מה דעתכם על עומר שריף כמזכיר הכללי של או"ם? לדעתי, הוא יהיה יותר טוב מאו־תנט. בכל אופן הוא יהיה פחות פרו־מצרי ממנו, המצרי הזה.
ומה בדבר ג’ינה לולובריג’ידה כשרת החינוך של איטליה, או ריצ’רד ברטון כיורשו של וילסון? ומדוע רוד שטייגר לא ימשול ב“בית הלבן”?
מאז נבחר רונלד ריגן למושל קליפורניה השעשוע החביב עליו הוא לשבץ שחקנים בתפקידי־אמת. הכל אפשרי.
קליפורניה זו שתפסה את הבכורה מידי ניו־יורק, והיא עכשיו המדינה הגדולה ביותר בארה“ב; קליפורניה זו של קצב־הפיתוח האדיר, של תוספת אלף תושבים חדשים יום־יום; קליפורניה בעלת התאבון העצום לכבישים חדשים, למוסדות חינוך חדשים ולבתי־חולים חדשים; בעלת תקציב היכול לכסות את הגרעונות של מחצית חברות או”ם; קליפורניה זו עם בעיותיה הגזעיות והסוציאליות, הופקדה בידי שחקן מערבונים, אשר ב־55 שנות חייו לא רכש נסיון פוליטי או אדמיניסטרטיבי. הכל אפשרי.
פרנק סינטרה יכול להיות שגריר ארה"ב במוסקווה, ואין כל סיבה לשלול מפיטר לאופורד את ראשית הפנטגון.
תושבי קליפורניה סברו, כנראה, כי מי שיודע לשחק תפקיד של שריף, של שודד, ושל מאהב, יוכל גם לשחק תפקיד של מושל. מסתבר שהוא יכול. אך מכיוון שבמשחק לא די, – הבוחרים משלמים את המחיר.
בעצם, זה מוכרח היה לבוא. בזמן השלטון של המסך הקטן, כאשר הפוליטיקה מתנהלת דרך הטלוויזיה, כאשר איש־ציבור חייב לתת דעתו על צבע החולצה וטיב האיפור וזווית הפרופיל ועיתוי החיוך, כדי לכבוש את לב הצופים – בזמן כזה צריך להיות יתרון לשחקן שכל אלה לחם־חוקו היומיומי.
היתה כאן, לדעתי, התפתחות דו־שלבית: תחילה הפכה הטלוויזיה את הפוליטיקאים לשחקנים, ואחר־כך הפכה את השחקנים לפוליטיקאים.
עכשיו גם לנו יש טלוויזיה. בכל אופן, עוּבר של טלוויזיה. לאט־לאט ילמדו גם אישי־הציבור שלנו להתאים את עצמם למדיוּם החדש, לחקות את יוסי ידין, לשעבד את התוכן לצורה, לחייך כאשר אין שום סיבה לחייך, להיות חביבים כמו חיים יבין.
אבל כל זה רק בשלב הראשון, בשלב שבו הופך הפוליטיקאי
לשחקן. במהדורה הישראלית של השלב השני – זה ההופך שחקנים לפוליטיקאים –
יתפסו התיאטראות את מקום המפלגות. אצלנו הדברים ממוּסדים יותר, אין בחירות
אישיות, וליוזמה הפרטית אין יוזמה.
יש להניח, כי “הבימה” תהיה עמוד־השדרה של השלטון. יוצאי רוסיה הגדולה הם מרכז ההשפעה בישראל, ומה שהיה הוא שיהיה.
אך אל דאגה. הבוחר לא יעניק ל“הבימה” רוב מוחלט; לא אצלנו. היא תצטרך להקים מערך עם “הקאמרי” ו/או עם התיאטרון החיפני. המשא־ומתן יהיה ודאי ממושך גם בגלל ויכוח על קווי־היסוד של הרפרטוּאר, וגם בגלל מאבק על “הליהוק”. אבל האחריות הלאומית תנצח והמערך יקום.
בעיות הליהוק יוסיפו לגרום צרות גם אחרי הקמתו, ואף אחרי השגת איחוד. אבל איש לא יודה כי נאבקים על תפקידים; יגידו שזה מאבק על דמותו ושלמותו של הרפרטוּאר. מדי פעם יאיימו בפילוג ולזמן־מה אפילו יתפלגו. אבל יתאחדו מחדש כי השלטון הוא דבק טוב.
עמדת המיקוח של התיאטרון החיפני לא תהיה נוחה ביותר. חסרה לו יוקרת הוותק הכל־יכול, ושום “ימים של זהב” ו“מנחם מנדל” לא יחפו על גילו הצעיר. אבל הוא יוכל לשחק על הקלף הגיאו־פוליטי ועל קלף יתמוּתו מאבא.
התיקים המרכזיים יישארו – כמובן – בידי “הבימה”. ראשות הממשלה תופקד בידי הגברת הראשונה של התיאטרון העברי; לתיק האוצר ימַנו מן הסתם את שמעון פינקל, בגלל הצלחתו כשיילוק. המועמד לתיק הבטחון ייקבע על פי תחרות בתפקיד המלט.
דז’יגן ותיאטרון “זוית” יקימו גוש בידורי משלהם, ויתלבטו במאבק פנימי על הזרקורים – אבל הסכנה הגדולה שתאיים על האומה בגלל כוונות ההסתערות של פאריד־אל־אטרש, תביא להקמתה של ממשלת ליכוד טלוויזיונית.
היא תמשיך להתקיים כל זמן שתחנות הטלוויזיה הערביות לא יפַנו את הערוצים שלהן. רק גדי יגיל וצמד־התוכים יישארו בבדידות מזהירה, וינסו לחקות אופוזיציה.
וכך ילכו הכל בעקבות שמואל מיקוניס שהיה חלוץ המזנקים מבמת התיאטרון לזירת הפוליטיקה. מי פילל שדווקא זאת תהיה תרומתו של “האוהל” למערך המפלגות בישראל?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.