כשיבוא, יבוא שלום לויאֶטנם השסועה, החיילים האמריקנים ישובו הביתה, ושוחרי־הקידמה המקצועיים ייאלצו לחפש להם נושא אחר להפגנות־זעם. ביום ההוא יזכרו מעטים את התפקיד החיובי החשוב שמילאה פשרה ארכיטקטונית בהשגת השלום.

מעטים יזכרו, כי שיחות־פאריס בין האמריקנים והצפון־ויאֶטנמים נקלעו למבוי סתום בשל משבר־שולחן שנסתיים בהסכם־שולחן. אחרי שבועות ארוכים של לבטים, הצעות והצעות־שכנגד, קפאון ותזוזה ונסיגה, וחוזר חלילה, נמצא לבסוף המוצא הגואל, בהשראת נגרות מדינית.

בתולדות השיחות על הסדר בויאֶטנם תהיה זאת רק אפיזודה, אבל בתולדות הדיפלומטיה זה תמרור לפריצת דרך חדשה. ותמרור זה יעמוד בזכות עצמו, כתקדים בין־לאומי רב־חשיבות, אפילו אם השיחות להשגת שלום בויאֶטנם לא יעלו יפה.

ובכן, הבעיה של שיחות־פאריס מסוף נובמבר 1968 ועד אמצע ינואר 1969 היתה צורתו של שולחן הדיונים. כמובן, לא היתה זו בעיה אסתטית: צורת השולחן קובעת את סדר הישיבה לצדו, וסדר הישיבה משקף את מעמד היושבים, ומעמד היושבים מראה מציאות מדינית. האמריקנים לא היו מעוניינים בסדר ישיבה שיעניק לויאֶטקונג מעמד מוכר של צד במו"מ, והצפון־ויאֶטנמים לא הסכימו לזכות את הדרומיים במעמד עדיף על זה של הויאֶטקונג; והדרומיים לחצו על הצפוניים, ולכן הצפוניים לחצו על האמריקנים והאמריקנים על הצפוניים – וכל הלחצים האלה מצאו את ביטויים דווקא בויכוח על צורת השולחן.

תחילה הוצע שולחן דיונים מרובע. כמובן, זה לא התקבל על הדעת, כי ארבע צלעות שוות ישוו שוויון לבלתי־שווים, וההצעה נדחתה. אחר־כך הוצע שולחן מלבני, אבל גם גורלו המדיני לא שפר משל המרובע. ואז הוצע שולחן דמוי־כעך, מין בייגלה כזה. אלא שלא יכלו להגיע להסכם בדבר מי יישב בתוך החור ומי ממול לחור, וגם הצעה זו ירדה מן הפרק. ואז הועלה רעיון של שולחן דמוי־כעך חצוי לשניים, וגם הוא נגנז מתוך שיקולים מדיניים כבדי־משקל.

ובינתיים קרב יום פרישתו של לינדון ג’ונסון מכהונת הנשיא, והוא חרד להרשם בהיסטוריה כמנהיג שלא ידע לפתור אפילו סכסוך שולחנות. אי־לזאת לחץ על כל הדיפלומטים והנגרים בשיחות פאריס להגיע להסכם ללא דיחוי. או אז גילה מישהו שקיימים גם שולחנות עגולים, ואמנם הוסכם על ניהול השיחות סביב שולחן עגול, – בתנאי שמשני צדדיו, בקו־האמצע שלו, יוצבו שני שולחנות מלבניים. כל אחד משולחנות מלבניים אלה – כך קובע ההסכם – צריך להיות ברוחב של שלושה רגל ובאורך של חמישה וחצי רגל, ובמרחק 18 אינצ’ים מן השולחן העגול.

ברור מדוע השולחן הראשי צריך להיות עגול. זה פטר מהגדרת מעמדם המדוייק של הצדדים במו“מ, ולכן זה נתן סיפוק מדיני מסויים לאמריקנים. ברור גם מדוע השולחנות המלבניים, שנועדו לצוותים הטכניים, צריכים היו להיות רק שניים. זה הראה שיש רק שני צדדים עיקריים במו”מ, ונתן סיפוק לצפוניים. מה שנשאר סתום הוא עניין הרגליים והאינצ’ים של השולחנות המלבניים, אבל צריך להשאיר משהו גם להיסטוריון.

הדבר החשוב הוא, כי בהסכם־השולחן פונתה הדרך למו"מ הענייני, ומכאן ואילך ייוודע לארכיטקטים־של־פנים ולנגרי־הרהיטים מקום נכבד בדיפלומטיה הבין־לאומית.

לאור זאת אני מציעה למשרד החוץ הישראל שתי הצעות קונסטרוקטיביות: ראשית, להכשיר בדחיפות כמה נגרים־דיפלומטים ולא להסתפק בדיפלומטים־הנגרים. שנית להדגיש את כנות כוונות השלום של ישראל לא רק בהודעות השמרניות שהרבּינוּ להשמיע עד כה, לאמור – אנחנו מוכנים להיפגש למו"מ עם כל מדינה ערבית, בכל מקום ובכל זמן. עלינו להוסיף ולהדגיש את נכונותנו לשבת עמם ליד שולחן דיונים מכל צורה שהיא: עגול, מרובע, מלבני, דמוי־כעך, דמוי כעך חצוי, דמוי ביצה, או דמוי טיל. שלא יגידו כי אנחנו נוקשים.