מכל דודי אהבתי את הדוד סאֶם, ושהדי במרומים שאין זו אהבה התלויה בדבר. אמנם, הוא שלח לנו מתנות לרוב, ושאר הדודים לא עשו זאת; הוא גם היה ונשאר הכתובת לתנות לפניה צרות ולבקש כל סיוע מעשי ועידוד מוסרי; ובעת חילוקי־דעות, אפשר קצת להתחצף אליו, מה שאני אוהבת לעשות ומה ששאר הדודים אינם מרשים מפני שהם נורא מקפידים בכבודם, ומיד מבקשים להתנקם. אבל לא מפני כל אלה אהבתי את דוד סאם, אלא מפני שהוא יצור נפלא, רחב־לב ונבון.

לא תמיד חשבתי כך. היו זמנים שהוא היה, פשוט, אנטיפטי בעיני. אבל לא היתה זו אשמתו ולא היתה זו אשמתי, אלא אשמת הדודים האחרים שנטעו בי דעה קדומה נגדו. הם לא אהבו אותו, מפני שהיה חזק מהם ומצליח יותר מדי. הם הסתייגו ממנו גם כאשר קיימו אתו קשרים הדוקים, מפני שהוא היה עשיר מופלג ונדבן ידוע, ולעתים קרובות עזר להם, והם היו צריכים לפצות את עצמם על היותם עניים ממנו ונעזרים בו. ולכן ביקשו להעלות את ערך עצמם בהמעטת דמותו כ“נוֹבוריש” ובהגדלה מובלטת של כל חולשות־האנוש שלו.

כאשר פגשתי לראשונה את הדוד סאם בביתו, ומטען הדעות הקדומות באמתחתי, הוא כלל לא נשא חן בעיני. הוא נראה לי חמרני בתפיסתו ופשטני בגישתו וקצת ווּלגרי בסגנונו. וכל הרשמים הקטנים מהליכותיו ומאורח־חייו המפורסם חיזקו את הדעה הקדומה.

אבל התארחתי אצלו זמן רב, ולאט־לאט למדתי להעריכו ולהעריצו, כי את הדוד סאם אפשר להעריך רק כאשר מכירים אותו היטב־היטב, מפני שהוא יצור הרבה יותר מורכב משאפשר לצפות מילד מגודל שכמותו.

וכשעזבתי את ביתו, ביקשתי בלבי סליחה ומחילה על העוול שגרמתי לו בשטחיות שיפוטי; וככל שנזדמן לי הדבר הגנתי עליו באזני אחי ואחיותי, שגם הם הושפעו משאר הדודים – ועשיתי זאת בלב שלם, כי ידעתי שכוונותיו טובות תמיד ומניעיו טהורים יותר משל הדודים המשמיצים אותו.

והדוד סאם העשיר ורב־ההשפעה זקוק להגנת שמו, כי הוא יודע מאין־כמוהו לתת פרסומת למוצריו, אבל אינו יודע להפעיל את הנסיון הפרסומי הזה כדי “למכור” את דמות עצמו.

ועל כן תושבים רבים כל־כך שהוא עשיר, מפני שנולד בכותונת־משי, ומפני שנפלו בחלקו אוצרות ומפני שהכסף חשוב לו מכל. ושוכחים כי גם לאחרים חשוב הכסף עד למאוד, וגם לאחרים יש אוצרות – אבל רק הדוד סאם חרוץ כמו נמלה ויעיל כמו מחשב. שוכחים שהוא עשיר קודם־כל מפני שיש לו יחס מוסרי לעבודה, קטנה כגדולה, הוא לימד את כל בני־ביתו יחס כזה לעבודה, והם יודעים לתכנן אותה ולארגן אותה ולעשותה כהלכה, כדבר מובן מאליו. כשאתה רואה אותם בעבודה, אתה מסיר את הכובע – אם אתה חובש כובע.

והדוד סאם עובד כל כך הרבה וכל כך יפה שלכל בני־ביתו שפע – אם כי לא לכולם באותה מידה, כמובן. אולי זה לא תמיד מוצא חן בעיניך, כי גדלת על מושגים של חלוקה שוויונית, או של שאיפה לחלוקה שוויונית, והוא רחוק משאיפה כזאת. אבל כשאתה זוכר את התכלית של כל פעילות כלכלית, שהיא השגת האידיאל האנושי של שחרור האדם ממחסור, כי אז עליך להודות שהדוד סאם התקרב לאידיאל הזה יותר מכל אחר, ואתה חייב להעריצו על כך.

תאמר, שזה עדיין אינו עושה אדם למאושר, כי לא על הלחם לבדו יחיה, והראָיה שהדוד סאם איננו מאושר – כי העלה את ספת הפסיכיאטר לדרגה של מקדש ואת ניתוח־התסביכים לדרגה של פולחן. אבל זו איננה ראיה לאי־אושר. זה רק סימן לחוסר דאגות אחרות. אחרי הכל, הדוד סאם הוא היחיד בעולם, שהרדיפה אחר אושר היא מטרה מוצהרת ועקרון־חיים מקודש אצלו.

ואין זה נכון, שהוא חי על הלחם לבדו, או אף על האומצה לבדה. הוא חי גם על אהבת החירות וכיבוד החירות, ובני־ביתו הם בני־חורין לכל דבר, ובהרבה דברים יותר מאנשים בכל מקום שהוא. כי הדוד סאם החמרני הזה הוא אידיאליסט של ממש, לפעמים עד כדי אידיאליזם תמים. הוא אוהב את הבריות ומאמין באדם, ואם אין בו מן הסופיסטיקציה של הדודים הזקנים יותר שמעבר לים, הרי אין בו גם מן הניוון המוסרי של אלה. לדוד סאם עדיין יש המון מעצורים מצפוניים שאחרים השתחררו מהם מזמן.

ולכן למדתי להתייחס אליו בדרך־ארץ ובחיבה, השמורים לו עמי בלי כל קשר עם יחסו אלי. ובבואי לברך אותו בהגיעו לירח, הייתי רוצה שיידע, כי אין לברכה הזאת כל שייכות ונגיעה למתנות הרבות ששלח לי. הברכה היא תודה לדוד סאם על מה שהינו ועל מה שנתן לעולם בהשראה, מאז בא לעולם.

ואיחולי לחגו, כי ישכון האושר בצל קורתו ותשרה השלווה בביתו וישכיל לפתור בעיותיו המאיימות על אושרו המשפחתי, וכי יגבר על אויביו ועל יריביו – כי לפי מיטב אמונתי הוא טוב מהם, וראוי מהם, ואציל מהם.

שמחה אני להימנות עם ידידיו, ואיחולי אלה יעמדו בעינם גם כאשר נריב, וזה עלול לקרות, כי כל אדם קרוב קודם־כל אצל עצמו. אבל השאלה היא, למי הוא קרוב בדרגה־שלאחר־עצמו; אשר לי, – הרי הדוד סאם הוא דודי מדוד.