רקע
אליעזר שטיינמן
המות עלה בחלונותינו

 

א.    🔗

לפנים אמרו המושלים: המות עלה בחלונותינו. ביטוי ציורי ההולם את תכנו. לעולם אין מלאך־המות נראה לנו בכניסתו בפתח, אלא קופץ ועובר דרך החלון. כזאב הוא פורץ לתוך הדיר וטורף שה אחרי שה. לכל מקום שהוא מופיע הנהו אורח בלתי צפוי, עושה זר מעשהו, מפתיע ומהמהם. האיש הנחטף מפליג מאתנו כאניה זו למרחקי הים הגדול של הנעלם ומניח אחריו פס של שממון. אנו עומדים מוּכּים ונדהמים, ומשום־מה לא אלמים. יש מיללים, יש ממללים קינות סתמיות בבכי חרישי, או משמיעים דברי נחמה ולא מן השכל. הכל מבקשים לשכוח ואומרים שגזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב. את המתים שוכחים, אבל כלום חלה השיכחה גם על המות? שיכחה אינה תרופה והיסח־הדעת אינו מרפא את הלב.

אמנם, אין בידינו לחדש כלום על פסוק אחד של ראשונים, והוא: “רבים שתו ורבים ישתו”. ובעצם כל התורות מאז ומעולם נתכוונו לשמש תרופות כנגד אותה צרה עתיקת־יומין, ויש מהן שהצליחו להפיג מקצת את הכאב. אבל גם כשאין בידינו חידושי־תורה על נושא כה חיוני, המכונה מות, אין אנו, הנושאים ונותנים בכל הענינים שבעולם פטורים מלבוא במשא־ובמתן לפי השגותינו עם אותו מלאך רע המתנכּל לנו בכל שעה מימות חיינו. וכי אין כל מעשינו ביאורים והגהות בשולי המות? כל החיים הם פירוש למות. ננסה להביע זאת גם במלים שבהגיון.

 

ב.    🔗

החיים הם מוחשיים, המות מופשט; החיים מושגים לנו בגדר ודאי, המות שמא; החיים פרושים מעל לראשינו כחופּת־תכלת, המות נתון בערפל; החיים – נגלה, המות – נסתר; חי האדם, מת פלוני בן פלוני. פלוני בן פלוני אינו נראה עוד לאחר ששבק חיים, אבל כלום גם קיים איננו עוד? דבר זה אינו מוחוור לנו. אין לנו שום יסוד להתכחש לקיומם של דברים שאינם בעין. מצויים אוקינוסים של חיים, שאין אנו יכולים למששם, לראותם או להריחם, אף לא להרגישם. ובכל זאת דבר־מה מן החיוּת הגדולה, הכל־עולמית, יגוּנב לרגעים גם אלינו כבת־קול ממרחקים או כקול דופק מלבנו, כרגש סתום, כתשוקה נעלמה, כחזיון עמום. יש חיים מעל לחיים. יש יש גם בתוך האין. היש מסתבר מאליו. בתוך כל לאו מקופל ממילא איזה הן.

אדם נפטר, אך שמו אינו נפטר מן העולם; זכרו הוא ריח־ניחוח, אשר לא יסוּף לעולם מתוך אוצר הזכרון הכללי, אף לאחר שהזכרון הפרטי ישכחהו; מורשתו ניצבה וקיימה; דמותו מרחפת בין החיים; מבטיח טבעו את חותמם בלב הבריאָה, חיוכיו נצטלמו בנפשות קרוביו; בנות־קולו מהלכות בקמה המרשרשת בשדה, בגלים השוקקים בים, ברוחות המנשבות מקצה הארץ ועד קצה. כשם שהווייתו לשעבר אינה ניתנת לעקירה במותו, כך אין מהותו עשויה להימחק. הוא היה. חייו הם כתב אלהים על לוח־הבריאה. ואשר נחקק בצפורן הזאת שום קרדום לא יקצצהו. אין כּרת. אדם נאסף לתוך אבותיו ולתוך בניו ובני־בניו עד סוף כל הדורות. אין שׂה אובד. אין נפש חיה יורדת לטמיון. פלוני בן פלוני שבק חיים, אך עצמותו שבה לחיים בנשמת כל חי, חמרי־גופו נתפוררו, אך אותיות רוחו פורחות באויר והן מצטרפות למלים של שירים וזמירות. חכמים ברוחם לא כל שכן שיש להם לעולם חלק בעולם הזה, מאחר שאומרים שמועות בשמם ומדובבים את שפתותיהם בקבר. אורם בוקע ועולה מתחת לרגבי־עפרם, אפילו אין להם מצבות, המספרות מתחת לפ"נ את שבחיהם.

אברהם יצחק ויעקב, משה דוד ושלמה, בר יוחאי, סוקראטס ואפּלטון ורבים אחרים שמוּרים בתוך מעינו לא רק כסמלים, אלא גם כאנשים חיים ממש. הם חלק־ישותנו. כל מי ששימש מורה־דרך לבריות בזמן מן הזמנים מהלך כעמוד־אור בחיים לכל העתים. לומדים נוקטים תמיד לשון הווה ושונים כך: בית שמאי הולכים לשיטתם ובית הלל לשיטתם. הם גורסים: רש“י מפרש, התוספות מקשים, המהרש”א מתרץ, הרמב“ם פוסק, הראב”ד משיג, השולחן־ערוך מצווה. ואף בתום האמנויות היפות יש הסגר על המות והאמנים הנפטרים חיים עמנו ובנו. אוצלים מרוחם עלינו ומדריכים אותנו בתורת הציור ובאמנות השיר והתיאור. טולסטוי ובאַלזאַק, מילטון וסאֶרבאַנטס, מאַפּו ומנדלי, וכל חכם־חרשים, אשר לו רוח חיה וממללא, פועלים ממש לעינינו, במעמדנו. אמן גדול מושך או ממשיך איזה זרם, מוליד או מגביר איזה כיוון, והזרמים נזרמים עד היום, הכיוונים בתקפם עומדים. קירות של בתי־מדרשים נהרסים, אבל בתי־מדרש אינם עוברים ובטלים, אלא מתחדשים בקצת שינויים בתוכן או בצורה בכל דור ודור. בספירה של הרוח אין עבר, אלא הכל הווה. כוח היוצר הוא גלגל החוזר. אין מוחק על הכתוב בספר הדורות.

תאמר: תינח חכמים, אמנים, יוצרים, אבל הדיוטות מה דינם?

קושיה זו עלולה להוליד מבוכה רק מתוך אי־הבנה משל החכמים הם בנים יחידים לעולם והם לבדם שולטים על החכמה ועל היצירה. אך אילולא ההדיוטות המקבלים למי היו החכמים נותנים? אין החכמה לחכמים בלבד ואין היא שלהם בלבד. כל האנשים יש להם חלק בחכמה והם שותפים ליצירה. בדרכים סמויות מן העין משפיעים ההדיוטות על החכמים. אם פה החכם מפיק מרגליות, הרי קהל ההדיוטות הם מכרה הזהב, המכמנים. אין לחכם משלו כלום, אלא כל שלו הוא של הכל. אם אני ההדיוט קורא בספר של חכם קדמון או אחרון, הרי כשם שהחכם ההוא חי בי, כך אני חי את חייו. הוא מרחיב את דעתי, מרחיב את אפקי ומרחיב את חוג חיי. אני עם ר' משה קורדובירו, אני עם שקספיר, ואני עם ר' ישראל בעל־שם־טוב. היטב נחרתו עקבותיו בדברי־ימינו, ואני מהלך בעקבותיו. דוד מלך ישראל חי וקיים בזמירותיו, ולפי שזמירותיו מפכות בי, חייו וחיי מעורבים יחד.

אומרים על פלוני: המות עקר אלון שכמותו. אבל המות רק גזם אותו ולא עקרו. פלוני נקצץ בחינת ענף ולא נעקר כגזע. אומרים: הוא שב לעפרו. הוא שב לגל השוקק, לרוח המנשבת בין העפאים, לפרח המרהיב עין, הוא שר מתוך כל המעיינות והכנורות. הממשות היא רק אפניה אחת של ההויה, אפניותיה האחרות הן הרעיון, החזיון, הדמות, הזכרון. אדם יסודו מחיים וסופו לחיים. לא הרימה אוכלת אותו, כי אם התכלת שותה את זיוו; לא תולעים מכרסמים אותו, כי תולעי־אש מלפפים את רוחו ומאירים את דרכו אל העולמות העליונים. להיכן ימותו המתים, אם החיים מפעמים בכל?

 

ג.    🔗

אמת היא, כל מות של זולתנו מחלחל לתוכנו אחד מששים של המיתה, ועם כל נפטר קרוב מת חלק מישותנו. מתינו נופלים חללים לתוכנו. ושוב אין החי חי לגמרי. אך כשם שאין חיים גמורים בתוכנו, כך אין מות גמור. חלקים מישותו של הנפטר משתיירים בחיים. בגעגועים על המתים, בשמירה על זכרונם, בהבנה לרוחם, ב“שיויתי” המתמיד, בכך שאנו רואים אותם כמו חיים, הם חיים באמת. הם שותפינו לא רק לזכרונות העבר, כי אם גם למעשינו בהווה. אנו מוסרים לפניהם דין־וחשבון ומביאים אותם בחשבון על כל צעד. לעולם אנו שואלים: מה היה הנפטר אומר, כיצד היה הוא פועל והיאך היה הוא מתרשם בתנאים הנדונים? פעמים אנו שואלים עצה ממנו, מכניסים אותו לתוך העניינים ממש, מתמזגים עם רוחו, מתביישים מפניו ושוקדים לפייסו וליישב את דעתו. מותר לפרוש את הדבר בשמו: יש הישארות הנפש, אדם חי ושייר חלקים מעצמו. חלקי הישוּת קיימים ממש בעין. הם קיימים באופן מוחשי יותר מן העשן, הענן והצל. העשן, הענן, הצל, אפילו אגדות, בּדים, חזיונות, חלומות, קורי־דמיון, כלום אינם בגדר כוחות המשפיעים על הלך־רוחנו, המעוררים או מחלישים את מרצנו, המניעים אותנו לפעולה או לבטלה, הבונים את הרקמה המחשבתית שלנו, הטובעים את חותמם במצבי־רוחנו, הנותנים בנו תקוה או זורעים יאוש בחובנו? כמה גדול כוחם של יום סגריר, של הרעם והברק, של הפחד והעידוד, של דיבור של שבח ושל גינוי, אף על פי שרבים מן הדברים ההם מדומים ואין בהם לכאורה חיות וממשות. המתים הם כוחות הפועלים בזכרוננו לאין ערוך יותר. עתים אנו חשים את חיוּתו הממשית של בר־מינן קרוב כאילו הננו מקשיבים לנשימתו. מרוֹם הכוכב מאתנו, אבל כלום אין הוא קרוב אלינו בלבנו ואינו מאיר את דרכנו למטה?

הכוכבים נוצצים אלינו, מכל מקום אנו מדמים שהם קורצים ונוצצים אלינו. כל אחד הוא חכם או תם לכשירצה כדי להעלות על עצמו, שכוכב פלוני וכלל הכוכבים יחד אינם נוצצים וקורצים אלא לכבודו ורומזים אליו במיוחד. אף המתים נוצצים ברמיזות מעודדות אלינו בתוך הזכרון. כל אחד לוחש לי: זכרני נא! מתוך כך מבין אני, שאף הוא זוכרני. הרי הוא זוכר להזכירני, שלא אשכיחו מזכרוני. נצנוצי הזכרון הם מעין דו־שיח בינינו לבין הנפטרים. הם העושים בלהטים ומנציצים אותנו לשמרם בזכרוננו. לשמר בקרבנו קוים ותגים מצלמי־פניהם, לשים בתוך מגירת הבטחון שבנפשנו למשמרת כל תנועה והעויה, בת־שחוק ובת־גוון של הליכה משלהם. הרי את חיוכיהם של מתינו הקרובים אנו תופסים במשיגי הגוף ממש, עוצמים את עינינו ורואים אותם.

אם יש שארית שכזו, מכלל שמצויות גם שאריות אחרות, דקות יותר, שאריות, שאנו תופסים אותן במשיגי השכל, במשושי החזיון, בקרניים קוסמיות של הנפש, באצבעותיה של הנשמה היתירה. עדיין לא נתארח אלינו שום מת לחברה; לאחר שאשת האוב העלתה את שמואל לפי צו שאול המלך, לא עלה עוד שום איש לקום מעם המתים. אך לא ראינו אינו ראיה. עד הורציוס ומהורציוס ועד סוף כל הימים היו ויהיו דברים נעלים מהשגתנו. אנו מתמשׂכּלים מכאן ומתמסכּנים מכאן, מתפּתחים ומצטמצמים כאחד, מתקדמים צעד ונסוגים צעד. הננו עושים חיל במדעים ובו בזמן הולכים ושוקעים לתוך עם־הארצות חדשה. כמה נסתרות לאבותינו נעשו נגלות לנו, ואף כמה נגלות לאבותינו נעשו נסתרות לנו. האמונה היא ראיה באספקלריה בהירה, שאם היא מסתלקת צריך אחר כך להתייגע במשך דורות כדי להגיע בכוח העיוּן והלימוד לידיעה שניתנה בחנם על ידי האמונה. אפשר ראשונים לא השׂכּילו כמונו להתהלך עם החיים; ואילו אנחנו איננו משׂכילים כמוהם להתהלך עם המות. אולי משום שאין אנו בעלי־זכרון כראשונים. לקינו בזכרון. וכנגד כל מכה שבזכרון סופגים כמה מכות בחיי הממש.

כל אחד נושא בחוּבו במרוצת חייו בית־עלמין. אבל מוטב נכנה אותו בשם בית־גנזים או אוצר הזכרון. שתי מכילתות לזכרון: של חיים ושל מות. כלום רק על המות אנו מצווים לשמרו בזכרון? כל מנת־חיים אין לה שום טעם ללא משקע בזכרון. אתמול רקדנו, אתמול אהבנו, שמחנו, שרנו, התעלסנו בכל יפה־נוף, אך כל תמול נכנס לתחומו של היום ונעשה שותף לפעלו. הנוף של תמול חלף־עבר, אבל בחובנו הוא חי וקיים. נופים עוברים, אבל אינם מתים. הם אינם פושטים צורה ולובשים צורה, אלא מקפלים צורה בתוך צורה ומתעטפים בכל הצורות יחד. כל מחזה כלול כלל המחזות שקדמו לו. כשם שכל אדם הוא סך הכל של הדורות שקדמו לו. אדם הראשון עפרו היה צבוּר מעפר כל העולם. אין יחיד. אף היחיד הוא ציבור ודור הוא מעגל בתוך מעגלים. אין ההווה אלא עבר דחוס.

מאחר שההווה נראה קטן מן העבר הגנוז בתוכו, אף החיים נראים פחותים מן ים המות האופף אותם. אבל טיפת־חיים אחת בולעת לתוכה את ים המות כולו. בעולם העליון יש אוכלוסיה גדולה יותר מאשר בעולם התחתון, כי שם כל המתים של העבר, וכאן רק החיים. אך העולם הזה, אם אינו הטוב שבעולמות, כפי שסבורים היה לייבניץ וקנדיד, הנהו המרוכז שבעולמות, התמציתי שבהם. ב“מוסרי הפילוסופים” נאמר: “בבטן האדמה מתים ועל גבה חולים”. אך מוטב לאמר: בבטן האדמה שוכנים החיים לעד ועל פני האדמה מתהלכים האוהבים והחושקים לחיי עד.

 

ד.    🔗

חכמי־לב אף כוח־זכרונם גדול. ואולי אין חכמה אלא חוש הזכרון. הזוכר הרבה חי הרבה. ובלבד שהדברים הזכורים אינם מונחים אצלו בתוך קופסת הראש בלבד, מעין מחסן לגרוטאות, אלא מובלעים בכל חושיו ושוקקים בעצמותיו, ומהווים לא ערכים יבשים, כי אם נכסים חיים. קרובי העשיר רבים, אף עשיר הרוח במשמע. קשרי החומר בהכרח מצומצמים הם, קשרי בשר ודם גבולות ניתנו להם, אך זיווּגין שברוח הם נחלה ללא מצרים. קשרי־תרבות השגורים בלשון הם בבוּאה קלושה, חיוורת, שימושית, לקשרי־רוח שהם בגדר חיים ממש, מכים גלים בנפש, מעשירים את הדעת ויוצרים חיים. כינוסים וזימונים הם קשרי־תרבות. הם בגדר תרגום מילולי. אך קשרי־רוח הם תרגומים שיש בהם ממעשה־יצירה, לא הרקה מכלי אל כלי, כי אם התדבקות רוחא ברוחא, עירוי־התוך, ציור הנפש, העתקת המושכל והמורגש וספירה לספירה. וזהו הזכרון שמקורו בגעגועים על העבר ובכיסופים לעתיד, שהרי אף ניחוש העתידות הוא בגדר הזכרון. את המתים אנו זוכרים מתוך געגועים על עברם החי ומתוך כיסופים לשתפם גם להבא בכל ילדי־רוחנו. בכוח הזכרון אנו מעורבים עם בריות רבות בני כל הזמנים ויש לנו יד בכל דבר אשר היה שם לו.

אין בדברים משום חידוש. כבר אמרו ראשונים: צדיקים במיתתם קרוים חיים, אלא שיש להוסיף נופך משלנו, והוא: כולנו צדיקים, כולנו חכמים, בתוך היקום רב המרחבים ורחב הדעת. כולנו בנים למקום, לכן עתידים כולנו להמריא מעל לזמן ומעל למקום. כל אחד הוא צדיק וחכם לשומרים את זכרו. באמת “אחרי מות קדושים”. רק היצר־הרע מת, שם הרע נרקב. אנו נוטרים על ענבי־צדק ולא על ענבי־רוש. הרע מתפורר, כי הוא המות; החיים חיים לעד. לא רק חכמי כל הדורות, שאת מימיהם אנו שותים, הם מאורותינו החיים, עמל כל הדורות הוא מורשה לנו. כל דיבור היוצא מפינו הוא “ממה דאמרי אנשי”. אף החכמים הגדולים ירשו את כל ההדיוטות ושמו בכליהם. אין חכמה אלא חכמה עממית; מקור העם הוא מקור החיים היחיד. אוצר הזכרון אינו בית־עלמין אלא בית־חיינו. כל נשמה צרורה בצרור הנשמות של כל הדורות ונשמות כל הדורות צרורות בה.

לא ממקור המות באה העצבות אל לבנו, כי אם ממקור מבוכתנו בחיים; בורותנו זורעת בקרבנו את הדכאון; פרישותנו מכוללות החיים ומציבור הדורות היא פרישה אל היגון וחירוק השניים. במידה שהננו דבקים יותר בחיי העולם הננו חיים יותר. כל המרבה דעת המעשים מרבה חיים; כל מנת־דעת היא מנת־חיים. השכל העליון, “הזוכר מעשי עול וּפוקד כל יצורי קדם”, שאין לפניו שכחה, “הזוכר את כל המפעל” “וגם כל היצור לא נכחד ממך”, הוא בעל הזכרון לאין שיעור, הנהו גם חי ללא גבול. שוחר־דעת, כיוון שהוא יודע במושכל את כל העולם, משכן בקרבו חיי־עולם, כפי שמברכים על התורה “וחיי עולם נטעת בתוכנו”. כל העולם בי, היודע אותו. כל צפור, כל צמח, כל גרגיר־חול, שאני יודע אותם, הם יודעים אותי. התורה אור, והזכרון לפיד. מפי הזכרון יסדנו עוז.

על כרחנו נאמר, שהמות הוא מקור־חיים בזכרון. אם לאו אנו מעלים על עצמנו, שכל שנות־חיינו עוברות עלינו בין המצבות. כל אחד הוא רובו זכרון ומיעוטו התרחשות. צ“ט חלקים עבר וחלק הווה, צ”ט חלקים מות וחלק חיים. אך המות הוא חיים בהסתר־פנים. ואולי אין הוא אלא טעות התפוס, שגיאה בפשט, שמא אשמאי.

 

ה.    🔗

האמונה בהשארת הנפש לא באה לנחם אבלים. אין נחמה לאבל ואין תמורה למת. פרשת התנחומים, אם אינה נובעת מתוך האמונה במגיה של המלים וכוח הרפאות הצפוּן בלשון, היא מהתלה מרה. מה טעם לומר “המקום ינחמך בין כל אבלי ציון”, בבנין הארץ תנוחם או במצוות ובמעשים טובים תמלא את חסרונך. התנחומים, כהספדים, הם לעג דק. אבל השארת הנפש באה ללמדנו פירושו הנכון של המות. הוא חשמל. חשמל אינו רע, אלא שפגיעתו רעה. כל אבן היא חלק מבית, ואם לא ימאסוה הבונים תהיה לראש־פינה. אך אבן החובטת בראש מחבלת בו. המות הוא פרק־חיים, כשם שנחל הולך בתוך כל הנחלים אל הים. אך נחל איתן נושא ברכה מכאן וגורף לאבדן מכאן. החיים אינם טובים, המות אינו רע. האדם הוא טוב או רע. הזכרון מתוקן או פגוּם. גלגל החיים שבקרבנו, אם הוא סובב כהלכה, מסוגל ליצור חיים ולהפוך כל התרחשות למנת־מזון, או שהוא טווה קורי־עכביש ומחבר משאות שוא ומדוחים, אכזבות ופחדים. כשהסברה מתעכרת משתבשים יחסי החיים והמות. הקדושים הם דרך כלל החכמים. ולכן סח פראַנציסקוּס איש אסיסי לפני יציאת נשמתו: ברוך בואך, אחי המות!

לא אמרנו כדברי הנביא הקדמון: אל תבכו למת, אבל אין אנו רשאים לומר, שהבכי הוא מעשה רב. הדמעות ניגרות גם ללא דעת. מרבה בכי רק האנוכיות הקטנה הנעוצה בנו. הבכי אין בו לא מיקרא דחיי ולא מיקרא דשכבי. ואין טעם לקרוא בקול כשופר “צדקה תציל ממות”. אף המות הוא צדקה. ולמה אנו חוזרים ומשננים באזני המת את מקורו הנאלח ואת דרכו אל הרימה והתולעה? משך החיים הוא משך דרכו. ולמה אנו עומדים ומכריזים לתוך קברו: דע לך שאתה בר־מינן? אף זורקים אותו מתוך כל החברות וקוראים בשעה שאנו חולקים להם את כבודם האחרון? לכן הם מפליגים מאתנו כאניות ומניחים מאחוריהם פס של שממון. השממון הוא כתם וכאב כאחד.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35417 יצירות מאת 1809 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!