שדי בתוך הדמי. אבל הייתכן שברכות שמים מעל ואדמה מתחת וחיים שבתווך ושבתוך־התוך, היינו בתוך המות, תהיינה נחלתם של פשוטי אדם בלבד? או שמא חייבים אנשי הדעת לקרקר את קיר הדעת שגבה ביניהם לבין חזיון־עולם, לצרף יגיע־בשרם לעמל־רוחם כדי לקרוע את התבלול של התרבות רבת התבלינים מעל עינם ולקרוע אשנב בפרגוד המסתורין להיות כבני היכלא דכסיפין למיחזי זיו דזעיר אַנפין?

 

ג    🔗

בניגוד לאלהי החיים ניתן לומר על המות: אילו ידעתיו לא הייתיו, כלומר, אילולא הפחד מפני ההתוודעות עמו והבריחה המתמדת מפניו לא היה המות אולי שולט בנו. נניח שהרעיון על התבלעות המות לנצח הוא דמיון־שוא ומות נמות עד לנצח נצחים, כי על מנת כך נוצרנו, עדיין יש להבדיל בין מיתה בזויה ומנוולת, מיתת יסורים ואנקת שחוטים ומוצאים להורג בידי צירי־שאול וחבלי ניוון, אשר נכונו לבני אדם בדורות האלה, דורות כסף, דורות נחושת וברזל, למיתה יפה, נןשאת כבוד לצלם האדם, שיכולנו לבחור לנו אילולא אימים ופחדים המנעווים את פנינו ומעכרים את סברתנו ומטילים לתוכנו טיפות סרוחות של מרירות פחדנית, העושות אותנו עוברים ובטלים גם בימי־אין־חפץ, שאנו גוררים את רגלינו הכושלות על האדמה. שמא אין אנו ראויים למיתת תפארת זו, שחכמי האגדה ביון סחו לנו עליה לאמר: “ויאריכו בני הדור ההוא – היינו, בני דור העשוי זהב טהור – ימים רבים על פני האדמה, וכאשר מלאו ימיהם שקעו בשינה נעימה ויהפכו לרוחות־נצח טובות ומלאות חסד, והרוחות האלה תרחפנה תמיד עטופות ערפל והשפיעו רב טוב”? וכי אין מגיע לנו חסד זה אף בחיים להיות מעוטפים ערפלי־טוהר של אמונת־נצח תחת לגמוע בכל עת ובכל שעה מכוס התמרורים של המות ולהיחנק בתוך ערפל מרירי? וכלום לא נאה לנו להיות רוחות טובות תחת להיות רוחות עוועים, רוחות קטב מרירי, רוחות עצבות ומרה שחורה? יכול שנהיה רוחות טובות, אך תנאי לכך להיות רוחות רעננות, נשמתין חדתין. כל הישן מעלה עובש. אף הישן באדם. אולם כדי להיות נשמה חדשה צריך להיולד מפעם לפעם בריה חדשה. וכדי להיות בריה חדשה צריך להתפשט מן הבריה הישנה. אין תורת החיים מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. כדי לחיות חיים נאותים צריך להמשיך על עצמו מיתות רבות בתוך החיים. הרגל נעשה טבע וטבע נעשה הרגל. כדי להרגיש טוּב־טעמו של טבע צריך לצאת מפעם לפעם מחוץ לדרך הטבע. אין חי מי שאינו מת. אף מיתה שיש עמה משום תחיה אין זוכים בה, אלא אם כן עוקרים את הפחד מן הלב, ולא עוד אלא קושרים אהבה עם המות בגעגועים גדולים ובנשיקות הנשמה. ואילו הפחד הוא כתובת קעקע של קלון בתוך נשמותינו. לעולם אין האויב קודם לפחד, אלא הפחד קודם לאויב. הפחד מוליד את האויב וההתרחקות מן האויב מקוממתו עלינו שבעתיים. אפילו בשיח־שיגנו עם אנשים טוב לעולם בירור דברים לפזר משוגות, להבהיר טעויות, להרחיק אי־הבנות, לעקור סכסוכים וקטטות מראש. הפסקת הדיבור בין שני יריבים מגבבת תלי־תלים של חשדות ושנאות ביניהם.

מה מאד השכלנו אילולא הפכנו את כל חיינו למערכת מנוסה מפני אויבנו המות, אלו בראנו לנו ניב־שפתים או ניב־מורשי־לב להיכנס בסוד־שיח עם מלאך המות, לבקר בחצרותיו, לטעום מפירותיו, לקפוץ לרגעי סגולה לפחות מתוך בית חמרנו ואף מתוך חמרו של עולם, אל תוך אורו, לקיים בעצמנו מפעם לפעם לא ארבע מיתות בית־דין, אלא כמה וכמה מיתות בית־רחמים, לבוא בשערי המות כדי לבוא בסודו, לטעום מעט קט מיינו המר והמתוק, הערב והנעים. טובה חלחלה, שאף־על־פי שיש בה משום דכדוכה של נפש יש בה גם כן משום דקדוקה של נפש ועידונה ושגשוגה.

סוד־שיח עם המות פירושו הילוך לקראת המות, לתוכו, בתוכו. יש הילוך שהוא דיבור, והוא הלך־נפש. הלך־נפש של מות, שאדם משכיל להשרות על עצמו, יש בו בת־קול של הילוך זה, ששומעים מתוכו הד להליכות עולם. אדם ועולם, יחיד וכלל, יצור ויקום, מהלכים שלובי־צעד. אין זה הילוך שגור, שפוסעים בו פסיעות רבות. הנפש נפעמת ונעצרת וחשה טעם מיתה. אך זו היא בחינת רצוא ושוב. לרגע קט בשר־ודם מקשיב לדפקו של עולם, גלגל הבריאה מנסר בתוך נשמתו. הוא יוצא מהסתכלות זו נשרף, אך מחוּדש, כעוף החול. הוא הרס אל הקודש, דרגה אחת התרומם מעל החולין, עלה בדרגה, ושוב אינו עומד במדריגתו הקודמת. מורי החסידות רמזו הרבה על ענין זה, הנעוץ בהכרת הבורא מקדמות הימים על ידי הראשון, אב להמון גויים, שנאמרלו “לך לך… אל הארץ אשר אראך” ראשית הכרת אחדות הבורא, אחדות החיים, היינו, חיים שאין להם תיכלה, שאין להם מות, אם כי יש בהם מות, היא בפרשת לך לך זו, שכל כך הרבה יחוּדים וכוונות נקשרו לה. ואמר בעל “שפת אמת”: צריך אדם לילך תמיד ממדריגה למדריגה ולהתחדש בכל יום תמיד, כדרך שהקדוש־ברוך־הוא מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית. הטבע והיקום בוודאי יש בהם נקודת־חיוּת של מעלה, שעל ידיה הם קיימים ועומדים, אך היקום קיים בדרכי־טבע והטבע מכלה הכל בחינת ולא נודע כי בא אל קרבו. לכן אברהם אבינו נתנסה בעשרה נסיונות ובכל נסיון נעשה כבריה חדשה, עד שזכה לצאת מכל טבע והרגל. היציאה מן הטבע היא כניסה לחיי עולם. הכניסה לספירה של מות היא כניסה לחיי עולם, ואין בין יציאה מן הטבע לטעימת המות בקצות השפתים ולא כלום. אילו ידענו מה ענינה של נירואַנה זו, שבוודאי יש יודעים מהו, היינו אומרים כי רק מי שבא בסוד הנירואַנה הוא בן עולם הבא בעולם הזה. אבל בוּרים אנו בסוגיה זו. אף שמענו אומרים, שנרואַנה היא תורה גדולה שאינה נקנית לזוכים לה אלא על ידי שקידה מרובה והתאמנות יתירה, על ידי התחלצות לקראתה ומתן הנפש עליה. אנו רק את שמעה שמענו ופשט בה לא למדנו, קל־וחומר שאיננו רשאים לעשותה דרש. כנגד זה שמענו הרבה מפי אבותינו וחכמינו חידוש־תורה בפרשת “לך לך” ורשאים אנו לומר, שאין טעם חיים מעל לחיים אלא ב“לך לך”. אין חי לאמיתו אלא אם כן הוא מהלך. לא זו אף זו, כדי להיות חי לאמיתו צריך להיות גם מדבר בסוד שיח עם המות.

שכל עשוי ללא חת, המתכשר לעפיפות נועזות לתוך מלכות־המות, נוקב ויורד לתוך סוגיה זו, היה אולי מגלה, כי מלכות־המות אינה אלא מלכות־החיים הגדולים, ואינה כלל מאפליה אלא מאוריה. שכל זה היה אולי משתפך ומתפשט לתוך הלב, כבן החיים – השכל משיק את הלב כתנור – והיה משיק בנשיקותיו אש ההתלהבות וההשתוקקות בכלות הנפש לקפיצה מן הסוגר לרגע קט, להיות אני־לא־אני, אני־עולם. מה תגדל חמדת חיים אשר כזאת, היא לנו ראש תאוות גבעות עולם. הלא תשאג הנפש מעצמת מנעמיה: האח חמותי ראיתי אור. ומהו אור? ראיה. זה הרואה את עצמו הוא אור. ראית עצמו זו כמו מחוץ לבית־החומר, כמו מבט אל זר, כמו בעלפון מדומדם, כמו בחלום, שיש אדם עומד מעל לעצמו וצופה בעצמו, יוצא מן הכלים, כדי לתהות על הכלי, להיות בידי עצמו חומר ביד היוצר, הורה עצמו, הנה כדמות הזאת אשר נראית לנו בחלום לעתים, כלום אין היא רמז לנו שיש בקרבנו חוּש רדום להשיג חיים מעל לחיים?

סוד־שיח עם המות הוא בסוד האספקלריה המאירה, ראיה לתוך עצמו. מורי החסידות יפה דרשו את הראיה כהיפוכה של היראה. הראיה גואלת מן הפחד. לא מלאך־המות ממית, כי אם הפחד ממית. הפחד הוא חלפו של מלאך־המות, אר תחת ליטלו לידינו נעוץ הוא לתוכנו. וכך אנו חיים: הפחד בלבנו ונפשנו בכפנו, חיים מתחת לחרבו של מלאך־המות המתנפנפת מעל לצוארנו, חיים כנידונים, ככבשות הנעקדות לשחיטה. לא אנשי־חיים אנחנו, כי אם בני־מות. נהננו בכל שעה ורגע מתים כמעט, ורק מתוך הפחדים להיות מתים לגמרי הננו ניצבים תמיד על סף המות, מאחר שהננו חוששים לעבור לרגע קטן בקפיצה את הסף. תחת לראות את החיים בעולמנו הננו רואים את כל עולמנו בחיינו במצרי האני הקטן. אך החיים הם נחלה בלי מצרים, בלי האני המגושם, בלי מורא מפני הכליון. אין כליון אלא יש כלות הנפש לכלל החיים. צר לנו הנרתיק הזה. אך אנו רותקנו אליו בעבותות הפחד. ועל שום שאנו מפחדים מפני מוראו של המות אף מרחוק, הננו מזדרזים להפיל את עצמנו חיש מהר לתוך לועו. מן הסתם יש בכל מיתה שמינית שבשמינית של התאבדות מדעת. אדם מתחיל ומלאך־המות גומר. מבצע. השוחט שוחט, אך האדם מושיט לו בידיו את החלף. עבותות הדמיון הבהול נקשרות בידי מלאך הדומה לעניבות חנק שלנו. הפחד הוא שושבינו של מלאך־המות וסכינו כאחד. הוא מנחית בנו את המהלומה הראשונה להממנו ועל ידי כך נגרם שיתוק לחוש ההתגוננות שלנו. הרי כך נוהגת עקרת הבית בדג עד שתוקעת בו את סכינה, שחובטת בו אחת ושתים בראשו בחזקה כדי להתשיש בוא כשרו שניתן לו מידי הטבע לגלוש מתחת לידים.

קשים כמות הם שפיריו, סימניו ומבשריו, שלוחותיו ומראות־נגעיו, כגון המחלות והמיחושים, הדאגות והיגונות, החישושים והניחושים הרעים, מרה שחורה וראיית השחורות, נפילות המוחין וקמטי הזקנה הנחקקים בתוך הנשמה, שערות השׂיבה שבלב, רפיון הכשרונות, הרדימות הפוגעות ברוח, מחלת השינה, המחלחלת לתוך החושים, גרעון בחמדת החיים, שכול בכוח החושב וכשלון בכוח ההרגש, וכל הפורעניות הללו הורתן ולידתן בפחד. הרי זה שמן של מחלות: מיחושים חששות וחישושים. עיקרה של זקנה מבישה היא הבושה להיות זקן והרגשת עצמו זקן. אך הרגשת עצמו זקן מקורה במשפט קדום, שיכול אדם להיות זקן, שיש קיצבה לשנותיו, שהוא לפי עצם מהותו קצוב ולא בן־אין־סוף, ילד השעשועים של הנצח, היינו, ילד תמיד. כל ענין הזקנה בטעות יסודו. טעות שאדם הוא רק אני בלבד, שאין הוא עולם ומלואו, שאין נשמתו צרורה בצרור חיי כל הבריאה ושאין נשמת כל חי בו שאין לו חלק בעולם הבא שבעולם הזה. אך פחד גורר פחד, כשם שעבריה גוררת עבירה. וכך אמר רבי נחמן: היראה היא לאין שיעור, כי יש יראה למעלה מיראה. מידת היראה בעצמה יש לה יראה מהשם יתברך, וזאת היראה יש לה גם כן יראה מפני יראה גדולה הימנה, וכך לאין שיעור. הפחד עושה את הבריאה מקום־מדרון, שאדם אינו מהלך עליו אלא מידרדר, אינו מהלך אלא הוא בחזקת חולה־נופל. המידרדר במדרון נתוּן במורד אף לפני שהגיע למטה, כי מאחר שכל דרדוּר ודרדור מקרבו לעמק העכור, כל מלאכת חייו עכורה. העומד ליפול הריהו נפול ועומד מעיקרו.

 

ד    🔗

אין זה מן המשוער כלל, שבתוך בית־אוצרה של התבונה האנושית אין איזו חמדה גנוזה ככלי־זין חרוץ להתגונן בו בפני מלאך־המות, ואין להעלות כלל על הדעת, שנזר הבריאה, שנברא להיות מלך על כל החי, לא יצא מתחת ידי־בוראו מצוייד בדרכּון לפלוש לרגעים לתוך מלכות המות, לשלול בה שלל ולבוז בז. זה אשר עלה למרום לקחת מתנות באדם ולשבות שביוֹ חן, בינה, סגולות יקר, חלק אלוה ממעל, אש הששון ויין השמחה, חזיון וכל חלום, הכי תקצר ידו לירד גם לעמקי־שאול לעשות חוזה עם המות, להציל ממנו ניצוץ וגחלת? חוּש נכון הדריך את האדם בן כל הדורות לעמוד בקשרי־קרב עם מלאך־המות, אך לא השכיל האדם עד היום לעמוד בקשרי התקרבות עמו. שמא שגגה היתה ביעקב שבהיוותרו לבדו מעבר למעבר־יבוֹק נאבק עם הפלאי עד עלות השחר, כדי לראות אלהים פנים אל פנים, תחת להתרפק עליו באהבה ובכיסופים. ושמא טעותו של יעקב היתה זו, שאחרי עלות השחר ביקש מאת איש־יריבו הפלאי ברכה. ועל כך נענש ונקעה כף ירכו. בקשת הברכה תמורת המאבק נהפכה לקללה לרבים. צא וראה אפילו גדולי בעלי המדריגות, היראים והשלמים, שזיככו את גופם ועידנו את רגשם ומלטו מעל עצמם רוב משא חוֹמרם והבלי המאוויים והשיגו בתום־רגשם אמונה זו בעולם־הבא ובהישארות הנפש שלא היתה עוד בגדר אמונה או ידיעה, אלא הרגשה חושית ממש, בחינת בכל לבבך ובכל נפשך, והיו עומדים ומצפים למותם כלאור הגאולה וכבר קיימ7ו וקבלו על עצמם, שאין המות אלא העתק־משכן, והיו שאמרו עליו עקירה מחדר לחדר, אף־על־פי־כן הצליחו רק למעט את דמותו של המות ולא למעט את שלטונו, הלכו לקראתו ובכל זאת נפעמים אימה ופחד. לפיכך לא נעשה להם המות מעין המתגבר חיים, שמחה, תפארת, גבורת הישות, הוד והדר, אלא מקור פחדים חדשים. לזכרון המות היתה דמעתם ניגרת על לחיים, ולא עוד אלא שכל ימיהם היו דוויים וסחופים. לפי שאף הם לא הכניעו בקרבם את הפחד. אדרבה, הרחיבוהו והעמיקוהו, כשם שהיו גדולי־אמונה היו רבי־פחדים. היו מהם שלא פחדו עוד מפני האימים שבתוך החיים, אבל כולם המשיכו על עצמם ובמשנה־מרץ פחד האימים שלאחר החיים. ביטלו כעפרא דארעא את ההגיהנום שבעולם הזה וכל עצמותיהם רחפו מפחד הגיהנום שבעולם־הבא. העתק הפחד מעולם לעולם אינו עוקר כלל את הפחד, אלא מטיל תחת מרותו גם את העולם העליון. מעטים מן המעטים אף מן היראים הגדולים עבדו את האלהים מאהבה, מאהבה בלבד, שלא על מנת לקבל שכר, וללא כל יראת העונש. פעם אחת שמענו מפי מורה גדול בחסידות, שפעמים השוכח את אלהים עובדו יותר, והוא בעל “התולדות”, שאמר זאת מסתמא בעקבות מורו הבעש“ט, שקרא פעם לאלהים: מוותר אני לך על עולם הבא שלך. בפעם אחרת שמענו מפי מורה החב”ד שירת כיסופים כי בך בלבדך חפצתי, בך כי בך. אך גם יראי־שמים הגדולים, הקדושים אשר בארץ, לא סברו וקיבלו אהבה בלי יראה, שמחת־עולם בלי חרדת־עולם, ששון שאינו מהול בתוגה, חסדים בלי קטנתי. יעקב הוא מורה מורינו ל“קטנתי מכל החסדים” והוא שנאבק עם המלאך.

רואה אני חכמת קדמונים בתפארתה מתוך בינה יתירה, שהיתה להם במקרא, שהיו מונים מלים ואותיות בספר הספרים, ובספר “בראשית” לא כל שכן, והיו מייחדים דקדוקי־כוונות לא רק בסמיכות הפרשיות והכתובים, אף בפסקי הטעמים, בכל קוץ של פסוק, בכל צורת אות, מוקטנה או מוגדלת שבתיבה, כגון בכף של ו“לבכותה”, ולא נחה דעתם של מורי החסידות, עד שעמדו ודרשו את הכתוב בפרשת נח (“גראשית” ו‘, ו’ י"ח) “והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך”, לומר, שצריך אדם להיכנס לתוך כל תיבה של התורה הוא כולו וכל הנלוים אליו. וכן פירשו במשמעות זו את הכתוב שם “צהר תעשה לתיבה”, שתהא כל תיבה שלך בהירה ומזוהרת, כאילו נפתח בה צוהר לגבהי־שחקים". אכן, זה הכתב והמכתב בספר הקדוש הוא מעשי ידי אצבעותיה של החכמה העליונה, אשר כל שיח שלה הוא סוד ובדברה גלויותיה תצפון לתוכם גם את נסתרותיה וכל מפורש בה מרובה בו הסתום והמרומז. אף בסיפור על מאבק יעקב עם המלאך נצררו פלאי־רמזים. יראתי בפצותי שמא אחלל. מה אָנו ומה כחנו לבטא ממשותו של עולם נגלה וחזיון מראותיו, קל וחומר לפענח חידות וחזינות מני קדם. בהיות יעקב עלם, צעיר רודם היה, בעל חלומות, חוזה מחזות שדי. כיוון שיצא מבאר־שבע ויפגע במקום ובאה עליו השמש, וליעקב אין מאומה לא אשה, לא בנים ולא רכוש, לא כר תחת ראשו, לקח אבן מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב ומיד ויחלום סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אך לאחר כך, לאחר כך, שיעקב בא אל בית לבן ויעבוד אותו בעד רחל והיו לו נשים ושפחות וצאן וכבודה רבה, והוא בעל בעמיו ואב לשבטים, וכבר ראה חיים במנעמיהם ובממרוריהם, וכבר נאכל על ידי החורב ביום והקרח בלילה, וראה לא רק עוני, כי אם גם עושר, בשבט עברתו, וכבר ידע אהבת־נשים וקנאת־אחיות ופגעי־אדם לרוב וראה הרבה שמשות זורחות והרבה שמשות שוקעות, וראה הרבה ירחי־טוהר והרבה לבנות המתכסות בעננים – לא עוד באו לו ליעקב מלאכים לפקדו בחלומו. ואף בהיותו חולם בהקיץ לא נגלו אליו עוד מלאכים. וכשנאבק עמו מלאך מדייק הכתוב ואומר: “וייאבק איש עמו עד עלות השחר”. איש ולא מלאך. פשיטא שזה לא היה בשר ודם. ואולי זה היה ענק־אדם, אחד מן הנפילים. יעקב ראה לפניו איש־לא־איש. לא עוד בוטח יעקב במלאך שהוא מלאך. והריהו שואל אותו איש־לא־איש: “הגידה נא שמך”. אך לא זכה יעקב לקבל מענה נכון. המלאך עונה לו בהתחמקות: “למה זה תשאל לשמי”. שמא לא זכה יעקב לתשובה כהלכה על שום שלא היה שואל כהלכה, על שום שהיה מהסס. הוא נענש על הספקנות. אבל אָנו שואלים: יעקב החולם, התם המאמין, איך? מי המר לך יעקב, מי המיר את רוחך ונטל ממך את מאור עיניך, את חוּשך הנאמן, את מעוף דמיונך, לחבק מלאכים ולא להיאבק עמהם, להאמין ולא לשאול? פליאה זו מתיישבת על נקלה בזכרנו מה בין יעקב ליד מעבר־יבוק, לבין יעקב העלם בצאתו מבאר־שבע לבית־אל. יעקב של בית־אל היה איש־עולם, יעקב של כל העולם, הוא גופו היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לא היתה לו כל נפש חיה, אבל הוא עצמו היה נשמת כל חי. חולם היה. ובחלום כל היקום הוא של האדם והאדם הוא של כל היקום. אך יעקב ליד מעבר־יבוק היה איש עמוס, מטופל במחנה אנשים, שאפשר היה לחלקו לשתי מחנות, בהון ובעושר. וכשם שאז, כשלא היה לו כלום היה לו הכל, כך עכשיו כשהיה לו הרבה, שוב לא היה לו כמעט כלום. צאו וראו כיצד מדייק הכתב בהרצאת הכתובים ובסמיכותם. “ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבוק. ויקחם ויעבירם את הנחל ויעבר את אשר לו. ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר”. כמה חזרות כאן וכמה יתירות כאן. הרבה אתין. ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת ואת. שום את אינו בא בתורה בכדי. ולא בכדי דרשו כל את שבתורה. אתין כאן הטעמה יתירה יש בהן על הכבודה הרבה, על המטען הכבד, על הנפשות התלויות בו. לא עדו בדד עין יעקב. לא עוד איש־עולם, כי אם איש הקנינים. איש החשבון המעשי. עולם החשבון עולם קטן הוא, עולם הפכּים הקטנים, עולם הריבוי שאין בו אחדות, עולם הפרוטרוטיות, שיש בו יותר פרוטה מירח, יותר מעשים מחלומות, יותר בשר־ודם ממלאך, יותר אדם מעולם. חשבון כל כמה שאתה מחשב אותו אתה צריך עוד פעם לחשבו, לבדקו. כשאתה מצרף יחידה ליחידה ועושה ספירה אי־אתה בא לעולם לאין־סוף אין המספר מקדם אותנו, אין הוא מרחיבנו, אלא מצמצמנו. לעולם אי־אתה בא מתוך הקטן ביותר אל הגדול ביותר, שהרי השלבים הם לאין שיעור וחיי־דורות לא יספיקו לעבור על כולם. כדי להגיע לאין־סוף צריך להתחיל באין־סוף. כדי להשיג את הכולל צריך לטבול לאלתר בתוך מרחביה. לפיכך דייק הכתוב לומר שלוש פעמים: “ויעבור ויעברם, ויעבר את אשר לו”. ומפרשים קדמונים, חכמי ישראל שבכל הדורות, שעמדו ליד השער הנעול של הספר הקדוש והציצו מן החרכים לצוד קרני אורה משוטטות ואף מכל בדל־צל מרקד לא העלימו מבטם, ניחשו ואמרו על “ויוותר יעקב לבדו”: שכח פכּים קטנים וחזר אליהם. או לא שכח, מכל מקום חזר יעקב אל החיים הקטנים. אותו לילה לא נאמר לנו אפילו ברמז, אם היה ליל־ירח או לא, אם יעקב נשא עיניו למרומים להתחקות על צבא השמים לומר “כי אראה שמיך, מעשי אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת”. סתם הכתוב ולא פירש אם יעקב עשה אותו לילה חשבון עולמו הגדול או חשבון ביתו, שהיה אמנם לא קטן, אבל לא גדול כעולם. לפי רוח הכתובים, לפי הקצב, הניגון, הסמיכות שביניהם, היה יעקב אותו לילה אנוס מחמת הפחד מפני עשיו, חרד לשלום ביתו. הוא עשה חשבון: שתי נשים, שתי שפחות, אחד עשר ילדים, כך וכך עדרים רחלים, גמלים, פרות, פרים, אתונות עירים, הכל הביא במספר, במספר המרושש. כל יחידה ויחידה של מספר אומרת אני ואפסי עוד. יעקב נותר לבדו, הוא כנגד משפחתו, הוא כנגד העולם, הוא כנגד כל פגעי־אדם, הוא מול חרב המות המרחפת מעל לראש כל הנפשות אשר לו. יעקב היה אותו לילה בודד אפוף פחדים, מכונס ומצומצם לתוך האני הקטן, אשר לו היה כל היקום תחת רגליו, אבל היקום כולו לא היה לו. הוא ניצב לבדו. ויהי בלילה ההוא ויעקב איש תם לא היה עוד תם ושלם, לא שלם עם עצמו ולא שלם עם העולם, נסתלקה ממנו שכינת החיים הגדולים, הרחבים, המלאים, החיים מעל לחיים, הנחזים לנו רק ברגעי סגולה בחלום או בנפול עלינו תרדימת אלהים והאני מתרחב כפתחו של עולם והאדם יוצא מסוגר האני וכל הבריאה כולה נכנסת לתוך נשמתו ונפשו משכן לבריאה ודעתו מתרחבת ורוחו מתרוממת והמות מחה ימחה מעל לוח לבו והוא ניצב ללא חת בלב הבריאה, ענק קדמון, אשר שׂרה עם האלים, נוגע בכף ירך האלמות וחובק בזרועותיו עולם, אז ישיר את השירה הגדולה, המלאה והרחבה, אשר רמזים ממנה גונבו לתוך שירתו של אחד פייטן אחרון בני דורותינו לאמר: “אני מאמין בך, נשמה שבי. בואי נצא השדה, נלינה בעשב, פתחי חרצובות גרונך… ואני ידעתי כי יד אלהים היא רמז לאשר לאל ידי, ואני ידעתי כי רוח אלהים היא אחות רוחי. וכל הגברים אשר מעולם הם אחי וכל הנשים אחיותי ואוהבותי”. (והיטמן). ולא כן היה חלק יעקב בלילה ההוא, כי היו לו שתי נשיו ושתי שפחותיו ואחד עשר ילדיו וכל אשר לו ועליהם היה שומר. לא ינום ולא יישן השומר בלילה ההוא, לא ינום ולא יישן ואף חולם לא היה. היפלא הדבר, כי למראה איש־לא־איש, חי־לא־חי, ספק בן־תמותה ספק בן אל־מות, נחרד לבו ונמוג, ותחת לנגוע בכף ירך האלמות נגע המות בכף ירך יעקב, עד כי נעשה צולע על ירכו? לא היה עוד יעקב העלם, צעיר רודם, מרחף כנשר בערבות החלום ורואה מלאכים בחלומו. היה זה ישראל, איש אשר שׂרה עם אלהים, היינו, נוכח אלהים, כפירושו של תרגום אונקלס, ועם אנשים, איש מושך בעול הדאגות והטרדות. וכל כך היה יעקב ספוג אימה ופחד, שאף לאחר־כך, לאחר־כך, כשעלה השחר וצללי המגור של הלילה, צללי כנפיו של המות ופחד עשיו חלפו מעל פניו, לא גזו ענני הבלהות מעליו ונפשו לא שבה למנוחתה. האויב מקרוב לעולם אינו מאויים כאויב מרחוק. הנה עשיו בא. “וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו ויבכו”. לא עוד פחד בלילה, לא עוד מגור מעשיו. אך יעקב, כשם שהתחיל בחשבון הקטן, כך הוא שוקע והולך לתוכו. המספר מושך, מוצץ את דם התמצית של חזון אנוש. שוב הוא מחלק למחנות, עושה סדר ומשטר, ילדי לאה ללאה, ילדי רחל לרחל, ילדי השפחות לשפחות, שבע פעמים השתחוה ארצה. הכל במידה ובמספר. עדיין רוחו לא נרגעה בקרבו. “ויאמר נסעה ונלכה, ואלכה לנגדך”. כלום אין אתם מאזינים לסערות־רוחו של יעקב הנפעם מתוך החזרה על המלים וחילוף לשון יחיד בלשון רבים ורבים ביחיד וחוזר חלילה? ושוב הוא אומר לעשו: “אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן”. כל הצאן, לשון נקיה, באמת נתכוון גם לצאן־קדשים, לילדים הרכים. אימת המות לא סרה מעליו. כל אשר הרה והגה באימה גדולה כל הלילה בעמדו פנים אל פנים עם המות אויבנו הקדמון, פרוץ והשתפך בדבור הזה.

יעקב ראה בלילה ההוא פנים אל פנים את המות, אך לא המתיק סוד שיח עמו מקוצר רוח ומחרדה גדולה לנפשות בני ביתו. הוא היה בלילה ההוא שומר.

שומר מה מלילה, מה הגיון לבך היה בלילה ההוא? אין זאת כי בלילה ההוא, שלא כבליל בית־אל, לא נעו צעדיך במעגל החיים הגדולים, במעגל חיי־עולם.

 

ה    🔗

“והנה שני בני אהרן שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת אליהם, ואילו הם נתקרבו אליה וכו' שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות תשוקת מתיקות עד כלות נפשותם מהם, והבן”. – “אור החיים”

אהבתי כי אשמע קול דממה דקה של נשמת החיים הגדולים מנסר ביקום. לא אדע איך אבטא זאת במלים ואכנה בשם. שמא נשמת החיים הגדולים היא מה שקוראים מקובלים נשמה לנשמה או החיים מעל לחיים. ואולי החיים בתוך התוך של החיים. החיים חיי – ואני עצמי לא חי, לא מת, לא יש, לא אובד וכלה, אף לא נידח, אדרבה, אני כאן עצם היש, חתן־בראשית, כל הכל ותלוי על בלימה, אני הכל והכל בי. בבריאה השלך הס, דום אדום גם אני, שכך כל חוש, קמו לדממה הסערות, הדאגות, האימות, לא נותר בי בלתי אם חוש השמע לבדו, בחינת אני ישן ולבי ער. אשמע דופק היקום, הזמן נסע הלך לו, פרש כנף כנשר, כנפיים צמחו גם לי. לא אדע איך אגיד זאת. הריני נכנס לתחום ה“בטרם”, עליו סח החכם רבי בונם מפשיסחה. וכה אמר רבי בונם: שרשי הרצון בתחתית הלב הם ומשם עולים אל עולם המחשבה ללא דמות וצורה כאותיות פורחות, ובכור המצרף של המחשבה הן מתחברות אשה אל רעותה, לובשות צורה ויוצאות מן ההעלם אל הגלוי בתפילות, שיחות וקריאות. אך יש שצמחי הרצון אין להם כלל כוח להתלבש במלים. ענין זה נקרא בשם “טרם”, מה שאינו יוצא מתחום ההעלם. ורק הבורא יתברך היודע מחשבות לב אנוש, היינו, גם את המחשבות הערומות, שלא נתעטפו עדיין בלבושים, שומע תפילות לא אמורות ורעיונות לא הגויים אלו, והוא אומר לאדם ברחמיו הגדולים בפי הנביא ישעיהו: “והיה טרם יקראו ואני אענם”. יש רחמים לפני אבינו השוכן במרומים, אך אין רחמים לפני בני־אנוש דרי־מטה. יודע בוראנו גם מה שלבא לפומא לא גלי, אך אדם יקשיב רק לקול מלים, אין בנו שפת־אלם לספר בה עם הנבראים בצלמנו. מה מאד נשתוקק להשיח לזולתנו גם כל הגות סתומה, לספר ברמזי הגיגים את רחשי לבנו הטמירים, את זו סערת הנפש אשר תרד עלינו ברגעי־סגולה ותטלטלנו לשיאי ההתבוננות החרישית ללא אומר ודברים, בל נשמע קול, כי אם קול דממה דקה, לא נחזה עוד דמות, ספוּ תמוּ משיגי הגוף, לא נוכל עוד לשוות כל דמות. מה דמות? מה שם? מה הגיון? מה סדר וחשבון? הכי לא לכל לראש בכל סדר יבוא המספר? אך לא נדע עוד ספירה, לא נביא במספר, לא מספר הדברים, לא מספר העתים, לא קצב הימים, לא קצבות השנים. תמו שנים. נמוג הזמן. נעצור מחוג. התקדש חג, שבת וינפש. תמה אני אם בחינה זו נכנסת עוד בגדר הכרה מושכלית, אך אף היא בחינת־עולם. אינני ואני הכל, נעדר וקיים. חי אני אם עודני חי, אך רוחי בי. הכי אין זו הגויעה המתוקה שבחלום? לא אמות כי אחיה ולא אחיה כי אמות. יש בתוך היש ומעל ליש יש־בינים, ספירה שעל הגבולין, יש ואין נושקים זה את זה. אני רצון שאינו רוצה, קנין שאינו קונה, קיים שאינו מקיים דבר ולא עוד חומר היוצר, כי אם צינור לשפע רק מפאתי ארץ ועד קצה תבל, מקדמות הזמנים ועד אחרית הימים. יען כי לא נדע איך לבטא זאת אומרים אנו שהננו חשים משק כנף המות, לחש הנצח, מגע הבלימה. נקרא לזה מה שנקרא, מות, אל־מות, נצח, יקום, שכינת העולם, השכל הנאצל. אלינו גונב דבר־מה, נדמהו ולא נדע לכנהו. מקוצר רוח ומתפיסה קשה אנו קוראים זאת מות. כל נעלם ממנו וסתום משהשגתנו שמו בפינו מות. אין המות אלא השם הכולל של התמיהות והפליאות והסתומות והבלהות והפחדים והחרדות, אשר עצמו ממנו ורבו לפנינו מספור אותן. וכל המופלאות והחידות והקושיות והבעיות שלא מצאנו עדיין פשר להן הן לעת־עתה כינוייו של זה המכונה מות. יכול, שאָנו נמיר שם בשם, תחת מות נגיד הכל; נגיד אין דבר, אין נפש חיה; נגיד בלימה ודממה; נגיד שבת העולם; נגיד נשמה או נשמה לנשמה, ואולי החיים הגדולים או החיים מעל לחיים. אך השם הנרחב והכולל באמת, השוה ומשוה הכל, המתיימר פחות והמיתמר ועולה לגבהי שחקים, הוא השים אין. באין מתחיל אין־סוף. עמוק האין מן היש לאין שיעור יש. כל אנשי־מעלה, בני כל הדורות, שהציצו לפרדס המסתורין, קשרו כתרים לאין. האין היא דביקות. האין קדם לכל חכמה, אמרו החב"ד. “אלהים כולו אין” אמר אנגלוס סילזיוס, חכם מסתורין נוצרי. יעקב ביהמה אומר: האהבה היא אין. “והחכמה מאין תמצא” מפרשים כל חכמי החסידות: אי אתה עולה למרומי המדריגות אלא אם כן אתה יורד תחילה לתוך האין הגדול, הוא האוקינוס. וכי אין אנו מגדירים את ההרגשה האוקינוסית בשם מות? אך אין המות אלא הפחד מפניו. אימת האין היא הפחד מפני שפע העושר היורד עלינו כל אימת שאָנו נוגעים באפס קצהו של האין, כי תנאי לבחינת האין יציאה מכלי האני הפגומים לתחום השבת הגדול. “כי יש אלמות בקרבת החכמה” – נאמר בספר “חכמת שלמה” מן “הספרים החיצונים”. אנחנו נאמר: “כי יש חכמה בקרבת המות”.

אדם הנע ונד בחשכת הערבה ושביבים בודדים, קלושים, דקים מן הדקים, מנצנצים אליו ממרחקים בעמעום לאין שיעור, אינו יכול לזון את מבטו בבני רשף רופפים אלו, לא ליהנות לאורם כדי למצוא נתיב כלשהו ואף־על־פי־כן הם מעוררים בלבו ניצוצות־שמחה ומעודדים אותו לשאוף את קרבתם. אינו יכול להדריך את צעדיו על פיהם, אבל מכוון הוא את לבו כנגדם; ואם אינם מתקיימים בידו כסימנים, משמשים הם לו בכל זאת רמזים, הקורצים אליו וכאילו סחים לו דבר־מה, מפתים ומבטיחים. אף זכירות המות, מושכל הפטירה מן העולם, מושג ההיעדר, אפילו אין הוא מסוגל להיתפס בכוח איזה חוש, הם בחזקת שביבים האצים ורצים אלינו ממרחק שמאחורי פרגוד המסתורין להורות איזה כיוון, שעדיין לא נתחוור לנו, להשמיענו סוד שיח, שחייבים אנו להאזין לו ברוב הקשבה ובעוצם הניחוש והפילול. הכי המות רק דוחה ולא גם מושך? הכי הוא רק מאיים ולא גם מבטיח? הכי הוא מידמדם לנו רק בחינת בור ריק, אפל, עמק־רפאים, ולא גם זבול ומשכן? הכי דורות תועי־לבב ומתועתעי־דמיון היא אלה שסיפרו לנו אגדות על עולם הבא וגן היוצא מעדן ועל אוצר החיים לעד, שבו נשמות מסתופפות ונהנות מזיו השכינה? הכי האגדות רק אגדות הן וללא קורטוב אמת? לא גן־עדן, לא לויתן, לא נחלי אפרסמון, לא חופת־זוהר על הראש, לא יין המשומר, לא תענוגות בשרים אף לא חמודות הרוח. אבל דבר־מה הלא יש בתוך־התוך של כל היש שהוא יש תמיד. דבר־מה יהיה מה שיהיה הוא אור הגנוז, חיי־עולמים, עולם־תמיד. ואם עולם תמיד, אף אני הנני תמיד. אם החיים נושאים לנו בכל מראותיהם את בשורת כליוננו, הרי המות מבשר לנו את התמדתנו, ומכל מקום הוא מבשר דבר־מה נעלה מהשגתנו, שאף־על־פי שאינו מושג ואינו מושכל בנו, הוא נתון לנו. אין המות רק פטירה, הוא גם פתרון. אין הוא רק קברן, המכסה ברגבי עפר על גרמי גיוונו, הוא גם מגלה טמירין שיש בנו. נעמוד לרגע קט דום, נצא במידת יכלתנו לשעה קטנה אחת מסוגר מאוויינו, לרגע כמימרא מבית־חמרנו ונתפשט מחשקינו. אין היציאות הללו נמנעי המציאות כל עיקר ואין ההתפשטות מחוץ לגדר הישגנו. רבים סחו לנו ברמזי־מלים ובגמגומי־ניבים על התפשטות הגשמיות, על עלית־נשמה, על גלוי־שכינה, על התעלפות החושים, על הנפילה בעינים גלויות, על חלומות בהקיץ, על חזיונות ודמיונות, על מחזות שדי, על הברק אשר זנק להם מתוך האפילה, על דבר־מה אשר גונב להם בשׂעפים בלילות על משכבם, על רגשי־קודש ועצמת ההתלהבות, על יין שיכרון אשר עברם. יין זה מהיכן הוא שופע ובא? הכי לא ממקור הנוזלים מן הלבנון? ודרשו חכמי החן לבנון: ל“ב נתיבות החכמה, כנגד ל”ב קמטים שבלב אנוש. מה אָנו יודעים על לב אנוש? עמוק־עמוק הוא הלב בחובנו, לכן לא נדעהו ולא נבינהו. את הקרוב מכל נשכיל פחות מכל. אדם קרוב אצל עצמו, לכן נשגב הדבר מבינתו, שהוא עצמו אינו כל עצמו. ובכן, נעמוד לרגע קט דום להקשיב לקול דממה דקה המנסר בחובנו, הוא בת־קול של עולם מעל לעולם ושל חיים מעל לחיים. נעשה כנף לעלות לספירה גבוהה מעל לעצמנו או לצלול לתוך איזה תהום של שיכחת הישות, נפשוט מעלינו את הבגד, את העור, את הבשר, את העצמות, אל כל העצם של האני. נשליך את נפשנו מנגד אל תוך הכולל, נצמיד את שפתותינו כדי לגימה קטנה מכוסו של מלאך־המות, נקריב את פינו אליו, אליו, השחור, האיום, המכלה, שישקנו מנשיקות פיו. קבלת־נשיקה זו מתוך אמירת שמע, דום ושמע, הקשב, הקשב, אינה כלל דמויון־שוא. יכול אדם לרגע קטן להסיר מעליו את בגדיו הצואים, להתפשט מכל הלבושים ואף מלבושי הרוח, לעמוד שעה קטנה ערום בתוך היקום, לקרוע מעל עצמו את כל הקליפות, קליפות הדעת וקליפות ההרגש, בין דעת דברים ודעת עצמו ובין דעת זמנים, ימים, שעות, מושכלות; בין הרגש־הגוף ומשיגי הגוף ובין הרגש־דופק־ההויה ולקפוץ אף את הפסיעה של לפני אחרונה אל הפטירה, להיות חשוב כמת, לא חושב שום כלום ורק אפיסות עצמו. או אז יבריק הברק, כי אין אפיסת עצמו זו אלא השתפכות עצמו לתוך ספירה שמעל לקיום הלזה, התמזגות עם הכולל. הוי אומר: אין מיתה אלא לידה חדשה. או אז תעבור הרינה בכל בשרו ובחביון כל מושכלותיו: מה? אין אני, אבל אני יש. אין דבר, אבל אין־דבר זה הלא יקום לעולם. כל זמן שהנשמה בקרבך אי אתה יכול לצאת מן ההויה, ואף לאחר יציאת נשמתך הנך הווה, אתה יש תמיד, כי תמיד יש. פשיטא שלאחר שאתה קולף מעל עצמך את האני לא בטלת כלל מן העולם. הנה אומר אני: אין כלל זה, הכל הוא לא־זה. תאמר זה אילן, אבל מה היה העולם חסר אילו נעקר אילן זה מן העולם או אילו בטלו לחלוטין פנס זה, שולחן זה, בית זה, חפץ זה. אף העולם הוא סך הכולל של כל הדברים, של כל הבנינים, של כל החפצים, של כל הצללים והעננים. טול דבר־מה מן הקיום שוב אין זה עולם אלא אם כן אתה אומר שאי־אפשר כלל ליטול שום דבר מן העולם, כי הכל מתוכו בא ולתוכו הולך והוא הכל והכל הוא. מה שהיה פעם שהוא שיהיה לעולם ועד. הרי שאי־אפשר ליטול אותי מן העולם כלל וכלל. יקחוני מכאן – אהיה בכל זאת כאן. אהיה גם אהיה. לא אלך לאיבוד. לא אמות כי אחיה. אין מות אלא בחינת בשורה ומזכרת־חיים. אבל לאָן אני הולך כשהנני נעדר ונעלם מן החיים הנגלים? אני הולך אל האין, היינו, אל מה שנראה בנגלה כאין. האין פודה אותי ומצילני לחיים. בתוך האין אני נחבא לעת עתה, בתוכו הנני נשמר מן הכליון. הבו גודל לאין, הלל ותודה לו. אנו עושים לו עוול, כשהננו מכנים אותו בשם מות. אין – הוא הנצח, הוא מעוז ובטחון, הוא האהבה. כך מלמדנו יעקב ביהמה, הקושר שיר שבח ותהילה לאין: כיוון שיוצאים מתחום הבריאה ועוזבים את ספירת הנגלה אָנו נעשים בחינת אין לגבי היש למראית עין וממילא הננו שוקעים וצוללים לתוך האחד הנצחי. הוא זה האין, שממנו מתהווים כל הדברים. משכן האין הוא משכן לעדי עד. לא לי יצור בודד בנגלה לדעת מה יקרה אותי בחיים שלאחר החיים האלה, אם אני אהיה רוחש ביקום בדמותי ובצלמי, בשמי ובתוארי, בכל קשרי הבשר והדם שלי שבעולם הזה, בהישארות הנפש, כדי למלא את משאלות לבי, שבעולם הזה נצטמצם לקונכיה קטנה מלאה אנוכית גסה ושגעון הגדלות, או שאתגלגל בכל מה שאתגלגל. הדרישה לנצח האישי הוא דרוש של דופי, היא השגה קטנת־מוחין ודלת־רצון להתקין לי נצח פרטי וקטן משלי, לעשות לי שבת לעצמי בתוך היקום שהוא שבת הגדול. אין אני זולל וסובא של עולם הבא ולא התניתי תנאי בבריאתי להכין למעני שולחן ערוך, שולחן ערוך דווקא, לישב על ידו כפי שהנני אלפי אלפים יובלות בצורתי זו שלי. ואיני סבור כלל שצורתי שלי, שלך, שלו, של כל נברא אנושי, היא הצורה המושלמת בהמון דמויות וקלסתרים. בכגון זה אין מסיחים כלל. איני אומר שאני רוצה באלמות על דרך הפשט ושאני ראוי לנצח שבעין. ואם אני רוצה וראוי מן הסתם יינתן לי. אך כשם שאין זה נאה להיות טיפש בהויות העולם הזה, כך לא מן המידה היא להיות שוטים לעולם הבא. אין אנו באים בטענת חזקה על עולם הבא ואין כל טעם לדוש בסוגית הישארות הנפש, כאילו המדובר הוא בפרשת שיכון בתוך הנצח. סוד־שיח עם המות ענינו כניסה לתוך בית־מרקחתו של המות כדי לקחת משם סממנים טובים, שחיינו יתבשמו מהם. אין המדובר בחיים ארוכים לאלפי יובלות ולא באלמות ארוך, אלא בנשימת חיים ארוכה בזה הרגע ובהתרוממות רוח כדי להרגיש ברגע אחד מתיקות הנצח. טובה שעה אחת של עולם הבא בעולם הזה, טובה קפיצה אחת לתוך החיים הגדולים, משנים רבות של חיי קיפאון, חיי קור ואדישות וזחילה רבתי. אין כלל בינת־חיים בלי השגת המות. כלום יש דבר מושכל לנו במלואו ללא תפיסת המהות של היפוכו? היום הוא יום לפי שהלילה הוא לילה. אנו מבחינים בלובן מתוך דמויו וניגודו לשחור. בלי בחינת המות אין כל מהות לחיים. באמת אמרו: מי שאינו מסוגל לחיות בצל המות אין הוא חי כלל בצל החיים. אין החיים אלא סנסיני האילן. המות הוא שרשו וגזעו. כסיל נאחז בסנסינים ומסיח דעתו מן המצבת. כל שאינו נוקב ויורד לתוך סוגית ההעדר, מה הוא מבין ברוב הטוב הצפון בחמודות היש? כדי שאוהב באמת, בעוז ובתעצומות, את רגעי חיי, שלא אבזבזם לבטלה, שלא אקרע בהם קריעות ולא אעשה אותם אסימונים, עלי לזכור או לדעת היטב מבלי לזכור – הזכרון אינו חמדה טובה בכל התנאים – כי אין לי בעולמי אלא רגעים, כי הרגע אינו אלא רגע וכי ימי מעטים בערך. אפילו יהיו רבים כחול הים יהיו מעטים בעיני, כי אני צמא־חיים, הוי, צמא. מגביע המות הננו שותים את הצמאון הזה. טעם החיים, כל מעדניהם, אף ממרוריהם – ולאמיתו של דבר גם הממרורים מעדנים הם לי, כי אוהב חיים הנני, חיים ללא תנאי וללא סייג – ממקור המות באים הם. המות הוא מורי ורבי, הפרשן של החיים. אף על החיים הפרטיים של פלוני אי אתה עומד אלא לאחר שמותו מצרף אליו את הפירוש שלו. רק אחרי מות אומרים אָנו על האדם שאין לו תמורה, ואמת היא ששום אדם אין לו תמורה. ואין כל תמורה. יש רק גאולה. אבל לא המות הוא הגואל מן החיים. אדרבה, הוא מגביר את חיותנו. וכל זמן שהנשמה בקרבנו אנו גואלים לא את עצמנו אלא את הזמן מן התוהו. כל רגעי חיינו אנו פודים ומצילים מפי האריה. אך האריה אינו האין. האין הוא להד"ם. האריה הוא חיים שאין להם טעם, לא חן, לא שמחה, לא ברכת היצירה, לא אהבה נפשות, לא אמונה באור החיים. כל רגע חיינו הוא שה טהור, שאָנו מצילים אותו מפי אריה השעמום לאור המות.

 

ו    🔗

האין הוא מושכל היש, ההעדר – תוכן היקום, המות אלף־בית של החיים, כשם שהאתנחתות הן יסוד בניגון והמחשבה היא שדה־פעולה של חלקי הסותר והבונה, שכל אחד נבנה מחורבנו של חברו. החורבן, הגורם לבנין, כלום אינו בניו? מות, המצמיח חיים, הוא חיים. מתוך קוצר המשיג מניחים את המות רק במה שנראה כהעדר־הויה ובמה שבא לאחר החיים ביציאת הנשמה מן הגוף, בפירוד הגמור בין כוח החיים לאיזה כוח שכנגדו שאָנו מכנים אותו בשם חדלון. אך המות מלפפנו בעצם חיינו, חי בתוכנו, אנו נושמים אותו ומיתות לאין שיעור מתחוללות בקרבנו, כשם שאף את החיים שלנו אנו רואים מתוך טעות רק כמסכת אחידה או שלהבת רצופה, ולתוכו של דבר הם נתונים לנו קרעים־קרעים, כל הרף־עין קרע. לפי ההרגל אנו חיים כתהליך של רציפות, ולפי התוך אָנו מרגע לרגע נחיים או מתחיים, היינו, קמים לתחיה בגינות לאין שיעור. וכשם שאין אנו חיים אלא נחיים, כך אין אָנו מתים אלא מתמותתים תמיד. ההתמותתוּת היא טעם החיים; היינו, אותו דו־זיח שבין החיות והמיתות בתוכנו הוא שורש מהותם של החיים. יכול אנו אומרים כי סוגית החיים היא שקלא וטריא בין היש לאין, התגוששות בין הקיום להעדר או מחול של בני־זוג זה לעומת זה ובזה ניסוג מזה. הרי שהטחה כנגד המות היא לפי תוכנה התכחשות האדם לתוכן חייו, בעיטה בעצם מהותם. החיים הם תהליך של זינוקים לתוך ספירת המות, כשם שהדעת חותרת להגיע לכיבושים בתחום אי־הדעת והאמת באה להציל מפי הטעות. שום מהות אינה משוערת בלי צד שכנגדה. טעם הקיום במלחמה בהעדר. אין מחול לקראת, באין צד שכנגד.

מכל בחינות החיים נראית לי בחינת הניגון, ויותר מזו בחינת המחול, שאף הניגון הוא מחול של בֻּבּוֹת². יסודו של המחול התקרבות לשם ההתרחקות, מתיקותו ב“משכני אחריך נרוצה”. כיסופי המות נראים לנו כפחדים מפניו; מציצותיו הן נשיקותיו. הננו נמשכים אליו כדי שקרבתו היתירה תהיה כוח־הדוחף מוגבר להיסוג מפניו. המות הוא עצם היש, שאָנו מעתידים אותו בלי הרף, היינו, שותלים אותו בתוך העתיד לבוא, מרחוק נעמוד ואליו נשתחוה. מתוך דחיות המות לעתיד נולד בנו מושג הזמן. אילולא התנוצצות חדלוננו במושכל האנושי לא היה זמן, וגאין זמן לא היו לנו חיים מודעים. לחיות משמע לרכב על סוס הזמן לקראת הנעלם. מתוך שאנו תופסים את המות בחינת בן־זוג במחול. זה שממולנו, מסתבר לנו ממילא כי הוא זה הבא, היינו, התקוה. החיים הם החלק ההולך והמות זה הבא, המקוּוה. וטובה תקוה מחיים, כי בלי תקוה אין כלל מושג החיים. נשער לנו כל כמה שהמושכל האנושי מסוגל לשער בחינת ספירת חיים שאינה באנושי – והרי לא ייתכן לומר, שהאדם אינו מסוגל כלל לבוא עד חקר בעלי חיים, להקשיב לשיחת דשאים ואילנות, משל הוא יוצא־דופן גמור בממלכת בעלי החיים ובקרב כל ילדי הטבע – ובכן, נשער לנו כי אילן, פרח, ציפור, כל חי למינהו וכל דומם לסוגו, היה פתאום לפתע פורץ את סוגר מינו או סוגו וצומחים לו דדי־בינה, איזה חוש של דעת עצמו, שכרוכה בה ממילא דעת לא־עצמו, היינו, השגה מופלאה ומחרידה של ייחודו, צמצומו, היה נברא זה יודע כי חדל הוא ושהוא עומד למות, אבל היה יודע גם כן, מה שלא היה ידוע לו באלפי יובלות הזמן של קיומו הדומם, שהוא חי. ולא עוד אלא שתוך כדי התעוררותו של חוש דעת החיים בקרב נברא זה היה מתעורר בו גם חוש חוזה, הצופה מראשית אחרית, התופס בחינות שהתפתחו באדם באופן אטי בכל תולדות התאנשותו הארוכה. הרי היה נברא גאון זה סופג בבת אחת לתוכו את כל הפחדים, הדאגות, החרדות, הניחושים והזעזועים, שדעת המות זורעת בתוכנו. אפ־על־פי־כן מן המשוער – כיוון שניתנה לנו הרשות לרכב על ערבות הדמיון הבה ונעבור אותן בדהרה רבה – שעל אף כל אותם הפגעים הרעים, שהתרגשו בן־רגע על אותו נברא, שנתפקח מתוך דעת־מותו, היה בכל זאת נותן קולו במצהלות שככה לו לבוא אחרי יובלות של חיי חרשות ודוממות ולהתברך פתאום לפתע ממקור החיים ממש, לא חיים של פריחה וצמיחה בלבד, של קבלת שפע, של ספיגה, עי אם גם של יידע עצמו ומתן עצמו לבריאה במודע. ואילו ניתנו לו פה ולשון היה משתפך בשירות ותשבחות בתודה ובהלל, כי טובים היו בעיניו חיי שעה שיש בהם טעם של דעת חיי־עולם, מחיי־עולם אין בהם כל טעם של ידע־עצמו אף לחיי־שעה. אותו שיר הללויה משתפך מפי הדומם שהגיע לכלל דעת חיים, כלום על החיים בלבדם היה גומר את ההלל, ולא גם על הלא־חיים, על דעת המות שנפלה לו למנה? על זכיה בגורל ממתנת המות היה ממלא פיו הודיה ושבח. כלום מות מה משמעו לדומם שעלה לתחיה? משמעו הכל. משמעו חיים שביידע, משמעו דעת לא־עצמו, היינו כל לא עצמו, דעת לא־הוא באילן, לא־הוא בצמח, לא־הוא בכל חי, לא־הוא בשמים ובארץ, לא־הוא בענן ובצל, במים ובאש, בברק וברעם, בשמחה ובצער. ש“י עולמות היו נופלים לפתע בחלקו של אותו דומם, ש”י פעמים ש"י. כל בחינה, כל השגה, כל ריח, כל משק, כל שמע, כל טביעות עין. כל רעיון, כל רגש – עולם חדש הוא; כל נפש זולת בעל הנפש היא עולם שלם. כל העולמות הללו ניתנו לנברא זה, שיצא מתחום הדומם לתחום בעל־חי ובר־דעת, בזכות המות שנתגלה לו. אין גילוי עולם ומלואו בלי התגלות המות. המות הוא אוצר בלום של החיים. אין הוא פירוש בלבד לחיים. הוא החיים בהסתר־פנים, ואין זה אלא חוסר־שחר אף בחינת משאלה וחזון לתבוע לעצמנו חיי־עולם שאין בהם מות, פסוק ראשו ולא ימות? אף לא שבור החבית ושמור יינה, אלא שפוך היין ושמור את היין. אין טעם והגיון.

המות הוא בטבע, כלומר, אורח החיים של הטבע הוא נצח שבמות, שהוא הנצח ומלואו. אך האדם בקוצר השגתו רואה את עצמו מקופח על ידי נצח שבמות מטעם הטבע, עמד והמציא לו את המעשה שלא כדרך הטבע, את הנס, המעניק ליחידי סגולה, בחירי האלהים בדורות, את האלמות, כגון חנוך ואליהו, או לכל המין האנושי לעתיד־לבוא תחית כל המתים. כשאָנו מעלים בדמיוננו השערה על הדומם, שנפתח בתוכו לפתע חוש החיים או יצר הדעת הננו יוצאים מתחום הטבע ונכנסים לתוך תחומו של הנס. (מסתבר שאף הנס הוא אגף או ביתן בבית־המחוקקים של הטבע, שהרי מצוייות קפיצות במלכות הבריאה, אם לעידן ואם לעדנים, ועל ידי קפיצה אחת כזאת מסתמא נתהווה היצור האנושי מתוך איזו צורת0חיים שקדמה לו). אך כיוון שהתרנו לעצמנו זיקה לנס, ולו רק במשוער, שמא הותרה לנו הרצועה גם עדי כך, שנהא מדמים לנו מין־אדם, שהוא בעל הנס המכיר בנסו, בכל שעה ורגע, היינו שזכרון קדמות־הוויתו בצורת־חיים אחרת לא דעך בו כלל, וכל הרף עין הוא יוצא ונכנס בדמיונו החי והיוצר מן הדומם לחי, וחוזר חלילה, כלומר, שובר את הסוגר של הדומם וקופץ לתוך ממלכת החי, והריהו חש בפועל ממש, בכל רגע כאילו בזה הרגע צמח בו חוש החיים ויצר הדעת ניעור בקרבו לדעת עצמו ולא־עצמו. כלום הרגשה מתמדת כזאת לא היתה מקיימת באדם שמחה מתמדת על לידתו הבלתי פוסקת, על יציאתו מאלם הדומם לתוך תנועת החי? הרי היה מרגיש כל הרף־עין בכל נשימה את מתנת החיים, שהוא נוחל בזה הדק, הדק מן הדק, חיי־עולם, והיה בוודאי מברך על כל נשימה ונשימה וטועם בה מטעם הנצח, ולא בברכת היראים, שיש בה משום פחד העונש, אלא בברכת השמחה השלימה מתוך הדעת הנופלת בחלקו כנחלה בלי מצרים. אילו נס כזה התרחש למין האדם לא היה חושב מות, לא היה אומר מות, לא היה מפחד מות, היה חש ורואה בעליל, כי חיי־עולם נטועים בתוכנו ובתוך־התוך של מותיותנו. לא זו היא הצרה שאדם יוצא מן החיים המצומצמים האלו, אלא זו שהוא קורא יציאה זו בשם מות. ולא זה הקלקול בנו, שאנו מזדקנים ומתבלים, אלא זה שאנו מתישנים, כלומר, שהעולם מתישן עלינו והשיגרה מטמטמת את לבנו ומקהה את חושינו ומשתקת את זכרון הקדומים שלנו לדעת תמיד, לזכור ולשמור, שאָנו נוחלים בכל רגע ורגע ש"י עולמות. ולא זהו שורש עצב בנו, שאָנו נעשים מתים בבוא יומנו ואיננו חיים עוד, אלא זה שכל זמן שהנשמה בקרבנו הננו רק חיים כבני אדם שהנשמה באפם ואיננו חשים ומרגישים עוד את בחינת הדומם. אילו חשנו בה היינו מוכשרים תמיד לחוש את נס אלמותנו. וכלום אין זה נכון, שבמידה שאדם מחובר ודבוק בכלל החיים והנבראים, והוא אח לכל ילדי הטבע, ושומע שיחת דשאים ואילנות, ואוהב בעלי חיים וזוכר את הראשונות וחובק בזרועותיו הרבה נפשות ומשתוקק להבין לנשמת כל יצרי תבל, במידה זו הוא עצמו חי יותר. הגעו עצמכם, מה גדול ממה: שולחן ארוך ממזרח שמש ועד מבואו או שולחן ארוך מימות אדם הראשון עד אחרון דור? יש נצח לאורך ויש נצח לרוחב ונצח לעומק ונצח לחוזק ולעצמה. אילו מסוגל היה האדם, למשל, להשיג במוחו ברגע כמימרא את כל מאורעות תבל או לחזות באספקלריה פרצופי כל החכמים ודיוקנאות של הנשים היפות של כל הדורות ולכלול לתוך דופק אחד של לבו את כל האהבות העזות כמות של כל האנשים בעולם, היינו אומרים על איש כזה, שאפילו שנותיו היו רק שלושים, עשרים, עשר, אחת, שהוא ראה את פני הנצח. אפשר לחיות לעד ברגע כמימרא. הנצח הוא בתוכנו. לא חיינו קצרים אלא מוחנו דל מלהכיל. לא על מותנו אנו צריכים לקשור קינים והגה והי, אלא על מיעוט רצוננו או יכולתנו לעלות ולהגיע לקצה מרום כוחנו וכשרונותינו. אף על עוני שברוח אין טעם לקונן או לרטון. קוצר־השגתנו נתון יותר למרותנו מקוצר־ימינו. אין אנו יכולים לקחת לנו בידים שעת־חיים אחת נוספת, אך הרחבת־אפקנו היא במידת־מה ברשותנו. נרצה להיות רחבי־דעת יותר ונהיה. נחנך את רוחנו לעקור את הפחד מתוכו וייעקר. נעמיק הגות במערכי החיים והמות, נבין מות, נתקרב אליו באהבה, נראה לו פנים שוחקות ולב שמח, נהרוס כל המחיצות המדומות שבינינו. נושיט אליו יד רעים, ניכנס לתוכו לשהות קצרה לסייר את מחוזו, נפתח לפניו את סגור לבנו, אל נטביע אותו בדמעות, אל נסקלהו באבני המצבות, בפרחים נקשטהו, נלקק את מעט הדבש שביערותו, נמדוד אותו על ראשנו ככתר ונציב לו אנדרטה בתוך לבנו, נבוא בסודו ונביאהו בסודנו. אז נשכיל להבין שאין מות כל זמן שהעולם חי וקיים. נהיה נדיבים למלאך־המות ונאמר לו “בואך לשלום”, ולא זו בלבד שנאריך ימים יותר, כי אם כל רגע ורגע של כל זמן שאנו חיים יהיה רגע שלם, ארוך, מלא, מבושם בריח הנצח. זה הכלל, רוצה אדם לחיות חיים הוגנים ונושאי־כבוד למינו הוא צריך לצאת מן התחום הצר של מינו ולהיות לא־רק־אדם אלא אח טוב ושכן לכל ילדי הטבע, לדעת עצמו גם בלא־עצמו, בלא־עצמו אדם ובלא־עצמו־כל־חי־למינו, בכל כנף קננים נעלסה ואף ברמש הרומש, בכלב, בסוס הצוהל, בינשוף, בפרה הגועה, בשה, בכל. אדם החי רק בחינת אדם אינו אדם, אלא רמש, תולעת ולא איש, נבזה בעיניו הוא ונמאס, קצר־ימים ושבע־רוגז, צל ולא צלם הבורא. הכי רק הרמש זוחל? אף חיי־אדם, שאין בהם מעוף הדמיון היוצר, מיסוד הקפיצה, הם בגדר זחילה. כשם שמות ללא חיים הוא רק מות. כך חיים ללא מות, היינו, מתוך בריחה מפני המות, הם רק מות.

אילולא אני חושש מפני חשישות יתירה, שיש בכמה מבני־אדם, הנאחזים בכל סולם רעוע של השגות הטבועות בחותם הזמן החדש, כביכול, והם בורחים מפני הדרוש כמפני מחזה־בלהות – ולאמיתו של דבר הדרוש הוא מידה חוקית בהגיון. אין תקופה בתולדות האדם, בכל מערכת־תרבות שהיא, שאין מגלים פנים של דרוש בתורה, שהרי הדרוש מבטא מה שהסמל רומז, אף אין מראה־נוף ושום חזיון שבטבע, שאינם אומרים דרשוני – כן, אילולא אני חושש שמא יטילו פגם בכל הספירה שלי ויבטלו גם את הפשט שבדברי משום אבק־דרוש, הייתי אומר, כי המות בחינת תורה הטעונה לימוד, היינו, השגת המות בחינת מהות העשויה לקבל את מרותנו, כבר נרמזה לנו במה שמסופר בפי חכמי האגדה בישראל על מיתתו של דוד. כך דרשו חכמים את הכתוב בתהלים “הודיעני ה' קצי ומידת ימי מה היא, אדע מה חדל אני”. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הודיעני קצי… אמר לו בשבת תמות. “אמות באחד בשבת”. אמר לו: “כי טוב יום בחצרך מאלף”. טוב לי יום שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על המזבח. ואכן, בכל יום שבת היה יושב ועוסק בתורה. ואותו היום, שהגיעה שעתו למות, עמד מלאך³־המות לפניו ולא יכול לו, שלא פסק פיו ממשנתו. אמר: מה אעשה לו? היה שם גן מאחורי הבית, בא מלאך־המות ועלה וניער באילנות, יצא דוד לראות, היה עולה במדריגה, נשברה המדריגה תחתיו ויצאה נשמתו ומת. הרי כאן לכאורה רמז מציץ אלינו מן החרכים, שיכול לקיים את החיים על ידי משנה בתורה. יכול היה דוד אילולא נשברה המדריגה תחתיו. דוד ירד מעל המדריגה והפסיק את משנתו. אף משה “כשראה שנחתם עליו גזר־הדין עג עוגה קטנה ועמד בתוכה ואמר: רבונו של עולם איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה”. הרי שוב רמז מנצנץ אלינו כקו־אורה: אין המות בא על האדם אלא מתוך קוצר השגתו לרכז את כל החיים לתוך שורש אחד, לוץ העוגה הקטנה, היא נקודת החיוּת שלו. אילו היה אדם מחבק בזרועותיו עולם ורואה את עולמו לא רק בחייו האישיים הקטנים, כי אם גם בנשמת כל חי וזוכר את קדמותו לא היה מת כל יום וכל שעה, אלא חי לעד בכל רגע חיים. אילו היה האדם מסוגל לצלול לתוך עומק אין סוף שבנקודה אחת גם כן היה נפדה מן המות כל עוד הוא חי. אך האדם פוסח על שתי הסעפּים, לעולם אינו לא בנקודה ולא במרחביה, אלא מרפרף באפס־אונים בתוך מה שבאמצע, רודף אחרי מה שאינו יכול להשיג ואינו אוחז בחזקה במה שיש לו. לפיכך כל העולם נראה לו כרודף ובורח, וכדרך שפירש בעל “חידושי הרי”ם על מה שנאמר במדרש על אברהם, שראה את כל העולם כבירה דולקת, כלומו כבירה הרודפת אחרי דבר־מה. חייו של רודף הם חיים של נרדף. משה ביקש לעצמו נס. וכשנאמר לו ש“עדיין לא הגיע צביונו של הקדוש־ברוך־הוא לחדש את עולמו, אלא אשר בידו נפש כל חי”, עמד והתפלל: רבונו של עולם, הניחני כחיות השדה, שהן אוכלות עשבים ושותות מים ורואות את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן. וכשאמר לו הקדוש־ברוך־הוא “רב לך” אמר לפניו: “רבונו של עולם, אם לאו, הניחני בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת ערב הוא חוזר לקנו, כך תהא נפשי כאחת מהם”. וכשראה משה שאין משגיחין בו להיאחז לתוך מושכל החיים של בעלי־החיים לפחות, הלך אל השמים והארץ, אל השמש והכוכבים, אל הים. וכשלא צמחה לו ישועה אף מן הדומם, הלך משה והיה “יושב וכותב שם המפורש במגילה וזוהר מראהו כזוהר פני שמש והוא דומה למלאך ה' צבאות”. בצפיתו לנס היה משה משוטט ברחבי היקום ומבקש לעשות לו חבר כל חי למינהו, כל העצים והדשאים, אף את המלאך, וחבק בזרועותיו את התורה שקיבל מן השמים, חיפש לו מליצי־יושר בדברי ימות עולם, בזכרון ראשונות והיה מצווח “מי יתנני כירחי קדם”. וכלום אין רמז מציץ אלינו מן החרכים כאן, שאין המות אולי רק טעות הדפוס, שגגה שיצאה מלפני כוחות החומר השליטים, קוצר־השגה או מיעוט הזכרון? וכבר דרש אותו חכם באֶקון על הכתוב “אין חדש תחת השמש”, שכשם שאפלטון סבור היה, שכל הדעת האנושית אינה אלא זכרון הדברים מעולם האצילות, כך מורה לנו שלמה, שכל חדש מקורו בשיכחה. אך ייתכן שאף המות אינו אלא שיכחת דבר־מה, שאילו האדם היה זוכר אותו לא היה מת.

הקינה על המות, היא קינה כל־בה, שהרי אנו כוללים בתוכה את כל המקרים הרעים המתלוים אליו, בין כבני־לויה מחויבים מציאותו, בין כטפלות לו במזדמן ובטעות, כגון הזקנה, המחלות, היתמות, הגעגועים על אהובים, צער כל פרידה, תקוות שנתבדו, משאות־נפש שדעכו, אמונות שנתרופפו, השקפות שנתערערו, קשרי ידידות שניתקו, אהבות שנתאכזבו, כל מחזות הסגריר שבטבע, שלכת שבאילנות, אף התוגות שבנפשות, כל אבדן שהוא, כגון אבידת הרכוש והשם הטוב, חורבן מולדת, שקיעת נופים, התרחקות בזרוע מזרועות עיר יפת־נוף, חלום טוב שנקטף כפרח ביד ההקיץ האכזרית, כליונות לאין שיעור הפוגעים בנו וכולם נזקפים על חשבונו של המות וקרויים כמעט על שמו. אין תימה, שבפנקס החשבונות של המות נצטברו הרבה חובות ודינים קשים, מהם שלו ומהם שטופלים עליו על לא־עול בכפיו. אם המות הוא שם־נרדף לכלל הפגעים המתרגשים עלינו, אף רבים מאלה הבאים ממקור החיים והתשוקות, מה פליאה שיצא עלינו שם, שהננו שונאים את המות שנאת־מות? אך אילו באנו לעשות, בדעה צלולה וללא כל משוא־פנים, את ההבדלות הנחוצות, כדי להפריד בין הפרשיות שנסמכו באקראי יחד ושנתערבבו בטעות ולהתיר את הפקעת הזאת, להעמיד כל ענין על יסודו שלו, היינו, להטיל את כל הערב־רב הזה לתוך כוּר מצרף להוציא משם את היסוד המיתתי מזוקק לגמרי, היינו בודאי נאלצים להתקין לנו איצטגנינות חדשה להשגת פשר המות וטעמו. היה אולי מתחוור קודם כל, שעל המות לעצמו אין מקונן כלל, וכל המרירות וההתמרמרות שבבכי על המות אינן מכוונות אלא כלפי המות בטרם עת, כנגד זה הבא כחתף על האדם לפני גמר מלאכתו בחיים, ומה גם בראשית עשייתו לביתו. לעולם אין הבריות שופכים פּלגי־דמעות על הזקן ושׂבע־ימים שהלך לעולמו. אדרבה, הם פוסקים את פסוקם, מי בבדיחות־הדעת ומי מ תוך כובד־ראש מרושל מחמת חוסר שליטה בסממני החידוד: ולואי שצעירים ממנו לא ילכו לעולמם. ב“לואי” זה יש משום צידוק־הדין וקבלת הדין כל אחד על עצמו. המות הוא תשוקה או יצר או חוּש או חלום־כיסופים, הטבוע בכל בשר־ודם. אין אנו זקוקים לדמיון עז ונמהר כדי לתאר לנו, שאילו היה הדבר בהיפוכו, היינו, שלא היה מות כלל אלא כל הברואים האנושיים הם בני אַל־מות ומאריכים ימים כל עוד השמש במרומים, אף אז לא היו פוחתות הקינות והבכיות והאנחות מן העולם. ושמא היה מנסר בכי שאינו פוסק בחללו של עולם, ולא על מות כי אם על חיים שאין להם תיכלה. והרי הדברים קל־וחומר: מה בחיינו הקצרים, שחרבו של מלאך־המות מרחפת תמיד על ראשינו, ומן השכל לשמוח בחיינו ולהוקירם מכל יקר ולשמור על כל נטף ונטף מכוס החיים שלא יישפך, רבים כל כך הבריות, שהחיים עליהם למשא, המחפשים תחבולות לבלות את ימיהם, לשרוף את זמנם או לרצוח אותו, כנוסח המקובל בכמה לשונות לועזיות, יש מטביעים את ימיהם בצחוק וקלות־ראש, יש בשעשועים, יש בטיפה מרה, יש בטרדות ואף בדאגות או מעלים אותם בעשן ומבזבזים אותם בשינה ואף בקטטות ומהלומות (הבא לכבד את חברו במהלומות מוחזק שלא הוא בלבד יתן, אלא גם חברו ישלם לו מנה כנגד מנה, ואולי אף יקדימו במנת־מכות הגונה, אף־על־פי־כן נוח לו ליתן ולקבל, לחבל ולהיחבל, ובלבד שלא ילך בטל). ואילו לנצח יחיה האדם, הרי נצח היה שעמומו. מכאן אנו למדים שלא המות ראש כל הפגעים הרעים, אלא השעמום מסתמא. יותר ממה שהמות ממית הורס השעמום את החיים ללא רחם. אדם בן עשרת אלפי שנים היה עמוס על שכמו משא לעיפה של שעמום בן עשרת אלפי שנים. אדם נצחי כזה לא היה ניצול כלל מכל הפגעים הרעים, המחלות והזקנה בכללם, שכן היה חולה שעמום ומתהלך שחוח מתוך זקנה הקופצת עליו מחמת דכדוכה של נפש. אפשר להרחיב את תאבונו של הדמיון – נחלת הדמיון היא בלי מצרים – ולתאר לנו חיי בשר־ודם בחיק הנצח, ולא רק נצח שנים, כי אם גם נצח נעורים, נצח אהבות, נצח שאיפות וחלומות. בוודאי אוצרו של הקדוש־ברוך־הוא יש בו שפע לאין שיעור. יכול שהיה נברא אדם הראשון שהוא גם האדם האחרון ואדם הכולל, אדם שהוא גופו כל הדורות, הוא אדם והוא חוה, כל היצורים בו וכל התענוגות גנוזים בתוכו, מתברך ממקורו, ואין בו לא שכול ולא כשלון, לא שום אבדן, לא טיפה של צער, אף לא תוגה קלה, אדם שכולו אושר, שמחה וצהלה ועדנה בנצח, אדם שאינו צריך עוד כלל לגן־עדן, כי הוא גופו גן־עדן וכל הפירות והמים והדשאים, השמשות והמלאכים הם ילדי־רוחו. האח, מתיקות שכזאת. אבל כלום נמנעה זו מאתנו? היא נתונה גם נתונה לנו בחזיון־דמיוננו. ולמי אנו חייבים תודה והלל עליה? למות. אילולא מיתתנו וכל האבדנים המקופלים בתוכה בממשות ובדמיון, לא היינו נוחלים כל אותה הטובה הגנוזה בתוכנו. אין אדם מתענג על עצמו אלא על לא־עצמו. ומציאות הלא־עצמו ניתנת לנו בזכות המות.

על ידי המות אנו נודעים לעצמנו ומתוודעים אל לא־עצמנו, היינו, גם אל כל הטובה הצפונה לנו בחיים. וכשאדם עולה על פסגת־אשרו הריהו צופה ומצפה למות לחבוק אות ואשרו גם יחד. כשנתבשר יעקב, שעוד יוסף בנו חי, אומר הכתוב ויפג לבו כי לא האמין להם, כלומר, לא האמין לאשרו – לעולם אין האדם מאמין באשרו אף בבואו אליו בעליל. מן הסתם מרגיש כּל בשר־ודם בסתר־לבו, שאין הוא ראוי לאושר – אמר יעקב: “עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות”. המות בן־זוג הוא לאושר מששת ימי בראשית. תמצא לומר, פליטת פה מפי יעקב היתה זו. צא וראה כי לאחר כך, כשבא יעקב לגושן ויוסף בנו בא אליו במרכבתו ולא חולם היה עוד יעקב “ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד”⁴. פעמיים בכה יעקב. בכה ועוד בכה. שתי בכיות על הרוב של אושר הן, ולא עוד אלא של אושר במרומי מעלותו בשיאו. הבכיה על האבדן לעולם אינה אלא בכיה אחת, בלתי פוסקת וזרימתה ממעין הבכי הקדום, בכי ללא הפוגה. אך יעקב לא בכה בכי מר, כי אם בכי מתוק, בכי החיים והשמחה. ואף־על־פי־כן צא וראה, כיוון שפתח פיו לדבר, מיד הוא חוזר על פסוקו: “ויאמר ישראל אל יוסף, אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי”. אין שמחה שאין עמה התרפקות על המות. אמנם, על המות אנו מתרפקים תמיד בין בצרה וביגון, בין בשעת החדותא, כי המות הוא ידידנו הנאמן, אהוב־נפשנו, תכלית שאיפותינו, נקודת החיוּת וכוח החיים שלנו. כל תענוג ברום מדריגתו הוא בחינת עד כלות הנפש. כל אהבה רבה בונה לה קן בתוך המות, בין אהבת־הבורא בין אהבת־הבריאה, אהבת־האמנויות היפות ואהבת־נשים. אין חמדת־החיים אלא תשוקה עזה ונאדרה לבוא בסוד החיים, היינו, להגיע עד קצה החיים, שהרי אחרי הסוד הגנוז אנו מחפשים תמיד. כיוון שלא מצאנו אותו בתווך, בכל אמצע שהוא, אנו נכספים להגיע עד קצהו של כל דבר, אפשר נתון הוא שם. ככה הגיע גם יעקב למראה בן פורת יוסף להתעוררות התשוקה לחוג את אשרו, רב מלהכילו, בתוך חיק המות, לילך עם אשרו שלוב־זרוע אל החופה של מלאך־המות. אילו אני כותב את דברי לא בניבים הדלים של שיחת־חולין, אלא בחרוזי הפיוט החוגג, שהכל שרוי לו והכל מהווה בו נקודה של חן וכזבו מיטבו, הייתי משים עצמי איש־עמיתו של יעקב וסח בזמר את לחש הגיגיו באותה שעה שנגלה אליו בנו יוסף החי והוא רוכב על ערבות השלטון והאושר, לא טרפוהו הנחשים והעקרבים שבבור, אלא, אדרבה, ממעמקי הבור עלה זה הבן למלכות. אותה שעה ראה יעקב כמה נואל לב אנוש וכמה דל בטחון־אמונותו באחרית טובה, כי רק פחדים יהלכו בקרבו וניחושים רעים. כמה עששו עיניו מבכי לזכר בנו הנקטף ללא עת, כמה קינות קשר על המות, והנה חי חי הנהו. והוא אדם נחרד לא די שלא ביקש לקבל עליו תנחומים, היה בכוח־דמיונו הנפחד מכבה בחזקת־יד כל ניצוץ של תקוה שהתלקח בלבו לרגע קטן. הפחד נטל ממנו מאור־שכלו וערער את שלום־נפשו. וכשנזכר יעקב בפחד המעוור עיני פקחים, ממוגג לבב ומערים על האדם צללי בלהות לבל יראה נכונה ולבל ישפוט נכוחה, עלה לפניו מסתמא גם זכר הלילה ההוא בלכתו לקראת עשו אחיו ליד מעבר־יבוק, והוא אז כלי משחק בידי פחדים הזידונים, עד כי מרוב חרדתו לחייו ומגורו מפני המות, נאבק עם איש־לא־איש, מלאך־לא־מלאך, יצור־בלהות, פלאי לעולמים, ויצא צולע בכף־ירכו. פחד־שוא מפני צל המות הדריך אז את רוחו והכניסו לתוך הפכּים הקטנים והזוטות של החיים. הוא אז היה עומד ומונה את הנפש ואת הרכוש שלו, כך וכך נשים, כך וכך שפחות, כך וכך עדרי צאן. הוא אז הביא במספר. אך מי מנה במספר עפר יעקב? המספר עושה אותנו עפר ואפר, הוא נותן קיצבה לשנותינו ומידה לימינו, הוא מגלגל בשר־ודם לתוך דבר המדוד והמנוי, שאין הברכה שולטת בו. לזכר הלילה ההוא ולמראה אשרו לאין מידה וּמספר בחיי יוסף בנו, התאושש יעקב לכפר את עלבונו וכשלונו בההוא הלילה, מיד נתן עינו במלאך־המות ללא אימה, פנים אל פנים הביט אליו. הוא באמת ביקש למות, כי בקשת המות היא חלום כיסופיהם של כל הנאהבים והנעימים אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו. אין מקלט בטוח לאהבה אלא במות. המות הוא מעוז צור ישועתה. הוא הטמיון שלה והטומן שלה, הסופה שלה והאל־סוף, אף הסף שלה. המות הוא גוּלת הכותרת של כל כתרי אנוש וסגולותיו. מלמד שאנו אוהבים את המות, אם אנחנו משתוקקים באמת לגנוז כל אהבה בחובו ולהשכינה בצל כנפיו. “חזיון־חסד לא פיללתי מעודי אפפני” – מעיד על עצמו הפּייטן האשכנזי קלייסט ימים מעטים לפני שהעלה עצמו לעקידה בדעה צלולה ובהחלטה מוצקה. תמה אני אם אין אהבת־מות זו הפוקדת את המתנדבים לצבא מרום יכול שתהא מפעמתנו בכל שעות חיינו, בחינת סממן ותבלין לחיים ולחזיון מעדניהם. וכלום תיתכן חמדת־חיים בטהרת זיוה בלי גילוי שכינת המות?

המות מודיע לאדם מה חדל הוא. אך חדלוננו הוא נשמת קיומנו. מתוך האין צומח כל היש. על שום שאדם יודע כמה הרבה הוא לא־יש, הריהו יש לפחות במעט. אילו היה הכל, היה לא כלום. יצור, שיש לו דל“ת אמות ביודעים, כל העולם הוא עולמו. אילו ניתן פה לדומם היה מבקש לו נפש חיה ואומר, שהוא מוכן לקבל עליו כל הלא־קיום, הנופל עליו מעכשיו, בדעת, בעד כזית קיום עצמו, שיש לו מעכשיו בדעת. מברכים אנו לבורא נפשות רבות וחסרונן, כי החסרון בונה את האני ועושה את האישיות. יוסיף דעת יוסיף חסרונות מודעים לו. טוב להיות יודע עצמו אף מעט ולרגע, אפילו נשלם בעד זה מחיר של ידיעה לאין שיעור במה שאיננו. טוב לחיות,. טוב לחיות אפילו רק טיפה אחת חיים בתוך ים של מות. באין לא־חיים אין כל חיים. מתק הטיפה מן הים בא הוא לה. מן המות בא לנו מושג הזמן. כשם שהעדר היכולת להיות בבת־אחת בשני מקומות מקנה לנו מוּשג השטח, כך העדר היכולת לחיות בשני זמנים מעניק לנו את הזמן בחינת קנין. אנו עומדים רק על שטח קטן של מקום, ואף־על־פי־כן כל העולם שלנו, כי סדן כל המקומות אחד הוא. אף סדן כל הזמנים אחד הוא. דל”ת אַמות של מקום נותנות לנו חזקה על כל השטח, וכך דל“ת אַמות של זמן, כיוון שאנו מחזיקים בהן, יש לנו חזקה על אין־סוף. ובלבד שנחזיק בנקודת הזמן, בזה הרגע, בייחודו שלו, במלואו. מיצוי הנשמה לתוך רגע אחד הוא תפיסת קנין בנצח. אפשר לחבוק בזרועותינו את הנצח, כשם שאנו חובקים בדמיוננו עולם ומלואו. ובלבד שניתן למות להתוודע אלינו כיוסף אל אחיו. אין הוא סתם אדון ומושל על מצרים, אלא אחינו הוא. נתוודע אל אחינו ולא בבכי, לא בקינות ובצעקות ובמעשי אבלות, ולא ב”אל מלא רחמים", הכורך דין ברחמים, אלא באהבה וברחמים. בדעת החסד שבמות, מידת האמת שיש בו. ואף מצוה עלינו לדבר אליו אמת ולהתנהג עמו באמת וביושר. דרך כלל אנו נוהגים היפוכו של דבר. בקרבת המות ובצלו, מלפניו ומלאחריו, כיוון שההנו נכנסים לתחומו, מיד הננו פותחים את פינו להפיח כזבים. כל הספד הוא שקרני, במידה שהוא חגיגי. אבל מה טיבו של חג שמטבילים אותו בדמעות, ומה טעמה של אבילות, שעושים לה קישוטים ועיטורים? זו היא צביעות. תלי־תלים של צביעות נתגבבו מסביב למות. על שום שאנו נוהגים בו בלב ולב. הננו שומרים לו אהבת־סתרים. אנו מתביישים באהבתו ומעידים פנים בפרהסיה כשונאיו בנפש. כיוון שסר מעלינו מר המות, מיד אנו מתחילים למות לאט־לאט ובשיעורים קטנים. אנו בורחים מפני המות הסיטונאי ורודפים אחריו בלאחדים. הננו מגרשים בבכיות ובצעקות את מלאך־המות; כיוון שנפטרנו ממנו לשעה קלה, אנו מעדיפים להיות בעצמנו מלאכי־המות ומרעילים את חיינו טיפין טיפין, הורגים את הזמן, שורפים את הרגעים, מבזבזים את הימים והשנים, מחזרים כקבצנים על פתחי בתי היין ובתי השעשועים לקנות בהם שכחה. הוי אומר: יותר ממה שאנו מפחדים מפני המות ומבקשים להשכיחו הננו נושאים בחובנו אימת החיים וטורחים להשכיחם. אין בין מות לחיים ולא כלום. זה וזה חד הוא. כדי להשלים עם המות צריך תחילה לומר “שלום עליכם, חיים”. ומן היושר להתוודות לא לפני המות, כי אם לכבוד המות ולומר, שהחיים מידי המות ניתנו לנו. אנו חיים לפי שהננו מתים.

 

ז    🔗

הרבה אנו תועים בדרכי החיים והרגה אנו תועים בדרכי המות. מוצא אתה חכמים מהוללים שמנתם קב ונקי וכל שיחם על כל הענינים שבעולם חותמו התבונה וצלילות הדעת, כיוון שפתחו פיהם לחוות דעה בפרש המות, מיד הגיונם משתבש וסברתם מתעכרת ודבריהם לא די שאינם שמחים, אף מאירים אינם. לוציוס אניאוס סיניקה ומיכאל די מונטין, שני אריות שבחבורת החכמם הנושאים דעה על גוי ואדם, על ארחות החיים וחקרי הרוח, על מידות ועל סגולות, על הדברים שבין אדם לחברו ובין אדם לעצמו, על הויות העולם הזה ועל כבשונה של נפש, דברי פי שניהם תמיד חן ושכל טוב, ואת מימיהם אנו שותים, אבל כשהם מסיחים עצמם על נושא המות כדי להשיא לנו עצות טובות בעמידתנו נכחו ובהתקנת עצמנו לקראתו, הננו רואים בעליל, כי שכינת חכמתם נסתלקה מהם, ולא עוד גיבורי־דעה ואמיצי־רוח הם בעינינו, אלא, דומה, בינונים שבבני־אדם, אף מוגי־לב במחילה מכבודם הרם, אישים נבעתים, שמורא מלאך־המות על ראשם ופחד הכליון בלבם. לכן הם מדברים על נושא זה בבהילות ובדחיפות, ללא התעמקות יתירה וללא יציאה מחוץ לשיגרה, אינם לנים בתום הסוגיה, משל הפחד מפני אריה המות מרחיקם ממנו כמטחוי עיוּן, ובוודאי שאינו מושכם להיכנס לתוך לוע האריה כדי להשיגו מתוכו. סיניקה חוזר על הנושא הזה מפעם לפעם הן באיגרות הידידות והן בשיחות המרובות, בייחוד־דיבור ובהערות דרך־אגב, במפורש ובמרומז. אין זה נושא שעשועים או הגעגועים שלו, אלא נושא האימים, מין נקודת המוקד שבלב, העלולה לצאת כל שעה ורגע ללהב והוא מגייס כנגדה כלי־כיבוי ונושאי כלי־כיבוי לזרוק מים עזים או מי־בושׂם משכּרים על חמרי הדלק, לכבות את לשונות האש או לקדם אותן בטרם הן נאחזות בנפשו. כל מה שאומר לנו סיניקה על עסקי המות וההתעסקות בו יש בו מראות של כיבוי והצלה מן הדליקה. המות הוא בעיניו גחמן ותבערן, רע־עין ורע־מעללים, שפגיעתו רעה בכל גדיש. אדרבה, כיוון שהוא רואה אוצר טוב, כלי יקר, חמדה גנוזה, פרי הילולים, הריהו בא ונוטל, כל נתח שמן שלו הוא בכוח החזקה. המות לגבי סיניקה הוא מן מומר להכעיס, סמ“ך מ”ם ושטן. אפילו דבר זה לא שנינו אצלו במפורש, שנינו אצלו מסתם דיבורו ומאופן שיחו. יריב המקדש עלינו מלחמה תמיד אינו ראוי לשמש נושא לעיון ולדיון, אלא לתכסיסי מלחמה ולקשרי התגוננות. הוא מלכתחילה מטיל אימה ופחד. הפחד מגדיל עיני הדמיון, אבל מקטין עיני השכל ומצמצם את כוח התבונה, ואין צריך לומר שהוא משתק את חוש החזות במסתורין ונוטל מן האדם את סגולת הדו־שיח. עם שטן אין ממתיקים שיח, אלא גוערים בו. סיניקה גאון הויתור הסטוֹאי מוותר גם על הגערה. אדרבה, פיו מלא דיבורים של צידוק־הדין מחמת אין־ברירה. על כרחו עונה הוא אמן למלאך הרע. הפחד מדבר מתוך גרונו. אמנם, באיגרת הרביעית סח לנו סיניקה, שהחכמה מצילה מפחד המות, ובכל זאת הוא מפחד. הוא ממתיק מקצת את פחדו בנימוק שבהגיון ואמר: “לפחוד מהמות היה נכון, לוּ היה יכול להישאר עמך. אבל הוא איננו עדיין אצלך או כבר חלף”. בדברי הגיון כאלה אי־אפשר, כמובן, להקטין הרבה את מנת הפחד שבלב, כי הפחד מפני הממשמש ובא יכול שיהא חזק מאימת הרע שבעין. דרך כלל, אין הגיון מפיג פחד. הפחד כשם שאינו יועץ ומורה־דרך טוב, כך אינו תלמיד טוב. כיוון שההגיון אינו מציל, בדק החכם ומצא תרופה שניה כנגד פחד המות, והיא, הבוז לחיים. ככל שנבוז לחיים כן תקטן אימת המות, כי כלום מה צער הוא לאובד דבר שמלכתחילה אינו בר־ערך? כמה צער ועלבון לראות חכם גדול זה במרי־מאבקו עם המות ובשיבוש סברותיו. דומה הוא עלינו לאדם שיש לו בגד מפואר, ומתוך שהוא חושש שמא יתקרע, הוא מלכלכו לאבד את חנו בעיניו ולהיפטר לאלתר מן הדאגה לעתיד. זה הבוז וזה ענשו. בוז גורר בוז. אין הפחד מפני המות אלא בוז לתכונתו. אך הבז למות סופו לבוז גם לחיים. כיוון שבוז ופחד כרוכים יחד מחיי טבע הענין, שפחד המות מביא לידי פחד מפני החיים. ואכן, זו היא התרופה השמורה באוצרו של סיניקה כנגד פחד המות, והיא, פחד החיים. פחד כרפואה לפחד. מכאן ואילך כל שיחו ושיגו של סיניקה בפחד המות עולה אצלו בקנה אחד עם פחד מפני החיים. רוצה הוא להורותנו במה להפיג את הפחד מפני המות ונמצא מלמדנו במה להגביר בקרבנו את הפחד מפני החיים. אימת המות היא כרקב במשנת סיניקה, העושה את כל תורתו מעין שטר ושוברו בצדו או שני הפכים בהגיון אחד. חכם שכמותו יודע גם יודע, כמה טוב קורטוב חיים כשהאור מתוק לנפש, והוא חוזר ואומר, ש“החיים אינם נמדדים אלא נשקלים, ושגם חיים קצרים יכולים להיות שלמים”, ובכל זאת הוא מוכיח וחוזר ומוכיח שכדי שהחיים יהיו יותר נעימים אנו צריכים לדעת, שאין כל קנין לאדם אשר ימצא בו נחת. והרי זה כאילו הוא אומר, שכדי שיהיה לך נחת עליך לדעת שאין כל נחת. ובאמת לא כאילו, אלא הוא אומר ואינו מפסיק לומר זאת. כל אגרותיו ושיחותיו סובבות על תרופה משונה זו לקבל נחת מחוסר־נחת. מכאן ואילך עיקר עיסוקו בהגיון של אותו חכם להקטין ככל האפשר את עצמת המהלומה הנועדה לנו מידי אויבנו בנפש המות, ללמדנו שלוות הנפש בקרבת המות, לחנכנו לקראתו, לגלגל את החיים לבית־ספר, כביכול, של המות, להוכיח שהמיתה אינה קשורה כלל ביסורים ומכל מקום לא ביסורים מרובים, לשדל את האדם לקבלה בלי מרי ומרירות מתוך אין ברירה ומשום על כרחך אתה מת. תמה אני, אם כדאי להשקיע חכמת־חיים ורוב זמן של חיים, כדי להוכיח שאין הברירה בידך אלא להוכיח, שאתה מסור לעל כרחך, כדרך שמחבר הספר “חכמת שלמה” מן הספרים החיצונים שׂם בפי הרשעים לאמר: “הן במקרה נולדנו ואחר נהיה כלא היינו… חיינו יחלפו בעקבות ענן… הן חיינו כצל עובר”… או ברוח הדברים שנאמר ב“קהלת”, כי מאחר שהאדם משול לבהמה ויסודו מעפר וסופו לעפר, ובכן טוב לאכול ולשתות ולראות חיים בעולם. רוצים להוכיח מתוך אפסות החיים והבל ההבלים שבהם ולהפיק מהם מוסר השׂכל להרבות חיים ולהתענג עליהם. וכך אין טעם והגיון לעשות מאפסות המות וממיעוט הסבל שבו תבלין לחיים. אבל עשיית מטעמים לחיים משורש הבל ההבלים שבמות היא המלאכה, שעליה שוקד סיניקה תמיד. “אני נהנה בשביל זה מן החיים, כי אינני נותן ערך רב למספר הימים שימשכו עוד” – כותב סיניקה באיגרת ס"א. הוא נהנה מתוך מיעוט הערך. כיוצא־בכך כל פעם שהוא בא לנחם אבלים הוא טורח לרפא את הנפש, הדוויה מן הצער על אבידת נפש אהובה, בהעמקת הצער והעמקת ההכרה, שהחיים כולם הם שרשרת של מיתות ואבידות. “למה נספוד על יחידים? – כותב הוא בתנחומים למרציה, ב,שיחות פלוסופיות' – על כל החיים צריכים לספוד. צרות חדשות מתחוללות בעוד אנו מצטערים על הראשונות, לכן ראוי לכבוש הצער”. וכך מסתבך חכם דגול זה בתוך פּקעת של סתירות בשיחו על המות, ומתוך רצון להמתיק את מרירותו הוא ממריר ביותר את המרירות, מולח את המלח, עושה את המות מושל כל־יכול וכל־יש, בעצם, כל־חי, תקיף שאין נסתר ומפלט ממנו ואין לנו תקנה אלא כנגדו כניעה גמורה, ולא הכנעה בלבד, אלא הסגרת עצמנו לידיו, קבלת מרותו המלאה. אין זו אלא עצה להוציא את נשמתנו ולהגישה שי לרוצח מתוך פחד שמא יקום עלינו להרגנו. הבא להרגך הקדם והיהרג. מפחד אתה שמא תמות, ובכן, מות לאלתר.

מיכאל די מונטין לא חידש כמעט כלום בסוגיה זו ולא הוסיף אפילו נופך משלו למה שאמר סיניקה מורו ורבו, אך הוא בחינת חוזר על דבר רבו, מבהיר הרבה ומפרש יותר, נותן למופרך מצד ההגיון את הליטוש הגמור ואת ניסוחו המלא, המלא גם חן רב. הוא תומך את יתדותיו בנימוק המוזר, ש“המות אינו נוגע לך לא במותך ולא בחייך. בחייך, שהרי חי אתה, ובמותך, שהרי אינך עוד בחיים”. אף מוסיף הוא ואומר: “יתר על כן, אין איש מת קודם זמנו. הזמן שאתה עתיד להניח אחריך לא זמנך היה ואין הוא נוגע לך כלל וכלל”. ושוב: “תועלתם של החיים לא בארכם היא, אלא בשימושם”. וכך הוא חוזר כמעט פסוק בפסוק על דברי סיניקה, וכמוהו הוא בא להעמיד כתריס לפחד מפני המות את הפחד מפני החיים, מבלי לשקוד כלל על הבאת גאולה לעולם ולומר את הדברים בשם רבו או להזכירו לפחות בסמיכות לחוות־דעתו. ראה פרקו הארוך “ללמוד פילוסופיה, פירושו ללמוד למות”. הרבה סברות משובשות מצויות בפרק זה והרבה השערות הקרובות לאורחא דמהימנותא, נכון יותר, מתקרבות אליה וכאילו נאחזות בנקודה הנכונה ונרתעות לאלתר ממנה מתוך פחד שבלב, כגון שהוא משיא לנו עצה להתקרב אל המות, ש“נצייר אותו לנו בדמיוננו בכל מיני דמות וצורה ובכל רגע ורגע”, אבל לא בשביל לעשות אתו ברית־שלום, אלא בשביל להתרגל למציאותו של פגע רע זה. מכל שיבושי־סברותיו סולדת הדעת מן הדיבורים “המות אינו נוגע לך והזמן אינו נוגע לך”. מה לשון היא זו? המות אינו נוגע לי והזמן אינו נוגע לי? לא די שאיני מוצא בסברה זו אף טיפה של רפואה, איני מוצא בה אף גרעין של אמת. מה משמע לא נוגע? לי, הנברא בצלם האדם, נוגע דבר זה. כל הדברים נוגעים לי. החיים, המות, הזמן, השטח, השכל, הרגש, כל ארבע כנפות הארץ, העולם הזה והעולם הבא, כל המידות וכל הסגולות, נוגעים לי והם שלי. אין דבר למעלה ולמטה, בסוף ובאין־סוף, שאינו שלי. אילו המות היה כליון, הייתי רואה את עצמי מקופח מאוד ורוגז לאין־שיעור, לא הייתי נכנע לפחד ולא ניסוג משום אין ברירה, ובוודאי שלא הייתי כותב מסכת של הכנעה לקנות את אשרי או את שלוותי במחיר בוּזי לנפשי והלשנה על גורלי ומיעוט־דמותי. לדידי מגיע לי הכל. אף הנצח מגיע לי. והוא באמת שלי. גורס אני כדברי המחבר “חכמת שלמה”, א, י"ג: “כי אלהים לא עשה את המות ולא ישׂישׂ על כליון החיים. הן ברא ארץ ומלואה למען תקום ויצירי העולם שלמים המה וסם־מות אין במו ושאול אין על עפר משלה”. אני אומר: אין מות. אין המות אלא שגגת השיגרה וטעות שבדפוס הלשון, טעות בפשט. אין הוא אלא גן נעול לפני לעת־עתה, צורת־הוויה בלתי מודעה לי עדיין. מזמור־שיר, שלא למדתי עדיין את תויו. סוגיה שלא ירדתי לתוך עמקה מחמת בוּרוּתי, הרבה סוגיות יש שאיני מוצא בהן את ידי ואת רגלי, הן משום שלא למדוני אותן והן לפי שלא נתברכתי בחוש מלידה לתפיסתן. ויש ספירות־חיים, שהן בשבילי כספר החתום עד שבא אחד אמן וחכם־חרשים, היורד למסתריהן ומעלה משם גנזי־מעשים וצר להם צורה השוה לתפיסת גם הבוּרים ועמי־הארצות. צריך שיבוא אחד צפנת פענח לגלות לבריות גנזי נסתרות החיים שבתוך המות. צריך שיבוא. לאמיתו של דבר כבר הופיעו ובאו אנשי־מעלה, שהביאו אלינו מקצת בשורות על החיים שבמות. הם בישׂרו – ואנו לא נתבשׂרנו. עדיין קצרי־שמיעה אנו לרזי־עולם אלו. אין אנו מאמינים להם, כי אין בנו אמונה, ואין אנו מקשיבים לניבם מתוך שלא צמח עדיין הקשב בקרבנו. לרגעי־סגולה זורח אורו של משיח המות גם בקרב נפשות אילמות ואטומות שכמותנו. אך לבטא לא נוכל. דמדוּם יש בנו, ניב שפתים לכגון זה אין לנו עדיין. ואין זו גזירה מששת ימי בראשית, שהדברים יהיו סתומים וחתומים לפנינו לעולמים. נחש הלב לא יכזב. אין זה מעניננו ללמד את עצמנו למות או לחנך את עצמנו אליו, להפוך את כל חיינו מכינה כביכול לעמק הרפאים, פרוזדור לטרקלין. זאת לא זאת. לא ללמד את עצמנו למות, אלא ללמוד את המות בחינת ניגון, מחול, מסכת־הגיון וחזיון־מסתורין. ללמוד מות אין פירושו, אלא ללמוד את החיים הטהורים, החיים ללא לווי וללא לפת, ללא מטעמים וללא שעשועים ומשחקים, ללא סמי־שכרות וללא טרדות, ללא כל המהומה החצונית ופיזור הנפש שבאים להשכיחנו את החיים ולהרגילנו לחיות תמיד בתוך מקלטים, תחת לבנות את בית־חיינו. אדם המסוגל לעמוד פנים אל פנים עם שעות חיים רצופות, שאין בהם עסקיות, אלא הסתכלות טהורה בהדר זיוו של היש, נעשה איש־רעים עם המות. מהי הסתכלות? התפשטות, ולא רק ממשיגי הגוף של האני, אלא גם ממושגי הרוח המוגבלים בתוך תחומי האני. כיון שהסתכלתי לרגע קטן בהד זיו היש ללא האני, כבר נגאלתי מתנאי הצמצום של מקום וזמן. בלי אני הכל חי לעד. במידה שהנני בן חורין מכבלי האני הנני יש לאמיתו. יש אינו מת, אינו כלה, אינו נקבר, אינו טעון תכריכים, אינו שר אל מלא רחמים, אינו מחבר צוואה, אף אינו אומר וידוי, אינו חרד כדג במים מפני אימת הגיהנום, אף אינו שוקד להניח שם טוב אחריו ולהקים אנדרטה על קברו כדי לצוד את הנצחיות בחכת השוא של אבני־תוהו ושבחי־בוהו. היש הוא יש, כי אשא את ידי לשמי היש אף אני חי לעולמים. לא זה רע, שלא חינכו אותנו למות, אלא שגידלו וחינכו אותנו במושגי שוא ושקר על מקור החיים וטעמם. עשוי היה רעיון המות להעניקנו שפע חיים ולשמש צוהר לאין־סוף, אילולא הכתמנו את הצוהר בכתמי דם ודמעות. בבכיות ובגניחות, בקינות ובהספדים. הפכנו את המות המבשר למפלצת. פתח־תקוה עשינו לעמק־עכור ולגיא־צלמות. שפכנו את כוס הישועות שבידי המלאך הגואל על פני המלאך ונתנו לו שם ותואר ודמות של מלאך חבלה. וכך נעשה בין בריתנו הטבעי לאויבנו המדומה. אילו זכינו היה המות עצמו נהפך לנו לסם־חיים; כיוון שלא זכינו נעשו לנו החיים לסם המות. אין בפינו אלא קינים הגה והי. רוב ימינו פחדים ואבלות. הפחד הוא הרבית האוכלת את הקרן ואבלות היא מעטה השחור, שאנו פורשׂים על תכלת השמים ועל תכלת שבנשמתנו. ואמנם, רבים מתים מתוך פחד, או מתים משום שמועת המות שהגיעה אליהם. מתים מחמת מות ולתוך המות ואף בחייהם הם משולים למתים. אילו זכינו היינו מקבלים מידי שׂר חיינו מות יוצר; כיוון שלא זכינו אין בידינו אלא מות עקר. אילו זכינו היתה נסמכת למיתתנו טבילה בנהר־די־נור, כיוון שלא זכינו הננו יורדים להיטבל לים הקרח ונעשים שוכני־עפר. יכול שאדם יאמר: אַל בכות, אַל ספוד, אַל אבל, אַל תגידו אחרי אוי ואבוי וחבל על דאבדין. קצתי בניבים, שאפילו הוד המסורה החופף עליהם אינו מפיג את העובש שבהם, שאני יסודי מעפר וסופי לעפר, ראשיתי טיפה סרוחה ואחריתי רימה ותולעה, כל שרשי כמק, חיי אבק ומפעלי עלי אדמות סרק. אך אני חזיון הבורא, חלום שׂגיא־כוח, אני פאר ובאר וגם כל שאר בי הוא זר של זוהר חצוּב מכסא הכבוד. הבו גודל לבורא וכבוד לנבראיו. בין אנו נתונים בבתי־חמרנו בין לאר, אנו צרורים בצרור החיים הגדולים לעדי עד.

אחר סיום הפרשיה הגיע לידי הכרך “כתבים” מעזבונו של ד"ר יעקב קלצקין ומצאתי בפרק “על המות”, עמודים 3–121, קצת דברים תמוהים בעיני. כגון שהוא אומר “יש לשער שהמהפכה היותר קשה בגורלנו האנושי תתחולל עלינו עם התבגרות הכרתנו בחזיון המות. עדיין אין החיים יודעים את המות, אינם יודעים בו ידיעה מלאה ואין המות להם מיתה גמורה”. וכן הוא יוצא לפסול מלכתחילה כל אותם מיני תנחומים, שמשתדלים להוכיח את “העדר ההגיון שבאימת המות”. הוא מעיר “על כל פנים אימה זו היא מגופי החיים ומסימני גבורתם”.

רואה אני בכלל שיחו על הנושא הזה מעין פחד מפני חוסר הפחד מפני המות, משל אימת המות היא תבלין ראשי בחיים, מעין מה שאמר הרבי בונם, ומתוך כוונה מהופכת, שעיקר החיים הוא הרגשת יציאת נשמה. אך אם הפחד מפני המות נותן תבל בנעימת החיים, הרי הוא גופו סם־חיים, ומה התלונה עליו. אכן, קלצקין מתקרב מפעם לפעם כדי חוט השערה להשגה זו, שיתכן ואף משרתיו הנאמנים של שר החיים יאמרו הלל למות בחינת אני־שיט, המובילנו מחוף אל חוף שאין לו סוף, אך הוא מתקרב וניסוג חיש־מהר. פרט זה נעוץ בתוך כלל שיטתו של חכם מזהיר זה, שראה נכוחה בדברים רבים שבהיקף וטעה באיזו נקודה מרכזית. הוא עשה את החמדה עם⁵ החיים ונמצא המות יריב גדול לשיטתו, כי הכליון נראה לו מכה שאינה כתובה בתורת היצרים שלו, ומה גם שלא הודה במציאותו של יצר המות. אך תמה אני כיצד תפרנס תורת החמדה את חכמי החזון וגבורי הצמאון שבכל הדורות, החסידים והקדושים ורבי הפּיוט אשר מסרו את נפשם לחזיון הנעלה, “בני היכלא דכסיפין למחזי זיו דזעיר אנפין”, החומדים קרבת הנצח? הם אינם גורסים כלל כליון ולא התכלות, אלא התכללות באין־סוף. או שמא הללו הם מין־אדם אחר, שפועלים בו כוחות יקומיים אחרים?

אין שני מיני־אדם ואי אפשר כלל להניח תורת החמדה, שעל פיה לא ניתנו חיים אמיתיים כביכול אלא לבעלי־חיים נמוכים או לדומים להם, לכל דרי־מטה, הרומשים רק בתחום היצרים הגסים ואינם ממריאים מעל לעשרה טפחים. החיים שוקקים בכל, ואף בחזינוות המות, כשם שאין ממשות למעלה מזו שבהתפשטות הגשמיות ואין חיות חמה וממאירה יותר מכלות הנפש. ואם יש בתשוקת הכליון, הפוקדת לרגע קטן את הנפש, מעין שמינית שבשמינית שבתענוג עולם הבא, מכלל שמות וחיים חד הוא. אין המות אלא חיי־עולם. או: החיים הם הטיוטה של המות, שהוא ספר החיים לאמתו. מנעימי הזמירות למות אפשר כבר נכנסו לתוך כור “המהפכה היותר קשה”, הכרתם כבר “התבגרה בחזיון המות” והגיעה בו ל“ידיעה מלאה”, ועל שום שהם יודעים אותו השכילו להבין, שאין המות כלל “מיתה גמורה”, אלא סוג של חיים, סוג נעלה – מי פה ימללו? שמא יש לב מפללו.