בחיינו המאורגנים יש כל מיני ימים וכל מיני שבועות המסמלים את הרצוי הבלתי־מצוי. כוונתי לימים ולשבועות שהועדו רשמית להכוונת ההתנהגות הפרטית, למען יצירת “תודעה” לנושא מסויים.

הנה, 364 ימים בשנה האֵם היא המשרתת בלי־שכר של כל בני המשפחה. אבל יש יום אחד בשנה, יום מוסכם, שבו מפגינים הכל כי הם יודעים יפה מאוד כיצד צריכים לנהוג תמיד.

364 ימים בשנה משמיצים את או“ם (בצדק) או שוכחים אותו (גם כן בצדק). אבל יש יום בשנה, יום או”ם, שבו הכל מעלים על נס את הצד החיובי שבקיומו ובפעילותו – וגם זאת בצדק.

ויש שבוע בטיחות שבו מונים את הקרבנות והנזקים של חוסר־הבטיחות, ושבוע של אדיבות שבו אומר הזבן המעוצבן ללקוחה המשגעת אותו: גבירתי, את השארי כאן ואני אלך לעזאזל.

ויש שבוע נקיון ושבוע של פריון־הייצור, ויום הילד הבין־לאומי (מה שכאן בין־לאומי זה היום, לא הילד) ושבוע־הספר, ויום של והדרת־פני־זקן, ושבוע הקליטה, ויום של צער־בעלי־חיים, ועוד כהנה וכהנה.

עדיין נשאר כאן כר נרחב ליוזמה נוספת, כי האפשרויות הן כמעט בלתי מוגבלות. אך ימציא המוח האנושי הפורה כדי להוסיף “ימים” ו“שבועות” – הפרס יהיה של פולין.

פולין הנהיגה יום מבצע חדש ומקורי: “יום־החזרה־של־ספרים־שאולים”. תמיד ידענו, כמובן, כי משטרו של גומולקה ועמיתיו (שהם גם יריביו) מצטיין ביוזמה קונסטרוקטיבית: מטפח חירות ומונע אפליה, מרבה צדק ורווחה. עכשיו מתברר שהוא גם מעודד תרבות ומסייע ליושר.

מבצע החזרת הספרים השאולים הוא מבצע של תרבות ויושר. רק שונאי־קומוניזם מושבעים, כמוני, יחפשו כאן מניעים נסתרים שבגו: שמא אי־החזרת הספרים היא מכת־מדינה שם? או שמא, אגב החזרה, מבקשים לבדוק מי קרא מה; מי העשיר רוחו בדברי קידמה ומי הרעיל את נפשו בארס דקדנטי?

אבל הרעיון עצמו די משעשע, ואפשר לאמץ אותו. קודם כל, זה יתן לנו עוד יום שבתון בשנה. שהרי צריך להיות שבתון ביום־החזרת־הספרים־השאולים, כמו ביום הבחירות, אחרת איך יספיקו כולם לבקר אצל כולם?

לפתע יופיעו אצלנו מכרים שמזמן לא פגשנו ויביאו לנו ספרים שמזמן שכחנו. אבל באותה שעה לא נתפנה לחדש את ההיכרות לא עם האנשים ולא עם הספרים, כי נהיה עסוקים במיון הספרים השאולים שאצלנו ובאיתור בעליהם החוקיים. לך זכור מה שייך למי. הרי רק יאֶקים מטביעים בספריהם חותמת EX LIBRIS, וכמה ידידים יאֶקים יכולים להיות לאדם?

בכל אופן, יחולו חילופי־אוכלוסין ספרותיים על איצטבותינו, ומאזן החליפין יהיה שונה מאיש לאיש; זה יעמוד בפני בעיות של חוסר־מקום, כי כונניות אי־אפשר לשאול. לזה ירווח, כי במדפיו יתפנה יתפנה שטח לכמה אלבומים נוספים.

שהרי נעשינו עם־האלבום, מו"לים ומפיצים ובעלי־חנויות לספרים יעידו כי קל יותר למכור אלבום בעשרים לירות מאשר ספר בשש לירות. וככל שהאלבום יקר יותר, הוא מבוקש יותר. אולי מפני שהוא ייצוגי, מעין מוצר ראווה כמו שטיח מקיר אל קיר, וילון מתקרה עד ריצפה, או ציור שמן המנציח דיוקנה של בעלת־הבית. חוץ מזה, לא צריך לקרוא בו ממש. הקריאה הפכה לבעיה בעם הספר.

אבל זה אינו שייך לסוגיית הספרים השאולים כי אלבומים אין שואלים ואולי שואלים, אך אין משאילים.

ואשר להחזרת ספרים, הרי מגיע לפולין פרס החלוציות. אלא שיש לי בשבילה עוד כמה הצעות של מבצעי־החזרה: החזרת החופש לאסירים מתנגדי המשטר; החזרת המשֹרות ליהודים שפוטרו בגלל יהדותם; החזרת הדמוקראטיה לשלטון והחזרת הזכויות לאזרח, לא על החזרת־ספרים בלבד תחיה תרבות.

ולבסוף, אולי תחזיר פולין את השטחים הכבושים לגרמניה? אמנם לפי תפיסתי שלי היא איננה צריכה לעשות זאת, כי לפי תפיסתי חייבים להתחשב במה שקדם לכיבוש ובמה שגרם לו. אבל וארשה איננה מנהלת את מדיניותה על־פי תפיסתי (אוהו!) – ואילו על־פי תפיסתה שלה, היא דווקא צריכה לעשות זאת.

כי פולין, כמו אחותה החורגת הגדולה ברית־המועצות, תומכת בהתלהבות בכלל שקבעה מועצת־הבטחון ב־22 בנובמבר 1967 השולל רכישת טריטוריה בתוקף כיבוש – ואין שם כל אבחנה בין תוקפן לקורבן.

ופולין, כמו ברה“מ, מבקשת להחיל את הכלל הזה עלינו – בשעה שהיא עצמה, כמו ברה”מ, מחזיקה בשטחים כבושים. מוסקווה הותקפה בשל כך על־ידי מאו־צה־טונג, והשיבה בדוקטרינה לאמור: “עם שהותקף, התגונן וניצח – זכות קדושה לו לקבוע לצמיתות מצב מדיני שיבטיח את חיסול מקורות התוקפנות; והוא זכאי לקיים מצב זה לפחות כל עוד סכנת התוקפנות לא חלפה” (דברי אלוהים חיים מעל דפי “פראוודה” ב־2 בספטמבר 1964).

בעצם מדוע זועמים הקומוניסטים כאשר מקבלים את עמדתם ונוהגים כדוגמתם?